חיסול לא ממוקד


מי שפתח את עיתוני יום אתמול לא יכול היה לקבל תמונה אמינה ומדוייקת אודות הצורה שבה מדינת ישראל התייחדה עם ארבעים וארבעה קורבנות אסון השריפה בכרמל. אמנם, נערך טקס, נחנכה אנדרטה, נישאו נאומים, נמחו דמעות רבות של המשפחות ומי שכואבים ומזדהים עם אסונן על מותם בטרם עת של אנשים צעירים ומוכשרים.

אך כל הממלכתיות שנארגה בעמל רב בניסיון לכבד ולהוקיר את זכרם של המתים, היתה כלא היתה ביום שלמחרת הטקס. 'מבוכה וזיכרון', 'נתניהו הוצג בטקס באופן מחמיא מדי' ו'לשכת נתניהו שיבצה דברי שבח בטקס' היו כותרות שלושת העיתונים שאינם שייכים למקורבו של רוה"מ.

אין לי עניין להגן על דברי החנופה שנאמרו בטקס כלפי ראש הממשלה. הם היו טיפשיים להפליא ומי שמזלזל בציבור וחושב שדברים בסגנון הזה יעשו חסד עם רוה"מ או יחפו על אחריותו המיניסטריאלית לאסון- טועה. בהחלט נעשתה כאן טעות מביכה בשיקול הדעת, שמי שאחראי לה צריך להינזף.

אין לי עניין גם לבקר את דברי ההנחיה: כל מי שנכח בטקס-מטעם שנערך במתנ"ס מקומי יודע שראשית כל מודים לבעל המאה ובעל הבית. בתרבויות מסויימות זו אף חובה בלתי כתובה. זה לא נעים, זה טרחני, זה לא אמיתי, אפילו דוחה – אבל זו המציאות כאשר פקידים (ובעלי אמביציה פקידותית) מנהלים את האירועים הללו.

אך לבי על משפחות הנספים המסכנות ועל עם ישראל שרק מבקש לקבל סיקור הגון. הרדיפה אחר הסקופ, הרצון לייצר סנסציה ומעבר לכל, הרצון לנגח את ראש הממשלה, גברו לא רק על ההגינות והשכל הישר, אלא גם על הרגישות כלפי משפחות הנספים. מי שציפה לציטוטים מתוך הנאומים הממלכתיים, קיבל במקומם את ליטרת הבשר היומית המדממת, שעוסקת בגנותו של ראש הממשלה. כלי התקשורת לא מחכים לפרסום דו"ח המבקר וכבר קובעים מה תוצאותיו ומי האשם האמיתי באסון.

במאבקם להפלת השלטון, עברו העיתונאים מסיכול ממוקד לשיטת ההפצצה המאסיבית: מוטב כי יעד החיסול יימחק מעל פני האדמה, גם אם הדבר יכלול חפים מפשע שהיו בסביבתו. מה צר שהפעם, מי שמשלם את המחיר הן המשפחות השכולות.

(פורסם במקור ראשון 21.12.11)

מודעות פרסומת

יום שחור למדינת ישראל

זִכרו את היום הזה, יום רביעי, י"א בכסלו, 7 בדצמבר 2011. זהו יום עצוב בהיסטוריה של מדינת ישראל, יום שדגל שחור מתנוסס מעליו, יום שבו נשיא מדינה נכנס לרצות שבע שנות נאסר על עבירות חמורות, עליהן נאמר בתורת ישראל "כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".

פרשת קצב ידעה עליות ומורדות, פיתולים ותפניות בחמש השנים האחרונות. היא היתה עמוסה לעייפה בסחרירים, המאבק העיקרי בה נעשה מעל גבי כלי התקשורת ורב בה השקר על האמת: השקר של התהדרות התקשורת ביכולתה לשפוט, השקר של מראה העיניים והלך הנפש, השקרים הרבים שבית המשפט קבע – אובייקטיבית, ללא קשר למעשה האונס – שנשיא המדינה לשעבר בחר לנקוט בהם. רבנים, תקשורתנים ואנשי משפט עגו-חגו בסיחרור סביב מדורת ההתלהמות, שהאמת רחוקה ממנה והלאה.

לא נמצא איש ישר שיעצור ויישאל מה היה לנו. כיצד אנו מגיעים למצב שבו הדיון הציבורי נסוב סביב השאלה האם נשיא המדינה קיים או לא קיים יחסים בהסכמה או שלא בהסכמה עם עובדת הסרה למרותו. כיצד יחסי עבודה תקינים הפכו ליחסים של ניצול ואין פוצה פה ומצפצף. כיצד כבודן של נשים לא נשמר, לא ברחובות מאה שערים, שם הן מכוסות עד לחוסר צניעות ולא בשורות צה"ל, שם הן מושא לבדיחות תפלות של גברים זחוחים. כיצד הפכנו מחברה שואפת צדק ושיוויון, חברה המבקשת צדק חברתי אמיתי, לחברה שופטת ואכזרית שמעלה על המוקד את העבריינים והחשודים, אך שוכחת להכות על חזה שלה.

זהו יום עצוב למדינת ישראל, ועל כן יום שראוי לידום בו. לא לפרשן, לא לנבא ולא לצפות; לא לשמוח לאיד ולא להטיל ספק. "יישב בדד וידום כי נטל עליו". נדמה ששכחנו אֶבל מהו, לאומיות מהי, כבוד של עם שנרמס לעפר מהו. כניסת נשיא מדינה לכלא אינה בושה רק לו ולמשפחתו, היא בושה לכולנו.

ועדת השרים לענייני סמלים וטקסים שהתכנסה אתמול כדי לדון בשלילת הזכויות הטקסיות שמגיעות לקצב במסגרת היותו נשיא לשעבר, התפזרה מבלי להחליט, כביכול מטעמים טכניים. טוב לשרים כי ההחלטה שיגיעו אליה, בסופו של דבר, לא תיעשה מתוך אווירה קטנונית ונקמנית, אלא מתוך ראייה כוללת של כבודו של עם ישראל.

באופן אירוני, החלטות הועדה נוגעות לזכות להלוויה ממלכתית, קבורה בחלקת גדולי האומה בהר הרצל וקדימות בהנצחה ממלכתית. הנשיא לשעבר כבר נקבר וקלונו הונצח. להק העורבים כבר חג מעליו והעיסוק המתמיד בשאלת התאבדותו מהווה קדימון למשאלות-לבם של הצופים מן הצד.

השאלה הגדולה כעת היא מה למדנו ומה הצעדים לתיקון שאנו, כחברה, מסוגלים לקבל על עצמנו.

(פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון 7.12.11)