הזרם הנוודי

שבע עשרה שנים חלפו מאז הלך ר' שלמה קרליבך לעולמו. שבע עשרה שנים בהן חלה עלייה מדהימה בפופולאריות של הרבי המת, שניגוניו הגיעו לכל בית יהודי ואף חדרו לרשימות ההשמעה הישראליות. בשנים האחרונות נדמה שההתלהבות הראשונית נמוגה ושמה שנראה כתופעת עומק מלהיבה היא לא יותר מטרנד שגאה בסוף שנות התשעים וכעת גווע.

אולם הקרליבכיזם אינו רק תופעה ששמורה לבעלי-בתים מבוגרים הנעים בעל כרחם במעגלים סביב תיבת בית הכנסת בערבי שבת עייפים. מעבר לשירה ולניגון, לאהבת ישראל ולפשטות, להושטת היד לכל אדם – מעבר לתלמידים שהשאיר הרבי המרקד ומעבר למושב הקצת-הזוי של החסידים שאסף ברחבי העולם  – ר' שלמה קרליבך הותיר חותם עמוק ובלתי מורגש בלב לבה של היהדות.

הבעל שם טוב, כך מספרים, הגיע לעיירה אחת וראה שכל יהודיה בוכים. מה קרה, שאל, וענו לו כי דרשן-נווד סיים לא מזמן לשפוך את מררתו על הקהל הקדוש, וכעת כולם מרטטים מאימה וחוזרים בתשובה. הלך הבעש"ט לאותו דרשן ואמר לו: אתה תלמד קטגוריה על עם ישראל? הלא בשעה שעגלון יהודי פונה מדרכו כדי להתפלל תפילת מנחה ביחיד – כמה אופנים ושרפים נוצרים מזאת התפילה!

כדי לחולל תנועה אין צורך בהמון רב. ר' נחמן מברסלב היה מקטני הרביים, וחסידיו נרדפים ונלעגים. אך ר' נחמן אמר את המילים הנכונות, ותלמידו ר' נתן כתב אותם. תורותיו, תפילותיו ועצותיו המתינו עד לדור שהיה זקוק להן, וכשהגיע הדור הזה הוכתר ר' נחמן מחדש. כעת ספריו מצויים בכל כיס אחורי של ג'ינס, קונטרסיו המהוהים זרוקים על כל דשבורד של אוטובוס וספוגים ריחות פלאפל אצל המלך המקומי. זהו גורלו של רבי שהגיע זמנו לאחר שסיים את חייו.

הרב קרליבך, כמו קודמיו האדמו"רים, לא סחף אחריו יותר מכמה אלפים בחייו, ואצל השאר עורר חיבה לצד תמיהה. אבל רוחו, הרוח שהביאה אותו להקים 'בית אהבה ותפילה' בימים שהמילים האלו היו שמורות להיפים ולמיסיונרים, הפכה אותו לאדם שהטה את הזרם. אותה רוח דחפה אותו לגריניץ' וילג' לפגישה עם בוב דילן, לפריצת מסך הברזל של ברית המועצות, לשוטט ברחובות ולאסוף אחריו ילדים אבודים. זוהי רוח שמחוללת שינוי.

מסר של אהבה

בבית הכנסת 'יקר' בירושלים פסוקים מיוחדים חרוטים על מסגרת השקועה בתקרה.

פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ:

תחת התקרה הלבנה מתאספים בשקט עוד ועוד אנשים. חלקם מדובללי זקנים, חלקן בשביסים עשויים כמגדלים, חלקם בקסקט. הם מתחבקים זה עם זה באהבה השמורה כמעט אך ורק למסיימי מסלול בגולני ולחסידי קרליבך. הם מתכנסים שם כדי להזכיר את ר' דוד זלר.

על זלר נכתב, גם מעל דפי עיתון זה, יותר מפעם אחת. הוא נולד וגדל בארה"ב בבית שהושפע מאוד מהפסיכולוגיה היונגיאנית. התחיל בקדם לימודי רפואה בקולג' פומונה שבדרום קליפורניה והמשיך באוניברסיטת ברקלי, שם פגש את הרב קרליבך לראשונה.

הרב דוד היה אדם בחיפוש: גם לאחר שפגש את קרליבך נפשו לא נחה. הוא התנדב בקיבוץ בישראל, נסע להודו, חי שנה במנזר ונפגש עם נזירים ומורים רוחניים ברמה גבוהה ביותר, ביניהם כהן שינטו יפני. בסופו של המסע חזר אל קרליבך ולישראל, והיה לרב ומורה חסידי.

כמו ר' נתן, ר' דוד היה אחד האישים שזיהו את רוחו של ר' שלמה קרליבך בעוד שאר העולם הטיל ספק או לגלג. "הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית", כתב בספרו 'מסע בשביל הלב' על הקונצרט הראשון של הרב קרליבך בו נכח.

וכמו רבו, נסע גם הוא לקבץ נשמות נידחות. אולם בעוד קרליבך משוטט ברחבי ארה"ב, פנה הוא להודו, שמי שהיה בה יודע כי אין ממנה מתאימה לתיאור 'ארץ העמים'. הנה מקרינים סרט וידאו שלו, עומד עטוף בטלית בצהרי יום שישי, מרצה בפני אלפי מאמינים הודים. הדברים שהוא אומר פשוטים. כל כך פשוטים עד שהם מבהילים בתוכנם:

"הא-ל רצה להעניק את אהבתו. בראשית הוא היה יחיד, אולם הוא לא יכול היה להיות בלי להעניק. זה באמת מסובך, איך א-ל כל יכול לא יכול משהו, אבל בואו נניח לזה לרגע. חכמי היהדות מספרים כיצד הוא רצה להעניק, ועל כן ברא את האדם. ההשתוקקות לתת ולקבל – לשם כך העולם נוצר. אפילו המצוות הן מלשון צוותא, יחד".

מה זה, אני חושב לעצמי. אין באיש הזה מורא. הוא מרצה בפני אלפי אנשים שלהם מאות אלפי תלמידים במקדש בהודו, שם כל דיבור על אלוהים, יחיד או רבים, מתקבל בהנהון. האם אין לו צורך לבדל את היהדות, את אחדות אלוהיה?

קרליבכיזם הוא ז'אנר. כמו שהבעש"ט לימד את העולם היהודי להקשיב לכוונה, כך הרב קרליבך לימד לאהוב בלי גבולות. זוהי אהבה מבהילה לעיתים. קל לשער מה ודאי הבינו חלק מן המאזינים ההודים לדבר התורה: הא-ל הוא יותר מאחד, הוא מתחלק. האם יש לפחד מכך, היה אומר הרב קרליבך. האם בשל כך לא נלמד תורה, לא נחלוק איתם את האמת הגדולה לה זכינו?

זלר אומר את אמיתו, הוא מאמין בלב שלם בדבריו, הוא מאמין בא-ל שמכוון את דרכיו. הנה כי כן, מה יעשה הא-ל עם מיליארד נתיניו שבהודו – זו בעיה שלו. דוד זלר כאן כדי להעביר מסר של אחדות, של אהבה ונתינה.

מסע אל הלב

הערב לזכרו נקרא 'חסד שבהודו'. זהו שעשוע מילים, כשכוונה אחת קשורה לארץ הודו ולחסד שניתן למצוא בה, והכוונה השנייה היא למדרגה קבלית שקרויה 'חסד שבהוד'.

בעשר הספירות של המקובלים היהודים (ש'חסד' היא הראשונה שבהם, ו'הוד' היא חמישית) כל ספירה מחולקת גם היא לעשר ספירות, כך שנוצר סולם בעל מאה שלבים. 'חסד שבהוד' הוא השלב הארבעים ואחת.

הערב הוקדש לדיבור על תיקון העולם. הרב יעקב נגן, שמלמד בישיבת ההסדר בעתניאל ויצא לחקור בעצמו את הודו, סיפר גם הוא על חוויותיו. בין השאר, ציטט את עזריאל קרליבך, שבסיום ספרו 'הודו – יומן מסע', תיאר את פגישתו עם ראש ממשלת הודו דאז, ניהרו. "הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי דרך אגב: 'ובכן, השאלה היא: מה לעשות?'. הוא נתן בי מבט ארוך, שאפשר כי כל הטרגדיה האישית שלו היתה צפונה בו, ואמר: 'רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה'. 'מדוע?', תמהתי, והוא השיב: 'הודי היה שואל 'מה להיות?".

הרב נגן טוען כי זהו סוד ההבדל בין מזרח למערב. בעוד המערב פועל ועושה, יוצר מחדש וכובש, המזרח עסוק בהתאחדות עם ההוויה, בקבלתה, בהיכללות התוכה. היהודי, הוא אומר, עובד ששה ימים כמערבי ונח בשבת כמזרחי. אולם צריך להגיע לאיחוד שמעבר לשניות.

סיפוריו של נגן יפים, אולם אלו חוויות של רב אורתודוקסי שהלך לארץ רחוקה לשם התבוננות אנתרופולוגית. לא היתה בו הצריבה של מי שהתקרב לאש עד כדי שריפת גבותיו.

היה גם העיתונאי והרב מיכה אודנהיימר, מעין אינדיאנה ג'ונס יהודי, שסיפר ניסים ונפלאות על מסעותיו בארצות אפריקה ועל הארגון שהקים 'תבל בצדק', שלו שני מרכזים – בהאיטי ובנפאל. הוא מספר כיצד ניתן להביא את בשורתו של עם ישראל למקומות האלו, על פירושו החדש והמפתיע – אם כי, במחשבה שנייה, כמעט מובן מאליו – של המושג 'גמילות חסד'.

רעייתו של דוד זלר, שרה חנה (לה נישא בגיל מבוגר יחסית, לאחר שאשתו הראשונה מתה מסרטן), אמרה מעט משפטים נרגשים באנגלית, אולם היה ברור כי היטיבה להכירו מכל ידידיו ורעיו ואף חסידיו המעטים. "רצוא ושוב בין מזרח למערב", היא אמרה, "דוד עשה תיקון גדול מזה. אחרי שקברנו אותו כל מה שראיתי היה השמיים. כרטיס הביקור שלו היה השמיים", "His business card was the Shamayim".

מה הקשר בין כל אלה? הלב. הלב הזה שרוצה לחקור ולנסוע ולשאול ולדרוש ולהגיע לכל מקום ולחבק כל איש. הלב שרוצה להעניק מטוב היהדות. הלב שמחבר בין הבעל שם טוב לרב קרליבך לדוד זלר. שארצות וכשרויות ושפות לא היו בשבילם מרחק, שדתות עבורם לא היו מכשול אלא להיפך, הזדמנות לחיבור. היכן יש לנו עוד יהודים כאלה.

לנסוע עד הגיהנום

לעתים אני חושב ששכחנו את הנוודות שלנו, הנוודות היהודית. נהיינו חלות של שבת מונחות על שולחן. כבר לא סוס ועגלה, כבר לא תיקונים בבית המרזח. יש עוד מעט יהודים, וקרליבך בראשם, שהיו מוכנים לנסוע עד הגהינום אם היו מספרים להם שיש שם כמה אנשים שמחכים להתוועדות.

שבע עשרה שנים חלפו מאז פטירת הרב קרליבך וחמש מאז הסתלקות הרב זלר, אולם הזרם הנוודי התת-קרקעי עודנו רוחש, עודנו ממתין לדור שידבר את מילותיו.

(התפרסם בגיליון 'שבת' של מקור ראשון, 17.6.12)