"שאו ציונה" ו-"תוכי יוסי": הסיפורים מאחורי השירים

ביקורת על הספר 'שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי' מאת דוד אסף

מה משותף לשירים "לבלבו אגס וגם תפוח", "טוב ללכת בדרכים", "לי כל גל נושא מזכרת", "בין גבולות, בין הרים ללא דרך" ו"תכול המטפחת"? נכון, כולם עיבודים עבריים לשירי-עם רוסיים. מאות שירים עשו את דרכם מארץ המקור של בני העלייה השנייה אל מכורתם החדשה והנבנית. חלקם היו תרגומים, חלק אחר עיבודים, רובם שמרו רק על הלחן. השירים הרוסיים חדרו כל כך עמוק לתרבות הזמר הישראלית, עד שבסדרת הספרים המיתולוגית 'אלף זמר ועוד זמר' הוקדש להם כרך מיוחד משלהם.

אבל רק שיר אחד ויחיד עשה את הדרך ההפוכה – מארץ ישראל לרוסיה, והצליח להבקיע אפילו אל סרט תעמולה סובייטי. זהו השיר 'קומה אחא', שנכתב על ידי יצחק שנהר והולחן בידי שלום פוסטולסקי.

אם השיר לא מוכר לכם, קראו את המילים והיזכרו בלחן המהיר והנפוץ של הפיוט 'אל אדון' המושר בתפילת שחרית של שבת. זהו הלחן של פוסטולסקי.

קוּמָה אֶחָא, סֹבָּה סֹב, / אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב, / אֵין כָּאן רֹאשׁ וְאֵין כָּאן סוֹף, / יָד אֶל יָד – אַל תַּעֲזֹב! // יוֹם שָׁקַע וְיוֹם יִזְרַח, / אָנוּ נֵפֶן אָח אֶל אָח, / מִן הַכְּפָר וּמִן הַכְּרַךְ, / בַּחֶרְמֵשׁ וּבָאֲנָךְ.

שיר עברי בסרט רוסי

שנהר, משורר ומתרגם – ובהתאם לרוח התקופה גם חלוץ ופועל – כתב את המילים המעודדות דבוקת צעירים לקום ולרקוד הורה בסוף יום העבודה, סמוך לעלייתו ארצה. פוסטולסקי, מלחין ומוזיקאי וכמובן… חלוץ, הלחין את השיר מעט אחר כך. השיר הלך והופץ והוקלט ב-1935. לכבוד העלייה לקרקע של קיבוץ שדה נחום ב-1937, יצרה עבורו הכוראוגרפית בת עין חרוד רבקה שטורמן צעדי ריקוד – שהפכו אותו לקאלט עברי שהושר ונרקד בכל מקום.

כעבור עשר שנים כתב המשורר והמתרגם מרדכי סבר בעיתון 'משמר' על מקרה מעניין ומפתיע:

"סחה לי חברה מקיבוץ אפיקים: …בקבוצתנו סיירו שליחי הסובייטים פטרנקו ומיכאילוב מטעם ליגה ו' [ארגון שגייס תרומות עבור ברית המועצות], נערכה מסיבה נאה לכבודם. …כטוב לבם בכיבודים, השמיעו להם חברינו בין השאר גם שירים עבריים ורוסיים, ואחד השליחים אמר: "ועכשיו אשמיע לכם שיר דייגים מפינה מרוחקת בברית המועצות שלא שמעתם אותו עדיין". תרגומו בערך כך: בדוגית על הנהר / דייגים מושכים מכמר / בשיפוע הדגה / כגוש כסף מבריקה. המנגינה הייתה בדיוק "ההורה" של ש' פוסטולסקי… ומה גדלה הפתעת המזמר כשנודע לו כי כבר יותר מ-15 שנה שרים את המנגינה הזאת מדן ועד באר שבע"…

השיר נפוץ בברית המועצות בזכות סרט התעמולה שבו כיכב, 'מחפשי האושר', שיצא בשנת 1936 כדי לעודד את האוכלוסייה היהודית להגר לחבל הארץ שייעדו להם השלטונות: מחוז בירוביג'אן. איך הגיע הלחן החלוצי לסרט הסובייטי?

פרופ' דוד אסף עשה עבודה בלשית מדוקדקת. בפרק המוקדש לשיר בספרו 'שיר הוא לא רק מילים', הוא עוקב צעד אחר צעד, מסמך אחר מסמך, ביידיש, ברוסית, בעברית ובאנגלית, ומגיע למסקנה מיהו הבלדר שהביא את הלחן העממי-ארצישראלי לערבות רוסיה ('המסע המופלא מעמק יזרעאל לבירוביג'אן' עמ' 191 ואילך). וזהו רק סיפורו של שיר אחד.

עונג שבת

פרופ' דוד אסף הוא היסטוריון, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וחוקר, בעיקר את תולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם. הוא גם בעל יומן הרשת (בלוג) 'עונג שבת'. היומן שלו עוסק ב"כל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות", כך מופיע בשולי הדף המקוון.

עונג שבת (עונ"ש) נוסד ב-2007 כרשומה אלקטרונית שנשלחה בכל יום שישי לרשימת תפוצה בדואר אלקטרוני. כך הוא פעל כשלוש שנים, עד שבשנת 2011 הפך ליומן מקוון שנועד "ללימוד, למחקר ולהעשרה". החוקר הפורה מפרסם בכל שבוע בין שתיים לשלוש רשומות, ובכך מגיע מספר הרשומות באתר ליותר מ-1600(!).

זהו אוצר תרבותי, ואין פלא שהוא קרוי 'עונג שבת' – כשמו של הארכיון המחתרתי שתיעד את חייהם של יהודי גטו ורשה, וכשמה של האגודה התרבותית של ביאליק שנוסדה כדי ש"יתכנסו אנשים ביום השבת, יתעסקו בצוותא בדברי תורה וחכמה, ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה, וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם על ידי עונג שבת", כפי שנכתב בעיתון 'הדאר' בשנת 1959.

הספר מאגד 18 רשומות שהתפרסמו ביומן הרשת, מ"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון", עבור ב"רב הלילה רד שירנו" וכלה ב"פזמון ליקינתון" (פרק שנכתב בידי אביעד תאני). אותי ריתקו במיוחד שתי רשימות, זו העוסקת בשיר 'אל"ף בי"ת' ('אויפן פריפעטשיק') וזו המגוללת את סיפורו 'תוכי יוסי' משירו המוכר והאהוב של אברהם חלפי המבוצע על ידי אריק איינשטיין.

תוגת המאירי

בפרק 'אל"ף-בי"ת' (עמ' 29 ואילך) מצביע אסף בתבונה רבה על הפער שבין תדמיתו של החיידר בספרות ההשכלה, שלעגה למלמדים שאותם כינתה 'רבעלעך'. לבורותם, לרשעותם ולעתים אף לאלימותם. החיידר שזכרו המשכילים בני המאה ה-19 היה מקום צר, מזוהם, אפל, טחוב, כמעט לא ראוי למגורי אדם ובוודאי לא לשהייה ארוכה של ילדים צעירים בחברתו של צעיר אביון נעדר כל השכלה פדגוגית. כתיאורו של שלום עליכם: "או שהוא מלמד ילדים, או שהוא מצליף… קשה להבחין ביניהם ולומר היכן נגמר אצלו 'הלימוד' והיכן מתחילה 'ההצלפה'" (עמ' 50). לעומת זאת החיידר בשירו של מרק ורשבסקי הוא "חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים, וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ; שָׁם הָרַבִּי לְתַלְמִידָיו מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית" (תרגום: פסח קפלן) – מקום נוסטלגי ותמים, שלבם של בני המאה ה-20, רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כבר מלא געגועים אליו.

בדרכו לפצח את סוד השיר אסף אינו משאיר אבן על אבן. הוא בוחן את דמותו של היוצר, מרק ורשבסקי, את גלגוליו השונים של מוטיב הדגל בשיר ("מִי שֶׁיִּקְרָא מַהֵר עִבְרִית, דֶּגֶל אֶתֵּן לוֹ") – מדגל ציוני לדגל אדום קומוניסטי – ואפילו את ה'פריפעטשיק', האח/כירה האופיינית לבתי פולין של אותה התקופה. כך, במקום תולדותיו של שיר, אנו מקבלים סקירה היסטורית עמוקה על קצה המזלג, של התמורות שחלו ביהדות אירופה במאה ה-19 וה-20.

השיר על התוכי יוסי ('מיהו התוכי יוסי, ומהי תוגת המאירי?' עמ' 331 ואילך) שונה מאוד מ'אל"ף בי"ת'. הוא אינו שיר נוסטלגי, אלא לירי, והתוכי יוסי מופיע בו כבר במוטו שלו, עם הפנייה לשיר 'בית רבן' מאת אביגדור המאירי.

בפואמה האוטוביוגרפית, ששמה למעשה 'חלומות של בית רבן', מספר המאירי כי בילדותו, בכפר קטן למרגלות הרי הקרפטים, היו לו ידידים מעטים, וביניהם ילד מוגבל בשם פטר, כלב בשם הקטור ותוכי בשם יוסי. כשמתה אמו, נחה עליו רוח התוגה, תוגת המאירי: "אתמול נחה עליי רוח התוגה / אתמול מתה עליי אמי". אחרי מות האם, הטרגדיה מתעצמת, כאשר ידידיו מתים בזה אחר זה: "והתוכי יוסי. – כל היום צרח / פטר הלך, פטר ברח! / …ופתאום נאלם, וייפול אחורנית מעל גבי הבד / ככה נשארתי לגמרי בדד".

השיר של חלפי זורק אותנו לפואמה של המאירי שמוציאה אותנו לטיול עגום להרי הקרפטים – ומשם להקדשה של חלפי שנמצאה בחנות ספרים משומשים בתל אביב וממוענת לאביגדור המאירי, ומגלה טפח מחברותם של שני המשוררים. אם כן – שוב ביקשנו לשמוע על שיר, ושוב קיבלנו מסע על-זמני בין יבשות, מקומות וגורלות.

עד שורשי התרבות

ועדיין מנקרת השאלה: מדוע להדפיס את הספר, לכרוך אותו ולקוות שיימכר, כאשר כל הרשומות כבר קיימות באופן מקוון? מתברר שיש בנו עדיין הצורך להחזיק ספר ביד כדי לקרוא באופן רצוף ולהרגיש שמדובר בעניין רציני. הנה, במהלך הקריאה והשיטוט ברשת גיליתי שתי רשימות חדשות של אסף (האחת על תולדות השיר 'שאו ציונה נס ודגל', והאחרת על גלגוליו של השיר האיטלקי 'בלה צ'או', שזכה לעדנה מחודשת בסדרה החדשה 'בית הנייר'), ועל אף העניין הרב, עדיין לא פיניתי זמן כדי לקוראן. אולי אחכה עד שייצאו בספר…

'פרקי מסע בזמר העברי' הוא ספר בלשי-היסטורי למיטיבי לכת. הוא נועד למי שאנקדוטות מפתיעות משמחות אותו, מי שאינו חושש מדיוק בפרטים ומי שגילויים חדשים על תולדות היהודים והציונות מרגשים אותו. צעירי ימינו היו מכתירים אותו בתואר המחמיא 'ספר חופר', כי הוא מעמיק ומגלה את שורשי התרבות שלנו, היהודית-ישראלית-עברית.

עם זאת, אסף ניחן בתכונה שהיא נדירה אצל חוקרים: הוא מעניין, ידידותי, לא מתנשא, עוצר כדי לבאר ולהרחיב ואפילו בעל חוש הומור. כל זאת הופך אותו למספר סיפורים מצוין, ואת הספר לפנינה לאוהבי הזמר העברי וההיסטוריה היהודית-ישראלית.

שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי / דוד אסף / עם עובד, 2019 / 448 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 23.05.20

למצוא תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתה מנוכרת

ביקורת על ספרו של אברהם בלבן, 'רשימות תל אביביות'

"שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום", כתבתי ביומני לאחר ביקור חטוף בברצלונה, "כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

"מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה".

אברהם בלבן גר בתל אביב, אך אינו מכיר אותה. הוא נולד וגדל בקיבוץ חולדה של שנות ה-40, ובמשך שנים ארוכות לימד ספרות במוסדות יוקרתיים בחו"ל וגר בהם ובביתו במושב אבן יהודה, לסירוגין. כעת, בעשור השמיני לחייו, הוא שב-ולא-שב אל המקום שאיננו מכורתו אך גם אינו זר לו, העיר הגדולה, הערנית ללא הפסקה והאחרת-תמיד.

בין אזדרכת לשלונסקי

תל אביב היא מקרה א-היסטורי מעניין: היא צמחה מן החולות על ידי חברת מהגרים נחושה, חבוקה לאחותה המבוגרת ממנה באלפי שנים, עיר הנמל יפו. על אף צעירותה הנצחית, התחילו לכתוב לה שירי נוסטלגיה עשרות שנים בודדות לאחר הקמתה וזאת משום שצמיחתה הייתה מעריכית – בכל מספר שנים היא הכפילה את עצמה. ושוב, ושוב, ושוב. תל אביב של תחילת המאה לא דמתה לתל אביב של שנות ה-30, שכבר הייתה שונה לחלוטין מזו של שנות ה-60.

בלבן הוא עכבר כפר שהגיע אל העיר. הידע המושבניקי שרכש בימי נעוריו בנוגע לצמחים, לחיות ולבעלי כנף מאפשר לו מבט חדש ושונה על העיר שהיגר אליה. שיח צבר שנטוע מחוץ לנופו הטבעי הוא בעבורו חידה שנפתרת רק בזיכרון תפקידו בתיחום בתים ערביים, עץ אזדרכת הוא שריד ארכיאולוגי שנושא בחובו סיפור היסטורי ("עצי האזדרכת זכו בראשית ימיה של תל אביב להילה של עצים ישראליים… באפריל 1915 נחתה על תל אביב להקת ארבה גדולה, זללה את מעט הצמחייה שנשתלה בעיר החדשה וחיסלה למעשה את השדרה שזה עתה נחנכה", עמ' 34) ושינוי בנוף הוא הזדמנות להתעמקות בוטנית ("אני פונה מן הפיקוסים המוצקים של רחוב רוטשילד לרחוב שינקין… במסגרת חידוש הרחוב הוחלפו עצי הקליסטמון הוותיקים בשתילים של ספיון השעווה… ברור שמישהו החליט לחזק את נוכחות הסתיו בעיר: ספיון השעווה ידוע בשלכתו המרהיבה", עמ' 72).

בלבן אינו רק קיבוצניק בדימוס, הוא גם משורר רחב אופקים ובעל נפש רגישה, שאוצרות התרבות שלנו נהירים לו כשבילי נהרדעא. ההליכה איתו במשעוליה של תל אביב היא צעידה ברחובות הנהר של הספרות העברית, משלונסקי (שכל כתביו נמכרים במחיר השווה לכוס מיץ גזר, ממש בראשית הספר ועם המעבר לדירה הצפופה בעיר) עבור בדליה רביקוביץ' שעמה הייתה לבלבן היכרות אישית, אברהם בן יצחק, לאה גולדברג שגרה לפני עשרות שנים ברחוב ארנון הסמוך לביתו, יהודה עמיחי, רחל, אלתרמן שכתב לתל אביב את שירי האהבה היפים ביותר שהוקדשו לה, המפורסם שבהם: "בכל זאת יש בה משהו" ועוד רבים וטובים.

קריאה בספר היא הליכה לצדו של אדם נבון, משכיל, פואטי ובעל שאר-רוח, מדריך תיירים שאיננו מתאמץ להלהיב ולהרשים אותך אלא מכניס אותך לתוך עולמו הפנימי המתפקע מידע. על גבי כל העושר הזה נוספים שניים: אהבתו של המשורר לאדריכלות, ובעיקר אדריכלות נוף, וסקרנותו שאינה יודעת שובעה בנוגע לאנשים.

הקדשה על ספסל רחוב

בשל האהבה הזו אנו מתוודעים לסיפורו הטרגי של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות של תל אביב שראה בהקמתו שליחות ציונית "לקרב את תושבי תל אביב אל עולם הצומח והחי שהיו רחוקים מן היהודים במשך דורות". שורנשטיין השקיע כל פרוטה שהייתה לו בפרויקט חייו, עד שנותר רעב ללחם, וכנראה נטל מהכנסת גן החיות לפרנסתו – והורשע, למרבה הבושה, בגניבה. הוא סיים את חייו עני ומר נפש, אך חלומו התגשם: לילדי תל אביב היה גן חיות ('זיכרונה האכזר של העירייה', עמ' 63).

בשל האהבה אנו לומדים על אירה יאן, הציירת ששינתה את נתיב חייה בתקווה שיירקם קשר רומנטי בינה לבין ביאליק, שמצדו לא היה מעוניין בקשר כזה, ומתה משברון לב ומשחפת לאחר מלחמת העולם הראשונה ('על מצבה אחת בבית הקברות בטרומפלדור', עמ' 40). הסקרנות והחמלה הופכות אותנו עדים לפניה האנושיות העכשוויות של תל אביב. ספסל רחוב הופך למצבת-זיכרון מאולתרת לקשיש שפקד אותו יום-יום ולכד את ליבם של דיירי האזור. לאחר מותו כתבו לזכרו: "פאול דרבש, השכן הטוב שלנו, הלך לעולמו. נזכור אותו עם חיוך על פניו". הספסל צובר עוד ועוד זיכרונות והתייחסויות, ומגלה את פניהם היפות של תושבי הרחוב ('ספסל רחוב כגלעד עירוני', עמ' 80).

ומהי אהבה לעיר. "אתה כבר אוהב אותה?", שואלת את המשורר ידידתו, מרצה נחשבת לחינוך שנולדה וגדלה בתל אביב. "אני נהנה ממנה כמו שנהנים מבית קפה טוב", באה תשובתו הכנה, "אבל זה דבר אחד להרגיש טוב בקפה, ודבר אחר להרגיש בבית" (עמ' 74).

בלבן משוטט בתל אביב ולומד אותה תוך התבוננות. הוא שם לב להשתנוּת הצמחייה, לפער בין הבתים הקסומים של שדרות רוטשילד לבין גורדי השחקים שמקיפים אותם, הוא מטייל בתל אביב כמו בתל ארכיאולוגי, חושף בה שכבה אחר שכבה. "איתור הארכיאולוגיה הגננית של העיר", הוא מודה, "גורם לי לחוש יותר שייך, פחות זר כאן" (עמ' 35). אלא שבשונה מהארכיאולוג, יש לו הזדמנות לשוחח עם מי שיצרו את השינוי במו ידיהם.

"הייתה כאן גדר חיה… שניתקה את השדרה מהרחוב. סילקנו אותה. גזמנו את הפיקוסים כדי להכניס אור. הכנסנו שבילי בטון במקום שבילי הכורכר… פתאום השדרה התחילה לחיות", מספר לבלבן גדעון שריג, אדריכל הנוף שהיה אחראי לשיקום שדרות רטשילד (עמ' 86). לאחר שפרסם טור בעיתון על פסלו של קדישמן 'התרוממות', המוצג בכיכר התרבות, בלבן מקבל טלפון מהפסל, שמזמין אותו לפגישה ושיחה שמתגלגלת לדיון על אודות פסל אחר שלו, 'עקדת יצחק', המוצג ברחבת מוזיאון תל אביב. "הרגשתי כמו אב שכול", אומר קדישמן, "ואינני אב שכול" (עמ' 103). כאשר יש למשורר המשוטט תהיות לגבי גן קריית ספר הסמוך לרחוב רבי יהודה הלוי, הוא מזמן לטיול את מתכנן הגן, רם איזנברג, שמסביר כי רצה להביא לנוף העירוני את נוכחותו של הטבע – כך שהקריאה אינה רק עונג אסתטי, היא גם שיעור בהיסטוריה, באדריכלות ובאמנות.

חיוניות מלאת תשוקה

הקריאה בספר הזכירה לי: כמה נהדר הוא לקרוא רשימות קצרות! כבר שכחנו את הסוגה הספרותית הזו, הרשימה, זו שוויסלבה שימבורסקה שיכללה, בעיניי, לכדי אמנות גבוהה. הרהור קצר, חוויה, סיפור – כל רשימה של בלבן ארוזה היטב, עם התחלה, אמצע וסוף, לפעמים אפילו מלווה בתחושת קתרזיס.

הספר החל כטור שבועי בעיתון 'הארץ', ולאחר חמש שנות כתיבה אוגד לספר. ניתן היה לחשוש כי איחוד הרשימות ייצור ספר קטוע ואקלקטי, אך תחת זאת ישנה תחושה של מסע, של צעידה רעננה ומחודשת ברחובותיה של עיר כמו-מוכרת.

בצעירותי כתבתי שיר זועם נגד תל אביב, העיר שסימלה את כל מה ששנאתי ("בְּעִיר שֶׁל אֶמְצָעֵי מְנִיעָה/ הָרִיתִי נְבוּאָה/ עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁלֹּא מַפְסִיק לָרֶדֶת"), ובתגובה כתב לי ידידי גל כי "תל אביב, לטוב ולרע, היא מרכז ההוויה הישראלית, והיא כזו מאז שההוויה הזו נוצרה, כבר מאה שנה. היא אינה חד ממדית כפי שאתה מצייר אותה לעתים, אלא רבת-פנים עד מאוד. אני מקווה שיזדמן לי פעם להראות לך זווית אחרת שלה". ספרו של בלבן מצליח מעל ומעבר למצופה במשימת ההיכרות מחדש עם פניה של העיר.

'רשימות תל-אביביות' הוא ספר לאוהבי תל אביב, לאוהבי אדריכלות, לאוהבי טבע, לאוהבי היסטוריה, לאוהבי מילים, לאוהבי אנשים… לאוהבים באשר הם. הקריאה בו מוכיחה כי מבט סקרן ושיחה עם אדם עשיר, עשויים ליצור חיוניות מלאת תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתהּ היא של עיר מנוכרת וחסרת שורשים.

רשימות תל אביביות

אברהם בלבן

עם עובד, 2019

271 עמודים

(הרשימה ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 09.05.2020)