הבדילות הקיומית. חלק ג'

יומן ניו יורק

חלק שלישי ואחרון – בקרת כלי נשק (Gun Control)

ט.

מארק צ'אפמן הרגיש שהדמויות המיתיות שמגולפות בגדר המתכת שמקיפה את הבניין מדברות אליו. למעשה, הרגיש שהן כמו שטנים קטנים בתוכו. שהוא בא מעולם עתיק כדי לעשות מעשה שחייב להיעשות. אין לו ברירה. כל חייו מוליכים אותו בכיוון הזה. הוא בא לפה כבר פעם אחת והתחרט. ועכשיו זה הזמן.

הוא עמד שם מהבוקר. קרא ספר. "התפסן בשדה השיפון". שוחח אקראית עם שומר הבניין. הוא חיכה כל היום. ב-22:50 זה קרה. המונית הגיעה. הם יצאו. הוא הרגיש את הקת הקרה בכיסו. הם חלפו על פניו. צ'פמן כיוון את אקדחו וירה חמישה כדורים מאקדח התופי שלו, מתוצרת צ'רטר ארמס. השוער חטף את האקדח ובעט אותו לאורך המדרכה. צ'פמן הסיר את כובעו ומעילו, והתיישב על המדרכה, מחכה להגעת השוטרים. השוער צעק עליו: "אתה יודע מה עשית?". צ'פמן השיב: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון."

זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 ברחוב 72 פינת סנטרל פארק ווסט, הכניסה למלון הדקוטה. הייתי שם עכשיו. רוחותיהם של הרוצח והנרצח עדיין מסתובבות שם, על אף שזה מת וזה כלוא כבר למעלה משלושים שנה באחד מבתי הסוהר השמורים באמריקה.

את האקדח שלו קנה צ'פמן בהוואי, שם גר עם אשתו ועבד כשומר בבית דירות בהונולולו. הוא היה בחור מוזר. מכור לסמים. בעיות קשות במשפחה. אמא שתלויה בו. אשה שכרוכה אחריו. בעיות נפשיות. מזור לנפשו הפצועה מצא בספר של ג'יי די סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". בהשראת הספר החליט שלנון הוא "מבוגר מזוייף" שמסמא את עיניהם של מאות אלפי ה"ילדים" שפזורים ברחבי העולם ו"הולכים שבי אחרי הזיוף".

לנון חותם לצאפמן
לנון חותם לצ'אפמן על אלבומו החדש, שעות ספורות לפני הרצח

הוא נסע לניו יורק לרצוח את לנון, אך גילה כי לא יוכל להשיג שם תחמושת לאקדח. לשם כך טס לאטלנטה שם קנה את הכדורים, אותם ירה מספר ימים לאחר מכן בגבו של הזמר-האליל.

לוזר שמנמוך ומשקפופר עם בעיות נפשיות רצח את האגדה המערבית, האיש ששר על כל מה שדור שלם חלם ודמיין. בעזרת אקדח תופי וחמישה כדורים.

י.

אריק האריס ודילן קלבולד נכנסו ביום שלישי בשערי בית הספר שלהם. הם שלפו שני כלי נשק אוטומטיים וירו בחבריהם ללימודים, שישבו על הדשא. לאחר מכן פנו לקפיטריה, בה הטמינו קודם לכן מטעני חבלה, תוך שהם יורים בתלמידים נוספים. מורה שהבינה מה מתרחש רצה לספרייה והזהירה את התלמידים בה, שתפסו מחסה מתחת לשולחנות. לאחר שירו במורה שניסה להגיש עזרה ראשונה לתלמיד והרגו אותו, זרקו שני מטענים נוספים לתוך הקפיטריה והתקדמו לכיוון הספרייה. המשטרה, שקיבלה התראה על המתרחש, נערכה מחוץ לבניין וניסתה לירות לעברם, תוך שהיא מנסה לקבל תמונת מצב אמינה של המתרחש.

הם נכנסו לספרייה. לא ראו איש, שכן כולם היו מתחת לשולחנות. החלו לירות באקראי מתחת לשולחנות. מדי פעם התכופף האריס מתחת לשולחן, אמר "פיק-א-בו" ("קוקו") וירה. כך הרג את קסי ברנאל. את אחת התלמידות שאל האם היא מאמינה באלוהים. מסע הרצח, שנמשך ארבעים ושש דקות, הסתיים בשנים עשר תלמידים ומורה הרוגים, ועשרים וארבעה פצועים. תלמיד בשם ג'ון סָ‏אבַ‏אג', שהיה מכר של קלבולד, היה בספרייה בעת הטבח. הוא שאל את קלבולד "מה אתם עושים?", וקלבולד השיב, "או, רק הורגים אנשים".

מעבורת לסטטן איילנד 002

היה זה ב-1999. חמש שנים לאחר הרצח פורסם מאמר בשם "המדוכא והפסיכופת". הפסיכיאטרים שפרסמו אותו אבחנו את האריס כפסיכופת קליני ואת קלבולד כדיכאוני. הצירוף הקטלני של השניים גבה את חייהם של שנים עשר נערים, אולם מסקנת השירות החשאי בעקבות חקירת הרצח היא החמורה:

"החוקרים מצאו שרוצחים לא 'נשברים'. הם מתכננים. הם רוכשים כלי נשק. הם מספרים לאחרים מה הם מתכננים. הילדים הללו בוחרים במסלול ציבורי ארוך ומתוכנן לכיוון האלימות. ואין כל פרופיל. חלקם חי עם שני ההורים ב'משפחה אידאלית כלל-אמריקנית'. חלקם היו ילדים שהוריהם התגרשו, או חיו בבתי אומנה. חלקם היו מתבודדים, אבל לרובם היו חברים קרובים".

כולם חשודים.

יא.

אפשר להמשיך בסקירה הזו לנצח. בישראל ישנה תחושה שבארה"ב לא לומדים לקח, ובכל כמה שנים ישנו טבח מזעזע: פעם באוניברסיטה, פעם בבית ספר תיכון ופעמים נדירות גם בבית ספר יסודי.

ניתן להבין את מקור התחושה הזו, אולם אפשר לקבוע בצער כי היא מוטעית לגמרי. מסעות רצח בבתי ספר אינם מתרחשים ברחבי ארה"ב אחת לכמה שנים, אלא אחת לכמה שבועות. רק החמורים והנרחבים שבהם צפים לתודעת כלי התקשורת העולמיים, ובהם אלה הישראלים. הבעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כמה נתונים:

בוויקיפדיה ישנו ערך על "מסעות ירי בבתי ספר". מופיעים שם מקרים מקנדה, אירופה, דרום אמריקה ואסיה. לארה"ב יש ערך נפרד, והרשימה בו ארוכה פי ארבעה מזו של כל המדינות האחרות  יחד.

המקרה הראשון שנרשם בדבר רצח בבית ספר התרחש ב-1764. ארבעה אינדיאנים חמושים נכנסו לבית הספר 'פונטיאק רבליון' בפנסילבניה ורצחו ביריות את המורה ותשעה או עשרה תלמידים (ישנם דיווחים סותרים בנושא). רק שלושה ילדים שרדו.

9.11 ממוריאל ובאטרי פארק (3)

מתחילת השנה האזרחית הנוכחית (2013), נהרגו בבתי ספר שמונה בני אדם ושנים עשר נפצעו, כתוצאה מירי. בשנת 2012 מתו 42 איש וששה עשר נפצעו. 28 מן ההרוגים נרצחו בבית הספר היסודי  'סנדי הוק' ע"י אדם לנזה, תלמיד מצטיין בעל הפרעה נפשית מאובחנת.

ב-2007 תלמיד ממוצא דרום קוריאני, סונג-הוי צ'ו, רצח בעזרת שני אקדחים חצי אוטומטיים 32 תלמידים באוניברסיטה בשם 'וירג'יניה-טק' במדינת וירג'יניה. החלק המקומם ביותר במקרה הזה, נמצא באזהרות המוקדמות אותן אותת הרוצח לכל עבר. הוא הטריד סטודנטיות, נהג במוזרות, כתב מחזות אלימים שהפחידו את מורתו, נטה להסתגרות והראה חוסר התפתחות רגשית. אולם:

"צ'ו נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, בה נמצא כי הוא סובל מדיכאון, הפרעה חשיבתית ומהווה איום ישיר על עצמו ואחרים. למרות שנמצא כי הוא מהווה איום על עצמו, הוחלט כי יעבור טיפול בתור מטופל חיצוני. בגלל שלא אושפז בכפייה, צ'ו עדיין היה זכאי לקנות ולהחזיק נשק על פי חוקי מדינת וירג'יניה".

מסקנות ועדת בדיקה שמינתה האוניברסיטה היו:

החלפת כל דלתות הכניסה החיצוניות למבנים באוניברסיטה כך שיקשה לפורצן

התקנת מנעולי דלתות פנימיים בכיתות הלימוד

הנהגת שימוש בכרטיסים אלקטרוניים לצורך כניסה לחלק ממבני האוניברסיטה

בדיקת שימוש במצלמות מעקב בנקודות מפתח בקמפוס

התקנת לוחות הודעות אלקטרוניים במקומות שבהם ניתן להתריע בפני הסטודנטים על מצב חירום

התקנת מערכת איתור אלקטרונית לחברי קהילת האוניברסיטה.

חסר לכם משהו? אולי משהו שקשור לסטודנטים עם בעיות נפשיות קשות ונשק? אה, זה לא בתחום אחריותה של הוועדה.

יב.

אחרי הטבח בסנדי הוק, שאירע בדצמבר האחרון, קראתי כמה כתבות ישראליות שרוחן הכללית היתה "הנה, עכשיו סוף סוף יתפכחו האמריקאים. אין סיכוי שאחרי טבח נורא כזה לא יעשו שינוי משמעותי וישנו את החוק כדי להגן על הילדים שלהם". ובכן, בדקתי מעט את הנושא.

הזכות להחזיק נשק מעוגנת בתיקון השני לחוקה של ארה"ב, שאומר כך: "מיליציה מאוסדרת (כלומר 'סדירה' או 'מפוקחת', תלוי בפרשנות. במקור: regulated) היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית. זכות האנשים להחזיק ולשאת נשק לא תהא מופרת".

אפשר לצמצם או להרחיב את הפרשנות לתיקון הזה, אולם מה שברור מעל לכל ספק – ושאושר גם בבית המשפט העליון ברוב דחוק – הוא שאין אפשרות לאסור כליל על אחזקת נשק בשום מדינה בארה"ב. מה שנשאר הוא לתקן תקנות שיגבילו את האחזקה עד שיהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית.

למי שתוהה אם אפשר לשנות את החוקה עצמה רק נאמר, כי לשם כך דרושה הסכמה של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ואשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות. מלבד העובדה שרוב המדינות הן בעלות רוב רפובליקני שמתנגד באופן גורף לשינויים, הן בחוקה והן במדיניות אחזקת הנשק, המצב הנתון הוא שאובמה לא מסוגל להגיע להסכמה עם 51% מהמחוקקים שלו, ולכן האפשרות הזו היא לא פחות ממופרכת. הנשיא יכתיר את עצמו למלך אמריקה הצפונית ויחבוש כתר עשוי שן פיל לפני שיצליח להעביר שינוי כה דרמטי בחוקה.

למעשה, אובמה נאבק בכל כוחו להעביר תקנות שיאפשרו, בסך הכל, להגביר את הפיקוח על מכירת הנשק, כדי שזה לא ייפול לידי פסיכופתים מהסוג שמבצע טבח בבתי ספר. הנשיא אפילו לא נאבק לניצחון, אלא על מראית עין של ניצחון, כאילו קידם ערך ליברלי של שמירת חיי אדם בתקופת כהונתו. אבל אפילו את הניצחון הקטן הזה הרפובליקנים לא נותנים לו. אז מה קרה לאמריקאים, הם השתגעו?

אפשרות הניתוח הפוליטי תמיד קיימת: היא תראה את יחסי הכוחות, תסביר מדוע הכל עניין של נקמנות קטנונית, תקשור את העניין לתקציב ולמפלה הרפובליקנית המפוארת בבחירות האחרונות. היא לא תטעה, מן הסתם. אולם אני רוצה להציע פרשנות אחרת.

יג.

אליהו אשרי היה נער על סף בחרותו. שמונה עשרה. משפחתו גרה ביישוב איתמר. אמא שלו אמרה כי היה "עדין נפש ואציל, אוהב שלום ורודף אמת". הוא למד במכינה הקדם-צבאית 'צופית' שביישוב נווה צוף. אליהו נראה בחיים לאחרונה ביום ראשון, 23 ביולי 2006 ב-21:00 בערב, בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ניסה להגיע למכינה שלו, ולשם כך היה זקוק לשני טרמפים, אולי שלושה. הקשר עמו נותק מאותה שעה בה נצפה בטרמפיאדה. החיפושים אחריו החלו, עם התמקדות בפן הפח"עי.

לאחר ארבעה ימים של חיפושים אינטנסיביים, מעצר של פעיל תנזים וחקירתו, נמצאה גופתו של אליהו בפאתי רמאללה. הוא נחטף, וכמעט מיד לאחר מכן נרצח וגופתו הוחבאה.

הציבור הדתי היה נסער. אזהרות הטרמפים, ששכנו להן במרתפי התודעה מאז חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן, גם הוא בן המגזר, שתים עשרה שנים קודם לכן – החלו להבהב שוב. הורים תחבו כסף לכיסי ילדיהם. מועצות מקומיות מימנו מחדש את ההסעות הממוגנות שהתדלדלו מאז שככה מעט האינתיפאדה השנייה. רבנים הוציאו פסק הלכה, שקורא שלא לנסוע בטרמפים.

בכירי הרבנים של הציונות הדתית היו חתומים על הפסק. "העולה על טרמפ שנהגו אינו מוכר לו אישית – חוטא. התרשלות בתחום זה מסכנת את האומה כולה", כתבו הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב צפניה דרורי.

אליהו אשרי

אין מצב, אמרתי לחבריי. לא יקרה. למה, תמהו, הרי רבנים נחשבים סמכות, בעיקר בעיני צעירים, השיבו לי. היה מעט קשה לנסח אולם לבסוף הצלחתי: נסיעה בטרמפים אינה הרגל ואינה תחביב. היא לא נועדה לחסוך בכסף, היא לא נועדה לחסוך בזמן. נסיעה בטרמפים היא חלק מהד.נ.א של הצעיר הדתי (לא החרדי, אגב). היא אורח חיים ותרבות. היא דבר שאי אפשר לשנות בקלות, בטח לא בפסק הלכה אחד ויחיד ואתם יודעים מה? גם לא בחטיפה רצחנית פעם בעשר שנים.

כי נסיעה בטרמפ היא הרבה מעבר לזמן ולכסף. היא סמל סטטוס. הושטת היד בכל מקום – ולו בצומת הנידח ביותר, או, לעומת זאת, הסואן והעירוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – מסמלת כלפי שנים את החופש. את השחרור מאמצעי התחבורה ה'רגילים' כמו אוטובוס וה'בורגנים' כמו מכונית או מונית. כלפי חוץ היא מסמלת אורח חיים שבוחר לתת אמון, לשבור זרות, להכיר טובה, לסמוך על הנס, לסמוך על הזר שהוא בעצם 'אחי'. כל אלה מאפיינים עמוקים מאוד של הציונות הדתית, שכמו כל הדברים, באים לידי ביטוי מוקצן בשנות הנעורים.

יד.

אנו נוטים לשכוח שפירוש השם 'ארצות הברית', הוא איחוד מדינות שנמצאות באותה יבשת. החיבור ביניהן, גם אם הוא טבעי, אינו מובן מאליו. חלק מהמדינות שונות מאוד זו מזו. האוכלוסייה שמרכיבה אותן, המסורת שלהן ושנת צירופן לאיחוד. אמנם, השפה משותפת, השלטון משותף וכן כל סממני השלטון (המנון, דגל וחלק גדול מהחוקים), אולם בסופו של דבר מדובר בפדרציה.

ארצות הברית הגדולה שבה חמישים מדינות, התחילה משלוש עשרה מושבות שמרדו בבריטניה וזכו בעצמאות בשנת 1776.  לאחר אחת עשרה שנים של דיונים הן קבעו לעצמן חוקה משותפת, אולם ארבע שנים לאחר מכן כתבו תוספת שנקראה בשם 'מגילת הזכויות', שהוסיפה עשרה תיקונים והגבילה את כוחה של החוקה. הדאגה באותה תקופה היתה לא רק כיצד מתגוננים יחד מול אוייב משותף, אלא גם כיצד להגן על המדינות זו מפני השתלטותה של זו.

התיקון השני, שמאפשר לכל אזרח להחזיק בנשק, בא בדיוק על הרקע הזה: הדיבורים על צבא משותף הולידו את החשש שמנהיג חזק מדי ינצל את הצבא כדי לספח את אחת המדינות. לפיכך נקבעה זכות האזרחים להתארגן כמיליציה מקומית ולהדוף את הצבא הפולש.

metropolitan2 001

סיבות נוספות שנמנו לחירות באחזקת הנשק הן השתתפות באכיפת החוק, הרתעת ממשלה רודנית, הדיפת פלישה, דיכוי התקוממות, מימוש הזכות הטבעית להגנה עצמית.

האם משהו מהסיבות האלו מתקיים היום? לכאורה לא ממש. איש לא מעלה בדעתו שניו יורק תאיים על ניו-ג'רזי (למרות שהיא זקוקה לה כחצר אחורית, לשם היא זורקת את הדברים שלאף אחד אין כוח להתעסק איתם), שהמשטרה לא תצליח להשתלט על התפרעויות של מיעוט כלשהו ויהיו זקוקים לאזרחים עם נשק כדי לעצור אותן (רוב הסיכויים הם שהחשש מתביעת פיצויים ענקית תשאיר את כל האמיצים חמומי המוח בבית), פלישה לארה"ב יכולה להתרחש, אבל בדמיונם של האמריקאים רק על ידי תושבי מאדים, ומול פייזרים רבי עוצמה – רק רובה דו-קני חצי-אוטומטי לא יוכל לעזור.

טו.

אז מה נשאר? כמו בפסיקת הרבנים נגד הטרמפים – נשאר הד.נ.א.

אהיה יהיר אם אנסה למפות את הד.נ.א האמריקאי בלי שעשיתי מחקר רציני על הנושא. וכמו שכתבתי, אני מכיר רק חלק קטן מאזור מסויים בעיר אחת בתוך מדינה אחת בארה"ב. אינני מדען, אין לי תואר בסוציולוגיה. אך כשאני בא בין אנשים, אני יודע להעיד על הדברים אותם אני מרגיש. ובעקבות הרשומות הקודמות כתבו לי אנשים כי בנוכחותם בביקורים ובמגורים במדינות שונות בארה"ב, התחושה אותה תחושה: כל אדם לעצמו.

ובעצם אין זה פלא. כי רעיון מרכזי בחוקה האמריקאית הוא רעיון החירות. החירות לממש את האושר, שמגולם בעיקר בעושר. החירות להיות חופשי ל- וחופשי מ- כאחת. והאדם שלהם ברוא בצלם א-לוהים, שאם אנו חושבים על זה גם הוא לגמרי-לגמרי לבד.

והשנים הארוכות של המאבק העיקש, הפנאטי לעתים, מול הקומוניזם – שהפקיע את האישי לטובת החברה. והזיכרון וההערכה העמוקה על כך שבאמת ובתמים זו הדמוקרטיה המגוונת ביותר, החזקה ביותר, החפה ביותר משנאה כלפי מיעוטים, על אף שגם היא לא נקייה מסיגים. אולם יכול להיות שהדמוקרטיוּת הזו הושגה בעמידה בלתי מתפשרת על זכות הפרט לממש את חלומותיו ולחתור להצלחה תוך שוויון זכויות מלא. אבל השוויון עושה אותך אחד מרבים ולא אחד בתוך רבים.

ובתוך ההמון, כאשר יש לך רק סיבוב חיים אחד וסביבך מיליוני אנשים שחיים, לכל הרוחות, את חייהם שלהם – מה יכול לשמור על חייך אם לא רובה דו-קני ששוכן לבטח מתחת לדלפק?

לפיכך מרגלא בפומיה של נבחרי הציבור הרפובליקנים, בתגובה לטענה כי יש לצמצם את היכולת להחזיק בכלי נשק המשפט המעניין הבא: "הדבר היחיד שיכול לעצור בחור רע עם רובה – זה בחור טוב עם רובה". איני רוצה שהחברה תיקח אחריות על חיי. גם לא החוק. ולא הנשיא. ולא המשמר האזרחי. ולא מקהלת הכנסייה ובטח שלא השב"כ. אני, רק אני, אקח אחריות על חיי. עם סנאפל בצד, תודה.

ולפעמים זה לא הולך ויש איזה פסיכופת שלוקח לאמא שלו המסכנה את כלי הנשק שאספה בעמל רב ודופק לה כדור בראש ויוצא לירות בעשרים וכמה ילדי בית ספר מסכנים. זה עצוב מאוד. זה ממש קורע את הלב, ולכן עשינו מגבית בשבילם. אבל למה, לכל הרוחות, זה צריך לפגוע ביכולת שלי לממש את חירותי?

טז.

גנטיקה של בדילות.

תאמרו: חלפו הזמנים הללו, של הקאובויז וה"גט אאוט אוף מיי פרופרטי". ובכן, להפך. הם רק הולכים ומתחזקים. כי הרשתות החברתיות מעצימות את הבדילות הזו. כי הרווחה הכלכלית מגדילה את הריק. כי היכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, כלומר, דרך פילטר אינסטגרם מגניב, רק עושה אותנו בודדים יותר ועצובים יותר, ולכן מוכרחים יותר להגן על עצמנו.

אריך פרום ניסח זאת (ב'מנוס מחופש') עוד ב-1941 בבהירות כואבת:

לא רק היחסים הכלכליים, אלא גם יחסי-האנוש הם בעלי אופי מנוכר. במקום יחסים בין בני-אדם הם לובשים פני יחסים בין עצמים דוממים. אך אולי הדוגמה החשובה והמזעזעת ביותר לאווירה זו של כדאיות וניכור היא יחסו של האדם לעצמו. האדם אינו רק מוכר מצרכים, הוא גם מוכר את עצמו ומרגיש כמצרך. עובד הכפיים מוכר את כוחו הגופני. איש העסקים, הרופא והמנהל מוכרים את ה"אישיות" שלהם. הם חייבים שתהיה להם "אישיות" אם ברצונם למכור את מוצריהם או שירותיהם.

לדעתו, הקפיטליזם והמודעות העצמית הביאו את האדם אל 'הבדילות הקיומית'. לא רק בדידות, אלא בדילות. כי כשאני בודד איני רואה אותך. אני רואה רק אותי ואני לבדי. ואני זקוק למישהו שיושיט לי יד. אני יודע שהוא נמצא שם בעלטה ואני רק צריך למצוא אותו, ואז יתרחש החיבור הזה בינינו ויביא לי מזור.

ביקור בסטטן איילנד 122

אבל כשאני נבדל אני רואה גם אותך. ואתה לא יכול להושיע אותי מהיותי אחר. אני רואה את הריקוד שלנו, שלך ושלי, ואנו כה פתטיים. שנינו גיבורים בציור של אדוארד הופר. האור מאיר אותנו לתוך הריק. החושך בולע אותנו ללא תקווה. בוא ונשאר כל אחד בפינתו, כי כשאנו ביחד הלבדים שלנו מתחדדים זה על זה כמו שני סכינים.

לעולם לא אוותר על כלי הנשק שלי. כי כמו שהוא מגן עליי מפניך, האחר, כך הוא יכול לשים קץ לסבל שלי. כשאני מחזיק אותו בידיי אני חש את כל כובד משקלה של הבחירה הזו. וזו הרגשה טובה.

לראשונה

לראשונה מזה שנה וחצי

ישראלי נרצח בשומרון

(מקור ראשון, 1.5.13)

לראשונה.

לראשונה ניגר דמו מאבי העורקים

מבעבע, מתפרץ החוצה בשמחה

כבן לקראת אביו ששב

לראשונה.

לראשונה הפך חיוור כדף

הדם אוזל והולך

כאב רואה שבנו נפל

נשימתו נעתקת עד שיראהו

מתרומם וצועד

לראשונה.

לראשונה קפא חיוכו הטוב

ולא היה בו עוד

רוח לנחם בוכה האלמנה

ויתומיו עומדים וצועקים את שמו

אבא אבא

קום קום

בוא בוא

לראשונה