"אנו היינו פורצי דרכים"

תקופת פורום תרבות ואתר צורה ביצירתה של נעמה הנקין

דברים שנשאתי בערב השקת ספרהּ של נעמה, 'פשוט אל העולם', שאותו ניתן ומומלץ לרכוש בקישור זה.

~~

על נעמה ואיתם ראוי לשתוק שתיקה שאין לה גבול ואין לה קצה. ולא בגלל שהם היו קדושים, אלא למרות שהם היו קדושים, שהרי על קדושתם אפשר לדבר בלי סוף – אלא בגלל שהם היו חיים.

בדברים הבאים אנסה לשרטט את גבולות העולם שהיה לנו, לנעמה, לאיתם, לי ולחברינו מפורום תרבות. עולם שבמובנים מסוימים כלה ואיננו, במובנים אחרים הוא נצחי ובלתי משתנה, ובמובנים ידועים לא היה קיים מעולם.

~~

האינטרנט של תחילת שנות האלפיים היה נטול פייסבוק, נעדר טוויטר, חסר יוטיוב – ריבונו של עולם, זה היה אינטרנט בלי גוגל. המרשתת הייתה אז אוקיינוס ענק וחשוך, שבו קפצת מאתר לאתר, וקיווית שלא ליפול בדרך מהחיבור כשאיזה טמבל מחליט לחייג אליך ולנתק לך את הקו.

זה היה עולם של אנונימיות מוחלטת. יכולת ליצור קשר עם אנשים אחרים בחדרי צ'אט שקמו לרגע ומיד התפרקו. צ'אט שבו כל אחד בוחר לו כינוי בכניסה, וזה כל מה שאתה יודע עליו. עולם שבו גברים מוזרים בני חמישים פלוס נקראים חמודה17.

ובתוך הכאוס הזה היו כמה איים גדולים ורחבים יותר, שבהם הרגשנו שאנחנו יכולים ללכת בבטחה. אחד מהם: אתר כיפה. אתר של אנשים 'משלנו'. אבל גם שם נשמר חוק מספר אחת של האינטרנט: אנונימיות מוחלטת. בחר לך כינוי, בדה לך דמות, והנה הנך.

שם פגשתי את מי שכינתה את עצמה 'מתקרבת'. צעירה, נלהבת, סקרנית, ממהרת להביע את דעותיה, להתייעץ, לשתף. ידעתי שהיא מהתנחלות קטנה. ידעתי שהיא בתיכון. ידעתי שיש לה כמעט רק חברות ולא חברים, שעליהן אהבה לספר. ידעתי שהיא כותבת שירים. כמו זה למשל, שפרסמה בפורום בשנת 2002:

 

■

אני נודדת ממראה למראה

מחלון לחלון

מנסה לזהות בהשתקפות הזאת את עצמי

מתחת למסכה שציירתי על פני.

בדקדקנות ובנחישות

מרחתי קוים דקים

על עיני, על שפתי,

שלא יזהו בי את הילדה הנפחדת הזאת שהיא אני.

וברחוב הקריר, שטוף אור לא-טבעי

אני נעצרת לרגע

ובמין הלך רוח חמקמק

מנסה להבין

איך קרמו כל החזיונות האלה עור וגידים עלי

ודבקו במגעם הרירי אל עורי.

אני כמהה להשיב לעצמי צלם אנוש.

 

והיה שם איתן, באנגלית, שהפך אחר כך, כשתפס קצת ביטחון, לאיתם. נחרץ, ידען, שש אלי פולמוס, עקשן גדול, דקדקן בלתי נלאה אך מַלאה, דוקר היטב במילותיו אך מודה שאין בכוונתו להכאיב אלא רק לנצח.

והיו שם אחרים: אדנית טובת הלב ופישי המלומדת, פוסט-פלורליסט המתוחכם ו-MS דוס הכופר, אזרח, שהיה ממש ממש מבוגר, בן 30 בערך, ודרול הטרול ופיצקית שבאמת הייתה פיצקית ועשתה לכולם שמח ועוד ועוד ועוד. ועד שנפגשנו לראשונה, היינו אנונימיים זה לזה.

האנונימיות הזו שלנו, של האנשים הרגילים, אִפשרה משהו נדיר, משהו שנדלק והבהב למשך כמה שנים ואז כבה אבל עבורנו היה חוויה מכוננת: היא אפשרה לנו להיות למשך שעה או שעתיים בכל ערב רק מי שאנחנו כותבים שאנחנו. האנונימיות קילפה מאיתנו את כל הקליפות שלנו והשאירה אותנו מכוסים רק בכסות הדקה של המחשבות והדעות שלנו. וכשאתה אנונימי אתה מעז לגלות הרבה יותר טפחים מהנשמה שלך.

וכך הכרנו את נעמה ואיתם: קלופים מכל המסכות. לא כלואים בתוך הגדרות. לא יצוקים בתוך גוף. פיקסלים ורדרדים על מסך מרצד: מתקרבת, איתם. היא הייתה בת שבע עשרה, הוא היה בן שמונה עשרה ואני הייתי בן תשע עשרה. וכתבנו, וכתבנו, וכתבנו.

*

האהבה ביניהם הייתה סוד גלוי וידוע לכל מי שידע לקרוא, וזה כלל את רוב מי שהסתובב בפורום תרבות באותן שנים. היו ביניהם התכתבויות-התלחשויות, הרומזות שלשניים האלה יש עניינים שהם מחוץ לתחום ידיעתנו והשגתנו. יש להם ערוץ חשאי שבו הוא מבין אותה והיא מכילה אותו, ומפעם לפעם הם יוצאים אלינו והם מוארים ומחייכים: הם ליבנו את הדברים ביניהם. הם התווכחו כבר בבית, ועכשיו הם נינוחים ומוכנים לקבל אותנו עם כל קטנוּנִיוּתֵינו.

ובאותו זמן נחשף לו אט אט אי חדש: אתר ליוצרים דתיים. עוד מקום 'שלנו' שאפשר לגלוש בו בלי לחשוש. אתר שיש לו מנהל ששומר עלינו ומעמעם את האורות עבורנו. מרחב חדש שבו כינויים חדשים. וכך הגיחו לחיינו סוערה בת חורין והחתלתול של שרדינגר, עוף עם פלאפון ותאיר ארץ, ועוד רבים רבים, באתר 'צורה'.

וכבר נהייתה לנו קהילה קטנה של כותבים ומגיבים וממליצים. והנה אתה מחכה שיצירתך תאושר לפרסום. והנה אתה מונה את מספר הצפיות, והנה אתה קורא את התגובות, והנה אתה רועד מן הביקורות ונפגע מן המושחזות שבהן. והנה עולם סוער של יצירה נולד.

ובתוך שדה החושך, על האי, צומחת שושנה, והיא זוכה להערכה וליקר. "קראת כבר את החדש של מתקרבת?".

ושם מתחיל מעיינה לנבוע בלא מעצור ובלא הפסק, והיא כותבת על הכל: על חיי היומיום של נערה, ועל השכול, ועל דימוי הגוף, ועל הגעגוע, ועל מיידאנק שזעזעה את נשמתה, על לוח השנה שהיא כה קשובה לו, ובעיקר על אהבתה. האהבה לאלוהים שמשתלבת ללא הפרד באהבתה לאיש שלה, עד שבשירים הם נעשים לאחד.

מספר שבועות לפני חתונתה כתבה שיר תפילה, המדמה אותה לאדם על אי בודד השולח את תפילותיו אל האינסוף, בתקווה שייענו:

 

ללא כותרת, בינתיים

כְּמו ׁאָדָם נָטוּש עַל אִי בּוֹדֵד

אָנִי זוֹרֶקֵת בָּקְבּוּקִים לַמַּיִם.

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְתַח

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְרָא

שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע שֶׁאָנִי.

 

עָל הָאִי יֵשׁ לִי בַּיִת

וְכוֹס תֵּה וְחִבּוּק–

וּבְכֹל זֹאת שוֹלָה מִן הַיָם עָדַיִן

בַּקְבּוּקֵי זְכוּכִיתִי הַרֵיקִים.

 

ותפילתה אכן נענית. בתגובות לשיר מגיב לה מגיב עלום שם המסומן בשתי נקודות זו לצד זו.

והוא עלום שם אך מוכר לנו עד מאוד. וכך כותב איתם:

 

■

ואני רק ביקשתי להיות קצת יותר מחיבוק.

ואני,

אני רק חשבתי שאוכל עוד להיות גם בקבוק.

* * *

ואולי, אולי הבקבוקים חוזרים ריקים

כי מי שפתחָם וקראַם

גם שלָחָם בחזרה, בבקשה שתדעי.

שתדעי שהוא יודע

יודע שאת.

ואולי אותו מישהו הוא האי שאת נטושה עליו,

והוא מבקש להיות גם קצת יותר מאי.

* * *

ונשמתו לפעמים מדממת, רוצה שתדעי, שתדעי שגם אם לא תהיי, אנשים

ידעו, ידעו שאת.

ותופרת הפצע נשמתו, ויודעת,

יודעת שתהיי.

שנהיה.

 

וההתכתבות הזו ממשיכה עוד.

ואני כותב לה: נעמה, אולי מרוב אהבתך חשפת יותר מדי מנשמתך, מהאינטימיות שבינך לבינו. והיא כועסת עליי, כי מה אני יודע, ומה שחשפה שם, היא אומרת, גילה טפח וכיסה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, ועוד יש שם עמוק בתוך עמוק, ואיני יודע מחיי ובוודאי שלא מחייה. וצדקה בזה.

*

ולעתים לא רחוקות הפורום, שבו כתבה את חייה, ואתר צורה, שבו כתבה את נשמתה, מתכתבים זה עם זה. הנה המקרה הנורא שבו מת אחיה של חברתה, והיא כותבת על כך בשידור חי בפורום:

 

המוות לא מתחשב בזמנים ולא באירועים מיוחדים. טוב. שינוי תוכניות. מחר הלוויה. ואם לקבל כזאת הודעה, אז בטח שלא בהודעת טקסט. יש פעמים שאני רוצה לקחת את כל הפלאפונים הנוראיים, המתכתיים האלה ולנפץ את כולם.

ואין לך מה להגיד, ואין לך את מי להאשים, כי זה לא מחבל מתאבד ולא פיגוע ירי ולא אבן ולא בקבוק תבערה. רק בית חולים ומיטה וגידול שמתפשט בכל הגוף, וגוף שמפסיק להגיב לטיפולים, ולב שמפסיק לפעום. ומחלה אחת נוראה.

"ה´ נתן וה´ לקח, יהי שם ה´ מבורך". יש משהו אחר להגיד? (לחשוב, להבין, לקבל..). ובכל זאת, 19 זה גיל כל כך צעיר. אלוקים, כל כך צעיר.

ועצוב וכואב ומחר לנסוע לשם ולחזור בטרמפים, ושוב הריטואל הקבוע, ודמעות וחיבוקים והספדים ומשהו נקרע בפנים. ולהרכין ראש ולקבל את הדין ולהחזיר את הפיקדון.

 

ויום למחרת היא מפרסמת בצורה את השיר כ' אב התשס"ג, המנוקד כאב:

כֶּ' אֶב התשס"ג

כֹּל אֶחָד מְּצָפֶּה אֵת עַצְמו בְּשִׁכְבָה שֶׁל עֶצֶב
דוֹק בִּלְתִּי נִרְאֵה חוֹצֵץ מִכֹּל הַאָחֶרִים.
כּל אֶחָד מִתְבּוֹדֶד בְּאֶבְלוֹ
(וַהַרֵי לֹא מִתְגוֹדְדִים עָל הַמֵּת),
כֹּל אָדַם לוֹמֵד לְחָבֵּק אֶת עָצְמוֹ.
לִלְחוֹש בְּתּוֹךְ הַרֹאשׁ מִילִים שֶׁל
כֶּאֵב וְשֶׁל נוֹחַם
וְכֹל אָדַם לְבָד עִם הַלְבָד שֶׁלוֹ.

הַנְגִיעָה קוֹרָעַת אֶת הַמָעֲטֶה בְּכוֹחַ–
"מִישֶׁהוּ רוֹצֵה לִשְׁתוֹת?",
וּבָת אָחַת מִתְעָלֶפֵת אֶל זְרוֹעוֹת הַקָהַל
עָרוּכוֹת לַעָטוֹף, לְקָבֵּל, לְהַרְגִיעַ, לְהַשְׁתִיק אֶת
הַצָעַר.

הַיְבָבוֹת מְנַסְרוֹת באוויר החָם
וְהַקֶבֵר נִפְתַּח
וְהַרֶגָע נִמְתַּח
וְהַעָפַר נִשְׁפַּךְ–

ה' נָתַן וְה' לָקַח.

 

והשירה שלה הולכת ומשתכללת. הולכת ומתעדנת. ומה יש בשירים שלה שפורס את הנפש בדיוק באמצעה ועושה אותה כנפיים, והאוויר מכה בנפשך והאופקים נמתחים פתאום במרחק? ואיך נערה-ילדה חווה את העולם בכבדותו, בעזותו? והיא רואה (בא') בשדות זרים אך לא רועה בהם, והיא חוזרת מהשדות עמוסה אלומות ומהרהרת מאוד, ובשיריה היא כמו כונסת את העולם אל תוכה ופותחת לך צוהר אל העולם הפנימי הזה, המלא אור ותום.

אינני רוצה להתיימר לתת ניתוח ספרותי מעמיק של כתיבתה מכיוון שאינני מבקר שירה, אבל הרשו לי להצביע על שלושה מאפיינים המייחדים את שירת מתקרבת.

הראשון, חריזה-רמיזה. כמעט בכל השירים השירה איננה כבולה למשקל ולחריזה, אך יש לה מחויבות למצלול, ופעמים רבות אף חריזה חלקית, של שתי שורות זו עם זו, בעיקר בסיומי שירים. הסגנון הזה, שכיום קצת יותר מוכר, למשל משירתו של שחר-מריו מרדכי וכמובן בשירה הדבוּרה, הספוקן-וורד, היה די נדיר בזמן שנכתבו השירים. יחד עם משחקי המילים הוא הופך את השירה לקלה יותר, והיא הופכת למעשה שחורג ממגבלות המילה הכתובה ומצליח לחצות את הקווים אל המוזיקלי, הנשמע והמתקבל על הלב, וזאת מבלי לפגום באיכות השירית. זוהי שירה שיש בה חן רב, ושירה בעלת חן היא דבר נדיר ויקר.

המאפיין השני הוא שיבוץ של פסוקים וארמזים מן המקרא ומן התפילה. זוהי מלאכת הלחמה מורכבת ועדינה שקל מאוד ליפול בה לקלישאות, בעיקר כאשר נדמה לכותב שדבריו 'קטנים' ליד הפסוקים והוא זקוק להם כקביים שיוליכו את השיר. שירת מתקרבת, לעומת זאת, משתמשת בעומקים של המקור כדי לבנות על גביו קומה נוספת, להעמיק את משמעותו ולתת לו פרשנות אקטואלית ורלוונטית. דוגמה מאלפת היא השורה האחרונה בשיר שהוא ללא ספק פסגת שירתה, 'כרונולוגיה של תשובה ידועה מראש'.

 

כרונולוגיה של  תשובה ידועה מראש

 

מלכויות

וּנְתַנֶה תוֹקֶף קְדוּשַׁת הַיוֹם:

בְּעֶזְרַת הַגְבָרִים מִתְעַטְפִים אֲנָשִׁים בְּטָלִיתּוֹת

כְּמוֹ אוֹחָזִים בֶּעָרְפִילֵי טוֹהַר הַחוֹצְצִים בֵּינַם

לְבֵין פִּגְמֵי עוֹלָם הַזֶה.

 

וְלִי אֵין טָלִית

וְאֵין לִי מָה שֶׁיַחֳצוֹץ.

 

אָרוֹן הַקוֹדֶשׁ פָּתוּחַ,

סִפְרֵי הַתּוֹרָה לְבוּשִׁים לָבָן.

הַקָהַל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עוֹל מַלְכוּת

שֲׁמַיִם תְּכוּלִים שֶׁבָּחוּץ קוֹרְאִים לִי

לִפְרוֹשׂ זְרוֹעוֹתַי כְּלָפֵּי מֲעְלָה

 

(וּבֵינִי לְבֵינוֹ אָנִי שָׂחָה,

מִי אֵל כָּמוֹךָ מְחָבֵּק אוֹתִּי כָּכָה).

 

זיכרונות

כּיסֵא הָעֵץ הֲחוֹרְקָנִי הַזֶה הוּא

אוֹתוֹ הַכִּיסֵא מְהַשָׁנָה שֶעָבְרָה

וּמִזוֹ שְׁלְפָנֵיהָ.

בֵּין סְדָקָיו חִלְחֲלוּ טִפְטוּפֵי תְפִילוֹת

שֶׁלֹא זָכוּ לָעֲלוֹת מַעְלָה, לְעוֹלָם שֶׁכּוּלוֹ טוֹב.

 

נִשְמָתִי שְׁהוּסָר הַגוֹלָל מְעָלֶיהָ

סוֹפֶגֶת אוֹתָן אֶל תוֹכָהּ,

וּמִיָד מִצְטַמֶקֶת מֵרֵיחַ פְּחֳדִים נוֹשָׁנִים

הֳעוֹטְפִים אוֹתִי דִּין וְרַחֲמִים וְדִּין.

וְעֶצֶב קַל וְעָדִין.

 

שופרות

לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאש וְלֹא בִּכְפִיפַת גוּף.

גֵוִי זַקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹא לֶהַחֲמִיץ אֶת

הַרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי

תְּקִיעָה גְדוֹלָה וּשְלֵמָה.

וַיְהִי קוֹל הַשׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,

וְבְיָד קַלָה אָנִי מְסִיטָה אֶת מָלְמָלַת הַמְחִיצָה

שֶׁבֵּין חַדְרֵי לִיבִּי, שָׁם אַתָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵל

בְּפִינַתְךָ  וַאָנִי בְּפִינַתִי,

 

וְאֵין קִרְבָה גְדוֹלָה אֵלַיו מִזוֹ שֶׁבְּקִרְבָתֶּך.

וְהַרֶגַע נֶאֱסָף

וְהִנֶה כְּבָר מוּסָף.

 

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵּיתֶךָ.

 

 

והמאפיין השלישי, וזה אולי הפלא הגדול ביותר בשירת מתקרבת: קסם ההתכה מרע לטוב, ממכאיב – לכֿואב ומתרפא. על אף הפיתוי הדתי הידוע, היא איננה מכחישה את הרוע, את המוות, את הסבל שהוא מנת חלקו של האדם ושל העולם. להיפך, היא מתפללת "שלא תסתנן צינת הטירוף הסתווית" ויודעת ששמיכת ההגנה שהיא מבקשת דקה מאוד.

ובכל זאת, במעשה השיר היא מעבירה את העולם הרע והאכזרי, השרירותי והעיוור, התמרה, זיקוק, מדין קשה לחסדי התקווה, התפילה והאמונה. מתקרבת עושה זאת ללא שמץ של זיוף, ללא התחסדות וללא עצימת עיניים. היא מוליכה את הקבצן העיוור, מוכה השחין, בידו אל בית התפילה, שם, לפחות לשעה קלה, שעת השיר, הוא נרפא ממכאוביו. זו שירת מתקרבת.

וכך הכרנו את נעמה ואיתם: שני אנשים יוצרים, שנפשם עולה על גדותיה ומשקה את סביבתם, אנשים שחיו כל עוד נפשם בם. ואם יורשה לי, אני רוצה להפנות כמה מילים אל נעמה.

*

נעמה, כתבת "איש לא יידע בבוא עת לכתנו/ שאנחנו היינו פורצי דרכים".

אבל נעמה, אנחנו ידענו, ועוד הרבה לפני עת לכתכם. הייתם שייכים לזן האנשים הנדיר שמעז לחלום בגדול ולהגשים את החלומות שלו, אנשים שיש בהם חכמה גדולה וענווה עמוקה ושמינית של גאווה כדי שהענווה לא תהפוך לחידלון. לכאורה איתם היה הלהבה ואת היית הברוש, אבל רק לכאורה, כי שניכם הייתם אש ונעורת של הרעיונות שלכם, של מעיינות היצירה הבלתי נדלים שהיו בכם, של הגודל שהתפרץ מכם, איש איש בתחומו.

ומעבר לכל, נעמה, אהבנו אתכם. אני כלל לא בטוח שהיית רוצה לפרסם את הספר, שהרי כתבת את השירים כאשר היית צעירה כל כך, ולאחר מכן הנחת אותם, ואולי היום היית כותבת אותם אחרת לגמרי. אבל כל זה איננו בשבילך, נעמה, אלא בשבילנו. שאנו רוצים לזכור אותך ולשמוע אותך ולקרוא אותך עוד מעט. ואנו רוצים להתפלש ביופי שיצרת במילותייך, ולהיות מסוגלים לעבור את אותו צירוף שזיקקת בשירייך, ואין לנו אלא לחזור ולהפוך שוב ושוב בדברים שכתבת, ולבקש בהם קורטוב של נחמה.

עברו שנתיים, נעמה, ואני עדיין אינני מאמין שאינך, שאינכם. חזרתי לפורום תרבות והפיקסלים הוורדרדים עודם שם. ובמובנים מסוימים, ידועים, רוחך עודנה מרחפת שם. אבל את אינך, ורק הגעגוע.

*

לבקשת הילה, ומסיבה זו בלבד, אני חותם בשיר שכתבתי אני על נעמה.

 

נעמה

 

מִן הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה אֲנִי קוֹרֵא אֵלַיִךְ

שׁוּבִי מִן הַמְּכוֹנִית הַשְּׂרוּפָה

שׁוּבִי מִן הָעִקּוּל הֶחָשׁוּךְ

שׁוּבִי מִן הַכַּדּוּרִים הַחַיִּים בְּחָזֵךְ,

פִּיּוֹת פְּעוֹטִים פּוֹעִים אֶת שְׁמֵךְ

אִמָּא

לֵילוֹת כֵּהִים מְכַסִּים בְּאֶגְרוֹף חָנוּק

אִמָּא, אִמָּא

מִכּוֹכָב לְכוֹכָב מְדַלֵּג אֱ-לֹהִים וְצוֹעֵק

אֶת כָּל שְׁמוֹתַיִךְ שֶׁתָּקוּמִי מִן הַחֹשֶׁךְ