הבדילות הקיומית. חלק ב'

יומן ניו יורק

חלק שני – מוכר החטיפים

ד.

כמות הקבצנים פה מזכירה את ירושלים. אמנם, הם לא עוברים מדלת לדלת [ודאי הם יודעים שאיש – אבל שום איש – לא יפתח להם] אבל אפשר למצוא אותם בכל מקום: מחוץ לסופרמרקט, ליד המוזיאון וברכבת התחתית.

הוי, התחתית, התחתית. גן העדן לקבצנים, לנגני-רחוב, לנרקומנים, ללהטוטנים ולמטיפים דתיים. גם לכאלה שהם קצת מכל אחד מהנ"ל. קשה מאוד לצלוח נסיעה בסאבווי בלי להיתקל לפחות באחד – או אחת – כזה.

בבוקר ההוא, כשהגעתי מתנשף ומאחר לתחנה ונחתי בשלום על מושבי – השלט האלקטרוני הראה שעוד ארבע דקות תגיע הרכבת הבאה צפונה – התקרבה אליי אישה שמנה עם מעיל דובון כחול. היא גררה אחריה עגלה מרושתת מלאה בדברים, ספק שקיות ספק סמרטוטים ספק בקבוקים למחזור. האשה נעצרה לידי. היה לה שיער שיבה. עורה חום בהיר. היא התכופפה לעברי ועברה את מחסום הארבעים סנטימטר. היא הושיטה את ידה, או שהיה נדמה לי שהיא מושיטה את ידה. היא מלמלה משהו שלא הבנתי והשתתקה. לא שאלתי "מה?". עצרתי את נשימתי, שלא להריח את ההבל שעלה ממנה. ידעתי שהיא מבקשת כסף. אני לא נותן לאנשים ברחוב. לא יודע למה, התרגלתי. לא ידעתי מה להגיד לה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי שלי. ניסיתי לפתוח אתר חדשות. התחתית היא מתחת לאדמה, ולכן קיבלתי הודעה "אנא בדוק את החיבור שלך". שמעתי את האשה שישבה על הספסל לידי אומרת "עוד ארבע דקות".

08.2012 006B

הרמתי את המבט. "אוה, סליחה", אמרתי, "לא הבנתי שאת שואלת – " "לא עכשיו אתה תקשיב לי", אמרה האשה במבטא מוזר, שנגרם ככל הנראה מכך שהייתה כמעט חסרת שיניים –  "אתה יודע למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית, עם הרציחות והגניבות וכל זה? כי אנשים מתעלמים אחד מהשני, זה למה. אתה צריך להתבייש לך שאתה ככה מתעלם מאנשים, אני רק רציתי לשאול אותך שאלה ולא רציתי ממך שום דבר, ואתה במקום להסתכל לי בעיניים שם את הפנים שלך בתוך הטלפון. אז תתבייש, אני לא צריכה שתענה לשאלות שלי ולא צריכה ממך כלום". כך אמרה והלכה לה, מושכת אחריה בזעם את סל הסמרטוטים.

ה.

מה המקום הנכון להסתכל עליו כאשר עולים או יורדים במעלית קטנה, ויש בה אנשים נוספים מלבדך? לא, לא פניהם של האנשים האחרים. הרי זו גסות רוח. לא, לא הרצפה, הרי אין לך במה להתבייש. גם לא התקרה. וכי הלך חולמני אתה? ובכן, כיוון שאתם כל כך איטיים ואני ממהר לעבודה, אגלה לכם. לוח הספרות שמעל לדלת, שמציין את הקומה שבה המעלית נמצאת.

זהו פתרון נפלא למי שמבקשים להימנע מקשר עין. הרי אתה לא מתעלם מהאדם שלידך, על שקיותיו או סל כביסתו או התינוק שעל זרועו או העגלה שהוא דוחף, על בשמיה ותמרוקיה ואיפוריה, על המכנסיים הקצרים ושעון העצר שביד ומנגב הזעה שעל הזרוע והבקבוק התחוב. לא, אינך מתעלם, אתה מאוד אנושי ואמפטי. אתה פשוט עסוק מאוד כרגע בהתרכזות בקומה שאליה אתה מבקש להגיע, ולאדם עסוק, הרי, מאוד לא מנומס להפריע.

כך, בעזרת מבט פשוט ומרוכז, תוכל להיות במקומך, לא לחדור למקומו של האחר, לא לפלוש לפרטיותו במבטיך המטרידים, החוקרים, המפשיטים, השואלים, המשערים יותר מדי. כך ראוי. וכך כולם – או כמעט כולם – עושים.

ופעם אחת ירדנו במעלית, שרית ואני. הימים היו ימי חופשת האביב, וסטודנטים עליזים נפוצו לכל עבר: מי למקסיקו, מי לפלורידה, מי לאיי הבתולה. הזדמנות-חד-פעמית-לפקוד-שכיות-חמדה-תוך-חופשה-קצרה-מהלימודים-המעיקים-על-חשבון-אבא-ואמא. זוגות עליזים עטורי כובעי מצחייה, נרגשים ועמוסי מזוודות חצו את המסדרונות בהליכה מהירה, תכליתית ומשוחררת. אבל אנחנו היינו מעט קודרים יותר: התינוק שלנו חלה מעט, ונזקק להשגחה בבית החולים. חזרנו הביתה לארוז מזוודה לכמה ימים של שהות לצד המיטה שלו. בדרך חזרה מהדירה נדחקנו במעלית הבניין הקטנה עם המזוודה, זוג אסייתים חייכנים ואמריקאית כהת שיער.

IMG1313A

"אז לאן אתם נוסעים לחופשה?", שאלה האסייתית – שעל פי הניחוש וההסתברות מוצאה יפני או דרום-קוריאני – תוך שהיא מדגישה את המילה "אתם", כאומרה: כ-ו-ל-ם נוסעים בעונה הזו. הבטתי בשרית והיא הביטה בי. "למעשה", אמרתי בחיוך, "אנחנו נוסעים להיות עם הבן שלנו בבית החולים". כהרף עי החיוך החליף את מקומו בחיוורון. "הו, אני כל כך מצטערת. לא… לא התכוונתי להתע- לחט- לשאול… אני כל כך מקווה שהוא יהיה בסד- שיהיה בריא. סליחה, סליחה. פשוט כולם נוסעים וחשב- הנח- שיערתי שגם אתם בדרך לחופשה עם המזוו- רק שיהיה בריא. בהצלחה. סליחה. סליחה".

"זה בסדר", אמרתי, "הוא בחור קשוח והוא יעבור את זה במהירות. אני מעדיף שתשאלי ותהיי מובכת מאשר שתתעלמי בנימוס". הנסיעה בת שבע הקומות הסתיימה. הנוכחים מיהרו להתרחק מאזור האסון, בעיקר האמריקאית, שלא הוציאה מילה ולא החליפה מבט משך כל השיחה. רק עיניה – נכון – היו תקועות בלוח המראה את מספרי הקומות. כשהמעלית נעצרה היא גמאה את מסדרון הכניסה בצעדי ענק מנומסים. היפנית שוב ביקשה סליחה ואיחלה החלמה מהירה.

אבל בנסיעה הבאה אליה נקלענו יחד במעלית, האמריקאית כהת השיער ואני, היא שאלה לשלומו של התינוק. "הם חולים כל כך בקלות בגיל הזה", אמרה.

ו.

שוב בתחתית. בין הקרונות מפרידות דלתות כבדות שניתנות לפתיחה בהזזה. אולם הקרונות לא מחוברים פיזית, יש ביניהם רווח של כחצי מטר. בין קרון לקרון רועדת רצפה מתכתית, חציה מקרון אחד וחציה מרעהו, ושתי שרשראות ברזל דקות שניתן להיאחז בהן מתוחות בצדדים. שלטים באדום ושחור מזהירים שאין לעבור בין קרונות כאשר הרכבת בתנועה, אולם בעלי עניין, כמו הקבצנים והמטיפים הנ"ל, מתעלמים מהאזהרה בקביעות.

הפעם זהו מוכר חטיפים צעיר. עורו שחור, כובע מצחייה מסובב לכיוון אוזנו, בידו קופסת קרטון קטנה, מלאה עד חציה בשקיות חטיפים. הדלת הכבדה נסגרת מאחוריו בטריקה, מחזירה את שאון השקשוק לעמימותו הרגילה. הטקסט האוטומטי, שבוודאי יצא מפיו עשרות פעמים בשעה האחרונה, משוגר במהירות במבטא אפרו-אמריקני. "צהריים טובים 'תיי ורבותיי. קוראים לי קווין ואני עובד למחייתי כמוכר ח'פים. אנ'לא גונב, אנ'לא שותה ואנ'לא מעשן חשיש, אנ'רק מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי. אבקש מאוד את תמיכתכם אז אם אתם 'נים בחטיף טעים בדולר אחד בלבד אני כאן בש'כם".

אף אחד לא זז. הבחור נע, מאוכזב, לאורך הקרון. עוצר מדי פעם בנקודה אסטרטגית. מחכה, שמא יתחרט מישהו. שמא יתפתה למראה שקיות השוקולדים הקטנות האחוזות בזרועו. למעשה, מוכרי החטיפים לא נדירים כאן, אך כמעט ולא ראיתי אנשים שקונים מהם. האם הם חוששים מבעיות היגיינה? האם הם חושבים כי זהו בזבוז לקנות בדולר שקית ששווה אולי רבע מכך? האם הם נרתעים ממוכרי החטיפים בשל צבע עורם, שהוא תמיד שחור?

מולי ישב איש שחור מבוגר. שיערו אפור-קצוץ. לגופו מעיל דמוי עור חום. לאורך כל ההכרזה הנרגשת של מוכר החטיפים הוא הביט בו בחיבה, בהערכה אפילו. נדמה לי שהתרגש מן ההכרזה "אני מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי". ראיתי כי הוא פשפש בכליו אחר כסף קטן, ומבטו הפך מאוכזב כשלא מצא, ככל הנראה, אף מטבע או שטר.

הנער, שראה כי האיש מחטט בכיסיו, התקרב ונעמד לידו. המבוגר הביט בו. "מצטער", אמר ומשך בכתפיו באכזבה ניכרת. "הייתי רוצה לקנות ממך, אך אין עליי כסף קטן".

הבחור התקפד. "אם אין לך כסף", אמר ביבושת, "למה אתה ממשיך להסתכל עליי?".

הוא לא חיכה לתשובה. הרכבת נעצרה בתחנה. הדלתות נפתחו. הוא ירד במהירות ונחפז אל הקרון הבא.

ז.

ערים הן קופסאות ניסוי ענקיות. תלי נמלים שקופים שתושביהם מתרוצצים בהם ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, בונים, מחריבים, משמרים, מביאים לחם, עושים בילויים – חיים במחזוריות, שלצופה מן הצד ידועה מראש, שלא כמו לשוכנים בתוך הקן.

וניו-יורק היא ניסוי ענקי בזרוּת.

מה קורה כששמים יחד, על אותו אי, מיליון בני אדם? מה עושה לנפש האדם האפשרות הסבירה, הכמעט-ודאית, שלא תראה את האדם שעומד מולך עוד פעם אחת בחייך? ניו-יורק טובה למי שמבקש להעלם בה. היא עושה לך זרוּת גדולה גדולה, קרה, נימוסית. הנמלים לומדות לחיות זו לצד זו. להיעזר זו בזו כדי להוציא לפועל פרוייקטים. להיות נעימות זו לזו מתוקף הצו העתיק "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". אך כאן זה נגמר.

ניו-יורק אינה זרה רק לזרים. אני מרגיש כי היא זרה גם לאנשיה שלה. הניו-יורקרים יושבים בתוך הזרות שלהם בנוחות, כאילו הייתה חליפה ישנה שמתאימה למידותיהם. הם כל כך זרים, שהם אפילו לא יודעים שהם כאלה. כל אדם עטוף בקובייה של אוויר. אוויר שהוא רק שלו. שאסור לגעת בו. שאסור להיכנס אליו ללא רשות. כי כל אדם פה הוא לעצמו. כי יש פה המון בני אדם ולכל אחד הרגלי ההיגיינה שלו והרגלי המוסר שלו והרגלי הצעקות והשקט שלו. אז אל תערבב ואל תיגע. אתה זר.

IMG700A

ביציאה מן הסופרמרקט ניגש אליי אדם וסימן לי בידו להתקרב. התקרבתי. פנה אליי בטון אישי: "אני צריך כסף, תוכל לעזור לי בכמה דולרים?". עמדתי נטוע על מקומי, נדהם. הסתכלתי בו. בשנות השלושים לחייו. שיער שחור. חסון. זיפים. הוא רוצה את הכסף שלי. ידעתי שלא אקבל ממנו דבר בתמורה: לא חיוך, לא הכרת הטוב, לא רעוּת. אנחנו לא מתפללים באותו מניין. הוא לא יבקש חסד על נשמתי. הרגשתי: אני עבורו איש שעבר ברחוב. אולי עני ולא אתן לו דבר, אולי עשיר, ואז אתן הרבה. מה אכפת לו לנסות. עוד רגע יישכח אותי, ורק השטרות שלי יישארו בידיו, לא מזכירים אותי, כבר לא שלי, שלו. יימצאו להם בעלים חדשים ודבר לא יעבור בינינו עם הכסף.

שמעתי את עצמי אומר, עצוב והמום: אבל אני לא מכיר אותך. הלכתי משם וחשבתי על המשפט הזה כל הדרך הביתה, וגם בימים הבאים.

ח.

ולעתים יש רגעים של חסד. קטנים מאוד. נדירים. אבל כשהדלת נפתחת לא רבים יודעים לעמוד באור המסנוור שנגלה מאחוריה. אור של נשמה קטנה שחרגה מחוץ לגבולות המותר. מישהו הזמין אותך לראות מה יש לו מתחת למעיל. לפעמים אלה חיקויי שעונים תוצרת סין ולפעמים קיפולי נייר שעשה בעצמו ולפעמים אך ורק לב חשוף.

אם אתה אמן, אולי תוכל לעשות מזה משהו, כמו ברנדון סטנטון שפתח את עמוד הפייסבוק "Humans of New York", שם הוא מפרסם תמונות של אנשים אקראיים שצילם ברחוב, לצד תשובה לשאלה אחת, תובנת חיים אחת, אפיזודה אחת מהחיים שלהם. אנשים אוהבים את הדף שלו. הוא מקבל עד עשרות אלפי לייקים לכל תמונה, וספר ראשון של תמונות וסיפורים כבר יצא והפך לאחד הנמכרים בהוצאות המקומיות. התרמות שברנדון יוזם מעת לעת לעמותות חסד שונות יכולות לגייס עד מאות אלפי דולרים.

אבל האיש הרגיל לא יודע מה לעשות כשהדלת נפתחת. בתחתית ישב מולי אדם ענקי, לבן. קרחת וזקן צרפתי. מעיל צבאי. בתחנה של 125 עלה בחור צעיר וישב לידו על הספסל. פניו היו שרוטות, הוא דיבר לעצמו בדחיפות של מי שנפשו סוערת. האנשים בקרון הביטו לצדדים. לא בפניו. מי יודע מהיכן קיבל את השריטות האלה. ומדוע הוא מדבר לעצמו. או שהוא משוגע, או שהוא פושע.

IMG387A

לפתע פנה השרוט אל הענק: "הרכבת עוד עולה מעל האדמה באיזשהו שלב?". "רק אחרי 191", ענה האיש בחביבות. הצעיר נראה מתוסכל. "אוי לא", הוא אמר, "אני צריך להגיע ל-181 ואני לא יודע איך זה נראה מתחת לאדמה". "אני אגיד לך איפה לרדת", הרגיע אותו האיש. "אתה מבין", הצעיר לא חיכה להזמנה, "זה היום הראשון שלי בעבודה ואני מאחר. כבר איזו תקופה שאני גר במקלט לחסרי בית, אבל אני נקי, אני לא איזה מסומם. אני פשוט חייב לצאת משם. לא היתה לי מספיק הכנסה עד עכשיו אז הלכתי מחנות לחנות ואף אחד לא רצה לקחת אותי. בסוף בא הבחור הזה ואמר לי: תבוא מחר על הבוקר, בשמונה. הוא לא ביקש המלצות ולא תקופת מבחן ולא כלום. הוא נותן לי את החיים שלי מחדש, אתה מבין?". הענק המהם. "הוא נשמע לי בחור נחמד, כן", אמר, "מגיעה לך הזדמנות". "כן", המשיך הצעיר בקולו הדחוף, "אבל הבוקר הבן ז*** במקלט ניסה לגנוב לי את הארנק, ושם היה הכרטיס של הסאבווי והייתי חייב להיאבק איתו, אתה רואה, כל הפנים שלי שרוטים. אז לקחתי את הארנק שלי בחזרה אבל זה לקח לי זמן ועכשיו אני מאחר. התקשרתי אליו ושאלתי אם יש טעם שאגיע והוא אמר שהוא לבד בחנות והבחורים יגיעו רק מחר. 'אני נותן לך צ'אנס פה, אתה חייב להבין אותי', הוא אמר. ואז הוא אמר שאני אגיע כמה שיותר מהר ועכשיו כבר שמונה ועשרים". "זה רק עוד חמש דקות מפה", אמר הענק, "ואז יש לך עוד חמש דקות הליכה והגעת". "אבל זה לא אשמתי, זה לא אשמתי שאיחרתי, הוא יבין אותי, נכון?". הרכבת נעצרה בתחנה של 168. "עוד שתי תחנות תרד. אני בטוח שהוא יבין אותך, הוא נשמע לי בחור טוב. אתה תהיה בסדר, אני יודע את זה. גם עם המקלט והכל, אתה תהיה בסדר", אמר האיש וירד מהרכבת.

מודעות פרסומת

הבדילות הקיומית. חלק א'

יומן ניו יורק

חלק ראשון: אדוארד הופר

א.

בימות הקיץ והסתיו היה בא בכל סוף שבוע הבחור השחור החייכן עם הרסטות ומשקפי השמש, פורש את התמונות הענקיות שלו ליד שערי האוניברסיטה ומחכה. בדרך כלל לא היה צריך לחכות הרבה. לסטודנטים אין כסף לקנות חפצי אמנות ואין יכולת לסחוב אותם אחר כך לארצות שמהן באו ושבהן מחכים הוריהם לשובם.

אז הם קונים פוסטרים, כדי למלא את הבית במשהו. כדי שתהיה להם הוכחה שהיו בניו-יורק, הנה, עובדה, מרלין מונרו על הקיר. או בוב מארלי. או שעונים נוזלים של דאלי. או קו הרקיע המפורסם של מנהטן, עם או בלי מגדלי התאומים, עם מוניות צהובות אימתניות דוהרות למטה על הכבישים. או פועלים אוכלים ארוחת בוקר על קורת ברזל עצומה, מנדנדים רגליים עשרות מטרים מעל פני הקרקע.

ובשולי הערמות של הרסטפאר, אחרי שדפדפת כמה עשרות תמונות כאלו, מצאת גם כמה אחרות. ציורי נוף עירוני בצבעים קודרים וחמים. שחור וצהוב ואדום. ובפעם הראשונה בחיי שמעתי יצירת אמנות. שמעתי אותה מדברת אליי ויכולתי לבהות בה. והבחור חייך בפה מלא שיניים: "יו וואנט דה הופה, מאן? איטס פייב דולה איץ', ג'אסט פוה יה, מאן".

edward hopper new york office

ועכשיו כשהפוסטר הזה תלוי פה מולי על הקיר אני עדיין יכול לבוא יום יום מן החוץ ולהסתכל בו מספר שניות ורק אחר כך ללכת לעשות את שאר הדברים הלא חשובים שאני עושה, כמו לאכול ולקרוא ולגלוש באינטרנט. אז, ברחוב, הסתכלתי על האותיות הקטנות שמציינות את שם האמן. אדוארד הופר.

ואחרי שקניתי פוסטר אחד, חזרתי כדי לקנות פוסטר שני. הבחור עם הראסטות אמר שנגמרו לו ושאולי יביא בשבוע הבא אחרות. אבל בשבוע הבא לא בא, ואחר כך היה חורף ולא בא יותר. ואני הלכתי למוכרי הפוסטרים בברודווי וחיפשתי אצלם אחד אחד, ובסוף מצאתי שניים נוספים ותליתי גם אותם על הקיר. ועכשיו יש לי קיר אטום שעליו תלויות שלוש תמונות של הופר ודרך הקיר הזה אני רואה את העיר ניו-יורק בבהירות שאין שנייה לה.

והרבה זמן חיפשתי מה אני רוצה בעצם לומר. למה הן תופסות אותי ולא מרפות. למה אני הולך את מוזיאון וויטני כולו, רואה דברים יפים, מהנהן בראשי להסברי המדריכה, מדלג בעיניים על יצירות שלקח לאנשים חיים שלמים ליצור אותן – אבל רק כשאני מגיע לחדר האחד שמוקצה להופר אני נעצר ומרגיש טוב. מרגיש בבית. כי אני מבין.

ופתאום המדריכה אמרה את זה, והרגשתי שזהו, אני לא לבדי יותר בעולם. "היצירות של הופר", אמרה, "מאופיינות בכך שהן מלאות בריקניות". "Full of emptiness", כך אמרה במשפט קצר ושג"רי ופילחה כמו חץ את העיגול האדום. כל כך מדויק.

hopper night windows october art room

כזו היא ניו-יורק. מלאה בריקניות. ולא שאין בה דברים יפים, ולא שאין בה דברים מעניינים, ולא שאין בה אנשים נחמדים, ואפילו אנשים יקרים וטובים. אולם בין תאים יש נוזל בין-תאי, ובין בני זוג יש אנרגיה של קִרבה, ובין אחים יש מבטים וחיוכים וניד ראש בלתי מורגש וגנטיקה של הבנה, ובין אנשי ישראל יש קו מתוח של דאגה שמהולה בכעס, קוצר רוח, זיעה דביקה וערבות הדדית. ובין אנשי ניו-יורק יש רִיק. ואני יכול לתפוס את הזנב של זה במילים. ואדוארד הופר תפס את זה בציור, שזה כישרון גדול לאין שיעור.

ב.

כבר זמן מה אני רוצה לספר איך כמה שבועות לפני שנסענו לארה"ב נכנסתי לסניף דואר בירושלים שישבו בו שלושה פקידים. אחד שישב בדוכן שלו, חתם על חבילות ולא קיבל קהל, אחד שאכל סנדביץ' ובין ביס לביס קרא לאחד הממתינים בתור שהתמזל מזלו, ועוד אחת שאשכרה נהגה כמו פקידה וקיבלה את האנשים. רציתי לספר איך נכנסתי לסניף והתיישבתי וחיכיתי יפה, בתור שהלך והתארך. איך הבחורה שהייתה שלישית או רביעית בתור התעצבנה אחרי עשר דקות של המתנה, ושאלה את הבחור שאכל סנדביץ' למה הוא אוכל במקום לשרת את הלקוחות. והוא אמר לה שזה לא עניינה ושהיא יכולה ללכת לסניף אחר, והיא אמרה לו, במבטא קל, שהיא לא מבינה למה מאז שעשתה עלייה לפני שנה רק שולחים אותה ממקום למקום, ואיזה מין שירות יש פה בארץ בכלל. והוא אמר לה, במהלך צפוי למדי, שאם לא טוב לה היא יכולה לחזור בחזרה לאיפה שבאה ממנו.

ולאורך כל השיחה ביניהם נחלק קהל הממתינים לשניים, חלק אחד מצדד בבחורה וחלק אחר בפקיד, וכולם מביעים את דעתם. אלה צועקים מה זה החוצפה הזו, איך את מדברת, ואלה עונים סליחה, היא צודקת! בגלל זה אנחנו נראים ככה! איזו תודעת שירות זו. והכל בצעקות, כאילו הם לא נמצאים באותם עשרה מטרים רבועים. ואני ישבתי וצחקתי, כי הכל היה מצחיק וצפוי ומפתיע עם כל משפט.

אבל במקום לספר על זה אני מעדיף לספר על ניו-יורק.

ג.

לא נכון מה שאומרים על הניו-יורקרים, שאם תיפול ברחוב לא יגישו לך עזרה. שהם לא מתעניינים, שהם אדישים עד מוות. שלך.

שוב ושוב הפריכו אנשים נחמדים ברחוב את חששותיי. שוב ושוב הגישו עזרה, טלפנו למשטרה, הודו בחום, התערבו לטובת, לא נשארו אדישים למראה –

ועדיין מהדהדת אצלי השאלה מה יקרה בשנייה לפני שתיפול. אם יש מי שיחזיק חזק במרפקך ויאמר בגערה: ראיתי שכמעט נפלת. היזהר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי אחרי שחצינו את הים והגענו לפה היה הנימוס, שנראה מוגזם ברמות היסטריות לבחור ממוצע כמוני. אם מישהו רק חלף על פניי בסופרמרקט באופן שנראה לו קרוב מדי – וכשאני אומר קרוב מדי, אני מתכוון במרחק של פחות מארבעים סנטימטר, אך חס וחלילה לא קרוב יותר מעשרה – מיד פלט התנצלות. אם העגלה שלי חסמה את המעבר, האדם שהעגלה עמדה בדרכו פשוט עמד וחיכה. הוא לא פנה אליי, לא כחכח בגרונו, ודאי שלא צעק עליי, ולא עלה על דעתו לגעת בעגלה 'שלי' ולהזיז אותה ממקומה. הוא פשוט עמד וחיכה שאשים לב.

early-sunday-morning

תאמרו: מקרה. יש פסיכוטיים בעולם. אלא שהמחזה הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים מכדי שאייחס את התופעה ליד הגורל. פעם עמדתי בסופר והעגלה שלי הייתה בזווית כזו, שלו היה מנסה לעבור מישהו, יכול היה לשפשף את הידית שלה. באה בחורה. הזיזה אותה והמשיכה בדרכה. הסתכלתי עליה ושאלתי בעברית: "סליחה, את יודעת איפה הקפה השחור?". "מיד מאחורי השורה הזו", ענתה בעברית צחה וללא היסוס, "ליד הסוכר". לא היה לי ספק.

כשהיינו ילדים ולמדנו בישיבה לצעירים, לחגי ולי היה תחביב. ללכת במסדרונות הרחבים של הישיבה הגבוהה הסמוכה, "מרכז הרב", ולהיתקל, כאילו במקרה, בכתפם של בני הישיבה שעברו לתומם מולנו. הספורט היה חביב עלינו, בעיקר בשל ההתנצלויות הרפות והמפוחדות שבני הישיבה הנידפים היו ממלמלים כלפינו, האשמים בהיתקלות.

אולם עם הזמן הבנתי שבין ההתנצלויות שחוחות הכתפיים של המרכזניקים לבין בקשות הסליחה האמריקאיות אין הרבה במשותף. אברכי המשי התנצלו משום שפחדו לפגוע בזבוב. הניו-יורקרים אמנם אומרים "סליחה" ו"סלח לי", וזהו הפירוש המילולי של דבריהם, אולם בעצם אינם מפחדים לפגוע בך, אלא מסמנים עבורך את הגבולות.

אמירת 'סליחה' ברחוב, אין לה דבר עם נוחותך או רגשותיך. זהו מסמן כי חרגנו מן התחום שלנו וחצינו את המרחב האישי זה של זה. כאשר ניו-יורקרים אומרים סליחה זה לזה, הם רק מוודאים שכל הנוכחים באירוע יודעים מה המרחב המותר. שנגיעה ללא רשות היא חציית קו, גם אם נעשתה שלא בכוונה. שהעגלה שלי, נכון לעכשיו, היא הרכוש שלי, שאסור לפגוע בו. המרחב האישי הקדוש מתרחב גם לחפציי, לזמני, לשלוות נפשי. אל תטריחני, אל תפריעני, אל תעמוד בדרכי ומעל לכל, היזהר מאוד מאוד שלא תיגע בי.

edward hopper roominnewyork

אינני יכול להעיד על תושבי ארצות הברית. לנסות להשליך על תושבי יוטה, למשל, מזווית ראייה ניו-יורקרית, יהיה כמו לבחון את האופי הישראלי של תושבי טבעון תוך ישיבה בבר גייז תלאביבי. אולם נדמה שעל ניו-יורק אוכל להעיד.

נכון לעכשיו, עדותי היא שהדבר המקודש ביותר לאדם בעיר הגדולה הוא הבדידות שלו. היותו בדיד בקופסת בדידים ענקית, שכל פרט בה מונח בעריסת אוויר משלו.