יהודים עולים באוב

פרק א': מנדלסון

קשה להיות יהודי. תמיד במיעוט, תמיד נרדף, תמיד שנוא. תמיד עם המשא על הכתפיים, עם עבר והיסטוריה וספרים שנופלים לך כשאתה מנסה להחזיק את הכיפה'לה שלא תעוף. ולפעמים אין לך בכלל כיפהל'ה וגם לא פאות משונות, מסתלסלות, אבל בעיתון מראים שכן, בבירור. ואתה מנסה בכל כוחך להיאחז באצבעות פצועות בעולם הזה, שלא נשאר לך בו מקום, ובדיוק מישהו עובר שם ומצייר אותך כשאתה אוחז את העולם באצבעות נוטפות דם, ועל פניך מבט מבוהל ונואש, כמו מי שעומד לטבוע, וכך מדפיסים את זה בעיתון. והזמן הוא תמיד פרשת השבוע, והמקום הוא תמיד ארץ ישראל. ותמיד ישנו מי שמזכיר לך את זמנך ומקומך, ואף פעם אין זה מתוך אהבה.

האם צלילים מופשטים יכולים ליצור מהות? האם צירוף של תו לצד תו מספר סיפור? האם כמו שהברה אחת היא חסרת מובן ועיצור אחד הוא חסר מובן, אך כשמצרפים אותם זה לזה הם נעשים למילה ולאחר מכן לצמד מילים, ואז למשפט ולסיפור – האם בדומה לכך תו אחד הוא בעל משמעות מוגבלת, אך לתוך סדרה של תווים, משפט מוזיקלי או יצירה, נוצק תוכן? והאם המשמעות היא אובייקטיבית ואוניברסלית, או שהיא בעיניי המתבונן, סובייקטיבית, אישית ונתונה לפרשנות?

לפני מספר שנים לעגתי לרעיון שישנו דבר כזה, מוזיקה יהודית. ובאמת, ישנן קושיות רבות על האפשרות הזו. ראשונה לכולם היא השאלה המתבקשת: מהו יהודי? האם זהו יהודי מזרחי או אירופי? האם זה מי שאימו יהודיה, או שהוא שירת בצבא היהודי? ומה מחבר בין יהודים, דתם? אם כן, כיצד היא מתבטאת במוזיקה? והתפילות שלהם כלל לא נשמעות אותו הדבר.

שאלות נוספות הן כיצד רעיונות מתבטאים במוזיקה – שהרי בדרך כלל מילים משמשות אותנו כדי לדייק את מחשבותינו, אך אמצעי הביטוי המוזיקלי נראים הרבה פחות מדויקים. אמנם, יש מהיר ואיטי, גבוה ונמוך, מז'ורי (רביב) ומינורי (זעיר), שימוש בכלים שונים ועוד גוניות רבות, אולם הדקויות הללו ודאי אינן רבות כמילים.

אז מה הופך מוזיקה ליהודית?

משהו באדם המלחין, המנגן? המוצא המשותף? זהו כבר רעיון מעט גזעני, יש לומר. האם הביולוגיה של היהודי, או אפילו תרבותו, מכתיבות לו סגנון מוזיקלי מסוים?

המוזיקאי האנטישמי ריכרד ואגנר היה שלם לחלוטין עם הרעיון שישנה מוזיקה יהודית, וכמובן לא חדל מלהשמיץ אותה. על יצירתו של מנדלסון אמר כי היא "מתוקה ומצטלצלת ללא עומק", ובחיבורו המתועב 'היהדות במוזיקה' הרחיב את ניתוחו וביאר שיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה שיש בה "סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת". גם למיטיבו שסייע לו בתחילת דרכו והעניק לו תמיכה כספית, המלחין היהודי ג'אקומו מאיירבר, לא זכר חסד נעורים וכתב כי יצירתו, לצד זו של מנדלסון, גרמה "לדלדולה ולרפיונה של המוזיקה הגרמנית".

הפתרון להשפעה השלילית של היהודים על התרבות הגרמנית הוא כמובן פתרון גרמני קלאסי: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם: גאולתו של היהודי הנודד  – החורבן".

אם כן, לא קשה להבין מדוע הרעיון של מוזיקה יהודית נראה לי כהפנמת מחשבות אנטישמיות יותר מאשר רעיון ששייך לתחום המדעים המדויקים. בראשי ציירתי 'מד יהדות' המודד יצירות מוזיקליות: אם יש כינורות ביצירה היא מקבל 10 נקודות יהדות, אם יש גם קלרינט – עוד 10, אם היא כתובה בסולם מינורי – 20 נקודות, אם היא איטית – עוד 15, וכן הלאה עד ליצירה היהודית המושלמת – ברוך אל עליון בלחן חסידות מודז'יץ, יצירה שיכולה לגרום לך למרר בבכי על הפוגרום שבוצע בבני משפחתך בוורמייזא בשנת התתנ"ו גם אם שם משפחתך משני הצדדים הוא בוזגלו.

אבל לפני כמה חודשים השתתפתי בקונצרט מוזיקה קלאסית. ניגנו שם שלוש יצירות, אחת של בטהובן ושתיים של מנדלסון, והן בוצעו באופן מושלם ומהנה מאוד. אבל פתאום, כאשר התזמורת החלה לנגן את הפרק השני מהסימפוניה מס' 4 של מנדלסון, לבי נשבר.

אתם יודעים איך זה: יש משהו במוזיקה שהיא לפעמים גדולה ממך, וגם מהמילים. ולכן אינני יכול להסביר מדוע הסדק שישנו שם תמיד התרחב לפתע, אולם אני יודע בוודאות כי זה משום שיש בפרק הזה משהו מאוד-מאוד יהודי בעיניי.

ולכן אני זונח את מד היהדות שהמצאתי ואומר: איני יודע אם יש מוזיקה יהודית ואם אפשר למדוד אותה. אולם ואגנר, יירקב שמו, צדק: מנדלסון היה יהודי.

ברומן הגדול של הסופר היידי י.י.זינגר, 'בית קרנובסקי', מסופרים קורותיהם של שלושה דורות ביהדות אשכנז. האב, דוד קרנובסקי, עוזב את העיירה הפולנית הקטנה שבה גדל לטובת ברלין שוקקת החיים. הוא מצליח בעסקי העצים ומתבסס היטב תוך מלחמת חורמה בזהותו הישנה דוברת היידיש והגליציאנית. בנו, משה-גיאורג, שגדל על עיקרון "הייה יהודי בביתך ואדם בצאתך", נבוך לגמרי מיהדותו. הוא סובל מהצקות אנטישמיות בבית הספר ובשכונה ושונא את לימודי היהדות המתקדמת שאביו כופה עליו. לאחר מרד גלוי ומוחלט באביו הוא פונה ללימודי רפואה ונושא לאשה את תרזה הגויה. בנו של גיאורג נקרא יואכים-גיאורג (ומכונה יגור), והוא סובל עוד יותר מאביו מזהותו החצויה. התקופה שבין מלחמות העולם מתקרבת לקיצה, והתפר בין הזהות הלאומית-גרמנית לבין הזיקה הביולוגית ליהדות הולך ונפרם, הולך ונעשה בלתי נסבל. בעמודיו האחרונים של הספר יגור שולח יד בנפשו החצויה.

בספר מוזכר כי קרנובסקי האב השתייך לזרם שיסד משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה. התהליך שעובר על משפחתו מסומל על ידי פסלו של מנדלסון המוצב בברלין ובתחילה נראה לקרנובסקי המשכיל יפה והדור. לאחר מכן, עם התגברות החקיקה האנטישמית הוא מתבונן בו שוב וכעת הפסל נראה לו עצוב ובוכה. לבסוף, עם עליית הנאצים לשלטון, הפסל מנותץ ומושמד.

דיוקנו של פליקס מנדלסון
פליקס מנדלסון. דיוקן.

סיפורה הבדיוני של משפחת קרנובסקי מזכיר מאוד את סיפורה האמיתי של משפחת מנדלסון. אבי המשפחה משה עבר מעיירתו דסאו לברלין. כאינטלקטואל צמח ועלה, למד ולימד ללא הרף עד שהגותו הוכרה כבעלת ערך בעיני האליטה האינטלקטואלית של אותה תקופה. מאוחר יותר זכה לתואר 'יהודי חסות', כלומר, יהודי שלהבדיל מאחיו דווקא זכאי להגנה. בנו, אברהם מנדלסון-ברתולדי, נולד בברלין וקיבל חינוך יהודי מסורתי לצד השכלה כללית ברוח הנאורות האירופית. הוא ואחיו הקימו בנק, והוא נשא לאשה את לאה סלומון, בתו של אחד מעשירי הקהילה. הוא החזיק בדעה כי פס זמנה של היהדות, הטביל את ילדיו לנצרות פרוטסטנטית ומאוחר יותר אף המיר את דתו יחד עם אשתו. הוא אימץ שם משפחה בעל צליל שאינו יהודי, ברתולדי, ולבניו, פאול ופליקס, לא ערך ברית מילה.

לבנו, יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי  נשארו מהיהדות רק הגנטיקה והכותרת. פליקס הוטבל לנצרות בגיל שש ולא קיבל שום חינוך הקשור ביהדות, ולו הקלוש ביותר. המלחין המחונן, שחיבר את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל 15, שהחל לכתוב את היצירה הבלתי נשכחת 'חלום ליל קיץ' (ע"פ המחזה של שייקספיר) בגיל 17 ובעצם קבע לדורות את מרכזיותו של באך, נפטר ב-1847 בגיל שלושים ושמונה. על אף לחצו של אביו, על סממן יהודי אחד לא הסכים לוותר עד אחרון ימיו: על השם מנדלסון.

מבחינה גנטית, מנדלסון היה יהודי, אין ספק. מבחינת תודעתו התרבותית – לחלוטין לא. אך כאשר מאזינים ליצירתו של המלחין הגאון אי אפשר שלא לחוש את – את מה, בעצם? את החלק בהיות יהודי שאינו יכול להיכנס במילים. תוכלו לקרוא לכך נשמה, אולם אתם לא מוכרחים.

כל ישראל ערבים?

לאחרונה חברי היקר אך התגרן (כלומר, חובב תגרות) אסף גולן הכניס שוב את ראשו למאוורר, ופרסם טור דעה לפיו על המדינה לגייר את הפלשתינים כפתרון לסכסוך המדיני איתם. למותר לציין שאני מתנגד לרעיון העיוועים הזה, המשתף פעולה עם הנחות יסוד פסאודו-מדעיות ואנטי-ציוניות כמו אלה של התועמלן הלאומני-פלשתיני שלמה זנד, אולם מעניין לראות שהטור של גולן – שעורר לגלוג רבתי – מבוסס על עובדות מעניינות, לפיהן אכן ישנן חמולות פלשתיניות מעטות המחזיקות במנהגים שנראים כיהודיים.

אסף הוא לא היחיד שמאמין בפתרון יצירתי מסוג זה: בהיותי כתב ה'גושפנקא' לפני אי-אלו שנים שלח אותי העורך המוכשר שלי, אדם צחי, לראיין את הרבש"צ של תקוע שסיפר סיפורים מעניינים ואותנטיים על ערביי האזור שלו, נתונים שנתמכו בעדויות נוספות, אך זכו להתנגדות נחרצת של החוקרים. זו הכתבה שיצאה תחת ידי, למי שמעוניין להתעמק בנושא המורכב והמסקרן הזה.

~~~

שאלת הקיום הביטחוני מלווה את מדינת ישראל מיום היווסדה. אין ממשלה שלא נתנה דעתה לסוגיה, ואין ראש ממשלה שלא ניסה לייצר איזשהו פיתרון, לטווח ארוך או לטווח קצר. בימים אלה, בהם הממשל האמריקאי מנסה לקדם אפשרות של שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן, מתעורר יותר ויותר הצורך העז למצוא תשובה, ולו יצירתית ככל שתהיה, לשאלה איך מקיימים שני לאומים נפרדים על שטח אדמה אחד.

שני לאומים נפרדים? אז זהו, שלאו דווקא. כנראה שלחץ גדול יוצר גם פתרונות יצירתיים, ובעוד שהמחשבה האינסטינקטיבית של כל אדם היא להפריד בין שני ניצים, יש מי שיעדיף לדבר על חיבור.

מירו כהן הגיע לארץ בגיל 5. זו היתה שנת 1950, והוא והוריו נשלחו למעברה ביבנאל. "הייתי בגן של סוניה לבקוב, אמא של חיימק'ה לבקוב. הוא היה הסגן של אורד וינגייט וגם הקים את מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח בסוריה ובלבנון. מגיל צעיר מאוד, מיד כשהגעתי לארץ עד שנה לפני הבר מצווה- הייתי מסתובב איתו. פטרולים בואדי חיג'אז , כפר כמא, טורעאן. ממנו למדתי את הצורך להתחבר לארץ דרך האדמה, לפיזיות שלה, וגם ליושבים עליה".

חיימק'ה לבקוב. פטרולים בואדי חיג'אז

המשך המסלול של מירו היה דרך קיבוץ עלומים, שם היה בקשר עם הבדואים של הנגב, ועבודה במכון וולקני לצד מגורים באשל הנשיא, בית ספר חקלאי בו היה אחראי על בעלי החיים ומורה לחקלאות.

"בסוף שנות ה-70 באו אלי משה הגר ורון שכנר בהצעה. הם רצו להקים יישוב חקלאי בהרי חברון. סירבו לתת להם אישור, משום שלשניהם לא היה רקע חקלאי, והם היו צריכים מישהו כמוני כדי שימלא את המשבצת". מירו- כבר אז עם ארבעה ילדים ועם תנאים מצוינים באשל הנשיא- היסס. האידיאולוגיה הכריעה אותו. הוא עבר עם משפחתו להר חברון, ולאחר שהישוב יתיר התבסס מעט, עבר לתקוע, ומאז, במשך 27 שנים, הוא הרבש"צ של הישוב.

מירו נאמן לתפיסתו על הארץ והיושבים בה. הוא דובר ערבית שוטפת, ולא מהסס להיכנס לכפרים ערביים, גם כאלו שנחשבים עוינים במיוחד. "אולי בגלל שאני דומה להם", הוא מחייך, "הם לא חושדים בי". אבל אולי גם משהו מעבר. מירו משדר פשטות, וניחן בכנות כובשת. תוך כדי השיחה איתו, אי אפשר שלא לחייך. הוא יוצא ובא בכפרי הר חברון, ומספר לי שנכנס לשניים מהם, סעיר ובני נעים, כדי להוציא משם את עדר כבשיו שנגנב. "כשנכנסתי לסעיר עשיתי טעות ועירבתי את המשטרה, ועד שהם הגיעו כבר הספיקו להבריח משם את כל העדר".

כבר קרוב לשלושים שנה שמירו מסתובב באזור הזה, אולם בשנים האחרונות צף ועלה דבר מעניין.

"לפני שלוש-ארבע שנים פגשתי זקן ערבי אחד. הסתכלתי עליו ולא האמנתי: הוא היה דומה שתי טיפות מים לרב ניר בן ארצי. שמו היה אמסלם. התגברתי על אי הנעימות ושאלתי אותו אם במקרה יש לו איזה קשר ליהדות. הערבי לא היה מופתע וגם לא ניסה להסתיר. הוא סיפר שבמאה ה-16 אבות אבותיו עלו ממרוקו וגרו בכפר קטן ליד רמלה. ביום מן הימים פשטו עליהם שודדים, שרפו את הכפר והרגו את כולם, חוץ משמונה ילדים. הילדים האלה, אחד מהם סב-סביו, הלכו ברגל לחברון, הגיעו לקהילה היהודית שם, ולא קיבלו אותם כי הם נראו ערבים וגם היו בורים בכתבי הקודש. הם הלכו לגור בצומת טיף, והיום הם מונים 700 משפחות אמסלם- ובמקור הם יהודים ממרוקו".

הפגישה האקראית הזו עוררה את סקרנותו של מירו, והוא החל לפקוח עיניים. "מצאתי עוד המון סממנים יהודיים אצל הערבים באיזור יטא, סמוע וחלחול. בחלק מהכפרים השחיטה היא כמעט אותה שחיטה והם לא אוכלים דם. מקפידים על שמירת נידה במשך שבוע, ולא רק בזמן הנידה עצמה, כמקובל באיסלם. לחלק מהמשפחות יש תפילין, והם מניחים אותן אם יש צרה או מישהו שחולה במשפחה. לחלקם יש מזוזות אותן הם שמים בארון החשמל מאחורי הלוח, כדי שלא יתגלו. יש נשים זקנות שמפרישות חלה ומדליקות נרות בבתי קברות. חלקם עושים ברית מילה אחרי שבוע, ולא בגיל 13 כנהוג אצל הערבים".

כהן המופתע חיפש שותפים לתגלית, ומצא את צבי מסיני. מסיני, מראשוני ההיי-טק בארץ שכבר פרש לגימלאות, גילה גם הוא את הסממנים היהודיים, ובנה עליהם תיאוריה ולפיה למעלה מ- 80% מהערבים החיים בין הים לירדן הם בעצם צאצאי יהודים אנוסים מתקופת בית שני, שנשארו בארץ ישראל עם החורבן ונאלצו לוותר על דתם עם התחלפויות השלטון.

מפתיע? לא את כולם. כרעיון, הנושא עלה עוד לפני הקמת המדינה. ישראל בלקינד, מראשי הביל"ויים,  טען במאמרים שפירסם בתחילת המאה הקודמת כי הפלאחים הערבים הם "עצם מעצמנו ובשר מבשרנו". הוא הציע לא להתערב באמונתם הדתית, אלא רק לגלות להם את שורשיהם היהודיים, וללמד אותם את השפה העברית. גם בן גוריון גילה נטייה מסוימת לראות בערבים המקומיים חלק ממדינת ישראל, כשיזם את הרעיון המפורסם לייהד את הבדואים בנגב, רעיון שנגנז עם הזמן.

מסיני לא מסתפק בהצהרות ומאמרים, ופועל בשטח כדי לקיים את רעיונותיו. לאחרונה יצאה המהדורה השמינית של החוברת "ההתחברות", בה מסביר מסיני את עיקרי שיטתו ורעיונותיו. החוברת הודפסה גם בערבית, ומחולקת בכפרים שונים באזור. מירו מתלווה אליו לחלק מהסיורים, מתוך ההיכרות המעמיקה שלו עם השטח ועם האנשים.

"עד לפני קרוב למאה שנה", עיניו של מירו מחייכות אף הן, "זה היה ברור מאוד, ומי ששמר על המסורת עדיין חי. הבעיה היא שלבדואים אין הרבה חומר ותיעוד, כי הם לא מלומדים. מי ששומר על איזושהי מסורת, זה בעיקר כפרים בהר חברון, כמו יטא וסמוע. בסעיר למשל, שהוא כפר מאוד עוין, יש שש חמולות, מתוכן ארבע יהודיות. אחת בשם כוזיבא- מצאצאי בר כוכבא. המשפחה שהתאסלמה הכי מאוחר זו משפחת עמרין."

איך יכול להיות שהכפרים הכי יהודיים הם גם הכי עוינים? אלו כפרים שיצאו מהם מחבלים מתאבדים!

"הערבים סביבם יודעים שהם יהודים במקור. לא מתחתנים איתם, הם הכי עניים, אין להם אדמות. הסיבה היחידה שלא רוצחים אותם זה משום שהם מוסלמים. ברגע שהם יראו סימן הכי קטן שהם לא חזקים בדת, יחסלו אותם. לכן הם פונים לטרור. רוב המתאבדים הם בנים לנשים יהודיות או ממוצא יהודי. משום שהם חייבים להוכיח את הנאמנות שלהם."

אז למה שלא יטענו שהם היהודים האמיתיים? הרי לדבריך, הם נשארו פה מתקופת בית שני.

"לא מדובר בשלושה מיליון פלסטינים. אין עם פלסטינאי. במשך מאה השנים האחרונות, מאז הכיבוש הבריטי, זרמו לפה מיליוני ערבים מהמדינות השכנות ונשארו פה, כולל 250,000 שבנו את תעלת סואץ. אלו גם הראשונים שברחו במלחמות. אם זה היה תלוי בהם, הם היו עוזבים מזמן. לעומתם, בעלי השורשים היהודיים לעולם לא יעזבו, והם מונים כמה עשרות אלפים שגרים זה בעיקר בגב ההר. זו כמות שאפשר להכיל אותה."

ילדים ערבים בירושלים. לא צריכים להתגייר?

אתה רואה אפשרות בה המיעוט הזה חוזר לחיק היהדות?

"אמר לי אותו זקן, אמסלם, שדומה לרב ניר: 'בששת הימים היינו בטוחים שהגיעה הגאולה. חשבנו שיבואו ויצרפו אותנו לעם היהודים'. אבל הם התאכזבו- כי משה דיין התחיל להחזיר את הר הבית, נתנו שליטה במערת המכפלה וכו'. במשך הזמן הם ראו איך מתנהגים לצד"ל, לסייענים שמפקירים אותם, והם התייאשו מהדבר הזה.הפעם הבאה שהתקווה התעוררה היתה במבצע 'חומת מגן', כשראו אותנו עומדים על הרגליים. ושוב התברר שיש פה עניין של גאות ושפל. אם הממשלה תחליט להחזיר אותם לעם היהודי, זה יקרה".

אולם מומחים אחרים איתם שוחחנו, מעט יותר סקפטים באשר לממצאים.

"מה שאנחנו יודעים", אומר ז'אבו ארליך, איש עפרה וחוקר ארץ ישראל מזה שנים, "הוא שמוחמד ניסה לאסלם גם את היהודים והדבר לא עלה בידו. מאז הוא החזיק ביחס אמביוולנטי כלפי היהודים-  מצד אחד רואה אותם כ'קדומים' ו'עם התורה', ומצד שני הרג בהם ככופרים. המקורות ההיסטוריים מדברים על הריגת יהודים בחצי האי ערב, איזור מכה ומדינה, ומשם דרומה בחיבר ותימן. לאחר הפרעות, חלק נשאר שם, חלק התאסלם, וחלק אחר ברח ליריחו ואל-שאם – ארץ ישראל משני עברי הירדן."

"למקורות האמינים האלה יש אישוש לא מדעי, לא אמין ולא מבוסס, בסיפורים עממיים. חלק מהסיפורים מדברים על יוצאי יטא, סמוע ודורא. כולם מחמולה אחת שנקראת מח'אמרה. הסיפור השני הוא על איזור צפון השומרון, מצפון לסבסטיה, בכפר שנקרא מית'לון ולידו חורבה שנקראת חירבת חיבר. האגדות העממיות אומרות שהתגלגלו לשם מדרום ערב, ויש גם סיפור על גיבורה יהודית מצאצאיהם. הסיפור השלישי הוא על איזור יריחו ממערב לירדן, וממזרח לפטרה יש שני כפרים. ישנו גם השבט שיושב בפטרה עצמה, שטוענים שהם יהודים קדומים."

ואתה מעריך שיש סיכוי שאם הם אכן יהודים, הם ישובו ליהדות?

"זו שאלה שאתה צריך לשאול את הפוליטיקאים, לא אותי. להערכתי – לא תהיה נכונות של אף אחד, אולי רק מן השפה ולחוץ. הם יותר מוסלמים מהמוסלמים".

גם הד"ר רבקה שפק-ליסק, מרצה להיסטוריה, מכחישה את הטענות על היות רוב הפלסטינאים יהודים אנוסים. "אני מכירה את הטענה הזו דווקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, דרך פרסומיו של שלמה זנד המבקש להכחיש את האתוס הציוני על שיבת עם ישראל לארצו, ולמרות שאני אשה חילונית לגמרי, אני מתנגדת לטיעון הזה מכל וכל", היא אומרת בראיון לגושפנקא.

פרופסור שלמה זנד הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב. לדבריו, היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, והערבים ששכנו בארץ במהלך הדורות הם במידה רבה צאצאיהם. אלא שאצל זנד, הטענה על מקורות הפלסטינאים, כרוכה גם בטענה על מקורות היהודים. לדבריו, יהודי אשכנז הם במקורם גרים שמוצאם מממלכת כוזר, מקורם של יהודי תימן בממלכת חימיר ואף יהודי צפון אפריקה וספרד הם ברובם גרים.

מפת ארץ ישראל מאמצע המאה ה-16. "רוב יושבי הארץ נטבחו או ברחו"

"הטענה על הפלסטינאים היא טענה מופרכת", אומרת ד"ר שפק-ליסק, "בתקופה הרומית-ביזנטית שני מיליון מהיושבים בארץ נרצחו או ברחו, ועד התקופה הערבית נשארו מעט מאוד אנשים, כך שאין שום סיכוי שהערבים שפה הם מצאצאיהם. עדויות של תיירים במאות ה-17 וה-18 מספרות שארץ ישראל ריקה. פשוט אי אפשר היה לחיות פה."

אולי הם התאסלמו ולא ברחו?

"המחקר מדבר על זה שאין כמעט ניסיונות לאסלם יהודים. היתה תקופה קצרה, של כשלוש שנים בה שלט פה אל-חאכם, אבל לא ייתכן שכל הקהילה התאסלמה רק בימיו, ותוך שלוש שנים. זה לא רציני. לעומת זאת במקומות אחרים אנחנו מכירים מקרים הפוכים בהם יהודים נאנסו להמיר את דתם, וחזרו למקור. אני לא אשה דתייה, אבל כשאתה רואה באיזו מסירות נפש יהודים התנגדו לנצרות, לפעמים במחיר חייהם- אתה מבין שאופציית ההתאסלמות לא תיתכן."

אז מה מקורם של הפלסטינאים החיים פה?

"רובם הגיעו בו זמנית עם תחילת העליות: בין 1870 ל-1948. חלקם הגיעו בתקופת המנדט ממצרים, מירדן, מסוריה ומחצי האי ערב. הם באו הנה לעבוד, משום שבשלהי המאה ה-19 התורכים עשו רה-אורגניזציה ששיפרה את המצב הכלכלי ונוצרו פה מקומות עבודה".

ומה עם הערבים של איזור חברון? הם טוענים בעצמם שהם ממקורות יהודים. אלו מסורות שעברו במשפחות.

"לגבי מיעוט ומשפחות ספציפיות – אני לא יודעת ולא בדקתי. שוחחתי עם צבי מסיני, וביקשתי ממנו הוכחות היסטוריות, אולם אני מבינה שאין כאלה, משום שהוא עדיין לא חזר אלי עם משהו מוכח".

"ליד מעלה עמוס יש בית קברות עתיק בשם חירבת מינייה", מספר לי מירו. "עברתי שם לפני חצי שנה וראיתי כוכים מפוחמים. בתוך הקבר יש ריבוע עם מקום לנר. התחלתי לשאול ואמרו לי שהזקנות שלהם מדליקות שם נרות. זה מנהג יהודי עתיק שלא מופיע אצל מוסלמים."

מירו הוא אופטימיסט מושבע. "המטרה העיקרית שלנו כיום היא לשלול את עניין שני העמים. התושבים הערבים האמיתיים שישבו פה כל הזמן – הם ממוצא יהודי. מי שלא ממוצא זה – ברגע שיהיה לו קצת רע, או כשמדינת ישראל תחליט לספח את השטחים – יקום ויעזוב."

על השולחן אליו אנחנו יושבים עוד פרושה מפה לבנה של שבת. מירו מוזג תה לו, לי וליוסוף, הפועל הערבי שמחכה ממנו להסעה. האם יבוא יום שבו יישבו מירו ויוסוף לאותו שולחן שבת? לפחות בעיני הרבש"צ החולם הזה, התשובה נראית ברורה.

(פורסם ב'גושפנקא' 06.09)