תרבות הרצח

מעט מאוד רגעים של חסד ניתנו לגבריאל, אריה ומרים, הילדים שנרצחו בירייה על אדמת אירופה – גם אחרי מותם. המקהלה הבינלאומית אינה אוהבת לשמוע על ילדים יהודים הרוגים, הדבר מזכיר לה תקופות אפלות שהיא מעדיפה להשכיח.

האירופים נמצאים במצב בלתי אפשרי: הם מנסים להיות מוסריים בעיני עצמם, כלומר, לדגול בשוויון ולהוקיע את הגזענות. נגד זאת מתעוררת התנועה הגזענית ששואפת 'לטהר' את הלאומיות הקיימת, במקרה זה, הצרפתית. אלה גם אלה, למותר לציין, שונאים יהודים.

האמביוולנטיות בדיווחים על הרצח המתועב היתה מובנית: מה עדיף לנו, שואלים האירופים את עצמם, לסמן את האירוע כמכוון נגד ישראל, או לדווח עליו שייראה כפשע שנאה ניאו-נאצי? האפשרות השניה הכריעה. זיכרון מסע ההרג של אנדרס ברינג ברייויק באוסלו, שם הרג 77 ילדים נורבגים, עדיין טרי בזיכרון. מוסלמים, לעומת זאת, הם רבים ומסוכנים יותר.

"בימים בהם אנחנו זוכרים אנשים צעירים שנהרגו בכל מיני נסיבות נוראיות כשאנחנו זוכרים מה קרה בטולוז היום, כשאנחנו זוכרים מה קרה בנורבגיה בשנה שעברה, כשאנחנו יודעים מה קורה בסוריה, כשאנחנו רואים מה קורה בעזה ושדרות", אמרה שרת החוץ של האיחוד האירופי, קתרין אשטון, לצעירים פלשתינים עמם נפגשה בבריסל ביום הפיגוע. ההשוואה, כמובן, קוממה כל מי שמעט שכל בקודקודו. "זו רק הערה כללית על אלימות נגד ילדים בכל העולם", התגונן דובר שרת החוץ בהבהרה שפורסמה לאחר מכן.

האירופים לא מצליחים לתפוס כי בעיית ישראל היא ייחודית, וקשורה קשר עמוק להיותה מדינה יהודית. האדם הנאור מנסה להסביר לעצמו באופן אוניברסלי וכולל מה מביא בני אדם לרצוח ילדים. אולי זה סכסוך על אדמה. אולי זה סכסוך על שליטה. אולי זו צורה להפעיל לחץ על מנהיגים או להטיל אימה על עמים שלמים. האירופים מסרבים להכיר בכך שיש אכזריות לשמה, אכזריות טהורה שנובעת מתרבות שבעיניה חיי אדם אינם שווים דבר.

ביום למחרת, כאשר התברר שידו של האסלאם הקיצוני – זה שאסור-לנקוב-בשמו בצמרת הממשל של ארה"ב – במעל רצח הילדים ואביהם, התזמורת חייבת היתה למצוא סימפוניה אחרת לנגן. את זאת סיפק לא אחר מאשר הרוצח עצמו.

שר הפנים של צרפת, קלוד גואן, מסר בשמו של מוחמד מראח כי הוא 'לוחם ג'יהאד', וכי ביצע את הטבח בבית הספר "כנקמה על מותם של ילדים פלשתינים". הנה, כעת, לאזרח האירופי הממוצע יש משוואה יפה. ילדים ערבים מתים בעזה, ילדים יהודים מתים ברחבי העולם. פייר.

אך אנו יודעים את האמת: ישראל אינה רוצחת ולא תתן ידה לעולם לרצח ילדים. מי שאינו חס על חיי אדם, בהם ילדיו, הוא המחבל הערבי שמתפוצץ בשוק בעיראק, באפגניסטן ובתימן, זה שאינו בוחל ברצח על רקע כבוד המשפחה של בנות 14, זה שחיי אדם, בעיניו, הם כקליפת השום. הוא מי שחדר לבית באיתמר באמצע הלילה ושחט הורים על ילדיהם; הוא שהשליך אבן וריסק את גולגלתם של אב ובנו בדרך לקרית ארבע; הוא שפוצץ עצמו במסעדת סבארו בירושלים.

כל אמירה אחרת, 'מאוזנת', משווה, מחפשת תירוץ מדוע הדבר הגיוני ומתקבל על הדעת – היא אמירה של מי שמוכן לתת ידו לרצח ילדים ומי ששונא את מדינת ישראל ומלחמתה הצודקת. יש להסיר את המסווה מעל פניה של ההיתממות האירופית.

 (פורסם כמאמר מערכת במקור ראשון, 22.3.12)

מודעות פרסומת

רבם של האנשים החיים

הלבבות רטטו באותו ערב יום העצמאות, ה' באייר תשכ"ז. "ואת ארצי חילקו", זעק הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב. "איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק של ארבע אמות של ארץ ה'. הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!".

ההמשך ידוע. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררו רוב חבלי הארץ שציין הרב. תחושת הגאולה ומשק כנפי המשיח הורגשו בקרב כל איש ואיש במדינת ישראל הצעירה. חמש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה משבר הזהות הישראלי שהצמיח את 'שלום עכשיו' ואת 'גוש אמונים'. גם שם היה הרב הזקן, שכעת היה לאיש הרוח של התנועה להשבת כל חלקי ארץ ישראל אל עם ישראל.

זהו הסיפור הידוע על הרב צבי יהודה, הסיפור שסופר. תלמידיו של הרב נפוצו ברחבי הארץ והיו לאנשי חינוך, מעשה ורוח. הם הביאו את בשורת בית מדרשו של האב, הראי"ה קוק, לכל עיר והתנחלות צעירה, ויצרו אתוס למגזר חדש, המגזר הדתי-לאומי.

אולם בצִלם של האנשים האלה ישנם אנשים אחרים. קטנים יותר, מושמעים פחות. איש הקולנוע אודי לאון, גם הוא מבניה של 'מרכז הרב', אמר לי עם תחילת איסוף החומר לכתבה: "אתה עומד לשמוע דברים הפוכים מאנשים שונים, וכולם יתארו את הרב צבי יהודה. זו באמת המורכבות של האיש, שלא היה תורה שבכתב, אלא תורה שבעל פה".

התורה החיה והאנושית שהורה הרב צבי יהודה לא היתה דוגמטית והבדילה בין אדם לאדם.  ראש הישיבה המרכזית העולמית היה מה שאמרו עליו ומה שפרסמו בשמו, אך לצד זאת ובמקביל, ללא סתירה, התקיים הרב צבי יהודה שלא נודע לרבים.

 אמת כובשת

אפרת בדיחי היתה רק בת 20 כשפגשה את הרב לראשונה. הימים ימי מלחמת יום הכיפורים. בעת מלחמת ששת הימים, "כשישראליק הקטן ניצח את כל המדינות הערביות הגדולות שסביבו", היתה אפרת נערה צעירה. מלחמת יום כיפור כבר היתה סיפור אחר לגמרי. "היתה תחושה של כאוס, של התמוטטות מערכות. חברים קרובים שלי השתתפו במלחמה וחלקם נפלו בה והאווירה הציבורית שידרה שאנחנו בקריסה. מתחושה של 'נצח ישראל בכיסנו' נפלנו לדיכאון עמוק מאוד", היא אומרת.

בתוך הכאוס, חברה הביאה אותה אל בית הרב צבי יהודה. המפגש עם הרב הזקן, שיכול היה להיות בקלות סביה – אם לא למעלה מכך – הכה אותה בתדהמה. "כמו משה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון, בלי שהבנתי דבר ממה שאמר רעיונית ואפילו ואקוסטית (לרב היה חיתוך דיבור לא בהיר ואף הגייה ירושלמית כבדה, נ.א), הלכה והתחזקה בי ההרגשה שכאן נמצאת אמת בלתי מתפשרת, אמונה אופטימית בלתי מעורערת שאני הולכת ונכבשת על ידה. זה משנה את מסלול חיי".

בדיחי מגיעה מבית ברוח חרדית-ציונית. אביה ואמה, הרב שלום ופנינה רוזנבליט, הקימו עבורה את בית הספר לבנות 'פלך' בירושלים. מעומק האריסטוקרטיה הירושלמית, מצאה אפרת את עצמה נמשכת דווקא לרב הישיש, ששפתו אינה אקדמית אלא שפת בית המדרש הישן. "כשכולם דיברו על רק על הקורבנות ב-4 ספרות, הוא דיבר על 'שנת ההשתלדות', שנת התשל"ד, בה עם ישראל בונה את השלד שלו. היה אצלו אור גדול ומרתק. הלכתי והבנתי שסערות הימים לא יזיזו את הרב הישיש הזה ממקומו. הבנתי שאם אני רוצה להתחבר לדברים עצמם – זו הכתובת".

הרב ירחמיאל וייס היה בחור צעיר מנתניה שאפילו לא סיים את התיכון, כשהחליט להסתופף בצילה של ישיבת מרכז הרב. "הפגישה שלי עם רֶבּ צבי-יודֶה היתה פגישה עם יושר עמוק והתמסרות טוטאלית למה שאתה מאמין בו", הוא נזכר בערגה. "עד שפגשתי אותו, שמעתי כל מיני דברים מרבנים אבל חשבתי לעצמי – 'כך הוא צריך לומר, מזה הוא מתפרנס'. רב צבי-יודה, אם לא היה מאמין במשהו שאמר – היה זורק את הכובע שלו והולך".

היום עומד הרב וייס בראש הישיבה לצעירים, ישיבה תיכונית שמסונפת ל'מרכז הרב' ומהווה 'אחות קטנה' עבורה. בארסנל הסיפורים שלו שמור מקום מיוחד לפגישה של הרב צבי-יהודה עם אמו.

"היא באה באוטובוסים מנתניה כדי לפגוש את הרב ולדרוש ממנו שאשלים את הבגרויות שלי. כשהגיעה במפתיע לישיבה, חשבתי שאני נופל מהכיסא. שראש הישיבה, שסגור ומסוגר בביתו רוב שעות היום, יטריח עצמו לפגישה עם אמא של תלמיד שאפילו לא התחיל שנה א'? אבל הוא פתח לנו את הדלת והסתגר איתה בחדרו. אני, שישבתי מבחוץ, שמעתי את הויכוחים והצעקות והבכיות של אמי".

למרות שבתחילה הדריך אותו הרב שלא לגשת לבגרויות כי "גם בכי של אם הוא סוג של לחץ, ובחור צעיר צריך לדעת לעמוד בלחצים", לאחר מספר שבועות שינה את עצתו. "אמא שלי אמרה לו שמשפחתי אקדמאית, וללא השכלה מעמדי במשפחה עלול להיפגע. הטיעון הזה השפיע עליו, והוא התיר לי לגשת לבחינות".

 איש עצה

הרב צבי-יהודה הכהן קוק נולד בליל הסדר של שנת תרנ"א (1891) בקובנה שבליטא. אביו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לימים הרב הראשי הראשון והוגה חשוב בפילוסופיה היהודית המודרנית, ואמו ריזא-רבקה, אחייניתו של האדר"ת. בהיות צבי-יהודה, הבן היחיד במשפחה, בן 13, עלתה המשפחה לארץ ישראל, ואביו נתמנה לרב של יפו והמושבות.

בצעירותו, עסק בלימוד תורה לצד הוצאת כתביו של אביו הראי"ה. הוא נסע מספר פעמים לאירופה, לימד תורה ולמד פילוסופיה בהלברשטט שבגרמניה. לאחר מכן עסק בעריכת כתביו של אביו, הראי"ה. עם פטירתו של הרב חרל"פ, שעמד בראשות ישיבת 'מרכז הרב', החל למלא את התפקיד.

באותה התקופה, היתה 'הישיבה המרכזית העולמית' ישיבה קטנה שמנתה עשרות בודדות של תלמידים. המפנה ההיסטורי קרה לאחר החלטת הנהלת תנועת 'בני עקיבא', שבוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות. כך הפכה הישיבה ל'ספינת הדגל' של הציונות הדתית.

 אחד מוותיקי תלמידיו, הרב צפניה דרורי, הוא רבה של קרית שמונה. הרב דרורי היה חלק מחבורה מובחרת ומצומצמת עליה נימנו הרבנים עוזי קלכהיים, ישראל הס, בנימין הרלינג ז"ל ויבדל"א יעקב פילבר וזלמן מלמד ואחרים, שלמדו בישיבה החל משנת תשי"ז, 1957. באותה תקופה השיעורים נעו מעשרה משתתפים ועד משתתף יחיד. חלק מהשיעורים היו במתכונת של 'אחד על אחד' עם הרב צבי יהודה. דרכו החינוכית של הרב שרתה על המוסד: "הוא היה איש עצה", נזכר הרב דרורי. "הוא השתדל לא להגיד לנו מה לעשות אלא להביא אותנו למצב שנדע מה אנחנו רוצים. כך הוקם 'גוש אמונים' וכך קבענו את סדר היום של הציבור הדתי, ואולי גם של הציבוריות כולה. הוא לא ציווה עלינו, אלא נתן לנו ללכת בדרכנו".

הקרבה בין הרב לתלמידיו היתה יותר מאשר טקטיקה חינוכית. משיחות עם תלמידים עולה כי זו היתה דרך חיים. "בתקופה הראשונה להיותי בישיבה, מספר התלמידים היה מצומצם", מספר הרב זלמן מלמד. "החבורה היתה מגובשת, האוירה היתה טובה מאוד, ובכל זאת היתה לי תחושה של בדידות. סיפרתי את תחושותי לרב צבי יהודה, אמרתי לו: 'אינני יודע מה לעשות. אני אוהב מאוד ללמוד, אוהב את הישיבה ואוהב את הרב, אך אין לי מספיק חברים, וההרגשה שלי אינה טובה'. אמר לי הרב צבי יהודה: 'מה הבעיה? אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את שמעיק עלי, אתה תספר לי את שמעיק עליך, ואנחנו נהיה חברים'. הרב אמר לי זאת בטבעיות ובחום רב, כך שחרף פער הגילים העצום, הדבר הרגיעני". (מופיע בספר המקיף 'משמיע ישועה', הוצאת אור עציון. כתבו: הילה וולברשטיין, הרב שלום קליין ושמחה רז).

היחס האישי מצד מי שיהיה למנהיג רוחני של מגזר כלל לא נראה יוצא דופן לרב דרורי, שהגיע כבר לגילו של הרב בעת שנפגש עם שועי ארץ. "זה היה הדבר הטבעי. הוא כמעט ולא נאם בפני מאות. הוא מידר את האנשים והעדיף לפגוש אותם אחד אחד". גם מתכונת השיעורים היתה ביתית. אלה התקיימו בביתו של הרב ברחוב עובדיה, סביב שולחנו.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים קרה השינוי הגדול שדחף קדימה את הישיבה, וכפה על הרב את המנהיגות הציבורית.

 ערך של ריבוי

בדומה לאפרת בדיחי וצעירים אחרים, גם אודי ליאון היה בין הנמשכים לישיבה בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור: "מיד אחרי המלחמה היייתי בשמינית. היינו חבורה של צעירים שנפגשה בהתנדבות בבית החולים שערי צדק, שהוסב במהלך המלחמה לבי"ח צבאי ופונו אליו חיילים משדה הקרב. בילינו, מיטב הנוער של ירושלים, המון שעות יחד. בין גלי הפצועים, היינו יושבים שם לילות ארוכים, ונוצרה כימיה בינינו, חברי בני עקיבא, לבין השמוצניקים. הגענו למסקנה שהמבוגרים איכזבו ואנחנו הצעירים צריכים להחזיר את האמונה לעם. החלטנו על הקמת ארגון שקראנו לו 'נעם' – נוער מניע".

החבורה הצעירה החליטה לקיים מפגשים רעיוניים, והטילה על ליאון הצעיר לבקש מראש הישיבה שלו, הרב צבי יהודה, להרצות בפניהם. "כולם אמרו לי שחבל על הזמן", הוא נזכר. "באותה תקופה התחילה תנועת 'גשר', ונאמר בשמו של הרב צבי יהודה שמי שמדריך ב'גשר' ואוכל בישיבה – אוכל מן הגזל. הסברה היתה שערבוב גברים ונשים, דתיים חילוניים היתה יותר ממה שאפשר לשאת". ה'קל וחומר' שיכול היה להילמד על ארגון צעירים דומה – היה ברור.

"באתי אליו וסיפרתי לו על ההתארגנות ועל הרעיונות שלנו. הוא התרגש נורא", אומר ליאון בהתפעלות שגם השנים הרבות שחלפו מאז אותה פגישה לא מחקו. "הוא חיבק ונישק אותי ואמר לי כמה הדבר חשוב בעיניו". כשאודי הצעיר ציין שכדאי שיהיה איש קשר בישיבה שיוכל לתאם את הקשר עם הישיבה "הוא הביט אליי בביישנות, כאילו הוא מציע דבר לא מקובל, ושאל אותי: 'אולי אתם מסכימים שזה יהיה אני?' הוא ביקש מאיתנו לקבל אותו לחבורה של הצעירים".

עוד ועוד סיפורים אודות הרב הישיש, שנפטר בגיל 91, מאששים את התחושה כי לא נכנע לשום קונבנציה. בגדיו השחורים והיותו אב רוחני לתנועת תחייה לאומית לא מנעו ממנו להצטרף ל'ליגה נגד כפייה דתית' ואף לשלם על חברותו בה דמי חבר. המראה החיצוני לא הרתיע אותו מליצור קשר אישי עם כל מי שהגיע אליו, גם אם היה רחוק מדרך ההלכה. אדם חילוני שבא לבקרו כשבכיפה שעל ראשו עדיין ניכרים סימני הקיפול. "אתה תמיד הולך עם כיפה?", שאל הרב. ענה בן שיחו: "לא, רק כשאני בא אל הרב, כי אני מכבד אותו". "וכשאבוא לבקר אותך", אמר לו הרב, "תרצה שאסיר את הכובע שלי?".

"כשדיבר איתך, יכול היה לשכוח שהוא ראש הישיבה החשוב. הוא דיבר כאיש שיש בו חיות, שיש בו תורה שבעל פה שכל הזמן מתחדשת, שמשתנה לפי האדם שעומד מולו", אומר אודי ליאון. "הוא יכול היה לפסוק דבר אחד לאדם, ובאותה שאלה בדיוק לפסוק הפוך לאדם אחר".

תלמידיו של הרב קוק מצויים בכל קצוות הסקאלה הציונית דתית, וגם מי שנחשבים היום שמאלניים היו משומעי לקחו. הרב דוב ליאור, רבה של קרית ארבע והפוסק המקובל בקרב חוגים התיישבותיים מסויימים, הוא תלמידו של הרב צבי יהודה, אך הרב צבי טאו, רבה של ישיבת 'הר המור' הממלכתית והמסתגרת הוא תלמיד לא פחות מובהק ממנו. אנשי הקיבוץ הדתי היו משחרים לפתחו של הרב, ואנשי 'חירות' היו מבאי ביתו. רבים מהם ראו ברב קוק את רבם – וכל אחד בטוח שהוא-הוא ממשיכו האמיתי.

"זו לא היתה תורה פוסטמודרנית", אודי ליאון מבקש לחדד, "הוא לא חשב באופן הזה. לראי"ה יש דרשה ב'עולת ראי"ה', על המשנה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. הוא כותב כי השלום האמיתי צריך לבוא על ידי הערך של ריבוי, 'שיתראו כל הצדדים וכל השיטות'. היכולת לראות שיש אלוקות אחת שמחברת את כולנו, בלי לטשטש את הזהות המיוחדת – זה היה חלב האם של הרב צבי יהודה. זו לא אידיאולוגיה – ככה הוא הסתכל על החיים".

 חום היד

לצד תורתו החינוכית המשפיעה, חייו האישיים של הרב היו רוויים משברים. כשהוא בן 31, לאחר שלא מצא שידוך בארץ הקודש ואביו הפציר בו כי "למען ה', לא תדחה את ההשתדלות במצבך הפרטי", נשא לאשה בורשה את חוה-לאה, בתו של הדיין הרב יהודה-לייב הוטנר ובת דודו של הרב יצחק הוטנר, מחשובי רבני ארה"ב.

הרבנית, שמתוארת כתלמידת חכם, משכילה ובעלת חסד ובנוסף לכך יפת תואר, היתה בבת עינו של הרב צבי יהודה. למרבה האסון, חוה-לאה נפטרה לאחר 22 שנות נישואין. הרב, על אף שהיה נתון ללחצים מצד סביבתו ובני משפחתו, מעולם לא נשא אשה תחתיה. הוא נותר באלמנותו עד אחרון ימיו, כארבעים שנה לאחר מכן. במקום בולט בביתו תלה תמונה של רעייתו, מתקופת נעוריה. על אף השתדלות הרב והרבנית, היוועצותם עם הרופאים ואף נסיעתם לאירופה לשם כך, מעולם לא נולדו להם ילדים.

הכבוד הרב שרחש הרב צבי יהודה לאשתו, לא נעלם גם ביחסו לנשים בכלל. אפרת בדיחי, שבמשך שלוש שנים וחצי ישבה לשולחנו, מתארת יחס שוויוני, ואף יותר מכך. "מאוד תפס אותי היחס של הרב למין היפה, לנשים. בשבתות היה הרב ממתין כשכוס הקידוש בידו, עד שבירר כי נשות האברכים הגיעו גם הן לשולחן. הוא היה שואל: 'הנשים כאן?', והיו עונים לו: 'כן'. 'כל הנשים כאן?' – 'כן'. רק אז היה מתחייך ואומר: 'נו, נשים חייבות בקידוש היום' ומקדש. כשהיה בוצע על הלחם, היה מעביר לאברכים מנה אחת אפיים – אחת עבור האישה. מיד היה מבהיר: 'התחייבת במזונותיה'".

כך גם היה נוהגו באשר למערכת השיעורים שנתן. השיעורים, שניתנו בתחילה למספר מצומצם של תלמידים, צברו תאוצה והדירה הקטנה של הרב היתה צרה מלהכיל. גם נשים ביקשו להיות משומעות לקחו, אך הדירה היתה קטנה מלהכיל גברים ונשים גם יחד. לכך נמצא פתרון: הנשים עברו לבית השכנה, יוכבד הוטנר ז"ל, והשיעור הועבר אליהן בטלוויזיה במעגל סגור. לפני שפתח בדבריו, בכל פעם מחדש, היה הרב שואל: "הרמקולים בסדר, הכל עובד?" רק לאחר שלוש פעמים בהן היה מוודא כי הנשים שומעות את השיעור, היה מזכיר: "גם את זה לעומת זה עשה אלוקים" ופותח בדברים.

"זו היתה שיטה חינוכית", אומרת אפרת, "הרי אין טעם לבדוק את המכשור פעם אחר פעם. הוא ביקש להדגיש משהו. זו היתה שיויוניות ברורה, יחד עם הפרדה מגדרית מאוד נוקבת. הוא הקפיד מאוד שלא תהיה ערבוביה – אך הקפיד לא פחות על זכויות הנשים".

מפגש נדיר היה לכתבת 'לאשה', ציפי רומן, עם הרב הישיש. מפגש יחיד שהתקיים בחודש אלול תשל"ז, ומאז, שלושים וחמש שנים אחרי, היא אינה שוכחת אותו. "העורך שלי, צבי אלגת, ביקש ממני לשוחח עם הרב על מצבה של האשה ומעמדה. הרב היה מפורסם, דבריו ראו אור מעל במות רבות, ואנחנו ביקשנו לדעת מה דעתו בנושא שעניין את הקוראות שלנו".

רומן חשבה שהתממשות הבקשה היא כמעט בלתי אפשרית. היא טילפנה לישיבת 'מרכז הרב', שם איששו התלמידים את חששותיה. "עוזריו של הרב אמרו לי שאין שום סיכוי: הוא לא מעניק ראיונות, בטח לא לעיתון נשים". הבחור מהעבר השני של הקו רצה לעזור, והפנה את הכתבת לביתו של הרב, למרות הפקפוקים. "לתמיהתי התברר לי שהרב קוק פתוח יותר מתלמידיו הצעירים והוא הסכים לקבל אותי לראיון. התלבשתי כיאות, עם מטפחת ראש ושרוולים ארוכים אבל כשהגעתי לדירה הקטנה והצנועה, מצאתי שם, על ספסלי ההמתנה, אם צעירה נעולת סנדלים, אשה גלויית ראש, תיירים וקהל מאוד מגון. הרב האיר לי פנים ושאל: יש לך שאלות מוכנות? הוא נטל את הדפים בכתב ידי, קרא אותן ואמר: נענה עליהן אחת אחת".

בכתבה שהתפרסמה לאחר מכן, מספרת רומן שהרב החזיק את ידה בידו. אני מעלה בפניה את האפשרות שאולי כתבה כך לשם תפארת המליצה, אך היא מכחישה מכל וכל: "כך היה המעשה! הוא נטל את ידי בידו והחזיק אותה לאורך חלק ניכר מהראיון. בשלב מסויים היה לי קשה לכתוב, מכיוון שהחזיק את שמאלי בעת שכתבתי ביד ימין".

אודי לאון שלא היה זה דבר יוצא דופן אצל הרב: "ברגע של מצוקה אצל בן שיחו, ואין זה משנה אם היה גבר או אשה, הרב היה מסוגל לקחת את היד ולהחזיק אותה בחום. אשתי באה אליו לשיחות פעמים רבות. הוא לא מצמץ ולא היסס – והרב צבי יהודה הקפיד מאוד על דיני צניעות. זה לא סתר אצלו".

 סימן של תקופה

"הוא היה מהפכן", אומר דני רובינשטיין, שבשנות ה-70 היה כתב השטחים בעיתון המיתולוגי 'דבר'. "הוא דיבר אל ליבם של אלה שמאסו במפד"ל כמשגיחת כשרות. עד אליו, הדתיים בארץ נתפשו כאחראים על תחומי הדת. הוא הוביל את התנועה שגרסה שליהדות יש לומר בכל תחום – ובעיקר בתחום המדיני". רובינשטיין היה בין הראשונים שיצאו לשטחים הטרום-התנחלותיים של יהודה ושומרון, ונפגשו עם הערבים שישבו שם. להפתעתו, הוא מציין, פגש שם לפתע מספר חובשי כיפות סרוגות. 'גוש אמונים', הם קראו לעצמם.

"עסקני המפד"ל התעסקו בשאלות שנתפסו בעיני הנוער כאזוטריות, למשל פרשייה שנשכחה: כשרות המטבחים של האניה 'שלום'. על כך נפלו ממשלות. מהלך אופייני לרב קוק היתה ההצטרפות לליגה נגד כפייה דתית, שבה הכריז כי הדתיים אינם מיסיונרים, ואינם מעוניינים לכפות את דרכיהם על הכלל".

רובינשטיין טוען כי הרב צבי יהודה לא היה מחולל הרוח ההתנחלותית, אלא רק אחד מסימניה, גם אם סמן חשוב ומרכזי. "הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון. אנשי ארץ ישראל השלמה, הצעירים חנן פורת ומשה לוינגר, היו זקוקים לדמות רוחנית להיתלות בה. מבחינה זו, הרב קוק התאים להם ככפפה ליד".

אחרים מספרים על כך שלעתים, ההכרעות של אנשי המעשה גברו על הוראותיו של הרב. באחת מהעליות לשטח התלבטו הפעילים אם להיעתר לקריאת הצבא ולהתפנות מהנקודה בשקט, או לתת לצבא לפנות אותם בכוח. בהצבעה שנערכה בין הפעילים נפלה הכרעה דמוקרטית להתנגד לפינוי. לפתע הגיע הרב צבי טאו ובפיו גבר הרב: להתפנות. הרב לוינגר קם ואמר: "סליחה, החבר'ה ישבו פה והחליטו – וזה מה שקובע".

 העיקר שתהיו חיים

אז מי היה הרב צבי יהודה? איש ציבור? איש רוח? מחנך דגול? נדמה שהזהויות השונות שראו בו רבים, שכנו זו לצד זו. יחד עם הרב הקנאי שנאמר בשמו כי 'על ארץ ישראל תהיה מלחמה', שכנה בו גם הזהות העדינה של איש הרוח מלא הגעגועים אל אשתו העדינה. לצד מחנך מלא להט שמעודד את חניכיו בעיתות קשות של מלחמה, מצוי גם איש הציבור ששומר על כבודן של נשים.

"כשהיה מדבר איתי", נזכר הרב דרורי, "תמיד ידו היתה על ידי. היו לו ידיים גרמיות והמחלה ממנה סבל השפיעה על אחיזתו, אך היתה לו החזקה בה העביר את זרם החיים. הרב צבי יהודה לא היה רק שכלי, אלא היה נפשי, רגשי ועוצמתי. לא פעם אמר: 'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם – חיים כולכם היום. העיקר שתהיו אנשים חיים".

פורסם במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', 9.3.12

מתלמידיו של אהרון

דורית ביניש בחרה לסיים את ארבעים וחמש שנות כהונתה בשירות הצבורי בקול תרועה רמה. היא, שבעשר שנותיה הראשונות כשופטת בית המשפט העליון שמרה על פרופיל נמוך ונמנעה מעימותים ומאור הזרקורים; היא, שבשיחת פרידה שערכה לכתבי המשפט ביקשה להדגיש דווקא את השינויים המנהלתיים שניסתה – ואף הצליחה חלקית – לייסד בבית המשפט על מנת לקצר את זמן ההליכים שמתנהלים בו; היא, שנחשבה עד לאחרונה צלו השמרני יחסית של נשיא העליון הקודם, אהרון ברק, החליטה להראות לכל מי הוא הליברל האמיתי בתולדות בית המשפט העליון.

שלושה פסקי דין שיצאו בימיה האחרונים כנשיאה מבקשים להציב אותה בזיכרון הלאומי כ'אבירת זכויות האדם', ובראשן שוויון, מידתיות וחוקתיות. בכולם יוצאת הנשיאה חוצץ נגד עמדתה של הכנסת, מדלגת מעל המשחק הפוליטי וקובעת אמות מידה של צדק מוחלט.

בפסק הדין האחרון שנתנה, ושהוקרא באופן חגיגי בטקס פרידתה מבית המשפט, פורטת ביניש על המיתר החברתי. בבקשה להציג את בית המשפט כמי שקשוב לעם, מבקשת הנשיאה שעמדה בראש הרכב מורחב בן שבעה שופטים, לעגן בפסיקה את 'הזכות לקיום בכבוד'. העתירה, שהוגשה על ידי מספר עותרים ובהם אמהות חד הוריות, מלינה על סעיף שולי יחסית (ובעייתי לכל הדעות בקטגוריוּת שלו) בחוק הביטוח הלאומי, ששלל הבטחת הכנסה ממי שמחזיק בכלי רכב. בצעד שהיה פעם נדיר ויוצא דופן אך כעת הוא שגור בפי כל – ביטלה ביניש את סעיף החוק הזה במחי קולמוס, בנימוק שהוא פוגע בזכות ל'קיום אנושי בכבוד'.

המלצה של ברק

דורית ביניש נולדה ב-28 בפברואר 1942 בתל אביב, לחווה ואהרן ורבה. ביתה היה בית מפא"יניקי שורשי, אביה עבד תחת שר התחבורה הראשון, דוד רמז, והיה מקורב ליהושע רבינוביץ', מי שהיה לימים שר האוצר בממשלתו הראשונה של יצחק רבין. אמה היתה גננת מיתולוגית שבין תלמידיה היו אילנה רובינא וירון לונדון. ביניש למדה ב'תיכון חדש', שם רכשה השכלה ליברלית, והיתה חברה בתנועת הנוער 'התנועה המאוחדת' שהיתה מזוהה עם מפא"י. חברה הטוב מאז תקופת לימודיה הוא המוסיקאי דניאל בירנבוים.

ביניש שרתה באגף כוח אדם במטכ"ל, משם השתחררה בדרגת סגן, ושם גם הכירה את אישהּ, יחזקאל ביניש, נגן טרומבון בתזמורת צה"ל.

לאחר הצבא חשבה ללמוד ספרות והיסטוריה, אולם לחץ המשפחה והחברים הוביל אותה להירשם ללימודי המשפטים כמו בן זוגה יחזקאל. בשנה הראשונה היתה תלמידה בינונית ובסופה חשבה לעזוב. פתק שקיבלה ממתרגל צעיר בקורס 'יסודות המשפט' שהחמיא לה על חשיבתה המקורית, שיכנע אותה להישאר בלימודים. שמו של המתרגל היה אהרון ברק.

בשנת 1966, והיא בת 24, סיימה ביניש את חוק לימודיה וקיבלה את התואר הראשון. ביניש כלל לא היתה בטוחה שהיא מעוניינת להמשיך במקצוע, אולם אהרון ברק פגש באקראי את יחזקאל ביניש, ושאל אותו היכן דורית מתכוונת לעשות את הסטאז'. כששמע שעדיין לא בחרה מקום, אמר: "שתלך למשרד המשפטים ותגיד שאני המלצתי".

ההמלצה עשתה את שלה. ביניש התקבלה ללא בעיה לעבודה בפרקליטות והתרגלה למקצוע. בינתיים, פתח יחזקאל ביניש משרד עורכי דין עצמאי ושימש כבורר במשפטי סחר בינלאומי. בעשור האחרון הסתבך במאבקים משפטיים, כשנתבע על ידי מס הכנסה בשל חובות שצברה תזמורת רשות השידור בזמן שעמד בראשה. בראשית שנת 2005 החליט היועץ מני מזוז לסגור את התיק נגדו.

בפרקליטות גילה את עורכת הדין הצעירה גבריאל בך, לימים פרקליט המדינה ושופט בבית המשפט העליון. הוא סייע לה בתחילת דרכה ולמעשה סלל את דרכה המהירה כלפי מעלה. ביניש עברה לפרקליטות מחוז ירושלים לתקופה קצרה ומשם חזרה לפרקליטות המדינה לתפקיד בכיר יותר. הקפיצה המשמעותית שלה היתה כשמונתה, בגיל שלושים ושתיים בלבד, למנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות. שבע שנים ניהלה את המחלקה, ובשנת 82' מונתה למשנה לפרקליט המדינה, יונה בלטמן.

בשם הצדק

ביניש הובילה את התביעה במשפט 'המחתרת היהודית'. עוד לפני כן היה לה תפקיד חשוב כראש צוות אוספי החומר לוועדת כהן, שחקרה את אירועי טבח סברה ושתילה. בהמשך, היתה אחת מן השתיים שהביאו בפני היועץ המשפטי לממשלה, יצחק זמיר, את פרשת קו 300, בניגוד לרצונו של ראש הממשלה שמעון פרס, ממלא מקומו יצחק שמיר וראש השב"כ אברהם שלום.

ביניש ייצגה את המדינה בכל הקשור לפסילת מפלגתו של מאיר כהנא. בספרה 'העליונים' טוענת העיתונאית נעמי לויצקי כי הפרקליטה הצעירה חזרה במיוחד מחופשת מחלה אותה 'משכה' במחאה על האפשרות כי לא תמונה לפרקליטת המדינה, ובמקומה תמונה פליאה אלבק, חביבת המתנחלים, רק כדי לטפל בפרשייה זו. שר המשפטים שהנחיל לה, בסופו של דבר, את התפקיד הנכסף, היה דן מרידור.

באותה תקופה, סוף שנות השמונים, פרצה האינתיפאדה הראשונה שזימנה לפרקליטה הצעירה חיכוכים מול שר הביטחון דאז, יצחק רבין. "היא באה בשם הצדק, ואילו רבין בא בשם האמת", מסביר יועצו המיוחד, איתן הבר. הוא מעיד כי ביניש הקפידה על הוראות פתיחה באש מדוקדקות וביקשה להשריש אותן בשורה ארוכה ומסועפת של פקודות.

כמי שהיה יועצו של ראש הממשלה ולאחר מכן ניהל את לשכתו, מציין הבר כי רבין, איש השטח, היה קרוב ללבם של החיילים הרבה יותר מן השופטת הצוננת. "מה שקורה בהיכל השן של המשפט זה לא מה שקורה בשטח. רבין ראה עצמו כסנגור החיילים והמפקדים. הוא העריך מאוד את ביניש, אולם היו ביניהם פערי השקפה: היא ראתה עצמה כמי שיושבת על כיסא המשפט הבינלאומי".

בהיותה פרקליטת המדינה, סירבה לייצג את המדינה בבג"צ העתירה נגד גירוש 415 מחבלי חמאס ללבנון. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יוסף חריש (גילוי נאות: סביו של הכותב), נאלץ לעמוד לבדו בדיון שארך ארבע עשרה שעות רצופות ולייצג את המדינה עד שעמדתה התקבלה בבג"צ, שהתיר את הגירוש.

בשנת 1993 נשקלה מועמדותה לבית המשפט העליון, אולם הנשיא דאז, מאיר שמגר, התנגד, ולכן נדחה מינויה עד שנתיים לאחר מכן, כשהשופט אהרון ברק תפס את מקומו.

חינוך לערכים

תקופת העליון של השופטת ביניש מתחלקת לשתיים. בעשר שנותיה הראשונות במשכן ביקשה שלא להעיר דובים מרבצם, והצטרפה פעמים רבות לדעת הרוב אותה הוביל הנשיא אהרון ברק. מאחורי גבו הרחב של השופט הפנומן יכולה היתה השופטת הטרייה להסתפק בשתי המילים: "אני מסכימה", בשורת פסקי דין שקבעו את אופייה החוקתי של מדינת ישראל, ביניהם הכרה בגיורי קפיצה לצורך אזרחות וביטול 'נוהל שכן' שהגביל את השימוש של צה"ל באזרחים שאינם מעורבים בלחימה (ראו מסגרת).

עם זאת, בפסק דין שנחשב מכונן, קבעה בעצמה הלכה חדשה ביחס להכאת ילדים לשם חינוכם. בהלכה זו צעד בית המשפט לזירה רגישה מאוד: מוסד המשפחה. "השופטת הכירה בדבר שכלל אינו מובן מאליו", אומר עו"ד דב פרימר, שעוסק בדיני משפחה זה שנים רבות, "והיא עילת נזיקין בקשר שבין הורים לילדים. עוד נקודה חשובה היא הקביעה שכל הכאה היא פסולה. במובן מסויים בית המשפט ביקש למתוח פה קו והשאיר את שאלת האיזון לשיקול דעתם של השופטים".

פרופ' פרימר טוען עוד כי הפסיקה משקפת את תפיסתה של ביניש, לפיה יש תפקיד לבית המשפט לחנך את הציבור. "החוק הוא לא רק עניין פורמלי, אלא גם מגלם בתוכו ערכים. בניגוד לתפיסה המודרנית לפיה החוקים הם טכניים בלבד, היא הבינה שהמערכת החוקית היא אחת הדרכים הטובות ביותר להעביר ערכים – במקרה הזה ערך ההגנה על חסר הישע – לציבור הרחב ולדור הבא. גם ההלכה היהודית הכירה בכך שעל מנת להשפיע על אדם – יש לרדת לשורשי ההתנהגויות שלו ולעצב הלכות על פיהם".

איבוד אמון

לפני חמש שנים וחצי עלתה ביניש על כס הנשיאות במקומו של אהרון ברק, מכוח 'שיטת הסניוריטי' לפיה השופט הוותיק ביותר מתמנה לנשיא בית המשפט העליון. איש בעולם המשפט לא סובר שלנשיא בית המשפט יש מעמד חוקי גבוה יותר משל רעיו השופטים, אולם כולם מסכימים כי העומד בראש המערכת הוא זה שמהווה את הפנים שלה והוא המייצג אותה. בתפקידה זה נאבקה ביניש מרות בשר המשפטים הקודם, פרופ' דניאל פרידמן, שסירב לשוחח עם 'מקור ראשון'. "אני מרגיש שדיברתי עליה יותר מדי", אמר, "כבר אין טעם להמשיך בזאת".

והוא בהחלט אמר. "הבעיה המרכזית שיהא על נשיא בית המשפט העליון להתמודד עמה", יעץ פרידמן לנשיא הנכנס אשר גרוניס במאמר שפרסם לאחרונה בכתב העת 'עורך הדין', "היא בעיית הלגיטימיות של פעולתו ואובדן הסמכות המוסרית הקשורה בכך".

פרידמן מכוון לסקרים שנערכו בשנים האחרונות, המראים כי אמון הציבור בבית המשפט העליון, שנשק בעבר ל-80%, הידרדר עד שהוא מתקרב היום ל-50%. צניחה של שלושים אחוז בפחות מעשרים שנים. ביניש עצמה, אגב, מתייחסת לנתונים בביטול. בשיחה עמה האשימה את "קץ עידן התמימות" שאזרחי העולם סובלים ממנו, את "הבעייתיות של הסקרים האלה", ואף את "הפמפלטים שמחלקים בבתי הכנסת ויש בהם דברים נוראיים", וסירבה לקשור את אובדן האמון בהתנהלותו של בית המשפט.

פרופ' אריאל בנדור מאונ' בר אילן, אינו רק מומחה למשפט חוקתי ומי שכתב (יחד עם זאב סגל) ספר שיחות עם אהרון ברק, אלא גם בנה של השופטת בדימוס דליה דורנר. ההסבר שלו לחוסר האמון של הציבור במערכת המשפט שונה ומעניין. "יש לי השערה שאיני יודע אם היא נכונה, ונוגעת לשינוי של סגנון ההנמקה השיפוטית. בית המשפט, החל מברק, עבר להדגיש את שיקול דעתו. ביניש במיוחד נטתה – וראתה בזה כמעט אידיאולוגיה – לנסות להסדיר מקרים בלי לתת פסק דין. הציבור, שפעמים רבות מושפע מתדמית ולא ממהות, רוצה שבית המשפט יהיה פסקני יותר ומתערב פחות. גם אם 'הכל שפיט' – לא כדאי לומר את זה, אפילו כשאתה זהיר בפסיקותיך – כמו שברק היה".

גם שר המשפטים נאמן שהחליף את פרידמן בתפקידו לא היה חסיד של השיטה המשפטית החדשה וניסה לצמצם את כוחו של בית המשפט, אם כי באופן מינורי ואלגנטי הרבה יותר מקודמו. בטקס הפרידה שנערך השבוע, היתה ברכת הדרך שלו לביניש יבשה וצוננת. בעוד היועץ המשפטי לממשלה מהלל ומשבח את פועלה ופסיקותיה של ביניש, הסתפק נאמן בשני ציוני דרך שאין בהם ולו קורטוב של מחמאה: "בתקופת כהונתך מונו שבעה שופטים לעליון, ואין זה דבר של מה בכך", אמר נאמן. "ולאורך כל שנות עבודתנו המשותפת קיימנו מפגשים באופן תדיר, ותמיד היו השיחות בינינו לגופו של עניין". עם ברכות לבביות בסגנון זה, לא פלא שהיחסים בין שר המשפטים לנשיאה לא נחשבו לרומן סוער, בלשון המעטה.

לא תוקפת

לקראת פרישתה, ביקשה השופטת להדגיש את המהפך המנהלתי שעברה המערכת בתקופתה, בצוותא עם מנהל מערכת בתי המשפט, השופט משה גל. שניהם ציינו במיוחד את הקמת בית המשפט המחוזי בפתח תקווה, קליטה של מאתיים שופטים חדשים, מתוכם שמונים וחמישה תקנים שנוספו, מחשוב המערכת, השתלמויות מקצועיות לשופטים, הכשרה לנשיאי בתי משפט ונהלים חדשים לדחיית דיונים, שלדברי ביניש הוכיחו את עצמם מעל ומעבר.

כל אלה נועדו להקל את העומס מעל השופטים ולקצר את ההליכים הארוכים עבור המתדיינים. בעוד ברק התרחק מן הפן הניהולי והזניח אותו, ביניש עסקה בו בחדווה רבה והיא רואה בו עניין חשוב.

"מדוע אתם משתמשים כל הזמן בכותרת 'ביניש תוקפת'?", שאלה השופטת היוצאת את הכתבים שהתכנסו לפני שבועיים בלשכתה, "אינני תוקפת ולא תקפתי. אני מגִנה על בית המשפט".

הנשיאה דורית ביניש רוצה שייזכרו את כהונתה כתקופה בה הגנה באופן אינטנסיבי על מבצר בית המשפט העליון, שאת מתרסיו הקים אביה הרוחני אהרון ברק; היא רוצה שייזכרו אותה כמגינת הזכויות החברתיות, שלא נמנעה מלבטל שני חוקים של הכנסת, וביקשה לבטל אחד נוסף. האם הציבור יזכור אותה כך, או כמי שרצתה לחנך אותו לערכים הדמוקרטיים בהם האמינה? האם יכיר לה טובה על פעילותה לקיצור סבלם של המתדיינים, או שדמותה תיבלע בין דמותו הענקית של הקודם לה לדמותו העלומה של הבא אחריה? את זאת, רק ימים יגידו.

פורסם במוסף 'צדק' של 'מקור ראשון', 3.3.12