הסופר כבדיה ספרותית

ביקורת על הספר 'מה שאבד בזמן' מאת נורית גרץ

יום אחרי ששלחתי את הביקורת הזו לעיתון, קיבלתי הודעה לעיתונות מהוצאת כנרת-זמורה-דביר: "גליה עוז: בילדותי אבא שלי [עמוס עוז] היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד מותו". שלחתי הודעה לעורך המוסף, כדי שיעכב מיידית את הפרסום. שנינו הסכמנו שהעיתוי אינו מתאים.

האם אפשר עוד לכתוב על עמוס עוז? לאחר פרסום ספרה של גליה, הבהירה נורית גרץ כי תדפיס מחדש את 'מה שאבד בזמן', עם התייחסות לפרשת הבת – שהושמטה מהמהדורה הראשונה לבקשתה של גליה. כך, אולי, תתקבל גרסתו של עוז ליחסים בינו לבין בתו, גרסה שלאחר המוות.

העיסוק במשפחה מתחיל לגדל לממדים של ההתעניינות הבריטית במשפחת המלוכה. אולי הדבר מעיד על מרכזיותו של עוז בספירה התרבותית הישראלית, או אולי על חיבתנו לרכילות, או שמא על הלהיטות – מימין ומשמאל – להפיל את כסאו של מי שנחשב במשך כמה עשורים לנביא הזעם של השמאל הישראלי, הצודק תמיד. והנה התגלה בבושתו.

מה שהיה ברור עוד קודם לכן, אולם לאחר פרסום ספרה של גליה עוז הבהיק בבהירותו, הוא שאין 'עמוס עוז האישי', זה שגרץ מגלה טפח מחייו, "עמוס עוז בנעלי בית". יש תדמית של אדם ששויף לכדי שלמות מילולית ואסתטית, ממש כפי ששויפו סיפוריו המושלמים (או הכמעט מושלמים) מילולית ואסתטית. עמוס עוז האדם כבדיה ספרותית. וכך קראתי את הספר בשנית.

בין שני עמוסים

נורית גרץ הייתה חברתו של עוז במשך כארבעים וחמש שנה. לראשונה ביקשה לפגוש אותו כאשר כתבה עבודת מוסמך על ספריו, אי-אז בשנות השבעים המוקדמות. הפגישה בין שני האישים – שניהם אגב בני כמעט אותו הגיל – הובילה לידידות שתוזמנה על ידי עוז באופן דייקני: שיחת טלפון בכל יום ראשון בשעה שמונה וחצי בבוקר.

גרץ, סופרת וחוקרת מוערכת, חיה בין שני 'עמוסים': עמוס 'שלה' – בן זוגה עמוס קינן, סופר ומחזאי נחשב בפני עצמו – ועמוס עוז, הקאנון, האורקל, קולו של הדור. שתי המשפחות התיידדו, נסעו לטיולים יחד, ביקרו זו את זו בשבתות. לאחר מותו של עוז חוזרת גרץ להקלטות של השיחות איתו, לזיכרונות ממנו וליומן שכתבה לפני עשרות שנים. התוצאה היא מעין ביוגרפיה, אך לא של עמוס עוז. בכל אופן, לא שלו בלבד. 'ביוגרפיה של ידידות' היא כותרת המשנה של הספר, והיא מדויקת ביותר. זהו סיפורם של שני אנשים שאהבו זה את זו וזוהי הביוגרפיה של האהבה והחמלה שהיו ביניהם.

עמוס עוז בהרצאה. אין דבר כזה "עמוס עוז בנעלי בית", רק תדמית משויפת
תמונה: Fronteiras do Pensamento, Wikicommons CC BY-SA 2.0

גרץ, כמו עוז, יודעת להשתמש ביופי שבמילים כדי לתאר את היופי שמעבר למילים. ואולי דווקא געגוע הוא יסוד הספר, כי פתאום כשקוראים את המילים הללו נזכרים מה היה כוחו של עוז: "מותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב" (עמ' 24). ואולי געגוע הוא יסוד חיינו.

נורית מצטטת את עמוס: "בלילה לפעמים אני מכבה שם את האור ואני רואה את הכוכבים ואיך שהעננים זזים ואני אומר לעצמי: מה זה משנה? אז יזכרו בעוד מאה שנה, נהדר, אבל בעוד מאה אלף שנה לא יזכרו, כבר לא יהיו אנשים… אז מה אכפת לי. אז יזכרו אותי בעוד מאה שנה או לא יזכרו אותי בעוד מאה שנה, מה זה משנה לי. אבל אני בכל זאת יושב וכותב" (עמ' 193).

רגעים טובים באבהות

לפני כמה שבועות ידיד שלי, איש משכיל ומלומד, פרסם בפייסבוק תמונה של ספר שאסף בתחנת קריאה בירושלים בשם 'הרצפלד מספר'. על כריכתו הופיעה תמונתו של אותו הרצפלד כשהוא נואם, ידו מונפת בפאתוס. האירוניה הייתה ברורה: מי זוכר מי היה הרצפלד, ומה יש לעשות היום עם ספר מעשיותיו. אך לפני מאה שנה הרצפלד היה סיפור גדול: הוא היה אחד מבכירי ההסתדרות וכונה 'אבי ההתיישבות', הוא דחף, למשל, להקמת חניתה.

בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא לתהות: האם בעוד תשעים שנה עמוס עוז יהיה הרצפלד, ו'מה שאבד בזמן' יהיה 'הרצפלד מספר?'. קרוב לוודאי שלא, הרי את הכותבים זוכרים, בדרך כלל, יותר מאשר את הבונים. ועדיין, כאב ההישכחות. באחת השיחות עוז מודה בפניה של גרץ: "בשביל זה עשיתי את 'סיפור על אהבה וחושך', גם את השיחות האלה עם שירה חדד [בספר 'ממה עשוי התפוח', נ"א] וגם איתך, בשביל שלא יישכח" (עמ' 191). לא בטוח שזה יעזור לו להיזכר, אבל אולי עכשיו יש קצת יותר סיכוי.

וכמובן: מה נשאר כשעומדים על סף המוות. "ברגעים הכי דרסטיים בחיים", אומר עוז, "בן אדם לא מדבר, הוא צועק או בוכה או צוחק… המילה האחרונה שעוד נשארת לפני הצעקה זה 'אמא'. כשחייל חוטף צרור בחזה, ואת זה אני יודע, כי הייתי שם, ראיתי, הוא צועק 'אמא'" (עמ' 36).

הניסיון לחלץ אמיתות מאדם שעומד על סף מותו, כל כמה שהוא אנושי, הוא גם פושע ומציצני, ולא מגלה את האמת אלא את הבהלה. ולכן הסופרת לא מנסה לעשות את זה, כי היא חברה של הנידון למוות. היא לא האמינה שחברהּ ילך עד רגעיו האחרונים, וגם לאחריהם. ודווקא משום כך השיחות שלהם, שבהן היא מציעה לו שוב ושוב לאכול כבד, לצאת להליכה, להסתכל על השמיים – כל אותם דברים שמועילים לבריאים אבל לא ממש מועילים לחולים סופניים – הן עדות נוגעת ללב, לא מקוממת.

הנה עמוס עוז, סופר גדול, שאומר את הידוע לנו כבר אך לעולם לא מיותר לשמוע שוב: "אני יושב שעות על הכורסה וגם לא קורא, אני מגלגל חרוזים ונזכר. פגישות, שתיים או שלוש אהבות, רגעים טובים באבהות. לא יודע, אנשים שאהבו אותי, שאהבתי, הילדים שלי, הנכדים, נילי, ואת החרוזים אני שוב ושוב מגלגל סביב מחרוזת ואני אומר: זה מה שיש לך, אתה לא בידיים ריקות אתה לא בידיים ריקות, אתה לא בידיים ריקות" (עמ' 179). את ספריו, את זכיותיו, את כיבודיו – לא הזכיר על סף מותו, לפחות לא באוזניה של גרץ.

האם זה מקרה? האם ניסה להעביר מסר של בקשת כפרה על" הרגעים הלא-טובים באבהות"? האם היה מוכן לוותר על הכל כדי לזכות ברגעי חסד עם משפחתו? ואולי אלה שוב מילים ריקות שמכסות על אישיות נרקיסיסטית, ואולי שוב זה ניסיון לעצב את מה שייזכר ממנו? לעולם לא נדע.

בגובה העיניים

'מה שאבד בזמן', כמו ספריו של עמוס עוז, הוא ספר יפה ועצוב. הוא יפה בזכות הרגעים הקטנים שבו, גם המצחיקים שבהם, למשל הרגע שבו הכותבת החליטה לנסוע עם אימהּ לטיול שורשים בפולין: "ישבתי יום אחד במטבח לארוחת בוקר עם אמא שלי והיא נתנה לי את המונולוג הרגיל שלה: 'איזו ארץ אנטישמית זו פולניה, לא הייתי נוסעת בשום פנים לארץ הזאת', ואחר כך: 'מעניין, בכלל לא הייתי רוצה לראות את רחוב סטלובה בוורשה, זה לא אומר לי כלום', וגם: 'אם יש מקום שלא הייתי רוצה לבקר בו שוב זה סובלקי. לא סובלקי, לא אוסטרוב מאזובייצק, אף אחד מהמקומות הללו'. בדרך כלל כשהיא הייתה פותחת במונולוג הזה הייתי מעבירה את השיחה לנושא אחר, אבל הפעם נתתי לה להשלים אותו ואז אמרתי לה: 'בסדר אמא, בואי ניסע לפולניה'" (עמ' 200).

והוא ספר עצוב, משום שהוא מספר על ערוב ימיו של אדם. זהו הספד ארוך ויפה על סופר שאהב לכתוב ארוך ויפה. הוא מצליח במשימה הספרותית הראשית, להאיר את הייחודי ביומיומי, ובמקרה הזה את הייחודי ביומיומי של אדם שהיה סופר נחשב. בעצם, אני חושב לעצמי, זהו ספר שהיה ראוי שייכתב על כל אדם. הרי אין בו רגעים על-אנושיים, דרמטיים, גדולים מהחיים.

אבל זה העולם שלנו. עולם שבו ביוגרפיות מפורטות נכתבות רק על ידידותם של סופרים גדולים, ורק אותן אנשים יקנו. ואולי זו הספרות של עוז עצמו שמזכירה לנו שגם אמא פשוטה ואלמונית, שסיימה את חייה מוקדם מדי, ראויה לביוגרפיה אינסופית, כמו זו שבנה עמוס עוז כתב לה.

בציבור הדתי התגלע לפני כמה שנים טובות פולמוס בשאלה האם ללמוד תנ"ך "בגובה העיניים" או "בגובה השמיים". טענת אנשי פשט התנ"ך הייתה כי המקרא אינו מאדיר ומאליה את גיבוריו –  הוא שומר עליהם בני אדם, על כישלונם וטעויותיהם הקשות, ומכיוון שכך הם ניתנים לחיקוי וללמידה.

אולי גם פרשת עמוס עוז באה ללמדנו את זאת: אין אדם מושלם, אין סופר מושלם, אין נביא זעם מושלם. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, אך לאחר שכבה הנר אין מי שיוכל לתקן את המעוות – גם לא ספר יפה על ידידות.

מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות / נורית גרץ / הוצאת כנרת, זמורה, דביר, 2020 / 224 עמ'

הביקורת ראתה אור לראשונה – בשינויי עריכה קלים – במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 12.03.21

דילמות מהשאול – העולם שיצרה גרמניה בעבור קורבנותיה היהודים

ביקורת על הספר 'זה קרה בפלנטה שלנו' מאת יצחק (טולקה) ארד

המבקר יושב ליד שולחן הכתיבה וידיו משותקות. כיצד יכנה את הספר הזה, "רשימות מהגיהנום"? "חלון אל הזוועה"? "תיעוד מכף הקלע"? לא, אלה מילים נחמדות מדי, שלא יסכינו לתאר את הדבר. לעתים אין לו למבקר אלא לכתוב את הדברים כפי שהם.

יצחק ארד אסף דילמות בלתי נתפסות מן השואה ואיגד אותן בספר אחד. בפסקאות קצרות ופשוטות הוא פורס בפני הקורא את העולם המחריד, המעוות, הלא-אנושי שיצרה גרמניה בעבור קורבנותיה היהודים. עולם שבו יד איש באחיו כי הרוצח לא רוצה ללכלך את הידיים. עולם שבו אדם חושב שהוא מקריב את המיעוט למען הכלל, או את הכלל למען המיעוט שיצליח לשרוד, אך בדיעבד מתברר שהוא היה מכשיר בשירות ההשמדה. בסופו של הסיפור, כל סיפור, מושמדים גם המכשירים.

תנו לי את ילדיכם

במלחמת העולם השנייה הצבא הגרמני הציג תורת לחימה חדשה, הבליצקריג, מלחמת הבזק, שהדגישה את התוקפנות וההתקדמות המהירה שמביאות להישגים של כוחות קטנים בזמן קצר, ממוטטות את קווי ההגנה של האויב ומהממות אותו ובכך מביאות להכרעה. באותה שיטה נקטו הכוחות הנאציים כלפי אזרחים, ובפרט יהודים: בליצקריג נפשי. הגרמנים מגיעים לעיר הכבושה, מוציאים פקודות שאינן סבירות לאוזן האנושית והדעת נדהמת מהן, מתחילים בהרג אקראי ובכך יוצרים אימה דרוכה, ומכשירים שדרת הנהגה חדשה שנחוצה להם כדי לשלוט ביעילות באוכלוסייה. מי שמתנגד להם – נורה במקום. המנהיגות הוותיקה והמצפונית מוצאת להורג במשפט ראווה. הגרמני בוחר שדרה חדשה של מנהיגות, הנכונה להישמע לכללי המשחק החדשים באשליה כי התנהגות "אחראית" תוכל להציל לפחות את מקצת בני הקהילה.

"רבותיי, הזמנתי אתכם היום, כדי לגולל בפניכם את אחת הטרגדיות האיומות שבחיי היהודים – כאשר יהודים הוליכו למוות יהודים", מודה יו"ר היודנראט בווילנה, יעקב גנס. הוא מגלה כי הגרמנים הטילו על היודנראט לספק להם 1,500 איש שיילקחו למיתה. "עמדנו על המקח", הוא מספר בכנות, "נאספו 406 זקנים. זקנים אלה נמסרו. …אלה שימיהם קצרים בלאו הכי – הלכו, ויסלחו לנו יהודים זקנים אלה… מתפקידנו להציל את החזקים ואת הצעירים" (עמ' 48).

בעזרת אשליית ההצלה ובעזרת הסתרת כוונותיהם הסופיות, וכמובן בהעדר מוחלט של מצפון או רגש אנושי, מצליחים הגרמנים לווסת את הקרבנות לצרכם, בין אם בניצול האנשים לעבודות כפייה מפרכות, בין אם בשליחתם למחנות ההשמדה – אך לא בקצב מהיר מדי, שלא להכביד על הרכבות ועל הכבשנים – ובין אם בשימוש בהם כברגים קטנים במערכת ההשמדה, וזאת מבלי לאפשר התקוממות או התארגנות בריחה בהיקף רחב. בקרב המנהיגים הם מצליחים לטפח פעם אחר פעם, גל אחרי גל, את האשליה כי הנה-הנה, הם יצליחו להציל עוד כמה אלפי אנשים, עוד כמה ידיים עובדות, את החזקים יותר, את היעילים יותר, את הבריאים יותר ואת הנזקקים פחות. וככל שהלחץ גובר, האקציות נעשות אכזריות יותר, בלתי אנושיות יותר.

ב-4 בספטמבר 1942 עמד יו"ר היודנראט בלודז', חיים רומקובסקי, בפני המונים מתושבי הגטו. "על הגטו ירדה מכה קשה", אמר להם בכאב, "דורשים ממנו את היקר לו ביותר – ילדים ואנשים זקנים… אני נאלץ להושיט את ידי ולהתחנן: אחיי ואחיותיי, תנו לי אותם – אבות ואימהות, תנו לי את ילדיכם… (בכי תמרורים מזעזע בקרב הציבור הנאסף)… אני מוכרח לקטוע איברים בכדי להציל את הגוף! אני מוכרח ליטול ילדים ואם לא, חס ושלום, גם אחרים… (יללות איומות)" (עמ' 72).

אין לשפוט

זה קרה בפלנטה שלנו, זה קרה בפלנטה שלנו. מדי כמה עמודים הקורא מוכרח לחזור לכריכת הספר ולהזכיר לעצמו כי אכן, הזוועות האלה התרחשו בעולם ממשי, עולם שבו הכול פעל כמהלכו, עולם רגיל שהדעת אינה תופסת.

האם ניתן לשפוט את מעשי היהודים הללו בדיעבד? במהלך השנים מי שאינם ניצולי שואה נמנעו מלעשות זאת. בספרו המופתי 'קאפו באלנבי' מראה החוקר איתמר לוין כי משפטים שנערכו במהלך שנות ה-50 ליהודים ששימשו כקאפו נסתיימו ברובם בעונש סמלי בלבד, אם לא בזיכוי. השופטים דנו במקרים, אך לא הרגישו שהם יכולים להכריע. במקרים שהיו חד משמעיים הניצולים עשו דין לעצמם עוד בטרם המשפט, והרגו את מי שהיו קאפו אכזריים במיוחד כבר בסיום המלחמה, על אדמת אירופה.

הקאפו אליעזר גרינבוים עמד על הדילמה ביומנו: "אתם שופטים אותי, אז אספר לכם מה היה שם. בואו תעמדו במקומי. יש לי סיר מרק שאני צריך לחלק ולאחר סיבוב ראשון נשארו לי מאה מנות, אבל בבלוק יש 600 איש. איך מחלקים ולפי איזה מפתח? בצריפים אחרים שפכו את השאריות. אני לא שפכתי, חילקתי אותו לאלה שהיו בעלי הסיכוי הכי טוב לחיות" (עמ' 149). גרינבוים שרד, ונפל במלחמת השחרור בקרב על רמת רחל.

ומי ישפוט את הרופאים, שקיבלו פקודה מהגרמנים כי הלידות אסורות מעתה ואילך בגטו, ונאלצו להכריח נשים להפיל את עובריהן, שאם לא כן אין לדעת מה תהיה תגובת הגרמנים ("ד"ר דיר': 'בדבר המקרה של האישה שהיא בחודש שמיני להריונה, דומה הוא למקרה שנאלצים להמית את הוולד שעה שמרחפת סכנה על האם'. ד"ר לונץ: 'איני יכול לעשות זאת!'" עמ' 55). ומי ישפוט את האנשים הנדחסים במחבוא ושומעים את הגרמנים מתקרבים, ודורשים מאמא לחנוק את התינוקת שלה שמשתעלת, שאם לא כן נגזר על כולם למות ("מה לעשות, הילדה היא אחת ואנחנו שישים נפשות")? (עמ' 89). מי ישפוט.

האדם רוצה לחיות

סיפורו האישי של מחבר הספר יצחק ארד, "טולקה" כפי שכונה במחתרת, הוא סיפור גבורה שעל אף ששמענו דומים לו, עדיין הוא בלתי סביר: גטו ורשה, בריחה, הצטרפות לפרטיזנים, לחימה בשורות הצבא האדום, עלייה לארץ, פלמ"ח, פיקוד על גדוד שריון במלחמת העצמאות, שורת תפקידים בצה"ל ולאחר מכן קריירה אקדמית כחוקר שואה שכתב סדרה של ספרים. ארד אף עמד בראש הנהלת יד ושם במשך שני עשורים. כשהוא כותב "הייתה שחיתות בלא מעט יודנראטים, בהעדפת מקורבים או במתן הטבות תמורת שוחד בחלוקת דיור, בשילוח לעבודות קלות יותר, בגירוש אנשים ליעד בלתי ידוע, שמשמעותו במקרים רבים הייתה מוות" (עמ' 17), הוא אומר דברים נכוחים. אך הקורא שואל את עצמו: האם יכול להיות מצב שבו לא תהיה העדפת מקורבים, כאשר המזון או הדיור מועטים כל כך? האם אפשר להוקיע שוטר שדאג שמשפחתו או מכריו לא יגוועו ברעב, ועל ידי כך דן אחרים למיתה המזוויעה הזו? הספר משאיר את השאלות הללו פתוחות, ובצדק גמור.

זהו איננו ספר קריאה, אין מי שיכול לקרוא את הזוועות שמובאות בו ברצף. זה גם איננו ספר עיון, הוא אנקדוטלי מכדי להיחשב חיבור מחקרי והמקרים שמובאים בו מן הסתם ידועים לעולם המחקר. מהו, אם כן? ספר חינוכי מהסוג שנדמה כי כבר עבר מן העולם, המותאם לדיונים בתנועת הנוער או בשיעור חברה. אלא שהמקרים המתוארים בו אינם הולמים את יכולת ההכלה של נערים. אולי, אם כן, הוא נועד לאנשי חינוך ולמי שעוסקים בזיכרון השואה, המבקשים להמחיש לקהלם את המציאות המובאת בדרך כלל במעטפת של תאריכים וכתבי כמויות, וכאן היא מופיעה במקטעים קצרים של סיפורים הקורעים את הנפש. זהו מאגר של מקרים המדגימים את חוסר האונים של היהודי בשואה, ואת הברירה היחידה שהייתה לו: בין מוות לתופת. "דילמת קרונית" – המבקשת להכריע האם להסיט מן המסילה קרונית העומדת להרוג חמישה אנשים, ולהרוג בכך אדם אחד – שחוזרת על עצמה שוב ושוב. אלא שכאן מדובר באנשים אמיתיים, לא בתיאוריה פילוסופית, ולא באחדים, אלא במאות ובאלפים.

כמה עניינים מתבררים במהלך הקריאה. ראשית, עוצמת החיים. האדם רוצה לחיות, והוא מוכן לעשות כמעט הכול כדי להמשיך ולחיות. כאשר משלים אותו שעל ידי הקרבת אחרים הוא יוכל להינצל, הוא מוכן – לא כל אדם, לא תמיד – לעצום את עיניו, לעתים אף לשתף פעולה, כדי להמשיך ולחיות. אנחנו, הקוראים את אחרית הדבר, רואים ברור שכל השאלה הנשאלת היא האם למות, או להקריב את החלש יותר ואז למות, אך זוהי החוכמה העצובה שלאחר מעשה.

שנית, יכולת המניפולציה הגרמנית, שאין אלא לקרוא לה אמנות הרצח. "אנשים רגילים", "בנאליות של הרוע"? כאשר מצרפים את המקרים זה לזה, הגרמני מתגלה לא כטכנוקרט אפרורי אלא כאדם המשתמש בכל כושר ההמצאה שלו כדי להצליח לעמוד במשימה השטנית שלקח על עצמו – השמדת אנשים. תאוריית ה"פקידים שרק מילאו פקודות" מעולם לא נראתה סלחנית יותר למול תבונת ההרג הנאצית.

ובאחרית כל, מה נורא הוא רגע פקיחת העיניים. יו"ר היודנראט במינסק, משה יפה, האמין לגרמנים שהם אוספים את היהודים על מנת לבצע 'רישום', ונצטווה להשמיע דברי הרגעה מעל הבמה המוגבהת. אלא שבעת שעמד עליה, ראה את משאיות הגז מגיעות אל מחוץ לכיכר. הוא קרא מעל הבמה: "חברים, רימו אותי, ירצחו אתכם, היום פוגרום!". הקהל החרד התפזר לכל עבר בניסיון למצוא מחסה והגרמנים ירו לתוך ההמון. זה היה אות הפתיחה לאקציה שארכה ארבעה ימים ונרצחו בה יותר מ-25,000 יהודים. משה יפה, שהיה אמור להמשיך ולשמש יו"ר היודנראט, נורה ונהרג במקום (עמ' 78).

ארורה תהיי, גרמניה.

זה קרה בפלנטה שלנומוסר ודילמות קיומיות בקרב יהודים במציאות השואה / יצחק (טולקה) ארד / הוצאת יד ושם וידיעות אחרונות, 2020 / 302 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 26.07.2020