החיות הגדולות כבר לא

יומן ניו יורק

באחד הימים הראשונים שלנו בניו יורק הלכנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. יש שם ארבע קומות, חלקן עוסקות במינרלים, בחיות, ביונקים תת-ימיים, בפרפרים, בחקר החלל. אבל ללא ספק, החלק המעניין ביותר – שעבורי היה היחיד שמעניין – הוא הקומה המוקדשת לדינוזאורים.

איזה גודל! נראיתי מגוחך בעיני עצמי. שרית לא הפסיקה לצחוק, אבל הרגשתי שוב כמו ילד. הם היו ענקיים. ובמרחק נגיעה. ומופשטים מכל החוץ שלהם, העור והבשר והפרווה והשיניים והבל הפה – רק עצמות. הגודל כל כך קובע. אי אפשר שלא לעמוד לידם במין יראת הוד שקטה.

ואחר כך ההבנה: הם אינם. אלה רק שאריות שלהם, הד עמום, זיכרון רחוק ומהמם שמתאפשר לנו בזכות הטכנולוגיה והכספים הרבים שאנו משקיעים בחיפוש אחריהם בקרקעיות הים ובמקומות נידחים שהיו ימים בעבר, וכעת שנים שהם יבשים.

ומהי ההיסטוריה, ומה אנחנו בתוך ההיסטוריה, על חמשת אלפים שנותינו, עד כמה שאנחנו מעזים לספור. הנה באו המדענים והעזו לספור יותר. הם טוענים שהדינוזאורים חיו פה בתקופה שבין לפני 230 מיליון שנה עד לפני 65 מיליון שנה. כלומר, התקיימו על פני הכדור הזה מאה ששים וחמישה מיליון שנה.

או, הנה באים להם הדתיים עם התירוצים שלהם. אני מכיר את כולם: בורא עולמות ומחריבם, ימי בראשית הארוכים ואפילו טענתו המעניינת של הרבי מלובאוויטש, שהקב"ה ברא כך, עם עצמות של דינוזאורים, את עולמו, כדי לנסות אותנו. תירגעו, דתיים, אף אחד לא בא נגדכם. אפשר להיות דתי ודינוזאור, ויש לי כמה הוכחות שחיות איתנו היום. סבבה?

אבל זה לא עניין של השקפה דתית, אלא הרבה יותר עניין של השקפה קיומית. הייתי קורא לזה 'מורשת הדינוזאורים'. יותר נכון, מורשת היכחדותם. מאה ששים וחמישה מיליוני שנים חיו פה חיות עצומות. חלקם היו צמחונים, חלקם אוכלי בשר. חלקם מעופפים וחלקם ימיים. חלקם בעלי קרניים וחלקם בעלי זנב. חלקם חכמים וחלקם טיפשים. וכולם מתו. כמו שאומר נתן יונתן: "כולנו נאסף כל המקנה, גם הטובים גם הרעים, החכמים והפתאים, כולנו נאסף כל המקנה".

אני יודע, זה טיפשי להתאבל על קבוצת בעלי חיים שרחוקים מאיתנו שנות אור. למעלה מזה: המוות נוכח בחיינו כל רגע, הוא עדכני וזמין ומותיר את חותמו עלינו במקרי מוות קרובים או רחוקים הרבה יותר מאשר הוא עושה בנוגע למותן של חיות הענק.  אבל אני לא מתאבל. אני חושב. וקצת עצוב.

הרי א-לוהים היה שם גם אז, נכון? הרי הוא נצחי ואין לו גיל. מה הוא חשב על הדינוזאורים? האם הוא חיבב אותם? האם הוא נהג לשחק בהם? האם זה היה מגרש החול שלו, בו הוא בחן את תנאי הטמפרטורה והאקלים ושיער בנפשו מה נחוץ כדי ליצור משהו מוצלח יותר? אולי היה בודד וניסה לתקשר עם הדינוזאורים ללא הצלחה? האם אז תוכנן האדם: ידיים, רגליים, שיער, כליות?

האם הייתה תורת הדינוזאורים? האם ירד מראש הר גבוה ארגנטינוזאור ענקי, מגלגל כדור אבן שעליו דברות א-לוהים, ואילו הטירנוזאורוס רקס והצרטוזאור נסיקורניס סרבו להקשיב ולקבל את דבריו? האם הסטרוטיומימוס קיים מצוות התלויות הארץ? האם א-לוהים כעס שלא מקשיבים ואז השמיד אותם? האם אז החל סוף העולם?

האם הדינוזאורים התפללו? האמינו בכוח שמימי? היו אתאיסטים? לא חשבו על זה יותר מדי אבל כששמעו דבר תורה בניגון המוכר באוטובוס, לבם התעורר ונמלא לפתע געגוע שלא ידעו לפרש?

ואיזה קול השמיעו כשבאה לפתע ההכחדה, כשהחום היה כבד מדי, כשפגע המטאור, כשנגמר האוכל, כשאבק כיסה את עין השמש? האם הפיקו צליל, מעבר לגרגור הרגיל של המוות ברעב שבא מפי כל בעלי החיים הנושמים את נשימתם האחרונה, גם אם הם בני אנוש? אולי אמרו מילה, מילה אחת אחרונה? זה, הרי, סיפור שונה לגמרי אם אמרו 'אמא' או אמרו 'א-לוהים', או 'למה?'. אני מנחש שאם אמרו מילה, היתה זו המילה 'אַל', כשידם מסוככת על מצחם.

אלה המחשבות שיש לי כשאני רואה דינוזאורים. הם יפים וגדולים כל כך. וכבר אינם. ומה אנחנו, חמשת-אלפי שנים עלובים.

לראות דינוזאורים. איזה מין שגב שממלא את הלב.

כוכבים נורדיים

יומן ניו יורק

יש רטט שממלא את הלב כשהמוזיקה נשמעת. שלמה ארצי, בשוּרה אהובה, קרא לכך "אותן צמרמורות עונג ידועות". ואולי אין זה מקרה שהוא אמר זאת על רביעייה קאמרית.

אתמול היינו, שרית ואני, בקונצרט מוזיקה קלאסית. הנגנים היו מקצוענים לעילא, שהרי זו ניו יורק, האקוסטיקה הייתה מושלמת, שהרי זו כנסייה, והתזמון היה מדויק, שהרי זו אמריקה.

הקונצרט עשה לי חשק לאמירות מכלילות, כמו: "במוזיקה, זה הכל עניין של תזמון", שהרי, חייבים להודות, יש משהו יוצא מן הכלל בארבעה כלי מיתר שפורטים איש את תווֹ בדיוק כזה, שהצירוף שלהם הוא לא פחות ממושלם. ההוא נותן צביטה בצ'לו, ההיא מושכת את הקשת על הויולה, והשניים האחרים, הכינורות הראשונים, מובילים את הקול הראשון והשני בתיאום מופלא. הלב רוטט. אני יודע שאמרתי כבר, אך הוא עדיין רוטט. אני מנסה לשכוח, אך זה חוזר אליי כמו רשימה בראשי של הדברים שצריך לעשות, גם אחרי שנעשו.

פעם ראשונה בקונצרט קלאסי באורך מלא. שעתיים, כולל הפסקה של עשרים דקות. חשש קל: אולי אירדם באמצע? אולי יהיה משעמם? אולי לא אתאפק ואשתעל? שמעתי שזו עבירה חמורה מאוד בספר הכללים של המוזיקה הקלאסית.

מיכל ואיציק קיבלו ארבעה כרטיסים מזוג חביב ש'אימץ' אותם. הזוג – שכרגע נמצאים מחוץ לעיר ואנחנו נהנים ממושביהם – תורמים מתוך אהבת המוזיקה לקבוצה המוזיקלית 'סימפוניית יופיטר', שמתארחת בכנסייה הפרסבטריאנית 'אמונת הרועה הטוב' (שסמוכה לביה"ס הנודע לאמנויות הבמה 'ג'וליארד') ומקבלים כרטיסים בשורה הראשונה למופעים שמתקיימים פעמיים-שלוש בחודש.

[במאמר מוסגר: מה חובשים לכנסייה? מילא שרית עם מטפחת הראש שלה, אין אישה שחורה שמגיעה לכנסייה בלעדיה, אבל מה עושה יהודי דתי עם הכיפה שלו? הרי ברור לכל שהוא לא האפיפיור, הוא לא בגיל, אז איזו הצדקה יש לו להיכנס לכנסייה עם חפץ מתריס שכזה? שלא לדבר על הדוגמא האישית הרעה שהוא נותן ליהודים אחרים, שעלולים לחשוב שכניסה לכנסייה היא דבר חוקי ולגיטימי. ומי יתקע לידינו שמחר לא יבואו לאותה כנסייה ויעשו בה כמעשיהם, ח"ו?

אז כובע. אבל כובע, להזכירכם, נהוג להסיר בכניסה לכנסייה. לא כל שכן בקונצרט, בו אתה עלול להסתיר ליושבים מאחוריך (קישוטי פירות וכיו"ב). וגם: התרגיל שקוף. איש לא הולך עם כובע אלא אם כן הוא יהודי שמנסה להסתיר את יהדותו, את זה הם יודעים עוד מתקופת האינקוויזיציה.

אז בלי. אבל בכל זאת, לא נעים. הבנאדם הולך עשרים ותשע שנים עם כיפה (אם לא סופרים חצי שנה עם בנדנות וכובעים, שנה וחצי עם קסדה ושלוש שנים שעוד לא היה מחויב) אז דווקא עכשיו, בכנסייה, להוריד?

איציק לא מתבייש בכיפה השחורה הקטנה שלו שמוצמדת בשתי סיכות לאחורי הראש: "להיפך, שידעו להם הגויים האלה". גאווה יהודית, מה יש לומר.

בסוף כובע. האנטישמים יזהו ("שוב היהודים המלוכלכים מסתירים") ולשאר לא יהיה נעים להעיר ("אולי יש לו מחלה נדירה והשיער שלו נושר ואם נשאל זה יעליב אותו?").]

הערב נקרא "כוכבים נורדיים", והוא מוקדש ליוצרים מארצות סקנדינביה. הוא מורכב משלושה חלקים: יצירה לכלי מיתר (קוורטט בסולם F, מאת נילס גאדה הדני), יצירה לכלי נשיפה (קווינטט מאת קרל נילסן, גם הוא דני ותלמידו של גאדה) ויצירה לפסנתר וכלי מיתר (קווינטט לפסנתר בסולם G מאת יאן סיבליוס הפיני).

[הערת אגב: ויקיפדיה טוענת שזו טעות לקרוא לפינים 'נורדים', כיוון שלמרות שארצם שוכנת בסמוך, מוצאם ולשונם שונים לגמרי מאלה של בני ארצות סקנדינביה.]

 יש משהו מרגש בישיבה בשורה הראשונה. מין אחריות שמונחת על כתפיך. לא נעים להירדם. בשיעורים של הרב בלומנשטיין בישיבה – אלה שאיש לא היה נכנס אליהם – השניים שכן נכנסו היו עושים תורות שינה, כי לא נעים ששניהם יירדמו ביחד והרב ייאלץ לדפוק על הספר שלו, כאילו מתוך התלהבות אבל בעצם מתוך הצורך הנואש שמישהו יקשיב.

לא שזה הפריע לכמה מהקשישים החביבים שישבו לידינו. להרגשתי, הם תורמים מספיק כסף כדי שיוכלו להביא גם שמיכה וכרית אם מתחשק להם.

על כל פנים, האחראית על הערב מטעם הכנסייה מודה לכולם שבאו, ומודיעה כי היא שמחה ומתרגשת להגיד שסוף סוף הושלם הסכום לקנייתו של הפסנתר שניצב מאחוריה. "משום כך לא באתי היום עם נרתיק הפסנתר שלי", היא מחייכת, והקהל מגחך בנימוס. עיון מהיר בתוכנייה מעלה שתמורת הפסנתר – שהוא כמובןSteinway  – שולמו לא פחות מ-50,000 דולר. אך אל דאגה, החבר'ה מהכנסייה לא פראיירים, ומדובר גם על עלויות הובלה וכיוון. את הסכום הצנוע תרמו נאמני הכנסייה, כגון אלה היושבים כאן. אני פונה מכאן נרגשות לבתי הכנסת בארץ מולדתי: עזבו אתכם מקידושים – לכו על קונצרטים. יותר עדיף.

הסכום היפה מעורר בי מחשבות על שותפי לעבודת הביוטופ, המוסיקאי המחונן נפתלי שינדלר, שוודאי היה מסמיק מקנאה. אני, ייאמר מיד, הייתי הסיבה היחידה בעטייה קיבל נפתלי את הציון 85 על עבודת הביוטופ שלנו, ציון בלתי נסבל מבחינתו של החרדי-מבית-משכיל שבא ללמוד עם הציוינים כדי להשיג תעודת בגרות מעולה, שתאפשר לו להמשיך בלימודי המוזיקה בהצטיינות יתרה.

מר שינדלר היה מעט חריג בנוף סנדלי השורש והריצות בעירום-חלקי למאפיית אנג'ל באמצע הלילה שאפיינו את שנות הישיבה התיכונית, בהיותו מלחין מוזיקה קלאסית, שלמד חמש שפות באופן עצמאי, שתיים מהן, כלשונו, הואיל ו'האוזן התרגלה לגרמנית ולאיטלקית משמיעה ממושכת של אופרה'. על כל פנים, חשבתי עליו ועל אפו האריסטוקרטי כשהחלה הנגינה על הסטיינווי והתקבלה התחושה שלמרות הכל, החבר'ה מהכנסייה יצאו פראיירים. הקול עמום, כבד, חסום, לא רענן וחד כמו שהייתי מצפה. טוב, מה אתם רוצים, האוזן של הקונים רגילה לעוגב.

עיון חוזר בתוכנייה מראה שהצלבנים (הכינוי שנתתי בראש לנוצרים החמודים עם שיער השיבה שאפפו אותנו, ובהפסקה אף הציעו תה ועוגיות כשרות, שאיציק היה הראשון לקבל כיוון שהוא יודע איפה לעמוד כדי להיות ראשון בתור) הבינו לאיזה ברוך נכנסו: "אחרי מחקר, הרבה חבלי לידה והתגברות על מכשולים שונים, בחרנו לרכוש 'סטיינווי' מפואר תמורת סכום 'לא רע'. 'א. ס אמן פסנתרים', משפץ פסנתרים נחשב, העריך את הפסנתר כבעל איכות נגינה ו'נשמה'". מה יש להוסיף, "פסנתר עם נשמה" הוא המקבילה המוזיקלית ל"בחורה עם שמחת חיים".

יש גם חדווה מסוימת בישיבה בשורה הראשונה. אפשר לראות כל התרחשות זעירה. איך, למשל, קארל קראמר, נגן קרן היער, מיטיב את משקפיו בעזרת פיית הקרן בכל פעם שהוא מסיים קטע מוזיקלי. או איך הקלרניסט, ואדים לנדו, בולע את הפיה בשלמותה מדי כמה קטעים. נשבע לכם. לבסוניסטית, ג'ינה קופארי, יש 'טיק' בעין שמאל, כנראה מעייפות, וכל כמה תיבות העין שלה קופצת. אני יכול לשמוע את נקישות אצבעותיהם של  הנגנים על מקלדות הכלים.

אגב, את קרן היער סובב הנגן בכל כמה קטעים על אגרופו, במין תעלול שכזה. חשבתי שזה כדי להוציא את הרוק, אבל גיליתי, למרבה המבוכה, שזו הצורה לנגן בה. ב'קרן היער הטבעית', מסבירה לי בסבלנות ויקיפדיה, אין שסתומים, וכאשר רוצים לשנות בה את התווים, מכווצים באופן שונה את השפתיים או משנים את תנוחת היד בתוך פעמון הכלי, כלומר, המשפך הרחב שמסיים אותו. מזכיר לי כמה מתלמידי הישיבה המוזיקלית 'כינור דוד': גם להם היה צריך להכניס אגרוף מדי פעם כדי שינגנו. [שוד ושבר! עכשיו כשאני צופה בסרטון אני מבחין שאיש הקרן לוחץ על לחצנים, משמע שאין מדובר בקרן טבעית, שממילא אין צורך באגרוף כדי לכוון את צליליה – וחזרה קושיא לדוכתא. אולי יהונתן, בן דודי המחונן, יוכל לסייע בתשובה לשאלה – מה לעזאזל הוא עושה?]

עוד תופעה מעניינת: הגברים המנגנים נצמדים לספר התווים. הם לא מרימים ממנו את העיניים, אפילו לשנייה. הנשים המנגנות, לעומת זאת, לא מפסיקות לשלוח מבטים אחת לשנייה, לחייך בקצות השפתיים, להביע זעף, מדי פעם, בעזרת הגבות. כאשר אמורים להתחיל קטע מסובך בתיאום מושלם, הנשים מביטות אל הגברים, שמצידם לא מרימים חזרה את המבט. הם קבועים לפי הספר. ובאמת, הספר לא מאכזב. אבל גם המבט לא.

במוזיקה קלאסית אין מילים. גם לא מנומס להצטרף בזמזום, אפילו בקטעים שאתה מכיר. אז יש זמן למחשבות לשוטט. אני, למשל, חשבתי למה אנחנו כמעט ולא שומעים מוזיקה קלאסית. אז נכון, יש את 88FM, שמשמיעה בעיקר ג'אז (אנחנו שומעים ג'אז בבית. מודה. סבא נפתלי: "מה זה הרעש הזה?". אני: "זה מוזיקת ג'אז". סבא מביא באבחנה: "זה מה ששומעים אצל שחורים, בעיקר"), וגם את קול המוזיקה, שמשמיעה פסקול נהדר לבתי אבות, אבל הי, ביומיום, בעבודה, בבית הספר, במעליות – לא קיים. לא בחינוך ולא בתרבות, שהם בעיניי שני הכלים העיקריים להגיע לאנשים.

אולי כי היצירה של המוזיקה הזו מחייבת דיוק. וטכניקה. ועבודה קשה וסיזיפית על אותם קטעים שוב ושוב. אין בה שום מימד של אלתור. אי אפשר לבוא ברגע האחרון: "יאללה, תן ת'תווים נביא להם בראש". אין מקום לטעויות. שגיאות נשמעות כצרימה. מצד המאזינים המוזיקה דורשת הקשבה. התרכזות. לימוד של סגנונות. פיתוח אוזן רגישה. סבלנות לתהליכים. יכולת להיות בדממה. לנוח. להרפות.

אוקיי, הבנתי למה לא שומעים את זה בישראל.

אבל כשמצליחים לעשות את כל הדברים האלה, כשמצליחים להרפות, כשמצליחים להקשיב, כשלרגע הדממה נוצרת, המתח נוצר ואז נכבה לרוגע ואז בפתע פתאום המיתרים נוגעים בנפש – זהו רגע אמיתי של חסד.