משוגע, משוגע לגמרי

אצלנו ביישוב היו אומרים עליו שהוא משוגע ועוד דברים לא יפים. אבל בבית אף פעם לא הרשו לנו לומר דברים רעים על רבנים, ולא משנה מאיזה זרם הם ומה הם עשו. אבל אמרו שהוא נפגש עם ערבים רוצחים ואפילו מניח תפילין בפגישות האלה, וכמו שאבא שלי אמר, בלשונו המעודנת, זה 'לא מובן'.

עידנים אחר כך, כשפגשתי אותו, הבנתי ש'לא מובן' זה אכן תיאור מדויק עבור הרב מנחם פרומן, ולהיקרא משוגע זו מחמאה גדולה בשבילו. לעצמו קרא משוגע כמה פעמים. אינסוף. וצחק. צחוק גדול, עם שיניים.

כשגדלתי פגשתי את האחיין שלו, שסיפר לי שהוא מחרים אותו בגלל אותה פגישה עם אחמד יאסין. חשבתי שהחבר ההוא שלי אמיץ ואיש עקרונות. זה באמת לא בסדר להיפגש עם ערבים רוצחים ואתה לא יכול לצפות שהאחיין בן ה-14 שלך יעבור על זה בשתיקה. ובישיבה התיכונית אמרו עליו דברים עוד יותר גרועים ממה שאמרו ביישוב.

כשהייתי בכיתה י"ב הלכתי לשבוע ישיבה בעתניאל. לארוחת ערב היה פסטה ויכולת לבחור את הרוטב: עגבניות או שמנת. רוטב שמנת זה לא משהו שאפשר היה להעלות על הדעת בישיבה התיכונית שהייתי בה. בחרתי עגבניות וישבתי בשולחן שקרוב למטבח.

הוא עמד שם, עם זקן ארוך, מגש האוכל שלו מונח על השולחן לידו, וניסה להתגבר בקול חלש על המולת חדר האוכל. הוא סיפר על קורות חייו של רב שנפטר לפני כמה עשרות שנים, והיארצייט שלו חל היום. הוא דיבר ודיבר, והיה נדמה שאף אחד לא מקשיב. כולם התעסקו בפסטה. מדי פעם כמה בחורים עשו ששששששש ארוך כזה, ולשתי שניות היה שקט יחסי, שהופר מיד. שאלתי מישהו לידי למה הם לא מכבדים את הרב שמדבר, והוא אמר: "זה הרב פרומן", כאילו זו תשובה. ובאמת זו היתה תשובה, רק שעוד לא הבנתי.

עברו עוד חמש שנים. דביר הלך ללמוד בישיבה שלו, בתקוע, שאמרו שהיא ישיבה של משוגעים ושכולם שם קמים ב-10 בבוקר. אבל דביר חזר משם עם עיניים בורקות, עיניים שכבר לא זכרתי שיש לו. והוא אמר שהרב מנחם הוא משהו אחר.

ואז אהוד בנאי התחיל להופיע איתו במופעים האלה של ליל הושענא רבה. ואהוד בנאי ניגן ושר והרב מנחם אמר תורות. וגם עשה סטנדאפ כזה, וצעק שצריך לחבר את הימין עם השמאל וכולם למחוא כפיים. וכולם צחקו ומחאו כפיים, אבל אחרי שהוא הגזים עם זה הפסיקו, והוא נשאר למחוא כמעט לבד. ולא היה אכפת לו. רק הטה את הראש שלו קצת ושמע שאף אחד כבר לא מוחא, אז המשיך עוד קצת ואז הפסיק.

וכשנסענו לכותל המניין שלו היה שם, מאחורה. ועמדתי לידו ולא יכולתי להפסיק לבהות. כי זה היה מניין של כולם: של צעירים וזקנים, ושלו ושל אשתו ושל הנשים של התלמידים שלו והחברות שלהן והתלמידים שלו, שהיו כל כך רציניים, והוא, שהיה כל כך מצחיק וצוחק. והם עשו מלחמת חרבות עם הלולבים שלהם וצעקו מים! מים! מיייייים!!! באקסטזה, כאילו הם מינימום עדר של פגאנים, וכל הכותל הסתובב לראות מי זה שצורח ככה. והם בכו וצחקו ושרו ורקדו והיו לא הגיוניים בכלל. בכלל.

IMG_1005
מתפללים למים. הושענא רבה בכותל. צילום: אבינעם ב'.

ואז הרב אודיה נתן לי לקרוא את השירים שלו. ולא חשבתי שכולם טובים, אבל אהבתי אותם, כי היו מיוחדים. ורשמתי לי בפנקס שלי שיר אחד, הספד על איש שנרצח ודמיו זועקים מן האדמה. והרגשתי שכמו שהוא איש אדמה, הרב פרומן, כך גם הוא איש שמיים.

ואז אדם עבר לגור בתקוע ובאתי לבקר אותו. ופתאום הוא היה שם, קרוב מאוד. ממש ספסל לידי. הפה שלו היה גדול מאוד. והזקן של אליהו הנביא. ובערב שבת הוא נתן דרשה שאני לא זוכר ממנה כלום, רק שדיבר על המקומות שמהם אנחנו שואבים את המידע שלנו, ובשנינויות שהצחיקו אותו והוא גיחך אמר שלא צריך להיתפס דווקא לידיעות האחרונות, אלא ללכת למקור הראשון של הדברים, להגיע אל הנקודה. וגם כולם בבית הכנסת גיחכו. ובעזרת נשים ישבה הרבנית שלו, והוא מדי פעם עשה לה סימנים ושאל אותה שאלות, והוא קרא לה בשמות מיוחדים כמו 'יונתי'. וכאן לבי נשבר.

ואז, בפורים הנורא ההוא, במסיבת פורים הנוראה ההיא, כשהרב שגר יושב חולה וכל תלמידיו שיכורים מרוב עצב והלומים מרוב חיסרון שכבר התחיל להיות מורגש, הוא בא לבקר והארץ הזדעזעה, כי היה ידוע שהם מסוכסכים. וכולם ידעו שהנה, החיבור בארץ יעשה גם חיבור בשמיים וכל השיכורים צעקו 'יהב ליה ידיה ואוקמיה, יהב ליה ידיה ואוקמיה!" והרב מנחם נתן ידו לרב שגר וכולם הריעו והתחילו ניגון שמח.

ואחרי המסיבה רדפתי אחריו, שיכור, ואמרתי לו שאני מוכן להיות המשמש שלו. שאני אעזוב את הישיבה שלי ואעזוב את מכון ההוראה, ואלך אחריו לשמש אותו. והוא הודה לי מקרב לב, אבל אמר שהוא לא זקוק למשמש. גם שאל אם אני זקוק למשמש, כי אז ישמח להיות המשמש שלי. והייתי מנומס ואמרתי שגם אני לא צריך, וכך נפרדנו לשלום.

עברו עוד שלוש שנים. מעלון השבת שבו עבדתי ביקשו שאראיין דתיים מיוחדים. אמרו לי שהדסה פרומן היא דתייה מיוחדת. היא לא רק אשתו של הרב פרומן, היא גם הקימה בית ספר מיוחד, שמשלב ילדים בעלי מוגבליות עם ילדים 'רגילים'. והרמתי טלפון. ושוחחנו. ופתאום הרגשתי שוב מהו דיבור עם אדם שפותח את דרכי הנשימה שלך. והיא אמרה דברים כמו " צריך לחיות טוב ולחיות פשוט, להיות חופשי מהחומר ולא להיות שקועים בו" ו"צריך מרחק כדי לבחור וליצור קשר עם האנשים סביבך" וקנתה את לבי.

שלושה חודשים אחר כך אמרו שיש לרב פרומן סרטן ממאיר. ואנחנו, שידענו עוד מהרב שגר שאין חסינות לרבנים, לא ידענו את נפשנו. למה הם מתים לנו בזה אחר זה.

אבל הרב מנחם לא מת. הוא חי במשך שלוש שנים על אנרגיה שאי אפשר להגדיר אותה אחרת חוץ מכוח רצון קולקטיבי. מאות אנשים, אלפי אנשים, רצו בכל מאודם שהוא לא ימות. לא רק משפחתו, לא רק תלמידיו, לא רק תושבי היישוב שלו, תקוע. עוד אלפי אנשים שנלכדו בהילת האור שלו, כמוני. אותם אנשים שבאו להעלות הצגה שבימים רגילים היינו קוראים לה שמאלנית-רדיקלית, אבל תחת שרביטו של הרב מנחם היא הועלתה בתקוע, בנוכחות הכותב שלה, הבמאי והשחקן הראשי, שחלקם נשבעו שלא תדרוך כף רגלם באריאל. והנה, בתקוע. "רק בגלל הרב מנחם", אמר אחד מהם.

ושלושה חודשים לאחר מכן מבקשים ממני לראיין אותו. מהר-מהר, לפני שימות לנו. העורך רומז, הרב מנחם אומר בפה מלא, מזהיר אותי: "זה יכול להיות הראיון האחרון שלי". ובראיון הזה הוא לא מפסיק להפתיע. אותי, כמובן, לא את מי שמכיר אותו. כי מי שמכיר ואתו יודע שחלק מאישיותו הוא אלמנט ההפתעה. שהוא קוהרנטי עד לרגע שבו הוא כבר לא. שהוא קוקניק שעשה מעשה פשוט: קרא את כתבי הרב קוק וביצע. שהוא אינו יכול שלא לאהוב כל דבר בכל לבו, ולא יכול שלא לשנוא את הרע בכל מאודו. שהוא שונא את החמאס וממטיר עליהם קללות נוראות ואפלות, אבל הולך לפגוש את ראשיהם אם חושב שיבוא מכך שלום. שהוא איש תורת הסוד שכל מצווה בה חשובה וכל תנועה קובעת עולמות – אבל לא רואה חוטאים לפניו, רק אנשים אהובים.

וזהו. וזה הסיפור שלי עם הרב מנחם פרומן. ואני בוכה עכשיו כל כך. איני יודע למה. אולי כי אמא שלי אמרה לי שכשהם היו ילדים, היא לא זוכרת שרבנים נפטרו. פשוט לא היו רבנים, כולם מתו בשואה. ועכשיו כשמתחילים למות הרבנים שלה, היא מבינה מה איבדנו בדור שלפניה.

אבל אנחנו צעירים. אנחנו בקושי בני שלושים והרבנים שלנו עוד לא בני שבעים. ותחילה הרב שגר, ולאחר מכן הרב חנן ועכשיו הרב פרומן. אודיה אומרת שהם לא הקדימו את זמנם. שהם היו אנשים נטועים בזמנם ובגלל זה אנחנו חווים כל כך קשה את מותם. ואני אומר לה שאולי כולנו, כל אנשי הרבנים האלה, הקדמנו את זמננו. שאנחנו רדיקלים ואפילו לא יודעים את זה. שאם יש משהו שלמדתי מהרב מנחם הוא להיות משוגע. משוגע לגמרי.

~~~

היום כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי:

לו הייתי פוגש את ר' נחמן, הייתי אומר לו: טעית.

אמרת: ממני עד משיח לא יהיה חידוש. ולא זכרת את מנחם יהושע בן לאה רייזל, שהיה איש פלא ונשמתו פלא גדול ועצום וחידוש כמוהו לא נודע בעולם.

חידוש – לא בתורתו, על אף שהיתה זכה ומפכה נפשות; ולא בהארת פניו, שהיתה כמעלתו של הלל הזקן; ולא בכעסו, שהיה משבר עמודים כשמשון.

אלא בצחוקו, צחוקו הטוב שעשה את המציאות לרסיסי רסיסים של נהרה. שלאחר שפגשת אותו מעט, לא יכולת שלא לאהוב אותו בכל ליבך הקטן. שלא ראה את אי האפשר. שדילג מעליו. שקפץ את כל הגדרות במהופך. להפך, להפך.

רבי נחמן, שכחת את מנחם חי שלום היפה, הצוחק, שחייו היו חיי שלום, ומותו לא אפשרי כלל במציאות. שכחת אותנו אל המוות.

שלום, מנחם. אהבתיך בכל לבי הקטן.

מודעות פרסומת