התכוונות, או, הכנה לתפילה

יש לעתים, ששבה שפת השיר.

השבוע התפרסם השיר שמצורף כאן למטה, באסופה 'ליקוטי שירות' של משיב הרוח. המיזם יפהפה: כותבים רבים יוצרים בעקבות ר' נחמן מברסלב. אני ממליץ מאוד מאוד לקנות ולקרוא ולנצור.

את השיר עצמו כתבתי לפני מספר שנים, אולי חמש אולי שש. אז הייתי ברסלבר כמעט של ממש. עיקר הברסלב: לראות בכל דבר את ידו של השם יתברך. לראות את התעייה ממבט על. להרגיש את האלוהים בלכתך בדרך ובשכבך ובחטאך. להתרפק, לשיח, להסתחבק, ליפול עם ולקום יד ביד.

בשנים לאחר מכן הגדרתי עצמי, ביני לביני, חצי בצחוק וחצי ברצינות 'פוסט-ברסלבר', כשמה שנטלתי מר' נחמן היתה בעיקר הקריאה 'אין יאוש בעולם כלל' מתוך הסתכלות אל התהום בעיניים פקוחות. כעת אני מתבונן כאיש אחר בתורתה של ברסלב, שיש לה אוהדים רבים. אני סלחן יותר לקלות הדעת שלה, שבבסיסה כובד ראש וספקנות אמיתית שאינה מוגשת לרוב חסידיה החיצוניים. אני מזדהה יותר עם ר' נחמן, שהרגיש שאיש לא מבין את תורותיו. אני אכן לא מבין. ועם זאת קול קורא מתוכי:

אהה, כמה תורות עמוקות הנחיל לנו רבנו. כמה ימים יעברו עד שאדע באמת מהי 'תשובה על התשובה'. כמה ימים עד שארגיש שקושיות של צדיק אחר עונות על קושיותיי שלי. כמה דמעות אשפוך, אם תהיינה, עד שאוכל להתפלל תפילה אחת של ממש, כמו שהפציר רב נחמן בחסידיו. אבל יותר מכל, השירה של ר' נחמן. חוסר הקוהרנטיות שלו, עליה שמר בקנאות, ושספרים רבים מאז מנסים כל כך להטיל מורא וסדר בבלגנו הקדוש. כמו זה למשל (תורה שלמה, מא' ועד ת', בשלושה משפטים ציוריים כל כך!): "כְּשֶׁאֶחָד צוֹעֵק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך/ אוֹמְרִים לוֹ לִסַּע/ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". א-מחייה.

~~~

התכוונות

או הכנה לתפילה

"אֲנִי צָרִיךְ לְהַסְבִּיר אוֹתִי לְאַט

אֲדוֹנִי

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי, סְלִיחָה

אֲנִי לֹא מֵבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

…פֹּה הַהֲגַנָּה?

אֲנִי רוֹצָה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגַנָּה.

דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי, סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת"

(פורסם ב'משיב הרוח', 09/11)

זו אינה המחאה שלי- רשומת אורח

את הרשימה הזו קיבלתי במייל, ואני סבור כי עליה להישמע. גם אם איני מסכים פה עם כל מילה, אולי המגלגלים עיניהם והתוהים "איפה הציבור הדתי במחאה?" יבינו, בסיום הקריאה, מה מרתיע רבים כל כך.

~~~

זו אינה המחאה שלי

ראובן גפני 

לא, לצערי זו בינתיים אינה המחאה החברתית שלי.

 

זו אינה המחאה שלי, למרות שהבעיות הן בהחלט שלי גם שלי: יוקר הדיור, המחייה, גידול הילדים וכל שאר הסוגיות העולות לדיון, נוגעות לי באופן ישיר.

בחלקן, אני חש, אולי נוגעות הן אלי אף יותר מאשר למרבית המפגינים. כתושב שדמות מחולה, המשתייך למועצה האזורית בקעת הירדן, אני חש מדי יום מהו יוקר מחיה ישיר או עקיף, ואלו תשלומים עודפים ומיותרים מושתים מדי יום על תושבי הפריפריה, על אחת כמה וכמה פריפריה שהיא גם מרוחקת ונשכחת, וגם מעבר לקו הירוק.

לרוע המזל, אל יוקר המחיה ומצוקת הדיור- שאנו חשים בה על בשרנו בשנים החולפות, ואשר הביאה לכך שגם מלונה ממוצעת ניתן להשכיר כאן במאות שקלים לחודש- נוספות בפריפריה שלנו גזירות כלכליות רבות ומגוונות, שתושב מרכז הארץ- או אפילו ירושלים- אינו מודע להן כלל: ההכרח לנסוע לעבודה מדי יום למרחקים, תוך תשלומים הולכים וגדלים על הדלק וללא מערך תחבורה ציבורית הכרחי; מערכת בריאות הדורשת מאיתנו לנסוע פעם אחר פעם לעפולה או לירושלים לשם כמעט כל טיפול החורג מרפואת משפחה או מעקב סטנדרטי; מחירי מזון ומוצרים בסיסיים יקרים באופן ניכר מרשתות המזון הזולות במרכז הארץ; הוצאות כספיות הצצות חדשות לבקרים בנוגע למערכת החינוך או ההסעות של ילדינו, שאינם מתחנכים ביישוב, כמובן; ועוד מגוון סוגיות ההופכות את כל אותן סוגיות כלכליות וחברתיות לרלוונטיות דווקא כאן, אולי יותר מכל מקום אחר.

 

אלא שלמרות כל זאת, זו כאמור אינה המחאה שלי.

זו אינה המחאה שלי, מאחר שכל כמה שאני מנסה לדחוק את הדברים לשולי התודעה, הרי שהריח העולה מן הקו המוביל של אותה מחאה הוא בעיקר ריח של פינוק, אולי בעצם ילדותיות:

של דרישה בלתי נדלית לקבל, לדרוש, להשיג, ומעל לכל- להתלונן עוד ועוד. כתלמידים טובים מבית מדרשם של רינו צרור וחבריו, מובילי המחאה –יהיו אשר יהיו- מצליחים פעם אחר פעם לנסח את דבריהם באופן שבו יובן שבמדינת ישראל כלום אינו פועל. שום דבר. הכל רקוב, מושחת, מעוות, מכוון מלמעלה בידי כוחות שחור, ובקיצור- דורש מהפכה של ממש.

תיאור זה, הגם שאמצעי תקשורת רבים מאמצים אותו בחום מזה שנים לא מעטות- רחוק מאד מן המציאות שאותה אני מכיר. מציאות שבה מדינה הנאבקת בשלל קשיים מנסה כמעט בכל כוחה – ומצליחה במידה בלתי מבוטלת – להעניק למרבית אזרחיה בטחון כלכלי העולה על זה של חבריהם "במדינות המתוקנות", ומייצרת עבורם רמת חיים גבוהה בהרבה מזו שבה מודים מנהיגי המחאה,

גבוהה בהרבה מן הראוי, אפילו.

תחושה זו של ילדותיות ופינוק בלתי נעימים לשמיעה, מובלטת עוד יותר לנוכח העובדה שבכל שלל המחאות המסונפות לאותו המחאה הראשית של "העם", אותו יצור אמורפי שפעם אחר פעם אינו מוכן לבחור בדרך הסוציאליסטית בשעת הבחירות – אין ולו אמירה אחת שבה מציעים המוחים כיצד הם עצמם מוכנים לשנות את סדרי העדיפות שלהם עצמם, על מנת לשפר את מצבם הכלכלי, אולי אף את מצבה של המדינה כולה. לא ולא: הללו דורשים דיור ציבורי זול, חשמל ודלק בחצי-חינם, מים ללא חשבון וגבול, ובקצרה תנאי חיים שבמסגרתם יוכלו לעשות ככל העולה על רוחם בחייהם, בלא לשלם את החשבון בסוף החודש ובלא להחזיר למדינה דבר. אחדים מהם, והדברים כמובן נוגעים זה בזה, אף לא טרחו לתת למדינה את אותן שנים קצרות הנדרשות על פי חוק מכל אזרח.

יתר על כן: אותם מתבטאים, הזוכים לכמויות בלתי נדלות של זמן שידור כלל-ישראלי, אינם אומרים וכותבים דבר וחצי דבר על מערכת הערכים המעוותת שכפו עלינו העשורים האחרונים, שבמסגרתה רודפים אזרחים פשוטים אחרי שורה אינסופית של מותגי יבוא ופרסום שאין להם כל צורך וכל יכולת של ממש לרכשם. זו, מסתבר, אינה בעיה כלל: הבעיה כולה- כל כולה- טמונה בממשלה ובהנהגה הפוליטית, המושחתת – אליבא דמנהיגי המחאה- עד אחרון חבריה, ומזה כמה עשרות שנים.

 

לפיכך, זו אינה המחאה שלי.

המחאה שלי הייתה קוראת- ומבליטה אולי מעל לכל- לשינוי ערכים אזרחי ופרטני שישנה לא רק את יוקר המחייה, כי אם גם את רמת החיים שהתרגלנו לדמיין שמגיעה לנו.

שתשנה ותחסל את המרדף האוגיאיסטי והבלתי נגמר אחר מותרות, הנאות, חופשות סקי או מכוניות חדשות, שאין לנו צורך של ממש בהן ובכל מה שהן מסמלות.

שתבהיר כי ישיבה אינסופית בבתי קפה אינה מצרך שכל אזרח רשאי לתובעו, כי אייפון אינו מצרך בסיס בבית הישראלי, כי בעלי ההון אינם רשעים ואנשי סדום מעצם הגדרתם ככאלו, וכי חופשה משפחתית בחופש הגדול

אינה צריכה ואינה יכולה לעלות עשרות אלפי שקלים, גם כאשר הכל כלול, כמנהג ימינו אנו.

זו אינה המחאה שלי כי איני מאמין ואיני רוצה במהפכה טוטאלית: הכלכלה החופשית חשובה בעיני לאין ערוך, והיא זו שהביאה ליצירתה של מדינה חזקה, בעלת כלכלה יציבה ועתיד בטוח, לפחות בטווח הנראה לעין.

גם במידה ויש לערוך בה תיקונים, אזי הקריאה למהפכה טוטאלית מרמזת – אולי בעצם צועקת- כי לא זו מטרתם של המפגינים וראשיהם.

אלו אינם מעוניינים לתקן באמת, כי אם ביהירותם ורהבם- שהם מתקשים להסתיר בראיונות האחרונים- מעוניינים בכל מחיר להפיל, להחריב, לחסל, לשבור, לפטר, ולאחר מכן לדרוך על אלו שפוטרו מתפקידיהם הממלכתיים. כל דבר פחות מכך לא ירצה את הילד המפונק, הרוכב על כתפי אביו עד ששוכח הוא מי הוא הנושא אותו.

זו גם אינה המחאה שלי, משום שאיני מוכן להיות שותף בשום צורה שהיא ליצירה חברתית המתעצבת ומובלת במידה רבה בידי תקשורת שיכורת כח ורודפת שלטון, השוכחת כבר לפני שנים ארוכות  את תפקידה כמדווחת, ומנסה בכל כוחה- ובאמצעות כל כלי העומד לרשותה- לעצב מחדש מציאות שמרבית חבריה מאמינים בה.

זו אינה מחאת עם, אני חש, כי אם מחאת ציבור רחב, חלקו ציבור במצוקה, שאינו ער לשימוש הציני שעושים בו כלי תקשורת שונים, שלא לדבר על שאר בעלי אינטרסים זולים או פוליטיים.

זו אינה המחאה שלי כי איני מוכן להשתייך לתנועה הגורסת כי כל אלו היוצאים כנגדה- ויהיו אלו אפילו זמרת מזרחית או חברת כנסת מן השמאל, הטוענת למרבה התדהמה שלא ההתנחלויות הן אויב האזרח הקטן– תיאלצנה לשלם במחיר מיידי, מהיר וטוטאלי, מעל כל במה תקשורתית, עד שיטהרו את עצמן ויחזרו בהן מדבריהם הבלתי-לגיטימיים.

 

זו אינה המחאה שלי משום שאיני מוכן כי בתוך שטף הדיבורים הבלתי נלאה אצטרך בעל כרחי לתמוך גם במגוון מטרות המנוגדות תכלית ניגוד לכל מה שאני מאמין ומוקיר במדינה זו:

איני מוכן להירתם אגב אורחא –ובלי שנשאלתי כלל!- למאבק להשבתו של גלעד שליט הביתה במחיר הנראה לי בלתי סביר, או בעד הוזלת מחירי מים או חשמל לכל שימוש, שבמציאות האקולוגית שבה אנו חיים תהווה חלמאות של ממש. איני מוכן ואיני רוצה להפגין לצד דגלים אדומים באשר הם, מתוך שאני זוכר היטב מה מסמלים אלו, ועל אחת כמה וכמה איני מוכן להזדהות עם הנפתו של צ'ה גווארה מעל כל תורן, הרבה יותר גבוה מאשר דגלי ישראל העולבים והמוזנחים. איני מוכן לקרוא – במסגרת הפגנה על יוקר המחייה, לכאורה- למאבק "למען זכויותיהם של אחינו הערביים בגליל ובעזה", ואיני מוכן להתגייס ולהזדהות עם שיריהם של זמרים שנכתבו -"ארץ חדשה" – במיוחד כנגדי.

 

לבסוף – ואף בזאת עלי להודות, אם כי זה אינו העיקר – זו אינה המחאה שלי משום שקצתי בצורך המתמיד להוכיח כי אני חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית, וכי על מנת לעשות כן עלי לפעול ולהזדהות עם ערכים שאינם ערכי. קצתי באנשי ציבור- דתיים וחילוניים, שמאלנים וימניים- המנתחים פעם אחר פעם את מידת נאמנותי להיותי חלק מציבור ישראלי רחב ומגוון, והשופטים אותי על מגורי במקום –בקעת הירדן- שכיום איש כמעט אינו מוכן לגור בו, ודאי שלא מנהיגי אותה מחאה עממית-כביכול. הללו דורשים תחילה בנייה זולה בתל אביב עצמה, על מנת שקרבתם לפקולטות שמהן שוגרו לרחובות לא תהא קשה מדי, ועל מנת שלא ייאלצו- כמו רבים משכניי- לכתת את רגליהם ואת רכביהם מדי יום למוסדות אקדמיים מרוחקים מן המרכז ומרוחקים מיישובם-הם.

 

זו אינה המחאה שלי, לפחות בינתיים, משום שלמרות שהקשיים הם בהחלט שלי, הרי שדרך המחאה, עיצובה והנהגתה מותירים אותי- למרות רצוני העז להזדהות עם חלק ניכר ממסריה – מחוץ לגדר פעם נוספת.

לפיכך יכול אני רק להתפלל כי בעתיד- אולי אפילו זה הנראה לעין- תצמח תנועת מחאה ערכית מסוג אחר: שתוביל אותנו הרחק מפיתויי והבלי העולם הצרכני הבוטה, המכוער והיקר שיצרנו לעצמנו בעשורים האחרונים,

ושבמוקדה יהיה הרצון האמיתי לתקן, ולא רק לעסוק בשבירת כלים; לחזק את ידי מנהיגינו בנסותם לתקן עיוותים בני שנים, ולא להופכם לדמויות נלעגות שרק עמוד הקלון יעשה עמיהם צדק.

או אז, אומר אני לעצמי פעם אחר פעם, או אז אוכל גם אני לצאת לרחובות בגאווה, בשמחה, אחר צאת השבת, ולהיאבק על דעותיי בכל מקום בו אקרא לעשות כן.


 

* ראובן גפני הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים, המשמש עורך כתב העת ההיסטורי עת-מול ביד בן-צבי, ואיש הוצאת "תבונות" במכללת הרצוג.