אחת הכותרות המצוינות באתר האהוב NONEWS, מספר שבועות לפני פרוץ המחאה היתה: "פתרון לבועת הנדל"ן: הסופרטאנקר של ביבי יפזר בלוקים מעל ריכוזי מחוסרי דיור". קולע.
מאז פרצה המחאה, הוגבו התגובות, מיאנו המיאונים והרי אנחנו כאן.
חשבתי לעצמי שלמרות שתי הרשומות הזועמות הקודמות, אני חייב להגיד מה כן. לא רק משום שהמחאה הפכה לקונצנזוס (או לפחות חלקים ממנה- ראוי שיהפכו, כפי שכתב יפה-יפה חברי גיא אצל חברי אריאל) אלא משום שבסיסה עומד זיהוי נכון של חוסר צדק ושל חלוקה לא נכונה בשפע הכלכלי (ואת זה כתב בן דודי היקר, יהונתן אבידן). אני מודה ומתוודה: על אף האמון הבסיסי שיש לי בשלטון באשר הוא ובשיטה הקפיטליסטית, נכון לעכשיו העושר לא מתחלק בצורה הגונה. העשירים מאוד מרוויחים הרבה מאוד מאוד, המשתכרים למחייתם משתכרים כדי מחייתם בקושי. כמו שאמר ר' שלמה קרליבך: "היה להם מספיק בשביל לא למות, אבל לא מספיק בשביל לחיות".
שיחה על הגדר של השטיבלך עם חברי אריאל הנ"ל עזרה לי לסדר מעט את הדברים. קודם כל: הקץ לפאניקה. אנחנו לא בכיכר תחריר, אנחנו לא במצוקה היסטרית, אנחנו לא בפשיטת רגל. אנחנו מתקשים לגמור את החודש וצריך לתקן את זה. אין סיבה לא לעשות צעדים מידיים ואין סיבה להיטרף ולעשות צעדים שנתחרט עליהם.
שנית: טוב מאוד שהמפגינים הפסיקו לקרוא להפלת השלטון. אם רוצים לעשות סדר חדש, בחירות זה הדבר האחרון שאנחנו זקוקים לו כרגע. מה גם שאין שום ערובה לכך שהשלטון הבא יועיל במשהו לכלכלה. מה כן: לשים מוסרות על הקפיטליזם של הממשלה, כדי לרסן את ההשתוללות.
עוד דבר: לעבור משיח של בכיינות לשיח של שינוי. יש לנו הרבה במדינה: אנחנו עשירים מספיק כדי לקנות, כדי לבלות וכדי לטוס. אנחנו לא עשירים מספיק כדי לקנות בית וכדי לחסוך. הצעדים שהממשלה צריכה לעשות הם להוריד את מחירי הדירות (מה שהיא כבר התחילה לעשות, ולא ייאומן- אפילו כבר התחיל להניב תוצאות) ולהקטין את הפערים.
הצעדים עליהם הכריז רוה"מ הם שניים: הוד"לים והרפורמה במנהל מקרקעי ישראל. הוד"לים "לא טובים" בעיני המפגינים והרפורמה היא "הפרטה", מילה גסה שאסור לומר ובטח לא להשתמש. אז ככה: הוד"לים זה פחות או יותר מה שעשה שרון בשנות ה-90 וכולם ברכו אותו על כך. נכון- זה צריך להיות מפוקח. לא הייתי נותן לאולמרט ההולילנדי לשבת שם. צריך ועדה ירוקה שתבקר גם היא את הועדות- אך מתוך הבנה לצרכים הדחופים של האנשים שחיים פה (שמתם לב שרוה"מ, בערמומיותו, קרא לזה "המסלול הירוק"? אולי לכסות על זה שלבינוי מסיבי וירקרקות נוסח גרינפיס אין דבר במשותף?).
הרפורמה במנהל היא הכרח בל יגונה. לא יכול להיות שגוף כל כך מסורבל, מלא עובדים שמוציא כסף על אחזקה של המדינה בקרקעות שהיא לא מתכוונת להשיב לעצמה. כן, יש פה הרבה בעיות: איך מוודאים שמי שרוכש קרקע איננו אויב או מנסה לנשל את הרוב היהודי במדינה, איך מוודאים שלא כמה טייקונים קונים לנו את כל הארץ ועוד ועוד. אבל זה לא אומר שהרפורמה רעה. רק שצריך לפקח עליה. "אם כל ההפרטות" זו סיסמה, לא טיעון.
רוה"מ, בעיני, זיהה מצויין את בעיות העומק: הריכוזיות (שמפחידה את הציבור, ובצדק גמור) וחוסר התחרותיות (הבאתי דוגמאות ברשומה הקודמת: מוצרי החלב, הסלולר, התקשורת, התחבורה). איך הוא יטפל בזה? איני יודע. אבל אני בטוח שהרוטשילדים לא יודעים יותר טוב.
אני יכול להמשיך ולמנות את הבעיות ואת הפתרונות הכלכליים, אבל זה יהיה יומרני מצידי, כי אני לא כלכלן, אני רק אדם שרואה תמיד את שני הצדדים של המטבע. השוויית שכר המינימום לחצי מהשכר הממוצע נראית לי צודקת- אבל אז אני נזכר במעסיקים קטנים, חלק מהם חבריי הטובים, שרוצים להעסיק עובד כדי להגדיל את העסק- וידם אינה משגת לשלם לו שכר מינימום גבוה. האם למדינה אין עניין לעודד עסקים ויזמים קטנים בתחילת דרכם? (אפשרות טובה היא שהמדינה תממן את הפער בין שכר המינימום הנוכחי לשכר המינימום החדש, לעסקים שיש בהם פחות מסך מסויים של עובדים, אבל איני יודע מה המחיר של הצעה כזו).
המדינה חייבת לעצמה את החוק שהפילה באופן שערורייתי, לפיו יוגבל שכר בכיר בחברה לפי 50 (!!) מהעובד הזוטר בה. מעשית, אין לזה ממש משמעות. נדמה שהבכירים יודעים איך לתרגם את הרווחים שלהם לערכים שאינם כתובים בתלוש המשכורת. הצהרתית, המדינה מותחת פה קו עבה ומבהירה שלא תיתן לחזירות להיות דגל שמנפנפים בו.
הדיבורים על דיור ציבורי מחזירים אותי לשנות החמישים והשישים (מנטאלית. פיזית, לא הייתי שם) ומעוררים חששות כבדים לגבי העומק של המציעים. הנה למשל מה שקרה עם זה בהולנד. רוצים כזה? והנה מה שקרה אצלנו: יותר טוב?
מדברים על צעדים נוספים שעל הממשלה לעשות. נכון מאוד, יש כמה. חוץ משוק הדיור וחלוקת הרווח באופן הוגן, חשוב להגדיל את הדברים הטובים, כדי שכולם יוכלו להנות בהם. חשוב לבנות עוד מעונות מסובסדים של נעמ"ת ואמונה, שכולם אומרים שהם מצויינים ולכן הם בתפוסה מלאה, צריך להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה כדי שהמורים שלנו יוכלו להקדיש יותר זמן ותשומת לב לתלמידים (אגב, שמתם לב שכמה מגזרים קפצו על עגלת המחאה והתלוננו על שכרם- אך המורים לא? מה זה אומר?) ולפני הכל- לערוך רפורמה רצינית, מעמיקה ומהירה בתחבורה הציבורית בערים הגדולות (ופה אני מתכוון למלחמה בנהגים- 0 מכוניות בלב הערים וכמות שיא של אוטובוסים, רכבות קלות ושאטלים). זו הדרך היחידה לגרום לאנשים לעזוב לפריפריה מבלי שידפקו את הראש כל בוקר על השמשה הקדמית בתסכול, אחרי שעמדו שעה וחצי בפקק.
ולבסוף: שתי מילים כלפי עצמנו. אני לא גר באוהל. אני אפילו לא כל כך מחבב את אלה שכן (את האופי, באופן אישי העידו רבים שהם אנשים חביבים ביותר), אבל אני חושב שיש בהחלט מקום לסייע למחאה ולפגוע במי שצריך לפגוע בו באמת, מי שעושה כסף מהטיפשות שלנו. המותגים, למשל. לא ייתכן שחולצה עולה 250 ש"ח. לא ייתכן שיימכרו אותה ב'מבצע' ב-180. המחאה מתחילה אצלנו- אם לא נרכוש את מה שאנחנו לא צריכים באמת, אם לא נדרוש שהמוצרים הבסיסיים יהיו בעלות בסיסית (ולא- 'ככה זה בקאסטרו' זה לא טיעון) ונפעיל לחץ דרך הכיס- השינוי לא יקרה לעולם. וזו תהיה אשמתנו, ולא אשמת הממשלה.
~~~
הוספתי כפתור חדש: "שתף" בפייסבוק. אשמח מאוד אם תשתפו ותעזרו להגביר את החשיפה.
אחר כך נחום 