גשמים שעוד ירדו

"על אף השבר, הפער, הזמן, המרחק/ על אף ליבי המאובק"

(כל הכותרות: מתוך האלבום השני של חם ומחמם בום)

את ההיכרות שלי עם חם ומחמם ("חמוּ" בפי הגרופיס שלה) התחלתי לפני כארבע שנים, כשחבר אמר לי "אתה לא חייב לאהוב את המוזיקה, אבל תשמע איזה קול יש לזמרת". והוא צדק. ללולו שורק ולמחליפתה בלהקה אליה לוי (שהיא, אגב, אחותה החוקית, ומכאן הדמיון), יש את אותו קול שקשה להגדיר את איכותו, וללא ספק- הן יודעות להשתמש בו. אין לי מילה אחת לתאר את התחושה לשמע הקול הזה, ואולי כמה מילים יצליחו: ילדי, מלטף, מקרב ומרחיק. תוך כדי הופעה עולה בי מחשבה מוזרה: כמו לאכול מנגו עם הקליפה. מרמתוק. מחוספס ועדין בו-זמנית.

"המרתף שבו התחבאתי, הפך בגשמים לביצה"

בינות לענני ערפל מלאכותי ולא מעט אדי אלכוהול ניתן להבחין במעט כיפות והרבה כתפיים חשופות. אין ספק, "המעבדה" היא לא הבחירה המובנת מאליה של חובשי הכיפה בעיר הקודש. אבל חם ומחמם מתים על מקומות כאלה, גם במוזיקה שהם עושים (אליה נגיע בהמשך) וגם בהרכב. יוסי סוויד, הרוח החיה מאחורי ההרכב, מי שכותב את רוב המילים והלחנים והסולן הראשי, דתי באורחות חייו. שאר השישה, כך נראה ממבט חיצוני, הם חובבי דת ומסורת. מרמתוק, כבר אמרנו?

והקהל? הקהל הירושלמי נענה. או-הו נענה. רבע שעה לפני תחילת ההופעה אנשים תופסים את מקומם מסביב לזירה העגולה שבמרכזה רחבה גדולה ומולה במת ההופעות, אולם כעשרים שניות לאחר תחילת השיר הראשון, כל הקהל כבר מעורבב באמצע האולם, נע לצלילי המוזיקה המטלטלת.

"יש על גבי עול מסוים/ רק כמה אלבומים להשלים"

איזו מוזיקה זו? לפי הזרועות המיטלטלות והגופים המתעוותים בריקוד אפשר לחשוב שזו מוזיקה שבטית עתיקה, המיועדת לרצות את האלים. לפי ההגדרה של חם ומחמם, הם עושים פולק-רוק. אם לשפוט על פי המלודיות, הם צודקים, אבל במוזיקה שלהם יש יותר מזה, וקשה לשים על כך את האצבע. אולי צעירוּת, אולי שמחת חיים, אולי התפרעות בריאה. משהו חסר מעצורים, יפה, עדין ורועש. לא חכמה לכתוב שמות-תואר הפכיים, אני מזכיר לעצמי בזמן שאני כותב, אך מה אעשה וכל המוטיבים האלו מופיעים שם? יהיה לי קל יותר לדבר על המילים.

דבר אחד ברור: בין האלבום הראשון ("פתרונים") שיצא בשנת 2005 לבין האלבום הנוכחי (ושמו בישראל, אגב, "גשמים שעוד ירדו") יש פער איכויות ברור. בעוד האלבום הראשון הופק בידי חברי הלהקה, האלבום הנוכחי נח בידיו האמונות של דן תורן, יוצר ותיק בשדה במוזיקה הישראלית, ומי שחתום על כמה נכסי צאן-ברזל במוזיקה הישראלית.

"יש אנשים סוד עליון, אפילו בקניון/ ויש ניגון כמעט נואש, בפאסט פוד על מגש"

ללא ספק, החלק החשוב ביותר ביצירה של חם ומחמם הוא המילים של יוסי סוויד. בכתיבת שירים לרדיו יש כאב גדול. אם הכותב הוא משורר, הוא רוצה להתפייט ולתת דרור לתחושות ולמטאפורות האישיות שלו. מצד שני, תחושות שלא מתמצות במילים פשוטות, פשוט לא מוכרות. המפקפקים יכולים לבדוק את הפופולאריות של שירי המשוררים המולחנים למיניהם.  שירים שלא נכנסו לפנתיאון מעת הקמת המדינה (למעט אחדים משירי נתן זך, אולי) לא מוכרים באופן מסחרי. נקודה.

אבל סוויד מצליח באופן מופלא (ולולי דמסתפינא הייתי משווה אותו בכך לסיימון וגורפינקל, ג'וני מיטשל ולאונרד כהן) לשלב בין תכנים עמוקים, מילים פשוטות ומוזיקה קלילה. קחו למשל את השיר "על אף השבר": "כי לפעמים הלב רוצה לגדול/ אבל הוא לא יכול/ אז לפעמים הוא מתחנן, קלף ממני את הקליפות/ אך מי מקשיב לנקישות". במילים פשוטות מפשוטות מעביר לנו סוויד רגש דק מאוד: השוועה להישמעות, הרצון להחשף, הפחד להיות נזקק, הפחד להיאבד בחלל. או השיר המפליא בעדינותו "גשמים שעוד ירדו": "את אומרת יש מעטפה ובה חשבון עם קנס מוכפל/ ומתעצבנת שאנ'לא מקשיב אבל זה לא נכון בכלל/ כל מילה שלך אני שותק כי זה פתאום מכה בי שוב/ את מחכה לי מתוך אמונה בגשמים שעוד ירדו". כמה רכות המילים וכמה שבירה השעה הזו, שעת ההקשבה ועת הרצון. וכמה דקה התחושה.

"רוני מה קרה, איך את מרגישה?"

לעיתים זו הליכה על חבל דק, אפילו מסוכן. השיר "רני עקרה" יהיה טעון מאוד עבור אנשים שחוו עקרות במשפחתם, עם השורות: "רוני יכולה לברך בלב שלם חברה שדוחפת עגלה/ רוני מסוגלת את שמו של בנה בתכלת לרקום ולתת לה מתנה/ רוני את שומעת היטב את השעון מתקתק מתוך שינה/ רוני מאבדת אבל מיד אוספת את שיערה ואת עצמה/ רוני מה קרה איך את מרגישה/// רוני עקרה לא ילדה, רוני עקרה". סגנון המוזיקה הרוקיסטי בוודאי לא יקל על החיבור למילים. אבל אולי פה סוד הקסם. הדיסוננס השביר והקורע הזה שבין מילים שאומרות הרבה לבין מוזיקה קלילה, בין קלות ראש ונושאים מכאיבים מאוד. להקה ירושלמית, כבר אמרתי?

בסופו של דבר, זה מה ששומר על חם ומחמם כבר עשר שנים, מעת הקמתם, רחוק מחיקו החמים של המיינסטרים. המוסיקה שהם עושים נהדרת, אבל קשה לבליעה. יפהפייה, אבל לאו דווקא קליטה. באלבום החדש יש כמה שירים פוטנציאליים להשמעות רדיו (כמו "שיר אבוד" הטיפקסי והמחייך, או "למה השמש" עוצר הנשימה), ואולי אלו יעלו אותם אל גלי האתר, מה שאני מאחל בלב ולב.

ומי שרוצה לשמוע דוגמה- שילחץ כאן

(פורסם ספטמבר 2010)

מודעות פרסומת

הרים, מעיינות וגעגועים

"ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. (…) וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו."

ר' נחמן הבין בלבבות. הוא דיבר רבות על לב נשבר, ועל מניעות שבלב, ועל עצבות. ר' נחמן ידע היטב את הצעקה של המעיין, ועל כך הוא כתב בסיפור שבעת הקבצנים שלו. ובסוף סיפור שבעת הקבצנים- תעלומה גדולה. כי רבנו לא סיפר את סיפורו של הקבצן השביעי.

צריף הנשיא היה מלא מפה לפה באותה מוצאי שבת. הכרטיסים כולם נמכרו ובכניסה אפשר היה להשיג רק "כרטיסי רצפה"- מקומות שאינם מובטחים. הסיוג הזה לא הרתיע מעוד חמישים איש להיכנס ולהצטופף.

מה היה שם, שהיה שווה את כל המאמץ הזה? היתה שם רבקה מרים, והיה הרב דב זינגר, והיו מיכה שיטרית ודניאל זמיר. והם דיברו על רבי נחמן, ועל שמחה ועל לבבות נשברים. הם דיברו על מה שעושה שירה בלב ומכתיב שירה אל היד ומגרה שירה אל העין: הם דיברו על הגעגוע.

רבקה מרים: "הגעגוע הוא זה שיוצר את הכל בעולם. את כל הכיסופים, את הרצון להגיע למשהו, לצאת ממקומך אל מקום אחר. אפילו המילה געגוע מורכבת מפעמיים 'גע', והיא מבטאת את אי היכולת שלנו לגעת באמת- נוגעים ולא נוגעים. זה מה שיוצר את הפער, וכך גם את השאיפה להגיע ולגעת".

נחום פצ'ניק, מנחה הערב, מספר על הרב שג"ר. כדי לגעת בקהל היושב באולם, על כיפותיו וקסקטיו, צריך רק להזכיר את המילים "הרב שג"ר" כדי לחשמל. "הוא ניסה לספר מספר פעמים את סיפורו של הקבצן השביעי, כל פעם בפורים. וכל פעם השיכורים לא נתנו לו לספר, הפריעו וצעקו. והוא, בענוותנותו, ישב דומם מפניהם וויתר על ההזדמנות". נחום מבקש מהרב זינגר להשלים את החסר. "אולי אתה יודע מה סיפורו של הקבצן השביעי?". הרב דב זינגר מהנהן, אולם מתנה את דיבורו בניגון. רשות הניגון עוברת למיכה ודניאל.

אחר כך מיכה מספר על ההתקרבות שלו לעולם השמחה. "אני מבין בדיכאון", הוא פותח "עשיתי מזה קריירה מוזיקלית, וקיבלתי על כך כמה תקליטי זהב". אחר כך הוא מספר בכנות על רגעים של עצבות, ואיך- באופן לא מיסטי לחלוטין, הוא מדגיש- קיבל השראה לשיר "שמחות קטנות" מתכנית האירוח של יאיר לפיד בה צפה במקרה, ובה הופיעה ברוריה רבינוביץ', אמה של דסי רבינוביץ' שנפטרה ממחלת הסרטן. הוא מוסיף ומספר על הקשר שלו לברסלב, שהתחיל מקונטרס שמצא בחנות פלאפל, על הקנאה שלו באנשים ש'חצו את הנהר' ועל הרצון שלו להביא עוד אלף אנשים איתו.

לא אלאה אתכם בסיפורים. אסתפק בלצייר את אופי הערב במילה אחת: כנות. היתה שם כנות גדולה, ומספר אנשים מוכשרים שישבו על הבמה ונתנו את מה שהם. וזה היה כל כך הרבה וכל כך מגוון, שהקהל היושב על הרצפה לא הרגיש את הקושי ולקהל העומד לא כאבו הרגליים. למספר רגעים ארוכים היינו כולנו יחד בהקשבה עמוקה, ברצון להבין מהי השמחה וכיצד מגיעים אליה. רבקה מרים גילתה שהיא מקנאת בחדוות אוהדי הכדורגל, ומיכה שטרית הודה שדתיים נראים לו יותר שמחים. רבקה ניסתה לסתור את דבריו וסיפרה על הקפות שמחת תורה משמימות ומיכה מחה וגילה, אולי בבלי דעת, תובנה על כך שהחיפוש אחר דבר- כבר הוא משמח.

היתה כנות, אמרתי, היה יחד.

ואין טוב מאירוע כזה כדי לסמל את האהבה לשירה, זו המעודדת קשב, המבקשת לתהות אודות מהותם של הדברים היציבים ותקפותם של הדברים החולפים. יפה עשתה צורית יעיר, המפיקה החדשה של משיב הרוח, שכינסה אנשים מלאי קשב וענווים לבמה אחת, ושלחה אליהם משורר רגיש שישאל אותם את השאלות הנכונות.

גם אני הרגשתי מעט מתיקון הלב השבור.

 

~~~

הערב עליו כתבתי התקיים בצריף הנשיא לפני כשנה. הוא נועד לחנוך את "ליקוטי שירות"- קובץ שירה של 'משיב הרוח' בהשראת תורתו של ר'  נחמן מברסלב. מאז, הגיליון המדובר עוד לא יצא, וכבר התקרבנו מחדש לחג הפורים. אז הנה, לקראת החג ההפוך שמתקרב אלינו- טוב להיזכר.