החרב המתהפכת

"האם תשמע אותם שרים?

הם שרים את שיר האנשים הזועמים.

זהו קולם של מי

שלא יהיו עבדים עוד לעולם!"

להגיד שימים קשים עברו על האיראנים במאה השנים האחרונות, יהיה לנקוט לשון המעטה. מאז כוננה בה חוקה ב-1905, ידעה איראן השפעות זרות של מעצמות בריטיות, סובייטיות ואמריקאיות שקרעו אותה לגזרים, העלו והורידו בה שלטונות וביקשו להשתלט באצבעות גסות על אוצרותיה ולשעבד אותם. ההפיכה הצבאית הראשונה באיראן המודרנית יצאה לפועל ב-1921 והביאה לשלטון את רזה ח'אן, קצין צבא שיסד את השושלת הפהלווית. זו משלה בכוח הזרוע, כשבנו של השאה, מוחמד רזא, יורש אותו, עד שהודח במהפכה האסלאמית של 1979.

בין לבין ידעה איראן עליות ונפילות של שבעה ראשי ממשלה שונים, ביניהם מוחמד מוסאדק, לאומן איראני שהלאים את תעשיית הנפט והביא למשבר חמור עם השותפה-המנצלת של איראן, בריטניה. למרות שזכה לאהדת העם האיראני, סולק מתפקידו תוך שיתוף פעולה בין השאה המודח לארגוני ריגול מערביים, כשבראשם ארה"ב וה-CIA. בעשרות השנים של שלטון השאה גברה עריצות המשטרה החשאית האיראנית, הסאוואכּ, ללא עוררין. עשרות אלפי איש נעלמו בלילות מבתיהם בנוסח הקג"ב הסובייטי. השאה, מקורביו ומשפחתו טבעו בשחיתות, שהוציאה את עיני העם האיראני העני. פרוץ המהפכה הייתה רק עניין של זמן.

בן המהפכה

מוחמד דולת-אבאדי היה שם. בן שש היה כשביקשה איראן, לראשונה, לקבל את עצמאותה. בן אחת עשרה כשעלה מוסאדק לשלטון, ובן שלוש עשרה בנפילתו. שנות התבגרותו עברו עליו תחת שלטון האימים של השאה הבן, וכשהגיע לגיל 39 פרצה המהפכה האסלאמית. באותה שנה ישב וכתב את ספרו 'שקיעת הקולונל'.

הספר, שאינו ארוך אך קשה לקריאה, מתאר את קורותיו של לילה אחד, תוך מתן מקום נרחב לזרם התודעה של שתי דמויות בו: הקולונל הזקן ובנו שאיבד את שפיותו, אמיר. בלילה זה מודיעים לקולונל שבתו פרבאנה (בפרסית: פרפר) מתה לאחר שנלקחה בידי השלטונות, וכעת, במהירות וללא תלונה, עליו לקבור אותה, לבדו בחשכת הליל. לאורך העלילה אנו מגלים כי גם את שאר ילדיו של החייל הזקן לקחו הזמנים הרעים. בנו הגדול מסתגר במרתף, לאחר שעבר עינויים בידי הכוחות החשאיים. שני בנים נוספים מתו, אחד בשדה הקרב והשני "נמצא דקור בחצר" לאחר שהתרועע עם מהפכנים. בתו הגדולה של הקולונל, פרזאנה, נשואה לפקיד הפכפך ובוגדני, שייתכן כי הוא מעורב בנסיבות סופם המר של אחיה.

הספר נאסר לפרסום באיראן מיד עם כתיבתו, אולם הוברח לגרמניה ותורגם שם, ומשם נפוצו תרגומיו בכל העולם. עם זאת, דולת-אבאדי ממשיך ליצור ללא הפרעה בתוככי איראן השיעית-רדיקלית.

גיליוטינה צרפתית

איראן אינה הדוגמה היחידה. אי אפשר להאשים את האסלאם השיעי לבדו ברצחנות המהפכנים. הרפובליקה האסלאמית אינה יוצאת דופן בהימשכות אי-היציבות הפוליטית בה במשך למעלה ממאה שנה, ולמעשה, נראה כי מדינה שהחלה לסבול מאי-יציבות פוליטית נידונה להמשיך במצב זה, על מעגל הדמים שבו, על פני תקופה ארוכה.

את האירוניה הגלומה במצב מבטא היטב הספר 'עלובי החיים', שעובד למחזמר מצליח ולסרט שובר קופות, מהם לקוחות שורות השיר שפותח את המאמר. 'עלובי החיים' נתפס, במידה לא מבוטלת של צדק, כספר המוחה על פער המעמדות שמביא לקדמת הבמה את העלובים, את חסרי המעמד והכוח שמהם נדחפה המהפכה הצרפתית. אולם בחינה מדוקדקת של רגעי העלילה האחרונים תגלה שמי שנותר לפליטה ממוראות המהפכה הם לא ראשי המהפכנים. גם לא פשוטי העם. היחידים ששורדים את המהפכה הם ז'אן ולז'אן, שמקפיד לא לקחת בה חלק, מריוס, בן הבורגנים שנתלש משורות המורדים כדי לחיות לצד אהובתו וקוזט, אהובתו של המהפכן בן העשירים ובתו המאומצת של ולז'אן, שיצר את עושרו במו ידיו. אלה ששכבו על הבריקדות והרימו את נס המרד, העניים המהפכנים עצמם – מתים כולם.

אין צורך להפליג לאחור למאה ה-19 או אפילו למאה ה-20 כדי לחזות בהשפעתן ההרסנית של מהפכות. אם רק נפנה את המבט ימינה (ומעט למעלה) ושמאלה (ומעט למטה) נראה שתי מדינות ששקועות במרחץ דמים מתמשך, שסופו לא נראה כלל לעין. המלחמה האכזרית בסוריה גבתה למעלה ממאה אלף קורבנות עד עתה, והלוחמה בין הכוחות השונים במצרים מסרבת לדעוך על אף שלכאורה נערכו בחירות, נשיא הודח ונבחר אחר תחתיו ו'העם אמר את דברו'. המצב הפוליטי שברירי, השלטון אינו יציב והמחר אינו ידוע. התפרצויות אלימות מבליחות מעת לעת וגובות מחיר דמים.

לא תיתכן דיקטטורה נאורה

מה המנגנון שעושה את המהפכות למסוכנות כל כך, לכה מדממות? ייתכן שזוהי הדרך שבה הן מתבצעות: תמיד באלימות, תמיד מתוך הפעלת כוח, במפתיע ובאחת, תוך מוטיבציה לשנות את הסדר הקיים מהר, באופן 'מושלם' (כלומר, ללא השארת מתנגדים או חשודים בהתנגדות) וללא השארת עקבות.

אך האלימות, כך נראה, היא חרב פיפיות. היא הופכת לכלי לגיטימי להכריע באמצעותו ומכיוון שכך גם בעלי אינטרסים אחרים עושים בה שימוש. כזו הייתה העצה שנתן הסופר ג'ורג' אורוול לאחד מקוראיו, שתהה אם ספרו, 'חוות החיות', מטיף לשמרנות ולהימנעות ממהפכות, לאור תוצאותיה העגומות של מהפכת החיות האורווליאנית:

 כמובן שבראש ובראשונה התכוונתי לכתוב סאטירה על המהפכה הרוסית. אבל התכוונתי גם להקנות לה משמעות רחבה יותר, ולומר שסוג כזה של מהפכה (מהפכה חתרנית ואלימה, המונהגת על-ידי אנשים תאבי-כוח) יכולה להוביל רק לחילופי אדונים, לא לחופש אמיתי. לא תיתכן דיקטטורה נאורה.

 אולם גם אורוול לא מצליח להסביר כיצד ניתן לנטרל את המנגנון ההרסני שהופך מדוכאים למדכאים מיד עם תופסם את רסן השלטון. המהפכנים מצויים במלכוד 22: לרוב המהפכה נעשית כנגד שלטון המושל בעריצות וביד קשה, בכוחניות ובאלימות. שלטון כזה כמעט שלא ניתן להחליף באמצעים דיפלומטיים, הססניים או דמוקרטיים. מכיוון שכך על המרידה נגזר להיות אלימה – ולהוות עוד סבב במעגל דמים שאיננו פוסק, או לכל הפחות נמשך שנים ארוכות ומרות.

מחבר 'שתיקת הקולונל', יודע את כל הדברים האלה על המהפכה, זאת לאחר שיעור שלמד בדרך הקשה ביותר: מניסיונה המר של אומתו. "כמה נורא אבא! שמעתי שאלוהים הורג את היקרים לו ביותר. גם המדינה שלנו הרגה והורגת את הבנים שאוהבים אותה יותר מכל. האם איראן שלנו היא ההתאבדות עצמה? לא, כל אידיוט יכול להבין את זה… כמה איום האסון. הם חודרים לך מתחת לעור, מדברים בלשונך והורגים אותך בשמך. חידלון, חידלון. מוחקים אותך בשם הגאולה והישועה. עבדי האתמול, אלה שהיו בדיוק כמוך, משמידים אותך", אומר אמיר, הבן המשתגע, לאביו, הקולונל הזקן.

חתירה נגד החתרנות

מבט אחרון על האור השוקע מגלה דבר נוסף, יפה ועצוב: דולת-אבאדי ממשיך ליצור ולכתוב באיראן מאותה סיבה עצמה: הספר שלו, שמתאר בקור רוח ובאובייקטיביות את הזוועות שמעולל המשטר לאזרחים, אינו חותר נגד השלטון. 'שקיעת הקולונל' אומר דבר אחר: המהפכה אוכלת את המהפכנים ויוצרת מפלצת שאי אפשר לחזות את דמותה.

המסקנה הזו משרתת את המשטר הקיים – שהוא הרבה יותר אינטליגנטי ממה שמקובל לחשוב בישראל. היא מבליטה את העובדה שהפיכה נגדו תהפוך את הרע המוכר לרע אחר, שעדיין אינו ידוע. שמעגל הדמים העמוק ממילא ילך ויעמיק עם עוד הפיכה, ילך ויסתחרר. כאשר מצב הדברים הוא כזה, אין פלא שאיש אינו רוצה למרוד. יש צורך ברוע מכריע ומוחץ כדי לגרום לאנשים להרגיש שאין להם מה להפסיד. וזה, ככל הנראה, עוד לא קרה.

מודעות פרסומת