נחיתה

יומן ניו יורק

הטיסה עברה בשלום. לא נכחיש, היו מספר רגעים של חרדה, בעיקר מעל גרמניה, אז המטוס הטלטל כאילו אנחנו לפחות במלחמת העולם השנייה, כשכוחות הרייך השלישי מפגיזים אותנו מהקרקע במטחי נ"מ, הגשם מצליף בחוץ וסופת הברקים מכה בעוז. אוקיי, אני מגזים, אבל גם שרית, שהיא למודת טיסות, אמרה שלא היתה לה טיסת זעזועים כזו, וגם האשה שלימיני, טורקית-אמריקאית קשוחה בעלת שיער קצר ומנות סושי מיוחדות, הודתה ש"Its realy bumpy", וחזרה לאכול את הסושי שלה בשלווה. בכלל, שלווה ואדישות הם שני דברים שמאוד אפיינו את הנוסעים בטיסה שלנו. כלומר, עד שזה הגיע לתור בשירותים. אז הם נדחקים בנימוס ומראים לך בעזרת תנועות גוף חדות שלא כדאי לך לעקוף אותם.

מעבר להכל: קצת הפחידו אותי מטיסה ארוכה ומהמתנה בת שש שעות באיסטנבול. לי היה כיף. אולי תרמה לכך העובדה שהיתה להם מערכת מתקדמת של בידור, שם במטוס, מסך אישי לכל נוסע ואפשרויות בחירה מבין איזה 300 סרטים, או לחילופין שתי מצלמות שקולטות את מה שמתרחש מצדי או מתחתי המטוס, לפי בחירתך. או שתוכל לצפות בהוראות הבטיחות. במקרה שהקפטן מודיע שאבדה השליטה במטוס, נא לחגור את חגורות הבטיחות. במקרה שיהיה מחסור בחמצן, ישתלשלו אליכם מסכות חמצן מלמעלה. יש לחבוש את המסיכה על פניכם, ורק לאחר מכן לחבוש אותה על פני ילדיכם. במקרה שהמטוס מבצע נחיתת אונס בלב הים, יש לשלוף את חגורות ההצלה מתחת למושב. אין לנפח את החגורה לפני הפגיעה במים. בחגורה מותקנים אמצעי תאורה מיוחדים, שזוהרים כאשר הם באים במגע עם מים. כך כוחות ההצלה יוכלו לזהות אתכם. תודה שטסתם טורקיש איירליינס.

יצאנו ב-10 בבוקר מנתב"ג. ב-11 בלילה נחתנו ב-JFK, עייפים אך מרוצים. מחפשים את היציאה. שרית שולטת במה שקורה ומנווטת אותנו כמו שצריך. בניגוד למה שהכינו אותי, דווקא די שומם. אנחנו הולכים בחברת עוד שניים-שלושה אנשים במסדרונות ריקים. עושים את דרכנו למלון שנמצא בתחומי שדה התעופה, כלומר, צריך לקחת אליו רק רכבת פנימית (של שדה התעופה) ומונית שנוסעת רבע שעה. קרוב, אמרתי כבר. צונחים על המיטות. ישנים.

בבוקר מגלים שארוחת הבוקר היא מול הדלת שלנו, ברחבה קטנה שמצטופפים בה בני לאומים שונים. יפנית צעירה שואלת אם אפשר לשבת לידי. אני אומר שכמובן שכן והיא מתיישבת, אבל כששרית מגיעה לשאול מה שלומי ואם אני מסתדר, היפנית מתאדה תוך 24 שניות, ממלמלת אלף סליחות על כך שהיא מפריעה לנו ומפנה את מקומה לשרית. לא הועילו תחנוניי שזה בסדר. אחרי 16 שניות נוספות היא כבר יושבת במקום אחר, ממשיכה את הביס מאותו מקום שהפסיקה. יעילים שם במזרח, אני אומר.

כאן זה המקום לומר תודה לסבא נפתלי, שלימד אותי לשמור אוכל לעיתות מצוקה. האוכל ששמרנו מהטיסה (קופסאות של צנימים יבשים כמו קרשים, לחמניה מפוררת וחצילים מטוגנים, בהכשר הרבנות הראשית טורקיה) בהחלט עזר מול הררי ה'אגס אנד בייקון' שמגישים שם לארוחת בוקר. מה נסגר? אין גבינה, אין ירקות, אין זיתים – רק כל מיני בשרים מטוגנים, ביצים ופשטידות. פלא שהאמריקאים נראים ככה. האושר הקטן שלי: על החמאה וחמאת הבוטנים יש הכשר של OU. יש ארוחת בוקר. הקפה שלהם, אגב, בכלל לא נורא כמו שמספרים.

עכשיו מונית לצפון מנהטן. לשכונה שאנו גרים בה קוראים Morningside והיא ממוקמת בין ה-Upper West Side  של מנהטן לביו הארלם. למעשה, אנחנו גרים במתחם ששייך לאונ' קולומביה, כך שאנחנו טיפ-טיפה אקס-טריטוריה, אבל ממש ממש בלב העניינים.

אני חייב לציין לטובה את הניו-יורקרים. אלה שפגשתי עד עכשיו היו מאוד מאוד נחמדים ונטו לעזור. נראה שיש להם ניסיון עם תיירים מתחילים כמונו. נראה שבערך כל משפט של זר כאן מתחיל במילים "I am new here". שרית טוענת שאני מצחיק אותם, ושממילא רמת האנגלית של חצי מנותני השירותים זהה לשלי, כך שאת חצי המשפט שהצלחתי להגיד באנגלית הגיונית הם לא הבינו. ועדיין. יש לנו שמחת שוטים משותפת. אנחנו מחייכים אחד לשני, ובזמן ששרית הולכת לשירותים אנחנו מספיקים להיות חברים-הכי-טובים-לנצח, או כמו שקוראים לזה פה, BFF. כשהיא חוזרת היא לא מבינה מה אמרתי להם שהם כל כך מרוצים. נראה לי שההתאמצות שלי מצחיקה אותם.

"אתה האמריקאי הראשון שאנחנו מדברים איתו", אמרתי לנהג המונית בשפה רצוצה. "אני לא אמריקאי", חייך אליי. אוקיי, איך הייתי אמור לדעת את זה? ג'וניור הוא הוואאי שעובד שם כבר חמש עשרה שנה, אבל לא כל כך אוהב את אמריקה. לדעתו היא כובשת כל מקום שהיא מגיעה אליו, ויש לה רק אינטרסים ולא חברים. גם, לדעתו, אנחנו צריכים ללכת כולם ערומים כי ככה נולדנו. לא נראה לי שיש קשר בין שני הרעיונות.

בכל אופן, הוא פתוח מאוד ונחמד, ונראה שהוא מאוד מעריך את שרית על זה שהיא חכמה והולכת ללמוד בקולומביה. אחרי זמן מה של שיחה אנחנו מחליפים רעיונות בקול רם, בעיקר על ביאת המשיח (ג'וניור טוען שהוא כבר הגיע, ואפילו מת בשבילנו, ואני מעדיף להזכיר לו את נבואות ישעיהו על וגר זאב עם כבש'. הרעיון הכללי מצא חן בעיניו, אם כי הוא תהה איך זה אפשרי) ועל דמוקרטיה ומערביות. בשלב כלשהו שרית נלחצת ומבקשת ממני להפסיק להתווכח איתו, כי הוא עלול להוריד אותנו באמצע הדרך. "We are just discussing", מרגיע אותה ג'וניור, "Its make you smarter, you know", שרית לא משתכנעת ושנינו ממושמעים ועוברים לדבר על מזג האוויר. במנהטן יותר קיצוני, הוא אומר, יותר קר בחורף ויותר חם בקיץ, כי יש מים מכל צדדיה.

אחר כך במשרדים של אונ' קולומביה. אנחנו פוגשים את יוני וחן, שהגיעו ממש כמה שעות לפנינו וישנו במלון בהארלם. שרית וחן נכנסות לראיון, ויוני ואני מתוודעים אחד לשני. הם השכנים שלנו מלמעלה, וכנראה שאת השנה הקרובה נעשה ביחד. אנחנו מוצאים שפה משותפת, וזה מרגיע. שני זוגות ישראליים מול העולם, כיפאק-היי! או אולי כה לחי?

הדירה נחמדה מאוד. פחות גרועה ממה שחשבתי שתהיה. הסלון בינוני, חדר שינה קטן אבל מספיק, מטבח קטנטן ולא מספיק, כמו מטבחון של משרד. אני בטוח שנצליח להוציא ממנו משהו. אבל לא מרמומה, כי העגבניות פה עולות הון. עגבניה אחת עולה כמו קילו עגבניות בארץ. לואיס הוא אב הבית, והוא נכון תמיד לעזור, אבל לא בא. היום, למשל, אמר שיבוא לתקן את המנעול בשירותים. אבל מי צריך מנעול בשירותים כשהוא גר בניו יורק, לא ככה?

פתחנו חשבון בנק אמריקאי. הפקיד, עדנאן מאליק, סיפר לנו על חייו תוך כדי, אז זה לקח פי שניים זמן. אשתף אתכם בקצרה: המשפחה שלו מדובאי, אבל הוא לא יכול לקבל אזרחות שם כשיש לו אזרחות אמריקאית. הוא בן 26 וכבר שבע שנים בעסקי הבנקים, למרות שלמד שנתיים רוקחות. בשנה הבאה הוא חושב לחזור ללמוד רוקחות, כי המשכורת לא מספיק טובה. הוא משלם 900$ על דירת שלושה חדרים בברוקלין, אבל זה רק בגלל שהיא שייכת למשפחה שלו. לפעמים באים האחיינים וזה נחמד שיש להם חדר משלהם. הוא לא חושב להתמסד בקרוב אבל זה חמוד שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השניה, אפילו שהתחתנו. חבר שלו אמר לו שלא שווה להתחתן, והוא נשוי, אז כנראה שהוא יודע. אנחנו לא יכולים להיכנס למינוס, ואם זה קורה בטעות משלמים קנס של 34$. כן, גם הוא חושב שזה מצחיק שמשלמים קנס על טעות של הבנק, אבל זה המצב. אז תיזהרו לא להיכנס למינוס.

הערה מתודית: פושה בי התחושה שאמריקאים, לפחות אלה שפגשתי, מקבלים את 'המצב' כגזירה משמיים. לנו הישראלים יש כל הזמן אפשרות לקמבן את המערכת. עשיתי צבא, אבל מקוצר, אני משלם מס, אבל תורם לחברה שמנהל בן דוד שלי, יש מס גבוה על העגבניות, אבל יש לי חבר שגר בקיבוץ ומביא לי בחינם. אצל האמריקאים, לעומת זאת, אין פתחי מילוט. "כן, זה המצב. זה באמת לא נעים, אז צריך להשתדל לא להסתבך". כאילו, לא מתחכמים. לא יודע, מין מחשבה כזו.

אוקיי, עכשיו טארגט. חברים, לא יודע מי המציא את האגדה הזו, אבל טארגט זה לא זול. נכון, מצאתי שם זוג מכנסי ג'ינס מעולם ב-19.99$ וכוסות פלסטיק מכוערות, 4 ב-6.75$, אבל זהו. חנות ענקית בלי שום מבצעים, ומחירים שלא היו מביישים שום מותג יוקרה כמו 'מיסטר זול' הישראלי. חרטא ברטא. עוד לא גיליתי את המקומות המרגשים והחינמיים שמדברים עליהם. אגב, גם הכסף פה – לא מתגלגל ברחובות. הכל המצאה. אל תאמינו.

אני חייב לציין עוד בחור אמריקאי אחד, כבן חמישים, עם זקן בלי שפם (אלה תמיד חשודים לאללה, נכון? כאילו, בנאדם, השקעת וקנית מכונת גילוח, מה הסיפור להעביר אותה גם הלחיים והסנטר?) שנראה קצת כמו היימיש. קצת כפוף, מאפיר. קנינו שתייה קלה במעדניה ליד הבית וחישבנו את הכסף שיש לנו כדי לנסוע באוטובוס. קטע אמריקאי ידוע הוא עניין הקאווטרס. לא, לא אלה שמעבירים את התינוק בברית מילה, אלא רבעי דולר, Quarters. זכרתי ששמעתי שאי אפשר לשלם באטובוס בלעדיהם. אממה, נסיעה עולה 2.25$, כלומר, אתה צריך 10 מטבעות, ואנחנו שניים. אין לכם מושג כמה זה מכביד על הכיס. בכל אופן, לשרית היו כמה, וביקשנו במעדניה לתת לנו עודף בקוואטרס, כך שהשגנו עוד כמה, אבל עדיין היו חסרים לנו 6. האיש הנחמד פסע לתוך החנות וראה שאנחנו נבוכים. כמובן שהמוכרת היתה מאוד נחמדה, חייכה באדיבות ואולי אפילו בהשתתפות אמיתית, אבל "I'm so sorry, I can't help you, sir". האיש שאל מה הבעיה. אין לנו קוואטרס. שולף מכיסו. אנחנו נותנים לו שטר של דולר. נותן לנו ארבעה. סופרים. עדיין חסרים לנו שניים. מוציא עוד שניים. מושיטים לו עוד שטר של דולר. אין לו עוד שני קוואטרס.דוחף לנו אותם ליד. "Take it, from me. Welcome to New-York". כמעט בכינו מהתרגשות. ראיתי שהוא נכנס בשערי אונ' קלומביה. אמרתי לשרית שיהיה מצחיק אם תגלה שהוא מרצה שלה. לא הצחיק אותה. אחר כך גילינו שאפשר לעלות לאוטובוס עם כרטיס רב-קו שכזה, שמטעינים אותו גם בשטרות, אצל האיש מאחורי הזכוכית המשוריינת בתחנת הסאבווי או במכונה האוטומטית. עכשיו יש לנו בארנקים חצי מיליון מטבעות קוואטר ואנחנו מרגישים עשירים.

מאז אנחנו עושים את רוב ימינו בחיפושים אחרי אוכל כשר. כן, אני יודע, זה מנהטן ויש פה הכי הבה יהודים בעולם חוץ מבישראל. אבל נסו אתם להיכנס לסופרמרקט, לגלות שאתם בחלק שלו שמגיש ארוחות (מין מפעל הזנה כזה, כמו בקיבוץ, רק שאשכרה משלמים על האוכל), להגיע לקצה השני, לברור את המוצרים לפי כשר ולא כשר, ואז לחפש את הזול ביותר (מתחיל מ-5$, בדרך כלל, כלומר, 20 ש"ח לקופסת טונה במים), לסאוף עוד ועוד מוצרים, ולגלות בסוף שאתם בסופרמרקט 'טבעי', כלומר, שעל כל דבר רשום Organic והוא עולה פי שניים. אז סבבה, כשר והכל, אבל כרגע המקרר שלנו נראה כמו עילה להפגנת צדק חברתי: שתי עגבניות (כל אחת 1$) מיכל חלב, קורנפלקס (האריזות הכי גדולות שלהם פה הן של 400 גרם), גבינת פילדלפיה (מוגדלת, 11$) זיתים (2 צנצנות ב-3$! אבל הטעם לא דומה בכלל לאלה שיש בארץ. מזכיר, אבל הרבה יותר פלסטיקי) וכמובן – HUMUS SABRA. בקיצור, אל תבואו להתארח עד שאנחנו מתארגנים קצת יותר.

היום גם הספקנו למצוא את בית הלל, שהוא רחוב וחצי מפה, אבל כרגע הכל די מת שם (כולל המזנון שמגיש פלאפל) כי הלימודים עוד לא התחילו. וגם את הכל בדולר, שזו החנות האהובה עליי במנהטן כרגע. בעיקר בגלל שאני יודע מה המחיר של כל דבר.

אבל היי, יש אומרים שאנחנו בפא**נג מנהטן. אז יאללה, בקטנה.