אוהל ללא תום

שבוע עבר מאז הרשומה הקודמת שכתבתי בנושא מחאת הדיור (ושלא זכתה לתגובות, אגב. האם זה אומר שכולם מסכימים?). בשבוע שחלף חשבתי לעצמי מספר פעמים שאולי הגזמתי בתגובה. שהרגישות שלי לצביעות העבירה אותי על דעתי, ושלמרות שאולי נעשו טעויות, יש פה מחאה צודקת על נטל שמתחלק שלא בשווה בין האזרחים, על מעמדות של עשירון עליון ועשירון תחתון שהולכים ומתרחקים זה מזה בחסות מנהיגות קפיטליסטית, המושפעת מקומץ טייקונים שמנווטים את דרכיה.

ובכן, כל הדברים האלה באים בחשבון. אלה שיקולים חשובים שיש לעשות. אולם לפני שאני מתייחס לנושא עצמו, אני חייב להעיר מספר הערות על אופי המאבק והצורה שהוא לובש.

קודם כל, נרשם 'עליהום' של התקשורת, שמסקרת כל עיטוש אקראי של אחד המשתתפים במחאה. כל הסרת כובע ונפנוף משב אוויר לפניה של דפני ליף, כל אמרת שפר היוצאת מפיה של סתיו שפיר, שתי 'מובילות המחאה' השרמנטיות זוכה לסיקור מלא בשלושת ערוצי הטלוויזיה ובשני ערוצי הרדיו המרכזיים. זה רע? לא. רק לא מריח טוב. נוצרת התחושה בקרב אזרחים, כמוני למשל, שיש פה רצון להאדיר מחאה שלא כולם שותפים לה.

שנית, השימוש בסופרלטיבים. "כיכר תחריר של ישראל", "המחאה הגדולה ביותר שידעה המדינה"- בעוד שאצל המוחים אפשר להסביר את השימוש בגילם הצעיר ובחוסר ידע, אי אפשר לומר את אותו הדבר על הפובליציסטים ואנשי התקשורת, שאמורים להיות מבוגרים אחראיים על ההתבטאויות שלהם עצמם. ואין טעם אפילו להתחיל ולהפריך את האמירות האלו.

עוד דבר: לא נעים, אבל החבר'ה מהמאהל לא יודעים מה הם רוצים. זה בסדר- מותר להם להגיד "המחירים יקרים ואנחנו לא יודעים מה לעשות", אבל למען ה', הפסיקו בבקשה לראיין אותם! זה ממש מביך. ראש הממשלה התאמץ (גם אני תוהה אם אני ציני או לא) ,כינס מסיבת עיתונאים והודיע על צעדים. המפגינים דחו את הצעדים שלו עוד לפני שסיים את דבריו ולפני שנתנו לעצמם זמן להבין אותם. לזה לא קוראים מחאה, קוראים לזה עקשנות. זוכרים את הילד העייף שככל שמציעים לו יותר דברים הוא יותר בוכה, רק כי מסתכלים עליו? אז כזה.

עכשיו ההצטרפות של כל המחאות יחד: רבותיי, אתם צריכים להסביר טוב טוב מה הקשר. אם זה בגלל שהכל תחת הכותרת 'רווחה'- צודק ראש הממשלה. העם בחר בליכוד, כשידע בדיוק מיהו בנימין נתניהו ומה השקפתו הכלכלית. הייתי צעיר בפעם הקודמת שכיהן, אבל את ימיו כשר אוצר אני זוכר. אני זוכר גם את ההכרזות ש'ביבי עם הפוליטיקה גמר', אחרי הקיצוצים הכואבים מאוד שערך בקצבאות. ובכל זאת הוא נבחר שוב. למה? אולי כי לעם יש שכל, והבין שהמהלכים הללו ייצרו כלכלה טובה יותר. אולי כי לעם אין שכל, והוא לא זכר את המהלכים ההם ואת התסכול של אז. זה לא כל כך משנה. נתניהו נבחר עם השקפתו הכלכלית, ומי שלא רוצה- מוזמן לפעול דרך הפוליטיקה. החבירה הזו של כל המחאות ה'חברתיות' (שבעצם אומרות "לקחת עוד כסף מהעשירים ולהעביר לעניים- דרך הממשלה") חושפת את העובדה שזהו ניסיון לפעול פוליטית במסווה של מחאה 'עממית'.

החבירה של שלמה בוחבוט והשלטון המקומי היא אפילו שפלה עוד יותר. הרשויות המקומיות הן אחד הגורמים המשמעותיים ביותר למשבר בתחום השכירות, כפי שנכתב כאן. הרשויות המקומיות דוחפות כל הזמן להעלות את הארנונה. הוגן? הוגן. ראשי הרשויות טוענים שאין להם מאיפה לכסות על ההוצאות. אבל למה כשראש הממשלה טוען את אותו דבר, הטענה שלו לא מתקבלת? אולי כי הוא לא יכול לשבות.

תשמעו. נורא לא נעים לי שאני צריך להגן פה על ראש הממשלה. אני לא הדובר שלו ואפילו לא מצביע למפלגה שלו (למרות שחשבתי על כך לא פעם, אני מודה)- אבל הגינות  צריך שתהיה.

שוחחתי הערב שיחה קצרצרה עם ידידה, שגרה, כמוני, בלב ירושלים. היא סיפרה לי שעברה אתמול ליד מאהל המחאה בגן הסוס, ושטחה באזני ידיד שלה את טענותיה על המחאה הנוכחית. היא אמרה שהיא לא מבינה איך חבר'ה שסיימו עכשיו טיול של כמה חודשים טובים בחו"ל, שמחזיקים במכשירי הסלולר המתקדמים ביותר, שלבושים במיטב האופנה ומעשנים קופסה של סיגריות יוקרתיות כל יום ורוצים לגור במרכזי הערים הגדולות, יכולים לקרוא למאבק שלהם 'חברתי'. בשיחה בינה לבין הידיד התערבה בחורה צעירה שעמדה בסמוך. היא החלה לקלל וציוותה על ידידתי להסתלק משם. למותר לציין שהמחאה נערכה במקום ציבורי, שכשמו כן הוא, ציבורי, ולכן חברתי לא מיהרה להסתלק ואף הרימה את קולה בחזרה.

אממה, למחרת הלכה אותה ידידה לרכוש מיטה מיד שניה, מדירה של סטודנטיות צעירות שהציעו למכירה את המיטה באתר אינטרנט. היא נכנסת לתומה אל הדירה, ולהפתעתה על המיטה יושבת לא אחרת מאשר… הגברת הצעקנית מיום אתמול. "לא נעים לי, נחום", הובכה למולי, "אבל הדירה של הבחורה הזו ענקית, משופצת, במרכז העיר. אם היא משלמת פחות מ-2000 ש"ח לחדר- אני בטטה".

ובכן, היא לא בטטה. וגם מותר למחות על מחירים גבוהים, גם כשאתה בעיצומו של חוזה שכירות על דירה יפה. אבל לדרוש שהמדינה (כלומר, אני, אתם, ההורים שלי ושלכם ואנשי הפריפריה כולם) תממן לאותה גברת "דיור בר השגה" מסוג זה במרכז ירושלים? על מה ולמה? בחודש מרץ השנה, הרבה לפני פרוץ המחאה ולא תחת לחץ פיזי מתון של שום גורם, אמרו אנשים מנוסים ממני את אותו דבר.

לא נגנר לי מה לומר, אבל אני מניח שלכם כבר די נגמרה הסבלנות, אז עוד כמה דברים קטנים: למדינה יש עניין להמעיט כמה שאפשר ברגולציה, כלומר, פיקוח ממשלתי. היא סבורה שעיקרון השוק החופשי צריך לפעול, ומה שמביא להורדת מחירים זו תחרות בריאה ומשיכה בין כוחות השוק. אינני יודע מדוע, נראה שזה לא תמיד פועל. העובדה היא שיש פה מספר מפעילים סלולריים- וכולם יקרים, שיש פה מספר רשתות שיווק למוצרי חלב- והמחירים שלהן מתואמים (וגבוהים!), שיש פה שתי חברות לתשתית אינטרנט והן עסוקות בלפרסם את עצמן במקום להוריד את המחיר המופקע שהן גובות. יכול להיות שצריך לשנות את השיטה. נתניהו בוחר לבנאם את הסכסוך- כלומר, להכניס עוד שחקנים לשוק. הוא עושה את זה בחלב, וניסה לעשות את זה בהבאת מתחרות חדשות לשוק הסלולר. אלב תראו מה היהודי עושה: במקום להודות לו על כך, הוא זוכה להתקפות מצד הרפתנים (עם זה אין לי בעיה), מצד האופוזיציה (טוב, זה צפוי) ומצד מועצת החלב (ככל הנראה, הם הגנבים הגדולים בכל הסיפור). בקיצור- לא נותנים לעבוד.

אז לסיכום: אין לי רחמים על מוחי הדירות הרוטשילדיים. הבעיה האמיתית היא של הזוגות הצעירים שרוצים לקנות דירה וידם לא משגת, ולכך נתניהו נתן פתרון הגיוני, שאיני יודע אם יעבוד אולם איני מכיר טוב ממנו בשוק החופשי שבו אנו חיים. כן, צריך להיאזר בסבלנות. כן, צריך לשכור לא במקומות הכי-הכי חמים (בירושלים- בקרית יובל למשל. במרכז- ביהוד ואור יהודה וראש העין, למשל) ולחכות שהמחירים יירדו עוד שנה-שנתיים, וזה יקרה.

עוד דבר שנתניהו צריך לעשות באופן דחוף עם סופרטאנקר כזה או אחר הוא לשפר את התחבורה. זה באמת-באמת דחוף וזה יעשה את כל ההבדל בין צעיר פריפריאלי מתוסכל, לבין אדם שיכול להתפרנס בכבוד, כשהוא יוצא מביתו וחוזר אליו בשעות נורמליות, ללא פקקים ועצבים. מה שהוא לא צריך זה להילחץ מהמחאה הזו- מהסיבה הפשוטה שאין לו מה לעשות מולה. אם היא תסחוף ותפיל אותו- יהיה זה בגלל כוחות הרס שאין לרציונל ולהגיון שום שליטה בהם, ושום סופרטאנקר לא יוכל לעזור פה.

ואחרון אחרון בקטנה: אני מודיע קבל עם ועדה שאם השביתה של עופר עיני תגיע אליי באיזושהי צורה או דרך- לא אשתף איתה פעולה בשום אופן. אני מציע לכם לעשות כמוני, ולהוציא את העוקץ מהשביתה המיותרת והחונקת הזו.

מחאת הכיעור

אוקיי, שתקתי ושתקתי. אני לא מבין גדול בכלכלה. בטח שלא בעסקי הנדל"ן על כל מורכבויותיו. גם בענייני הפרטה אני לא מבין הרבה, לא קראתי את כל סעיפי הרפורמה במנהל מקרקעי ישראל ולא סקרתי את השווקים באירופה ובארה"ב (ש'מביני דבר' טוענים שיש עליהם רגולציה ששומרת על מחירי שכירות הדירות שפויים).

אבל כשאני רואה צביעות- אני יודע להצביע עליה. מחאת הנדל"ן, שהתחילה כאקט פרחי-חמוד-צודק-וחשוב כשכמה צעירים שתלו אוהל בשדרות רוטשילד בתל אביב, הפכה לדבר הכי מלוקק, הכי מנוצל והכי פוליטי שיכול להיות. כמעט כמו קמפיין שליט.

מה העלה את חמתי? ראשית, הגירוש המכוער של מירי רגב. נכון, פוליטיקאים באים לגזור קופון וצריך למנוע את זה מהם. אבל מירי רגב כן וניצן הורוביץ לא? למה? למישהו מכם היה מושג, לפני שגירשתם אותה בצעקות ושפכתם עליה מים, מה היתה הפעילות הפרלמנטרית שלה בשנתיים האחרונות? ושל הורביץ? לא ולא. אתם פועלים מהבטן. והבטן הילדותית שלכם אומרת, כנראה, שפוליטיקאי מימין זה רע, ופוליטיקאי משמאל זה טוב.

מתי נשברתי באמת? היום, כשראיתי את זה: ביקור של ענבל אור במאהל המחאה.

ובכן, כמה דברים שלא ידעתם על ענבל אור.

* היא עשתה את הונה (הרב מאוד) ממכירה של נדל"ן בתל אביב. כן, נדל"ן ש'נלקח' מכם.

* היא מתגוררת בדירה שכורה באזורי חן בצפון תל אביב בשווי 15 מיליון שקל, יחד עם אופר, ואף מעסיקה פיליפינית וסטייליסטית ("אני יכולה להרשות לעצמי").

* יש בבעלותה לפחות 6 דירות פנטהאוס בתל אביב.

* החברה שהקימה, "אור סיטי נדל"ן", גובה 7-10 אחוז מערך כל דירה שהיא מוכרת במסגרת קבוצות רכישה.

וזה רק קצה הקרחון.

אז אם לא טרחתם לעשות, כמוני, גיגול פשוט על גברת אור אותה אירחתם, ובתמורה העפתם את גברת רגב מכל המדרגות- אז תסלחו לי, כנראה שכל המילים שנאמרות על הפינוק שלכם- נכונות מאוד מאוד. אגב, לא רק אני אומר שאתם פוליטיים, הנה חברים שממליצים לכם לעבוד בשיתוף עם נאמני שיח ג'ראח ועוד תנועות אנטי-ציוניות.

~~~

ועוד מילה קטנה: גם לי כואבים מחירי השכירות. אני חי בירושלים, וזה מאוד יקר. אני עובד מאוד מאוד קשה כדי לממן את עצמי, וחוזה בזעם במגדלים מכוערים לעשירים בלבד ובאחוזות פאר לעשירים מאוד מאוד מאוד בלבד שנבנות ברעש נורא מול החלון שלי. אבל צביעות מעצבנת אותי אפילו יותר מחזירות, והעצבנות שלי נובעת מהתחושה  שאנשים כמותכם לוקחים את המחאה החשובה והלגיטימית ועושים ממנה צחוק. הופכים אותה לפארסה ראוותנית, שכל כלי התקשורת משתפים איתה פעולה רק בגלל רצונם להראות שהממשלה בישראל לא עושה די למען אזרחיה. ובפארסה הזו אני ממש לא מוכן לקחת חלק.

הכוונות הא-להיות, העידן הגאוני

"אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם.

לחזיונות אלה משתייכת אצלי עוד תמונה אחת של ילד, הנישא על ידי אביו דרך מרחבים עצומים של לילה, ילד המשוחח עם העלטה.

האב חובק את ילדו, חוסה עליו בזרועותיו, יוצר חיץ בינו לבין איתני החשיכה שאינם פוסקים מדבר, אך זרועותיו של האב שקופות בעיני הילד, הלילה מגיע אליו מתוכן ומבעד לפינוקי האב הילד שומע כל הזמן את שכנועיו הנוראים.

והילד המפוחד חש את גזרת הגורל, משיב לחקירות הלילה, מתוך נכונות טרגית, כל כולו נתון לכוח איתני החשיכה שאין מהם מפלט".

 

(ברונו שולץ, "פרוזה". תרגם מפולנית: אורי אורלב)

ברונו כתב ארבעה ספרים. "חנויות קינמון", קובץ סיפוריו הראשון, קצר שבחים רבים. השני, "בית-מרפא בסימן שעון-החול", זכה באות הצטיינות מטעם האקדמיה הפולנית לספרות. השניים הבאים, "המשיח" ו"השיבה הביתה"- אבדו בשואה. הדמות העיקרית בסיפוריו היא דמות אביו-בעל חנות בדים קטנה, שעסקיו הולכים ומתמוטטים ודעתו נטרפת עליו. סיפוריו של שולץ הם צירוף של מציאות ודמיון. הוא "סופר לסופרים"- כותבים רבים העריצו אותו, ביניהם בשביס זינגר, דן צלקה וכמובן דוד גרוסמן, שהקדיש לו חלק ניכר ב"עיין ערך אהבה".

*

המיקום: המרכז הרב תרבותי למחקר והפקות בתיאטרון, אזור התעשייה תלפיות בירושלים. ארבעה אנשים שזרים זה לזה, אחת מהם בהריון, עומדים מול המעלית בכניסה לבניין שמסומן 2. אמרו שההצגה בקומה השלישית, אבל במעלית יש רק שלושה כפתורים: קומה 1, קומה 2, אולם. בלית ברירה אנחנו לוחצים על "אולם", ומגיעים היישר לתדרוך מלצרים לקראת בר מצווה מנוצנצת. מבוכה. טיפוס במדרגות מוליך לשירותי האולם. ירידה במדרגות מובילה לדלת ברזל גדולה. רגע לפני ייאוש אני מנסה בזהירות: בדלת נפתח פשפש, מאחוריו מבואה חשוכה מדיפת ריח שתן. בחושך עומדים אנשים ומשוחחים בשקט, מחזיקים בכוסות נייר ובהן קפה. הגענו לעידן הגאוני.

מסתבר שהפתיחה הסוריאליסטית היא רק קדימון לדבר עצמו. לפני תחילת ההצגה ברוך ברנר עולה לבמה. זה לא סיפור נרטיבי, הוא אומר. נסו לחוות את התמונות שאתם עומדים לראות. הוא מסביר: ההצגה מתחילה ממותו של ברונו והולכת אחורה, אל תמונות שונות בימי חייו. אל תנסו לחבר את הקו הזה, הליניארי, של החיים.

אחר כך שקט. אל מרכז הבמה פוסעות בדילוג קל מספר דמויות. במרכז עומד איש, מעיל ארוך לגופו. מבטו נישא, הוא יפה. "1942", הוא אומר, "רצחו אותי, אני מת". הוא מכוון שתי אצבעות לרקתו, כשאגודלו מונף בתשעים מעלות לכיוון השמיים. "בום".

חייו של ברונו שולץ. סופר וצייר יהודי- פולני בעיירה הפולנית דרהוביץ'. נחשב לאחד הסופרים הפולנים החשובים ביותר בין שתי מלחמות העולם, אם לא החשוב שבהם. התפרנס: קצת מספריו, קצת מציוריו, קצת יותר מהוראת הציור לילדים, עבודה ממנה סבל מאוד. חייו הוארכו ב-18 חודשים מכח האמנות שלו: כשנכנסו הגרמנים לעיירה, הפקידו אותו על ארכיון הספרים המוחרמים. מפקד הגסטאפו המקומי, פליקס לנדאו, התפעל מכישרונו והורה לו לעטר את חדרו של בנו בציורים מתוך אגדות עם גרמניות.

*

מותו של ברונו שולץ. ירייה בראש מידי קצין גסטאפו אחר, קארל גינטר, סמוך לגינה הציבורית, מאה מטרים מהמקום בו נולד. לא ידועה הסיבה לרצח, שהשרירותיות שבו מקוממת. רק חמישים שנה מפרידות בין הולדתו למותו, ומאה מטרים. האנושות איבדה את אחד הסופרים המבריקים שלה. כך סתם, ביריית אקדח.

שבעים שנה אחרי שנרצח ברונו שולץ, שני יוצרים ישראליים, יהודים כמותו, מנסים להשיב את גופתו לחיים. לדלג מעל הכל- מעל הזמן, מעל המקום, מעל הקו המוחלט הזה, המוות.

"אתה חי. מן הפרספקטיבה של בני ביתך אתה מת. אבל מותך לא הגיע למיצויו", אומרת אחת הדמויות לברונו, שלפחות בהצגה, נמצא בעולם הדמדומים שבין חיים למוות. ברנר טוען כי הוא ואיילת נאה, כותבי המחזה, ניסו להביא את שבריר השנייה לאחר שהמסך ירד על החיים: שבריר השנייה המקביל לזה שלפני המוות, זה שהחיים חולפים בו לפני העיניים בפעם האחרונה.

ברנר ונאה- אולי בגלל השרירותיות שבמוות הספציפי הזה, אולי בגלל ששולץ עצמו כתב על האפשרות הזו- מתיימרים להחיות את הסופר, כמעט פשוטו כמשמעו. בחוברת שמלווה את ההצגה הם כותבים: "למרות הירצחו, ברונו ממשיך לחיות במין לימבו שבין עולם החיים לעולם המתים. באזור זה הכל ממשיך כרגיל, ברונו עדיין מחפש על מה לכתוב, עדיין נזכר בפרקי חייו ומדמיין ויוצר מהם סיפורים ועדיין מחפש דרך כיצד להמשיך ולכתוב את סיפורו על 'המשיח'. מותו שלו אינו עוצר בעדו מלהמשיך ולהיות, כפי שהיה".

האם אפשר להתעלות מעבר למוות? לבצע קפיצה חדה, לקחת תנופה, לאמץ את השרירים ולדלג מעל הקו המשוך הזה, המצויר בקו שחור ועבה על רצפת חיינו?

בעיני, המוות הוא סופי. רק אלוהים יכול להתגבר עליו, ואת זה עדיין לא עשה. אולם באשר להופעת חייו של ברונו על הבמה- מורגשת הצלחה גדולה. לא הכרתי את ברונו שולץ, לא את סיפורו ולא את כתביו, אך לאחר שהייתי שם, בקומה השלישית בבניין המסחרי האפל בתלפיות, אני מרגיש שביליתי איתו ערב. ערב משוגע ואפל, ערב לא ליניארי, אבל מלא באיכות של חיים, בארוס, בשיגעון, בחידלון.

בכמה מתמונות ההצגה, ברונו שלאחר המוות מצייר על קירות האולם בפחם. הוא מפליא לעשות ורושם יפה יפה את השיגעון. אולם אז הוא נוגע בציור- וכל מה שהיה חד מיטשטש ונעשה לא ברור. מטאפורה לחייו, לחיינו, שככל שנוגעים בהם- החדות שהיתה לנו לגביהם מיטשטשת.

*

אולי סמל: ברוך ברנר נסע לדרוהוביץ', עור הולדתו ומותו של ברונו, יחד עם אמיר גוטפרוינד. לקח חמש שנים עד שעיריית דרוהוביץ' הסכימה להציב שלט נחושת במקום שבו נרצח הסופר המהולל של מדינתם. מספר ימים לאחר ההצבה- נגנב השלט. "אל לו לאיש לנחש את הכוונות הא-להיות", כותב ברונו. "לעולם לא נדע".

אז מה יש ב"ברונו שולץ- העידן הגאוני", שכל כך מטלטל ומוציא מן הדעת? טקסטים ספרותיים חזקים שמוגשים ללא מורא וללא התחנפות לקהל. משחק חזק, מתפרץ, לעיתים ארוטי, של שחקנים צעירים שמכוונים ביד אמונה; משחק דיסוננטי בין טקסט לתמונה, כשהאחד מנגיד את השני; ובעיקר, הרבה מאוד אמונה, כפירה, שיגעון ומוות. "העידן הגאוני" מיועד רק למי שרוצה לשמוע על כך דבר או שניים, ואפילו לחוות מעט מכל אחד מהם.

~~~

ברונו שולץ- העידן הגאוני

מאת: ברוך ברנר ואיילת נאה

בימוי: ברוך ברנר וסאמי סמיר

מוסיקה: יובל מסנר

שחקנים: עמית אולמן, זהר כהנוב, עופר מימראן, יניב פרץ, גלית צברי, שיר שנער

~~~

(מקור ראשון, 07.11)