סיפורים אוקראיניים: המראה העקומה של האנטישמיות

שלושה מחסומים עומדים בפני הקורא העברי המבקש לגשת לקריאת ספרות רוסית. הראשון שבהם: אימת הקלאסיקות, שהרי קלאסיקה נושאת בחובה מאות עמודים והיא סאגה ארוכה של סיפורים משפחתיים, תהפוכות מדיניות ותיאורים תקופתיים הנוגעים לליבם של מי שהיו שם, כלומר, אף אחד מבין האנשים החיים איתנו היום. משום כך אנו נוטים לדחות את הקריאה לזמנים אחרים, שבהם איש יישב תחת גפנו ויוכל באמת-באמת ליהנות מהחטא ומעונשו.

שני שבהם הוא קללת הריבוי. אודה ואבוש: כשחשבתי על 'סופרים רוסים גדולים' ידעתי לכתוב מהזיכרון את צ'כוב, פושקין, טולסטוי, דוסטויבסקי, בולגקוב ואפילו את גורקי. סולז'ניצין, נבוקוב, קרילוב ובאבל התרעננו בזיכרוני תוך כדי חיפוש ממוחשב. לשמותיהם של כמה אחרים היה צליל מוכר: טורגנייב, סימונוב, מנדלשטם. אך על עשרות האחרים שעלו ברשת מעולם לא שמעתי. אם כן, מאיפה להתחיל? אני מעדיפים שלא להתחיל כלל.

ואם בשמות עסקינן, הנה המחסום השלישי: השמות הרוסיים, הנשמעים לאוזננו הים-תיכונית כבליל של וו"ווים כפולות וב' רפויות, כולם בעלי סיומת -יץ' והם חוזרים על עצמם בגוון זה או אחר. למשל סיפורו הראשון של הקובץ 'סיפורים אוקראיניים', שגיבוריו הם איוון איוונוביץ' ואיוון ניקיפורביץ' הנלחמים זה בזה עד זוב דם, ולך תזכור איזה איוון מהם הוא איוון. ממש איום.

האדרת של גוגול

ובכן, הבה ואסיר בפניכם את המחסומים, ואמליץ לפתוח את סיור הקלאסיקות הרוסיות שלכם דווקא בסיפורים אלה של גוגול. ראשית, אלה הם סיפורים קצרים, חמישה בסך הכל, שאינם ארוכים במיוחד. אחר צהריים ארוך אחד של שבת קיץ יספיק לכם כדי להצטנע בפני חברים "כן, קראתי מעט מגוגול. אין מה לומר, הוא מצדיק את המוניטין שיצא לו", וכך הרווחתם גם קריאה בספר טוב וגם מעמד חברתי משופר.

שנית, גוגול הוא מהסופרים הרוסיים המוקדמים, ונחשב לממשיכו של פושקין ולאביו הרוחני של דוסטויבסקי, שכידוע אמר כי "כולנו יצאנו מתחת לשולי 'האדרת' של גוגול", כך שראוי הוא להתחיל בו.

ולבסוף, הנה לכם עצה בנוגע לשמות רוסיים: על פי המסורת באימפריה הרוסית, שמו של אדם מורכב משלושה חלקים בסדר זה: שם פרטי, שם השיוך לאב ושם משפחה. כלומר, שני האיוון שהזכרנו, אחד מהם הוא איוון בן איוון, והאחר בנו של ניקיפור. והנה כך פתרנו חצי מן הצרה.

Nikolai_Gogol
ניקולאי גוגול. רצה לספר את סיפורה של אוקראינה

על אף שהזכרתי את גוגול תחת הכותרת 'סופרים רוסים', הכוונה היא רק לשפה שבה כתב, כי כפי שמעיד שם הספר, יותר מאשר סיפורי בני אדם כיוון המחבר לספר את סיפורה של אוקראינה.

המחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה שיאה של תקופת הלאומיות האירופית. הגלגלים המדיניים סבבו במהלכם ובמקביל אליהם נעו גם גלגלי התרבות, היוצרים את הדבק ההופך קהילות לעם. ב-1812 ראה אור קובץ הסיפורים 'מעשיות לילד ולבית' של האחים גרים, במטרה לכונן את התרבות הגרמנית החדשה. גוגול רצה לעשות את אותו הדבר למולדתו אוקראינה.

את סיפוריו האוקראיניים כתב גוגול (1852-1809) בצעירותו, בתקופה שבה אסף בהתלהבות חומרי פולקלור מקומיים. מכיוון שחלם להיות סופר גדול כתב ברוסית ולא באוקראינית, ועל אף הדיסוננס הקוגנטיבי הוא נחשב לסופר שהוא גאווה למוצאו. הקובץ 'סיפורים אוקראיניים' הוא מבחר מיצירתו המוקדמת וכולל מעשיות משעשעות מהווי הכפר, אגדות כשפים עממיות וסיפורי משפחה.

הטון של גוגול הוא לרוב סרקסטי, אך גם משועשע מהאנשים הקטנים שהוא בורא ואף אוהב אותם. כוחו של גוגול כמספר רב, והפואטיקה שלו מרהיבה וחסכנית. במקום לנתח, אביא בפניכם קטע קצר. התרגום המופתי הוא של כלת פרס ישראל, נילי מירסקי:

לא מש איוון פיודורוביץ' מן השדה כל עת הקציר, והדבר הסב עונג כמוס לנפשו הענווה. תריסר החרמשים הנוצצים המונפים כולם בהעלם אחד; רחש הקמה הצונחת שורות-שורות; שירת הקוצרים העולה מפעם לפעם, רגע עולצת כפגישת רעים, רגע נוגה כצער הפרידה; הערב השקט, הטהור – איזה ערב! כמה זך וצלול האוויר! איזו חיות נמסכת בכול; הערבה מאדימה, מכחילה, יוקדת בשלל צבעיה; החוגלות, השלווים, השחפים, הצרצרים, רבבות החרקים, ובפי כולם קולות שריקה, זמזום, צריחה, המיה – ולפתע פתאום עולה שירתם בתואם צליל. אין הקולות שוקטים אף לרגע. והשמש שוקעת ונעלמת מן העין. הו! מה טוב ומה נעים! (עמ' 173)

יש משהו מוזר בקריאת נוסטלגיה בת מאה וחמישים שנה. גוגול עורג 'לימים הטובים ההם', ימי הקוזקים שלפני דורו, ולא ברור אם הסנטימנטליות הגדושה היא כסות צינית או רגש אמיתי. על כל פנים, מעודד לגלות כי גם בתקופתו היו בעיות בירוקרטיה, וגוגול חידד את עטו על אודותן:

אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכל באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש… (עמ' 58)

מאותו יום ואילך הודיעה הערכאה העליונה מדי יום ביומו שמחר ייחתם העניין – במשך עשר שנים. (עמ' 72)

המספר לא נמנע מלפנות לקורא במהלך הסיפור ולשבור בכך את 'הקיר הרביעי' פעם אחר פעם. ההומור העממי מסופר ומורגש כאילו אתה יושב איתו ליד האח והוא משביע אותך להאמין לו כי הוא דובר אמת.

כעבור ארבעה ימים ראו הכול את הכרכרה שהוצאה מן המחסן אל החצר… רואה אני לי חובה להודיע לקוראים, שהייתה זו אותה כרכרה עצמה שנסע בה אדם הראשון. ואם יבוא מישהו ויצביע על כרכרה אחרת ויטען שהיא כרכרתו של אדם, הרי אינו אלא שקרן, והכרכרה מזויפת. איש אינו יודע כיצד ניצלה מן המבול. יש לשער שהקצו לה מחסן מיוחד בתיבתו של נוח (עמ' 187)

היהודים של אוקראינה

פרק מיוחד, ואולי ספר בפני עצמו, יש להקדיש לסוגיית היהודים. כאשר קראתי בספר הייתה לי תחושה שהלכתי במשעולים האלה. היערות העבותים, פירות היער, הרחובות הבוציים והמלחמות – הכל היה מוכר מאוד, אך במידה מסוימת גם שונה, זר. ואז הגעתי בקריאתי לקטע הבא:

יצאו כולם מתוך העגלה ופנו אל החדר הנמוך והמזוהם, והיהודון המוזג חש לקדם את פניהם ולהעתיר אותות שמחה על מיודעיו משכבר. בכנפי מעילו הביא להם היהודון כמה נקניקים של בשר חזיר, הניחם על השולחן ומיד עמד והפך פניו מן הפרי הזה, האסור על פי התלמוד. (עמ' 125)

נזכרתי בשירו של ביאליק על ילדותו בז'יטומיר, עת אביו פתח בית מרזח "למכור יין ומזון לאיכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המוזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאיכר" (הרוצה להרחיב על אודות השיר, יקרא ביומן הרשת המצוין של הספרייה הלאומית את הרשומה 'מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות'). וכה כתב ביאליק בשירו:

"בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, / הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס. / בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, / בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה".

ופתאום נזכרתי מהיכן הנופים הללו מוכרים לי: הם נופי ילדותם של גדולי סופרינו – אך משתקפים בהם כבראי עקום. זוהי השתקפותה של הגלות, הצד האטום של הראי. כך תיאור ההילולה, שהזכירה לי את סצנת החתונה במחזה 'כנר על הגג', שבה פורצים השכנים האוקראינים בערב הכלולות ורוקדים את הריקודים 'שלהם'.

גדוד הרגלים… לא נפל אף מגדודי הפרשים. רבים מן הקצינים שתו יי"ש חריף שבחריפים, והשכילו למשוך יהודונים בפאותיהם בזריזות שלא נפלה מזריזותם של ההוּזארים. כמה מהם ידעו אפילו לרקוד מזוּרקה. (עמ' 161).

אילו המצאות לא המציאו לכבוד ההילולה! גם מסכות נהגו לשים על פניהם… הנה בימים ההם יקום פלוני ויתחפש ליהודון, ואילו חברו – לשֵד, יפתחו השניים בנשיקות וחיבוקים, ולבסוף יאחזו איש בבלוריתו של רעהו… ישמור אותנו אלוהים! צחוק כזה יאחזך, שהכרס פוקעת. (עמ' 210)

ואולי הדבר הנורא ביותר הוא היומיומיות של השנאה. בכל סיפור וסיפור בספר היהודים שזורים לבלתי הפרד. העגלון הוא יהודי שמעכב את הנסיעה משום ש"שבת ממלאכתו בשבתות, היה מתכסה בשמיכת הסוסים ומתפלל כל היום", הרוכל הוא יהודי ושני האיוונים הנ"ל לא יניחו לו "לעבור לידם בלי שיקנו אצלו צנצנות שונות ומשונות של סם לקטילת אותם חרקים, ומלכתחילה יחרפו יפה-יפה את הרוכל על שום שדבק הוא באמונת היהודים", החייט הוא יהודי וכמובן גם המוזג.

אך ההיכרות האינטימית לא מרככת את השנאה היוקדת. הסיפורים, שנכתבו באמצע המאה שלפני-שעברה, כמו מכינים את העתיד לבוא על יהדות אוקראינה מאה שנה בדיוק לאחר מכן. האנטישמיות טבעית כל כך, מובנת מאליה כל כך, מלאה דוגמאות שנונות:

פטרוס העלוב לא היה לו אלא מקטורן אחד, אפור, שמספר החורים בו רב מן הזהובים שבכיסו של יהודי. (עמ' 201)

הבטן נבחלת. אולם בכל זאת, ערך יש כאן. הרגשתי כאילו אני פוסע יחד עם מוטל בן פייסי, עם קריינדל טשארני ועם בנימין השלישי בשבילים הזרים והמאיימים כל כך, המלאים שדים וחושך וכלבים וגויים בכרכרות. ומעט יותר הבנתי לליבם וכאבתי על הגלות הארוכה הזו.

jesus-page-4_1
היהודי הנצחי, מאת הצייר שמואל הירשנברג (1899)

אני רוצה לסיים בשבח לתרגומה של נילי מירסקי. תרגום הוא אמנות יוצאת מן הכלל שבכוחה לקבוע האם תצלח ההתמרה משפה לשפה. מירסקי עושה נפלאות ובוראת מחדש את הסיפור בגרסתו העברית. היא יודעת בדיוק באיזו מילה להשתמש, באיזה משלב לשוני, והיכן לקבוע שיבוצים וארמזים באופן שיובן אך ורק לקורא העברי.

הספר יצא לראשונה בעברית בשנת 1980, אזל מן המדפים וכעת, במלאות שנה לפטירתה של המתרגמת, החליטה הוצאת עם עובד להוציאו מחדש, ויפה עשתה. ספרות יפה יש כאן, כאב לב יש כאן והרחבת דעת יש כאן – אם כן, איננו חסרים דבר.

סיפורים אוקראיניים

ניקולאי גוגול

מרוסית: נילי מירסקי

הוצאת עם עובד – ספרייה לעם 2019

224 עמ'

(ראה אור, בשינויי עריכה קלים, במוסף 'שבת' של מקור ראשון, גיליון 1143)

מודעות פרסומת

דברים לזכר סבתי האהובה, סימונה אבניאל

AVN_8171.JPG

אני אוהב את התמונה הזו של סבתא שלי, מֶמֶה.

את התמונה צילמה אחותי אמונה באירוסין של שרית ושלי, לפני שבע שנים.

זו תמונה שיש בה הכל: את החכמה שלה, את התבונה שלה, את ההומור שלה, את העין הטובה שלה ואת הפיקחות שלה.

~~

ממה אהבה אותי מאוד, באופן מובחן וגלוי וחסר בושה. האהבה הזו עברה וגלשה גם אל שרית ואל הילדים. "אתכם אני אוהבת, אבל את נחום אני הכי אוהבת", אמרה לאחים שלי. אותי זה הביך, אבל היא הייתה מחויבת לאמת שלה.

בעבור ממה, חתונה הייתה שלב מצוין בחיים. אמנם לא סוף פסוק, אבל כזה שנותן מעט מרגוע, ומאפשר לה לנשום לרווחה ולחשוב על הצעדים הבאים שאתה צריך לעשות.

בתמונה אפשר לראות את האור שהקרינה ממנה השמחה באירוסין שלי – על כך שניצלתי, שאני חי, שהנה עומדת להיות לי אישה.

~~

ממה הייתה אדם חכם מאוד. היא התגאתה בכך שידעה צרפתית, ואהבה מאוד לשוחח עם דוברי צרפתית – לא משנה אם היו שוויצים, קנדים, צרפוקאים או פריזאים. אבל השפה האמיתית שהיא דיברה הייתה שפת הלב. הייתה בה החכמה העמוקה לדבר לכל אחד ממקומו. בנחרצות, בידענות, אבל בעיקר בתבונה.

~~

אם היו שואלים אותי מי הדמות הציונית שאני מעריץ, הייתי כותב בעבר שז'בוטינסקי, או הרצל או בן גוריון. אבל כשאני מחפש דמות ציונית-מיתית, שפגשתי, אני יודע שזו ממה. היא לא כתבה ולו מאמר אחד לעיתון. היא לא יסדה מפלגה ואפילו לא הקימה היאחזות נח"ל. אבל היא נאחזה בארץ הזו בכל כוחה, והכוח הזה היה רב.

יחד עם פפה היא עלתה לארץ ובתנאים קשים גידלו משפחה לתפארת. אני עוד זוכר את יין הקידוש שלהם – מי ענבים סחוטים. את מרק רגלי העוף, כשהיא מכריחה אותנו למצוץ את אצבעות הרגליים שלו בשביל הוויטמינים. קורקבנים היו מעדן. כבד עוף – סדנת בריאות.

דירת שיכון, קומה רביעית ללא מעלית. אין מזגן. בחורף רטיבות. בקיץ השמש דופקת על הגג ונכנסת. את הרגליים הנפוחות אני מניח שקיבלה משם, מהטיפוס האינסופי במעלה המדרגות עם שקית קניות מפוספסת, רב פעמית עם ידיות מעץ, כשחזרה מהמכולת של מורדוך.

אבל היא מעולם לא הוציאה את דיבת הארץ. טוב לנו, אנחנו בארץ שלנו.

לפני כמה שנים אמרתי לה ממה, אולי ניסע לטיול שורשים בתוניסיה? הסתכלה עליי.

אני, מה יש לי לעשות שמה? בשישים ושבע ניסו להיכנס לבית. צעקו ברחוב: איטבח אל יהוד! סבא שלך חסם את הדלת עם מקרר. השכנה הערבייה שלנו שהייתה שותה מהקידוש צעקה עליהם 'אין לנו פה יהודים'. את החנות ניסו לשרוף. את בית הכנסת ניסו לשרוף. עכשיו אני אפרנס אותם? וגם אין מה לראות. לא נשאר כלום ממה שהיה. אין לי מקום אחר. ארץ ישראל זה הבית שלי.

~~

אבא סיפר לי: שלושה שבועות לפני המלחמה נאצר סגר את מיצרי טיראן. החלו רוחות מלחמה. הערבים התחילו להתאסף ברחוב. ידעו שמשהו עומד לקרות. הסתגרו בבית. פפה בא הביתה דואג: לחנות החשמל שלו הגיעה סחורה חדשה, והוא מיהר ולא הספיק לסגור את תריס הברזל שאוטם את החנות. ממה אמרה: אני אלך. לבשה גלבייה שחורה וחיג'אב. הלכה. סגרה. חזרה.

ברחוב כבר היו הפורעים. בבית אבא, בן שש, ופפה נעלו את הדלת, אבל הרגישו שזה לא מספיק. בכוחות משותפים הזיזו את המקרר וחסמו את הדלת. פתאום סבא צועק: הטלית! השאירו אותה על חבל הכביסה. מיד הורידו.

בינתיים הפורעים התאספו. התחילו למלא את חדר המדרגות בצמיגים וניסו להצית אותו. העשן התחיל למלא את הבית. האח הקטן של אבא, בן שלוש, מקיא בלי הפסקה ובוכה בהיסטריה. בחוץ ההמון שואג. איטבח אל יהוד. מנסים לפרוץ לבית, השכנה הערבייה שהייתה באה לשמוע את הקידוש ולשתות מהיין (הסבירה: זה לא יין, זה עם ברכה) גירשה אותם: אין פה יהודים, יימח שמכם! המשיכו הלאה.

אחר כך עזבו את תוניס. שמו כסף מזומן בגרביים. וזה הכל. לשכנים אמרו: נוסעים לחופשה בצרפת. השכנים ענו בשקט: בהצלחה בפלשתינה.

~~

(חשבתי לעצמי: סיפור יפה. אבא היה בן שש, נשמע כמו חוויה שחווים בעוצמה, אולי קצת בהגזמה. והנה פתאום ויקיפדיה, הפילוסוף פוקו כותב לחברו בזעזוע על "גל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים":

"לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו – העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (…) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד". הנה, בלי הגזמה.)

~~

ממה הייתה אדם של אמונה תמימה. היו לה בבית תמונות של הרבי מלובביץ', ושל הבבא סאלי, ושל החפץ חיים ושל רבני תוניס. היא התפללה כל בוקר בלב שלם והיה לה קו ישיר לריבונו של עולם. היא קראה תהילים ואמרה את פרקי שירת הבריאה, ובשנים האחרונות למדה תורה בכיתת הוותיקים ועוד לפני כן שמעה שיעורי תורה בתחנות האלה של ש"ס.

אבל האמונה שלה לא הייתה עיוורת. על קרובת משפחה אמרה לי פעם: "היא חזקה [בדת]. כל היום בתהילים [מדגימה כששתי ידיה צמודות כמו ספר והיא מתנדנדת, כפופה] טו-טו-טו, טו-טו-טו. מגזימה! אמרתי לה, בואי, תשבי איתנו קצת – לא ממה, אני צריכה לסיים את הפרקים של היום. אה! [חוסר שביעות רצון] לא טוב ככה. בעזרת השם תתחתן יעבור לה".

אבל בטלוויזיה צפתה באדיקות. בחידונים מצרפת וגם בחדשות. בזמן אסונות כבדים במיוחד הייתה מצקצקת בקול. הייתה מעודכנת בטלנובלות. "טוב טוב, תסגור, שאבא שלך לא יכעס עליי".

~~

השגיאות שלה בעברית – שאותה למדה בגיל 29, כשעלתה לארץ – היו מצחיקות עד דמעות. היא התאמצה לעקוב אחרי זמירות השבת ששרנו אבל לפעמים התפלק לה איזה "זכור את יום השבת לקדשו / קרנו כי גבהה, גזר על ראשו", ואני, שישבתי מולה, דמיינתי את יום השבת עם גזר על ראשו ולא התאפקתי מלצחוק בקול. ובשנה האחרונה, כשנזקקה לחמצן, אמרה: "אבל אתם החמצן שלי", ובמקום חמצן אמרה חומצה. "אתם החומצה שלי".

ואני לא מתבייש לצחוק, כי הייתה צוחקת יחד איתי.

~~

במובן מסוים, מפחיד, ממה היא הקלישאה על הסבתא המזרחית. היא הייתה גזענית (מרוקאים היו אצלה אשמים עד שתוכח חפותם), היא הייתה קולנית, היא הייתה חמה, כועסת מהר ונרגעת מהר, אוהבת ומחבקת ומועכת, היא הייתה חכמה אבל לא מלומדת, היא הייתה ציונית אבל בעיקר דרך הרגליים.

אבל מי שהכיר את ממה ידע שהיא הכל חוץ מקלישאה. הייתה לה דרך להפתיע אותך, להיות צעד לפניך, לא להיכנע לקונבנציות. היא הייתה תופעה של אישה אחת.

~~

השבוע נפרדנו מממה בפעם האחרונה.

אין לי מילים להביע מה היא הייתה בעבורי. היא הייתה מקום שפוי, מקום נכון, מקום שקט להניח עליו את הראש. היא הייתה נס קפה של עלית, וסלט חתוך גס עם מלח גס, וזיתים מרים, ואצבעות חזקות וצחוק רועם. היא הייתה כל הדברים הקטנים שבעצם הם גדולים מאוד.

~~

אני יכול להתנחם רק בכך שהלכה מאיתנו כשהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה עד אין קץ, והיא החזירה אלינו את האהבה הזו. הלוואי שיהיה בי אחד ממאה מהחוסן שלה, מהעקשנות שלה, ובעיקר מהלב הגדול והטוב, הלב שבגד בה לבסוף.

מה הן שנות חושך: מסה על הבכי

יומן ספר | פרק ה' | דברים שנשאה המשוררת בכל סרלואי בערב ההשקה

~~

נתחיל מהסוף: איני יכולה לקרוא בשירים של נחום בלי לבכות. זה קרה לי לא פעם אחת ולא פעמיים, וזה נדיר וחריג כל כך עד שאני עומדת בפני שוקת שבורה כבר מההתחלה: איך לדבר על ספר שבאופן אישי איני מצליחה לקרוא בו כל פעם, כיוון שאני בוכה באמצע?

יש כל מיני דברים שמרגשים אותי בספר, אבל אני רוצה להתחיל מהעמדה של נחום. כמה פעמים כששוחחנו על ההתהוות של הספר, הבליע נחום תוך כדי שיחה את המשפט "אני לא משורר", ולא התווכחתי. לא כיוון שבעיני הוא לא משורר, אלא כי אי אפשר להתווכח עם עמדה של משורר. האמירה הזו היא לא רק אמירה ביוגרפית, אלא בעיקר עמדה פואטית מרעננת מאין כמותה. בעולם שלנו בכלל, ובעולם הדתי בפרט – כולם כותבים. כולם משוררים, ויוצרים, רגישים נורא ועוברים משהו. העולם הספרותי הוא מרחב צפוף וחנוק מאד ויש אינפלציה של מילים. והנה בא משורר, ומכריז על עצמו שהוא לא כזה, כי הוא פשוט כותב שירים. הוא לא "הומה נוגה לאור הירח המחסיר". הוא פשוט כותב.

להיות 'פשוט כותב' הרבה יותר מחייב מ'להיות משורר'. נחום אומר בעצם: אני לא מהנדס קתדרלות, אני פועל פשוט שמניח לבנים של מילים. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שהשירה של נחום מלמדת אותנו שהמחויבות היא לא למילים או השימוש בהן, אלא לחיים – כאותו מונח מגונה 'החיים עצמם' – מכאן הפתח לאינסוף. אבל על זה נדבר בסוף הדברים.

המבט המוסט

נחום מצפה ממני שאגיד דברים חכמים על הספר, אבל אני לא יכולה. אני אשתף אתכם בשירים שגרמו לי לבכות ושהלב שלי נפער בהם.

~

התכוונות

סְלִיחָה אֲדוֹנִי

סְלִיחָה

אֲנִי לֹא לְהָבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

– פֹּה הֲגָנָה?

אֲנִי רוֹצֶה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגָנָה.

– דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת

מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי,

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת

~
לפני שנדבר על השפה, בואו נדבר על הפירוק. בואו נדבר על זה שנחום כותב בשפה שבורה, דווקא כי הוא בקי ורהוט כל כך. וזה מעשה של אומץ. וכשמשורר מעז להקשיב לאחרים, כשהוא מעז לשחרר את השפה שלו, ונותן לאחרים להשתמש בה, זה מעשה שבאמת לא מאפיין משורר במובן הגס של המושג: הוא קשוב לאחרים, לא רק לעצמו. ואז בוקעים שירים כאלה.
אבל זה לא רק שיר של קשב, אלא שיר של תפילה. לקחת שפה שבורה של אדם אחר ולהבין שרק ככה מתפללים. שממקום חלק, בקי, יודע, רהוט, אין באמת שפה. אין באמת דיבור ואין באמת תפילה וא-להים. וצריך אומץ בשביל להודות בכך, בטח בספר ראשון שהוא בדרך כלל הצהרת כוונות ותצוגת יכולת של המשורר. והנה כאן בא נחום ואומר: השפה שבורה. אולי היא בכלל לא השפה שלי. יש איזה דיבר בסיסי שאיני מצליח להיות חלק ממנו. אבל זו ההתכוונות שלי. אולי זו התכוונות דתית, או רוחנית – לא משנה כרגע. אבל הגמגום הזה, שלא מאפיין את הספר, הוא חלק מהדיבור שבו. שפה שבורה.

זה, אגב, לא השיר היחיד שעוסק בבקעים שבשפה. באי היכולת להגיד. באחד משירי סוכות היפים בספר (מאד מרגש אותי שיש כל כך הרבה שירים על החג הזה בספר. כי זה חג שהבקשה בו – על המים – כה עצומה, שאי אפשר לנווט אותה בדיבור של מבטחים):

~

שְׁכֵנִי עָשָׂה לוֹ סֻכָּה קְטַנָּה

כְּתָא טֶלֶפוֹן,

וְכָל הָעוֹבְרִים בְּעֶרֶב הַחַג

יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

אֶת קוֹלוֹ, קוֹל

עוֹבֶדֶת זָרָה, נִלְחָץ

לְתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת

זוֹעֵק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם

בְּשָׂפָה נוֹאֶשֶׁת,

לֹא בְּרוּרָה

 

אֲבָלהִבְטַחְתָּ אֲבָלאָמַרְתָּ

אֲ בָ ל  בָּ נ וּ  בָּ חַ רְ תָּ

~

וככה, לשמוע קול שרבים מסיטים ממנו את מבטם. לשמוע את הלב הנסדק, בלי להגיד לב. בלי להגיד כמעט שום דבר שאינו יוצא מפיך, אלא מלב אחר. זו עמדה של משורר כמקשיב, כשליח ציבור. וזה דבר גדול, שאי אפשר לתפוס משורר בעצם הגדולה שלו, כי הוא מעיז לכתוב מהדברים הקטנים. כי הצעקה של הזולת היא חלק מהשפה שלו. ואולי זו גם אמירה דתית עמוקה, על הצורך לרפא עולם שבור, שהסדק בעולם – בכל העולם – הוא חלק מהאתגר של האדם הדתי. אבל בנו בחרת. אבל גם אנחנו הצעקה הזו. אבל זה מטעה, לדבר על הפירוק כנקודת מוצא. בואו נראה מה אפשר לעשות בשפה מלאה, אבל בלב שבור.

קולו של המשורר

איכשהו כשאני קוראת שירה, אני תמיד מחפשת את קולו של המשורר. יש משהו מובהק בקול של משורר, וזה נדיר מאוד לספר ראשון, אבל מה שנדיר עוד יותר – וזה הפלא של השירה – זה הרגע בו הקול של המשורר הופך לקול שלך, שבו את קוראת משהו שפועל עלייך כל כך עד שאת מרגישה כאילו נכתב מלבך.

~

איני אותו האיש

(מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה: וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ.

כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ

שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.

רמב"ם, הלכות תשובה)

הָיְתָה בִּי תְּפִלָּה

הָרוּחוֹת הָיוּ בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת

כְּמוֹ הָיְתָה בִּטְנִי חֲלוּלָה

טַלִּיתוֹת נָשְׁבוּ בִּי כְּנָפַיִם

מְצִלּוֹת כְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהָיְתָה

לְבָנָה בְּאוֹר בִּלְתִּי-מְסַמֵּא,

וְהָיִיתִי עָטוּף, דְּרָכַי הָיוּ טוֹבוֹת,

מֵעוֹלָם לֹא דָּרַכְתִּי עַל

כַּפּוֹת רַגְלַיִם בְּעוֹדִי חוֹמֵק

בֵּין אֲנָשִׁים בְּמַדְרֵגוֹת הָאוֹטוֹבּוּס.

הָיִיתִי חַיָּל, הָיִיתִי חָזָק, נָתַתִּי אֶת

כּוֹחִי לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן, הִכֵּיתִי

רַק כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרֵרָה.

 

הָיִיתִי רַחוּם יוֹתֵר מֵאֱ-לֹהִים

וּוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם,

הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹא עוֹלָמוֹת אוֹ לְהַחְרִיבָם

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה עֲבוּרִי מִשְׁאֶלֶת-לֵב.

 

וּבְחַיַּי אֵין יוֹתֵר תְּפִלָּה. אָזְלָה תְּפִלָּתִי.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים הָלַךְ הָאֱ-לֹהִים וְשָׁקַע

כְּשֶׁמֶשׁ סְתָוִית בַּהֲמוֹן זַהֲרוּרִים

וְגוֹנֵי-גְּוָנִים, מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל עַזּוֹת

וְזִקּוּקִין,

וּבִמְקוֹמוֹ זָרַח הַבֶּכִי

בִּתְנוּעָה עֲדִינָה כְּלַיְלָה, בְּפִעְפּוּעַ,

בְּפִכְפּוּךְ, חוֹמֵק בֵּין הַגְּדֵרוֹת

כּוֹבֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁל אֱמֶת

בֵּין צַלְעוֹתַי.

 

הַמִּלִּים הַמֵּתוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה מַזְכִּירוֹת לִי

אֶת הַנַּעַר הַמֵּת שֶׁהוּא מֵאֲנָשַׁי

וַאֲנִי מֵאֲנָשָׁיו.

אֲהוּבִי מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי

נִמְנֶה עִמָּם כַּצֹּאן

תַּחַת חוֹתַם הַמֵּתִים וְהַחַיִּים.

וַאֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק:

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֲבָל אֲנִי אַחֵר

וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה

קוֹרֵעַ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה,

עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נִקּוּדִים-נִקּוּדִים

שֶׁל אוֹר עַל רִצְפַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ

 

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְהַבֶּכִי

נָהָר לְכַבּוֹת גִּצֵּי הַפְּלִיאָה

וְאֵינִי הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָם

מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה

בִּתְנוּעוֹת שְׂחִיָּה רְחָבוֹת

בִּקְרִיעַת חָזֶה וּנְשִׁימוֹת פַּרְפַּר

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל אֱ-לֹהָיו,

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְאֵין בִּי עוֹד שֵׁמוֹת

לִהְיוֹת יוֹסֵף, לִהְיוֹת דָּוִד,

לִהְיוֹת נַחְמָן

 

בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי

 

אַל תַּכְלִימוּנִי.

~

השיר הזה אינו כפי שהוא, והוא שיר מאוד לא פשוט מבחינה דתית. המוטו לשיר מתבסס על הלכות תשובה לרמב"ם, פרק ב' הלכה ד'.

"מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּ חוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ".

התשובה, לפי הרמב"ם, מחייבת את האדם לשינוי עצום של תפיסת עצמו: ראשית פועלת התפילה, שמביאה לשינוי של העצמי. אבל מה עושים כשהתפילה עצמה לא מתאפשרת בתוך התשובה, כיוון שהאדם משתנה כל כך עד שאין הוא משיג אחר תפילתו? (אגב, זה דבר שאינו מדובר כמעט בעולם הדתי: כמה התפילה היא מרדף).

השיר כמו מתחיל בווידוי: מילאתי אחר החובות הדתיות שלי, הייתי אדם טוב. אבל לא רק: ניסיתי להיות הכי טוב. ניסיתי – ואולי גם הצלחתי – להיות רחום יותר מהא-ל עצמו, ובטח שיותר מבני אדם. בלי הכוח לברוא ולהחריב (שוב הוא מנסה לחמוק מלהיות משורר… אבל הפעם לא יעבוד לו, אנחנו כבר יודעים שהוא משורר). אבל התפילה אובדת, כי זהו המהלך של המתבגר הדתי: א-להים שוקע, וזורח מחדש במקום הבכי, שם בנקודה הכואבת בגב (כי בגיל 35 הגוף לא כשהיה, אבל לא צריך להגיד את זה למי שלחם בסרטן), שם נקודת האמת.

והתפילה מתה כמו האהובים, ועל המוות הזה כולנו מנויים, אבל לא באמת, לפחות למראית עין. משהו במשפטים האלה מזכיר לי את דברי המשנה בזבחים ה', ח': "הפסח אינו נאכל  אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי". ומה גם אהובינו שאינם בנגלה, ומה גם משוררים. זה דימוי כל כך נורא: תפילה מתה, חבר מת. בשניהם יש התפרקות של אפשרות הקשר והאהבה, ועל כל זה כולנו מנויים.

והשיר נמשך: המאבק על ההכרח, הזכות, האסון, האפשרות להישאר בחיים. וכאן יש שימוש נפלא בתהילים קט"ז:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. ג אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. ד וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. ה חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. ו שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. ח כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. יב מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. יג כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יד נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. טו יָקָר בְּעֵינֵי  ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. טז אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יח נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַלְלוּ יָ-הּ.

יש כאן בחירה: להתהלך תמיד לפני ה'. להסכים להיות חי. אבל איני אותו האיש שהיה קורע את לבו בתפילה: אני נשאר, אבל אני אחר. אני מגדל לי עולם דתי בלא הנחמה של האהבה הפורצת, של הגוף הסוער, של האמון הבלתי מותנה באהבה ובאפשר. בא-להים.

זה שיר על אהבה בוגרת, אהבה פצועה, על דבר מאוד נדיר היום: התבגרות של אמונה. לרגע הדובר הופך את המשמעות של דברי הרמב"ם בהצהרה שאיני אותו אדם עוד, כשהוא אומר: "אבל אני אחר". אחר? הרי המילה הזו זורקת אותנו ישר למרחב האסוציאציות המדרשי על אותו 'אחר', אדם ששנה ופרש, זה שאין להזכיר את שמו. והוא מוזכר כמעט בתוך רשימת שמות שאי אפשר להיסמך עליהם יותר באמונה.

ואז נחתם השיר: " בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי / אַל תַּכְלִימוּנִי".

ושוב, שבירת השפה. כי בסופו של דבר, כולנו מגיעים לרגע הזה של הילד הנחנק מבכי. כי גם מבוגרים, מבוקרים, נחנקים כילד. שבורים. בוכים. והפעירות הזו נדרשת גם בשפה, גם בצעקה של רבי אלעזר בן דורדיא החוטא שמבקש שאחרים יבקשו רחמים עליו, כי יש גבול גם לצעקתו של אדם. ובסוף נותרת רק הבקשה: אל תכלימוני. שלא אישאר עירום בתפילתי, ללא אוהב ואוסף. כי זו אולי הבושה הגדולה ביותר של האדם: להיזרק עירום בתפילתו.

מילים גלויות

נחום, לא ריחמת עלינו, כי לעולם אינך מרחם על עצמך. השיר האחרון שאקרא מגיע מיד בעמוד אחר כך:

~

תיקון

הַיָּמִים הָרוֹטְטִים הָרוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה

הַתְּפִלּוֹת מְלֵאוֹת הַחוֹרִים, תְּפֵלוֹת

עֲשׂוּיוֹת כְּמַצּוֹת מְכוֹנָה.

הַמְּקָרֵר הַיָּשָׁן

שֶׁחוּטִים פָּרְצוּ מִצִּדּוֹ הָאֲחוֹרִי, לוֹמַר

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

"הַכֹּל פֹּה מֻחְזָק בִּבְרָגִים חֲלוּדִים וְסֵלוֹטֵייפּ"

אָמַר אִישׁ הַמְּקָרֵר וְגֵרֵד בְּבִטְנוֹ.

שָׁתַקְתִּי, נִכְלָם.

נִפְלֵאתִי כֵּיצַד גִּלָּה.

~

קודם ביקשת שלא להיכלם, והנה עכשיו אתה נכלם. גילו אותך, אי אפשר להסתתר יותר. אולי זו הבעיה והטירוף בלהוציא ספר שירה, אי אפשר להסתתר יותר מאחורי המילים. כפי שאמרה זלדה: "איזה טירוף להוביל זרים לשם". וזהו בעיני הכוח האדיר והמתנה של הספר הזה: אתה לא מסתתר מאחורי המילים, אתה מעניק אותן לעולם.

תודה לך.

 

 

מה הן שנות חושך: אמת ואמונה

יומן ספר | פרק ד' | דברים שנשאתי בערב ההשקה

ערב טוב, תודה לכם שבאתם.

אברך את א-דני אשר יעצני, אף לילות ייסרוני כליותיי.

ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

~~

א' | כמה מילים על האמת.

אבא של סבא שלי היה סבא מיכאל. בחכמתו העל-אנושית, ובחרדתו, היהודית מאוד, הצליח להבריח מהולנד את רוב משפחתו ערב מלחמת העולם השנייה. למעלה משבעים אחוז מיהדות הולנד הושמדה בשואה, ביניהם אחיו של סבא, אלברט, שהיה חבר במחתרת ההולנדית. כאשר חזר סבא מיכאל לבית הכנסת באמסטרדם לאחר המלחמה כדי לבדוק אם יוכל להשתקע שם שוב, לא יכול היה לשאת את המראה. "עמדתי בין כל המקומות הריקים הללו", אמר, "אני יודע היכן ישב כל אחד ואחד מבני קהילתי, ואיני יכול להתפלל בין המתים".

סבא מיכאל הקפיד בקלה כבחמורה ולא היה יקה דקדקן וירא שמיים ממנו. אך פסוק אחד היה משמיט מברכת המזון: "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב". פסוק זה לא אמר. והסביר: "ראיתי צדיקים נעזבים".

סבא של שרית אשתי, סבא יואל, היה בדיוטות התחתונות ביותר. פעמיים חמק מאקציות בעור שיניו, ובפעם השלישית נשלח לאושוויץ, שאותה שרד, וגם את מטהאוזן, צעדת המוות ואת מחלת הטיפוס. בסיום המלחמה היה נער בן 16. הוא שקל 38 ק"ג.

בערב שבת, באמצע הפיוט 'כל מקדש', לאחר הפסוק "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", סבא יואל היה עוצר, נאנח אנחה עמוקה ואומר "א-יינע מנוחה". – "גם כן מנוחה".

אנשי אמונה היו אבותינו, ואנשי אמת. והם לימדו אותנו להאמין, והם לימדו אותנו לומר אמת. והאמת היא שמאז השואה – שהיא שם החיבה שלנו להשמדה שיטתית, אכזרית, מחושבת, תעשייתית, של בני העם הנבחר, מגיל עוברוּת ועד ערש דווי של זִקנה – נכתב פרק חדש ברומן המתמשך בין אלוהי ישראל לבין עמו.

הספר שכתבתי משתדל ללכת בדרכי אבותיו ואמותיו: הוא דובר אמת.

הוא דובר אמת כמשה רבנו שאמר לא-ל שדיבר איתו פנים אל פנים: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"; הוא דובר אמת כדוד המלך שאמר "עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי. הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר"; והוא דובר אמת כירמיהו הזועק "רְאֵה אֲ-דֹנָי וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא".

הספר הזה דובר אמת כאשר הנפש מרוקנת מתפילה; והוא דובר אמת כאשר אמא לארבעה נורֵית יחד עם האיש שלה לעיני ילדיה; והוא דובר אמת כאשר אלפי יהודים נעקרים מבתיהם ומושלכים לרחוב; וכאשר נער יקר מאבד את חייו; וכאשר הגוף גובר על האיסור; וכאשר המוות עולה בחלון. הוא דובר אמת כי ליהודִי בָּעולם אין שפה אחרת מאשר אמת, ואמונה.

הספר הזה, בקטן, בצנוע, במועט, מבקש להמשיך את דרכם של חכמי ישראל, מחברי פיוטי השבת, אשר זעקו איש בגלותו על ייסורי העם החרד לישועה. עשרות שנים, מאות שנים. אלפיים שנה.

רבי יצחק לוריא, במאה ה-16 בצפת, מצר כי השבת היא "חמדת הלבבות לאומה שבורה, לנפשות נכאבות נשמה יתרה, לנפש מצרה תסיר אנחה". ומאה שנים אחריו בתימן, מבקש יוסף בן ישראל "אשאל אלוהיי, יגאלה השבויים, יאסוף זרויים. אל תמסרה אותם ביד בזויים, כי הם קנויים". ובמרוקו בראשית המאה העשרים, שלמה זריהן תוהה "הלעולם תזנח, עמך הנאנח, צועק מבור לא מצא עזרה, אל נורא, אל נורא"?

ולאחר המאה העשרים, הרעה בָּמאות, כל המפטירים כדאשתקד – הריהם מכת חנפים שאינם מקבלים פני שכינה, ועליהם נאמר: "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא".

וזהו שהספר מבקש: אמת ואמונה.

~~

ב' | כמה מילים על המוות.

כאשר עמדתי על סף המוות רבים באו לשאול בעיניי כיצד הדברים נראים משם. האם אוכל להוריד להם מעט פתיתי שלג מן העולם הבא. לא בשביל להתעשר, חלילה, רק כדי שיהיה להם מושג איך זה.

איך זה? קר מאוד ובודד מאוד. ועל כן כל לחיצת יד, כל מבט, כל חיבוק וכל דיבור של אמת הם יקרים ונדירים, על פסגת ההר הזו. לא אשכח את אביו של חברי, אדם הממעט בדברים, שלי ולו אין הרבה במשותף. אך הוא עמד לידי יום אחד ושאל לשלומי, והתעניין בהמשך הטיפולים וכיצד אנצל מן המוות. ובסוף דבריו איחל לי בהצלחה והלך. אולם לפני כן העביר יד על כתפי, והשהה אותה שם שנייה אחת יותר מכרגיל. ידעתי היטב מה הוא אומר לי. מה הוא מבקש ממני. ואהבתי אותו על כך בכל ליבי.

ולא אשכח את שרית, שנתנה את ידה בתוך ידי. ולא אשכח את דביר, שהיה לי לפה ולעיניים. ולא אשכח את הוריי, שהיו לי צוקים איתנים לִבטוח בחיים ובטוב. ואת כל שאר האנשים הרבים והטובים שהיו עמי ואי אפשר לי לפורטם, כי רבים הם, על כן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם.

ויום אחד, כאשר חיפשתי מקור לדבר תורה לאזכרה של חברי, נתקלתי בדברי הנצח הללו של ילקוט שמעוני, המספרים על פרידתו של משה מאהרון. ברשותכם, אקרא את מן המדרש המופלא.

"עלו משה ואהרן ואלעזר להר ההר, והיה משה מתבייש לומר לאהרן הגיע זמנך ליפטר מן העולם. א"ל אהרן אחי, רצונך לידע מה שכתוב בו באברהם? א"ל הן, א"ל ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ולא הרגיש. אמר ליה אהרן אחי אם יאמר הקב"ה לאחר ק' שנה שתמות, מה תאמר? א"ל צדיק הדיין. ואם יאמר לך היום, מה תאמר לו? א"ל צדיק הדיין נאמן הוא עליי. א"ל הואיל וקבלת עליך נעלה לראש ההר, שכן אמר לי הקב"ה. היה אהרן הולך אחריו כשה לטבח יובל. אמר הקב"ה למלאכי השרת, הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב, בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה.

ולא היה משה יודע כיצד יפשיט, להפשיט את החיצון ולהלביש פנימי לאלעזר לא היה אפשר, לחלף בגדי הקדש מן סדרן לא היה אפשר, ליטול את כולן להניחו ערום א"א, אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי. והיה משה מפשיטו ואהרן מתבלע בהר, וחכמים אומרים משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו. בגדי כהונה שהפשיט משה לאהרן הלבישו לאלעזר בנו בפניו, ועשה לו הקב"ה נחת רוח והודיעו שאין אחרים נוטלין גדולתו. אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה, שנאמר "על פי ה'". והיו משה ואלעזר מנשקין את אהרן, משה על לחיו אחד ואלעזר על לחיו אחד.

ויש אומרים משה מפשיטו מן קרסוליו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו. א"ל משה (לאהרון): מה אתה רואה? א"ל איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט, והפשיטו עד ירכו ועלה ענן הכבוד וכיסה אותו, והפשיטו עד צווארו, א"ל, אהרן אחי, מה אתה רואה מה היא המיתה? אמר ליה עד עכשיו ולא כלום, אלא שעלה ענן כבוד וכסה אותי עד צווארי. כיון שהפשיט את כולו כיסה הענן את כלו, והיה משה קורא אהרן אחי מה היא מיתתן של צדיקים היכן אתה? א"ל איני כדאי לומר לך אלא הלוואי מקודם זמן באתי לכאן.

…וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן שמטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפין אותו וקשרו עליו מספד גדול, מיד היה יושב ובוכה, אמר: אוי לי שנותרתי לבדי".

אנו מבקשים לאחוז את ההולכים מאיתנו, ואיננו יכולים. אנו מבקשים לראות את העולם דרך עיניהם, והם אינם יכולים לחלוק אותו איתנו.

אך קרוב לשעת המוות יש בהירות גדולה, והידיעה שאין יקר מן היקרים לך, המנשקים אותך על שתי לחייך; והבנה שאין נדיר וחד-פעמי מליבת הדבר הטהור הזה, החיים, וספורים האנשים שישימו אל לבם. אך יש לעצור. ולהתבונן. ולהוקיר את הגוף, שהוא כלי יקר לקיבול הנשמה.

וגם את זאת כתבתי בספר.

~~

ג' | כמה מילים על הספר.

זהו ספר קטן, שאינו מתהלך בגדולות. אסופה של חמש עשרה שנה של כתיבה, שהפכה לחוברת דקה. אם היה ספר פרוזה, על גבו היה נכתב כי "זהו סיפורו המטלטל של בחור צעיר, המתמודד עם שאלות קיומיות, עם אובדן חבריו ועם שבריריות החיים. דף אחר דף אנו מלווים אותו בנשימה עצורה במסעו המרתק אחר אהבה, משמעות וביטחון תעסוקתי".

אך זהו אינו ספר פרוזה, והוא לא נועד להיות רב-מכר. זהו ספר שנכתב עבורכם, אוהביי, שתיקחו את מילותיי איתכם, ונוכל לדבר בהן. הוא אוסף את היפה, את הכואב ואת השביר שבחיים, ומנסה להעלות אותו באור.

ובעיניי כך יש לכתוב שירה: להגביה את המבט, אך לא לתת לו להפוך לחלום בהקיץ. ממש כמו שמקבלים תורה: שני טפחים אתה אוחז, שני טפחים בידי הקדוש ברוך הוא, והשירה טפחיים באמצע.

חסד גדול בעיניי שאתם נאותים לקרוא בספר. זהו חסד הישרת המבט. תודה לכם על כך, אתם משמחים אותי בכל שורה.

~~

אסיים בתודות.

תודה להוריי שלימדו אותי את רוב מה שאני יודע על החיים.

תודה לרב שרלו, שלימד אותי אמת ואמונה.

תודה לשרית, שמה שנתנה לי עמוק מן המילים.

תודה לילדיי, יאיר ואיתן, המחנכים אותי יום יום לאהבת הסבלנות, לעבודת המידות ולגעגועים לבית מסודר.

תודה להוריי השניים, אריה ועטרה, על אהבתם שאינה יודעת גבול.

תודה לנעמה שקד, עורכת הספר, על התבונה והרגישות.

תודה לאריאל, על חברות שהיא למעלה מן הזמן והמקום.

תודה לעוזי ולהוצאת אבן חושן, שעשו הכל יפה ובעתו.

תודה לכל השותפים בהפקת הערב הזה: משיב הרוח, בית הקונפדרציה, וחבריי הדוברים היקרים והאהובים.

תודה עמוקה ונצחית לאפרת, לאודיה, לחגי, לשירה, לאלישע, לנעמה ולכל הרבים שנתנו בי אמון בדרך הארוכה ובשנות החושך. אמונתכם ניגנה בי בלילות והחייתה אותי, ועדיין מחייה.

~~

אני מבקש לחתום את דבריי בפרק שירה שאינו מִשלי, אלא מִשל דוד המלך. ברשותכם, אשיר את הפרק בניגון יהודי תוניסיה, הנוהגים להגיד אותו בנעימה זו לאחר הדלקת נרות חנוכה.

א מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. ב אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ג ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. ד ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר. ה זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ו כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. ז וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. ח ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. ט אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן. י מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. יא שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱ‍יֵה עֹזֵר לִי. יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. יג לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

~~

תודה לכם.

אני אוהב אתכם מאוד.

מה הן שנות חושך: המעגל

יומן ספר | פרק ג'

אמרתי לו: לא ככה כותבים שירה.

הוא בא לשאול לדעתי. על פניו הייתה הציפייה של מי שרוצה מאוד לשמוע אך מפחד לדעת את האמת, ועל כן הוא עוטה מסכה של חוסר אכפתיות. ולי היה מעמד. הייתי מעורכי עלון השירה והספרות של הישיבה, 'טפטופים מעולם התוהו'. אנין טעם מטעם עצמו. ובאמת כבר כתבתי כמה שנים, קראתי הרבה שירה, פרסמתי ב'משיב הרוח' ואפילו בעיתון, פעם או פעמיים. והוא בא לשאול לדעתי.

~~

הוא צריך לדעת את האמת, אמרתי לעצמי. אתן לו עצות טובות. הוא ילמד לכתוב שירה ויהיה ממש טוב בזה. אבל השירים עדיין בוסר. כמו נערה צעירה שרוצה להרשים. הכל בחוץ.

~~

לא ככה כותבים שירה, אמרתי לו. תכתוב מסביב. לא את הדבר עצמו. לא את הרגש אלא את מה שאתה מרגיש. לא א' מוביל לב' ולכן ג'. ולמען השם, אל תסיים בפסוק. אבל הפסוק אומר בדיוק את מה שאני מרגיש, הוא אמר. בסדר, עניתי, אבל בשביל זה הפסוק קיים. הוא כבר אמר את זה הכי טוב שאפשר. כשאנשים רוצים לומר תהילים הם הולכים לפסוק, לא לשיר שלך, אז מה הקטע לשים אותו. אתה צודק, הוא אמר. אתה צודק.

~~

יותר לא הראה לי שירים שלו. וכמה וכמה אנשים שאלו אותי בגלוי, מי שַׂמךָ. יש לך דרך לקבוע מה הוא שיר טוב ומה לא? הניסיון, אמרתי, ממרומי גיל 21.

ובאמת, בתחילת הדרך, ארבע שנים קודם לכן, הקפדתי לקרוא לא מעט. כל שירי ביאליק. רחל וזלדה מכריכה לכריכה, כמובן. כוכבים בחוץ של אלתרמן, מעט אצ"ג. איתמר יעוז קסט. הרבה מאוד יהודה עמיחי. נתן יונתן. קניתי את 'כל השירים' של לאה גולדברג, שלושה כרכים, בשותף עם החברה שלי. כשנפרדנו קניתי ממנה את החצי שלה. ניסיתי יונה וולך ולא נדבק. דליה רביקוביץ' וזרקתי. ובאתר 'צורה' כתבתי ביקורות על אחרים, והם ביקרו אותי. הרגשתי שאני מתחדד.

יומן ספר 3 - עותק

בעלון של הישיבה לא אהבנו לפרסם שירים בעילום שם. אבל לפעמים הסכמנו, כשהשתכנענו שהשיר טוב במיוחד. בתיקייה מיוחדת במחשבי הישבה אפשר היה להפקיד את השיר והוא היה עובר לוועדת העורכים. יום אחד הופיע בתיקייה השיר 'המעגל'.

אני עומדת במעגל / עומדת אבל / לא מביטה סביבי בכלל / ולא מושיטה / (בטח שלא במלרע) / לאף אחד יד / (בטח לא את שלי) / ומה שהכי גרוע / שלמרות כל זה / כולם מסביבי רוקדים / עדיין

לא הרגשנו שהשיר משויף עד הסוף, אבל אהבנו ופרסמנו. אחר כך התברר שהשיר הוא תוצאה של התערבות מי יצליח להכניס לעלון שיר מגוחך יותר. היה צד שניצח. שם גיליתי את המושג 'מות המחבר' אפילו עוד לפני שהספר תורגם לעברית. אבל השיר טוב, אמרנו. השיר לא רע. הוא עומד בפני עצמו. כל השאלה היא שאלת האמון: כשאתה ניגש לקרוא מילים אתה רוצה לדעת שיש מאחוריהן מובן. אבל נשמת השיר מגיעה ממך, מהאמון שלך, לא מהמילים ולא מהמחבר שכבר מת מזמן, כאשר פרסם את השיר.

ועוד לא הבנתי את חשיבות האמון, שהוא הליבה מאחורי כל פרסום וכל כתיבה, ואולי גם מאחורי החיים. והמשכתי לבקר ולתקן.

~~

רק אחרי שמת באמת, בעולם הזה, ובכתביו נמצאו עשרות שיריו שחלקם לא פורסמו מעולם, הבנתי את תפקידי. לתת אמון. להאיר את הטוב. לא ערכתי יותר עלוני שירה. וכשבא אדם צעיר ומראה לי את שיריו בידיים רועדות אני אומר לו: זה יפה. תמשיך לכתוב.

השואה היא לא רק מחנות השמדה

החברה הישראלית סובלת מבוּרוּת שואה.

אנחנו יודעים משהו על השואה. כולנו למדנו בתיכון, וראינו סרטים. הפסנתרן ורשימת שינדלר, לפעמים הבריחה מסוביבור. היינו ביד ושם. שמענו עדויות של ניצולים, כל שנה מכיתה ז' ועד כיתה י"ב לפחות. חלקנו היינו במסע לפולין. אנחנו מכירים מצוין את המחנות, או לפחות את הבולטים שבהם. אושוויץ, ברגן בלזן. קצת פחות את הגטאות. כאילו, לא השמידו שם, אבל היה קשה מאוד. רבים מתו ברעב. אבל לרוב אפשר היה להסתדר. יודעים גם על הדרך שהובילה לשם. חוקי נירנברג. האנשלוס. ליל הבדולח. ועידת ואנזה. גטאות. אקציות.

אבל אנחנו טיפשי שואה. כי באמת זה גדול עלינו. כי השואה היא אוסף של פרטים ונסיבות מעשרות מדינות, למשך פרקי זמן ארוכים, כל מדינה וההיסטוריה שלה, כל מדינה והפוליטיקה שלה, כל מדינה והמציאות הפיזית שלה. השואה היא לא רק רכבות שמגיעות לתאי גזים ערוכים ומוכנים, היא לא רק הטור של מנגלה, היא לא רק הסמלים. המוזלמנים, היהודי גזור-הזקן, הילד עם הידיים המורמות, האישה החובקת תינוק, היהודים המקרצפים את המרצפות בעזרת מברשות שיניים. השואה היא טור אינסופי של חוויות אנושיות בלתי ניתנות לרישום. על השואה ברוסיה, למשל, כמעט שאין מדברים. מוות איטי ברעב, של יהודים כמו של גויים, מיליוני איש. השואה של ההונגרים שונה לחלוטין מזו של הפולנים, מזו של היוונים, מזו של הרומנים. אבל אנחנו לא יכולים להבין את זה. למי יש זמן לכל הסבל הזה. או לב.

~~

אנחנו רוצים שלשואה יהיה 'מסר'. המסר בבית הספר הדוסי שלי היה, בקווים גסים, 'לעולם לא עוד' שואה ליהודים. חבריי שלמדו בבתי ספר ממלכתיים אומרים שהמסר אצלם היה 'גזענות היא רעה', או אולי 'לעולם לא עוד' שואה לאף אחד.

אבל המושג 'מסר' זר לשואה. "אנחנו איננו איוב ואיננו מעזים לדבר ולענות כמוהו. אנחנו רק אחיו של איוב", כתב אליעזר ברקוביץ'. אתה יכול להגיד מה הן תובנותיך, מה הן חוויותיך אל מול העובדה ששליש מעמך הושמד. אינך רשאי, אל תעז לעלות על דל שפתיך 'מסקנה' או 'שיעור'. האמנם יש לך וורט מוצלח בנוגע לאמא שהתינוק בן יומו שלה מת מרעב בחיקה יום אחר יום, בפקודתו של מנגלה? במטותא ממך, שמור את הוורט שלך לעצמך.

השואה היא למעלה מהשגתנו. היא הצטרפות ייחודית של אינספור נסיבות: פוליטיות, מדיניות, דתיות, טכנולוגיות, תקשורתיות, חברתיות – אינספור, אינספור.

~~

חברים יקרים אומרים לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה. זה בסדר, זה מובן. לי, בשנים האחרונות, יש רעב מוזר לקרוא. לא כדי להבין – אי אפשר להבין – אלא כדי להכיר. את עצמי. את עמי. את האנושי. וככל שאני קורא יותר אני מבין פחות. וככל שאני מבין פחות, אני מבין עוד פחות את מי שבוחר להשוות איזה דבר שהוא לשואה. ובעיקר-בעיקר את אותם אלו שאמרו לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה, אך הם משתפים דימויים חזקים, "רלוונטיים מאי-פעם", על משהו שמישהו אמר בחדשות, שדומה בדיוק, אבל בדיוק, למה שעשו הנאצים.

אנחנו לא קוראים, אבל יש לנו דימויים חזקים. דימויים מצוינים אפילו. גטו זה מקום שסוגרים בו. וטלאי צהוב זה משהו שמסמנים איתו. וחוקי גזע זה 1935. ומשלוחים. ורכבות. ומכסות. ואקציות. ומספר מנצח: 6 מיליון. והכל כל כך טבעי וכל כך קל. והשלב הבא הוא תמיד השמדה בגז. ואיך אפשר שלא להשוות. אנחנו טיפשים כל כך.

~~

פעם חשבתי שככל שאנשים בורים יותר, כך הם מרשים לעצמם להתבטא בחופשיות יותר. ככל שהם יודעים פחות, כך עולם הדימויים שלהם דל יותר. אולם נוכחתי שאין הדבר כך.

ייתכן שסיפרתי לכם כבר על שותפי לשעבר, בחור מקסים שעבד ביד ושם. הוא סיפר לי שהשותף שלפניי היה שוטף את הדירה נמרצות בכל פעם שהיה חוזר מדייט שבו הבחורה זרקה אותו.

"אתה מבין", הוא אמר, "היה לי אינטרס שבחורות ייזרקו אותו פעם בשבוע, וכך הדירה תישאר מצוחצחת. אוי!", הוא טפח על מצחו, "זה בדיוק כמו הזונדרקומנדו". כשראה את התמיהה שעל פניי הסביר בסבלנות: "היה להם אינטרס שימשיכו להגיע טרנספורטים ברצף, כי אם הייתה הפסקה גדולה מדי היו משמידים גם אותם". שמעתי שלאחרונה פרופסורים לשואה משווים אותנו לנאצים. נו.

~~

בספרו החשוב בעל השם המטעה 'גבולות אושוויץ' פורס פרופ' שמואל טריגנו את שלבי ההפשטה של מה שנקרא בפיו 'זיכרון השואה', ה'לקח' האירופי מהשואה. בקיצור נמרץ: השואה אמנם קרתה ליהודים, אך הנאצי שוכן בכל אחד מאיתנו ובעיקר בגילויים הלאומיים. החלש הוא לעולם 'היהודי' והחזק הוא לעולם 'הנאצי', גם כאשר, במקרה היפותטי לחלוטין, החלש הוא פלשתיני והחזק הוא יהודי. והנה במהלך אירוני מאין כמותו, שוב היהודים הרעים הם אלו שרוצחים את ישו המסכן, והפעם בשם 'זיכרון השואה'. קל.

~~

[ואני בכלל רציתי לכתוב על הפולנים – ותיכף נדבר עליהם – אבל פתאום החלו השוואות של מדינת ישראל לנאצים, והפעם מהצד השמאלי של המסך. ואתם יודעים מה, אין לי בעיה גדולה עם טיפשות – שכל עקום זה בומרנג – אבל יש לי בעיה עם צביעות, ויש לי זיכרון לא רע. ואני זוכר את התקשורת שלנו בזמן ההתנתקות.

"החלטתם של תושבי גוש קטיף לענוד טלאי כתום במחאה על הכוונה לפנותם מבתיהם, מעוררת זעם רב וזעזוע בקרב ניצולי שואה רבים", נכתב בטמקא. שבח וייס, ניצול שואה וחבר כנסת לשעבר: "אני מתקומם. לוקחים אותם, מענים אותם, משפילים אותם? מקצצים את הזקנים ורוצחים אותם ליד בורות שבעצמם חפרו? לוקחים אותם בקרונות ומביאים אותם לשערי מחנות המוות? דוחסים אותם לתאי גזים ומכריחים אותם לקחת את גופות אחיהם? קוצצים את עצמותיהם לאפר? איך אפשר להשוות את זה? זה בלבול טוטלי של כל המערכת, שלא לדבר על הקרע שיווצר בחברה הישראלית". זה הסיפור שפמפמו לנו: מתנחלים רעים, אסור להשוות.

ואילו השבוע: "ניצולי שואה נפגשו עם מבקשי מקלט אפריקאים, והם יוצאים נגד החלטת הגירוש: "אני מרגישה שלהסתיר בביתי פליטים, זו החובה האנושית שלי", אומרת ניצולה. "האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט?" את השאלה אומר-זועק ניצול השואה, חיים רוט". טמקא 2018.

אני לא אוהב להשוות כאבים. לא אהבתי, בלשון המעטה, את המחאה הכתומה ההיא, שבאה מאנשים שעולמם חרב עליהם מידי ממשלתם שלהם, אנשים שעקרו אותם מבתיהם. אבל את החמלה שיש לטמקא כלפי מסתננים מאפריקה, כנראה שאין להם כלפי מתנחלים.

כמה אירוני הוא שאפילו בדימויים השטחיים שלנו אנחנו לא משתמשים באופן הוגן.]

~~

ועכשיו הפולנים.

שואה, אני חוזר וטוען פה, זה לא רק תאי גזים ומחנות השמדה. שואה היא יקום שלם של שנאה, של רדיפה, של יעילות שטנית, של חכמה גרמנית להשתמש באנשים נגד אנשים. בפולנים נגד יהודים, ביהודים נגד יהודים, בבן נגד אביו ובאם נגד התינוק שלה. זוהי חרפת גרמניה שלעולם לא תימחה. שואה היא לא רק אידיאולוגיה, היא גם שיטה וגם הלך נפש.

ולכן הסמנטיקה היא מתועבת. הסמנטיקה ("לא 'מחנות השמדה פולניים', אלא 'מחנות השמדה נאציים על אדמת פולין'") מבקשת לטשטש את העובדה שהפולנים, עבור היהודים, היו חלק מהבעיה. ליתר דיוק, חלק מהפתרון הסופי.

שרית העירה נכון: הפולנים רוצים לשנות את הסיפור. הם רוצים להצטרף לצד של הקרבנות. לכאורה המִספרים איתם. שמעתי שאומרים ש"6 מיליון פולנים מתו במלחמת העולם השנייה, 3 מיליון מהם יהודים".

אבל כנגד התעלולים הסמנטיים הללו עומדים מחקרים כמו זה של יאן גרבובסקי, פולני בן לאב יהודי, שחקר את היקפי ההשתתפות של העם הפולני באורגיית המוות. בשיחה עם אתר הארץ הוא אומר את הדברים המדהימים הבאים:

"כ-10% מיהודי פולין נמלטו מחיסול הגטאות ב-1942 וב-1943. במספרים, מדובר בכ-250 אלף איש, שניסו לשרוד במסתור. בתום המלחמה נותרו בחיים כ-35 אלף יהודים פולנים, ששרדו את המלחמה בפולין עצמה — לא כולל אלה שנמלטו לברית המועצות וחזרו לפולין אחרי המלחמה". כלומר, כמאתיים אלף איש נרצחו בידי פולנים. לא, לא ב'מחנות השמדה פולניים', סתם כך בגרזנים ובקלשונים, בירי ובהסגרה לז'נדרמים מקומיים.

~~

קראתי את הספר של גרבובסקי, 'ציד היהודים'. אודה ולא אבוש: בכיתי פעמים רבות, אבל יותר מכך עמדתי פעור פה מול השטניות הגרמנית. החכמה הזו, לעשות רע. חוסר הלב שאי אפשר להאמין לו. האדישות הזו לכל מה שאנו רגילים להעריך: רחמנות, חמלה, אנושיות.

"בשלהי סתיו 1942, ברדגושץ', מסרו המקומיים לידי המשטרה הפולנית יהודייה צעירה ואת בנה התינוק. כשהובלו אל מקום ההוצאה להורג התחננה האישה לפני השוטר הכחול (הפולני) שינהג בה ברחמים ויהרוג אותה תחילה כדי שלא תצטרך לראות במות תינוקה. אבל השוטר עשה בדיוק ההפך – הוא ירה תחילה בתינוק ורק אחר כך חיסל גם אותה".

אז נכון, הגרמנים ידעו לנווט את הפולנים. אבל האמת היא שלא היה להם קשה. כדבריו של אחד העדים שמביא גרבובסקי בספרו, המספר על המרדף הפולני אחר יהודים תמורת שק סוכר:

"הם עקרו את היהודים מבתיהם, הם לכדו אותם בשדות, בכרי המרעה. היריות עדיין לא נפסקו, וכבר מיהרו הצבועים שלנו ללטוש עין אל רכושם של היהודים. גופותיהם של היהודים עדיין לא התקררו, וכבר החלו אנשים לכתוב מכתבים, לבקש את בתי היהודים, את החנויות שלהם, בתי המלאכה וחלקות אדמה", תיאר ביומנו. "הם התנדבו לציד הזה מרצונם, לא היתה שום כפייה", סיכם.

"בימים הטרגיים הללו ראינו שוב את יצריהם החייתיים של האיכרים הפולנים", מצוטטת בספר חיה רוזנבלט, יהודייה צעירה, בעדות שנתנה זמן קצר אחרי המלחמה. "לא די היה להם בגירוש היהודים מבתיהם. הם רדפו אחרי מי שהסתתרו ביערות ובשדות וגזלו מהם את שארית רכושם. וגם אם לא הרגו אותם בעצמם, הם הסגירו אותם למשטרה וזו חיסלה אותם", הוסיפה. לדבריה, באזורים הסמוכים לגטאות, ציד היהודים בידי הפולנים הפך למחזה כה שכיח, עד כי "אפילו הכלבים התרגלו לקולות הירי וחדלו לנבוח".

יהודים, עבור פולנים בפולין בשנות המלחמה, היו שום דבר, במקרה הטוב. במקרה הרע – מטרד שצריך להיפטר ממנו. במקרה הגרוע – אובייקט שאפשר להשתמש בו כדי להקל מעט את המצוקה הכלכלית שהביאו איתם המלחמה והכיבוש הגרמני:

במקום אחר הציעו הרשויות הגרמניות עד 500 זלוטי עבור כל יהודי — לפי עדותה של אחת הניצולות היהודית. איכרים אחרים הסתפקו בבגדים של היהודים שהסגירו. אחד מהם היה איכר מגוז'יצה, שקבר את גופותיהם של היהודים שנורו, ואחר כך לקח שמלה, נעליים ומטפחת ראש, אולם יום למחרת חזר אל המשטרה כדי להתלונן שרימו אותו: "רק אחר כך ראיתי שיש חור של קליע בגב השמלה".

~~

ולכן הדיוטות שימושיים כמו אותו אחד שכתב השבוע במקור ראשון שאנחנו מאשימים לשווא את הפולנים בשואה, מעציבים אותי ומעוררים בי חמלה עגמומית.

אמנם, הוא כותב, אביו ניצול השואה וסביו שברח מן התופת אמרו לו ש"הפולנים היו גרועים יותר מן הגרמנים", אולם זה משפט שנאמר מתוך "כאב ובעיקר אכזבה, אך אינו מבטא אמת היסטורית". אבא שלו וסבא שלו, שהיו שם, לא מבינים.

~~

כל הרשומה הארוכה הזו באה להגיד, בסופו של דבר, אמירה מאוד פשוטה שאני רוצה לומר כבר זמן רב: עלינו להרחיב את הידע שלנו בנוגע לשואה, ולהפסיק להשתמש במנעד מצומצם של דימויים שטחיים שאנו נושאים איתנו מימי התיכון. אנו צריכים להפסיק לדבר ב'מסרים', ולהתחיל להעמיק את ההבנה שלנו. עד שלא נעשה את זה, נמשיך לבזות את עצמנו בהשוואות נואלות, נמשיך להידהם מול מהלכים מחושבים היטב של ממשלות זרות, נמשיך לדקדק דקדוקי עניות מתוך בורות, נמשיך להתווכח על הסמנטיקה ולא על המהות, ובעיקר – לא נבין את עצמנו ואת מה שעבר על העם שלנו, בתקופה החשוכה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ובכל הזמן הפצוע שעבר מאז.

"אימה נוראה וכוח עצום": לזכרו של חיים גורי

אמרו לי: אתה משורר, תכתוב על גורי. אמרתי, אני לא משורר. אבל אכתוב את פגישותיי עם גורי, כי היה בהן הקסם של דבר שאתה יודע שהוא בלתי חולף, ואפשר היה להרגיש את זה בעוד הדבר קורה.
~~
תודה לאדם צחי, העורך שלי מ-2009, שאמר לי: לך. יש ערב עם חיים גורי, תכתוב לי כמה מילים יפות כמו שאתה יודע. אני זוכר: התשלום על הכתבה לא היה גבוה. קניתי קפה ועוגה בבית הקפה שבו נערך המפגש. קניתי את הספר. שילמתי על הנסיעה. ובכן, הסכום הספיק בדיוק. אבל כעת יש לי ציטוטים בלתי נשכחים מחיים גורי.
הנה הדברים שכתבתי היום ליומן הרשת של 'כאן'.

חיים גורי מוקטן

זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.
זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.
אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם
עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה-לַיְלָה,
אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.
(עיבל, 56)

חיים גורי אינו, ואותה תחושה מוכרת מתגנבת אל הלב, התחושה שמשהו מרוח הארץ הזו מת יחד איתו. וזה מביך מאוד לומר, כי כמה אפשר לדבוק בקלישאות, וכמה אפשר לומר שהיה גם לוחם וגם משורר, שהקרבות העקובים מדם שבהם השתתף לא הכהו את רוחו ולא הזיזו אותו כמלוא נימה מן השאיפה "להעמיד את החיים על יסוד אחר", כלשונו של פנחס שדה.

אבל זו האמת. גורי היה מוצג חי ממוזיאון תש"ח, ונדמה היה לי שכך גם ראה את עצמו. מוצג מן העבר שבא ברגליו ומדבר את שיריו מן העומקים. חרד לגורל הארץ הזו, חרד ליושביה. קול קורא ממעמקים, קול של משורר-נביא, שלדבריו יש כובד שלמעלה מן המילים הרגילות.

פגישתנו האחרונה הייתה בערב השקה ביתי שארגן על גג ביתו משורר מכובד וידוע. כאשר באתי לבקש את חתימתו ולשאול לשלומו, ראה את הכיפה לראשי ופנה אליי בנימה אינטימית: "אתה מכיר את החבר'ה האלה של תג מחיר? תגיד להם להפסיק עם זה, זה הרסני, זה לא אנושי". מעבר למבוכה שבזיהוי האוטומטי – ולאחר שהבטחתי לו שאם אפגוש מישהו כזה אזהיר אותו מן המשמעות הנוראה של מעשיו – הבנתי מה נשב ממנו, וזה היה נעים ומחמם כמו לפגוש שוב את סבי: תחושה של אחריות. הוא לא חילק ל'אנחנו' ו'הם', כמקובל היום, אלא הבין שזה 'שלנו' ואנחנו חייבים לעצור את זה. הוא חיפש שליח לסדום להתריע מן הרעה, ולא נרתע מלנסות, אולי יש עשרה צדיקים בעיר.

אני זוכר את גורי בערב אחר, עומד על מרפסת בית קפה בגוש עציון ומביט אל שורות הגפנים ואל השמש השוקעת בהן. במקום שבו אחרים ראו יופי, ראה הוא את חבריו נופלים בזה אחר זה. הוא ידע את כוחה של האדמה, וחי במקום הזה, מקום הפער בין החי והאובד. כך גם דיבר על ספרו 'עיבל':

"עיבל הוא ניסיון לעמוד בסוף חיי על הפסוק הנורא ביחזקאל "בדמייך חיי". הוא גם עריכת חשבון עם עצמי ועם האהבה הלא נגמרת שלי למקום הזה, ארץ ישראל. ומלחמת העצמאות שלא נגמרת לנו כבר שישים שנה. פעם המלחמה הייתה בשבריות ונבוטים ומעט רובים, והיום פצצות אטום. פעם הייתה מלחמה לאומית, והיום היא הופכת אט אט למלחמה דתית".

בעיניו של גורי – ואני יודע כי שמעתי אותו אומר זאת באוזניי – לא היה פער בין המשורר הלאומי למשורר הלירי. אלה התקיימו באותו אדם זה לצד זה, וכל פעם אחד מהם התפרץ בשיר. הוא היה ישראלי יהודי מאוד: מלא חרדה, אך מלא ברצון לתקן. כועס על המעוות, אך לא מוכן להשלים איתו. לוחם מלא בכוח הסתערות, אך משורר שעולמו הפנימי חי ושואף לחיים, גם אם רואה לנגדו תמיד את צל המוות.

"אינני שליח ציבור," חתם את דבריו באותו ערב, "פרקי אינו נאה וקולי אינו נעים. מגיל ההתבגרות אני צרוד מרוב צעקות. אינני יכול להגיד את המילים "הנני העני ממעש". אבל אני כן יכול לחזור לפה, לגוש עציון, המקום שבו לחמתי והוא טעון לגביי, ולשתות כוס יין משובח. ולהתמלא באופטימיות, כשכל זה קורה שישים שנה לאחר צאת ספרי הראשון, "פרחי אש", ובו השיר שהוא אולי המפורסם ביותר שלי, על מחלקת הל"ה. הם נפלו פה, לא רחוק, והמחשבה הזו ממלאת אותי אימה נוראה, וכוח עצום".