אודסה, המכורה המתפוררת

ביקורת על הספר 'חמישתם' מאת זאב ז'בוטינסקי

אודסה, עיר הנמל לחוף הים השחור. עירם של ביאליק, אחד העם, קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים – העיר שהיהודים היראים אמרו עליה כי "כל באיה לא ישובון", וככל שגדלו פוגרומיה גדל מספר היהודים בה עד שהגיע ערב מלחמת העולם השנייה למאה ושמונים אלף נפש. אודסה של המשכילים, במלעיל כמובן.

"אין בכל ארץ רוסיה תמונה בהירה לניתוק זה בהמשכיות התרבותית יותר מאודסה שלנו הטובה והעליזה. איני מתכוון ליהודים בלבד: זה חל גם על היוונים, האיטלקים והפולנים… אך בבהירות הרבה ביותר, כמובן, ניכר הדבר אצל היהודים" (חמישתם, עמ' 199).

אודסה היא עירו של זאב ז'בוטינסקי. בה נולד ב-1880, בה התחנך על ברכיו של רבניצקי, שערך עם ביאליק את 'ספר האגדה', בה פגש את יוענה, אשתו-לעתיד. זו הייתה מכורתו, שגם אם התבגר ממנה, דבר אחד לבטח חש כלפיה, כמו כל אדם שחש אל מכורתו: געגועים.

הרומן ההיסטורי הידוע של ז'בוטינסקי הוא 'שמשון', עליו נכתב רבות. אחיו הקטן – והיחיד – שעלילתו מתרחשת אלפי שנים אחרי מותו של שמשון ההיסטורי, הוא 'חמישתם'.

עין הסערה בראשית המאה

זהו סיפורם של חמישה אחים בני משפחה יהודית אחת, משפחת מילגְרוֹם (ביידיש: 'רימון'), על סיפה של המאה ה-20 באודסה. בית משפחת מילגרום הוא תחנת רכבת שבה עוברים 'פסז'ירים': אורחים לרגע וגם באי-בית קבועים יותר. חלקם הגדול הם מחזריה של מָרוּסיה, האחות הבכורה, היפה, הידידותית ומלאת החן, שמעתירה עליהם חיבה ואהבהבים. אחרים הם ידידיו של סֶריוזָ'ה, אחיה ובן דמותה של מרוסיה מן הצד הגברי: מבריק, משעשע וחסר מעצורים, המחבר שיר מבודח על כל אורח ומדביק לו כינוי שהופך לשמו. מרקו הוא האח הנלהב, הניצת מכל רעיון והולך אחריו שבי, ומיד לאחר מכן דועכת התלהבותו והוא פונה לעיסוק מלהיב חדש. אחותם הקטנה לִיקה חורשת רעות תמיד, ועם התבגרותה היא הופכת למהפכנית סוציאליסטית המוכרת את נשמתה בעבור המהפכה. אחרון חביב הוא טוריק – הבן הקטן והמסודר, משענת הוריו, שכולם מנבאים שייצא "בסדר" לעומת אחיו הפרועים.

בכל משך הרומן שורה על חמשת ילדי משפחת מילגרום רוח רעה המנבאת את סופם. "נדמה לי משום מה שכל ילדיה של אימא – יהיה סופם רע", אומרת האחות הגדולה מרוסיה, וממשילה: "סריוז'ה סחב אותי פעם לבית מרזח קווקזי, צ'רקסי אחד רקד שם עם חמישה פגיונות שהיו תחובים בפיו… והגרוע מכול: אימא יודעת זאת, אימא חושבת על זה תמיד" (עמ' 180).

ז'בוטינסקי קולע את חמשת בני משפחת מילגרום לעין הסערה של התהפוכות הפוליטיות של ראשית המאה ה-20 ברוסיה. יחד איתם הוא צופה על אוניית הקרב פוטיומקין העוגנת בנמל אודסה ועל מלחיה, שהרגו את קציני האונייה כחלק מהאירועים האלימים של מהפכת 1905 נגד הצאר ניקולאי השני. כעת הם מחפשים מקום לעגון, ובינתיים מפגיזים את מבצרי הממשלה באודסה מתותחי האנייה. בעיני רוחי ראיתי את – או שמא נזכרתי ב– סצנת המדרגות המונומנטלית מסרטו המפורסם של אייזנשטיין, המתארת את שהתרחש בדיוק שם, בדיוק אז. בנמל שוררת שביתת פועלים, והעיר כולה יוצאת להשתתף בחגיגה האנרכיסטית של השחרור-לרגע מעול הצאר, שמיד תדוכא.

כתמיד, הראשונים למהפכה והראשונים להיתלות בה הם היהודים. "התועמלנים שתקוותיהם נכזבו נמלטו זה כבר בחזרה העירה, מיואשים", מספר לבני המשפחה הנרגשים אחד מן המשתתפים באירוע, "'כי האספסוף כבר רצה לטעום לקינוח את הבחורות הנואמות'… אתה יודע מה הם צווחים שם? על ה'ז'ידים' הם צווחים, תיכנס להם הכולרה למעיים!" (עמ' 147).

כאחיו הגדול 'שמשון', גם 'חמישתם' פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון הציוני ראזסווייט ('השחר') בפריז. קטעי הסיפור ראו אור במהלך שנת 1933, נדפסו כספר בשנת 1936 ותורגמו לעברית כעשור לאחר מכן על ידי הוצאת ערי ז'בוטינסקי. כעת, כתשעים שנה לאחר כתיבת הסיפור, בחרו במוסד ביאליק ובמכון ז'בוטינסקי להוציא את הספר לאור מחדש. את התרגום הישן של י"ה ייבין וחנניה רייכמן חידשה דינה מרקון באופן קולח, עדכני ונפלא.

ניחוחות משכרים ואסתטיקה לשונית

איננו יכולים להתעלם ממה שאנחנו יודעים על ז'בוטינסקי, הפוליטיקאי העז, איש הגדוד העברי, מקים יחידת ההגנה העצמית של יהודי אודסה ויהודי ירושלים. את כל אלה היינו מצפים למצוא מוטמעים ביצירתו, הלא כן? אך ז'בוטינסקי שותק בספר, ושתיקתו – גדולתו. כאשר הוא תופס את עמדת המספר, הוא אינו מותח ביקורת אלא מושיט את הדברים 'כפי שהיו'.

מהתיאור, על אף שהוא רווי געגועים, ניחוחות משכרים, התפעלות אמיתית ואסתטיקה לשונית מרהיבה, ועל אף שהוא נייטרלי וסובייקטיבי, עולה דמותה של החברה היהודית-אודיסאית כפי שראה אותה הסופר: נודף ממנה ניחוח של דקדנס, של התפוררות. בזה אחר זה נידונים האחים למיתות משונות, לגורל לועג ואכזר, להיות קרבנות של שחיתותם המוסרית ההופכת בחלק מן המקרים להשחתה גופנית.

המספר הצעיר מגולל את העלילה מנקודת מבט פנימית-חיצונית. הוא שייך למילגרומים ואינו שייך להם, בהיותו אחד מן ה'פסז'ירים' המפלרטטים עם מרוסיה. על אף הצעותיה הרומנטיות החוזרות הוא נשאר מאהב אפלטוני, יועץ סתרים, כותל מערבי, ויפה לו הכינוי שהיא מכנה אותו: "בול עץ". המספר, בן דמותו של ז'בוטינסקי, מתרץ זאת בכבוד שהוא רוחש לאם המשפחה, אולם לז'בוטינסקי האמיתי, מספר-העל, יש כוונה נוספת: הוא מאמץ את נקודת מבטה של האֵם החכמה מילדיה, היודעת את אחריתם וממה עליהם להימנע כדי להינצל, ובכל זאת קצרה ידה מהושיע באשר אין איש שומע לה.

זוהי עמדתו הנפשית של ז'בוטינסקי כלפי ארץ מכורתו, ואולי כלפי אירופה בכלל, שאליה הגיע באותו עשור שבו כתב את 'חמישתם' כדי להתריע על האסון הממשמש ובא, לו קרא בשם המשונה 'שואה'. וגם ידו קצרה.

ככל הגויים

"בעוד עשרים וחמש שנים", מנבא טוריק, האח הקטן, "גם שום ציוֹן לא תהיה, ולא יישאר אלא דבר אחד: הרצון להיות 'ככל הגויים'… אמצעי ההמחשה הטוב ביותר לכל אלה הוא, לדעתי, המשפחה שלנו: הילדים, חמישתנו. כל אחד הוא אישיות יקרת ערך על פי דרכו, רק בלי דוגמה, ותראה מה יצא מזה" (עמ' 225).

בני משפחת מילגרום הם כצאן אשר אין לו רועה. לאֵם אין מספיק כוח לכוון את ילדיה, האב נזכר להתפייט על אודות מנהגים ומקורות יהודיים רק אחרי שילדיו נפוצו לכל רוח, קהילה יהודית איננה קיימת, ומלבד המהפכנות, אין במילגרומים ולו שמץ של יהדות. "אישיות יקרת ערך בלי דוגמה", אומר טוריק. בלי גורם מארגן, בלי יעוד. כאשר המספר נזכר במרוסיה ובשגיונותיה, הוא אומר כי "נפשה רָעֲבָה למשהו באמת" (עמ' 109). האם לאהבה? לא, היא הייתה מוקפת באוהבים ובמאהבים. העדר המשמעות הפך את חייה של מרוסיה למשחק שאינו מצחיק ואינו מהנה, והם הסתיימו בצורה טרגית וחסרת פשר.

את הספר מסכמת המסה העמוקה "עדותו של האח השישי", מאת דן מירון, שדנה ברוחב דעת בדמויות הגיבורים ובקשרים הסמויים ביניהן, בהקשרים ההיסטוריים והספרותיים וברמזים הרבים ששוזר הסופר ב'חמישתם', ואותם מנתח מירון ביד אמן. כאשר קראתי את דבריו כי "'חמישתם' מבוסס על מיתוס ים-תיכוני הלני" (עמ' 264), נפל לי האסימון מהי התחושה שליוותה אותי בקריאה. הסיפור, אם אפשר לומר כך, איננו יהודי. הוא מספר על יהודים, אך אין בו הגעוואלד הנדרש ואין בו הרחמים הנדרשים לצד המרירות והצחוק. את אלה אפשר למצוא בטרגדיות משפחתיות אחרות, כמו 'טוביה החולב' של שולם עליכם או 'בית קרנובסקי' של י"י זינגר. אך ב'חמישתם' הגיבורים הם גיבוריה של דרמה יוונית: גורלם נגזר, והם אפילו לא מתאמצים להיאבק בו. האדם נידון לכישלון, הכוכבים נעים במסילותם. ואיש לא מתרגש מזה.

ז'בוטינסקי כותב באיזו עמדה מרוחקת, משועשעת, שיש בה צער אך היא כמעט מעליבה בזרותה. אולי בכך הוא נשאר חניך נאמן למורשת האירופית שגדל בתוכה, כפי שהוא מתואר בגב הספר: "יהודי משכיל יליד רוסיה, חניך איטליה, חסיד הדמוקרטיה הבריטית ותושב צרפת… תמציתה של התרבות ההומניסטית האירופית… ספוגה בכל נימי גופו ונפשו". על כל פנים, יפה השיטוט עם ז'בוטינסקי במחוזות ילדותו, באימפריה שכבר אינה קיימת, במציאות חיים שחדלה להתקיים מזמן, אולם היוותה את הרקע להתפתחותם של כמה מגדולי התרבות שלנו ועשויה ללמד אותנו כיצד נולד ומתפתח דקדנס.

ועל אף כל זאת, אם הייתם שואלים את ז'בו – הוא היה מוכן לחזור על הכל. "החיים הם דבר מטופש… אבל נפלא: הַציעו לי לחזור עליהם שנית – אחזור עליהם כמות שהיו, בדיוק נמרץ, על כל העיצבונות והנבזויות, אם יהיה אפשר שוב להתחיל באודסה" (עמ' 104).

חמישתם / זאב ז'בוטינסקי / הוצאת מוסד ביאליק ומכון ז'בוטינסקי, 2020 / תרגום: י"ה ייבין וחנניה רייכמן / חידוש התרגום: דינה מרקון / 284 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 13.06.20

"שאו ציונה" ו-"תוכי יוסי": הסיפורים מאחורי השירים

ביקורת על הספר 'שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי' מאת דוד אסף

מה משותף לשירים "לבלבו אגס וגם תפוח", "טוב ללכת בדרכים", "לי כל גל נושא מזכרת", "בין גבולות, בין הרים ללא דרך" ו"תכול המטפחת"? נכון, כולם עיבודים עבריים לשירי-עם רוסיים. מאות שירים עשו את דרכם מארץ המקור של בני העלייה השנייה אל מכורתם החדשה והנבנית. חלקם היו תרגומים, חלק אחר עיבודים, רובם שמרו רק על הלחן. השירים הרוסיים חדרו כל כך עמוק לתרבות הזמר הישראלית, עד שבסדרת הספרים המיתולוגית 'אלף זמר ועוד זמר' הוקדש להם כרך מיוחד משלהם.

אבל רק שיר אחד ויחיד עשה את הדרך ההפוכה – מארץ ישראל לרוסיה, והצליח להבקיע אפילו אל סרט תעמולה סובייטי. זהו השיר 'קומה אחא', שנכתב על ידי יצחק שנהר והולחן בידי שלום פוסטולסקי.

אם השיר לא מוכר לכם, קראו את המילים והיזכרו בלחן המהיר והנפוץ של הפיוט 'אל אדון' המושר בתפילת שחרית של שבת. זהו הלחן של פוסטולסקי.

קוּמָה אֶחָא, סֹבָּה סֹב, / אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב, / אֵין כָּאן רֹאשׁ וְאֵין כָּאן סוֹף, / יָד אֶל יָד – אַל תַּעֲזֹב! // יוֹם שָׁקַע וְיוֹם יִזְרַח, / אָנוּ נֵפֶן אָח אֶל אָח, / מִן הַכְּפָר וּמִן הַכְּרַךְ, / בַּחֶרְמֵשׁ וּבָאֲנָךְ.

שיר עברי בסרט רוסי

שנהר, משורר ומתרגם – ובהתאם לרוח התקופה גם חלוץ ופועל – כתב את המילים המעודדות דבוקת צעירים לקום ולרקוד הורה בסוף יום העבודה, סמוך לעלייתו ארצה. פוסטולסקי, מלחין ומוזיקאי וכמובן… חלוץ, הלחין את השיר מעט אחר כך. השיר הלך והופץ והוקלט ב-1935. לכבוד העלייה לקרקע של קיבוץ שדה נחום ב-1937, יצרה עבורו הכוראוגרפית בת עין חרוד רבקה שטורמן צעדי ריקוד – שהפכו אותו לקאלט עברי שהושר ונרקד בכל מקום.

כעבור עשר שנים כתב המשורר והמתרגם מרדכי סבר בעיתון 'משמר' על מקרה מעניין ומפתיע:

"סחה לי חברה מקיבוץ אפיקים: …בקבוצתנו סיירו שליחי הסובייטים פטרנקו ומיכאילוב מטעם ליגה ו' [ארגון שגייס תרומות עבור ברית המועצות], נערכה מסיבה נאה לכבודם. …כטוב לבם בכיבודים, השמיעו להם חברינו בין השאר גם שירים עבריים ורוסיים, ואחד השליחים אמר: "ועכשיו אשמיע לכם שיר דייגים מפינה מרוחקת בברית המועצות שלא שמעתם אותו עדיין". תרגומו בערך כך: בדוגית על הנהר / דייגים מושכים מכמר / בשיפוע הדגה / כגוש כסף מבריקה. המנגינה הייתה בדיוק "ההורה" של ש' פוסטולסקי… ומה גדלה הפתעת המזמר כשנודע לו כי כבר יותר מ-15 שנה שרים את המנגינה הזאת מדן ועד באר שבע"…

השיר נפוץ בברית המועצות בזכות סרט התעמולה שבו כיכב, 'מחפשי האושר', שיצא בשנת 1936 כדי לעודד את האוכלוסייה היהודית להגר לחבל הארץ שייעדו להם השלטונות: מחוז בירוביג'אן. איך הגיע הלחן החלוצי לסרט הסובייטי?

פרופ' דוד אסף עשה עבודה בלשית מדוקדקת. בפרק המוקדש לשיר בספרו 'שיר הוא לא רק מילים', הוא עוקב צעד אחר צעד, מסמך אחר מסמך, ביידיש, ברוסית, בעברית ובאנגלית, ומגיע למסקנה מיהו הבלדר שהביא את הלחן העממי-ארצישראלי לערבות רוסיה ('המסע המופלא מעמק יזרעאל לבירוביג'אן' עמ' 191 ואילך). וזהו רק סיפורו של שיר אחד.

עונג שבת

פרופ' דוד אסף הוא היסטוריון, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וחוקר, בעיקר את תולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם. הוא גם בעל יומן הרשת (בלוג) 'עונג שבת'. היומן שלו עוסק ב"כל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות", כך מופיע בשולי הדף המקוון.

עונג שבת (עונ"ש) נוסד ב-2007 כרשומה אלקטרונית שנשלחה בכל יום שישי לרשימת תפוצה בדואר אלקטרוני. כך הוא פעל כשלוש שנים, עד שבשנת 2011 הפך ליומן מקוון שנועד "ללימוד, למחקר ולהעשרה". החוקר הפורה מפרסם בכל שבוע בין שתיים לשלוש רשומות, ובכך מגיע מספר הרשומות באתר ליותר מ-1600(!).

זהו אוצר תרבותי, ואין פלא שהוא קרוי 'עונג שבת' – כשמו של הארכיון המחתרתי שתיעד את חייהם של יהודי גטו ורשה, וכשמה של האגודה התרבותית של ביאליק שנוסדה כדי ש"יתכנסו אנשים ביום השבת, יתעסקו בצוותא בדברי תורה וחכמה, ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה, וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם על ידי עונג שבת", כפי שנכתב בעיתון 'הדאר' בשנת 1959.

הספר מאגד 18 רשומות שהתפרסמו ביומן הרשת, מ"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון", עבור ב"רב הלילה רד שירנו" וכלה ב"פזמון ליקינתון" (פרק שנכתב בידי אביעד תאני). אותי ריתקו במיוחד שתי רשימות, זו העוסקת בשיר 'אל"ף בי"ת' ('אויפן פריפעטשיק') וזו המגוללת את סיפורו 'תוכי יוסי' משירו המוכר והאהוב של אברהם חלפי המבוצע על ידי אריק איינשטיין.

תוגת המאירי

בפרק 'אל"ף-בי"ת' (עמ' 29 ואילך) מצביע אסף בתבונה רבה על הפער שבין תדמיתו של החיידר בספרות ההשכלה, שלעגה למלמדים שאותם כינתה 'רבעלעך'. לבורותם, לרשעותם ולעתים אף לאלימותם. החיידר שזכרו המשכילים בני המאה ה-19 היה מקום צר, מזוהם, אפל, טחוב, כמעט לא ראוי למגורי אדם ובוודאי לא לשהייה ארוכה של ילדים צעירים בחברתו של צעיר אביון נעדר כל השכלה פדגוגית. כתיאורו של שלום עליכם: "או שהוא מלמד ילדים, או שהוא מצליף… קשה להבחין ביניהם ולומר היכן נגמר אצלו 'הלימוד' והיכן מתחילה 'ההצלפה'" (עמ' 50). לעומת זאת החיידר בשירו של מרק ורשבסקי הוא "חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים, וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ; שָׁם הָרַבִּי לְתַלְמִידָיו מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית" (תרגום: פסח קפלן) – מקום נוסטלגי ותמים, שלבם של בני המאה ה-20, רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כבר מלא געגועים אליו.

בדרכו לפצח את סוד השיר אסף אינו משאיר אבן על אבן. הוא בוחן את דמותו של היוצר, מרק ורשבסקי, את גלגוליו השונים של מוטיב הדגל בשיר ("מִי שֶׁיִּקְרָא מַהֵר עִבְרִית, דֶּגֶל אֶתֵּן לוֹ") – מדגל ציוני לדגל אדום קומוניסטי – ואפילו את ה'פריפעטשיק', האח/כירה האופיינית לבתי פולין של אותה התקופה. כך, במקום תולדותיו של שיר, אנו מקבלים סקירה היסטורית עמוקה על קצה המזלג, של התמורות שחלו ביהדות אירופה במאה ה-19 וה-20.

השיר על התוכי יוסי ('מיהו התוכי יוסי, ומהי תוגת המאירי?' עמ' 331 ואילך) שונה מאוד מ'אל"ף בי"ת'. הוא אינו שיר נוסטלגי, אלא לירי, והתוכי יוסי מופיע בו כבר במוטו שלו, עם הפנייה לשיר 'בית רבן' מאת אביגדור המאירי.

בפואמה האוטוביוגרפית, ששמה למעשה 'חלומות של בית רבן', מספר המאירי כי בילדותו, בכפר קטן למרגלות הרי הקרפטים, היו לו ידידים מעטים, וביניהם ילד מוגבל בשם פטר, כלב בשם הקטור ותוכי בשם יוסי. כשמתה אמו, נחה עליו רוח התוגה, תוגת המאירי: "אתמול נחה עליי רוח התוגה / אתמול מתה עליי אמי". אחרי מות האם, הטרגדיה מתעצמת, כאשר ידידיו מתים בזה אחר זה: "והתוכי יוסי. – כל היום צרח / פטר הלך, פטר ברח! / …ופתאום נאלם, וייפול אחורנית מעל גבי הבד / ככה נשארתי לגמרי בדד".

השיר של חלפי זורק אותנו לפואמה של המאירי שמוציאה אותנו לטיול עגום להרי הקרפטים – ומשם להקדשה של חלפי שנמצאה בחנות ספרים משומשים בתל אביב וממוענת לאביגדור המאירי, ומגלה טפח מחברותם של שני המשוררים. אם כן – שוב ביקשנו לשמוע על שיר, ושוב קיבלנו מסע על-זמני בין יבשות, מקומות וגורלות.

עד שורשי התרבות

ועדיין מנקרת השאלה: מדוע להדפיס את הספר, לכרוך אותו ולקוות שיימכר, כאשר כל הרשומות כבר קיימות באופן מקוון? מתברר שיש בנו עדיין הצורך להחזיק ספר ביד כדי לקרוא באופן רצוף ולהרגיש שמדובר בעניין רציני. הנה, במהלך הקריאה והשיטוט ברשת גיליתי שתי רשימות חדשות של אסף (האחת על תולדות השיר 'שאו ציונה נס ודגל', והאחרת על גלגוליו של השיר האיטלקי 'בלה צ'או', שזכה לעדנה מחודשת בסדרה החדשה 'בית הנייר'), ועל אף העניין הרב, עדיין לא פיניתי זמן כדי לקוראן. אולי אחכה עד שייצאו בספר…

'פרקי מסע בזמר העברי' הוא ספר בלשי-היסטורי למיטיבי לכת. הוא נועד למי שאנקדוטות מפתיעות משמחות אותו, מי שאינו חושש מדיוק בפרטים ומי שגילויים חדשים על תולדות היהודים והציונות מרגשים אותו. צעירי ימינו היו מכתירים אותו בתואר המחמיא 'ספר חופר', כי הוא מעמיק ומגלה את שורשי התרבות שלנו, היהודית-ישראלית-עברית.

עם זאת, אסף ניחן בתכונה שהיא נדירה אצל חוקרים: הוא מעניין, ידידותי, לא מתנשא, עוצר כדי לבאר ולהרחיב ואפילו בעל חוש הומור. כל זאת הופך אותו למספר סיפורים מצוין, ואת הספר לפנינה לאוהבי הזמר העברי וההיסטוריה היהודית-ישראלית.

שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי / דוד אסף / עם עובד, 2019 / 448 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 23.05.20

למצוא תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתה מנוכרת

ביקורת על ספרו של אברהם בלבן, 'רשימות תל אביביות'

"שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום", כתבתי ביומני לאחר ביקור חטוף בברצלונה, "כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

"מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה".

אברהם בלבן גר בתל אביב, אך אינו מכיר אותה. הוא נולד וגדל בקיבוץ חולדה של שנות ה-40, ובמשך שנים ארוכות לימד ספרות במוסדות יוקרתיים בחו"ל וגר בהם ובביתו במושב אבן יהודה, לסירוגין. כעת, בעשור השמיני לחייו, הוא שב-ולא-שב אל המקום שאיננו מכורתו אך גם אינו זר לו, העיר הגדולה, הערנית ללא הפסקה והאחרת-תמיד.

בין אזדרכת לשלונסקי

תל אביב היא מקרה א-היסטורי מעניין: היא צמחה מן החולות על ידי חברת מהגרים נחושה, חבוקה לאחותה המבוגרת ממנה באלפי שנים, עיר הנמל יפו. על אף צעירותה הנצחית, התחילו לכתוב לה שירי נוסטלגיה עשרות שנים בודדות לאחר הקמתה וזאת משום שצמיחתה הייתה מעריכית – בכל מספר שנים היא הכפילה את עצמה. ושוב, ושוב, ושוב. תל אביב של תחילת המאה לא דמתה לתל אביב של שנות ה-30, שכבר הייתה שונה לחלוטין מזו של שנות ה-60.

בלבן הוא עכבר כפר שהגיע אל העיר. הידע המושבניקי שרכש בימי נעוריו בנוגע לצמחים, לחיות ולבעלי כנף מאפשר לו מבט חדש ושונה על העיר שהיגר אליה. שיח צבר שנטוע מחוץ לנופו הטבעי הוא בעבורו חידה שנפתרת רק בזיכרון תפקידו בתיחום בתים ערביים, עץ אזדרכת הוא שריד ארכיאולוגי שנושא בחובו סיפור היסטורי ("עצי האזדרכת זכו בראשית ימיה של תל אביב להילה של עצים ישראליים… באפריל 1915 נחתה על תל אביב להקת ארבה גדולה, זללה את מעט הצמחייה שנשתלה בעיר החדשה וחיסלה למעשה את השדרה שזה עתה נחנכה", עמ' 34) ושינוי בנוף הוא הזדמנות להתעמקות בוטנית ("אני פונה מן הפיקוסים המוצקים של רחוב רוטשילד לרחוב שינקין… במסגרת חידוש הרחוב הוחלפו עצי הקליסטמון הוותיקים בשתילים של ספיון השעווה… ברור שמישהו החליט לחזק את נוכחות הסתיו בעיר: ספיון השעווה ידוע בשלכתו המרהיבה", עמ' 72).

בלבן אינו רק קיבוצניק בדימוס, הוא גם משורר רחב אופקים ובעל נפש רגישה, שאוצרות התרבות שלנו נהירים לו כשבילי נהרדעא. ההליכה איתו במשעוליה של תל אביב היא צעידה ברחובות הנהר של הספרות העברית, משלונסקי (שכל כתביו נמכרים במחיר השווה לכוס מיץ גזר, ממש בראשית הספר ועם המעבר לדירה הצפופה בעיר) עבור בדליה רביקוביץ' שעמה הייתה לבלבן היכרות אישית, אברהם בן יצחק, לאה גולדברג שגרה לפני עשרות שנים ברחוב ארנון הסמוך לביתו, יהודה עמיחי, רחל, אלתרמן שכתב לתל אביב את שירי האהבה היפים ביותר שהוקדשו לה, המפורסם שבהם: "בכל זאת יש בה משהו" ועוד רבים וטובים.

קריאה בספר היא הליכה לצדו של אדם נבון, משכיל, פואטי ובעל שאר-רוח, מדריך תיירים שאיננו מתאמץ להלהיב ולהרשים אותך אלא מכניס אותך לתוך עולמו הפנימי המתפקע מידע. על גבי כל העושר הזה נוספים שניים: אהבתו של המשורר לאדריכלות, ובעיקר אדריכלות נוף, וסקרנותו שאינה יודעת שובעה בנוגע לאנשים.

הקדשה על ספסל רחוב

בשל האהבה הזו אנו מתוודעים לסיפורו הטרגי של מרדכי שורנשטיין, מייסד גן החיות של תל אביב שראה בהקמתו שליחות ציונית "לקרב את תושבי תל אביב אל עולם הצומח והחי שהיו רחוקים מן היהודים במשך דורות". שורנשטיין השקיע כל פרוטה שהייתה לו בפרויקט חייו, עד שנותר רעב ללחם, וכנראה נטל מהכנסת גן החיות לפרנסתו – והורשע, למרבה הבושה, בגניבה. הוא סיים את חייו עני ומר נפש, אך חלומו התגשם: לילדי תל אביב היה גן חיות ('זיכרונה האכזר של העירייה', עמ' 63).

בשל האהבה אנו לומדים על אירה יאן, הציירת ששינתה את נתיב חייה בתקווה שיירקם קשר רומנטי בינה לבין ביאליק, שמצדו לא היה מעוניין בקשר כזה, ומתה משברון לב ומשחפת לאחר מלחמת העולם הראשונה ('על מצבה אחת בבית הקברות בטרומפלדור', עמ' 40). הסקרנות והחמלה הופכות אותנו עדים לפניה האנושיות העכשוויות של תל אביב. ספסל רחוב הופך למצבת-זיכרון מאולתרת לקשיש שפקד אותו יום-יום ולכד את ליבם של דיירי האזור. לאחר מותו כתבו לזכרו: "פאול דרבש, השכן הטוב שלנו, הלך לעולמו. נזכור אותו עם חיוך על פניו". הספסל צובר עוד ועוד זיכרונות והתייחסויות, ומגלה את פניהם היפות של תושבי הרחוב ('ספסל רחוב כגלעד עירוני', עמ' 80).

ומהי אהבה לעיר. "אתה כבר אוהב אותה?", שואלת את המשורר ידידתו, מרצה נחשבת לחינוך שנולדה וגדלה בתל אביב. "אני נהנה ממנה כמו שנהנים מבית קפה טוב", באה תשובתו הכנה, "אבל זה דבר אחד להרגיש טוב בקפה, ודבר אחר להרגיש בבית" (עמ' 74).

בלבן משוטט בתל אביב ולומד אותה תוך התבוננות. הוא שם לב להשתנוּת הצמחייה, לפער בין הבתים הקסומים של שדרות רוטשילד לבין גורדי השחקים שמקיפים אותם, הוא מטייל בתל אביב כמו בתל ארכיאולוגי, חושף בה שכבה אחר שכבה. "איתור הארכיאולוגיה הגננית של העיר", הוא מודה, "גורם לי לחוש יותר שייך, פחות זר כאן" (עמ' 35). אלא שבשונה מהארכיאולוג, יש לו הזדמנות לשוחח עם מי שיצרו את השינוי במו ידיהם.

"הייתה כאן גדר חיה… שניתקה את השדרה מהרחוב. סילקנו אותה. גזמנו את הפיקוסים כדי להכניס אור. הכנסנו שבילי בטון במקום שבילי הכורכר… פתאום השדרה התחילה לחיות", מספר לבלבן גדעון שריג, אדריכל הנוף שהיה אחראי לשיקום שדרות רטשילד (עמ' 86). לאחר שפרסם טור בעיתון על פסלו של קדישמן 'התרוממות', המוצג בכיכר התרבות, בלבן מקבל טלפון מהפסל, שמזמין אותו לפגישה ושיחה שמתגלגלת לדיון על אודות פסל אחר שלו, 'עקדת יצחק', המוצג ברחבת מוזיאון תל אביב. "הרגשתי כמו אב שכול", אומר קדישמן, "ואינני אב שכול" (עמ' 103). כאשר יש למשורר המשוטט תהיות לגבי גן קריית ספר הסמוך לרחוב רבי יהודה הלוי, הוא מזמן לטיול את מתכנן הגן, רם איזנברג, שמסביר כי רצה להביא לנוף העירוני את נוכחותו של הטבע – כך שהקריאה אינה רק עונג אסתטי, היא גם שיעור בהיסטוריה, באדריכלות ובאמנות.

חיוניות מלאת תשוקה

הקריאה בספר הזכירה לי: כמה נהדר הוא לקרוא רשימות קצרות! כבר שכחנו את הסוגה הספרותית הזו, הרשימה, זו שוויסלבה שימבורסקה שיכללה, בעיניי, לכדי אמנות גבוהה. הרהור קצר, חוויה, סיפור – כל רשימה של בלבן ארוזה היטב, עם התחלה, אמצע וסוף, לפעמים אפילו מלווה בתחושת קתרזיס.

הספר החל כטור שבועי בעיתון 'הארץ', ולאחר חמש שנות כתיבה אוגד לספר. ניתן היה לחשוש כי איחוד הרשימות ייצור ספר קטוע ואקלקטי, אך תחת זאת ישנה תחושה של מסע, של צעידה רעננה ומחודשת ברחובותיה של עיר כמו-מוכרת.

בצעירותי כתבתי שיר זועם נגד תל אביב, העיר שסימלה את כל מה ששנאתי ("בְּעִיר שֶׁל אֶמְצָעֵי מְנִיעָה/ הָרִיתִי נְבוּאָה/ עַל הַגֶּשֶׁם שֶׁלֹּא מַפְסִיק לָרֶדֶת"), ובתגובה כתב לי ידידי גל כי "תל אביב, לטוב ולרע, היא מרכז ההוויה הישראלית, והיא כזו מאז שההוויה הזו נוצרה, כבר מאה שנה. היא אינה חד ממדית כפי שאתה מצייר אותה לעתים, אלא רבת-פנים עד מאוד. אני מקווה שיזדמן לי פעם להראות לך זווית אחרת שלה". ספרו של בלבן מצליח מעל ומעבר למצופה במשימת ההיכרות מחדש עם פניה של העיר.

'רשימות תל-אביביות' הוא ספר לאוהבי תל אביב, לאוהבי אדריכלות, לאוהבי טבע, לאוהבי היסטוריה, לאוהבי מילים, לאוהבי אנשים… לאוהבים באשר הם. הקריאה בו מוכיחה כי מבט סקרן ושיחה עם אדם עשיר, עשויים ליצור חיוניות מלאת תשוקה ורגש גם בתוך עיר שתדמיתהּ היא של עיר מנוכרת וחסרת שורשים.

רשימות תל אביביות

אברהם בלבן

עם עובד, 2019

271 עמודים

(הרשימה ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 09.05.2020)

הלכה להם המדינה

באחד מנאומי הבחירות שלו אמר נשיא ארה"ב לעתיד דונאלד טראמפ "הייתי יכול לעמוד באמצע השדרה החמישית ולירות במישהו, ועדיין לא לאבד מצביעים". הוא לא עשה זאת, ואולי בשל כך  לא איבד מצביעים אלא להפך, המשיך לצבור אותם בסחף בלתי נתפס. עם היוודע תוצאות הבחירות פוליטיקאים ואנשי תקשורת דמוקרטים, שהאמינו בכל ליבם שאין ולו סיכוי קלוש שהאיש גס הרוח, השנוי במחלוקת ובעל העסקים המפוקפקים ייבחר לנשיאות, חוו קריסה אמיתית של מערכת האמונות שלהם על אודות ארץ מכורתם, ארצות הברית של אמריקה.

מאז החברה האמריקאית מנסה לשקם את עצמה. לעת עתה נראה שהיא עושה זאת ללא הצלחה. השסע הולך ומעמיק. אין ספק שהתנהגותו משולחת הרסן של הנשיא שלה היא אחת הסיבות לאי ההצלחה הזו, אבל אולי את חלקו השני של הכישלון ניתן למצוא בספרו של טימותי סניידר, 'על הרודנות'.

בכיינות דרמטית

במהלך קריאת הספר עברתי תהליך. בתחילת הדרך כתבתי לעצמי "ספר די מעניין אבל מה שבאמת חשוב בו הוא השיח: האפשרות לדבר במניפסטים קצרים על התרבות הפוליטית שלנו ולדון בה". ככל שהקריאה הלכה והתקדמה, הלסת שלי הלכה ונשמטה. מסֵפר תיאורטי שעוסק בלקחים היסטוריים הוא הפך בגלוי למדריך להתנגדות לשלטונו הפאשיסטי-לעתיד, לשיטתו, של דונלד טראמפ. ממבט-על מעורר דיון, הוא הפך לבכיינות דרמטית ("כאשר הארגונים הכמו-צבאיים התומכים במנהיג מתערבבים במשטרה ובצבא, הסוף כבר כאן", עמ' 34) בואכה נוסטלגיה זועמת ("השתדלו להיפרד מן האינטרנט", עמ' 49, "אנחנו זקוקים לעיתונאים המפרסמים את ממצאיהם בדפוס", עמ' 62) א-לה היסטריה פאתטית ("היו רגועים כאשר הבלתי-מתקבל על הדעת מגיע", עמ' 86). לכן, אולי, חשיבותו היא אחרת: הוא מדגים את השבר העמוק שהחברה האמריקאית נמצאת בו.

האליטות האמריקאיות מרגישות שאבד להן הקשר עם הבוחר האמריקאי וחסרה להן היכולת להבין כיצד מערכת השיקולים שלו פועלת. פרופסור מכובדת מאוניברסיטת ניו יורק טענה לאחרונה בראיון לעיתון כלכליסט כי טראמפ עומד "לחסל את הדמוקרטיה האמריקאית" והעלתה את האפשרות שהוא יתפוס את השלטון בכוח צבאי. הסיבה לעלייתו, לדבריה היא "עוצמת הזעם של חלקים גדולים באמריקה הלבנה על כך שהיה להם נשיא שחור. המטרה העיקרית של טראמפ היא למחוק את הנשיאות ההיא, כחלק מהצהרה של שלטון לבן", כלומר, מי שבוחר בטראמפ דוגל בעליונות לבנה. גזענות לפני הכל.

הקיטוב איננו חדש לבוחרים האמריקאים. קולג'הומור, אחד מאתרי הסאטירה הפופולאריים ביבשת, פרסם עוד ב-2008 את המערכון "אם המפלגה השנייה תנצח" שהציג את הסיוט של הרפובליקנים במקרה שייבחר ברק אובמה – ילדה בת 12 שמקבלת מתנה בכל פעם שהיא עוברת הפלה, ומעודדת על ידי המשפחה הרב-הורית שלה באמצעות מתנות לעשן ג'וינטים (הילדה בתגובה: "תודה אמא, אמא, אמא, אבא ואבא שנשוי לצב") – לעומת הסיוט של הדמוקרטים אם ייבחר ג'ון מקיין – עולם שבו ילדים צדים דובי קוטב להנאתם וכל אמירה ביקורתית על השלטון מנוטרת בזמן אמת מעמידה את האזרח בסכנת התנקשות שלטונית נוסח 1984 של אורוול.

המערכון מצחיק, אבל האם ייתכן שכעת הגיע הקיטוב לנקודת רתיחה כזו שתפרק את אמריקה מהמנגנונים הדמוקרטיים שלה?

"אם המפלגה השנייה תנצח". המערכון של קולג' הומור

על פי סניידר נראה שכן. בראיון לכלכליסט לרגל יציאת הספר באנגלית הוא התריע מפני "מצב חירום" מומצא העומד על הסף, שישמש את טראמפ כתואנה לעבור למשטר אוטוקרטי: "מאוד קשה ליצור מדינה חופשית, מאוד קל להיפטר ממנה. לכן כאשר משהו יתפוצץ, ומאוד סביר להניח שזה יקרה, האמריקאים צריכים להיות מוכנים להגן על עצמם נגד מצב חירום".

לאחד הראיונות צורפה תמונה שצולמה לאחרונה מחוץ לגבעת הקפיטול, ובה נראה מפגין האוחז שלט המציג את טראמפ כמנהיג צבאי-רודני, אולי נאצי. למפגין, כמובן, לא אונה כל רע. באופן אירוני, הנפה של תמונה כזו נחשבת בישראל להסתה מסוכנת נגד בעל הסמכות דווקא, ולא כזכות דמוקרטית. אז מי מסוכן למי?

גרמניה הנאצית

'על הרודנות' – כמה לא מפתיע – החל כרשומה בפייסבוק, שפורסמה שבוע לאחר ניצחונו של טראמפ. הרשומה צברה תוך זמן קצר מאות אלפי שיתופים ומיליוני קוראים, ובעקבותיה נעשה סניידר מרואיין מבוקש בערוצי התקשורת. התגובה הציבורית גרמה להפיכת הרשומה לספר בתוך חודש וחצי, והעובדה שהתחיל בפייסבוק ניכרת. סניידר מדבר במניפסטים. לכל פרק יש כותרת קצרה המנוסחת כציווי ("היזהרו ממדינת המפלגה האחת"), כותרת משנה שמרחיבה אותה מעט (""תמכו… במערכת הרב-מפלגתית והגנו על הכללים של בחירות דמוקרטיות. הצביעו בבחירות… כל עוד אתם יכולים") ולאחר מכן הפרק עצמו, שאורכו בממוצע 4-3 עמודים קטנים.

הדיון שעומד ברקע הספר הוא דיון לגיטימי וחשוב – מתי הופך משטר לדכאני? האם יש צעדים שאזרחים יכולים לעשות כדי להתנגד לתהליך, לעכב או אפילו למנוע אותו? סניידר, שהוא חוקר מנוסה וידען, מדגים כמה עקרונות חשובים שבלעדיהם המשטר הטוטליטרי יתקשה לתפקד: שיתוף פעולה מרצון של אזרחים שמבינים לאן הרוח נושבת, פירוק של המוסדות הדמוקרטיים כמו בית המשפט ובית המחוקקים, אלימות המופעלת נגד יריבים פוליטיים ועוד.

סניידר יודע דבר או שניים על מלחמת העולם השנייה. הוא היסטוריון אמריקאי בולט, מרצה באוניברסיטת ייל שכתב מספר ספרים מחקריים, ובהם ספר מקיף על התקופה שבין מלחמות העולם באירופה. ספר כדוגמת 'על הרודנות', ספר קטן מימדים בן כ-100 עמודים, פרופ' סניידר יכול לכתוב עוד לפני ארוחת הצהריים, ונראה שאכן זה מה שעשה. אבל המומחיות של סניידר היא גם הבעיה שלו.

ראשית, רוב מוחלט של הדוגמאות מובא מהמשטר הגרמני הנאצי. גם אם אינך סובר שמדובר ב'פלנטה אחרת' שאי אפשר להביא ממנה דוגמאות, כאשר מנסים להדגים עיקרון צריך לאסוף יותר מאשר דוגמה אחת. הנאציזם התאפשר בשל נסיבות היסטוריות רבות ועמוקות, בוודאי לא רק בגלל האיש הכריזמטי והפאשיסטי שהנהיג אותו. להשוות בינו לבין נשיא ארה"ב על בסיס אישי זו הפשטה פושעת, שפוגעת לא רק בשואה כסמל, אלא גם בתועלת שאפשר להפיק מהסקת המסקנות ההיסטוריות.

שנית, השאלה העומדת בבסיס הדיון היא האם נעשו צעדים שמגבילים את החירות של אזרחי ארה"ב. האם טראמפ פגע במוסדות אמריקאים? האם הוא קיבל החלטות שמצריכות משיכה בחבל החירום שעוצר את הרכבת? סניידר ועמיתיו מודים שלא נעשו צעדים כאלה, "אבל הוא אמר שייעשו". זה עוד היה נסלח בעת כתיבת הרשומה באנגלית לפני כשלוש שנים, אולם אין לכך הצדקה לאחר שהתברר שגם כאשר הרטוריקה מתלהמת, כללי המשחק הדמוקרטי נשמרים.

אופנת זיהוי תהליכים

בשלב מסוים נדמה שסניידר פשוט מנסה לקחת הכל אחורה, לפני שהיה מחשבים ומרשתת וכל השטויות האלה שרק עושות בעיות. סניידר רוצה לחזור לעולם שבו אפשר לחלק לאנשים עלונים ברחוב ("פעילות פוליטית בריאה"), לבלות עם חברים ("צרו לכם שותפים למאבק, כשהרשתות ייפלו תזדקקו להם") או להכין בירה במבשלה ביתית ("ואצלב האבל אמר שגם זה סוג של התנגדות"). זו לא חתרנות ולא לוחמת חופש, זו נוסטלגיה של אנשים שנתקעו בשנות ה-70, והיא לא תועיל במקרה שאזהרותיו של סניידר יתממשו.

פרופ' טימותי סניידר. המומחיות היא הבעיה שלו
תמונה: Bundestagsfraktion Bundnis 90_Die Grunen – wikipedia – CC-BY-2.0

השטחיות מודגמת היטב בפרק 16 – "למדו מעמיתים בארצות אחרות". סניידר המבוהל יועץ לקוראיו "דאגו להנפיק דרכונים לכם ולבני משפחותיכם". הוא יודע שמעשה לא פטריוטי כגון ירידה מארה"ב הוא סדין אדום בעיני האזרח האמריקאי הממוצע, אבל לא מוצא דרך אחרת להגן על המהלך. לכן הוא מתפתל לומר שהדרכון "יוצר את האפשרויות של התנסויות חדשות", משפט שנראה כי נלקח מקטלוג של איקאה.

השאלה שהטרידה אותי בסיום הקריאה היא מדוע החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד לתרגם את הספר. האם משום שהוא פופולרי בארה"ב? האם כדי לספק לנו הצצה לשבר בתרבות הפוליטית האמריקאית? אני חושד שהסיבה עמוקה מזו. בארה"ב, כמו בישראל, יש אופנת 'זיהוי תהליכים'. הפחד מפני מנהיגים חזקים מדיי – שלעיתים הוא מוצדק, כגון בטורקיה, ברוסיה או בהונגריה – מיתרגם לזעקות שבר בעוצמה גבוהה על מות הדמוקרטיה. זהו המכנה המשותף שאליו פונה ההוצאה: הפחדה מפני השלטון הקיים. את הכתובת ברכבת התחתית 'טראמפ = היטלר' מחליף ניתוח מעודן של מומחה בשפה אינטליגנטית בפייסבוק, אולם הבעיה – בארה"ב כמו בישראל – היא שהמשקל האמיתי של השניים זהה, והאוזניים נעשות חירשות כאשר לאזרחים הן נשמעות כזעקות "זאב, זאב".

לאחר הביקורת, אני חוזר למסקנתי הראשונית: צריכים להיכתב ספרים הדנים בקצרה, באינטליגנטיות ובכנות בהגנה על המשטר הדמוקרטי שאנו חיים בו. המנגנון הדמוקרטי פריך למדיי ולא תמיד יש בו האיזונים הנכונים. הצורך במנהיגות חזקה וסמכותית בעולם של ביזור סמכות והיעדר אמת הוא צורך חשוב אך מסוכן, ויש לנטר אותו. כשהדיון הופך פוליטי וקונקרטי זה מרגיז, מעורר גיחוך ומחמיץ לגמרי את המטרה.

על הרודנות

טימותי סניידר

תרגום: אברם קנטור

הקיבוץ המאוחד 2019

105 עמ'

(הביקורת ראתה אור לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, גיליון 1177. 28.02.20)

"נלחמנו כמו שליחים של פיצה"

מלחמת לבנון השנייה. אני נכנס הביתה ומוצא את אבא שלי הולך מחדר לחדר בעצבנות. "למה הם לא מאגפים אותם דרך הים? למה לא מנחיתים כוחות בצפון וסוגרים עליהם בתנועת מלקחיים?", הוא שואל את הרדיו, המשדר ידיעות מהחזית. אני מתרגז: "אבא, אתה לא חושב שיש מטכ"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון שחושבים על זה?". הוא מסתכל עליי ועונה: "ככה עשינו ב-82'. במה שהם עושים עכשיו אין שום היגיון".

אחרי המלחמה גיליתי שאבא שלי, סמל מחלקה בנח"ל במלחמת לבנון הראשונה, צדק. ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על הדרג הצבאי והמדיני שהתמהמהו בהכנסת כוחות היבשה למערכה בלבנון. את מהלך האיגוף דרך הים עצרו לאחר הפלת מסוק יסעור על חמשת אנשי צוותו. המלחמה המדשדשת הפכה לסיבה להפלת הממשלה, ונתפסת בישראל כהחמצה היסטורית כואבת. מלחמת לבנון השנייה ובתוכה הקרב המפורסם בעיירה בינת ג'בייל, אומר ד"ר דוד דוכן, היא רק סימפטום לבעיה. הבעיה האמיתית היא שינוי בערכי צה"ל.

מראית עין של ניצחון

דוכן, מומחה לאסלאם רדיקלי ומרצה באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו ארבעה קרבות – הקרב בג'נין במבצע 'חומת מגן', קרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה וקרב אמריקאי שנערך ב-2004 בפלוג'ה שבעיראק – ודרכם מבקש להדגים את שינוי הפרדיגמה שעבר הצבא הישראלי בעשורים האחרונים.

לפי דוכן, העידן הפוסטמודרני שחל מראשית שנות האלפיים הביא איתו שורה של ערכים המקשים על הלחימה, בין השאר: שלום הפרט הפך חשוב מהמאמץ הלאומי, מה שמוביל לירידה במחויבות לבצע את המשימה הצבאית; הישויות הנלחמות פורקו: כבר אין אויב נטול פנים אלא קיימת הבחנה בין האזרח, הלוחם ואיש השלטון; תפיסת 'הניצחון' או 'ההכרעה' הוחלפה ב'אפקט' או במראית עין של ניצחון, מכיוון שאין ציפייה להשמדה מוחלטת של האויב וממילא כל צד יתאר את תוצאות המערכה כניצחון שלו; יש הסתמכות גדולה על טכנולוגיות חדשניות של שליטה מרחוק ו'אש מנגד'; חלק בלתי נפרד מן המערכה הוא המרחב הציבורי, כגון עיתונות ודיפלומטיה, והזירות הללו משמעותיות לא פחות מזירת הלחימה.

הלוחמה האורבנית מחדדת את האתגרים הללו עוד יותר: בלוחמה בשטח בנוי קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, יש פחד מביקורת בינלאומית על פגיעה בתשתיות והשמדת בנייני מגורים ולכן יש צורך לטהר אותם תוך סיכון חיי החיילים, אזרחים מתעדים את הלחימה בזמן אמת ומשדרים אותה לכל העולם; פגיעה אקראית באזרחים גוררת תגובה חריפה שמשתקת את החיילים בשטח, ואולי החשוב מכל בהקשר הישראלי: הפחד 'להסתבך' או 'להתבוסס בבוץ' ורגישות לדעת הקהל העולמית גוררות הססנות מדינית, שמשפיעה באופן ישיר על נחישות הצבא בשטח.

כל מערכות הלחימה של ישראל בשני העשורים האחרונים היו בשדות קרב אורבניים. חומת מגן ביהודה ושומרון, מלחמת לבנון השנייה שבה משך חיזבאללה את צה"ל למרחבים 'שמורות הטבע' וכמובן עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וכל מה שביניהם בגזרת עזה.

מזניחים את המשימה

לבנון השנייה הייתה אולי הכואבת ביותר, וגם זו שבה הרחוב הישראלי נחשף לשיח הצה"לי החדש, כמו פקודת המבצע לכיבוש בינת ג'בייל שנתן מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש:

"הדגמה מערכתית […] תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב […] התנפלות נחילית סימולטנית ורב-ממדית […] הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא"… (עמ' 86).

באותה מלחמה גם ניתן לראות בלבול בסדרי העדיפויות כפי שהוא נלמד בכל טירונות קרבית, ולפיו קודם מסיימים את המשימה ורק אחר כך מתפנים לטפל בנפגעים. סיפורי הגבורה מעלים על נס פעולות גבורה של מפקדים שמסרו את נפשם במהלך פינוי נפגעים. השאלה כואבת, אך חיונית: מדוע מפונים נפגעים בעיצומו של הקרב, בטרם נוטרל האיום? (עמ' 101).

האלוף יורם יאיר (יה-יה), שהיה חבר באחת מן הוועדות שמונו לבדוק את כשלי מלחמת לבנון השנייה ניסח זאת בבהירות כואבת: "24 שנות ביטחון שוטף [ביו"ש. נ"א] ששם נעשה כל מאמץ למנוע נפגעים, שכן נפגעים של צה"ל הוא הישג למחבלים, עמדו לרועץ למפקדים שהעדיפו לזנוח את המשימה ולטפל בנפגעים" (עמ' 102).

במהלך השנים הללו, אולי בהשפעת הנסיגה החפוזה מלבנון, התבססה תמת 'הילדים של כולנו', שהשמירה על שלומם חשובה יותר מאשר ביצוע המשימה הצבאית. תפיסת החייל-הילד הביאה לסף רגישות נמוך יותר באשר לנפגעים אזרחיים, כפי שהודגם במבצע עופרת יצוקה – שבמהלכו נהרגו, מלבד המחבלים, גם מספר לא מבוטל של אזרחים עזתיים – שכן כעת המשוואה אינה חיילים שלנו מול אזרחי האויב, אלא 'הילדים שלנו' מול ילדי האויב, וברורה העדפת הרחוב הישראלי.

יד קשורה מאחורי הגב

במבצע חומת מגן הוצבו שלוש מטרות-על לצבא: "…לשרת את היעדים המדיניים של ישראל באמצעות הישגים צבאיים שיובילו לעיצוב המציאות בשטח וישפיעו על תודעת הפלסטינים… להבטיח את הרלוונטיות של הכוח הצבאי בעימות ב"עצימות נמוכה"… לשאוף לפגיעה מזערית באזרחים בלתי מעורבים ולהקטין את הנזק האגבי לתשתיות האזרחיות החיוניות. (עמ' 32).

שלוש מטרות – אך היחידה שנהירה לשומע היא זו שמבקשת למנוע פגיעה באזרחים. לא פלא אם כן שהחיילים הלוחמים העידו לאחר מכן כי "אנשי מילואים לא בעלי כושר גבוה צעדו לתוך העיר לסריקות מבית לבית… לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים… נלחמנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב… כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא למחבלים עד דלת הבית" (עמ' 43).

למרבה האבסורד אותה תפיסה העדיפה את שלום החיילים גם על פני את סיכון אזרחי הצד שלנו. במלחמת לבנון השנייה הדרג המדיני התעכב בהכנסת הצבא למהלך קרקעי בשל החשש מנפגעים, זאת בזמן שאלפי טילים ממשיכים ליפול על מרכזי הערים בישראל.

לדעתי, וכאן אני מוסיף על דבריו של דוכן, את פירות אותה תפיסה נאיבית אפשר לראות גם בפרשת המרמרה. המוטיבציה למעט בנפגעים ובהתנהלות כוחנית הביאה להסלמת המצב ולכמעט-מוות של לוחמים, מה שהוביל להתגוננות-יתר שגבתה את חייהם של תשעה פורעי חוק – מטרה הפוכה מזו שסומנה מלכתחילה.

זהו מקרה קלאסי שבו הפעלת מיעוט כוח גרמה לשימוש יתר בכוח, כמו שכותב דוכן בנוגע לקרב האמריקאי בפלוג'ה: "הפעלה נחושה יותר של כוח צבאי הייתה משדרת נחישות ומונעת את הסלמת האלימות" (עמ' 123).

לא מוכנים להרוג ולהיהרג

הספר של דוכן מעניין וקריא, אך קריאה בו מעלה שורה של קושיות על הנחות היסוד. ראשית על הגדרת העידן כפוסט-מודרני. המונח 'פוסטמודרניזם' כבר מזמן רוקן מתוכנו ומשמש כעת כמטבע לשון שמובנו הכללי הוא "משהו חדש שאיננו מוצא חן בעיניי". אם המונח בא לתאר את התקופה ש"אחרי המודרניות", כדאי למצוא מונח חלופי, שכן 'פוסטמודרניזם' מתכתב עם מגמות תרבותיות ואמנותיות מובחנות למדיי, שלא ברור הקשר שלהן כאן.

מלבד זאת, מה חדש באבחנות שמציע דוכן לעידן החדש הזה? לחץ מצד המעצמות הוא עניין ותיק מאוד, ובישראל אפשר להיזכר בו בהקשר של מבצע קדש או מלחמת יום כיפור; מעורבות של העיתונות ודעת הקהל וההשפעה שלה על המדיניות ראינו, למשל, בסברה ושתילה; הסתמכות על טכנולוגיות חדשניות יש כמעט בכל מלחמה, מהטנק והטורפדו ועד הקטפולטה. אחרי שבודדנו את כל המשתנים הללו, נשארנו עם בעיית 'תדמית הניצחון' במקום הכרעה צבאית, שפת הפקודות ורגישות גדולה לנפגעים. האם את זאת ניתן לכנות 'עידן פוסטמודרני'?

בסופו של דבר הדילמה שמציג דוכן מתמצה בשאלה אחת ויחידה: האם אנו מוכנים להרוג ולהיהרג למען המטרה שאנו רוצים להשיג. מהספר עולה כי הבעיה היא שהצד הטרוריסטי מוכן לשניהם, והצד שלנו (ה"פוסט מודרני") לא מספיק מוכן לאף אחד מהם. אך דוכן אינו מציע דרך לפתור את הדילמה.

'לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני' הוא ספר מעניין מאוד וקריא מאוד, שמזכיר לנו את כאבנו כאומה לוחמת הנתונה בדילמות מוסריות קשות, ושואלת את עצמה מהו האיזון הנכון בין הערכים שהיא מאמינה בהם לבין רצונה לשמור על שלומה ועל שלמות לוחמיה ואזרחיה. טוב מאוד שיש מי שיזכיר כי הדילמה הזו היא בלתי פוסקת גם בעידן שלנו – ואין זה משנה מה הכינוי שניתן לו.

לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני / דוד דוכן / רסלינג 2019 / 160 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', 27.12.19, גיליון 1168)

בוראת עולמות ומחריבה: על הספרות של אליס מונרו

על המדף בביתי, לצד שורה של ספרי עגנון, יש ארבעה-חמישה ספרים של אליס מונרו. האוסף הזה נוצר מאליו, לא התכוונתי לאסוף אותו. לפני כמה שנים, מייד לאחר שסיימתי את קריאת הספר הראשון, הרגשתי שאני חייב לקרוא ספר נוסף של הכותבת הזו, שלא הייתה מוכרת לי. הספר השני משך את השלישי, והשלישי את הרביעי. כעת, בספר החמישי, אני מוכרח לצרף את שבחיי לאלה של ועדת פרס נובל לספרות שהעניקה אותו למונרו בשנת 2013.

הוועדה כתבה כי סיפוריה של מונרו "מכילים את המורכבות האפית של רומן בכמה עמודים קצרים". לי יש מילים אחרות. פעמים רבות הסופר משווה לאלוהים. אם לדייק, מונרו מתאימה לאחד משבחיו של היוצר המופיע בתלמוד: "אמר רבי אבהו, מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן". בספר של 286 עמודים הסופרת הקנדית מספרת עשרה סיפורים – ממוצע של פחות מ-30 עמודים לסיפור. כמה חיבוטי כתיבה, כמה אפיוני דמויות, כמה היסטוריה ורבדים נפשיים מונרו דוחסת לתוך הדמויות העגולות שלה – ובעבור סיפור קצר של פחות משלושים עמודים. עולם הסיפור נברא, ומייד נחרב. הקיצור הזה מייצר דחיסוּת, שהיא אחת מסגולותיה של מונרו.

גם בהיבט הסיפורי נבראים ונחרבים עולמות. ב'חברת נעוריי', הספר האחרון שתורגם לעברית והוא מכיל בעיקר סיפורים על מערכות יחסים כושלות בין גברים לנשים, אנו פוגשים נשים שעולמן שלם. כל כך שלם, עד שמשהו דוחף אותן להחריב אותו, לערער את הסדר הקנדי השליו והבטוח, את עולם הנימוסין והחיוכים וביקורי הערב הזוגיים ההדדיים. ואת המשהו הזה מונרו מנסה – וכסופרת גדולה, היא בהחלט מצליחה – לתפוס.

שמונה קילומטרים בנעלי עקב

ניל מגלה לברנדה סוד מהעבר. זה לא סוד אפל מאוד, סתם סיפור על אכזריות שהיה שותף זוטר לה, והרסה את חייה של נערה אחת. למה הוא מספר את זה? הוא לא רוצה, אבל הוא חייב, בגלל הנקודה הנפשית שאליה הגיעה מערכת היחסים של ברנדה ושלו. הוא מנסה להכחיש את עומק המעורבות שלו בעניין, אבל ברנדה יודעת היטב מה אמת ומה שקר.

"לא התכוונתי להתוודות, הוא אומר. רק רציתי לדבר על זה. ואז מה שהרגיז אותי זה ששיקרתי בכל מקרה" (עמ' 55, 'פייב פוינטס'). השקר, ואולי משהו אחר, שאינו מדובר, הורס את מערכת היחסים ביניהם, השברירית בכל מקרה. ברנדה מתחילה לצעוד את הדרך הארוכה עד למכונית שלה, שמונה קילומטרים, לבדה על נעלי עקב. זהו מסע של היפרדות כואבת ממערכת יחסים מדומיינת, מסע שכואב כמו הליכה של שמונה קילומטרים. בנעלי עקב.

לערער את הסדר הקנדי השליו והבטוח. מונרו, 1969.
זכויות תמונה: Comms staff, flickr. CC BY-NC-ND 2.0

מונרו היא גאווה למולדתה, קנדה. היא נולדה בעיירה כפרית קטנה לפני 88 שנה, לאב חוואי ואמא מורה. סיפורה הראשון התפרסם כשהייתה בת 19, אך לקח לה עוד 18 שנה להוציא לאור את ספרה הראשון 'ריקוד הצללים המאושרים', ומאז הוציאה עוד ארבעה עשר ספרים. הסיפורים שלה מקומיים מאוד. גיבוריה הן בעיקר גיבורות, פעמים רבות אם ובת, אחיות או קרובות משפחה אחרות.

שמעתי פעם סיפור – שאינני יודע את מידת מהימנותו – ולפיו כשחיים טופול הגיע לסיבוב הופעות עם 'כנר על הגג' בטוקיו, שבה ההצגה הצליחה מאוד, פנה אליו אחד מאושיות התרבות ביפן ואמר: "ההצגה יוצאת מן הכלל, רק דבר אחד אינני מצליח לתפוס: איך ידעתם להציג בדייקנות כזו את אופי המשפחה היפנית?".

למי נותנים פרס נובל? אולי למי שהצליח לספר את סיפורה של התרבות שחי בה. ואולי להפך: למי שהצליח לספר את סיפורו של האנושי, למרות שסיפר רק את סיפורה של התרבות שחי בה. המשפחות הקנדיות של מונרו שונות מהמשפחות הישראליות. יש בהן פחות ילדים, וכשהילדים גדלים הם מתרחקים וחוזרים רק לביקור, אחת לתקופה. דברים אף פעם לא נאמרים באופן ישיר אלא נרמזים, בחיוך או בלעדיו. אך על אף הבדלי התרבויות, יש משהו בסופרת הזו שמצליח לרדת אל שורשי האנושי.

כשהסוד מתגלה

למונרו איפוק מקראי בתיאור הדרמה שבסיפור, כלומר, פעמים רבות המאורעות קורים ללא חיווי מצד המספרת, והעוצמה שלהם היא מצד ההתרחשויות ולא מצד התיאורים.

"בחורף קמה מהומה. אלי החלה להקיא, לבכות, רצה להתחבא במתבן, ייללה כשהם מצאו וגררו אותה החוצה, קפצה לרצפת האסם, רצה במעגלים, התגלגלה בשלג. אלי השתגעה. פלורה היתה מוכרחה להתקשר לרופא… רוברט היה צריך לתפוס ולקשור אותה, והוא ופלורה יחד השכיבו אותה במיטה. היא סירבה לאכול, רק הטילה את ראשה מצד לצד וייללה. נראה שהיא תמות בלי לומר מילה" (עמ' 16, 'חברת נעוריי').

גם הסוד של אלי מתגלה לבסוף, וזה אכן סוד נורא. אבל ככל שההתרחשויות רעות ומרות יותר, כך מונרו נמנעת מלחוות עליהן דעה, כמו אומרת: המציאות רעה מספיק, למה להכביר מילים. החיסכון הזה משאיר את ההתרחשויות במה שהוא מעבר למילים, ברקע הנפשי, הפועל ללא הרף ברקע הסיפור. כך גם בפתיחת הסיפור 'תמונות של הקרח':

"שלושה שבועות לפני שמת – טבע בתאונת שיט באגם שאיש לא שמע אותו מזכיר את שמו – עמד אוסטין קובט עמוק בחיבוקה של מראה תלת כיוונית במחלקת בגדי הגברים של קרופורד'ס בלוגאן, ובחן את עצמו בחולצת בורדו ספורטיבית וזוג מכנסיים משובצים שמנת, חום ובורדו. שניהם מבד אל-קמט" (עמ' 146, 'תמונות של הקרח').

לא באותות ובמופתים לא במילים גדולות. כבר מן הרגע הראשון אנחנו יודעים את סופו של אוסטין קובט, הכומר הוותיק של העיירה שבדיוק סיים את תפקידו, או יותר נכון, הודח ממנו בידי צעיר אדוק ונלהב יותר. מהלך הסיפור הוא שרטוט עדין, תמה, רגיש, של שנות חייו עד למקרה הטראגי, המעומעם, שבו מצא את מותו במקום מוזר בנסיבות מוזרות. המתח הנפשי שורד כל הקריאה, בלי להתגרות, בלי להתאמץ, בלי מחוות אלא רק בלחוות. הדיוק עד לזרא של המספרת – צבע המכנסיים, הבד שממנו הם עשויים ובמקרים אחרים ריח, תנועה, מראה, ידיעה בעיתון – מעניקים לסיפור איכות קולנועית. המוח מצייר תמונת הצרה ('זום אין') תת מודעת, ששואבת אותך לתוך הסיפור.

פמיניזם מהסוג הישן

נקודה נוספת שמבדילה בין מונרו לסופרים וסופרות מאוחרים יותר היא חוסר מוכנותה להתיישר עם התקינות הפוליטית שמאפיינת את הספרות הצפון-אמריקנית בת זמננו. אין לה שום בעיה לקבוע קביעות מהותניות, לשפוט את גיבוריה על פי מינם ואת החלטותיהם בהתאם לרקע החברתי שממנו נגזרו. הפמיניזם שלה הוא פמיניזם מהסוג הישן, של נשים החלטיות שקמות ועושות מעשה. נשים שלוקחות אחריות על החיים שלהם – או זורקות אותן לעזאזל.

"גברים רוצים שתקימי מהומה, על הרצון שלהם להיפטר מתינוקות במצב צמח או לקחת סמים או לנהוג כמו שד משחת, ומדוע בעצם? כדי שיוכלו להתרברב ברוע השחצני שלהם אל מול טוב הלב הדביק שלך? כדי שיוכלו סוף סוף להיכנע לך בגרגור, ולא להיות עוד רעים ופזיזים כל כך? כך או כך, זה הגיע לך עד כאן" (עמ 54, 'פייב פוינטס').

מונרו לא מדבררת אידיאולוגיה, היא לא תועמלנית אלא סופרת. היא משקפת את התרבות שבתוכה היא חיה, גם אם פעמים רבות הסיפור מעמיד בפנינו מראה לא נעימה. גם זהו כוחה: היא עדה נאמנה, אמיתית, לא מנומסת ולא מאוזנת פוליטית.

נשים שלוקחות אחריות על החיים שלהן. הפגנה למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935

למשל אלמדה, אחת מגיבורותיה, משוררת רווקה ומזדקנת שמתהלכת בעולם שבו אנשים בוחנים אותה על פי מצבה המשפחתי. אפילו הרופא שלה, כאשר היא מתלוננת על מיחושים ועל מתח נפשי, מצווה עליה להפסיק ללמוד ולקרוא ובמקום זאת ללכת "לעייף את עצמה בעבודות בית", ומונרו, המספרת יודעת הכל, מוסיפה בציניות: "הוא מאמין שהבעיות שלה יחלפו אם תתחתן. הוא מאמין בזה חרף העובדה שאת רוב התרופות להפגת מתח הוא רושם לנשים נשואות". (עמ' 70, 'מנסטאנג'). יחד עם זאת, אם הגיבורה שלה חושבת שגברים זקוקים לנשים נזקקות כדי שיוכלו להימשך אליהן – היא תגיד את זה ללא כחל ושרק. כאשר אלמדה נקלעת למצוקה והשכן הג'נטלמן המתבגר מושיע אותה, רק אז הוא נזכר לראות בה קצה-קצה של אפשרות רומנטית. "מה שג'רביס פולטר חש כלפי אלמדה רות ברגע זה הוא בדיוק מה שלא חש במשך כל ההליכות הזהירות האלה יחד… הוא לא היה מסוגל לדמיין אותה כרעיה. כעת זה אפשרי" (עמ' 75, 'מנסטאנג'). ביקורת חברתית כאגרוף ברזל עטוף בכפפה של משי.

הסיפורים הקצרים של מונרו הם לא בידור אלא מסע נפשי, מסע שנעשה כבדרך אגב. מונרו מבינה את הלב האנושי, פשוט מבינה. וכמו הקלישאה על החבר הטוב שהופך אותך להיות אדם יותר טוב, היא לא רק מספרת סיפור טוב – היא מלמדת אותנו משהו על טבע האדם. ועל זה נותנים פרס נובל.

חברת נעורי

אליס מונרו

מחברות לספרות 2019

מאנגלית: אורטל אריכה

288 עמ'

(ראה אור במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון')

סיפורים אוקראיניים: המראה העקומה של האנטישמיות

שלושה מחסומים עומדים בפני הקורא העברי המבקש לגשת לקריאת ספרות רוסית. הראשון שבהם: אימת הקלאסיקות, שהרי קלאסיקה נושאת בחובה מאות עמודים והיא סאגה ארוכה של סיפורים משפחתיים, תהפוכות מדיניות ותיאורים תקופתיים הנוגעים לליבם של מי שהיו שם, כלומר, אף אחד מבין האנשים החיים איתנו היום. משום כך אנו נוטים לדחות את הקריאה לזמנים אחרים, שבהם איש יישב תחת גפנו ויוכל באמת-באמת ליהנות מהחטא ומעונשו.

שני שבהם הוא קללת הריבוי. אודה ואבוש: כשחשבתי על 'סופרים רוסים גדולים' ידעתי לכתוב מהזיכרון את צ'כוב, פושקין, טולסטוי, דוסטויבסקי, בולגקוב ואפילו את גורקי. סולז'ניצין, נבוקוב, קרילוב ובאבל התרעננו בזיכרוני תוך כדי חיפוש ממוחשב. לשמותיהם של כמה אחרים היה צליל מוכר: טורגנייב, סימונוב, מנדלשטם. אך על עשרות האחרים שעלו ברשת מעולם לא שמעתי. אם כן, מאיפה להתחיל? אני מעדיפים שלא להתחיל כלל.

ואם בשמות עסקינן, הנה המחסום השלישי: השמות הרוסיים, הנשמעים לאוזננו הים-תיכונית כבליל של וו"ווים כפולות וב' רפויות, כולם בעלי סיומת -יץ' והם חוזרים על עצמם בגוון זה או אחר. למשל סיפורו הראשון של הקובץ 'סיפורים אוקראיניים', שגיבוריו הם איוון איוונוביץ' ואיוון ניקיפורביץ' הנלחמים זה בזה עד זוב דם, ולך תזכור איזה איוון מהם הוא איוון. ממש איום.

האדרת של גוגול

ובכן, הבה ואסיר בפניכם את המחסומים, ואמליץ לפתוח את סיור הקלאסיקות הרוסיות שלכם דווקא בסיפורים אלה של גוגול. ראשית, אלה הם סיפורים קצרים, חמישה בסך הכל, שאינם ארוכים במיוחד. אחר צהריים ארוך אחד של שבת קיץ יספיק לכם כדי להצטנע בפני חברים "כן, קראתי מעט מגוגול. אין מה לומר, הוא מצדיק את המוניטין שיצא לו", וכך הרווחתם גם קריאה בספר טוב וגם מעמד חברתי משופר.

שנית, גוגול הוא מהסופרים הרוסיים המוקדמים, ונחשב לממשיכו של פושקין ולאביו הרוחני של דוסטויבסקי, שכידוע אמר כי "כולנו יצאנו מתחת לשולי 'האדרת' של גוגול", כך שראוי הוא להתחיל בו.

ולבסוף, הנה לכם עצה בנוגע לשמות רוסיים: על פי המסורת באימפריה הרוסית, שמו של אדם מורכב משלושה חלקים בסדר זה: שם פרטי, שם השיוך לאב ושם משפחה. כלומר, שני האיוון שהזכרנו, אחד מהם הוא איוון בן איוון, והאחר בנו של ניקיפור. והנה כך פתרנו חצי מן הצרה.

Nikolai_Gogol
ניקולאי גוגול. רצה לספר את סיפורה של אוקראינה

על אף שהזכרתי את גוגול תחת הכותרת 'סופרים רוסים', הכוונה היא רק לשפה שבה כתב, כי כפי שמעיד שם הספר, יותר מאשר סיפורי בני אדם כיוון המחבר לספר את סיפורה של אוקראינה.

המחצית הראשונה של המאה ה-19 הייתה שיאה של תקופת הלאומיות האירופית. הגלגלים המדיניים סבבו במהלכם ובמקביל אליהם נעו גם גלגלי התרבות, היוצרים את הדבק ההופך קהילות לעם. ב-1812 ראה אור קובץ הסיפורים 'מעשיות לילד ולבית' של האחים גרים, במטרה לכונן את התרבות הגרמנית החדשה. גוגול רצה לעשות את אותו הדבר למולדתו אוקראינה.

את סיפוריו האוקראיניים כתב גוגול (1852-1809) בצעירותו, בתקופה שבה אסף בהתלהבות חומרי פולקלור מקומיים. מכיוון שחלם להיות סופר גדול כתב ברוסית ולא באוקראינית, ועל אף הדיסוננס הקוגנטיבי הוא נחשב לסופר שהוא גאווה למוצאו. הקובץ 'סיפורים אוקראיניים' הוא מבחר מיצירתו המוקדמת וכולל מעשיות משעשעות מהווי הכפר, אגדות כשפים עממיות וסיפורי משפחה.

הטון של גוגול הוא לרוב סרקסטי, אך גם משועשע מהאנשים הקטנים שהוא בורא ואף אוהב אותם. כוחו של גוגול כמספר רב, והפואטיקה שלו מרהיבה וחסכנית. במקום לנתח, אביא בפניכם קטע קצר. התרגום המופתי הוא של כלת פרס ישראל, נילי מירסקי:

לא מש איוון פיודורוביץ' מן השדה כל עת הקציר, והדבר הסב עונג כמוס לנפשו הענווה. תריסר החרמשים הנוצצים המונפים כולם בהעלם אחד; רחש הקמה הצונחת שורות-שורות; שירת הקוצרים העולה מפעם לפעם, רגע עולצת כפגישת רעים, רגע נוגה כצער הפרידה; הערב השקט, הטהור – איזה ערב! כמה זך וצלול האוויר! איזו חיות נמסכת בכול; הערבה מאדימה, מכחילה, יוקדת בשלל צבעיה; החוגלות, השלווים, השחפים, הצרצרים, רבבות החרקים, ובפי כולם קולות שריקה, זמזום, צריחה, המיה – ולפתע פתאום עולה שירתם בתואם צליל. אין הקולות שוקטים אף לרגע. והשמש שוקעת ונעלמת מן העין. הו! מה טוב ומה נעים! (עמ' 173)

יש משהו מוזר בקריאת נוסטלגיה בת מאה וחמישים שנה. גוגול עורג 'לימים הטובים ההם', ימי הקוזקים שלפני דורו, ולא ברור אם הסנטימנטליות הגדושה היא כסות צינית או רגש אמיתי. על כל פנים, מעודד לגלות כי גם בתקופתו היו בעיות בירוקרטיה, וגוגול חידד את עטו על אודותן:

אז החל התהליך המשפטי להתגלגל במהירות עצומה, שבתי המשפט משתבחים בה כל כך. המסמך סומן, נרשם, מוספר, תויק ונחתם, והכל באותו יום עצמו, והתיק הונח בארון ושם היה מונח, מונח, מונח, שנה, שנתיים, שלוש… (עמ' 58)

מאותו יום ואילך הודיעה הערכאה העליונה מדי יום ביומו שמחר ייחתם העניין – במשך עשר שנים. (עמ' 72)

המספר לא נמנע מלפנות לקורא במהלך הסיפור ולשבור בכך את 'הקיר הרביעי' פעם אחר פעם. ההומור העממי מסופר ומורגש כאילו אתה יושב איתו ליד האח והוא משביע אותך להאמין לו כי הוא דובר אמת.

כעבור ארבעה ימים ראו הכול את הכרכרה שהוצאה מן המחסן אל החצר… רואה אני לי חובה להודיע לקוראים, שהייתה זו אותה כרכרה עצמה שנסע בה אדם הראשון. ואם יבוא מישהו ויצביע על כרכרה אחרת ויטען שהיא כרכרתו של אדם, הרי אינו אלא שקרן, והכרכרה מזויפת. איש אינו יודע כיצד ניצלה מן המבול. יש לשער שהקצו לה מחסן מיוחד בתיבתו של נוח (עמ' 187)

היהודים של אוקראינה

פרק מיוחד, ואולי ספר בפני עצמו, יש להקדיש לסוגיית היהודים. כאשר קראתי בספר הייתה לי תחושה שהלכתי במשעולים האלה. היערות העבותים, פירות היער, הרחובות הבוציים והמלחמות – הכל היה מוכר מאוד, אך במידה מסוימת גם שונה, זר. ואז הגעתי בקריאתי לקטע הבא:

יצאו כולם מתוך העגלה ופנו אל החדר הנמוך והמזוהם, והיהודון המוזג חש לקדם את פניהם ולהעתיר אותות שמחה על מיודעיו משכבר. בכנפי מעילו הביא להם היהודון כמה נקניקים של בשר חזיר, הניחם על השולחן ומיד עמד והפך פניו מן הפרי הזה, האסור על פי התלמוד. (עמ' 125)

נזכרתי בשירו של ביאליק על ילדותו בז'יטומיר, עת אביו פתח בית מרזח "למכור יין ומזון לאיכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המוזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאיכר" (הרוצה להרחיב על אודות השיר, יקרא ביומן הרשת המצוין של הספרייה הלאומית את הרשומה 'מפרומותאוס ועד אבא: ביאליק וירושותיו הרוחניות'). וכה כתב ביאליק בשירו:

"בֵּין שַׁעֲרֵי הַטָּהֳרָה וְהַטֻּמְאָה נָעוּ מַעְגְּלוֹתָם יָחַד, / הִתְפַּלֵּשׁ הַקֹּדֶשׁ בַּחֹל וְהַנִּשְׂגָּב בַּנִּתְעָב הִתְבּוֹסֵס. / בִּמְעָרַת חֲזִירֵי אָדָם וּבְטֻמְאַת בֵּית מַרְזֵחַ, / בְּאֵדֵי נֶסֶךְ פִּגּוּלִים וּבְעַרְפִלֵּי קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה".

ופתאום נזכרתי מהיכן הנופים הללו מוכרים לי: הם נופי ילדותם של גדולי סופרינו – אך משתקפים בהם כבראי עקום. זוהי השתקפותה של הגלות, הצד האטום של הראי. כך תיאור ההילולה, שהזכירה לי את סצנת החתונה במחזה 'כנר על הגג', שבה פורצים השכנים האוקראינים בערב הכלולות ורוקדים את הריקודים 'שלהם'.

גדוד הרגלים… לא נפל אף מגדודי הפרשים. רבים מן הקצינים שתו יי"ש חריף שבחריפים, והשכילו למשוך יהודונים בפאותיהם בזריזות שלא נפלה מזריזותם של ההוּזארים. כמה מהם ידעו אפילו לרקוד מזוּרקה. (עמ' 161).

אילו המצאות לא המציאו לכבוד ההילולה! גם מסכות נהגו לשים על פניהם… הנה בימים ההם יקום פלוני ויתחפש ליהודון, ואילו חברו – לשֵד, יפתחו השניים בנשיקות וחיבוקים, ולבסוף יאחזו איש בבלוריתו של רעהו… ישמור אותנו אלוהים! צחוק כזה יאחזך, שהכרס פוקעת. (עמ' 210)

ואולי הדבר הנורא ביותר הוא היומיומיות של השנאה. בכל סיפור וסיפור בספר היהודים שזורים לבלתי הפרד. העגלון הוא יהודי שמעכב את הנסיעה משום ש"שבת ממלאכתו בשבתות, היה מתכסה בשמיכת הסוסים ומתפלל כל היום", הרוכל הוא יהודי ושני האיוונים הנ"ל לא יניחו לו "לעבור לידם בלי שיקנו אצלו צנצנות שונות ומשונות של סם לקטילת אותם חרקים, ומלכתחילה יחרפו יפה-יפה את הרוכל על שום שדבק הוא באמונת היהודים", החייט הוא יהודי וכמובן גם המוזג.

אך ההיכרות האינטימית לא מרככת את השנאה היוקדת. הסיפורים, שנכתבו באמצע המאה שלפני-שעברה, כמו מכינים את העתיד לבוא על יהדות אוקראינה מאה שנה בדיוק לאחר מכן. האנטישמיות טבעית כל כך, מובנת מאליה כל כך, מלאה דוגמאות שנונות:

פטרוס העלוב לא היה לו אלא מקטורן אחד, אפור, שמספר החורים בו רב מן הזהובים שבכיסו של יהודי. (עמ' 201)

הבטן נבחלת. אולם בכל זאת, ערך יש כאן. הרגשתי כאילו אני פוסע יחד עם מוטל בן פייסי, עם קריינדל טשארני ועם בנימין השלישי בשבילים הזרים והמאיימים כל כך, המלאים שדים וחושך וכלבים וגויים בכרכרות. ומעט יותר הבנתי לליבם וכאבתי על הגלות הארוכה הזו.

jesus-page-4_1
היהודי הנצחי, מאת הצייר שמואל הירשנברג (1899)

אני רוצה לסיים בשבח לתרגומה של נילי מירסקי. תרגום הוא אמנות יוצאת מן הכלל שבכוחה לקבוע האם תצלח ההתמרה משפה לשפה. מירסקי עושה נפלאות ובוראת מחדש את הסיפור בגרסתו העברית. היא יודעת בדיוק באיזו מילה להשתמש, באיזה משלב לשוני, והיכן לקבוע שיבוצים וארמזים באופן שיובן אך ורק לקורא העברי.

הספר יצא לראשונה בעברית בשנת 1980, אזל מן המדפים וכעת, במלאות שנה לפטירתה של המתרגמת, החליטה הוצאת עם עובד להוציאו מחדש, ויפה עשתה. ספרות יפה יש כאן, כאב לב יש כאן והרחבת דעת יש כאן – אם כן, איננו חסרים דבר.

סיפורים אוקראיניים

ניקולאי גוגול

מרוסית: נילי מירסקי

הוצאת עם עובד – ספרייה לעם 2019

224 עמ'

(ראה אור, בשינויי עריכה קלים, במוסף 'שבת' של מקור ראשון, גיליון 1143)

דברים לזכר סבתי האהובה, סימונה אבניאל

AVN_8171.JPG

אני אוהב את התמונה הזו של סבתא שלי, מֶמֶה.

את התמונה צילמה אחותי אמונה באירוסין של שרית ושלי, לפני שבע שנים.

זו תמונה שיש בה הכל: את החכמה שלה, את התבונה שלה, את ההומור שלה, את העין הטובה שלה ואת הפיקחות שלה.

~~

ממה אהבה אותי מאוד, באופן מובחן וגלוי וחסר בושה. האהבה הזו עברה וגלשה גם אל שרית ואל הילדים. "אתכם אני אוהבת, אבל את נחום אני הכי אוהבת", אמרה לאחים שלי. אותי זה הביך, אבל היא הייתה מחויבת לאמת שלה.

בעבור ממה, חתונה הייתה שלב מצוין בחיים. אמנם לא סוף פסוק, אבל כזה שנותן מעט מרגוע, ומאפשר לה לנשום לרווחה ולחשוב על הצעדים הבאים שאתה צריך לעשות.

בתמונה אפשר לראות את האור שהקרינה ממנה השמחה באירוסין שלי – על כך שניצלתי, שאני חי, שהנה עומדת להיות לי אישה.

~~

ממה הייתה אדם חכם מאוד. היא התגאתה בכך שידעה צרפתית, ואהבה מאוד לשוחח עם דוברי צרפתית – לא משנה אם היו שוויצים, קנדים, צרפוקאים או פריזאים. אבל השפה האמיתית שהיא דיברה הייתה שפת הלב. הייתה בה החכמה העמוקה לדבר לכל אחד ממקומו. בנחרצות, בידענות, אבל בעיקר בתבונה.

~~

אם היו שואלים אותי מי הדמות הציונית שאני מעריץ, הייתי כותב בעבר שז'בוטינסקי, או הרצל או בן גוריון. אבל כשאני מחפש דמות ציונית-מיתית, שפגשתי, אני יודע שזו ממה. היא לא כתבה ולו מאמר אחד לעיתון. היא לא יסדה מפלגה ואפילו לא הקימה היאחזות נח"ל. אבל היא נאחזה בארץ הזו בכל כוחה, והכוח הזה היה רב.

יחד עם פפה היא עלתה לארץ ובתנאים קשים גידלו משפחה לתפארת. אני עוד זוכר את יין הקידוש שלהם – מי ענבים סחוטים. את מרק רגלי העוף, כשהיא מכריחה אותנו למצוץ את אצבעות הרגליים שלו בשביל הוויטמינים. קורקבנים היו מעדן. כבד עוף – סדנת בריאות.

דירת שיכון, קומה רביעית ללא מעלית. אין מזגן. בחורף רטיבות. בקיץ השמש דופקת על הגג ונכנסת. את הרגליים הנפוחות אני מניח שקיבלה משם, מהטיפוס האינסופי במעלה המדרגות עם שקית קניות מפוספסת, רב פעמית עם ידיות מעץ, כשחזרה מהמכולת של מורדוך.

אבל היא מעולם לא הוציאה את דיבת הארץ. טוב לנו, אנחנו בארץ שלנו.

לפני כמה שנים אמרתי לה ממה, אולי ניסע לטיול שורשים בתוניסיה? הסתכלה עליי.

אני, מה יש לי לעשות שמה? בשישים ושבע ניסו להיכנס לבית. צעקו ברחוב: איטבח אל יהוד! סבא שלך חסם את הדלת עם מקרר. השכנה הערבייה שלנו שהייתה שותה מהקידוש צעקה עליהם 'אין לנו פה יהודים'. את החנות ניסו לשרוף. את בית הכנסת ניסו לשרוף. עכשיו אני אפרנס אותם? וגם אין מה לראות. לא נשאר כלום ממה שהיה. אין לי מקום אחר. ארץ ישראל זה הבית שלי.

~~

אבא סיפר לי: שלושה שבועות לפני המלחמה נאצר סגר את מיצרי טיראן. החלו רוחות מלחמה. הערבים התחילו להתאסף ברחוב. ידעו שמשהו עומד לקרות. הסתגרו בבית. פפה בא הביתה דואג: לחנות החשמל שלו הגיעה סחורה חדשה, והוא מיהר ולא הספיק לסגור את תריס הברזל שאוטם את החנות. ממה אמרה: אני אלך. לבשה גלבייה שחורה וחיג'אב. הלכה. סגרה. חזרה.

ברחוב כבר היו הפורעים. בבית אבא, בן שש, ופפה נעלו את הדלת, אבל הרגישו שזה לא מספיק. בכוחות משותפים הזיזו את המקרר וחסמו את הדלת. פתאום סבא צועק: הטלית! השאירו אותה על חבל הכביסה. מיד הורידו.

בינתיים הפורעים התאספו. התחילו למלא את חדר המדרגות בצמיגים וניסו להצית אותו. העשן התחיל למלא את הבית. האח הקטן של אבא, בן שלוש, מקיא בלי הפסקה ובוכה בהיסטריה. בחוץ ההמון שואג. איטבח אל יהוד. מנסים לפרוץ לבית, השכנה הערבייה שהייתה באה לשמוע את הקידוש ולשתות מהיין (הסבירה: זה לא יין, זה עם ברכה) גירשה אותם: אין פה יהודים, יימח שמכם! המשיכו הלאה.

אחר כך עזבו את תוניס. שמו כסף מזומן בגרביים. וזה הכל. לשכנים אמרו: נוסעים לחופשה בצרפת. השכנים ענו בשקט: בהצלחה בפלשתינה.

~~

(חשבתי לעצמי: סיפור יפה. אבא היה בן שש, נשמע כמו חוויה שחווים בעוצמה, אולי קצת בהגזמה. והנה פתאום ויקיפדיה, הפילוסוף פוקו כותב לחברו בזעזוע על "גל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים":

"לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו – העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (…) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד". הנה, בלי הגזמה.)

~~

ממה הייתה אדם של אמונה תמימה. היו לה בבית תמונות של הרבי מלובביץ', ושל הבבא סאלי, ושל החפץ חיים ושל רבני תוניס. היא התפללה כל בוקר בלב שלם והיה לה קו ישיר לריבונו של עולם. היא קראה תהילים ואמרה את פרקי שירת הבריאה, ובשנים האחרונות למדה תורה בכיתת הוותיקים ועוד לפני כן שמעה שיעורי תורה בתחנות האלה של ש"ס.

אבל האמונה שלה לא הייתה עיוורת. על קרובת משפחה אמרה לי פעם: "היא חזקה [בדת]. כל היום בתהילים [מדגימה כששתי ידיה צמודות כמו ספר והיא מתנדנדת, כפופה] טו-טו-טו, טו-טו-טו. מגזימה! אמרתי לה, בואי, תשבי איתנו קצת – לא ממה, אני צריכה לסיים את הפרקים של היום. אה! [חוסר שביעות רצון] לא טוב ככה. בעזרת השם תתחתן יעבור לה".

אבל בטלוויזיה צפתה באדיקות. בחידונים מצרפת וגם בחדשות. בזמן אסונות כבדים במיוחד הייתה מצקצקת בקול. הייתה מעודכנת בטלנובלות. "טוב טוב, תסגור, שאבא שלך לא יכעס עליי".

~~

השגיאות שלה בעברית – שאותה למדה בגיל 29, כשעלתה לארץ – היו מצחיקות עד דמעות. היא התאמצה לעקוב אחרי זמירות השבת ששרנו אבל לפעמים התפלק לה איזה "זכור את יום השבת לקדשו / קרנו כי גבהה, גזר על ראשו", ואני, שישבתי מולה, דמיינתי את יום השבת עם גזר על ראשו ולא התאפקתי מלצחוק בקול. ובשנה האחרונה, כשנזקקה לחמצן, אמרה: "אבל אתם החמצן שלי", ובמקום חמצן אמרה חומצה. "אתם החומצה שלי".

ואני לא מתבייש לצחוק, כי הייתה צוחקת יחד איתי.

~~

במובן מסוים, מפחיד, ממה היא הקלישאה על הסבתא המזרחית. היא הייתה גזענית (מרוקאים היו אצלה אשמים עד שתוכח חפותם), היא הייתה קולנית, היא הייתה חמה, כועסת מהר ונרגעת מהר, אוהבת ומחבקת ומועכת, היא הייתה חכמה אבל לא מלומדת, היא הייתה ציונית אבל בעיקר דרך הרגליים.

אבל מי שהכיר את ממה ידע שהיא הכל חוץ מקלישאה. הייתה לה דרך להפתיע אותך, להיות צעד לפניך, לא להיכנע לקונבנציות. היא הייתה תופעה של אישה אחת.

~~

השבוע נפרדנו מממה בפעם האחרונה.

אין לי מילים להביע מה היא הייתה בעבורי. היא הייתה מקום שפוי, מקום נכון, מקום שקט להניח עליו את הראש. היא הייתה נס קפה של עלית, וסלט חתוך גס עם מלח גס, וזיתים מרים, ואצבעות חזקות וצחוק רועם. היא הייתה כל הדברים הקטנים שבעצם הם גדולים מאוד.

~~

אני יכול להתנחם רק בכך שהלכה מאיתנו כשהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה עד אין קץ, והיא החזירה אלינו את האהבה הזו. הלוואי שיהיה בי אחד ממאה מהחוסן שלה, מהעקשנות שלה, ובעיקר מהלב הגדול והטוב, הלב שבגד בה לבסוף.

מה הן שנות חושך: מסה על הבכי

יומן ספר | פרק ה' | דברים שנשאה המשוררת בכל סרלואי בערב ההשקה

~~

נתחיל מהסוף: איני יכולה לקרוא בשירים של נחום בלי לבכות. זה קרה לי לא פעם אחת ולא פעמיים, וזה נדיר וחריג כל כך עד שאני עומדת בפני שוקת שבורה כבר מההתחלה: איך לדבר על ספר שבאופן אישי איני מצליחה לקרוא בו כל פעם, כיוון שאני בוכה באמצע?

יש כל מיני דברים שמרגשים אותי בספר, אבל אני רוצה להתחיל מהעמדה של נחום. כמה פעמים כששוחחנו על ההתהוות של הספר, הבליע נחום תוך כדי שיחה את המשפט "אני לא משורר", ולא התווכחתי. לא כיוון שבעיני הוא לא משורר, אלא כי אי אפשר להתווכח עם עמדה של משורר. האמירה הזו היא לא רק אמירה ביוגרפית, אלא בעיקר עמדה פואטית מרעננת מאין כמותה. בעולם שלנו בכלל, ובעולם הדתי בפרט – כולם כותבים. כולם משוררים, ויוצרים, רגישים נורא ועוברים משהו. העולם הספרותי הוא מרחב צפוף וחנוק מאד ויש אינפלציה של מילים. והנה בא משורר, ומכריז על עצמו שהוא לא כזה, כי הוא פשוט כותב שירים. הוא לא "הומה נוגה לאור הירח המחסיר". הוא פשוט כותב.

להיות 'פשוט כותב' הרבה יותר מחייב מ'להיות משורר'. נחום אומר בעצם: אני לא מהנדס קתדרלות, אני פועל פשוט שמניח לבנים של מילים. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שהשירה של נחום מלמדת אותנו שהמחויבות היא לא למילים או השימוש בהן, אלא לחיים – כאותו מונח מגונה 'החיים עצמם' – מכאן הפתח לאינסוף. אבל על זה נדבר בסוף הדברים.

המבט המוסט

נחום מצפה ממני שאגיד דברים חכמים על הספר, אבל אני לא יכולה. אני אשתף אתכם בשירים שגרמו לי לבכות ושהלב שלי נפער בהם.

~

התכוונות

סְלִיחָה אֲדוֹנִי

סְלִיחָה

אֲנִי לֹא לְהָבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

– פֹּה הֲגָנָה?

אֲנִי רוֹצֶה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגָנָה.

– דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת

מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי,

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת

~
לפני שנדבר על השפה, בואו נדבר על הפירוק. בואו נדבר על זה שנחום כותב בשפה שבורה, דווקא כי הוא בקי ורהוט כל כך. וזה מעשה של אומץ. וכשמשורר מעז להקשיב לאחרים, כשהוא מעז לשחרר את השפה שלו, ונותן לאחרים להשתמש בה, זה מעשה שבאמת לא מאפיין משורר במובן הגס של המושג: הוא קשוב לאחרים, לא רק לעצמו. ואז בוקעים שירים כאלה.
אבל זה לא רק שיר של קשב, אלא שיר של תפילה. לקחת שפה שבורה של אדם אחר ולהבין שרק ככה מתפללים. שממקום חלק, בקי, יודע, רהוט, אין באמת שפה. אין באמת דיבור ואין באמת תפילה וא-להים. וצריך אומץ בשביל להודות בכך, בטח בספר ראשון שהוא בדרך כלל הצהרת כוונות ותצוגת יכולת של המשורר. והנה כאן בא נחום ואומר: השפה שבורה. אולי היא בכלל לא השפה שלי. יש איזה דיבר בסיסי שאיני מצליח להיות חלק ממנו. אבל זו ההתכוונות שלי. אולי זו התכוונות דתית, או רוחנית – לא משנה כרגע. אבל הגמגום הזה, שלא מאפיין את הספר, הוא חלק מהדיבור שבו. שפה שבורה.

זה, אגב, לא השיר היחיד שעוסק בבקעים שבשפה. באי היכולת להגיד. באחד משירי סוכות היפים בספר (מאד מרגש אותי שיש כל כך הרבה שירים על החג הזה בספר. כי זה חג שהבקשה בו – על המים – כה עצומה, שאי אפשר לנווט אותה בדיבור של מבטחים):

~

שְׁכֵנִי עָשָׂה לוֹ סֻכָּה קְטַנָּה

כְּתָא טֶלֶפוֹן,

וְכָל הָעוֹבְרִים בְּעֶרֶב הַחַג

יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

אֶת קוֹלוֹ, קוֹל

עוֹבֶדֶת זָרָה, נִלְחָץ

לְתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת

זוֹעֵק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם

בְּשָׂפָה נוֹאֶשֶׁת,

לֹא בְּרוּרָה

 

אֲבָלהִבְטַחְתָּ אֲבָלאָמַרְתָּ

אֲ בָ ל  בָּ נ וּ  בָּ חַ רְ תָּ

~

וככה, לשמוע קול שרבים מסיטים ממנו את מבטם. לשמוע את הלב הנסדק, בלי להגיד לב. בלי להגיד כמעט שום דבר שאינו יוצא מפיך, אלא מלב אחר. זו עמדה של משורר כמקשיב, כשליח ציבור. וזה דבר גדול, שאי אפשר לתפוס משורר בעצם הגדולה שלו, כי הוא מעיז לכתוב מהדברים הקטנים. כי הצעקה של הזולת היא חלק מהשפה שלו. ואולי זו גם אמירה דתית עמוקה, על הצורך לרפא עולם שבור, שהסדק בעולם – בכל העולם – הוא חלק מהאתגר של האדם הדתי. אבל בנו בחרת. אבל גם אנחנו הצעקה הזו. אבל זה מטעה, לדבר על הפירוק כנקודת מוצא. בואו נראה מה אפשר לעשות בשפה מלאה, אבל בלב שבור.

קולו של המשורר

איכשהו כשאני קוראת שירה, אני תמיד מחפשת את קולו של המשורר. יש משהו מובהק בקול של משורר, וזה נדיר מאוד לספר ראשון, אבל מה שנדיר עוד יותר – וזה הפלא של השירה – זה הרגע בו הקול של המשורר הופך לקול שלך, שבו את קוראת משהו שפועל עלייך כל כך עד שאת מרגישה כאילו נכתב מלבך.

~

איני אותו האיש

(מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה: וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ.

כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ

שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.

רמב"ם, הלכות תשובה)

הָיְתָה בִּי תְּפִלָּה

הָרוּחוֹת הָיוּ בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת

כְּמוֹ הָיְתָה בִּטְנִי חֲלוּלָה

טַלִּיתוֹת נָשְׁבוּ בִּי כְּנָפַיִם

מְצִלּוֹת כְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהָיְתָה

לְבָנָה בְּאוֹר בִּלְתִּי-מְסַמֵּא,

וְהָיִיתִי עָטוּף, דְּרָכַי הָיוּ טוֹבוֹת,

מֵעוֹלָם לֹא דָּרַכְתִּי עַל

כַּפּוֹת רַגְלַיִם בְּעוֹדִי חוֹמֵק

בֵּין אֲנָשִׁים בְּמַדְרֵגוֹת הָאוֹטוֹבּוּס.

הָיִיתִי חַיָּל, הָיִיתִי חָזָק, נָתַתִּי אֶת

כּוֹחִי לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן, הִכֵּיתִי

רַק כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרֵרָה.

 

הָיִיתִי רַחוּם יוֹתֵר מֵאֱ-לֹהִים

וּוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם,

הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹא עוֹלָמוֹת אוֹ לְהַחְרִיבָם

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה עֲבוּרִי מִשְׁאֶלֶת-לֵב.

 

וּבְחַיַּי אֵין יוֹתֵר תְּפִלָּה. אָזְלָה תְּפִלָּתִי.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים הָלַךְ הָאֱ-לֹהִים וְשָׁקַע

כְּשֶׁמֶשׁ סְתָוִית בַּהֲמוֹן זַהֲרוּרִים

וְגוֹנֵי-גְּוָנִים, מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל עַזּוֹת

וְזִקּוּקִין,

וּבִמְקוֹמוֹ זָרַח הַבֶּכִי

בִּתְנוּעָה עֲדִינָה כְּלַיְלָה, בְּפִעְפּוּעַ,

בְּפִכְפּוּךְ, חוֹמֵק בֵּין הַגְּדֵרוֹת

כּוֹבֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁל אֱמֶת

בֵּין צַלְעוֹתַי.

 

הַמִּלִּים הַמֵּתוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה מַזְכִּירוֹת לִי

אֶת הַנַּעַר הַמֵּת שֶׁהוּא מֵאֲנָשַׁי

וַאֲנִי מֵאֲנָשָׁיו.

אֲהוּבִי מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי

נִמְנֶה עִמָּם כַּצֹּאן

תַּחַת חוֹתַם הַמֵּתִים וְהַחַיִּים.

וַאֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק:

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֲבָל אֲנִי אַחֵר

וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה

קוֹרֵעַ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה,

עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נִקּוּדִים-נִקּוּדִים

שֶׁל אוֹר עַל רִצְפַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ

 

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְהַבֶּכִי

נָהָר לְכַבּוֹת גִּצֵּי הַפְּלִיאָה

וְאֵינִי הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָם

מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה

בִּתְנוּעוֹת שְׂחִיָּה רְחָבוֹת

בִּקְרִיעַת חָזֶה וּנְשִׁימוֹת פַּרְפַּר

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל אֱ-לֹהָיו,

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְאֵין בִּי עוֹד שֵׁמוֹת

לִהְיוֹת יוֹסֵף, לִהְיוֹת דָּוִד,

לִהְיוֹת נַחְמָן

 

בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי

 

אַל תַּכְלִימוּנִי.

~

השיר הזה אינו כפי שהוא, והוא שיר מאוד לא פשוט מבחינה דתית. המוטו לשיר מתבסס על הלכות תשובה לרמב"ם, פרק ב' הלכה ד'.

"מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּ חוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ".

התשובה, לפי הרמב"ם, מחייבת את האדם לשינוי עצום של תפיסת עצמו: ראשית פועלת התפילה, שמביאה לשינוי של העצמי. אבל מה עושים כשהתפילה עצמה לא מתאפשרת בתוך התשובה, כיוון שהאדם משתנה כל כך עד שאין הוא משיג אחר תפילתו? (אגב, זה דבר שאינו מדובר כמעט בעולם הדתי: כמה התפילה היא מרדף).

השיר כמו מתחיל בווידוי: מילאתי אחר החובות הדתיות שלי, הייתי אדם טוב. אבל לא רק: ניסיתי להיות הכי טוב. ניסיתי – ואולי גם הצלחתי – להיות רחום יותר מהא-ל עצמו, ובטח שיותר מבני אדם. בלי הכוח לברוא ולהחריב (שוב הוא מנסה לחמוק מלהיות משורר… אבל הפעם לא יעבוד לו, אנחנו כבר יודעים שהוא משורר). אבל התפילה אובדת, כי זהו המהלך של המתבגר הדתי: א-להים שוקע, וזורח מחדש במקום הבכי, שם בנקודה הכואבת בגב (כי בגיל 35 הגוף לא כשהיה, אבל לא צריך להגיד את זה למי שלחם בסרטן), שם נקודת האמת.

והתפילה מתה כמו האהובים, ועל המוות הזה כולנו מנויים, אבל לא באמת, לפחות למראית עין. משהו במשפטים האלה מזכיר לי את דברי המשנה בזבחים ה', ח': "הפסח אינו נאכל  אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי". ומה גם אהובינו שאינם בנגלה, ומה גם משוררים. זה דימוי כל כך נורא: תפילה מתה, חבר מת. בשניהם יש התפרקות של אפשרות הקשר והאהבה, ועל כל זה כולנו מנויים.

והשיר נמשך: המאבק על ההכרח, הזכות, האסון, האפשרות להישאר בחיים. וכאן יש שימוש נפלא בתהילים קט"ז:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. ג אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. ד וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. ה חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. ו שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. ח כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. יב מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. יג כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יד נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. טו יָקָר בְּעֵינֵי  ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. טז אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יח נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַלְלוּ יָ-הּ.

יש כאן בחירה: להתהלך תמיד לפני ה'. להסכים להיות חי. אבל איני אותו האיש שהיה קורע את לבו בתפילה: אני נשאר, אבל אני אחר. אני מגדל לי עולם דתי בלא הנחמה של האהבה הפורצת, של הגוף הסוער, של האמון הבלתי מותנה באהבה ובאפשר. בא-להים.

זה שיר על אהבה בוגרת, אהבה פצועה, על דבר מאוד נדיר היום: התבגרות של אמונה. לרגע הדובר הופך את המשמעות של דברי הרמב"ם בהצהרה שאיני אותו אדם עוד, כשהוא אומר: "אבל אני אחר". אחר? הרי המילה הזו זורקת אותנו ישר למרחב האסוציאציות המדרשי על אותו 'אחר', אדם ששנה ופרש, זה שאין להזכיר את שמו. והוא מוזכר כמעט בתוך רשימת שמות שאי אפשר להיסמך עליהם יותר באמונה.

ואז נחתם השיר: " בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי / אַל תַּכְלִימוּנִי".

ושוב, שבירת השפה. כי בסופו של דבר, כולנו מגיעים לרגע הזה של הילד הנחנק מבכי. כי גם מבוגרים, מבוקרים, נחנקים כילד. שבורים. בוכים. והפעירות הזו נדרשת גם בשפה, גם בצעקה של רבי אלעזר בן דורדיא החוטא שמבקש שאחרים יבקשו רחמים עליו, כי יש גבול גם לצעקתו של אדם. ובסוף נותרת רק הבקשה: אל תכלימוני. שלא אישאר עירום בתפילתי, ללא אוהב ואוסף. כי זו אולי הבושה הגדולה ביותר של האדם: להיזרק עירום בתפילתו.

מילים גלויות

נחום, לא ריחמת עלינו, כי לעולם אינך מרחם על עצמך. השיר האחרון שאקרא מגיע מיד בעמוד אחר כך:

~

תיקון

הַיָּמִים הָרוֹטְטִים הָרוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה

הַתְּפִלּוֹת מְלֵאוֹת הַחוֹרִים, תְּפֵלוֹת

עֲשׂוּיוֹת כְּמַצּוֹת מְכוֹנָה.

הַמְּקָרֵר הַיָּשָׁן

שֶׁחוּטִים פָּרְצוּ מִצִּדּוֹ הָאֲחוֹרִי, לוֹמַר

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

"הַכֹּל פֹּה מֻחְזָק בִּבְרָגִים חֲלוּדִים וְסֵלוֹטֵייפּ"

אָמַר אִישׁ הַמְּקָרֵר וְגֵרֵד בְּבִטְנוֹ.

שָׁתַקְתִּי, נִכְלָם.

נִפְלֵאתִי כֵּיצַד גִּלָּה.

~

קודם ביקשת שלא להיכלם, והנה עכשיו אתה נכלם. גילו אותך, אי אפשר להסתתר יותר. אולי זו הבעיה והטירוף בלהוציא ספר שירה, אי אפשר להסתתר יותר מאחורי המילים. כפי שאמרה זלדה: "איזה טירוף להוביל זרים לשם". וזהו בעיני הכוח האדיר והמתנה של הספר הזה: אתה לא מסתתר מאחורי המילים, אתה מעניק אותן לעולם.

תודה לך.

 

 

מה הן שנות חושך: אמת ואמונה

יומן ספר | פרק ד' | דברים שנשאתי בערב ההשקה

ערב טוב, תודה לכם שבאתם.

אברך את א-דני אשר יעצני, אף לילות ייסרוני כליותיי.

ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

~~

א' | כמה מילים על האמת.

אבא של סבא שלי היה סבא מיכאל. בחכמתו העל-אנושית, ובחרדתו, היהודית מאוד, הצליח להבריח מהולנד את רוב משפחתו ערב מלחמת העולם השנייה. למעלה משבעים אחוז מיהדות הולנד הושמדה בשואה, ביניהם אחיו של סבא, אלברט, שהיה חבר במחתרת ההולנדית. כאשר חזר סבא מיכאל לבית הכנסת באמסטרדם לאחר המלחמה כדי לבדוק אם יוכל להשתקע שם שוב, לא יכול היה לשאת את המראה. "עמדתי בין כל המקומות הריקים הללו", אמר, "אני יודע היכן ישב כל אחד ואחד מבני קהילתי, ואיני יכול להתפלל בין המתים".

סבא מיכאל הקפיד בקלה כבחמורה ולא היה יקה דקדקן וירא שמיים ממנו. אך פסוק אחד היה משמיט מברכת המזון: "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב". פסוק זה לא אמר. והסביר: "ראיתי צדיקים נעזבים".

סבא של שרית אשתי, סבא יואל, היה בדיוטות התחתונות ביותר. פעמיים חמק מאקציות בעור שיניו, ובפעם השלישית נשלח לאושוויץ, שאותה שרד, וגם את מטהאוזן, צעדת המוות ואת מחלת הטיפוס. בסיום המלחמה היה נער בן 16. הוא שקל 38 ק"ג.

בערב שבת, באמצע הפיוט 'כל מקדש', לאחר הפסוק "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", סבא יואל היה עוצר, נאנח אנחה עמוקה ואומר "א-יינע מנוחה". – "גם כן מנוחה".

אנשי אמונה היו אבותינו, ואנשי אמת. והם לימדו אותנו להאמין, והם לימדו אותנו לומר אמת. והאמת היא שמאז השואה – שהיא שם החיבה שלנו להשמדה שיטתית, אכזרית, מחושבת, תעשייתית, של בני העם הנבחר, מגיל עוברוּת ועד ערש דווי של זִקנה – נכתב פרק חדש ברומן המתמשך בין אלוהי ישראל לבין עמו.

הספר שכתבתי משתדל ללכת בדרכי אבותיו ואמותיו: הוא דובר אמת.

הוא דובר אמת כמשה רבנו שאמר לא-ל שדיבר איתו פנים אל פנים: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"; הוא דובר אמת כדוד המלך שאמר "עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי. הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר"; והוא דובר אמת כירמיהו הזועק "רְאֵה אֲ-דֹנָי וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא".

הספר הזה דובר אמת כאשר הנפש מרוקנת מתפילה; והוא דובר אמת כאשר אמא לארבעה נורֵית יחד עם האיש שלה לעיני ילדיה; והוא דובר אמת כאשר אלפי יהודים נעקרים מבתיהם ומושלכים לרחוב; וכאשר נער יקר מאבד את חייו; וכאשר הגוף גובר על האיסור; וכאשר המוות עולה בחלון. הוא דובר אמת כי ליהודִי בָּעולם אין שפה אחרת מאשר אמת, ואמונה.

הספר הזה, בקטן, בצנוע, במועט, מבקש להמשיך את דרכם של חכמי ישראל, מחברי פיוטי השבת, אשר זעקו איש בגלותו על ייסורי העם החרד לישועה. עשרות שנים, מאות שנים. אלפיים שנה.

רבי יצחק לוריא, במאה ה-16 בצפת, מצר כי השבת היא "חמדת הלבבות לאומה שבורה, לנפשות נכאבות נשמה יתרה, לנפש מצרה תסיר אנחה". ומאה שנים אחריו בתימן, מבקש יוסף בן ישראל "אשאל אלוהיי, יגאלה השבויים, יאסוף זרויים. אל תמסרה אותם ביד בזויים, כי הם קנויים". ובמרוקו בראשית המאה העשרים, שלמה זריהן תוהה "הלעולם תזנח, עמך הנאנח, צועק מבור לא מצא עזרה, אל נורא, אל נורא"?

ולאחר המאה העשרים, הרעה בָּמאות, כל המפטירים כדאשתקד – הריהם מכת חנפים שאינם מקבלים פני שכינה, ועליהם נאמר: "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא".

וזהו שהספר מבקש: אמת ואמונה.

~~

ב' | כמה מילים על המוות.

כאשר עמדתי על סף המוות רבים באו לשאול בעיניי כיצד הדברים נראים משם. האם אוכל להוריד להם מעט פתיתי שלג מן העולם הבא. לא בשביל להתעשר, חלילה, רק כדי שיהיה להם מושג איך זה.

איך זה? קר מאוד ובודד מאוד. ועל כן כל לחיצת יד, כל מבט, כל חיבוק וכל דיבור של אמת הם יקרים ונדירים, על פסגת ההר הזו. לא אשכח את אביו של חברי, אדם הממעט בדברים, שלי ולו אין הרבה במשותף. אך הוא עמד לידי יום אחד ושאל לשלומי, והתעניין בהמשך הטיפולים וכיצד אנצל מן המוות. ובסוף דבריו איחל לי בהצלחה והלך. אולם לפני כן העביר יד על כתפי, והשהה אותה שם שנייה אחת יותר מכרגיל. ידעתי היטב מה הוא אומר לי. מה הוא מבקש ממני. ואהבתי אותו על כך בכל ליבי.

ולא אשכח את שרית, שנתנה את ידה בתוך ידי. ולא אשכח את דביר, שהיה לי לפה ולעיניים. ולא אשכח את הוריי, שהיו לי צוקים איתנים לִבטוח בחיים ובטוב. ואת כל שאר האנשים הרבים והטובים שהיו עמי ואי אפשר לי לפורטם, כי רבים הם, על כן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם.

ויום אחד, כאשר חיפשתי מקור לדבר תורה לאזכרה של חברי, נתקלתי בדברי הנצח הללו של ילקוט שמעוני, המספרים על פרידתו של משה מאהרון. ברשותכם, אקרא את מן המדרש המופלא.

"עלו משה ואהרן ואלעזר להר ההר, והיה משה מתבייש לומר לאהרן הגיע זמנך ליפטר מן העולם. א"ל אהרן אחי, רצונך לידע מה שכתוב בו באברהם? א"ל הן, א"ל ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ולא הרגיש. אמר ליה אהרן אחי אם יאמר הקב"ה לאחר ק' שנה שתמות, מה תאמר? א"ל צדיק הדיין. ואם יאמר לך היום, מה תאמר לו? א"ל צדיק הדיין נאמן הוא עליי. א"ל הואיל וקבלת עליך נעלה לראש ההר, שכן אמר לי הקב"ה. היה אהרן הולך אחריו כשה לטבח יובל. אמר הקב"ה למלאכי השרת, הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב, בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה.

ולא היה משה יודע כיצד יפשיט, להפשיט את החיצון ולהלביש פנימי לאלעזר לא היה אפשר, לחלף בגדי הקדש מן סדרן לא היה אפשר, ליטול את כולן להניחו ערום א"א, אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי. והיה משה מפשיטו ואהרן מתבלע בהר, וחכמים אומרים משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו. בגדי כהונה שהפשיט משה לאהרן הלבישו לאלעזר בנו בפניו, ועשה לו הקב"ה נחת רוח והודיעו שאין אחרים נוטלין גדולתו. אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה, שנאמר "על פי ה'". והיו משה ואלעזר מנשקין את אהרן, משה על לחיו אחד ואלעזר על לחיו אחד.

ויש אומרים משה מפשיטו מן קרסוליו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו. א"ל משה (לאהרון): מה אתה רואה? א"ל איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט, והפשיטו עד ירכו ועלה ענן הכבוד וכיסה אותו, והפשיטו עד צווארו, א"ל, אהרן אחי, מה אתה רואה מה היא המיתה? אמר ליה עד עכשיו ולא כלום, אלא שעלה ענן כבוד וכסה אותי עד צווארי. כיון שהפשיט את כולו כיסה הענן את כלו, והיה משה קורא אהרן אחי מה היא מיתתן של צדיקים היכן אתה? א"ל איני כדאי לומר לך אלא הלוואי מקודם זמן באתי לכאן.

…וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן שמטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפין אותו וקשרו עליו מספד גדול, מיד היה יושב ובוכה, אמר: אוי לי שנותרתי לבדי".

אנו מבקשים לאחוז את ההולכים מאיתנו, ואיננו יכולים. אנו מבקשים לראות את העולם דרך עיניהם, והם אינם יכולים לחלוק אותו איתנו.

אך קרוב לשעת המוות יש בהירות גדולה, והידיעה שאין יקר מן היקרים לך, המנשקים אותך על שתי לחייך; והבנה שאין נדיר וחד-פעמי מליבת הדבר הטהור הזה, החיים, וספורים האנשים שישימו אל לבם. אך יש לעצור. ולהתבונן. ולהוקיר את הגוף, שהוא כלי יקר לקיבול הנשמה.

וגם את זאת כתבתי בספר.

~~

ג' | כמה מילים על הספר.

זהו ספר קטן, שאינו מתהלך בגדולות. אסופה של חמש עשרה שנה של כתיבה, שהפכה לחוברת דקה. אם היה ספר פרוזה, על גבו היה נכתב כי "זהו סיפורו המטלטל של בחור צעיר, המתמודד עם שאלות קיומיות, עם אובדן חבריו ועם שבריריות החיים. דף אחר דף אנו מלווים אותו בנשימה עצורה במסעו המרתק אחר אהבה, משמעות וביטחון תעסוקתי".

אך זהו אינו ספר פרוזה, והוא לא נועד להיות רב-מכר. זהו ספר שנכתב עבורכם, אוהביי, שתיקחו את מילותיי איתכם, ונוכל לדבר בהן. הוא אוסף את היפה, את הכואב ואת השביר שבחיים, ומנסה להעלות אותו באור.

ובעיניי כך יש לכתוב שירה: להגביה את המבט, אך לא לתת לו להפוך לחלום בהקיץ. ממש כמו שמקבלים תורה: שני טפחים אתה אוחז, שני טפחים בידי הקדוש ברוך הוא, והשירה טפחיים באמצע.

חסד גדול בעיניי שאתם נאותים לקרוא בספר. זהו חסד הישרת המבט. תודה לכם על כך, אתם משמחים אותי בכל שורה.

~~

אסיים בתודות.

תודה להוריי שלימדו אותי את רוב מה שאני יודע על החיים.

תודה לרב שרלו, שלימד אותי אמת ואמונה.

תודה לשרית, שמה שנתנה לי עמוק מן המילים.

תודה לילדיי, יאיר ואיתן, המחנכים אותי יום יום לאהבת הסבלנות, לעבודת המידות ולגעגועים לבית מסודר.

תודה להוריי השניים, אריה ועטרה, על אהבתם שאינה יודעת גבול.

תודה לנעמה שקד, עורכת הספר, על התבונה והרגישות.

תודה לאריאל, על חברות שהיא למעלה מן הזמן והמקום.

תודה לעוזי ולהוצאת אבן חושן, שעשו הכל יפה ובעתו.

תודה לכל השותפים בהפקת הערב הזה: משיב הרוח, בית הקונפדרציה, וחבריי הדוברים היקרים והאהובים.

תודה עמוקה ונצחית לאפרת, לאודיה, לחגי, לשירה, לאלישע, לנעמה ולכל הרבים שנתנו בי אמון בדרך הארוכה ובשנות החושך. אמונתכם ניגנה בי בלילות והחייתה אותי, ועדיין מחייה.

~~

אני מבקש לחתום את דבריי בפרק שירה שאינו מִשלי, אלא מִשל דוד המלך. ברשותכם, אשיר את הפרק בניגון יהודי תוניסיה, הנוהגים להגיד אותו בנעימה זו לאחר הדלקת נרות חנוכה.

א מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. ב אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ג ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. ד ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר. ה זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ו כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. ז וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. ח ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. ט אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן. י מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. יא שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱ‍יֵה עֹזֵר לִי. יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. יג לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

~~

תודה לכם.

אני אוהב אתכם מאוד.

מה הן שנות חושך: המעגל

יומן ספר | פרק ג'

אמרתי לו: לא ככה כותבים שירה.

הוא בא לשאול לדעתי. על פניו הייתה הציפייה של מי שרוצה מאוד לשמוע אך מפחד לדעת את האמת, ועל כן הוא עוטה מסכה של חוסר אכפתיות. ולי היה מעמד. הייתי מעורכי עלון השירה והספרות של הישיבה, 'טפטופים מעולם התוהו'. אנין טעם מטעם עצמו. ובאמת כבר כתבתי כמה שנים, קראתי הרבה שירה, פרסמתי ב'משיב הרוח' ואפילו בעיתון, פעם או פעמיים. והוא בא לשאול לדעתי.

~~

הוא צריך לדעת את האמת, אמרתי לעצמי. אתן לו עצות טובות. הוא ילמד לכתוב שירה ויהיה ממש טוב בזה. אבל השירים עדיין בוסר. כמו נערה צעירה שרוצה להרשים. הכל בחוץ.

~~

לא ככה כותבים שירה, אמרתי לו. תכתוב מסביב. לא את הדבר עצמו. לא את הרגש אלא את מה שאתה מרגיש. לא א' מוביל לב' ולכן ג'. ולמען השם, אל תסיים בפסוק. אבל הפסוק אומר בדיוק את מה שאני מרגיש, הוא אמר. בסדר, עניתי, אבל בשביל זה הפסוק קיים. הוא כבר אמר את זה הכי טוב שאפשר. כשאנשים רוצים לומר תהילים הם הולכים לפסוק, לא לשיר שלך, אז מה הקטע לשים אותו. אתה צודק, הוא אמר. אתה צודק.

~~

יותר לא הראה לי שירים שלו. וכמה וכמה אנשים שאלו אותי בגלוי, מי שַׂמךָ. יש לך דרך לקבוע מה הוא שיר טוב ומה לא? הניסיון, אמרתי, ממרומי גיל 21.

ובאמת, בתחילת הדרך, ארבע שנים קודם לכן, הקפדתי לקרוא לא מעט. כל שירי ביאליק. רחל וזלדה מכריכה לכריכה, כמובן. כוכבים בחוץ של אלתרמן, מעט אצ"ג. איתמר יעוז קסט. הרבה מאוד יהודה עמיחי. נתן יונתן. קניתי את 'כל השירים' של לאה גולדברג, שלושה כרכים, בשותף עם החברה שלי. כשנפרדנו קניתי ממנה את החצי שלה. ניסיתי יונה וולך ולא נדבק. דליה רביקוביץ' וזרקתי. ובאתר 'צורה' כתבתי ביקורות על אחרים, והם ביקרו אותי. הרגשתי שאני מתחדד.

יומן ספר 3 - עותק

בעלון של הישיבה לא אהבנו לפרסם שירים בעילום שם. אבל לפעמים הסכמנו, כשהשתכנענו שהשיר טוב במיוחד. בתיקייה מיוחדת במחשבי הישבה אפשר היה להפקיד את השיר והוא היה עובר לוועדת העורכים. יום אחד הופיע בתיקייה השיר 'המעגל'.

אני עומדת במעגל / עומדת אבל / לא מביטה סביבי בכלל / ולא מושיטה / (בטח שלא במלרע) / לאף אחד יד / (בטח לא את שלי) / ומה שהכי גרוע / שלמרות כל זה / כולם מסביבי רוקדים / עדיין

לא הרגשנו שהשיר משויף עד הסוף, אבל אהבנו ופרסמנו. אחר כך התברר שהשיר הוא תוצאה של התערבות מי יצליח להכניס לעלון שיר מגוחך יותר. היה צד שניצח. שם גיליתי את המושג 'מות המחבר' אפילו עוד לפני שהספר תורגם לעברית. אבל השיר טוב, אמרנו. השיר לא רע. הוא עומד בפני עצמו. כל השאלה היא שאלת האמון: כשאתה ניגש לקרוא מילים אתה רוצה לדעת שיש מאחוריהן מובן. אבל נשמת השיר מגיעה ממך, מהאמון שלך, לא מהמילים ולא מהמחבר שכבר מת מזמן, כאשר פרסם את השיר.

ועוד לא הבנתי את חשיבות האמון, שהוא הליבה מאחורי כל פרסום וכל כתיבה, ואולי גם מאחורי החיים. והמשכתי לבקר ולתקן.

~~

רק אחרי שמת באמת, בעולם הזה, ובכתביו נמצאו עשרות שיריו שחלקם לא פורסמו מעולם, הבנתי את תפקידי. לתת אמון. להאיר את הטוב. לא ערכתי יותר עלוני שירה. וכשבא אדם צעיר ומראה לי את שיריו בידיים רועדות אני אומר לו: זה יפה. תמשיך לכתוב.

השואה היא לא רק מחנות השמדה

החברה הישראלית סובלת מבוּרוּת שואה.

אנחנו יודעים משהו על השואה. כולנו למדנו בתיכון, וראינו סרטים. הפסנתרן ורשימת שינדלר, לפעמים הבריחה מסוביבור. היינו ביד ושם. שמענו עדויות של ניצולים, כל שנה מכיתה ז' ועד כיתה י"ב לפחות. חלקנו היינו במסע לפולין. אנחנו מכירים מצוין את המחנות, או לפחות את הבולטים שבהם. אושוויץ, ברגן בלזן. קצת פחות את הגטאות. כאילו, לא השמידו שם, אבל היה קשה מאוד. רבים מתו ברעב. אבל לרוב אפשר היה להסתדר. יודעים גם על הדרך שהובילה לשם. חוקי נירנברג. האנשלוס. ליל הבדולח. ועידת ואנזה. גטאות. אקציות.

אבל אנחנו טיפשי שואה. כי באמת זה גדול עלינו. כי השואה היא אוסף של פרטים ונסיבות מעשרות מדינות, למשך פרקי זמן ארוכים, כל מדינה וההיסטוריה שלה, כל מדינה והפוליטיקה שלה, כל מדינה והמציאות הפיזית שלה. השואה היא לא רק רכבות שמגיעות לתאי גזים ערוכים ומוכנים, היא לא רק הטור של מנגלה, היא לא רק הסמלים. המוזלמנים, היהודי גזור-הזקן, הילד עם הידיים המורמות, האישה החובקת תינוק, היהודים המקרצפים את המרצפות בעזרת מברשות שיניים. השואה היא טור אינסופי של חוויות אנושיות בלתי ניתנות לרישום. על השואה ברוסיה, למשל, כמעט שאין מדברים. מוות איטי ברעב, של יהודים כמו של גויים, מיליוני איש. השואה של ההונגרים שונה לחלוטין מזו של הפולנים, מזו של היוונים, מזו של הרומנים. אבל אנחנו לא יכולים להבין את זה. למי יש זמן לכל הסבל הזה. או לב.

~~

אנחנו רוצים שלשואה יהיה 'מסר'. המסר בבית הספר הדוסי שלי היה, בקווים גסים, 'לעולם לא עוד' שואה ליהודים. חבריי שלמדו בבתי ספר ממלכתיים אומרים שהמסר אצלם היה 'גזענות היא רעה', או אולי 'לעולם לא עוד' שואה לאף אחד.

אבל המושג 'מסר' זר לשואה. "אנחנו איננו איוב ואיננו מעזים לדבר ולענות כמוהו. אנחנו רק אחיו של איוב", כתב אליעזר ברקוביץ'. אתה יכול להגיד מה הן תובנותיך, מה הן חוויותיך אל מול העובדה ששליש מעמך הושמד. אינך רשאי, אל תעז לעלות על דל שפתיך 'מסקנה' או 'שיעור'. האמנם יש לך וורט מוצלח בנוגע לאמא שהתינוק בן יומו שלה מת מרעב בחיקה יום אחר יום, בפקודתו של מנגלה? במטותא ממך, שמור את הוורט שלך לעצמך.

השואה היא למעלה מהשגתנו. היא הצטרפות ייחודית של אינספור נסיבות: פוליטיות, מדיניות, דתיות, טכנולוגיות, תקשורתיות, חברתיות – אינספור, אינספור.

~~

חברים יקרים אומרים לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה. זה בסדר, זה מובן. לי, בשנים האחרונות, יש רעב מוזר לקרוא. לא כדי להבין – אי אפשר להבין – אלא כדי להכיר. את עצמי. את עמי. את האנושי. וככל שאני קורא יותר אני מבין פחות. וככל שאני מבין פחות, אני מבין עוד פחות את מי שבוחר להשוות איזה דבר שהוא לשואה. ובעיקר-בעיקר את אותם אלו שאמרו לי שהם לא מסוגלים לקרוא על השואה, אך הם משתפים דימויים חזקים, "רלוונטיים מאי-פעם", על משהו שמישהו אמר בחדשות, שדומה בדיוק, אבל בדיוק, למה שעשו הנאצים.

אנחנו לא קוראים, אבל יש לנו דימויים חזקים. דימויים מצוינים אפילו. גטו זה מקום שסוגרים בו. וטלאי צהוב זה משהו שמסמנים איתו. וחוקי גזע זה 1935. ומשלוחים. ורכבות. ומכסות. ואקציות. ומספר מנצח: 6 מיליון. והכל כל כך טבעי וכל כך קל. והשלב הבא הוא תמיד השמדה בגז. ואיך אפשר שלא להשוות. אנחנו טיפשים כל כך.

~~

פעם חשבתי שככל שאנשים בורים יותר, כך הם מרשים לעצמם להתבטא בחופשיות יותר. ככל שהם יודעים פחות, כך עולם הדימויים שלהם דל יותר. אולם נוכחתי שאין הדבר כך.

ייתכן שסיפרתי לכם כבר על שותפי לשעבר, בחור מקסים שעבד ביד ושם. הוא סיפר לי שהשותף שלפניי היה שוטף את הדירה נמרצות בכל פעם שהיה חוזר מדייט שבו הבחורה זרקה אותו.

"אתה מבין", הוא אמר, "היה לי אינטרס שבחורות ייזרקו אותו פעם בשבוע, וכך הדירה תישאר מצוחצחת. אוי!", הוא טפח על מצחו, "זה בדיוק כמו הזונדרקומנדו". כשראה את התמיהה שעל פניי הסביר בסבלנות: "היה להם אינטרס שימשיכו להגיע טרנספורטים ברצף, כי אם הייתה הפסקה גדולה מדי היו משמידים גם אותם". שמעתי שלאחרונה פרופסורים לשואה משווים אותנו לנאצים. נו.

~~

בספרו החשוב בעל השם המטעה 'גבולות אושוויץ' פורס פרופ' שמואל טריגנו את שלבי ההפשטה של מה שנקרא בפיו 'זיכרון השואה', ה'לקח' האירופי מהשואה. בקיצור נמרץ: השואה אמנם קרתה ליהודים, אך הנאצי שוכן בכל אחד מאיתנו ובעיקר בגילויים הלאומיים. החלש הוא לעולם 'היהודי' והחזק הוא לעולם 'הנאצי', גם כאשר, במקרה היפותטי לחלוטין, החלש הוא פלשתיני והחזק הוא יהודי. והנה במהלך אירוני מאין כמותו, שוב היהודים הרעים הם אלו שרוצחים את ישו המסכן, והפעם בשם 'זיכרון השואה'. קל.

~~

[ואני בכלל רציתי לכתוב על הפולנים – ותיכף נדבר עליהם – אבל פתאום החלו השוואות של מדינת ישראל לנאצים, והפעם מהצד השמאלי של המסך. ואתם יודעים מה, אין לי בעיה גדולה עם טיפשות – שכל עקום זה בומרנג – אבל יש לי בעיה עם צביעות, ויש לי זיכרון לא רע. ואני זוכר את התקשורת שלנו בזמן ההתנתקות.

"החלטתם של תושבי גוש קטיף לענוד טלאי כתום במחאה על הכוונה לפנותם מבתיהם, מעוררת זעם רב וזעזוע בקרב ניצולי שואה רבים", נכתב בטמקא. שבח וייס, ניצול שואה וחבר כנסת לשעבר: "אני מתקומם. לוקחים אותם, מענים אותם, משפילים אותם? מקצצים את הזקנים ורוצחים אותם ליד בורות שבעצמם חפרו? לוקחים אותם בקרונות ומביאים אותם לשערי מחנות המוות? דוחסים אותם לתאי גזים ומכריחים אותם לקחת את גופות אחיהם? קוצצים את עצמותיהם לאפר? איך אפשר להשוות את זה? זה בלבול טוטלי של כל המערכת, שלא לדבר על הקרע שיווצר בחברה הישראלית". זה הסיפור שפמפמו לנו: מתנחלים רעים, אסור להשוות.

ואילו השבוע: "ניצולי שואה נפגשו עם מבקשי מקלט אפריקאים, והם יוצאים נגד החלטת הגירוש: "אני מרגישה שלהסתיר בביתי פליטים, זו החובה האנושית שלי", אומרת ניצולה. "האם לא מצלצל אצלנו פעמון אזעקה פנימי אחרי שמאות אלפי יהודים הגיעו לאושוויץ בגלל שרוב ארצות העולם לא היו מוכנות לתת להם מקלט?" את השאלה אומר-זועק ניצול השואה, חיים רוט". טמקא 2018.

אני לא אוהב להשוות כאבים. לא אהבתי, בלשון המעטה, את המחאה הכתומה ההיא, שבאה מאנשים שעולמם חרב עליהם מידי ממשלתם שלהם, אנשים שעקרו אותם מבתיהם. אבל את החמלה שיש לטמקא כלפי מסתננים מאפריקה, כנראה שאין להם כלפי מתנחלים.

כמה אירוני הוא שאפילו בדימויים השטחיים שלנו אנחנו לא משתמשים באופן הוגן.]

~~

ועכשיו הפולנים.

שואה, אני חוזר וטוען פה, זה לא רק תאי גזים ומחנות השמדה. שואה היא יקום שלם של שנאה, של רדיפה, של יעילות שטנית, של חכמה גרמנית להשתמש באנשים נגד אנשים. בפולנים נגד יהודים, ביהודים נגד יהודים, בבן נגד אביו ובאם נגד התינוק שלה. זוהי חרפת גרמניה שלעולם לא תימחה. שואה היא לא רק אידיאולוגיה, היא גם שיטה וגם הלך נפש.

ולכן הסמנטיקה היא מתועבת. הסמנטיקה ("לא 'מחנות השמדה פולניים', אלא 'מחנות השמדה נאציים על אדמת פולין'") מבקשת לטשטש את העובדה שהפולנים, עבור היהודים, היו חלק מהבעיה. ליתר דיוק, חלק מהפתרון הסופי.

שרית העירה נכון: הפולנים רוצים לשנות את הסיפור. הם רוצים להצטרף לצד של הקרבנות. לכאורה המִספרים איתם. שמעתי שאומרים ש"6 מיליון פולנים מתו במלחמת העולם השנייה, 3 מיליון מהם יהודים".

אבל כנגד התעלולים הסמנטיים הללו עומדים מחקרים כמו זה של יאן גרבובסקי, פולני בן לאב יהודי, שחקר את היקפי ההשתתפות של העם הפולני באורגיית המוות. בשיחה עם אתר הארץ הוא אומר את הדברים המדהימים הבאים:

"כ-10% מיהודי פולין נמלטו מחיסול הגטאות ב-1942 וב-1943. במספרים, מדובר בכ-250 אלף איש, שניסו לשרוד במסתור. בתום המלחמה נותרו בחיים כ-35 אלף יהודים פולנים, ששרדו את המלחמה בפולין עצמה — לא כולל אלה שנמלטו לברית המועצות וחזרו לפולין אחרי המלחמה". כלומר, כמאתיים אלף איש נרצחו בידי פולנים. לא, לא ב'מחנות השמדה פולניים', סתם כך בגרזנים ובקלשונים, בירי ובהסגרה לז'נדרמים מקומיים.

~~

קראתי את הספר של גרבובסקי, 'ציד היהודים'. אודה ולא אבוש: בכיתי פעמים רבות, אבל יותר מכך עמדתי פעור פה מול השטניות הגרמנית. החכמה הזו, לעשות רע. חוסר הלב שאי אפשר להאמין לו. האדישות הזו לכל מה שאנו רגילים להעריך: רחמנות, חמלה, אנושיות.

"בשלהי סתיו 1942, ברדגושץ', מסרו המקומיים לידי המשטרה הפולנית יהודייה צעירה ואת בנה התינוק. כשהובלו אל מקום ההוצאה להורג התחננה האישה לפני השוטר הכחול (הפולני) שינהג בה ברחמים ויהרוג אותה תחילה כדי שלא תצטרך לראות במות תינוקה. אבל השוטר עשה בדיוק ההפך – הוא ירה תחילה בתינוק ורק אחר כך חיסל גם אותה".

אז נכון, הגרמנים ידעו לנווט את הפולנים. אבל האמת היא שלא היה להם קשה. כדבריו של אחד העדים שמביא גרבובסקי בספרו, המספר על המרדף הפולני אחר יהודים תמורת שק סוכר:

"הם עקרו את היהודים מבתיהם, הם לכדו אותם בשדות, בכרי המרעה. היריות עדיין לא נפסקו, וכבר מיהרו הצבועים שלנו ללטוש עין אל רכושם של היהודים. גופותיהם של היהודים עדיין לא התקררו, וכבר החלו אנשים לכתוב מכתבים, לבקש את בתי היהודים, את החנויות שלהם, בתי המלאכה וחלקות אדמה", תיאר ביומנו. "הם התנדבו לציד הזה מרצונם, לא היתה שום כפייה", סיכם.

"בימים הטרגיים הללו ראינו שוב את יצריהם החייתיים של האיכרים הפולנים", מצוטטת בספר חיה רוזנבלט, יהודייה צעירה, בעדות שנתנה זמן קצר אחרי המלחמה. "לא די היה להם בגירוש היהודים מבתיהם. הם רדפו אחרי מי שהסתתרו ביערות ובשדות וגזלו מהם את שארית רכושם. וגם אם לא הרגו אותם בעצמם, הם הסגירו אותם למשטרה וזו חיסלה אותם", הוסיפה. לדבריה, באזורים הסמוכים לגטאות, ציד היהודים בידי הפולנים הפך למחזה כה שכיח, עד כי "אפילו הכלבים התרגלו לקולות הירי וחדלו לנבוח".

יהודים, עבור פולנים בפולין בשנות המלחמה, היו שום דבר, במקרה הטוב. במקרה הרע – מטרד שצריך להיפטר ממנו. במקרה הגרוע – אובייקט שאפשר להשתמש בו כדי להקל מעט את המצוקה הכלכלית שהביאו איתם המלחמה והכיבוש הגרמני:

במקום אחר הציעו הרשויות הגרמניות עד 500 זלוטי עבור כל יהודי — לפי עדותה של אחת הניצולות היהודית. איכרים אחרים הסתפקו בבגדים של היהודים שהסגירו. אחד מהם היה איכר מגוז'יצה, שקבר את גופותיהם של היהודים שנורו, ואחר כך לקח שמלה, נעליים ומטפחת ראש, אולם יום למחרת חזר אל המשטרה כדי להתלונן שרימו אותו: "רק אחר כך ראיתי שיש חור של קליע בגב השמלה".

~~

ולכן הדיוטות שימושיים כמו אותו אחד שכתב השבוע במקור ראשון שאנחנו מאשימים לשווא את הפולנים בשואה, מעציבים אותי ומעוררים בי חמלה עגמומית.

אמנם, הוא כותב, אביו ניצול השואה וסביו שברח מן התופת אמרו לו ש"הפולנים היו גרועים יותר מן הגרמנים", אולם זה משפט שנאמר מתוך "כאב ובעיקר אכזבה, אך אינו מבטא אמת היסטורית". אבא שלו וסבא שלו, שהיו שם, לא מבינים.

~~

כל הרשומה הארוכה הזו באה להגיד, בסופו של דבר, אמירה מאוד פשוטה שאני רוצה לומר כבר זמן רב: עלינו להרחיב את הידע שלנו בנוגע לשואה, ולהפסיק להשתמש במנעד מצומצם של דימויים שטחיים שאנו נושאים איתנו מימי התיכון. אנו צריכים להפסיק לדבר ב'מסרים', ולהתחיל להעמיק את ההבנה שלנו. עד שלא נעשה את זה, נמשיך לבזות את עצמנו בהשוואות נואלות, נמשיך להידהם מול מהלכים מחושבים היטב של ממשלות זרות, נמשיך לדקדק דקדוקי עניות מתוך בורות, נמשיך להתווכח על הסמנטיקה ולא על המהות, ובעיקר – לא נבין את עצמנו ואת מה שעבר על העם שלנו, בתקופה החשוכה של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת, ובכל הזמן הפצוע שעבר מאז.

"אימה נוראה וכוח עצום": לזכרו של חיים גורי

אמרו לי: אתה משורר, תכתוב על גורי. אמרתי, אני לא משורר. אבל אכתוב את פגישותיי עם גורי, כי היה בהן הקסם של דבר שאתה יודע שהוא בלתי חולף, ואפשר היה להרגיש את זה בעוד הדבר קורה.
~~
תודה לאדם צחי, העורך שלי מ-2009, שאמר לי: לך. יש ערב עם חיים גורי, תכתוב לי כמה מילים יפות כמו שאתה יודע. אני זוכר: התשלום על הכתבה לא היה גבוה. קניתי קפה ועוגה בבית הקפה שבו נערך המפגש. קניתי את הספר. שילמתי על הנסיעה. ובכן, הסכום הספיק בדיוק. אבל כעת יש לי ציטוטים בלתי נשכחים מחיים גורי.
הנה הדברים שכתבתי היום ליומן הרשת של 'כאן'.

חיים גורי מוקטן

זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.
זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.
אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם
עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה-לַיְלָה,
אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.
(עיבל, 56)

חיים גורי אינו, ואותה תחושה מוכרת מתגנבת אל הלב, התחושה שמשהו מרוח הארץ הזו מת יחד איתו. וזה מביך מאוד לומר, כי כמה אפשר לדבוק בקלישאות, וכמה אפשר לומר שהיה גם לוחם וגם משורר, שהקרבות העקובים מדם שבהם השתתף לא הכהו את רוחו ולא הזיזו אותו כמלוא נימה מן השאיפה "להעמיד את החיים על יסוד אחר", כלשונו של פנחס שדה.

אבל זו האמת. גורי היה מוצג חי ממוזיאון תש"ח, ונדמה היה לי שכך גם ראה את עצמו. מוצג מן העבר שבא ברגליו ומדבר את שיריו מן העומקים. חרד לגורל הארץ הזו, חרד ליושביה. קול קורא ממעמקים, קול של משורר-נביא, שלדבריו יש כובד שלמעלה מן המילים הרגילות.

פגישתנו האחרונה הייתה בערב השקה ביתי שארגן על גג ביתו משורר מכובד וידוע. כאשר באתי לבקש את חתימתו ולשאול לשלומו, ראה את הכיפה לראשי ופנה אליי בנימה אינטימית: "אתה מכיר את החבר'ה האלה של תג מחיר? תגיד להם להפסיק עם זה, זה הרסני, זה לא אנושי". מעבר למבוכה שבזיהוי האוטומטי – ולאחר שהבטחתי לו שאם אפגוש מישהו כזה אזהיר אותו מן המשמעות הנוראה של מעשיו – הבנתי מה נשב ממנו, וזה היה נעים ומחמם כמו לפגוש שוב את סבי: תחושה של אחריות. הוא לא חילק ל'אנחנו' ו'הם', כמקובל היום, אלא הבין שזה 'שלנו' ואנחנו חייבים לעצור את זה. הוא חיפש שליח לסדום להתריע מן הרעה, ולא נרתע מלנסות, אולי יש עשרה צדיקים בעיר.

אני זוכר את גורי בערב אחר, עומד על מרפסת בית קפה בגוש עציון ומביט אל שורות הגפנים ואל השמש השוקעת בהן. במקום שבו אחרים ראו יופי, ראה הוא את חבריו נופלים בזה אחר זה. הוא ידע את כוחה של האדמה, וחי במקום הזה, מקום הפער בין החי והאובד. כך גם דיבר על ספרו 'עיבל':

"עיבל הוא ניסיון לעמוד בסוף חיי על הפסוק הנורא ביחזקאל "בדמייך חיי". הוא גם עריכת חשבון עם עצמי ועם האהבה הלא נגמרת שלי למקום הזה, ארץ ישראל. ומלחמת העצמאות שלא נגמרת לנו כבר שישים שנה. פעם המלחמה הייתה בשבריות ונבוטים ומעט רובים, והיום פצצות אטום. פעם הייתה מלחמה לאומית, והיום היא הופכת אט אט למלחמה דתית".

בעיניו של גורי – ואני יודע כי שמעתי אותו אומר זאת באוזניי – לא היה פער בין המשורר הלאומי למשורר הלירי. אלה התקיימו באותו אדם זה לצד זה, וכל פעם אחד מהם התפרץ בשיר. הוא היה ישראלי יהודי מאוד: מלא חרדה, אך מלא ברצון לתקן. כועס על המעוות, אך לא מוכן להשלים איתו. לוחם מלא בכוח הסתערות, אך משורר שעולמו הפנימי חי ושואף לחיים, גם אם רואה לנגדו תמיד את צל המוות.

"אינני שליח ציבור," חתם את דבריו באותו ערב, "פרקי אינו נאה וקולי אינו נעים. מגיל ההתבגרות אני צרוד מרוב צעקות. אינני יכול להגיד את המילים "הנני העני ממעש". אבל אני כן יכול לחזור לפה, לגוש עציון, המקום שבו לחמתי והוא טעון לגביי, ולשתות כוס יין משובח. ולהתמלא באופטימיות, כשכל זה קורה שישים שנה לאחר צאת ספרי הראשון, "פרחי אש", ובו השיר שהוא אולי המפורסם ביותר שלי, על מחלקת הל"ה. הם נפלו פה, לא רחוק, והמחשבה הזו ממלאת אותי אימה נוראה, וכוח עצום".

מה הן שנות חושך: לחיות

יומן ספר | פרק ב'

השירה הייתה שם גם כשהייתי חולה מאוד.

אני זוכר ערב אחד באותם ימי חושך. יצאתי מאירוע הקראת שירה של משיב הרוח שהיה מאוד לא מוצלח ולא ידעתי אם בגלל התוכן המשמים, הדיבורים המאכזבים או מצב הרוח שלי. מאוחר יותר הבנתי שזה העצמי שלי, שאומר שהוא לא מוכן לבזבז את זמן חייו על חוסר בהירות.

זה היה על סִפהּ של התהום, כשעוד לא העזתי לקפוץ מהגדה הבוערת ומנגד עוד לא ידעתי אם כשאנחת, תהיה קרקע מתחת לרגליי. בלבי נפרדתי מן העולם. בחוץ, תחת עץ אקליפטוס, פגשתי את מלכה שלבה הטוב נשקף בעיניה. שהחיוך שלה ותלתליה עשו בי תמיד שמחה ותום.

אני רוצה לספר לך בעצמי ושלא תלמדי על הסרטן שלי ממודעת האבל, אמרתי לה. שמעתי את הצליל הזה, הצליל שאי אפשר לטעות בו, של לב שנסדק. אתה תחייה, מלכה אמרה, אתה תחייה. אני אשמח מאוד, השבתי בנימוס.

~~

אחד המעשים הראשונים שעשיתי כאשר נודע לי על הסרטן היה לשלוח את השירים לחברי הטוב. אנא בדוק אם יהיה אפשר להוציא אותם לאור, כתבתי לו, ואם אפשר, עוד בטרם. שאספיק ללטף את הכריכה. שאלחץ את ידי האנשים המברכים והדומעים. שארגיש שהשארתי משהו בעולם, גם אם הוא צרור שירי בוסר שנכרכו עבורי ברחמים. מצאתי את הדואר ששלחתי לו אז. חתמתי: "תודה חבר. עוד יבואו ימים טובים ונלך ברוח ובאור הרב ונצחק ולא יהיה עוד דבר על פני האדמה".

26907702_1544672242313397_4094641963771437427_n.jpg

הוא אמר שיעשה זאת, אולם מאז לא חזר אליי. אני שלם עם החלטתו. אולי רצה למנוע ממני את האכזבה שבדחייה אחר דחייה, אכזבה שחוויתי בעצמי עשור מאוחר יותר. אולי ראה שמצבי משתפר וכבר אין צורך בסיכומים. ואולי הבין, כמו שהבנתי אני באיחור, שאי אפשר לאדם אחד להוציא לאור את שירי חברו. שירה היא מעשה אינטימי של אדם עם עצמו או עם אדם אחד אחר. כמו אהבה, שאינה יכולה להתחלק.

~~

ודווקא בעת הרעש, כאשר אני יוצא ונכנס בעיניים עצומות מתוך מכונת הפט-סיטי הגדולה, שרוח קרה נושבת בה כמו מוות ואני שכוב על גבי כמו אל מצרי, שתי ידיי מגוננות על לוח לבי וראשי כבד כעופרת ורק השלפוחית, המפוצצת בחומר מסמן, מאותתת כי אני עדיין חי, דווקא אז כמעט שלא כתבתי שירים.

אולי כי את כוחי שמרתי למאבק חשוק השיניים והנואש על החיים. אולי כי את הדיבור על המוות, זה הרומנטי, המאוס עליי כיום, החלפתי במלחמה חסרת פשרות בכיעור הזה. ובחפירות קשה מאוד לכתוב. היד רועדת, הגוף מכווץ שלא להיפגע, האדמה מזדעזעת מכובד הפגזים הנוחתים. מי יוכל לשדל כך את לבו.

~~

אבל בלילה הפחדים עלו. יותר מכל, פחד ההמתנה. ומי שלא חלה לא יבין. המתנה לטיפול הראשון. המתנה לכאבים בלי לדעת מה תהייה עוצמתם. מרווח ההמתנה בין שליפת פרפר המחט מכיסוי הפלסטיק לבין החדירה הכואבת לוורידי גב היד. המתנה לשקית המטפטפת רעל שתתרוקן אל הגוף. המתנה לנשירת השיער. המתנה לתוצאות הבדיקה. המתנה לתוצאות עוד בדיקה, ועוד אחת.

אם יש מה שקשה לצאת ממנו לאחר הסרטן זוהי תחושת ההמתנה. כמו ילד שהוכה אתה מחכה למכה שתנחת שוב. לכן מאז, כבר עשר שנים, הרופאה שלי מסיימת את מכתביה באישור הנחרץ: בריא. בטוב לבה ובתפילותיה היא אומרת: אל תחכה עוד. אל תמתין. המכה לא תבוא.

~~

וכעת, עם הספר, שריר ההמתנה נדרך שוב. אינני יודע מדוע. אולי כי אני שב וקורא את השירים של לפני ואחרי ומנסה למצוא בהם את עקבות חיי. אולי כי הספר סוֹכֵם חמש עשרה שנים, וסיכום תמיד נדמה כסוף. אולי כי הנה, אני מרגיש שהשארתי דבר בעולם, וכעת מה.

אתה תִּחייה, אתה תחייה.

~~

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי מִלִּים שֶׁל שִׁיר.

מִלִּים מֻפְלָאוֹת. מָצָאתִי בָּהֶן נֶחָמָה

וְנִמְלַטְתִּי מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי מִן הַמָּוֶת

וְנִמְלַטְתִּי מֵהַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁמְּטִילוֹת הַשִּׁטִּים

וּמִפִּרְחֵיהֶן הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים.

כֵּיצַד יְכוֹלוֹת מִלִּים קְטַנּוֹת לְהָסִיר אֶת מַר הַמָּוֶת

וּמַדּוּעַ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהִזָּכֵר בָּהֶן כָּעֵת

בְּעוֹדִי עֵר וּמַמְתִּין.

מרכבת הרוע של השטן

כשהשיר 'זומבי' רק יצא, הוא קודם כל היה שיר מגניב ששרים המעודכנים של כיתה ו'. אלה שיש להם בלורית והם מסרקים אותה עם קצת ג'ל: "אי-יו-אההה-אי-יו-אההה, זומבי, זומבי, זומבי-אי-אי!".
אחר כך גדלתי. הבנתי שזהו שיר שמדבר על הזיכרונות שלנו. על המוות שחי בתוכנו. על הגעגועים למי שאינם, שעודם מהלכים בינינו.
אבל הדברים עדיין לא התחברו. מה הן המלחמות, למה יש אווירה של דם, למה הכאב והצעקות. רק מאוחר הרבה יותר הלכתי אל המילים.
~
It's the same old theme
Since nineteen-sixteen
~
מה קרה ב-1916? הייתה מלחמת העולם הראשונה כמובן, עם הקרב על הסום וקרב ורדן. נהרות של דם הם ביטוי מאוד עדין כדי לתאר אותם. אבל זה לא מספיק, השיר נשמע אישי מדי. הייתה המצאת הטנק, שהייתה נראית אז כמו מרכבת הרוע של השטן. אבל 'טנקים' מופיעים בשיר כחלק מחזית כלי המוות, לא כמייצגים בלעדיים שלו. 1916? היה הסכם סייקס פיקו, אבל לא, זה לא שם.

המבטא של הקרנבריז הסגיר: זה חייב להיות משהו בתולדות אירלנד ומלחמתה להיפרדות מבריטניה. עוד לא הייתה אז ויקיפדיה, אז שאלתי חברים. אכן: מרד חג הפסחא.
~
היום כבר יש ויקיפדיה:
"תפקידה הייחודי של המרידה בהיסטוריה האירית רוויית המרידות הכושלות הנו בכך שהטתה את הזרם המרכזי של החשיבה הפוליטית האירית (הן בעצם קיומה, הן באירועים שלאחריה והן בהנהגה שיצרה) מדרך "שלטון הבית" שכללה הכרה במונרכיה האנגלית ושיתוף פעולה מסוים עם אנגליה, אל הכיוון הרפובליקני של הפרדה מוחלטת בין המדינות, דבר שבגינו היה הקרע בין הדרום הקתולי והצפון הפרוטסטנטי לעובדה קיימת, המטילה את צילה הכבד על ההיסטוריה האירית".
~
אבל המרידה עצמה נכשלה וגררה איתה הפצצה בריטית כבדה של דבלין, מאות אזרחים אירים בלתי מעורבים הרוגים, שלושת אלפים עצורים וחמישה עשר קושרים שמוצאים להורג. וכל זה בלי שהמרידה זוכה לתמיכה עממית.

מרד חג הפסחא
חורבות בדבלין לאחר כישלון מרד חג הפסחא

השיר עצמו נכתב ב-1994, לאחר פיגוע (נוסף) של ה-IRA, המחתרת האירית. שתי פצצות שהוטמנו בפחי זבל מחוץ לחנויות הומות אדם. למעלה מחמישים אנשים נפצעו. שני ילדים נהרגו: ג'ונתן באל בן ה-3, שהלך עם השמרטפית שלו לקנות כרטיס ברכה ליום האם, וטים ברי בן ה-12. המחתרת האשימה את המשטרה בכך שלא שעתה לאזהרות המדויקות שלה בנוגע למיקום הפצצות. את דולורס או'ריורדן זה הניע להתפוצץ בכאב נגד תעשיית הכיליון הזו.
~
זומבי הוא שיר ענק כי הוא נכתב מלב רותח המתנגד להרס ולמוות. כי אפשר לשמוע בקולה של הזמרת את המתים החיים בה. כי יש בו מחאה אמיתית נגד הרשע, העיוור, הלא אנושי. בשל כך, זהו שיר נצחי.
~~
יהיו הדברים לעילוי נשמתה של הנשמה הבלתי נשכחת הזו, דולורס מרי בת איליין.

By Alterna via Wikimedia Commons CC BY 2.0
Picture by Alterna via Wikimedia Commons CC BY 2.0

מה הן שנות חושך: אמונתי מנגנת בלילות

יומן ספר | פרק א'

"אמונתי מנגנת בלילות / בין קופסת הדמעות למיטה הריקה / משוררים חיפשו מילה וגילו תהום" (אביב גדג').
~~
מה הן שנות חושך התחיל עוד לפני שנכתב. הוא התחיל, אולי, בלילות הקרים מאוד, כשחגי ואני ניסינו להתחמם אחד למילותיו של השני בפנימייה אחת זנוחה מאוד בחורפים הקרים של סוף שנות התשעים. ומי שלא ניגב את נחמת הבדידות במילים – ולו מילים טיפשיות מאוד – לא יודע נחמה מהי.
הוא החל להיכתב בשירים סנטימנטליים מאוד, כמובן. על אהבה מופשטת מאוד, ללא גוף, על כמיהה והשתוקקות ובמילים הכי גסות שיכולות להיות. כמיהה והשתוקקות, למשל. וטוב שלא הייתי שם לבדי, אלא הייתה שם אפרת שאמרה אתה טוב, תמשיך. והאמנתי לה, כי דיברה מתוך לבה ויותר מכך התייחסה בכל כובד הראש. ולא אמרה אתה צעיר, זה יעבור לך. אלא העניקה ברוחב לב את חסד ההקשבה. ולפעמים אמרה: אתה קשה מדי. תהיה רך יותר. חציך מופנים פנימה.
ולאחר מכן זרח עליי אורו של הרב שרלו, שאש האמונה בוערת בו. ועד אליו, איש בעולם לא האמין בי כך. איש לא האמין בי כך. רבותיי, האמונה בוראת את הקיום, אני אומר לכם כבר עכשיו. ובשנים הללו נבראתי מחדש אדם יוצר, אדם שכוחו באצבעותיו והוא בעל ערך, אדם שמתבוננים עמוק בעיניו ושואלים לְמה הוא התכוון. וכשאומרים רבו-מולידו מתכוונים בדיוק לזה.

night years cover front
כריכת הספר. תמונת העטיפה: יניב נדב

ואיתי באותה הערוגה צמח ידידי ורעי אריאל, שנתתי לו את שמו, פוֹי. שלעולם לא אשכח את צחוקו. והיינו דוברים את אותה שפה והיינו היחידים בעולם שדיברו את השפה הזו. וכעת היא שפה בסכנת הכחדה, שחמישים אחוז מדובריה נמוג בגובה ענפי עץ התות ואינו בעולם.
(ומדי פעם, אחת לכמה שנים, איש ניגש אליי ויש לו מבטא של השפה ההיא ואני נאחז בו בכל כוחי. ואני צוחק חזק ומוגזם מדי, כי אני זוכר את האיש שהיה מצחיק אותי והייתי מצחיק אותו. והאיש הזר ואני נסוגים במבוכה, כי הוא אינו דובר את השפה על בורייה וודאי שאיננו מחייה השפה. ומדוע אני חובק אותו כך, זה הלא באמת לא מתאים. ואני שב אל מחוזות השתיקה.)
~~
ושירה אומרת לי אז את הדברים הכי עמוקים. ואודיה מקלידה את השירים שאני מקריא לה בטלפון הציבורי במעט שעת הת"ש שנשארה אחרי שהתקלחתי במים קרים בבסיס הטירונים בנח"ל טוב, ואומרת שהיא שומרת לי כוס קפה ליציאה, ואני מבקש ממנה לשבת מול הירח כאדם חופשי וללגום כוס קפה אחת גם בשבילי. ונעמה היא חברה לעט שאומרת: אני מחכה לספר. ואני לומד ממנה את חדוות המצלול, את השמחה הכרוכה במילים שנחרזות זו בזו, ומצרפות את האוזן אל תענוג העין.ורועי זמיר חברי, שהיה משורר כבר אז, אומר לי: אנחנו מוכנים למופע. וכיש מאין אנחנו מצרפים אלינו את יונדב ואלון שינגנו כה יפה, ומלמדים אותם את השירים ועושים חזרות ובוחרים שירים שנוכל לקרוא ומוצאים את תאטרון פרגוד, והמנהל אומר: הקראת שירה… אינני יודע, אף אחד לא מילא כאן אולם עם הקראת שירה מאז… זלדה. בעצם, אולי יהודה עמיחי הצליח פעם אחת. וברגליים משקשקות אני אומר לו: אל תדאג, יהיה מלא.
ובערב ההופעה הוא עולה לבמה נרגש כולו ואומר: אנחנו נתקן את המזגן! תבואו שוב. מאה ועשרים איש. ויושבים במעברים. תבואו שוב!
~~
מה הן שנות חושך המשיך בשנות חושך רבות. בשנים שהיה בהן כאב הבדידות, וכאב המחלה, וכאב הפרידה מאהובי לבי, אבל היה בהן גם אור גדול. אור המציאה של שרית אהובת נפשי, שנתנה לי קיום ויצקה אמונה בחיים והביאה את החיות והשמחה אל תוך עולמי; ואור ההיוולדות מחדש, ואור הביחד, ואור ההולדה. ובכל הזמנים האלה הספר הלך והתהווה. הלך ונרקם מן האין.
~~
בשלוש השנים האחרונות הוא החל לרצות לצאת. לדחוף ולכאוב ולצרצר צירים. וכמו כל דת טובה, עדיין היה זקוק למאמינים חדשים. והם באו. באה בַּכּׂל החכמה והברוכה ועצתה הטובה, ועמיחי הידיד הטוב, וערן שקרא ואמר: יהי אור.
ולבסוף, ברגע אחד של חכמת לב גדולה, עניתי לשתי נשים צעירות ומוכשרות שתלו בי עיניים ושאלו באהבה עמוקה, מה אתה רוצה לעשות עכשיו. להוציא ספר, אמרתי. להוציא את ספר השירים שלי. וחן-לי ותיראל הסתכלו זו בזו ואמרו, כמו שצעירות אומרות: ברווווררררררר. ופתאום זה היה ברור מאוד גם לי.

uzi agasi small
עם המוציא לאור, עוזי אגסי

ועוזי מאבן חושן אמר כן. ומפעל הפיס. ונעמה שקד נאותה לערוך אותו. אתה מכיר אותה? היא מקצועית מאוד, אמרו. אבל לא אמרו כמה חכמת לב ועין יש בה. וכמה עדינות ודייקנות. וכמה חסד ודין יש בה לשבח את המלא והבשל ולקצץ בנטיעות הפרא ובבוסר. ומלאכת העריכה, כמו מלאכת האריגה, חוט אחר חוט. מילה אחר מילה. ובינינו ברית המילה הכתובה.
~~

וכעת הנה הוא לפניכם.

~~
ואורית היקרה שאלה אותי אם אינני מתכוון לקדם אותו. אני מתכוון, עניתי לה, כמו שאנחנו מתכוונים לקדם את ילדינו, צעד אחר צעד. ואז הם הולכים ברגליהם, ביי אבא. הלכתי. לאן. מתי תחזור. מאיפה לאסוף. אבל הוא כבר איננו שומע.
"אמונתי מסלקת את הקור / משיבה את הזמן לאחור / ותיכף ניפול זה על צווארו של זה / והשחר יעלה".

~

איפה קונים את 'מה הן שנות חושך'?
א. בדני ספרים, ירושלים. בחנות החדשה והיפה ברחוב אבן ישראל, סמוך לרחוב יפו. כדאי לוודא קודם בטלפון שיש להם במלאי: 02-6248293.
ב. באתר הוצאת אבן חושן. הספר בהנחה (שמתקזזת עם דמי המשלוח): https://goo.gl/EVdaJH
ד. ברשתות הספרים הגדולות (צומת וסטימצקי), ובחנויות הספרים המובחרות.
~~
תאחלו לי בהצלחה, נשמות

"אנו היינו פורצי דרכים"

תקופת פורום תרבות ואתר צורה ביצירתה של נעמה הנקין

דברים שנשאתי בערב השקת ספרהּ של נעמה, 'פשוט אל העולם', שאותו ניתן ומומלץ לרכוש בקישור זה.

~~

על נעמה ואיתם ראוי לשתוק שתיקה שאין לה גבול ואין לה קצה. ולא בגלל שהם היו קדושים, אלא למרות שהם היו קדושים, שהרי על קדושתם אפשר לדבר בלי סוף – אלא בגלל שהם היו חיים.

בדברים הבאים אנסה לשרטט את גבולות העולם שהיה לנו, לנעמה, לאיתם, לי ולחברינו מפורום תרבות. עולם שבמובנים מסוימים כלה ואיננו, במובנים אחרים הוא נצחי ובלתי משתנה, ובמובנים ידועים לא היה קיים מעולם.

~~

האינטרנט של תחילת שנות האלפיים היה נטול פייסבוק, נעדר טוויטר, חסר יוטיוב – ריבונו של עולם, זה היה אינטרנט בלי גוגל. המרשתת הייתה אז אוקיינוס ענק וחשוך, שבו קפצת מאתר לאתר, וקיווית שלא ליפול בדרך מהחיבור כשאיזה טמבל מחליט לחייג אליך ולנתק לך את הקו.

זה היה עולם של אנונימיות מוחלטת. יכולת ליצור קשר עם אנשים אחרים בחדרי צ'אט שקמו לרגע ומיד התפרקו. צ'אט שבו כל אחד בוחר לו כינוי בכניסה, וזה כל מה שאתה יודע עליו. עולם שבו גברים מוזרים בני חמישים פלוס נקראים חמודה17.

ובתוך הכאוס הזה היו כמה איים גדולים ורחבים יותר, שבהם הרגשנו שאנחנו יכולים ללכת בבטחה. אחד מהם: אתר כיפה. אתר של אנשים 'משלנו'. אבל גם שם נשמר חוק מספר אחת של האינטרנט: אנונימיות מוחלטת. בחר לך כינוי, בדה לך דמות, והנה הנך.

שם פגשתי את מי שכינתה את עצמה 'מתקרבת'. צעירה, נלהבת, סקרנית, ממהרת להביע את דעותיה, להתייעץ, לשתף. ידעתי שהיא מהתנחלות קטנה. ידעתי שהיא בתיכון. ידעתי שיש לה כמעט רק חברות ולא חברים, שעליהן אהבה לספר. ידעתי שהיא כותבת שירים. כמו זה למשל, שפרסמה בפורום בשנת 2002:

 

אני נודדת ממראה למראה

מחלון לחלון

מנסה לזהות בהשתקפות הזאת את עצמי

מתחת למסכה שציירתי על פני.

בדקדקנות ובנחישות

מרחתי קוים דקים

על עיני, על שפתי,

שלא יזהו בי את הילדה הנפחדת הזאת שהיא אני.

וברחוב הקריר, שטוף אור לא-טבעי

אני נעצרת לרגע

ובמין הלך רוח חמקמק

מנסה להבין

איך קרמו כל החזיונות האלה עור וגידים עלי

ודבקו במגעם הרירי אל עורי.

אני כמהה להשיב לעצמי צלם אנוש.

 

והיה שם איתן, באנגלית, שהפך אחר כך, כשתפס קצת ביטחון, לאיתם. נחרץ, ידען, שש אלי פולמוס, עקשן גדול, דקדקן בלתי נלאה אך מַלאה, דוקר היטב במילותיו אך מודה שאין בכוונתו להכאיב אלא רק לנצח.

והיו שם אחרים: אדנית טובת הלב ופישי המלומדת, פוסט-פלורליסט המתוחכם ו-MS דוס הכופר, אזרח, שהיה ממש ממש מבוגר, בן 30 בערך, ודרול הטרול ופיצקית שבאמת הייתה פיצקית ועשתה לכולם שמח ועוד ועוד ועוד. ועד שנפגשנו לראשונה, היינו אנונימיים זה לזה.

האנונימיות הזו שלנו, של האנשים הרגילים, אִפשרה משהו נדיר, משהו שנדלק והבהב למשך כמה שנים ואז כבה אבל עבורנו היה חוויה מכוננת: היא אפשרה לנו להיות למשך שעה או שעתיים בכל ערב רק מי שאנחנו כותבים שאנחנו. האנונימיות קילפה מאיתנו את כל הקליפות שלנו והשאירה אותנו מכוסים רק בכסות הדקה של המחשבות והדעות שלנו. וכשאתה אנונימי אתה מעז לגלות הרבה יותר טפחים מהנשמה שלך.

וכך הכרנו את נעמה ואיתם: קלופים מכל המסכות. לא כלואים בתוך הגדרות. לא יצוקים בתוך גוף. פיקסלים ורדרדים על מסך מרצד: מתקרבת, איתם. היא הייתה בת שבע עשרה, הוא היה בן שמונה עשרה ואני הייתי בן תשע עשרה. וכתבנו, וכתבנו, וכתבנו.

*

האהבה ביניהם הייתה סוד גלוי וידוע לכל מי שידע לקרוא, וזה כלל את רוב מי שהסתובב בפורום תרבות באותן שנים. היו ביניהם התכתבויות-התלחשויות, הרומזות שלשניים האלה יש עניינים שהם מחוץ לתחום ידיעתנו והשגתנו. יש להם ערוץ חשאי שבו הוא מבין אותה והיא מכילה אותו, ומפעם לפעם הם יוצאים אלינו והם מוארים ומחייכים: הם ליבנו את הדברים ביניהם. הם התווכחו כבר בבית, ועכשיו הם נינוחים ומוכנים לקבל אותנו עם כל קטנוּנִיוּתֵינו.

ובאותו זמן נחשף לו אט אט אי חדש: אתר ליוצרים דתיים. עוד מקום 'שלנו' שאפשר לגלוש בו בלי לחשוש. אתר שיש לו מנהל ששומר עלינו ומעמעם את האורות עבורנו. מרחב חדש שבו כינויים חדשים. וכך הגיחו לחיינו סוערה בת חורין והחתלתול של שרדינגר, עוף עם פלאפון ותאיר ארץ, ועוד רבים רבים, באתר 'צורה'.

וכבר נהייתה לנו קהילה קטנה של כותבים ומגיבים וממליצים. והנה אתה מחכה שיצירתך תאושר לפרסום. והנה אתה מונה את מספר הצפיות, והנה אתה קורא את התגובות, והנה אתה רועד מן הביקורות ונפגע מן המושחזות שבהן. והנה עולם סוער של יצירה נולד.

ובתוך שדה החושך, על האי, צומחת שושנה, והיא זוכה להערכה וליקר. "קראת כבר את החדש של מתקרבת?".

ושם מתחיל מעיינה לנבוע בלא מעצור ובלא הפסק, והיא כותבת על הכל: על חיי היומיום של נערה, ועל השכול, ועל דימוי הגוף, ועל הגעגוע, ועל מיידאנק שזעזעה את נשמתה, על לוח השנה שהיא כה קשובה לו, ובעיקר על אהבתה. האהבה לאלוהים שמשתלבת ללא הפרד באהבתה לאיש שלה, עד שבשירים הם נעשים לאחד.

מספר שבועות לפני חתונתה כתבה שיר תפילה, המדמה אותה לאדם על אי בודד השולח את תפילותיו אל האינסוף, בתקווה שייענו:

 

ללא כותרת, בינתיים

כְּמו ׁאָדָם נָטוּש עַל אִי בּוֹדֵד

אָנִי זוֹרֶקֵת בָּקְבּוּקִים לַמַּיִם.

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִפְתַח

שֶׁמִּישֶׁהוּ יִקְרָא

שֶׁמִּישֶׁהוּ יֵדַע שֶׁאָנִי.

 

עָל הָאִי יֵשׁ לִי בַּיִת

וְכוֹס תֵּה וְחִבּוּק–

וּבְכֹל זֹאת שוֹלָה מִן הַיָם עָדַיִן

בַּקְבּוּקֵי זְכוּכִיתִי הַרֵיקִים.

 

ותפילתה אכן נענית. בתגובות לשיר מגיב לה מגיב עלום שם המסומן בשתי נקודות זו לצד זו.

והוא עלום שם אך מוכר לנו עד מאוד. וכך כותב איתם:

 

ואני רק ביקשתי להיות קצת יותר מחיבוק.

ואני,

אני רק חשבתי שאוכל עוד להיות גם בקבוק.

* * *

ואולי, אולי הבקבוקים חוזרים ריקים

כי מי שפתחָם וקראַם

גם שלָחָם בחזרה, בבקשה שתדעי.

שתדעי שהוא יודע

יודע שאת.

ואולי אותו מישהו הוא האי שאת נטושה עליו,

והוא מבקש להיות גם קצת יותר מאי.

* * *

ונשמתו לפעמים מדממת, רוצה שתדעי, שתדעי שגם אם לא תהיי, אנשים

ידעו, ידעו שאת.

ותופרת הפצע נשמתו, ויודעת,

יודעת שתהיי.

שנהיה.

 

וההתכתבות הזו ממשיכה עוד.

ואני כותב לה: נעמה, אולי מרוב אהבתך חשפת יותר מדי מנשמתך, מהאינטימיות שבינך לבינו. והיא כועסת עליי, כי מה אני יודע, ומה שחשפה שם, היא אומרת, גילה טפח וכיסה ת"ק פרסה על ת"ק פרסה, ועוד יש שם עמוק בתוך עמוק, ואיני יודע מחיי ובוודאי שלא מחייה. וצדקה בזה.

*

ולעתים לא רחוקות הפורום, שבו כתבה את חייה, ואתר צורה, שבו כתבה את נשמתה, מתכתבים זה עם זה. הנה המקרה הנורא שבו מת אחיה של חברתה, והיא כותבת על כך בשידור חי בפורום:

 

המוות לא מתחשב בזמנים ולא באירועים מיוחדים. טוב. שינוי תוכניות. מחר הלוויה. ואם לקבל כזאת הודעה, אז בטח שלא בהודעת טקסט. יש פעמים שאני רוצה לקחת את כל הפלאפונים הנוראיים, המתכתיים האלה ולנפץ את כולם.

ואין לך מה להגיד, ואין לך את מי להאשים, כי זה לא מחבל מתאבד ולא פיגוע ירי ולא אבן ולא בקבוק תבערה. רק בית חולים ומיטה וגידול שמתפשט בכל הגוף, וגוף שמפסיק להגיב לטיפולים, ולב שמפסיק לפעום. ומחלה אחת נוראה.

"ה´ נתן וה´ לקח, יהי שם ה´ מבורך". יש משהו אחר להגיד? (לחשוב, להבין, לקבל..). ובכל זאת, 19 זה גיל כל כך צעיר. אלוקים, כל כך צעיר.

ועצוב וכואב ומחר לנסוע לשם ולחזור בטרמפים, ושוב הריטואל הקבוע, ודמעות וחיבוקים והספדים ומשהו נקרע בפנים. ולהרכין ראש ולקבל את הדין ולהחזיר את הפיקדון.

 

ויום למחרת היא מפרסמת בצורה את השיר כ' אב התשס"ג, המנוקד כאב:

כֶּ' אֶב התשס"ג

כֹּל אֶחָד מְּצָפֶּה אֵת עַצְמו בְּשִׁכְבָה שֶׁל עֶצֶב
דוֹק בִּלְתִּי נִרְאֵה חוֹצֵץ מִכֹּל הַאָחֶרִים.
כּל אֶחָד מִתְבּוֹדֶד בְּאֶבְלוֹ
(וַהַרֵי לֹא מִתְגוֹדְדִים עָל הַמֵּת),
כֹּל אָדַם לוֹמֵד לְחָבֵּק אֶת עָצְמוֹ.
לִלְחוֹש בְּתּוֹךְ הַרֹאשׁ מִילִים שֶׁל
כֶּאֵב וְשֶׁל נוֹחַם
וְכֹל אָדַם לְבָד עִם הַלְבָד שֶׁלוֹ.

הַנְגִיעָה קוֹרָעַת אֶת הַמָעֲטֶה בְּכוֹחַ–
"מִישֶׁהוּ רוֹצֵה לִשְׁתוֹת?",
וּבָת אָחַת מִתְעָלֶפֵת אֶל זְרוֹעוֹת הַקָהַל
עָרוּכוֹת לַעָטוֹף, לְקָבֵּל, לְהַרְגִיעַ, לְהַשְׁתִיק אֶת
הַצָעַר.

הַיְבָבוֹת מְנַסְרוֹת באוויר החָם
וְהַקֶבֵר נִפְתַּח
וְהַרֶגָע נִמְתַּח
וְהַעָפַר נִשְׁפַּךְ–

ה' נָתַן וְה' לָקַח.

 

והשירה שלה הולכת ומשתכללת. הולכת ומתעדנת. ומה יש בשירים שלה שפורס את הנפש בדיוק באמצעה ועושה אותה כנפיים, והאוויר מכה בנפשך והאופקים נמתחים פתאום במרחק? ואיך נערה-ילדה חווה את העולם בכבדותו, בעזותו? והיא רואה (בא') בשדות זרים אך לא רועה בהם, והיא חוזרת מהשדות עמוסה אלומות ומהרהרת מאוד, ובשיריה היא כמו כונסת את העולם אל תוכה ופותחת לך צוהר אל העולם הפנימי הזה, המלא אור ותום.

אינני רוצה להתיימר לתת ניתוח ספרותי מעמיק של כתיבתה מכיוון שאינני מבקר שירה, אבל הרשו לי להצביע על שלושה מאפיינים המייחדים את שירת מתקרבת.

הראשון, חריזה-רמיזה. כמעט בכל השירים השירה איננה כבולה למשקל ולחריזה, אך יש לה מחויבות למצלול, ופעמים רבות אף חריזה חלקית, של שתי שורות זו עם זו, בעיקר בסיומי שירים. הסגנון הזה, שכיום קצת יותר מוכר, למשל משירתו של שחר-מריו מרדכי וכמובן בשירה הדבוּרה, הספוקן-וורד, היה די נדיר בזמן שנכתבו השירים. יחד עם משחקי המילים הוא הופך את השירה לקלה יותר, והיא הופכת למעשה שחורג ממגבלות המילה הכתובה ומצליח לחצות את הקווים אל המוזיקלי, הנשמע והמתקבל על הלב, וזאת מבלי לפגום באיכות השירית. זוהי שירה שיש בה חן רב, ושירה בעלת חן היא דבר נדיר ויקר.

המאפיין השני הוא שיבוץ של פסוקים וארמזים מן המקרא ומן התפילה. זוהי מלאכת הלחמה מורכבת ועדינה שקל מאוד ליפול בה לקלישאות, בעיקר כאשר נדמה לכותב שדבריו 'קטנים' ליד הפסוקים והוא זקוק להם כקביים שיוליכו את השיר. שירת מתקרבת, לעומת זאת, משתמשת בעומקים של המקור כדי לבנות על גביו קומה נוספת, להעמיק את משמעותו ולתת לו פרשנות אקטואלית ורלוונטית. דוגמה מאלפת היא השורה האחרונה בשיר שהוא ללא ספק פסגת שירתה, 'כרונולוגיה של תשובה ידועה מראש'.

 

כרונולוגיה של  תשובה ידועה מראש

 

מלכויות

וּנְתַנֶה תוֹקֶף קְדוּשַׁת הַיוֹם:

בְּעֶזְרַת הַגְבָרִים מִתְעַטְפִים אֲנָשִׁים בְּטָלִיתּוֹת

כְּמוֹ אוֹחָזִים בֶּעָרְפִילֵי טוֹהַר הַחוֹצְצִים בֵּינַם

לְבֵין פִּגְמֵי עוֹלָם הַזֶה.

 

וְלִי אֵין טָלִית

וְאֵין לִי מָה שֶׁיַחֳצוֹץ.

 

אָרוֹן הַקוֹדֶשׁ פָּתוּחַ,

סִפְרֵי הַתּוֹרָה לְבוּשִׁים לָבָן.

הַקָהַל מְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עוֹל מַלְכוּת

שֲׁמַיִם תְּכוּלִים שֶׁבָּחוּץ קוֹרְאִים לִי

לִפְרוֹשׂ זְרוֹעוֹתַי כְּלָפֵּי מֲעְלָה

 

(וּבֵינִי לְבֵינוֹ אָנִי שָׂחָה,

מִי אֵל כָּמוֹךָ מְחָבֵּק אוֹתִּי כָּכָה).

 

זיכרונות

כּיסֵא הָעֵץ הֲחוֹרְקָנִי הַזֶה הוּא

אוֹתוֹ הַכִּיסֵא מְהַשָׁנָה שֶעָבְרָה

וּמִזוֹ שְׁלְפָנֵיהָ.

בֵּין סְדָקָיו חִלְחֲלוּ טִפְטוּפֵי תְפִילוֹת

שֶׁלֹא זָכוּ לָעֲלוֹת מַעְלָה, לְעוֹלָם שֶׁכּוּלוֹ טוֹב.

 

נִשְמָתִי שְׁהוּסָר הַגוֹלָל מְעָלֶיהָ

סוֹפֶגֶת אוֹתָן אֶל תוֹכָהּ,

וּמִיָד מִצְטַמֶקֶת מֵרֵיחַ פְּחֳדִים נוֹשָׁנִים

הֳעוֹטְפִים אוֹתִי דִּין וְרַחֲמִים וְדִּין.

וְעֶצֶב קַל וְעָדִין.

 

שופרות

לֹא בְּהַרְכָּנַת רֹאש וְלֹא בִּכְפִיפַת גוּף.

גֵוִי זַקוּף וּמָתוּחַ שֶׁלֹא לֶהַחֲמִיץ אֶת

הַרֶגַע הַהוּא כְּשֶׁהַשְׁבָרִים נֶאֱסָפִים לִכְדֵי

תְּקִיעָה גְדוֹלָה וּשְלֵמָה.

וַיְהִי קוֹל הַשׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד,

וְבְיָד קַלָה אָנִי מְסִיטָה אֶת מָלְמָלַת הַמְחִיצָה

שֶׁבֵּין חַדְרֵי לִיבִּי, שָׁם אַתָה עוֹמֵד וּמִתְפַּלֵל

בְּפִינַתְךָ  וַאָנִי בְּפִינַתִי,

 

וְאֵין קִרְבָה גְדוֹלָה אֵלַיו מִזוֹ שֶׁבְּקִרְבָתֶּך.

וְהַרֶגַע נֶאֱסָף

וְהִנֶה כְּבָר מוּסָף.

 

אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵּיתֶךָ.

 

 

והמאפיין השלישי, וזה אולי הפלא הגדול ביותר בשירת מתקרבת: קסם ההתכה מרע לטוב, ממכאיב – לכֿואב ומתרפא. על אף הפיתוי הדתי הידוע, היא איננה מכחישה את הרוע, את המוות, את הסבל שהוא מנת חלקו של האדם ושל העולם. להיפך, היא מתפללת "שלא תסתנן צינת הטירוף הסתווית" ויודעת ששמיכת ההגנה שהיא מבקשת דקה מאוד.

ובכל זאת, במעשה השיר היא מעבירה את העולם הרע והאכזרי, השרירותי והעיוור, התמרה, זיקוק, מדין קשה לחסדי התקווה, התפילה והאמונה. מתקרבת עושה זאת ללא שמץ של זיוף, ללא התחסדות וללא עצימת עיניים. היא מוליכה את הקבצן העיוור, מוכה השחין, בידו אל בית התפילה, שם, לפחות לשעה קלה, שעת השיר, הוא נרפא ממכאוביו. זו שירת מתקרבת.

וכך הכרנו את נעמה ואיתם: שני אנשים יוצרים, שנפשם עולה על גדותיה ומשקה את סביבתם, אנשים שחיו כל עוד נפשם בם. ואם יורשה לי, אני רוצה להפנות כמה מילים אל נעמה.

*

נעמה, כתבת "איש לא יידע בבוא עת לכתנו/ שאנחנו היינו פורצי דרכים".

אבל נעמה, אנחנו ידענו, ועוד הרבה לפני עת לכתכם. הייתם שייכים לזן האנשים הנדיר שמעז לחלום בגדול ולהגשים את החלומות שלו, אנשים שיש בהם חכמה גדולה וענווה עמוקה ושמינית של גאווה כדי שהענווה לא תהפוך לחידלון. לכאורה איתם היה הלהבה ואת היית הברוש, אבל רק לכאורה, כי שניכם הייתם אש ונעורת של הרעיונות שלכם, של מעיינות היצירה הבלתי נדלים שהיו בכם, של הגודל שהתפרץ מכם, איש איש בתחומו.

ומעבר לכל, נעמה, אהבנו אתכם. אני כלל לא בטוח שהיית רוצה לפרסם את הספר, שהרי כתבת את השירים כאשר היית צעירה כל כך, ולאחר מכן הנחת אותם, ואולי היום היית כותבת אותם אחרת לגמרי. אבל כל זה איננו בשבילך, נעמה, אלא בשבילנו. שאנו רוצים לזכור אותך ולשמוע אותך ולקרוא אותך עוד מעט. ואנו רוצים להתפלש ביופי שיצרת במילותייך, ולהיות מסוגלים לעבור את אותו צירוף שזיקקת בשירייך, ואין לנו אלא לחזור ולהפוך שוב ושוב בדברים שכתבת, ולבקש בהם קורטוב של נחמה.

עברו שנתיים, נעמה, ואני עדיין אינני מאמין שאינך, שאינכם. חזרתי לפורום תרבות והפיקסלים הוורדרדים עודם שם. ובמובנים מסוימים, ידועים, רוחך עודנה מרחפת שם. אבל את אינך, ורק הגעגוע.

*

לבקשת הילה, ומסיבה זו בלבד, אני חותם בשיר שכתבתי אני על נעמה.

 

נעמה

 

מִן הָאָרֶץ הָרְחוֹקָה אֲנִי קוֹרֵא אֵלַיִךְ

שׁוּבִי מִן הַמְּכוֹנִית הַשְּׂרוּפָה

שׁוּבִי מִן הָעִקּוּל הֶחָשׁוּךְ

שׁוּבִי מִן הַכַּדּוּרִים הַחַיִּים בְּחָזֵךְ,

פִּיּוֹת פְּעוֹטִים פּוֹעִים אֶת שְׁמֵךְ

אִמָּא

לֵילוֹת כֵּהִים מְכַסִּים בְּאֶגְרוֹף חָנוּק

אִמָּא, אִמָּא

מִכּוֹכָב לְכוֹכָב מְדַלֵּג אֱ-לֹהִים וְצוֹעֵק

אֶת כָּל שְׁמוֹתַיִךְ שֶׁתָּקוּמִי מִן הַחֹשֶׁךְ

 

על הקבר

מילות השיר הזה פשוטות מאוד. אולי פשוטות מדי.
אבל מה שמיוחד בדון מקלין, אחד הזמרים האמריקאים האהובים עליי, הוא היכולת שלו לקחת מילים פשוטות יחסית ולחן פשוט יחסית, ולהרכיב מהם יחד יצירת אמנות המטלטלת את הנפש.
העזתי לתרגם את השיר, בעזרתה של שרית אהובתי. הרי הוא לפניכם.

על הקבר / דון מקלין
תרגום: נחום אבניאל

על הקבר שחפרו לו היו פרחים
בצבעי קיץ בהירים, שנאספו ממורדות הגבעה,
והאדמה החומה הבהיקה בהלבינה
בקצה המצבה.
והוא אינו.

כאשר מלחמות העם שלחו אותותיהן
והוא עוד לא בן עשרים, נענה לקריאה,
גאה באמון שנתן באומה.
הוא אינו,
אך הנצח מכיר בו
ויודע את מעשינו.

והגשם נשר כפנינים על עלי הפרחים
משאיר עקבות בוץ חומות במקום שבו
יבשה האדמה.
בעומק השוחה הוא חיכה שעות
נאחז ברובה, מתפלל שלא למות,

אך שתיקת הלילה התנפצה באש רובים
ורימוני יד קרעו את האוויר.
זה אחר זה נטבחו רעיו,
כבחדר מתים של נחתים
הוא עמד אז, לבדו.

והתחפר עמוק יותר,
עמוק יותר בְּפחד
"הם לא יכולים לתת לי למות!
הם לא יכולים לתת לי למות כאן!
אכסה את עצמי
בבוץ ובאדמה הזו.
אכסה את עצמי! בעצמי אני יודע
שאינני אמיץ.
האדמה! האדמה!
האדמה היא קברי".

על הקבר שחפרו לו היו פרחים
בצבעי קיץ בהירים, שנאספו ממורדות הגבעה,
והאדמה החומה הבהיקה בהלבינה
בקצה המצבה.
והוא אינו.

ההצגה גורודיש: אנחנו מגש הכסף

Gorodich
מתוך ההצגה גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

 

קטסטרופות אף פעם אינן מתרחשות בשל טעות של אדם אחד בלבד. במלחמת יום כיפור, למשל, כמעט כולם טעו, החל בראש הממשלה וכלה במפקד האוגדה. ראשון לכולם ראש אמ"ן היהיר, אלי זעירא, שדחה את כל הסימנים המקדימים ונורות האזהרה המהבהבות משום שהייתה לו 'קונספציה' כי המלחמה לא תפרוץ. גולדה שגתה כאשר לא העריכה נכונה את סכנת המלחמה ולא שעתה לאזהרתו המפורשת של המלך חוסיין; דדו הרמטכ"ל לא הכין את הצבא כיאות; שר הביטחון דיין הטיל את כובד משקלו נגד מכת-מנע וזרע פאניקה בחזיתות; מפקד האוגדה שרון ניהל מלחמה פרטית והתייחס לפקודות כהמלצה בלבד; מפקד האוגדה ברן העביר דיווחים לא מדויקים ונכשל במתקפת הנגד. שמואל גונן, גורודיש, אלוף פיקוד הדרום ומפקדם של שני האחרונים, פשוט לא הצליח לפקד.

"הוא במקרים רבים מאוד איבד את השליטה על עצמו. היחס לקצינים, לאנשים שהיו בחמ"ל, לא אִפשר לאף אחד למלא את תפקידו" העיד לאחר המלחמה סגנו, תא"ל אורי בן ארי, שתיאר "פחד לעשות דבר הקטן ביותר… מניעת כל אפשרות של קצין מטה לבטא את דעתו בצורה חופשית. למעשה נמנעה, כתוצאה מדרך התנהגותו של האלוף, עבודת מטה כלשהי" (מובא בתוך 'זמן אמת', ברגמן ומלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 62). בשל המצב הקטסטרופלי בפיקוד הוצמד לגונן לאחר יומיים של כישלונות הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, שמונה ל'מפקד 'חזית הדרום'.

אלוף שהוא בורג

גורודיש היה גיבור מלחמת העצמאות שזכה בעיטור העוז במלחמת קדש וכבש חלקים נרחבים מעזה ומסיני בששת הימים, אז דרך כוכבו. הוא מונה לאלוף פיקוד הדרום כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כשהוא מחליף בתפקיד את אריאל שרון, שפרש מצה"ל לטובת החיים הפוליטיים ובינתיים הונחת כמפקד אוגדה במילואים – תחת פיקודו של גורודיש. החיכוכים בין שרון – שהחל משלב מסוים בקרבות לא ספר גם את הרמטכ"ל – לבין גונן שניסה "לאלף סוס פרא משתולל" בעיצומה של מלחמה הם מן המחדלים החמורים והדוקרים ביותר את העין ואת הלב.

את המסקנות העגומות מן המלחמה חרצה בלשון יבשה ועדת אגרנט שכתבה על גונן כי "לא כל מפקד אמיץ והניחן בתכונות הדרושות בכדי לפקד על עוצבה נמוכה, ניחן ממילא גם בתכונות הדרושות לפקד בהצלחה על פיקוד על-עוצבתי" (דו"ח ועדת אגרנט 886 י"ג). לפיכך הומלץ שלא לאפשר את קידומו. בשנת 1976 פרש גונן מצה"ל כשהוא אחוז תסכול וחרון, ומאז ועד מותו מהתקף לב בשנת 1991 שלח את ידו בעסקי חוץ וחילק את זמנו בין מדינות שונות באפריקה.

ברשתות החברתיות נהוג להגיב על מסרים ארוכים לעייפה בסימן הביקורתי 'אמ;לק': ארוך מדי, לא קראתי. אאמל;ק לכם, כלומר, אתקצר לכם את ההצגה 'גורודיש': האלוף המעוטר היה בורג בתוך מערכת חברתית, צבאית ומדינית זחוחה ומיליטנטית, ולוהק שלא בטובתו לתפקיד שלא יכול היה לנצח בו. הוא לא היה חף מטעויות, אך הן לא היו ייחודיות לו אלא אופייניות לתקופה שבה פעל.

D607-061
כולם טעו. גורודיש (מימין) ואריק שרון ברכב הפיקוד, ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה. צילום: שלמה ערד, לע"מ

ההצגה ממלאת, לכאורה, חלק חשוב בצדק ההיסטורי. כמו רבים מאזרחי ישראל שהתאכזבו ממסקנותיה החלקיות של ועדת אגרנט היא שופטת את מי שהוועדה לא העזה לשפוט, הדרג המדיני ובעיקר ראש הממשלה גולדה ושר הביטחון דיין, שכשלו ומחיר כישלונם היה אלפי חיילים ישראליים הרוגים. בנינו.

איפה המלחמה?

אלא שהלל מיטלפונקט, מחזאי ובמאי ההצגה, לא מסתפק בזה. גולדה ודיין עבורו הם אנשי קש, וגורודיש הוא רק תירוץ כדי להביא לשולחן הניתוחים את הפסיכו-פתולוגיה של הישראליות המתגלמת בדמותו של האלוף הנוקשה. האשמים האמיתיים, טוען מיטלפונקט, הם המיליטריזם, קידוש האדמה והאימפריאליזם (לא פחות!) שאפיינו את הציבור הישראלי וממשיכים להוות עמודי תווך בתרבות הישראלית גם היום, ומובילים את המדינה לאותן תוצאות של מלחמת יום כיפור ואולי לגרועות מהן.

מה כמעט שאין בהצגה 'גורודיש'? את מלחמת יום כיפור. המלחמה נמצאת כל הזמן ברקע, היא המפה, היא השטן והיא האלוהים, אבל מלבד סצנה אחת (המתארת את רגעי המלחמה הראשונים והיא החלשה ביותר בהצגה וילדותית בעיצוב ובמשחק שלה) – היא לא נוכחת. במיוחד בולט הדבר כאשר נזכרים שעל תפקודו במלחמה נשפט גונן והוגלה מהחברה הישראלית ולא בשל יחסו לחלש, המופיע שוב ושוב בסצנות התופסות לפחות מחצית מזמן המסך.

מה יש ב'גורודיש'? הצבת מראה קעורה המגדילה את מגרעות הצבא כפי שהן נשקפות מעיני הבמאי. היא מראה כי מלבד מעשי הגבורה של צה"ל, רבו המקרים של דריסת החייל הפשוט, ניצול חיילות בידי מפקדיהן (המופיע במפורש על הבמה), השפלת אוכלוסיות כבושות וזלזול בנהלים ובפקודות. אם מיטלפונקט היה צריך לומר זאת במילה אחת, הוא היה אומר: היבריס, חטא הגאווה. וכמו בטרגדיה יוונית קלאסית, סוף המתגאה ליפול.

אימת ההתאבדות היא מוטיב חוזר וחורז בעלילה. בסצנה מטלטלת אחד מפקודיו של גורודיש, חייל בשם פרידמן, תולה את עצמו בכלא הצבאי לאחר שעבר התעללות ו'הוצמד' לרשת הסוואה שחויב לשאת על גבו. רוחו של פרידמן רודפת את האלוף במשך כל ההצגה אך הוא מסרב לראות אותה. כדי לכסות על המאורע המביך המתרחש ערב המלחמה, מוכנס במהלך מביש שמו של המתאבד לרשימת הנופלים בקרב. "אנחנו עושים טובה לאבא ואמא של פרידמן, לגורודיש ולעם לישראל", אומר השליש המזייף את סיבת המוות, בהדגמה נאה לשימוש בשכול כמשאב פרטי.

אך ההתאבדות לא מופיעה רק במישור הפרטי. היא מגיעה עד לראש הממשלה, המוזכרת כמי שביקשה לשלוח יד בנפשה ביום השני למלחמה – כעדות מזכירתהּ האישית – ומטפסת לרובד הציבורי בפיו של גורודיש, המשיב לטענות על נסיגת כוחותיו ותוהה "מה הם רצו שיהיה פה, מצדה?!". מדינת ישראל של מיטלפונקט היא חברה מילטנטית ומקדשת מוות המתאבדת בשל עקרונות ארכאיים.

מוטיב חשוב נוסף הוא המשחק בין ראייה לעיוורון. לדיין עין אחת, אבל הוא מתמרן את גורודיש, הרואה לכאורה, בפקחות שטנית. לפרידמן, החפ"ש המתאבד, "היה סעיף עיניים" שיכול היה לפטור אותו מן השירות, אבל הוא התעקש ללכת לקרבי. "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אמר גורודיש בתום מלחמת ששת הימים. אך מי שראה את המוות עין בעין לא השכיל לראות את חייליו החיים.

"היו אלו שנות חיינו הכוזבות" אומר אחד מגיבורי המחזה. רק הלל מיטלפונקט רואה נוכח הכזב, ובתרגיל במה ישן שולח דמות עיוורת ותמוהה, אום נאג'י (בערבית: אם ההצלה), לפקוח את עינינו. "אתה עדיין לא רואה", היא אומרת לגורודיש המתוסכל בשוך המאורעות, "אנשים אהבו אותך כי ראו אצלך כל מה שאהבו לראות אצל עצמם. והם שונאים אותך היום כי הם רואים אצלך כל מה ששונאים לראות אצל עצמם". מיטלפונקט אוהב לראות אצל גורודיש את מה שהוא שונא בחברה הישראלית.

מזוכיזם ענוג

שנות חיינו הכוזבות. הנה כזב שההצגה משתדלת לקבוע במסמרות: לאחרונה נעשה אופנתי לחזור על טענה ישנה כי מלחמת יום הכיפורים יכולה הייתה להימנע משום שסאדאת שלח הצעות שלום בתחילת שנות השבעים אך גולדה ודיין, ביהירותם, דחו אותן על הסף ו"הכריחו אותו" לצעוד בנתיב האלימות.

מעבר לכך שהמקורות שעליהם נסמכת טענה זו הם מפוקפקים (יומני סאדאת שנכתבו מספר שנים לאחר המלחמה, והם סותרים הן את דבריו הפומביים בתקופה הרלוונטית והן עדויות של בכירים מצרים אחרים המטילים ספק ברצינותם של המסרים ששלח סאדאת) ומעבר לכך שהמחשבה היא אנכרוניסטית (כלומר, נסמכת על פרספקטיבה היסטורית שלא הייתה למנהיגים באתה עת, שהרי כיצד יכולים היו לדעת כי ניתן לסמוך על חתימתו של סאדאת, וכי מצרים לא תתקיף שוב מתוך סיני כפי שעשתה פחות מעשור לפני כן?), יש להתבונן במבט מפוכח גם על מצב התודעה של העם המצרי. סאדאת נרצח, כזכור, משום שחתם הסכם שלום עם האויב הציוני, וזאת לאחר שהשיג את מה שנראה בעיניים מצריות כ'ניצחון צבאי מזהיר', 'השבת הכבוד המצרי האבוד' וקבלת כל סיני עד הסנטימטר האחרון. האם מישהו מעלה בדעתו כי הנשיא המצרי יכול היה להציב את כף רגלו על מדרגת המטוס בדרכו לישראל לפני הישגו הצבאי שנתן לו לגיטימציה מסוימת להניע את ההסכם? אולם הכזב ממשיך להופיע על הבמות ותמיד ימצאו את מבוקשם מי שרוצים לשגות בדמיונות של 'אילו רק', או בניסוחה הפשטני של ההצגה: "הם [גולדה ודיין] העדיפו כיבוש על פני שלום".

Nasser,_Sadat,_Sabri_and_Shafei
סיפר (נרטיב) מחושב שנכתב למען הדורות הבאים. סאדאת בחברת נאצר ובכירי המפלגה הסוציאליסטית המצרית, 1968

בסצנה בלתי נסבלת מיטלפונקט מגדיל לעשות ומייבא לבמה קצין ורמאכט, שאת התרגיל המבריק שביצע במלחמת העולם השנייה ניסה גורודיש, לכאורה, לחקות במלחמת יום כיפור, שלא בהצלחה יתרה. הקצין לא מסתפק בביקורת צבאית ומחווה את דעתו על מדינת ישראל הנאבקת על חייה. איך העזתם לחשוב שתוכלו לחקות את הצבא האדיר שלנו, הוא שואל, הרי צה"ל שלכם הוא "צבא קטן, מיליציה", ואתם "תלויים ברצונם הטוב של האמריקאים" ולמרות זאת "יש לכם חלומות אימפריאליים". במילים אחרות: על אף שאיפותיה הנאציות, ישראל לא מסוגלת מספיק ולא עצמאית מספיק כדי להגשים אותן.

אימוץ הסיפּר (נרטיב) הרואה במדינת ישראל ישות אימפריאלית שגזלה את ארצם של הילידים הוא מעשה אנטי ציוני שזכותו של מיטלפונקט לעשותו; העלאתו על במה בהצגה העוסקת במלחמה הכואבת ביותר בתולדות ישראל היא מעשה של עזות הנופל בגדר חופש הביטוי; אך נתינתו בפיו של קצין נאצי המטיף לקצין צה"ל משולה ליריקה בפני הצופים ועוד יותר בפני ניצולי שואה ובפני שורדי המלחמה.

הקהל, כמובן, מוחא כפיים במזוכיזם ענוג. באחת הסצנות מגיחה מאחורי סרקופג גדול, כמו משום מקום, רוחו של פרידמן, החייל המתאבד הרודף אחרי מפקדו המתעלל, וגורמת לקהל לשחרר גיחוך מופתע. לאחר שגיחך עם כולם שמעתי את האיש הצעיר שמאחוריי אומר לבת זוגו: "פרידמן הזה, בשביל הבידור הכניסו אותו". בידור במיטבו.

אנחנו אשמים. סתם לא, זה הימין

'גורודיש' היא הצגה טובה. היא מעניינת, דינמית, לוקחת סיפור היסטורי ידוע ומאירה אותו מזווית פחות מוכרת ובו-בזמן אומרת דבר-מה משמעותי על המצב האקטואלי. שחקניה עושים עבודה מופלאה, ובמיוחד נתן דטנר (בתפקיד גורודיש), יובל סגל (פרידמן), אלון דהן (אפשטיין, עוזרו האישי הדמיוני של גורודיש) ועידו מוסרי (פחימה).

אולם 'גורודיש' איננה הצגה מעולה, משום שיש בה יותר מדי דיאלוגים שהם מונולוגים, במיוחד לקראת סופה. היא מאכילה את הקהל לא בכפית אלא בצינור פיטום ובסופו של דבר לא מעבירה מסר חתרני אלא מטיחה מסר אהוב על אליטות ישראל ("אנחנו אשמים, אבל לא בדיוק אנחנו אלא הימין המשיחי שונא זכויות האדם") בפני הצופים, שבדומה לשיעים בחג העשוראא מקבלים בכאב מהול בתענוג את ההצלפות הניתכות בהם. אם לסכם בפרפראזה קלה: אנחנו, אזרחי ישראל, מגש הכסף שעליו נתן הלל מיטלפונקט את זיכויו היחסי של גורודיש.

גורודיש, תיאטרון הקאמרי, 140 דקות. מחזאי: הלל מיטלפונקט, במאי: הלל מיטלפונקט. 1993

פורסם לראשונה באתר מידה

ברצלונה. טפח מן העיר

Barcelona 2016 (34)

א.

שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום. כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה.

אך ירושלים איננה ככל עיר, היא נטועה עשרים אמה מתחת לאדמה.

Barcelona 2016 (130)
מבנה הקהילה העתיק ב'סמטת היהודים'

ב.

לתור עיר הוא מעשה של החפצה. אינך אוהב אותה בשל מה שהיא אלא בשל האטרקציות שלה ובשל מה שתוכל לספר על אודותיה, בשל אלבום הפייסבוק שתוכל ליצור ממנה. לשכב אצלה להיות עִמה. פעם אפילו הייתה סדרת טלוויזיה שכזו, "זאתי וזאתי עושות את תל אביב". ועל כן תיירות היא מעשה של חוסר ענווה וחוסר צניעות, מעשה שאינו אהוב עלי. אני אינני תייר. אני מבקר ומשתדל לשאול בנימוס אם היא פנויה ומה מתחשק לה לעשות הערב.

Barcelona 2016 (59)
הנוף הנשקף מהמרפסת הקטנה של המלון הקטן שלנו. ברצלונה האמתית

ג.

נסענו באוטובוס להר היהודים (מונז'וויק) המשקיף על ברצלונה. ההר קרוי כך משום שבעבר נקברו בו יהודים תחת מצבות כתובות עברית. היהודים אינם. בית הקברות היהודי אינו. אולם המצבות ישנן, משובצות כחומר גלם בבתי הרובע הגותי, הרובע העתיק של העיר. מה אכפת ליהודים, בוודאי אמרו לעצמם הברצלונאים, הרי ממילא הם מתים וקרוביהם מצויים הרחק מעבר לים. ובאמת מה אכפת.

ובראש ההר מצודה. המצודה, שהוקמה במאה ה-17, שימשה כנקודת תצפית, כמבצר, כבית כלא, כמרתף עינויים, כגרדום. היא עמדה מעל תושבי ברצלונה כאיום וכהבטחה במשך שָלוש מאות. בארבעים השנים האחרונות היא שימשה כמוזיאון צבאי, ולאחרונה עברה הסבה למרכז עירוני שעתיד לשמש לאירועי תרבות. בינתיים היא עומדת ומציגה את ההיסטוריה שלה בצורה מובנת מאוד. "זוהי מצבה של יהודים שנמצאה באזור בית הקברות היהודי בהר היהודים, שהיה בשימוש בין המאה ה-9 למאה ה-14, שאז נחרב הרובע היהודי". כך, בפשטות.

Barcelona 2016 (299)
מצודת מונז'ואיק. הגן מטופח להפליא, ההוצאות להורג מתועדות נהדר

במורד המדרגות, מופיע כיתוב. כאן, בחצר הזו, הוצא להורג ב-1940 ללא הליך משפטי ראוי לְיוּאִיס קוֹמְפָּאנְיס, נשיא קטלוניה שנמלט מפרנקו והוסגר על ידי הנאצים למשטר הפשיסטי. כאן, בחצר הזו. הנה תמונתו עומד בפני כיתת יורים. כאן.

במורד ההר הפריחה משוגעת.

בפאתי הרובע הגותי פלאפל 'מעוז' קטן ובו שני לטינים שמגישים מנות בזריזות. האישה שלפניי, בכיסוי ראש ושרוולי שלושה-רבעים, שאלה אם יש להם תעודת כשרות. "כל המוצרים שלנו כשרים, השמן הוא שמן קנולה", ענה הבחור באנגלית בסיסית למדיי, "אבל אין לנו סרטיפיקט כי אנחנו פתוחים ביום ראשון".

Barcelona 2016 (328)

ד.

אף פעם לא הייתי בכנסייה. מה אני אגיד לכם, לא תענוג צרוף. צריך עיון גדול איך נעשתה הנצרות הקתולית לכזה א-גרויסע גליק. במנזר המונטסראט נערכים טקסים בשפה שאיש לא דובר, מצויים חללים גדולים ומטילי אימה, אמנות שחוזרת על עצמה וקהל פסיבי ומשועמם. עד כדי כך המצב היה נואש, שבשלב מסוים חשבתי לעצמי שלא היה מזיק כאן איזה מניין קרליבך קטן, אפילו של בעליבתים. שוו בנפשכם.

האם ההתנגדות הזו לפגאניות, לפסלים הקיטשיים הפזורים בכל מקום, לרצינות התהומית של עורכי הטקס, לרטט שבו אנשים מנשקים בובה, לעיצוב המבנה כדי שישדר דבר מה – האם ההתנגדות הזו נובעת מאידיאולוגיה הטמועה בנו משחר ילדותנו היהודית, או מזרות טבעית לטקסים שאיני מכיר, מידיעה שזוהי ממש אותה הדת הרצחנית שגירשה את אבות אבותיי מן המקום הזה; אלו מזמוריה, זה ריחה, אלו דרכיה?

[והערה למיטיבי לכת: בפתח המנזר נטועים ארבעה עצים: דפנה, זית, ברוש ודקל, המסמלים ארבע פנים בנצרות. האם הם בגדר אשרה או חפצא של עבודה זרה, או שמא הם קישוט בלבד – שהרי לא עובדים להם?]

Barcelona 2016 (339)
שיר שנכתב בספרדית, אנגלית ועברית על אחד מקירות המוזיאון הקטן של מצודת מונז'וויק

 

ה.

במהלך הטיול ליוותה אותי מחשבה מוזרה אך עקשנית: מה זה עושה לאירופים, שכל הערים שלהם חפורות מלמטה ברכבות תחתיות, כלומר, מלבד המהירות והנוחות שבהן הם מגיעים ממקום למקום? האם תמיד יש להם תחושה שמשהו רוחש מתחת לפני השטח? איך מגיב מבנה הנפש לידיעה שמה שאתה דורך עליו איננו אדמה מוצקה, שתמיד יש משהו בעומק העיר, תמיד ער, תמיד רועש, תמיד רעב, תמיד זז, פותח דלתות וסוגר?

Barcelona 2016 (276)
החיים הסודיים של הערים

ו.

אנטוני גאודי היה אמן גדול, אבל חמור מכך: היה מישהו שהאמין באמנות שלו והיה מוכן לשים את מיטב כספו כדי להפוך אותה למציאות. שמו היה אזוביו דה גוּאֵל. לאחר שכישרונו של גאודי הוכח בשורה ארוכה של מונומנטים ייחודיים, ביניהם כנסיית 'סגרדה פמיליה' (שממשיכה להיבנות ברגעים אלו, ובנייתה אמורה להסתיים ב-2026, 142 שנה אחרי שהוחל בהקמתה ו-100 שנה לאחר מותו של גאודי) וביתו של גואל עצמו, הנדבן והאמן החלו במיזם שאפתני במיוחד: שכונת וילות המרוחקת מהעיר ברצלונה ומשקיפה עליה.

Barcelona 2016 (521)
הכניסה לפארק גואל. נשבע לכם, לא דיסניוורלד, פארק גואל. בברצלונה

גאודי תכנן את השכונה והחל בהקמתה במשך ארבע עשרה שנה (על כנסיית 'סגרדה פמיליה' הוא אמר כי הלקוח – אלוהים – איננו ממהר. מעניין אם גואל היה סבלני כמו הלקוח הקודם של גאודי). הוא בנה את שער הכניסה למתחם, שתי וילות לדוגמה, וכן הכין את השטח המיועד. אבל אז קרה דבר שנלמד, אני מניח ומקווה, בפקולטות לאדריכלות: אף אחד לא רצה לבוא לגור שם. זה היה רחוק מהעיר, ולפני מאה שנה זו הייתה בעיה מהותית יותר מאשר היא היום. כמו כן הציצו בתמונות ואמרו לי אם הייתם רוצים לגור במתחם שזה שער הכניסה שלו. גאודי בנה יופי של מוצגים להשוויץ בהם לאחר מאה שנה – הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי – אבל ריבונו של עולם, כדאי להסתכל מדי פעם אחורה, לראות שמישהו הולך איתך.

הקטלנים פתרו את הבעיה בשתי דרכים: על חצי מהשטח המיועד לבנייה הם נטעו גן בוטני, את אחת הווילות הם הפכו לבית ספר (מקום שהלקוחות שלו לא יכולים להביע את מחאתם) והשנייה, איך לא, הפכה למוזיאון גאודי. בקיצור: מה שבזמן אמת הוא פארסה, יכול ליהפך תוך מאה שנה – וגישה מתאימה – לקלאסה. והערה בקטנה: אני חייב להגיד שהדבר היחיד שבאמת הרשים אותי בכל הפארק הזה היה הספסל, שהוא גם יפה, גם שימושי וגם יעיל.

Barcelona 2016 (480)
ספסל בפארק גואל. למעשה, לא גאודי בנה אותו אלא תלמידו. שימו לב לפתחי הניקוז למי הגשמים

ז.

כמו ירושלים, גם ברצלונה יצאה מחוץ לחומותיה החל מאמצע המאה ה-19, וכעת היא נמתחת עד למרגלות הפירנאים. כאשר אתה יוצא קצת מן העיר אתה רואה את השיכונים הדלים, הרומנטיים כל כך בעיני מזרח תיכוניים ("למה לא בונים ככה אצלנו בישראל?") ומשום מה נראה לי שבעיני דייריהם הרבה פחות. כאן אתה כבר לא צריך לנסות ולנחש מי תייר ומי דייר קבע, מי בן המקום ומי סטודנט בתכנית חילופֵי. כאן אתה נמצא רק אם אין לך ברירה.

וכמו תמיד, יותר מאשר הסיפורים על המקום מעניין אותי מה האנשים שלו עושים איתו. כיצד הם בונים מרזבים לאסוף את המים, האם העמודים מסוגלים להחזיק את הגג, איפה הם תולים את הכביסה. כיצד הם מגיעים לראש הפסל לנגב ממנו אבק.

Barcelona 2016 (400)
שני יהודים שחזרו לברצלונה, מבסוטים למדי

ח.

עוד נשמע הרבה על המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, על גאודי ועל דאלי ועל פרנקו. אבל כאשר הלכנו, שרית ואני, בדרך הארוכה בחזרה לרכבת התחתית משכונת הרפאים של גאודי, שאלתי אותה איפה הילדים בעיר הזו, כי כמעט שלא ראיתי מהם. ומיד לאחר מכן בצומת גדול, בין כביש חד סטרי למסילת רכבת תחתית, לאחר שנהג כועס עצר ליד משאית קטנה שחסמה את הנתיב ויצא ממכוניתו וצעק וקילל וחזר למכונית בטריקת דלת, על מעין אי תנועה גדול שבין הכביש הראשי לעוד בנייני שיכונים, היה פתאום גן שעשועים ובו כמה הורים וילדיהם. ועמדתי והסתכלתי וצילמתי בחטף ומעט התביישתי, כי ברור מי מצלם גני שעשועים בימים טרופים אלה.

ורק אז הרגשתי כי גיליתי טפח מן העיר.

Barcelona 2016 (524)

 

ג'.ד. סלינג'ר, אמן מילה מודרני

 

מעולם לא הבנתי את האמנות המודרנית ומשטחי הצבע האקראיים שלה, הקוביות המופשטות, האסלות והמזרקות. או אסלות שהן מזרקות, לא בטוח. לפני כשנתיים ידידה שוחרת אמנות נאותה להתלוות אלינו לסיור במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (MoMA), שם ביארה בפנינו אט-אט את התמוטטותה הנפשית של מלאכה שגילתה כי לעולם אין חפץ בה: הציירים גילו את הצילום. המכונות נעשו דייקניות לאין-שיעור מאשר בני האדם וזאת על אף כישרונם המופלא של האחרונים. ענף שלם צריך היה להמציא את עצמו מחדש.

במקום לנסות לצייר טוב יותר ממצלמת ניקון הולכת ומשתכללת החליטו הציירים לפרוש מן המשחק: הם כלל לא ינסו לצייר. בכלל, הם אמרו, כל הרעיון הזה שאמנות קשורה באסתטיקה הוא די מופרך. לא הבנתם – האמנות היא רעיון. והם הלכו והפשיטו את הרעיון: בתחילה מכישרון החיקוי, אחר כך מהצורך לומר דבר-מה בעל ערך ולבסוף אפילו מן החומר. במוזיאון ההוא ניתן היה למצוא, למשל, במה ריקה שעליה המבקרים מוזמנים לעמוד ולהיות הם לאמנות עצמה.

על הביקור ההוא במוזיאון חשבתי כאשר סיימתי להיאבק בספרו של סלינג'ר, 'הגביהו את קורת הגג, נגרים'. בניגוד לרוח הסוגה שהוא פועל בה, סלינג'ר לא טורח כלל לספר. התחושה הנושבת מן הדפים היא כי המחבר בז לאמנות הסיפור ואיננו מעוניין לציית לכלליה הבסיסיים ביותר. טוויית עלילה נדמית בעיניו כאמנות האתמול השייכת לבעלי מלאכה, לא לאמנים.

אל תקרא בי

עבור הקורא הישראלי סלינג'ר הוא 'התפסן בשדה השיפון'. אבל לסופר המוערך הייתה גיבורה נוספת מלבד הולדן קולפילד; משפחת גלאס ושבעת ילדיה: סימור הגאון, באדי הסופר, בו-בו הקצינה, וולט ו-ווקר התאומים, זואי השחקן ופראני הסטודנטית.

יאיר 5.13 211
גלגל אופניים. יצירה של מרסל דושאן, 1916

הסיפור המכונן – והראשון כרונולוגית ביחס לזמן כתיבתו – על אודות משפחת גלאס הוא הסיפור הקצר החשוב ביותר של סלינג'ר, 'יום מושלם לדגי בננה' המופיע בקובץ 'תשעה סיפורים' שבו נדון בהמשך. הוא מציג לראשונה את סימור הנשוי למיוריאל ונראה כסובל מפוסט-טראומה מלחמתית הגורמת לו לחוסר יציבות נפשית. ב'הגביהו את קורת הגג, נגרים' מורחב סיפור חייו של סימור באמצעות אחיו, באדי, המספר על יום החתונה של סימור ומיוריאל המשתבש באופן לא צפוי. בנובלה הנוספת בספר, 'סימור: ההתחלה' מנסה באדי לתאר את אחיו הגדול בשורה של אנקדוטות חסרות משמעות.

אני מרגיש שיש לי  ידע, מין תובנת עורך שנרכשה בכל כישלונותיי לתארו על הנייר באחת עשרה השנים האחרונות, והידע הזה אומר לי שלא ניתן להגיע אליו באמצעות לשון המעטה. למעשה, בדיוק להיפך. מאז 1948 כתבתי ושרפתי בתיאטרליות לפחות תריסר רשימות או סיפורים עליו – כמה מהם, מה יש להגיד, אלגנטיים וקריאים למדי. אבל הם לא היו סימור (עמ' 151)

במשך כל הנובלה נאבק באדי לתאר את הדבר עצמו, את סימור. אלא שהלה, על אף גאוניותו בעיני המספר – שלא חדל להרעיף עליו שבחים מביכים – היה אדם רגיל למדי עם סיפורים משעממים למדי. בשלב מוקדם בסיפור הקורא מתחיל לחוש תחושה מוזרה: הספר מבקש שלא לקרוא אותו. מבקש כמו ילד שרוצה ממתק. בתחילה מפציר, אחר כך דורש, לאחר מכן מיילל ולבסוף משליך חפצים בכל הבית וממאיס עליך את החיים.

גברים רבים מאוד בגילי ובקבוצת ההכנסה שלי הכותבים על אחיהם המתים בצורה חצי-יומנית מקסימה, בכלל לא טורחים לתת לנו תאריכים או לספר לנו היכן הם באמת. שום תחושה של שיתוף פעולה. נשבעתי שלא אניח לזה לקרות לי. היום יום חמישי, ואני שוב יושב בכיסא האיום שלי (עמ' 158-159)

סלינג'ר לא מפסיק לנסות לתת תחושה שזהו לא סיפור. זהו 'הדבר האמיתי', ולשם כך הוא מתאר את עצמו הכותב ואת הרגליו, מקפיד על אי-סדר, קופץ מנושא לנושא, מוליך את הקורא בתוך אינסוף סיפורים קטנטנים וחסרי תכלית, פונה אליו בסוגריים ובהערות שוליים ולעולם-לעולם לא מלטש. אך כמו ההבדל בין בכי בסרטי קולנוע, שהוא דרמטי ומרגש, לבין בכי במציאות, שהוא מלא נוזלי אף, יפחות משונות ופנים נפוחות, כך גם הדבר עצמו של סלינג'ר – מרוב שזה 'אותנטי' זה דוחה ומשעמם. לעתים, כך הייתי אומר לסלינג'ר לו היה בין המקשיבים, הדבר עצמו – מעשה הכתיבה – קורה כשאתה מניח לו להיות הדבר עצמו – מעשה של כתיבה – ולא מנסה להכריח אותו להיות 'הדבר עצמו'. מלבד זאת, קשה להתחמק מן התחושה המביכה כי באדי וסימור הם שני צדדים באישיות המחבר והכתיבה משמשת ל'סלינג'ר הכותב' להתבונן בהערצה על 'סלינג'ר ההוגה הגאון' ולשרטט את דמותו למען הדורות הבאים. נרקיסיזם טהור בלבוש יעני-ספרותי.

מתח מבעבע

לעומת זאת, בתחום הסיפור הקצר סלינג'ר מפגין את יכולותיו כמספר מדויק בעל רגישות לפרטים. רבים מהסיפורים נפתחים בדו-שיח להגני, משעשע וסתמי למדי, אולם קריאה חוזרת מגלה עד כמה דווקא חילופי המילים הללו טעונים במשמעות.

"אני לא הולכת לדאוג בגלל זה", הכריזה סנדרה בפעם החמישית או השישית והפנתה את דבריה אל עצמה לפחות כמו אל גברת סנל. "החלטתי שאני לא הולכת לדאוג בגלל זה. מה זה נותן?". "את צודקת", אמרה גברת סנל. "אני לא הייתי דואגת. ממש לא. תעבירי לי את התיק, מותק" (למטה בדוגית, עמ' 79).

בהמשך הסיפור מתברר כי הדיבור והשתיקה הם חורצי גורלות לשבט או לחסד. נוכחת עוצמתית נוספת בסיפוריו של של סלינג'ר היא המלחמה בה"א הידיעה. מלחמת העולם השנייה. "הוא [הרופא] אמר שזה ממש פשע שהצבא שחרר אותו מבית חולים – אני נשבעת לך. הוא אמר לאבא שלך בפירוש שיש סיכוי – סיכוי גדול מאוד, הוא אמר – שסימור יאבד לגמרי את השליטה על עצמו", אומרת אמא של מיוריאל לבתהּ, אשתו של סימור (יום מושלם לדגי בננה, עמ' 14). גם אלואיז, שאיבדה את אהובהּ במלחמה, יצאה ממנה מצולקת: "כל מה שהוא [בעלי] יודע זה שיצאתי עם אחד שקוראים לו וולט – איזה חייל חוכמולוג כזה. הדבר האחרון שאני אעשה זה להגיד לו שהוא נהרג" (דוד ויגילי בקונטיקט, עמ' 40). החֶברה המתגלה מן הסיפורים, שנכתבו בשלהי שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים של המאה העשרים, היא חברה שלא התאוששה מארבע מאות אלף הרוגיה ומיליוני נפגעיה, חברה פצועה. בגוף ובנפש.

p011790
חברה פצועה בגוף ובנפש. לוחמים אמריקאים בחבל נורמנדי. תמונה: הארכיון הלאומי האמריקאי

ברוב הסיפורים ההתרחשות העלילתית היא יחסית מינורית: נערה מתאהבת באח חברתהּ, ילד נחשף לאמירה מזעזעת של בעלת סמכות, אשה מגלה לחברתהּ כיצד נהרג אהובהּ במלחמה – אולם ההתרחשות שמאחורי העלילה נחווית כזעזועים טקטוניים של הנפש, וכאן בא לידי ביטוי כישרונו של המספר, המותיר את המתח מבעבע מתחת לפני השטח עד להתפרצות הכואבת.

החולשה הגדולה של סלינג'ר היא היותו מספר הנעדר אמפתיה לגיבוריו. הוא מתאר את המתרחש ללא כחל ושרק, ובתיאור כזה יש כוח רב כאשר ישנם מפנים בעלילה. אך כאשר הוא בוחר – למשל ב'סימור: ההתחלה' – לוותר על העלילה ולהתמקד בדמויות, הסיפור מתפורר והופך לאיִן.

סלינג'ר הוא אחד היוצרים החידתיים בתולדות הספרות האמריקנית. תקופת הפוריות שלו נמשכה פחות מעשרים שנה (יש שיאמרו בקושי אחת-עשרה) ולאחר מכן גזר על עצמו חמישים שנה של התבודדות והתנזרות מכתיבה ומחשיפה לציבור. ייתכן שהמסתורין, הוא המשווה ליצירותיו – שרבים מתייגים כ'גאוניות' – את הילתן. בעיניי, סיפוריו הקצרים, המוקדמים יותר, משקפים את יכולותיו כסופר ואילו הנובלות המאוחרות והמתחכמות מדגישות את חולשותיו ויכולות להכתיר אותו, לכל היותר, בתואר 'אמן מילה מודרני'. עצתי לכם: הסתפקו בסיפורים. הם טורדי מנוחה בדיוק כפי שסיפורים קצרים צריכים להיות.

הגביהו את קורת הגג, נגרים
ג'יי.די. סלינג'ר
מאנגלית: קובי מידן
כנרת, זמורה ביתן, דביר 2006
175 עמ'

תשעה סיפורים
ג'יי.די. סלינג'ר
מאנגלית: אסף גברון
כנרת, זמורה ביתן, דביר 2005
189 עמ'

(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 02.16)

 

בראשית היה המרד

שנות החמישים והששים של המאה העשרים. שואת היהודים ומלחמת העולם השנייה עוד לא נשכחו מן הלב; מלחמה עקובה מדם משתוללת בקוריאה בין שלוש מעצמות וגובה את חייהם של שניים וחצי מיליון בני אדם; מלחמה אחרת לא נגמרת בוייטנאם וממשיכה לזלול בתיאבון כמאה אלף חיילים בשנה; מלחמה קרה ניטשת בין ארצות הברית לברית המועצות וקורעת את אירופה לגזרים; ומעל הכול מרחף מאזן האימה האטומי המאיים להשמיד את האנושות.

הפילוסוף ההומניסט עמד נבוך מול כל אלה. הוא לא היה מסוגל להבין את הרציונל של שתי מלחמות עולם הפורצות בתוך פחות משלושים שנה. הוא ניסה להסביר לעצמו כיצד ייתכן שאדם משכיל והגיוני ישתעבד ברצון חופשי למנהיג טוטליטרי הנוטל ממנו את עצמאותו ונוקט בפעולות בלתי אנושיות, כגון מטעני נפץ המחוברים לבובות ובתי חרושת המשמידים בני אדם.

ב-1941 כתב אריך פרום את 'מנוס מחופש', ספר המנסה לנתח באופן פסיכולוגי וסוציולוגי את התמורות שעברו על האדם במדינה המודרנית אשר לדעת פרום הפכו אותו לחרדתי ותלותי, בוגר ועשיר לכאורה אך נואש להגנה. "מבנה החברה המודרנית משפיע על האדם בשתי דרכים גם יחד: הוא נעשה יותר עצמאי, סומך על עצמו וביקורתי, אבל הוא נעשה גם יותר מבודד ונפחד" (מנוס מחופש, דביר 1958, עמ' 85). את ההגנה הנדרשת לה מצאה החברה הגרמנית בדמותו רבת הסמכות של אדולף היטלר.

Erich_Fromm_1974
אריך פרום בחדר עבודתו, 1974. תמונה: Müller-May / Rainer Funk / CC-BY-SA-3.0

אבל דבר מעניין קרה לפרום ולחבריו מאסכולת פרנקפורט שברחו מאימת הנאצים ומצאו מקלט בארצות הברית: הם גילו את החיים הטובים של האמריקאים – וזה מאוד לא מצא חן בעיניהם. "המרחב העצום של ערים בו הפרט אבוד, בניינים שגבהם כגובה הרים, ההפצצה התמידית של הרדיו (…) הצגות ריקוד, בהן מדגימות מאה נערות את יכלתן בדייקנות של שעון ובגלמיות של בובות, מקצב הג'אז וכיוצא באלה, ביטוי הם למערכה שבה עומד היחיד בפני ממדים שאינם ניתנים לפיקוח" (עמ' 107), ביקר  פרום, ובכן, את כל מה שאנשים אהבו באמריקה. הביקורת שהופנתה כלפי היחיד הכופף עצמו למשטר הנאצי החייתי, הועתקה לאדם החי בחברה הקפיטליסטית המתועשת ומשתעבד לה, ובאווירה זו כתב פרום ארבע מסות קצרות וביקורתיות. לאחר מותו ב-1980 הן מאוגדות לספר 'אי ציות – מחשבות על שחרור האדם והחברה'.

מימוש האנושיות

המסה הראשונה עוסקת באי-ציות ועל היותו המרכיב המרכזי בחירותו של האדם, וניכרת בה האימה הלופתת שחשו בני התקופה לנוכח האפשרות למלחמה אטומית: "אין זה בלתי סביר שההיסטוריה האנושית תושמד במעשה של ציות, ציות לסמכויות… שייתנו את ההוראות ללחוץ על הכפתורים הסופניים" (עמ' 40). לאור הניסיון העגום מהמשטרים הטוטליטאריים של המאה שפעלו על אנשים-מכונות ש"רק מבצעים הוראות", מאיר פרום נקודה בהירה במסורת היהודית-תנ"כית ובמסורת היוונית שהחלו שתיהן במעשה של אי-ציות: האדם הראשון אכל מעץ הדעת ופרומתאוס גנב את האש.

במסה השנייה, 'נביאים וכוהנים', מפריד פרום בין אנשי חזון המונעים מרעיון, לבין הבירוקרטים המממשים אותו. בעיניו אזרחי שתי הציביליזציות העיקריות של אותה תקופה, הקומוניזם והקפיטליזם, הם ברגים חסרי משמעות פנימית ונעדרי יכולת התנגדות – שההבדל ביניהם מתמצה רק בכך שהאחרונים עשירים יותר.

המסה השלישית עוסקת בחסרונות של שתי האידיאולוגיות, וקוראת לתבונה ולרוח ההומניזם לגבור עליהן. הומניזם, על פי הספר, הוא חיפוש אחר משמעות ושימוש בתבונה שלא לשם השגת מטרה אלא למען מימוש האנושיות. "מה קרה לרעיון של השתבחות האדם והחברה? הוא הדרדר אל עבר מושג שטחי של 'קידמה', אל עבר חזון של ייצור דברים רבים וטובים יותר, במקום להתבסס על לידתו של האדם הממצה את חייו ואת יצרנותו במלואם" (עמ' 68).

במסה הרביעית משרטט פרום את החלופה האידיאולוגית שלו, 'הסוציאליזם ההומניסטי', ש"הוא התוצאה הרצונית וההגיונית של פעילותה של רוח האדם תחת תנאים רציונליים (…) היא מבוססת על האמונה ביכולתו של האדם לבנות עולם שהוא באמת אנושי, שבו העשרת החיים ופיתוח האינדיבידואל הם באמת המטרות העיקריות של החברה" (עמ' 93). או כלשון התלמוד, הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. המסות, היכולות להיקרא כל אחת בפני עצמה, יוצרות מהלך עקיב המוביל את הקורא מהבנת הבעיה אל הפיתרון הרצוי בעיני הפילוסוף ההומניסט.

להט דתי משיחי

פרום עצמו הוא נביא חם-מזג ועתיר-מילים השופך את משנתו על קהל מאמיניו בלהט כמו-דתי. המסות שלו אינן כתובות בסגנון מדעי תוך הבאת תימוכין ומקורות המאששים את טענותיו ולמעשה, אינני יכול לזכור מספר או נתון אחד שהכותב מביא כדי להוכיח את דבריו הנסמכים על התרשמות אישית. לעיתים קרובות ביקורתו של פרום (ביידיש: 'דתי') מזכירה דרשות רבנים בבית הכנסת: הרבה כושר רטורי, הרבה להט משיחי ומעט מאוד ביסוס עובדתי.

800px-PikiWiki_Israel_14108_Rothschild_Campment_2011
רווית קלישאות ואינה מחויבת לעובדות. המחאה החברתית, 2011. תמונה: מרים דרמוני, אתר פיקויקי

האוטופיה המצטיירת בספר, מלבד זאת שאינה בת-יישום בשום קנה מידה, היא לעיתים דיסטופיה מעוררת פלצות, שתזעזע כל מי שיש בו שמץ של תודעה היסטורית: "האוטונומיה של חברה מוגבלת על ידי תכנון מרכזי כל עוד זה הכרחי כדי להפוך את הייצור בה לכזה שמשרת את המטרות החברתיות" (עמ' 95); "יש להוסיף על ההדרכה העובדתית והתיאורטית אימונים בעבודת כפיים ואמנויות יצירתיות, כלומר לשלב את השניים באמנות (ייצור פרטי אמנות מועילים) בחינוך היסודי והתיכוני" (עמ' 99); ובאותו עמוד: "אסור שהחינוך יהיה מוגבל לילדות ולנעורים. הצורות הקיימות של חינוך למבוגרים צריכות לצמוח בהדרגה"; וכך זה נמשך עוד ועוד.

האויב הגדול של הסוציאליזם – מלבד הקפיטליזם ואולי אף יותר ממנו – הוא הקומוניזם, שקבר למשך שנים ארוכות את הנכונות של אנשים רציונליים לשמוע את השמות מרקס וטרוצקי. פרום עושה לעצמו עבודה קלה כאשר הוא תוקף את המפלצת הקומוניסטית, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא מאשים את התקלקלות הסוציאליזם בכך שנכנע לרוח הקפיטליזם (עמ' 81), לא פחות. התמודדות מאתגרת יותר הייתה למחבר לו היה מגיב להתפוררות האוטופיה הסוציאליסטית הישראלית, הקיבוץ, שנוסד בדיוק על הערכים שאותם הוא משבח ולא החמיץ את יינו בדרך של דיכוי מאורגן.

אי אפשר שלא לחוש סימפטיה לפרום, שהוא מהאומללים שהדעת הוסיפה להם מכאוב. במקומות רבים הוא יוצא מכליו משום שבני האדם לא משתמשים בתבונתם, ולעתים נדמה שכל הסוציאליזם ההומניסטי שלו נועד כדי לגרום להם לעשות זאת. אפשר להבין איך דעתו של אדם נבון ושוחר שלום נטרפת מול מרוץ חימוש אטומי ההולך ומצטבר לכדי מסה קריטית ממש לנגד עיניו, אולם עריצים הבינו מאז ומתמיד טוב מפילוסופים כי רוב בני האדם אינם תבוניים כל הזמן. העולם מלא טיפשים, רשעים ועצלנים, אבל באוטופיה שמנסה לבנות פרום הם אינם קיימים.

ביקורת מרעננת

נקל לשער מדוע תורגם 'אי-ציות' לעברית דווקא בתקופה זו שלאחר 'המחאה החברתית'. כמוה הוא מוחה נגד הנוח, מלא בחלומות ובדימויים יפים ומשכנעים, בעל רוח מהפכנית ונותן הרגשה ש"משהו חייב להשתנות". אולם בדומה לה גם הוא רווי קלישאות ואינו מחויב לתפיסת מציאות המעוגנת בעובדות. "כמה מאפיינים בסיסיים משותפים לקפיטליזם הישן והחדש: העיקרון שעל פיו לא סולידריות ואהבה אלא אינדיבידואליזציה ופעולות אגואיסטיות מניבות את התוצאות הטובות ביותר לכולם" (עמ' 75). ועל זה אמרו אימותינו: מסולידריות ואהבה לא קונים במכולת.

ובכל זאת: יש משהו מרענן בערעור על מוסכמות, בכתיבה שאינה מחויבת לסדר העולמי כפי שאנו מכירים אותו ושאינה סוכמת כל דבר במספרים אלא פשוט מתבוננת בעולם ומפרשת אותו. על יותר מדי דברים התרגלנו לחשוב ש'ככה זה': שיטות כלכליות, צורות שלטון ואפילו טבע האדם. ספרו של פרום קריא, לא ארוך ומעניין, ומאפשר לנו להתבונן במבט ביקורתי על הסדר החברתי שאנו חיים בו. מוטב יהיה אם המבקשים לשנות את הסדר הזה יתחילו באחת העצות שנותן מחבר הספר, אולי גם לעצמו: "המשימה הראשונה של הסוציאליסטים היא ללמוד את הבעיות של הסוציאליזם הישים" (עמ' 105).

אי-ציות

מחשבות על שחרור האדם והחברה

אריך פרום

מאנגלית: יותם שטיינבוק

רסלינג, 2015, 120 עמ'

(הביקורת התפרסמה לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 6 בנובמבר 2015)

העם תמיד למטה

מהפכה כושלת היא דבר איום. ראשית כל מחוסלים המהפכנים; מעט לאחר מכן כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עמם; ולבסוף פשוטי העם, הנאנקים גם כך מעולו של שלטון רודני, סובלים מהכבדת העול כדי להמית בקרבם כל רעיון על שינוי.

מהפכה מוצלחת, לעומת זאת, היא גיהנום שונה בתכלית: שם, ראשית כל, מחוסלים השליטים ותומכיהם, לאחר מכן כל מי נחשד בשיתוף פעולה עמם, ומיד מתחילים המהפכנים לחסל זה את זה מסיבות אידיאולוגיות – כי חלקם לא מספיק נאמנים למהפכה, או מסיבות אנוכיות יותר – מחשש שמי שלא יסולק מהדרך יסלק את חברו. כל אותו הזמן, בל נשכח, פשוטי העם נאנקים תחת עולו של שלטון רודני חלופי. וכל שנשאר מן המהפכה הוא הצורך הארור לזכור, בכל פעם שמגיע לחצר אדם חמוש, מה שמו של המנהיג שאליו נאמנים כעת.

Niño_Soldado
מהפכה מוצלחת היא גיהנום. ילד מקסיקני לבוש כחייל, 1913.

המהפכה המקסיקנית פרצה בעשור השני של המאה שעברה, לפני כ-105 שנים, ונמשכה עד לאמצע שנות ה-20 של אותה מאה. היא החלה לאחר ששלטונו הדיקטטורי של  פורפיריו דיאס, שרדה בעם המקסיקני למעלה משלושים שנה, הלך והתפורר. כהרגלן של מהפכות, מה שנפתח בתקווה גדולה לשינוי ובאור גדול על פני האנשים הפך לשנים ארוכות של חושך וצלמוות. לפחות 11 שנים נמשכה המהפכה, ובמהלכה העם המקסיקני, שבשנת 1910 מנה כ-10 מיליון איש, התמעט בכמעט מיליון נפש.

עדות נאמנה

"תשאל אותי למה, אם כך, אני ממשיך במהפכה. המהפכה היא הוריקן, ואדם שהתמסר לה הוא כבר לא אדם, רק עלה נידף שנלכד ברוח הסערה" ('אלה שלמטה', עמ' 66).

בראשית היה דיאס. אז מרדו בו מדרה, וייה ואורוסקו (1910-11). מדרו תפס את השלטון, אך לאחר שנתיים נבגד על ידי גנרל שמינה להלחם במהפכנים, הוארטה, ונרצח על ידיו (1913). הוארטה ממנה עצמו לנשיא, אך וייה, ולצדו שני מושלי מחוזות בשם קרנסה ואוברגון, מתנגדים לו ומכריזים עליו מלחמה. הם מנצחים (1914) והוארטה נסוג לטקסס, אולם אז מתגלעים חילוקי דעות בין וייה לקרנסה והאחרון מקים ממשלה עצמאית בתמיכת אוברגון. קרנסה ואוברגון מביסים את וייה, ולאחר קרבות עקובים מדם קרנסה מוכרז לנשיא (1915). אלא שאז מתגלה חוסר הסכמה בין קרנסה לבין אוברגון. קרנסה נרצח במהלך עימות צבאי (1920) ואוברגון זוכה בבחירות כלליות לנשיאות, חד גדיא, חד גדיא. בכך, פחות או יותר, תמה רשמית המהפכה המקסיקנית, אולם מלחמות אזרחים אחדות עוד המשיכו בה למשך תקופה.

מריאנו אסואלה היה שם. כסטודנט צעיר התנגד לשלטונו הרודני של דיאס, ומונה בידי יורשו, פרנסיסקו מדרו, למנהל מערכת החינוך של אחד ממחוזות מקסיקו. לאחר שמדרו נרצח הצטרף אסואלה כרופא לאחד מגדודיו של פנצ'ו וייה שביקשו להשיב את שלטון החוק.

אבל בסביבות 1916 הוא תפס מה עומד לקרות: המהפכה תימשך ותתהפך על מהפכניה. הוא חדל מפעילותו הפוליטית, היגר לאל-פאסו, טקסס, ושם כתב את 'אלה שלמטה' שבתחילה פורסם כרשימות בעיתון ורק מאוחר יותר אוגד לספר וזכה להכרה גורפת.

Fierro_Pancho_Villa_Ortega_Medina
חד גדיא, חד גדיא. כמה גנרלים וקולונלים מן המורדים, 1913. במרכז: פנצ'ו וייה

הרשימות הללו, הכתובות ללא קישוטים מיותרים, ללא התיפיפות פילוסופית ובסגנון מחוספס של לוחם ומהפכן, מתארות ללא כחל ושרק את הדקדנס, תהליך הסיאוב של המהפכה והמהפכנים. ואולי משום שהרגישו כי יש בהן עדות נאמנה יותר מאשר דברי הלל וחנופה ריקים מתוכן, הכתירו המקסיקנים את 'אלה שלמטה' ל'רומן המהפכה'.

נשק רעב לעוד

"כל זמן שאתה רק עם קומץ האנשים שיש לך פה, ימשיכו לראות בך לא יותר ממנהיג שולי של חבורת מורדים קטנה. המהפכה בטוח תנצח. ואחרי שהיא תיגמר יגידו לך, כמו שמדרו אמר לאלה שעזרו לו: 'תודה רבה ידידי, עכשיו תחזרו הביתה'".

"זה בדיוק מה שאני רוצה", [אמר דמטריו], "שרק יעזבו אותי בשקט לחזור הביתה" (עמ' 47).

גיבור הספר, דמטריו מסיאס, איננו גיבור. הוא אדם שעוצב בידי הנסיבות והיו לו מספיק כישורים – ומספיק מזל – כדי לנצח כמה וכמה קרבות שהקנו לו את הילת הלוחם האלמותי. ביתו נשרף לאחר שהביע התנגדות לדון המקומי, אשתו ובתו נמלטו מבעוד מועד והוא הקים לו סיעת מורדים. מי הם מורדיו? האם הם לוחמים עזי נפש ואצילי הליכות, הטובחים בנאמני משטר בימים וקוראים את כתבי המהפכה בלילות?

התנ"ך נותן אבחנה מדויקת ופואטית. כאשר נשמע כי דוד עומד למרוד בשאול, חוברים אליו הריאקציונרים: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל איש אשר לו נשא [נושה] וכל איש מר נפש – ויהי עליהם לשר". אין ארוחות חינם ואין מרידות בזול. הראשונים להיקרא אל החרב יהיו אלו שאין להם מה להפסיד. חבורת הבלויים של מסיאס מורכבת מפושעים נמלטים, הרפתקנים חסרי עכבות, אנשים נעדרי מוסר אפילו בינם לבין עצמם. זהו שאוֹל רכוב על סוסים.

אם בתחילת הדרך קיבלו הכפריים באהבה את 'משחרריהם', לאחר כמה שנים של לחימה בלתי פוסקת – שהשחיתה הן את המחזור החקלאי והן את הביטחון הכלכלי הדרוש למסחר – בשעה שהלוחמים נכנסים לכפר הכל מסתגרים מפניהם והם נאלצים לכבוש את דרכם, את מזונם ואת שעשועיהם, בנות הכפר. הנשק, ששימש למאבק בשלטון ובהמשך הופנה לשוד עשירים ואחר כך לשוד מכל הבא ליד, הפך לאליל רעב שאינו זקוק לסיבה כדי לפעול ואינו נותן דין וחשבון לאיש על תאבונו, שלעולם אינו בא על סיפוקו.

"תושב המקום היה מוטל פרקדן על אם הדרך ובמצחו חור קטן שחור שותת דם. (…) אותו אומלל ששכב שם מת בעליל היה שמש הכנסייה. אבל, איזה מטומטם! הכל באשמתו… מי היה מעלה בדעתו, בכל הכבוד, ללבוש מכנסיים, מקטורן ומגבעת? הרי פנקרסיו לא מסוגל לראות מין גנדרן שכזה מול העיניים שלו!" (עמ' 103).

house-PD
דמטריו מסיאס הוא גיבור שרק רוצה ללכת הביתה. תמונת אילוסטרציה.

דמות יוצאת דופן היא דמותו של לואיס סרוואנטס, שיש האומרים שהיא עשויה בצלמו של אסואלה עצמו. חייל שערק מן הצבא והצטרף למהפכנים, מלומד, אידיאליסט ופטפטן נוראי. חלק ניכר מהעלילה משתקף דרך עיניו התמימות יחסית. שוב ושוב הוא מנסה להטות את לב מפקדו דמטריו לבחור צד במהפכה, ושוב נתקל בחומת הציניות המפוכחת של זה שיודע כי למהפכה אין צדדים אלא רק קרבנות.

המבט החיצוני שלו, המבקש כל הזמן אחר תכליות ומטרות ומזכיר את האידיאלים של המהפכה, מעמיד אותם בהעמדה מגוחכת מול המציאות שבה המהפכנים הדגולים מסתובבים כקבצנים לבושי בלואים מכפר לכפר בחיפוש אחר אוכל, נתקלים אקראית באויבים מזדמנים וטובחים ללא רחם, פעם בזה ופעם בהוא. "אם מישהו סוחב רובה וחגורת תחמושת מלאה כדורים, ברור שהוא הולך להילחם. נגד מי? בעד מי? למי אכפת בכלל!" (עמ' 128).

חברה רמוסה

מי הם 'אלה שלמטה'? בתחילת הספר מתואר מארב מוצלח שטמן דמטריו לסיעה של 'פדרלים', תומכי משטר, והוא קורא לעבר כוחותיו בזעם לירות על "אלה שלמטה". המשל ברור: עד עכשיו נאמני השלטון היו למעלה, ולאחר המהפכה הם ירדו מטה. גלגל חוזר בעולם.

אלא שעם התקדמות העלילה נראה כי מי שלמטה באמת, הוא מי שאף פעם לא יתעלה משם. כאשר סרוואנטס מנסה לשכנע את מפקדו להצטרף לאחת הסיעות, הוא מוכיח אותו על כך שאינו תופס כי המהפכה היא גם ההזדמנות האישית שלו לעשות לביתו. המנהיג הבא, הוא מזהיר את דמטריו, יעלה לשלטון וזה יהיה דברו: "עכשיו כשהשגתי את המטרה שלי, תלכו ותאחזו באת ובמעדר, תמשיכו לחיות בקושי, תמיד רעבים ובלי בגדים, כמו שהייתם קודם, בזמן שאנחנו, אלה שלמעלה, נעשה כמה מיליוני פסו" (עמ' 47).

העם הוא תמיד למטה. הוא רמוס תחת שלטון רודני, הוא רמוס תחת המהפכה, והוא ימשיך להיות רמוס גם תחת השלטון הבא. תמונת המציאות שרומן המהפכה מצייר, מניסיונו האישי של מחברו ובזמן אמת, נעדרת פאתוס והמנונים מרגשים, נעדרת חמלה. אלו הם פניה של חברה שאיבדה את איזוניה ובלמיה, והיא הולכת ומידרדרת אל מלחמת כל בכל. אלו הם פניה הבוכיים של המהפכה.

אלה שלמטה

מריאנו אסואלה

מאנגלית: יוסי טל

חרגול 2015, 172 עמ'

(הביקורת התפרסמה לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 15 באוקטובר 2015)

פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)

ההונגרי הקריר הזה

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על חוש ההומור שלי הוא סבתא שלי, סבתא יהודית, הונגרִיה ברמ"ח ושס"ה שבחנה כל דבר בעולם בקור רוח ביקורתי; אשת משפחה שלא נתנה לדברים פעוטים כמו דעתנו להפריע לה; ניצולת שואה שאל תעיז להזכיר לה את זה אפילו.

כחלק מההכנות ליום ההולדת השישי או השביעי שלי סבתא, שתמיד היו לה עצות מחייבות איך לעשות דברים, הציעה שאספר למוזמנים בני הכיתה שלי בדיחה. היא אפילו סיפרה לי בדיחה שהכירה, משהו על קמצן אחד שנתן לבן שלו עשר אגורות והבן השלימזל איבד אותם וכו' וכו', כל הפארסה. את הבדיחה כתבתי בעט אדום על פתק והפקדתי במגירה. על משכבי הגיתי בבני כיתתי, שלבטח יתפקעו מצחוק מהבדיחה הגזעית שלי (אלו היו שנות השמונים). האמת היתה שלא כל כך הבנתי מה מצחיק בה, אבל סבתא הבטיחה שהיא תהיה שלאגר.

מסבתא קיבלתי את חוש ההומור. סבתא ואני בבר המצווה שלי, 1996
מסבתא קיבלתי את חוש ההומור. סבתא ואני בבר המצווה שלי, 1996

בסוף שכחתי לספר את הבדיחה ואכזבה נרשמה בבודפשט והמחוזות, אבל בתמורה קיבלתי מסבתא בהשאלה את 'ספר משפחתי' של קישון. חלק גדול מההומורסקות לא הבנתי, את השמות שיבשתי לגמרי (קחו ילד ממוצע בן שבע ותנו לו לקרוא 'שולטהייס' מהדף), אבל היו בספר ציורים צבעוניים שיכולתי להתבונן בהם שעות. אחר כך גם התחלתי לקרוא, ומאז ועד היום יש לי חוש הומור של סבאים. הונגרים.

אני לא באמת יכול לכתוב באופן אובייקטיבי על קישון. הוא משתייך לרשימה ארוכה של בני משפחה, אחים גדולים מן הצד התרבותי, שאפשר לעקוץ אותם בחיבה ולהזכיר להם את התסרוקת שלהם מהתיכון או הפעם הראשונה שדפקו את האוטו, אבל אף פעם לא לרדת עליהם באמת. במשפחה הזו נמצאים גם אריק איינשטיין, נעמי שמר, הגששים, רפול והרב קרליבך – בקיצור, כל מי שנחשפתי אליו עוד לפני שפיתחתי חשיבה ביקורתית. וטוב שכך.

אנשים לבנים שמנים

ובכל זאת: מה כל כך מצחיק אצל ההונגרי הקריר הזה? אני עושה לי רשימה קטנה, והסעיף הראשון בה הוא ההגזמה. כשיש לשכנים ילד מעצבן שלומד ג'ודו ומבקש שיתקפו אותו – קישון לא מתבייש לרדוף אחריו עם סכין (ספר משפחתי, 'הדוד התקיף עם שחר', עמ' 58); כשמקדמים את ציגלר במפתיע להיות שגריר ישראל בקונגו, זה משום שההודעה האחרונה מהקונסול הקודם היתה "חיילים אפריקנים נכנסים לבניין ומחפשים אנשים לבנים שמנים" – ומאז ניתק איתו הקשר (ספר המסעות, 'עבודה שחורה', עמ' 118); כשהמשלחת הישראלית המונה שבעים איש נוחתת לביקור רשמי ראשון בזמביה, מגייסים עבורה את כל כלי הרכב ועדיין הם צריכים לנסוע בשתי נגלות (ספר המסעות, 'מצב חירום בזאמביה', עמ' 132); ככה הוא אוהב את הסאטירה שלו – מטורפת עד שאי אפשר לטעות בה.

השפה. קישון לא רק יודע לספר בדיחה, לבנות את המתח עד לשורת המחץ ולסיים ברעש גדול של התפוצצות – אצלו גם הדרך חשובה. והדרך הזו מלאה בשנינויות, חידודי לשון (רק מלכתוב את הביטוי הזה כואבות לי השיניים התותבות. אבל הבנתם), הפניות לטקסטים מכוננים וחידושי לשון מבריקים. כשקוראים אותו מרגישים שמכירים עוד רובד של השפה, הרגשה מפעימה במיוחד כשזוכרים שהעברית לא היתה שפתו הראשונה.

קישון צילום מסך
אח גדול מן הצד התרבותי. אפרים קישון. תמונה: צילום מסך מתוך התכנית "חיים שכאלה", רשות השידור

המורכבות. חיפשתי וחיפשתי ולא מצאתי דמויות רעות לב ואכזריות אצל קישון. יש תככנים, יש עסקנים, יש אדישים, יש עצלנים ויש בלי סוף נודניקים מכל הסוגים והמינים, אבל להבדיל מהסאטירה של ימינו שמתאמצת להפוך את מושא כתיבתה לשטן המבקש להחריב את החברה, רוב ההומורסקות של קישון עוסקות באיש הקטן ובתכונותיו הקטנוניות. וכמו אצל הסטנדאפיסטים הטובים באמת – זה מצחיק כשזה אמיתי.

פרטאצ'יה אהובתי

לקישון היתה ראייה חודרת ומדויקת בנוגע לטבע האדם, חולשות אנוש, הרגלים מגונים ובמיוחד אלה האופייניים לישראלים. הוא חי וכתב וכנראה גם חשב כתייר, כעולה חדש, כבן המקום אך גם כאורח אירופאי שעלה לטיסה הלא נכונה ונחת בג'ונגל של הלבנט – המבט האידיאלי לסטיריקן. המבט הפנימי-חיצוני הזה יכול להצחיק אותך ויכול גם שלא, אבל אם הוא לא מצחיק אותך אז כנראה שאתה סתם אידיוט.

המערכונים של קישון לא חוסכים את שבטם מן הישראליות. הקומבינה, הבזבזנות בכספי ציבור, הפרטאצ'יות (ביטוי שמקורו ביידיש ומתאר סחורה ירודה, אך קישון שכלל אותו לכדי עמדה קיומית של מדינה שלמה), הפרוטקציה, הנרגנות, האדישות (כמו במערכון החריף על העולה שהכל מכרכרים סביבו, אך מיד אחרי שהוא עולה לארץ הוא נזנח) – כל אלה זוכים אצלו לטיפול מחמיר ומתוארים באינספור קטעים ומופעים שונים בלעג ובגיחוך.

אבל זה לא ממש חדש, עשו את זה לפניו ואחריו. ייחודו של קישון, בעיניי, הוא דווקא במבט החומל. הוא כותב על ישראל כאילו היתה נערה מתבגרת שמצב רוחה משתנה ללא הרף, מלאת כוונות טובות אבל נמהרת, מאוהבת ונגעלת בו זמנית. ובמקום שיש חמלה, יש רצון אמיתי לתקן.

באחד מהמערכונים היותר מפורסמים שלו (יצא בספר 'הכל תלוי', 1958), מצביע קישון בפני דוד אגון היהודי-אמריקאי – שמשוויץ בצבא מדינתו החזק ביותר בעולם אך ממרר בבכי נרגש למראה מצעד יום העצמאות מעורר הרחמים של ישראל – ש"זה ההבדל". ההבדל הוא שהמסוקים המועטים, החיילים המרושלים, המחירים הגבוהים וחוסר הסדר הכללי הם שלנו. גם אם לא היה קישון כותב גדול כמו שהינו, הוא פשוט משלנו, ואפשר להרגיש זאת בכל שורה שחיבר.

החליפו את הפיז'אמה

הרשימה הזו נכתבת לרגל הוצאתם המחודשת של 'ספר משפחתי' ו'ספר המסעות' לרגל מלאות 10 שנים למותו של קישון, שני ספרים מאוד 'קישונים' העוסקים בנושאים שונים בתכלית. ספר משפחתי יצא לראשונה ב-1980, והוא מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון החל מתקופת השמרטפיות (מ'רגינה עוד שלנו', עמ' 30, ועד 'יוספה הפנויה', עמ' 197) עבור בתקופת ההתבגרות ('מסטיק עם פסים', עמ' 126) וכלה בעידן "אבא תקנה לנו כלב" ('הופעת מקס' מעמ' 285 ועד הפיפי על השטיח). ספר המסעות הוא אסופה של מערכונים המתייחסים לישראלים בחו"ל, בני קהילות יהודיות מהתפוצות, ביקורים ממלכתיים של נציגי ישראל ואופן שיקום הארצות המארחות אותם – שלוקטה מבין אלפי הרשימות שכתב ההומוריסטן המחונן בימי חייו (שבמשך 20 שנה פרסם טור יומי. עשרים שנה. טור יומי. עכשיו צאו וחשבו), ויצאה ב-2003, כשנתיים לפני מותו.

מגלה טפח - או קילומטר - מחיי המשפחה של קישון. ספר משפחתי, גרסת שנות ה-80
מגלה טפח – או קילומטר – מחיי המשפחה של קישון. ספר משפחתי, גרסת שנות ה-80

ההוצאה החליטה, ככל הנראה, שאנשים כבר לא קוראים ספרים לשם ההנאה אלא לשם המידע הטהור. "עזוב אותך מתמונות, רובינשטיין, תן להם תכל'ס, תכל'ס תן להם!!!", שאג בוודאי העורך הראשי באוזנו של המגיה, "אם הם רוצים תמונות – שילכו לאינטרנט!". לפיכך עיצוב שנות ה-80 של ספר משפחתי רחב הידיים והשוליים, המשובץ בציורים יפים ומפורטים ובכותרות ייחודיות, הוחלף בגרסת מדפסת יבשושית וטכנית, כמעט מעליבה, ששומרת על הטקסט כמעט כלשונו (לבד מעדכוני-לשון כגון ה'פיז'אמה' החיננית המוחלפת ב'פיג'מה' המודרני, 'טכס' המוחלף ב'טקס' וכן הלאה) אך הופכת את הקריאה מתענוג רב חושי למטלה לא-בלתי-נעימה.

ובינתיים במס הכנסה

די צפוי שבאיזשהו שלב יבוא אנטישמי שונא ישראל כלשהו וישאל בקול רעש גדול מדוע צריך להוציא מחדש את כתבי קישון, בעצם. הנה, מעדכנים אותי פה שהשאלה כבר נשאלה באחד העיתונים הישראלים הנקראים בחו"ל. נו, כבר אמרתי, אנטישמים. אבל גם להם צריך לומר משהו, אחרת יחשבו שנגמרו היהודים ואפשר ללכת להציק למישהו אחר.

אז אל"ף, מגיע גם לדור החדש להכיר את רפי, עמיר ורננה, את האשה הקטנה ואת הכלבה מקס. לעומת זאת כדאי שלא להכיר את שולטהייס ואת שטוכס ואת הג'ינג'י עם המפתח, אבל אין ברירה כי מישהו צריך לסדר את העניינים. בי"ת, מדהים לקרוא כמה שום דבר לא משתנה. ברצינות, מילולית לגמרי. זה אותו פקיד שיושב במס הכנסה מאז שקישון כתב עליו. וזה רק מראה שלסאטירה אין שום תועלת מעשית, אחרת מזמן היו מוציאים את ציגלר (האבא) לגמלאות עם פנסיה תקציבית שמנה או משהו. גימ"ל, העברית. הו, ריבונו של עולם, איזו עברית! כמעט כמו האנגלית של הנוער בישראל. דל"ת, כי יש ימנים מצחיקים. קישון היה ציוניסט מושבע שלא האמין בתנ"ך ובגבולותיו כהוא זה אבל שנא את צביעות העולם. הוא טחן עד דק את אברכי המשי של המדינה, הפקידים, שקוממיות ישראל בגרונם, כיס שלמונים בידם ודגל ישראל מציץ מאחוריהם, אבל את הרעיון של מדינת היהודים אהב בכל מאודו. היום קוראים לזה ימני. ה"א, כי זו קלאסיקה ישראלית, ולקלאסיקה ראוי שיהיו אלף מהדורות. וא"ו, כי גם הוצאת ספרים צריכה להתפרנס ממשהו, ריבונו של עולם, כבר אי אפשר לפרגן במדינה הזאת? עד שיש פרה מניבה כזו ניתן לה לרבוץ ברפת?

אבל יותר מהכל, מה שאני אוהב בקישון זה שהוא מזכיר לי את סבתא שלי עליה השלום: הוא תמיד יודע להצביע על הליקויים הקטנים בעבודה שלך, בהרגלים שלך, במשפחה שלך, בהישגים שלך ובעצם בכל דבר שקשור אליך, אבל יהיה מוכן להרוג את מי שינסה לפגוע בקצה הזרת של הכישלון המפואר שאתה. ובגלל זה אני אוהב אותו.

ספר משפחתי
אפרים קישון
ידיעות ספרים 2014
438 עמ'

ספר המסעות
אפרים קישון
ידיעות ספרים 2014
325 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של 'מקור ראשון', בשינויי עריכה קלים, 23.01.2015)

המהפכה הצרפתית

הימים ימי השירות הצבאי. בין משמרת למשמרת אני קופץ לישיבה שבה למדתי, לפגוש חברים מהשנים מעליי ומתחתיי, לספר על מה שקורה ואולי לחטוף חברותא זריזה. כשאני מגיע, החבר'ה עוצרים לידי, מתעניינים בשלומי ובשלום חבריי למחלקה ושואלים שאלות. אחד מהתלמידים הבוגרים טופח על כתפי ושואל בחברות: "נו, אז איפה אתם אוחזים?".

הסבר סמנטי קצר: בעגה הישיבתית המילה 'אוחז' משמעותה הסוגיה שבה עוסק הלומד ברגע זה. בעגה הצבאית, אחריות יחידה צבאית על גזרה מסוימת נקראת 'לתפוס קו'. כששאל אותי החבר היכן אנחנו אוחזים הוא התכוון לשאול על המקום הפיזי, באיזו גזרה אנחנו שומרים.

הסיפורון הזה מלמד בקליפת אגוז על היחס המיוחד שיש לתלמידי ישיבה לשירות הצבאי. השפות השונות והכובשות כל כך, זו הצבאית וזו הישיבתית, מושכות כל אחת לכיוונה ולעתים הן נבללות שפה ברעותה. כך אפשר למצוא בכל מחלקה של בני ישיבות מי שפונה למפקדיו בגוף שלישי ("המפקד אמר"), או השלכה של ביטויים מעולם הלימוד על סוגיות צבאיות ("אבל המפקד, יש לו מיגו"). כאשר לא ירד לסוף דעתו של המפקד (ולא תמיד הייתה כזו), חברי נהג לפנות אליו בכבוד ולשאול: "הקשב המפקד, לא הבנתי מה הפשט". המציאות, בעיניו, הייתה טקסט שיש לפענח.

 הרמטכ"ל בני גנץ באימון צה"לי.
"המפקד, לא הבנתי מה הפשט", הרמטכ"ל בני גנץ באימון צה"לי. תמונה: דובר צה"ל, נחלת הכלל דרך אתר פיקויקי

הביקורת התרבותית על בני הישיבות, ואולי גם רתיעה מסוימת מצד שאר החברים לפלוגה, נוסחה על ידי חבר חילוני כך: "אתם כל היום תקועים באיזה ספר. או שיש לכם הספרים הקטנים הירוקים האלה [משניות כיס], או שאתם מדברים ביניכם דברי תורה, או שאתם ממלמלים [ברכות] – אתם לא חיים במציאות, אלא בספרים".

אולי מפליא לשמוע, אבל ביקורת בסגנון זה הופנתה מצד ראשוני הנצרות כלפי התרבות היהודית, ועוד לפניה מצד אושיות התרבות ההלניסטית. 'עם הספר', הכינוי שניתן ליהודים על ידי מוחמד, לא תמיד נאמר בנימה חיובית.

שחרור הטקסט

משך אלפי שנים היחס כלפי העם היהודי היה כאל עם מת, המצוי רק בין דפי הספרים; עם שאיננו משתייך למשפחת העמים, שהחיים לא ממלאים אותו ו'קולו', הקול שכל כך חיוני לַקיום במסורת הנוצרית, לא נשמע. עובדה מעניינת היא שלמילה הלועזית 'טקסט' אין תרגום לעברית (נסו לגלגל מילים אלו בראש: כְּתב, כתוב, קטע, מקור – אף אחת מהן איננה הולמת את המשמעות הלועזית), אולי משום שהלמדן היהודי איננו תופס את הכתוב כמושג נפרד מן הדיבור ואיננו מסוגל להתייחס אליו בריחוק ולהמשיג אותו.

את ספרו החדש 'אות, גוף, קהילה – עיונים בהגות יהודית צרפתית בת זמננו' פותח ד"ר רוני קליין במאמר המשווה בין התפיסה ההלניסטית-נוצרית את הטקסט לבין זו היהודית. "לאחר שייכתב", אומר אפלטון, "יתגלגל כל חיבור בעולם כולו… ושעה שמוצאים בו דופי ומגנים אותו שלא בצדק, זקוק הוא תמיד לאביו שיבוא לעזרתו, והוא עצמו אינו מסוגל להתגונן ולהיחלץ מן הצרה". הטקסט הוא בן חסר אונים הנפרד מאביו-כותבו וזקוק לדמותו המגוננת, שכן בפני עצמו אין לו עמידה.

מבשר הנצרות פאולוס היה אף קיצוני מאפלטון. את הכתבים תיעב, ואת הדת החדשה שיסד כונן כדת שלוחמת בהם. "אגרת המשיח ערוכה על ידי שרותנו כתובה לא בדיו כי אם ברוח אלוהים חיים ולא על לוחות אבן כי אם על לוחות בשר הלב… [אלוהים] אשר הכשיר אותנו למשרתי ברית חדשה לא של האותיות אלא של הרוח, כי האות ימית והרוח יחיה". הטקסט, הכתב, הוא מצד המוות. רק הרוח, הדיבור, הוא מצד החיים.

דיאלוג אפלטוני
"כל חיבור זקוק לאביו שיבוא לעזרתו". דיאלוג אפלטוני, פידרוס או פילבוס, המאה ה-2. מוצג במוזיאון החדש, ברלין. תמונה: Anagoria, wikicommons

המהפכה הפוסט-מודרנית, שעוררה אצל שמרנים חשש כבד ואף זרות עמוקה מפני תרבות הפיתוי, הששון לפרק כל מבנה וקריאתה לריבוי זהויות ולניידות שלהן, הביאה בכנפיה ממד נוסף ומבורך: היא שיחררה את הטקסט לחיים. מאמרו המפורסם של רולאן בארת 'מות המחבר', שהכריז בגלוי על כך שלטקסט אין יותר 'אבא' ששולט על גורלו אלא הוא חי ונושם בפני עצמו, היא קריאה חדשה עבור המסורת המערבית אבל עתיקה מאוד בתרבות היהודית. הצבע חזר ללחיי המסורת הזו, שבה הטקסט הוא חי, חי מאוד.

נגד פרויד

בחציה השני של המאה העשרים נרשמה פריחה בשדה ההגות היהודית-צרפתית. אישים כעמנואל לוינס, יהודה ליאון אשכנזי (מניטו), בני לוי, אליענה אמדו לוי-ולנסי, שמואל טריגנו ואחרים צמחו כענף עצמאי של מחשבה פילוסופית. בשונה מדורות קודמים, חבורת ההוגים הזו לא הסתגרה בדל"ת אמותיה מחד, אך גם לא אימצה את השפה המערבית כמקור השראה יחיד מאידך. מה היו האדנים עליהם הושתתה המחשבה המקורית שלהם?

ספרו של קליין, מרצה לספרות, לפילוסופיה ולהגות יהודית באוניברסיטה העברית, מעמיד את ההגות היהודית-צרפתית על שלוש רגליים: הקשר החם לטקסט, היחס הבלתי מבטל לגוף ולמיניות והתפיסה הפוליטית הייחודית – כל אחת מהן מובחנת באופן בהיר מן המסורת המערבית שהוגים אלה חיו ויצרו בתוכה.

דוגמה מאלפת לאבחנה זו אפשר למצוא ביחס השונה והקוטבי בין קשר אב-בן כפי שהוא מופיע אצל סארטר, לבין קשר האבהות כפי שהוא נתפס על ידי לוינס. סארטר, שהתייתם מאביו בגיל שנה וסבל תחת ידו המכה של אביו החורג, המשיך את המסורת האירופית על פי פרויד בה האב נתפס כאיום על מימוש חייו של הבן ומצר את דרכיו, כאשר שאיפתו של הבן היא להתגבר עליו ולנצחו. רק מי שההיסטוריה האישית שלו צרובה כאב, כסארטר, יכול לכתוב שורות חריפות כגון זו: "אין אבא טוב, זה הכלל; לא על הגברים יש לבוא על כך בטרוניה, אלא על קשר האבהות הרקוב. להוליד ילדים, אין טוב מזה; להיות להם לאב, איזה עוול!".

סארטר, כמהפכנים מערביים אחרים בני זמנו, ראה במרד באב מייצג נאמן של בעיטה במוסכמות, יציאה לחירות ולידה מחודשת. למותר לציין שהמסורת היהודית, שלוינס הוא ממשיכה, שונה מתפיסה הזו. לוינס הגה מילה מיוחדת לתיאור המצב של 'היות בן': 'בנהות', כמקבילה לאבהות. כהמשך לתורתו שחידשה את מושג 'האחר' – הזולת שדרכו מתגלה הא-להות, רואה לוינס את התולדות, צאצאיו של האדם כ'טרנסצנדנטי של האני': "הידידות נעה לעבר הזולת, בעוד שהאהבה מחפשת את מה שאין לו מבנה של יש, את העתיד עד אינסוף, את העומד להיוולד". תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו.

"תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו". 'המשפחה בקיבוץ', ציור קיר מאת חוסה קורה ודניאל אלמיידה. תמונה: ד''ר אבישי טייכר, פיקויקי
"תולדותיו של האדם הם האינסוף הפרטי שלו". 'המשפחה בקיבוץ', ציור קיר מאת חוסה קורה ודניאל אלמיידה. תמונה: ד"ר אבישי טייכר, פיקויקי

באופן המרתק הזה מנותחת גם תפיסת הבחירה של עם ישראל. לוינס מחדש כי 'היות נבחר' פירושו 'היות בן', כלומר, הכרה עמוקה בכך שאתה אהוב ורצוי. רעיון הבחירה אינו בא להבחין בין ישראל לגוים, אלא לסמן את היחס בינם לבין הא-לוהים. העם נבחר להעיד על כך שכל הברואים הם נבחרים, על כך שיכולים להיות יחסי אב-בן שאינם אדיפליים, שאין בהם רצון להשמיד את האב או למשטר את הבן. איזה גילוי מענג.

הגות מרעננת

החלק השלישי של הספר – והוא החלק שהיריעה בו קצרה מדי לטעמי – עוסק בפוליטי ובמשמעותו מנקודת מבטם של שני הוגים מסקרנים: בני לוי ושמואל טריגנו. לוי היה מזכירו האישי של סארטר בשש השנים האחרונות לחייו של הפילוסוף. בבגרותו התיישב בירושלים והפך תלמיד ישיבה שעסק בפילוסופיה רק כאשר התפנה מלימודו. טריגנו הוא פרופ' לסוציולוגיה ופילוסוף המלמד באוניברסיטת פריז ומעורב עמוקות בשיח הפוליטי-מדיני של ישראל, גם מעל גבי דפיו של עיתון זה.

לוי מחלץ מחוויית הפוגרום היהודית את הרתיעה מפני ההמון, שהוא גורם מכריע בתפיסה הפוליטית המערבית. על פי לוי, המערב מצוי בפער מתמיד בין הצורך לספק את ההמון, שעל פיו נעשית ההכרעה, לבין בדידותו של הפילוסוף, המלא בידע שאינו יכול 'לרדת אל העם'. כחלופה מעמיד לוי את מושג הרועה. המדרש אודות משה הדולק אחר הגדי ומשקה אותו הוא בעיניו מדרש מכונן המתאר את המנהיג היהודי, שאחריותו נתונה לכל אחד מן העדה.

יפה מקשה קליין על התיאוריה הזו, בשואלו מה הפרקטיקה, כיצד על החזון הזה להיות מיושם במדינה היהודית. בתוך אלפי שנים התפתח 'שלטון העם' היווני וקבע זרועות שונות, רשויות מאזנות ושיטת ממשל. האם לתפיסת הרועה יש גם השלכה על שיטת הממשל, או שטובה היא רק לבית המדרש? לוי, שנפטר בדמי ימיו לפני אחת עשרה שנה, לא יזכה לענות על השאלות הללו.

לטריגנו תפיסה חדשנית על ההיסטוריה היהודית. לטענתו, הפרקטיקה היהודית היא פרקטיקה של החסרה: א-לוהים לוקח את ישראל כ"גוי מקרב גוי". הפרקטיקה הזו, שניתן למצוא אותה בסיפורים מקראיים וגם בתפיסת 'הצמצום' הקבלית, נועדה לשמר בתוך היש את האין ­– להנכיח את מה שמחוץ לעולם ובורא אותו.

המנהיג היהודי הוא הרועה. אנטון מוב, רועה וכבשים 1880
המנהיג היהודי הוא הרועה. אנטון מוב, רועה וכבשים 1880

התנגדותו של טריגנו, כמו של פילוסופים אחרים בני דורו, היא לשלטון איש ברעהו. הפוסטמודרניזם לועג לשלטון המערבי, להיתממות שלו ולפשיטת טלפיו באומרו 'דמוקרטי אני'. הן טריגנו והן לוי מבקשים שלטון אחר, שלטון שידע כי השליטה אינה מסורה לו אלא ל'צד השלישי' (בהשאלה מסארטר) או ל'אחר האולטימטיבי' (כלשונו של לוינס), קרי לא-לוהים.

האם צורת שלטון כזו אפשרית בכלל? צורות שלטון שטענו לזיקה ישירה לאלוהים כבר נוסו בדתות אחרות, הן הנצרות והן האסלאם, ולכאורה לא הביאו להגדלת אושרו או חירותו של הפרט, ולעתים אף להיפך מזה. הספר לא עוסק בכך, אך אלו שאלות שחייבות להתעורר בעקבות קריאתו, ומזמינות דיון נוסף.

ספרו של קליין מנכיח, אגב אורחא, את העובדה המרגשת כי הגם שלוינס היה הגדול שבהוגי היהדות בדורו, לבטח לא היה היחיד. אסכולה שלמה של הוגים יהודים-אירופאים השכילה להצמיח את רעיונות היהדות בתוך ערוגת הפילוסופיה המערבית, ופירות הערוגה הזו הם רעיונות הגותיים מרעננים, אנושיים וכנים. יותר ממה שקריתי לפניכם כתוב בספר, ומי שהשפה הפילוסופית והרעיונות היהודיים הם מעניינו, יימצא בו קורת רוח אמיתית.

אות, גוף, קהילה

עיונים בהגות יהודית-צרפתית בת זמננו

רוני קליין

רסלינג 2014, 213 עמ'

 

(פורסם [בשינויי עריכה קלים] במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 11.14)

גאולת היהודי היא חורבנו

פרק ב': צוויג

"הצד הנורא ביותר בטרגדיה יהודית זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות ואינם מרגישים כל אשמה. כל המגורשים בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם. הם עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם, ואילו יהודים אלה איבדו את אמונתם זה כבר. אבות אבותיהם חיו וסבלו באשליה הגאה כי הנם עם בחירה שנועד לגורל מיוחד ולשליחות מיוחדת, והתורה היתה להם חוק ומשפט. כשהטילו אותם למדורה, אימצו אל לבם את כתבי הקודש, ובזכות הלהבה הפנימית לא היו שלהבות הרוצחים לוהטות כל כך.

…אבל היהודים במאה העשרים לא היו עוד קהילה. לא היתה להם אמונה משותפת, הם ראו ביהדותם מעמסה ולא כבוד, ולא היו מודעים לשום שליחות. הם לא קיימו את מצוות התורה, ולא רצו עוד בלשונם המשותפת העתיקה.

…רק עתה, כשהטילו אותם לערמה אחת, כשטיאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים מארמונותיהם בברלין ואת שמשי בית הכנסת של הקהילות הדתיות, את הפרופסורים לפילוסופיה מפריז ואת רכבי הכרכרות מרומניה, את שמשי הטהרה בבית העלמין ואת חתני פרס נובל, את זמרות הקונצרטים ואת המקוננות בלוויות, את הסופרים ואת מבשלי היי"ש, את הנגידים והדלפונים, את הגדולים והקטנים, את האדוקים והחופשיים, את המלווים בריבית ואת תלמידי החכמים, את הציונים ואת המתבוללים, את האשכנזים והספרדים, את הצדיקים והרשעים, ומאחוריהם את החבורה הנבוכה שסברה כי ניצלה מהקללה זה כבר, את המשומדים והמעורבים – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה שהם לא הרגישו בה, השותפות החוזרת מאז יציאת מצרים, שותפות הגירוש.

שוק בגטו טרנוב, פולין. תמונה: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35
שוק בגטו טרנוב, פולין.
צילום: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35

אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? מהו היסוד, מה הטעם, מה התכלית של רדיפה חסרת שחר זו? גירשו אותם מארצותיהם, וארץ אחרת לא נתנו להם. אמרו להם אל תחיו בתוכנו, אך לא אמרו להם היכן יחיו. הטילו עליהם אשמה ומנעו מהם כל אמצעי לכפר על עוונם. והנה הם מסתכלים זה בזה בעיניים לוהטות בשעת בריחתם: מדוע אני? מדוע אתה? מדוע אני ואתה, שאיני מכירך ואיני מבין את שפתך ואיני משיג את דרך חשיבתך, ואין דבר המקשר את שנינו? מדוע כולנו? ואיש לא ידע להשיב".

מיהו סטפן צוויג?

הפגישה הראשונה שלי עם סטפן צוויג היתה כשהייתי בן 19. חבר מבוגר ממני אמר שכדאי לקרוא ונתן לי את הנובלה 'משחק המלכים', שממנה איני זוכר הרבה חוץ מזה שהייתה מקורית ונעימה לקריאה, אבל לא קלילה. קראתי נובלות נוספות, ולאחר מכן את הספר האהוב 'קוצר רוחו של הלב', שסימן את צוויג כסופר מעמיק התבוננות בנפש האדם, שאוהב את גיבוריו ונותן להם לקלקל את חייהם בעצמם תוך מינימום התערבות.

צוויג, שנולד ברבע האחרון של המאה ה-19 לבית וינאי אמיד, תיאר את עצמו כ'יהודי בדרך המקרה', והסיפור של העם אליו נולד לא תופס נפח של ממש בספרו האוטוביוגרפי 'העולם של אתמול' ממנו הובא הקטע המצוטט לעיל. זהו מסמך מאלף, משום שהוא מעיד בפרוטרוט על החיים בשלהי המאה ה-19, על השינויים שראו בני אותה תקופה בינם לבין הוריהם ועל תפיסתו של אינטלקטואל אירופאי את מלחמת העולם הראשונה. בעיניי הוא היה מרתק בעיקר בגלל שהוא משקף מה הייתה אירופה ליהודי המתבולל.

לאחר שנים קצרות של שלווה, להיות "יהודי בדרך המקרה" הפך באוסטריה שלקראת אמצע המאה העשרים לדבר בלתי אפשרי. צוויג, סופר ומשורר מוכשר ומוערך, שונא מלחמות ואנטי-לאומי, שהתגאה באוסף כתבי היד המקוריים של גדולי סופרי אירופה ומלחיניה ובחברות אמיצה עם חבר-סופרים שכלל את בני כל הלאומים, נאלץ לנוס על נפשו מאימת הנאצים, ואת דרכו עשה מאנגליה דרך ניו יורק ומשם לברזיל.

העולם שהתמוטט מאחריו לא היה העולם היהודי, אלא עולם של אידיליה אירופית ובה ערב-רב של לשונות, מגוון עצום של מקורות תרבות כעיתונים, ספרים ותיאטרון, ומציאות שבה פוליטיקה היא עסקם של רוזנים וקיסרים, ואילו אנשי רוח נהנים מהמון זמן פנוי.

סטפן צוויג (עומד) ואחיו אלפרד בשנת 1900. סטפן בן 19.
סטפן צוויג (עומד) ואחיו אלפרד בשנת 1900. סטפן בן 19.

מה ששבר את לבו של הסופר לא היה מאות אלפי הנרצחים מקרב אחיו – על קרבנות אלה כנראה שלא ממש ידע – אלא הברוטליות והטמטום שאחזו במי שחשב כי הם שותפים לתרבותו. ב-1942, עוד לפני שנודעו במלואן זוועותיהם של הנאצים, שלח יד בנפשו יחד עם בת זוגו הצעירה ממנו בשנים בעיר גלותו בברזיל, מתוך "רצון חופשי ובהכרה צלולה", כלשונו, ובשל דאבון-לבו על חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה".

קריסת עולמו של המתבולל

הוגה הדעות אליעזר ברקוביץ יצא בשצף קצף נגד ברונו בטלהיים, שטען כי אסירי מחנות הריכוז איבדו צלם אנוש. בטלהיים לא האשים את היהודים במצבם זה, אך הסביר כי הגרמנים עשו הכל – והצליחו, לטענתו – להפוך את כלואי המקומות החשוכים הללו למכונות אדם קהות רגש הדואגות אך ורק להישרדותן וחפות מכל עולם פנימי, מכל רגש כלפי זולתן, מכל חוש שאיננו דרוש לצורך השגת מזון או אמצעי חימום.

כך מתאר זאת פרימו לוי בספרו המונומנטלי 'הזהו אדם': "המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול היאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן [אחת מן הדמויות בספר. נ.א] יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבה, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד יישרך את רגליו יום-יום לעבודה. (…) רק צדיקים גמורים או מקדשי-השם יכלו להישאר חיים בלי לוותר על העקרונות ועל הערכים. אם נהגת לפי צו מצפונך, יכולת להישאר בחיים רק אם התמזל מזלך במיוחד".

ברקוביץ מקדיש ספר שלם כדי לטעון כי יהודים רבים שמרו לא רק על צלם אנוש, אלא על דמותם כיהודים. הוא מביא עדויות על שמירת מצוות וקיום אורח חיים יהודי בתוך גיא צלמוות (חלק מהעדויות, כמו זו של 'יוסל רקובר', התגלו כבדיה ספרותית. עם זאת חשוב לציין שגם חלק מעדויותיו של בטלהיים שנויות במחלוקת, ובכלל הוא התגלה לאחר מותו כבעל אישיות בעייתית במובנים רבים).

לעומתו בטלהיים, פסיכואנליטיקן ניצול מחנות דכאו ובוכנוולד, מעיד כי "האסירים הלא-פוליטיים בני המעמד הבינוני" היו הראשונים "שהתפוררו ואיבדו את אישיותם". ברקוביץ, שנעלב בשם היהודים הרבים מספור הנופלים תחת ההגדרה 'אסירים לא-פוליטיים בני המעמד הבינוני' השיב בלשון מושחזת לבטלהיים וטען כי האבחנה שלו נוגעת אך ורק למי מבין האסירים שלא היה לו עמוד שדרה מוסרי אמיתי, כלומר, מתבוללים מסוגו של בטלהיים.

 

רעי איוב. ציור של ויליאם בלייק
רעי איוב. ציור של ויליאם בלייק

לדעתו, לעומת האדוקים שלא חיו ב'סדר המערבי' הרגיל שבו מצבו הכלכלי של האדם ומשלח ידו קובעים את מעמדו בחברה, היהודים המתבוללים שחשו חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי האירופי איבדו את הכל והיו שרויים במצוקה נפשית נוראה:

"יהודי המערב [אירופה, לעומת יהודי מזרח אירופה, שברובם היו דתיים יותר. נ.א] היו במצב פסיכולוגי שונה לחלוטין. הם חבו את מעמדם החברתי לעולם 'החיצון' – גרמניה, אוסטריה וכולי. ערכיהם באו מתרבותה של הציביליזציה המערבית שבה היו שורשיהם נטועים. כבודם העצמי כולו נבע ממנה, מן ההכרה שזכו לה בחברה הגרמנית או האוסטרית. ופתאום הושלכו ממנה; העולם שחשבו כי הם שייכים אליו פשט את הרגל, מוסרית ורוחנית".

קטונתי לשפוט מי צודק, ברקוביץ או בטלהיים. קרוב לוודאי שבין האסירים היהודים היו גם אדוקים שאיבדו משמעות לחייהם או את מצפונם המוסרי, והיו אחרים שאמונתם החזיקה אותם ברף מוסרי גבוה יותר או ב'סדר' שונה, ולו במעט, ממה שניסו הצוררים הנאצים להכתיב.

כך או כך, כשקראתי את התיאור הזה של ברקוביץ, צוויג עלה מול עיניי. בגלות ברזיל, לבדו, רחוק מכל מי שהכיר בימי חייו, כשכל אמונותיו עולות בעשן. מעט אחריהן גם היהודים. פתאום הושלך מן העולם. פתאום. הכל נשבר.

ופרט נוסף, אולי לא חשוב, אולי כן: ברונו בטלהיים שם קץ לחייו ב-1990 והוא בן שמונים ושבע. פרימו לוי התאבד (כך סבורים רוב החוקרים, מיעוטם סבור שהייתה זו תאונת נפילה) בגיל 68.

מה יהודי בו?

אך לא לגנות את היהודי המתבולל באתי. אני מבקש לבחון את הנשמות הרחוקות הללו, אולי כדי שאוכל להבין את עצמי: מה קורא אליי ביצירתו של מנדלסון, מה מדבר אל לבי בספריו של צוויג.

Ex_libris_Stefan_Zweig
חותמת הספרים ('אקס ליבריס') של צוויג, שהתגאה עד מאוד באוסף כתבי היד הנדירים שהיו לו

 

את העותק היחיד של כתב היד לספרו האוטוביוגרפי שלח צווייג למוציא לאור יום אחד לפני שהתאבד. "זאת הרומנטיות הגרמנית שבסופו של דבר הרסה אותו" מנתח לורן סקסיק, יהודי-צרפתי שכתב ספר על התאבדותו של צוויג, בראיון לאתר הארץ, "המחשבה שלו לא היתה מחשבה יהודית, אבל הרגישות שלו, ההומניות שלו, שואבות, לדעתי, מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על עולם ומצד שני היה התגלמות של עולם; העולם הזה של מרכז אירופה, עולם שמבחינה תרבותית היה הכי גבוה, העולם של פרויד, של קפקא, של שניצלר, של יוזף רות. באיזשהו אופן זה היה עולם יהודי, וצווייג הוא גם שיא תפארתו של העולם הזה וגם מגלם את החורבן שלו".

באורח טראגי צוויג הגשים את נבואת בלעם של וגנר הטמא. את מנוחתו מצא צוויג, היהודי היקר והמתבולל הזה, בחורבנו: במותו בגלות, חשוך שורשים, חשוך קהילה והקשר, חשוך ילדים.

אזהרה: באדם זה עלולות להימצא שאריות יהדות

חשבתי שאכתוב על יהדות ומוזיקה, כי המניע לכתיבה היה היצירה המרטיטה של מנדלסון. במקום זאת יצאה לי רשומה כפולה על נשמותיהם המתות של יהודים אירופאים מסוכסכי זהות, שמשהו לא חדל מלרצד בהם את מה שיהודי בעיניי: עדינות, אנושיות, מינוריות, תהייה, אהבת החיים, אהבת האדם, סלידה מן הרע, חיפוש אחר פשר, אהבת הכתיבה, אהבת היצירה ודיאלוג. ואולי אוסיף גם מניסיוני, ולאו דווקא מניסיונם: חשיבות המשפחה, אהבת החכמה.

זו רשימת תכונות סובייקטיבית לחלוטין, אני מודה. הרי כבר גילו החוקרים ש'יהודי' הוא רק שם תואר: לרוב לגנאי אך לפעמים גם לשבח, ולפעמים כתיאור ניטרלי לגמרי – שלאו דווקא קשור למציאות.

מערת הידיים בארגנטינה. הציורים המוקדמים בה מתוארכים כעשרת אלפים שנה לאחור. תמונה: Marianocecowski, wikicommons
מערת הידיים בארגנטינה. הציורים המוקדמים בה מתוארכים כעשרת אלפים שנה לאחור. תמונה: Marianocecowski, wikicommons

אך מה אעשה: השאלה 'מיהו יהודי' היא שאלה פוליטית, אך השאלה 'מהו היות יהודי' היא שאלה קיומית שאני מתחבט בה. והתשובה יכולה להתברר, אולי, מהשרידים הקשים שנותרים אחרי שהגוף מתפורר, אחרי שהנשמה פורחת, אחרי ששיטפון גורף את החיות הקטנות והשיחים והסלעים הגדולים, ונותרים רק קווי המתאר על דפנות הנקיק, וכפות ידיים טבועות בעמקי המערה. זו היהדות שאני תר אחריה.

 

(הציטוטים ברשומה מתוך:

העולם של אתמול: סטפן צוויג, תרגום: צבי ארד. הוצאת 'מחברות לספרות', כנרת זמורה ביתן דביר, 2012

הזהו אדם: פרימו לוי, תרגום: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד, 1988

עמו אנוכי בצרה: אליעזר ברקוביץ, תרגום: אביב מלצר. הוצאת שלם ויד ושם, 2006)

יהודים עולים באוב

פרק א': מנדלסון

קשה להיות יהודי. תמיד במיעוט, תמיד נרדף, תמיד שנוא. תמיד עם המשא על הכתפיים, עם עבר והיסטוריה וספרים שנופלים לך כשאתה מנסה להחזיק את הכיפה'לה שלא תעוף. ולפעמים אין לך בכלל כיפהל'ה וגם לא פאות משונות, מסתלסלות, אבל בעיתון מראים שכן, בבירור. ואתה מנסה בכל כוחך להיאחז באצבעות פצועות בעולם הזה, שלא נשאר לך בו מקום, ובדיוק מישהו עובר שם ומצייר אותך כשאתה אוחז את העולם באצבעות נוטפות דם, ועל פניך מבט מבוהל ונואש, כמו מי שעומד לטבוע, וכך מדפיסים את זה בעיתון. והזמן הוא תמיד פרשת השבוע, והמקום הוא תמיד ארץ ישראל. ותמיד ישנו מי שמזכיר לך את זמנך ומקומך, ואף פעם אין זה מתוך אהבה.

האם צלילים מופשטים יכולים ליצור מהות? האם צירוף של תו לצד תו מספר סיפור? האם כמו שהברה אחת היא חסרת מובן ועיצור אחד הוא חסר מובן, אך כשמצרפים אותם זה לזה הם נעשים למילה ולאחר מכן לצמד מילים, ואז למשפט ולסיפור – האם בדומה לכך תו אחד הוא בעל משמעות מוגבלת, אך לתוך סדרה של תווים, משפט מוזיקלי או יצירה, נוצק תוכן? והאם המשמעות היא אובייקטיבית ואוניברסלית, או שהיא בעיניי המתבונן, סובייקטיבית, אישית ונתונה לפרשנות?

לפני מספר שנים לעגתי לרעיון שישנו דבר כזה, מוזיקה יהודית. ובאמת, ישנן קושיות רבות על האפשרות הזו. ראשונה לכולם היא השאלה המתבקשת: מהו יהודי? האם זהו יהודי מזרחי או אירופי? האם זה מי שאימו יהודיה, או שהוא שירת בצבא היהודי? ומה מחבר בין יהודים, דתם? אם כן, כיצד היא מתבטאת במוזיקה? והתפילות שלהם כלל לא נשמעות אותו הדבר.

שאלות נוספות הן כיצד רעיונות מתבטאים במוזיקה – שהרי בדרך כלל מילים משמשות אותנו כדי לדייק את מחשבותינו, אך אמצעי הביטוי המוזיקלי נראים הרבה פחות מדויקים. אמנם, יש מהיר ואיטי, גבוה ונמוך, מז'ורי (רביב) ומינורי (זעיר), שימוש בכלים שונים ועוד גוניות רבות, אולם הדקויות הללו ודאי אינן רבות כמילים.

אז מה הופך מוזיקה ליהודית?

משהו באדם המלחין, המנגן? המוצא המשותף? זהו כבר רעיון מעט גזעני, יש לומר. האם הביולוגיה של היהודי, או אפילו תרבותו, מכתיבות לו סגנון מוזיקלי מסוים?

המוזיקאי האנטישמי ריכרד ואגנר היה שלם לחלוטין עם הרעיון שישנה מוזיקה יהודית, וכמובן לא חדל מלהשמיץ אותה. על יצירתו של מנדלסון אמר כי היא "מתוקה ומצטלצלת ללא עומק", ובחיבורו המתועב 'היהדות במוזיקה' הרחיב את ניתוחו וביאר שיהודים מסוגלים ליצור רק מוזיקה רדודה שיש בה "סממנים של מוזיקה דתית, הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת". גם למיטיבו שסייע לו בתחילת דרכו והעניק לו תמיכה כספית, המלחין היהודי ג'אקומו מאיירבר, לא זכר חסד נעורים וכתב כי יצירתו, לצד זו של מנדלסון, גרמה "לדלדולה ולרפיונה של המוזיקה הגרמנית".

הפתרון להשפעה השלילית של היהודים על התרבות הגרמנית הוא כמובן פתרון גרמני קלאסי: "רק דבר אחד יכול לגאול אתכם, היהודים, מן הקללה הרובצת עליכם: גאולתו של היהודי הנודד  – החורבן".

אם כן, לא קשה להבין מדוע הרעיון של מוזיקה יהודית נראה לי כהפנמת מחשבות אנטישמיות יותר מאשר רעיון ששייך לתחום המדעים המדויקים. בראשי ציירתי 'מד יהדות' המודד יצירות מוזיקליות: אם יש כינורות ביצירה היא מקבל 10 נקודות יהדות, אם יש גם קלרינט – עוד 10, אם היא כתובה בסולם מינורי – 20 נקודות, אם היא איטית – עוד 15, וכן הלאה עד ליצירה היהודית המושלמת – ברוך אל עליון בלחן חסידות מודז'יץ, יצירה שיכולה לגרום לך למרר בבכי על הפוגרום שבוצע בבני משפחתך בוורמייזא בשנת התתנ"ו גם אם שם משפחתך משני הצדדים הוא בוזגלו.

אבל לפני כמה חודשים השתתפתי בקונצרט מוזיקה קלאסית. ניגנו שם שלוש יצירות, אחת של בטהובן ושתיים של מנדלסון, והן בוצעו באופן מושלם ומהנה מאוד. אבל פתאום, כאשר התזמורת החלה לנגן את הפרק השני מהסימפוניה מס' 4 של מנדלסון, לבי נשבר.

אתם יודעים איך זה: יש משהו במוזיקה שהיא לפעמים גדולה ממך, וגם מהמילים. ולכן אינני יכול להסביר מדוע הסדק שישנו שם תמיד התרחב לפתע, אולם אני יודע בוודאות כי זה משום שיש בפרק הזה משהו מאוד-מאוד יהודי בעיניי.

ולכן אני זונח את מד היהדות שהמצאתי ואומר: איני יודע אם יש מוזיקה יהודית ואם אפשר למדוד אותה. אולם ואגנר, יירקב שמו, צדק: מנדלסון היה יהודי.

ברומן הגדול של הסופר היידי י.י.זינגר, 'בית קרנובסקי', מסופרים קורותיהם של שלושה דורות ביהדות אשכנז. האב, דוד קרנובסקי, עוזב את העיירה הפולנית הקטנה שבה גדל לטובת ברלין שוקקת החיים. הוא מצליח בעסקי העצים ומתבסס היטב תוך מלחמת חורמה בזהותו הישנה דוברת היידיש והגליציאנית. בנו, משה-גיאורג, שגדל על עיקרון "הייה יהודי בביתך ואדם בצאתך", נבוך לגמרי מיהדותו. הוא סובל מהצקות אנטישמיות בבית הספר ובשכונה ושונא את לימודי היהדות המתקדמת שאביו כופה עליו. לאחר מרד גלוי ומוחלט באביו הוא פונה ללימודי רפואה ונושא לאשה את תרזה הגויה. בנו של גיאורג נקרא יואכים-גיאורג (ומכונה יגור), והוא סובל עוד יותר מאביו מזהותו החצויה. התקופה שבין מלחמות העולם מתקרבת לקיצה, והתפר בין הזהות הלאומית-גרמנית לבין הזיקה הביולוגית ליהדות הולך ונפרם, הולך ונעשה בלתי נסבל. בעמודיו האחרונים של הספר יגור שולח יד בנפשו החצויה.

בספר מוזכר כי קרנובסקי האב השתייך לזרם שיסד משה מנדלסון, אבי תנועת ההשכלה. התהליך שעובר על משפחתו מסומל על ידי פסלו של מנדלסון המוצב בברלין ובתחילה נראה לקרנובסקי המשכיל יפה והדור. לאחר מכן, עם התגברות החקיקה האנטישמית הוא מתבונן בו שוב וכעת הפסל נראה לו עצוב ובוכה. לבסוף, עם עליית הנאצים לשלטון, הפסל מנותץ ומושמד.

דיוקנו של פליקס מנדלסון
פליקס מנדלסון. דיוקן.

סיפורה הבדיוני של משפחת קרנובסקי מזכיר מאוד את סיפורה האמיתי של משפחת מנדלסון. אבי המשפחה משה עבר מעיירתו דסאו לברלין. כאינטלקטואל צמח ועלה, למד ולימד ללא הרף עד שהגותו הוכרה כבעלת ערך בעיני האליטה האינטלקטואלית של אותה תקופה. מאוחר יותר זכה לתואר 'יהודי חסות', כלומר, יהודי שלהבדיל מאחיו דווקא זכאי להגנה. בנו, אברהם מנדלסון-ברתולדי, נולד בברלין וקיבל חינוך יהודי מסורתי לצד השכלה כללית ברוח הנאורות האירופית. הוא ואחיו הקימו בנק, והוא נשא לאשה את לאה סלומון, בתו של אחד מעשירי הקהילה. הוא החזיק בדעה כי פס זמנה של היהדות, הטביל את ילדיו לנצרות פרוטסטנטית ומאוחר יותר אף המיר את דתו יחד עם אשתו. הוא אימץ שם משפחה בעל צליל שאינו יהודי, ברתולדי, ולבניו, פאול ופליקס, לא ערך ברית מילה.

לבנו, יעקב לודוויג פליקס מנדלסון-ברתולדי  נשארו מהיהדות רק הגנטיקה והכותרת. פליקס הוטבל לנצרות בגיל שש ולא קיבל שום חינוך הקשור ביהדות, ולו הקלוש ביותר. המלחין המחונן, שחיבר את הסימפוניה הראשונה שלו בגיל 15, שהחל לכתוב את היצירה הבלתי נשכחת 'חלום ליל קיץ' (ע"פ המחזה של שייקספיר) בגיל 17 ובעצם קבע לדורות את מרכזיותו של באך, נפטר ב-1847 בגיל שלושים ושמונה. על אף לחצו של אביו, על סממן יהודי אחד לא הסכים לוותר עד אחרון ימיו: על השם מנדלסון.

מבחינה גנטית, מנדלסון היה יהודי, אין ספק. מבחינת תודעתו התרבותית – לחלוטין לא. אך כאשר מאזינים ליצירתו של המלחין הגאון אי אפשר שלא לחוש את – את מה, בעצם? את החלק בהיות יהודי שאינו יכול להיכנס במילים. תוכלו לקרוא לכך נשמה, אולם אתם לא מוכרחים.

כל ישראל ערבים?

לאחרונה חברי היקר אך התגרן (כלומר, חובב תגרות) אסף גולן הכניס שוב את ראשו למאוורר, ופרסם טור דעה לפיו על המדינה לגייר את הפלשתינים כפתרון לסכסוך המדיני איתם. למותר לציין שאני מתנגד לרעיון העיוועים הזה, המשתף פעולה עם הנחות יסוד פסאודו-מדעיות ואנטי-ציוניות כמו אלה של התועמלן הלאומני-פלשתיני שלמה זנד, אולם מעניין לראות שהטור של גולן – שעורר לגלוג רבתי – מבוסס על עובדות מעניינות, לפיהן אכן ישנן חמולות פלשתיניות מעטות המחזיקות במנהגים שנראים כיהודיים.

אסף הוא לא היחיד שמאמין בפתרון יצירתי מסוג זה: בהיותי כתב ה'גושפנקא' לפני אי-אלו שנים שלח אותי העורך המוכשר שלי, אדם צחי, לראיין את הרבש"צ של תקוע שסיפר סיפורים מעניינים ואותנטיים על ערביי האזור שלו, נתונים שנתמכו בעדויות נוספות, אך זכו להתנגדות נחרצת של החוקרים. זו הכתבה שיצאה תחת ידי, למי שמעוניין להתעמק בנושא המורכב והמסקרן הזה.

~~~

שאלת הקיום הביטחוני מלווה את מדינת ישראל מיום היווסדה. אין ממשלה שלא נתנה דעתה לסוגיה, ואין ראש ממשלה שלא ניסה לייצר איזשהו פיתרון, לטווח ארוך או לטווח קצר. בימים אלה, בהם הממשל האמריקאי מנסה לקדם אפשרות של שתי מדינות לשני עמים ממערב לירדן, מתעורר יותר ויותר הצורך העז למצוא תשובה, ולו יצירתית ככל שתהיה, לשאלה איך מקיימים שני לאומים נפרדים על שטח אדמה אחד.

שני לאומים נפרדים? אז זהו, שלאו דווקא. כנראה שלחץ גדול יוצר גם פתרונות יצירתיים, ובעוד שהמחשבה האינסטינקטיבית של כל אדם היא להפריד בין שני ניצים, יש מי שיעדיף לדבר על חיבור.

מירו כהן הגיע לארץ בגיל 5. זו היתה שנת 1950, והוא והוריו נשלחו למעברה ביבנאל. "הייתי בגן של סוניה לבקוב, אמא של חיימק'ה לבקוב. הוא היה הסגן של אורד וינגייט וגם הקים את מחלקת המסתערבים של הפלמ"ח בסוריה ובלבנון. מגיל צעיר מאוד, מיד כשהגעתי לארץ עד שנה לפני הבר מצווה- הייתי מסתובב איתו. פטרולים בואדי חיג'אז , כפר כמא, טורעאן. ממנו למדתי את הצורך להתחבר לארץ דרך האדמה, לפיזיות שלה, וגם ליושבים עליה".

חיימק'ה לבקוב. פטרולים בואדי חיג'אז

המשך המסלול של מירו היה דרך קיבוץ עלומים, שם היה בקשר עם הבדואים של הנגב, ועבודה במכון וולקני לצד מגורים באשל הנשיא, בית ספר חקלאי בו היה אחראי על בעלי החיים ומורה לחקלאות.

"בסוף שנות ה-70 באו אלי משה הגר ורון שכנר בהצעה. הם רצו להקים יישוב חקלאי בהרי חברון. סירבו לתת להם אישור, משום שלשניהם לא היה רקע חקלאי, והם היו צריכים מישהו כמוני כדי שימלא את המשבצת". מירו- כבר אז עם ארבעה ילדים ועם תנאים מצוינים באשל הנשיא- היסס. האידיאולוגיה הכריעה אותו. הוא עבר עם משפחתו להר חברון, ולאחר שהישוב יתיר התבסס מעט, עבר לתקוע, ומאז, במשך 27 שנים, הוא הרבש"צ של הישוב.

מירו נאמן לתפיסתו על הארץ והיושבים בה. הוא דובר ערבית שוטפת, ולא מהסס להיכנס לכפרים ערביים, גם כאלו שנחשבים עוינים במיוחד. "אולי בגלל שאני דומה להם", הוא מחייך, "הם לא חושדים בי". אבל אולי גם משהו מעבר. מירו משדר פשטות, וניחן בכנות כובשת. תוך כדי השיחה איתו, אי אפשר שלא לחייך. הוא יוצא ובא בכפרי הר חברון, ומספר לי שנכנס לשניים מהם, סעיר ובני נעים, כדי להוציא משם את עדר כבשיו שנגנב. "כשנכנסתי לסעיר עשיתי טעות ועירבתי את המשטרה, ועד שהם הגיעו כבר הספיקו להבריח משם את כל העדר".

כבר קרוב לשלושים שנה שמירו מסתובב באזור הזה, אולם בשנים האחרונות צף ועלה דבר מעניין.

"לפני שלוש-ארבע שנים פגשתי זקן ערבי אחד. הסתכלתי עליו ולא האמנתי: הוא היה דומה שתי טיפות מים לרב ניר בן ארצי. שמו היה אמסלם. התגברתי על אי הנעימות ושאלתי אותו אם במקרה יש לו איזה קשר ליהדות. הערבי לא היה מופתע וגם לא ניסה להסתיר. הוא סיפר שבמאה ה-16 אבות אבותיו עלו ממרוקו וגרו בכפר קטן ליד רמלה. ביום מן הימים פשטו עליהם שודדים, שרפו את הכפר והרגו את כולם, חוץ משמונה ילדים. הילדים האלה, אחד מהם סב-סביו, הלכו ברגל לחברון, הגיעו לקהילה היהודית שם, ולא קיבלו אותם כי הם נראו ערבים וגם היו בורים בכתבי הקודש. הם הלכו לגור בצומת טיף, והיום הם מונים 700 משפחות אמסלם- ובמקור הם יהודים ממרוקו".

הפגישה האקראית הזו עוררה את סקרנותו של מירו, והוא החל לפקוח עיניים. "מצאתי עוד המון סממנים יהודיים אצל הערבים באיזור יטא, סמוע וחלחול. בחלק מהכפרים השחיטה היא כמעט אותה שחיטה והם לא אוכלים דם. מקפידים על שמירת נידה במשך שבוע, ולא רק בזמן הנידה עצמה, כמקובל באיסלם. לחלק מהמשפחות יש תפילין, והם מניחים אותן אם יש צרה או מישהו שחולה במשפחה. לחלקם יש מזוזות אותן הם שמים בארון החשמל מאחורי הלוח, כדי שלא יתגלו. יש נשים זקנות שמפרישות חלה ומדליקות נרות בבתי קברות. חלקם עושים ברית מילה אחרי שבוע, ולא בגיל 13 כנהוג אצל הערבים".

כהן המופתע חיפש שותפים לתגלית, ומצא את צבי מסיני. מסיני, מראשוני ההיי-טק בארץ שכבר פרש לגימלאות, גילה גם הוא את הסממנים היהודיים, ובנה עליהם תיאוריה ולפיה למעלה מ- 80% מהערבים החיים בין הים לירדן הם בעצם צאצאי יהודים אנוסים מתקופת בית שני, שנשארו בארץ ישראל עם החורבן ונאלצו לוותר על דתם עם התחלפויות השלטון.

מפתיע? לא את כולם. כרעיון, הנושא עלה עוד לפני הקמת המדינה. ישראל בלקינד, מראשי הביל"ויים,  טען במאמרים שפירסם בתחילת המאה הקודמת כי הפלאחים הערבים הם "עצם מעצמנו ובשר מבשרנו". הוא הציע לא להתערב באמונתם הדתית, אלא רק לגלות להם את שורשיהם היהודיים, וללמד אותם את השפה העברית. גם בן גוריון גילה נטייה מסוימת לראות בערבים המקומיים חלק ממדינת ישראל, כשיזם את הרעיון המפורסם לייהד את הבדואים בנגב, רעיון שנגנז עם הזמן.

מסיני לא מסתפק בהצהרות ומאמרים, ופועל בשטח כדי לקיים את רעיונותיו. לאחרונה יצאה המהדורה השמינית של החוברת "ההתחברות", בה מסביר מסיני את עיקרי שיטתו ורעיונותיו. החוברת הודפסה גם בערבית, ומחולקת בכפרים שונים באזור. מירו מתלווה אליו לחלק מהסיורים, מתוך ההיכרות המעמיקה שלו עם השטח ועם האנשים.

"עד לפני קרוב למאה שנה", עיניו של מירו מחייכות אף הן, "זה היה ברור מאוד, ומי ששמר על המסורת עדיין חי. הבעיה היא שלבדואים אין הרבה חומר ותיעוד, כי הם לא מלומדים. מי ששומר על איזושהי מסורת, זה בעיקר כפרים בהר חברון, כמו יטא וסמוע. בסעיר למשל, שהוא כפר מאוד עוין, יש שש חמולות, מתוכן ארבע יהודיות. אחת בשם כוזיבא- מצאצאי בר כוכבא. המשפחה שהתאסלמה הכי מאוחר זו משפחת עמרין."

איך יכול להיות שהכפרים הכי יהודיים הם גם הכי עוינים? אלו כפרים שיצאו מהם מחבלים מתאבדים!

"הערבים סביבם יודעים שהם יהודים במקור. לא מתחתנים איתם, הם הכי עניים, אין להם אדמות. הסיבה היחידה שלא רוצחים אותם זה משום שהם מוסלמים. ברגע שהם יראו סימן הכי קטן שהם לא חזקים בדת, יחסלו אותם. לכן הם פונים לטרור. רוב המתאבדים הם בנים לנשים יהודיות או ממוצא יהודי. משום שהם חייבים להוכיח את הנאמנות שלהם."

אז למה שלא יטענו שהם היהודים האמיתיים? הרי לדבריך, הם נשארו פה מתקופת בית שני.

"לא מדובר בשלושה מיליון פלסטינים. אין עם פלסטינאי. במשך מאה השנים האחרונות, מאז הכיבוש הבריטי, זרמו לפה מיליוני ערבים מהמדינות השכנות ונשארו פה, כולל 250,000 שבנו את תעלת סואץ. אלו גם הראשונים שברחו במלחמות. אם זה היה תלוי בהם, הם היו עוזבים מזמן. לעומתם, בעלי השורשים היהודיים לעולם לא יעזבו, והם מונים כמה עשרות אלפים שגרים זה בעיקר בגב ההר. זו כמות שאפשר להכיל אותה."

ילדים ערבים בירושלים. לא צריכים להתגייר?

אתה רואה אפשרות בה המיעוט הזה חוזר לחיק היהדות?

"אמר לי אותו זקן, אמסלם, שדומה לרב ניר: 'בששת הימים היינו בטוחים שהגיעה הגאולה. חשבנו שיבואו ויצרפו אותנו לעם היהודים'. אבל הם התאכזבו- כי משה דיין התחיל להחזיר את הר הבית, נתנו שליטה במערת המכפלה וכו'. במשך הזמן הם ראו איך מתנהגים לצד"ל, לסייענים שמפקירים אותם, והם התייאשו מהדבר הזה.הפעם הבאה שהתקווה התעוררה היתה במבצע 'חומת מגן', כשראו אותנו עומדים על הרגליים. ושוב התברר שיש פה עניין של גאות ושפל. אם הממשלה תחליט להחזיר אותם לעם היהודי, זה יקרה".

אולם מומחים אחרים איתם שוחחנו, מעט יותר סקפטים באשר לממצאים.

"מה שאנחנו יודעים", אומר ז'אבו ארליך, איש עפרה וחוקר ארץ ישראל מזה שנים, "הוא שמוחמד ניסה לאסלם גם את היהודים והדבר לא עלה בידו. מאז הוא החזיק ביחס אמביוולנטי כלפי היהודים-  מצד אחד רואה אותם כ'קדומים' ו'עם התורה', ומצד שני הרג בהם ככופרים. המקורות ההיסטוריים מדברים על הריגת יהודים בחצי האי ערב, איזור מכה ומדינה, ומשם דרומה בחיבר ותימן. לאחר הפרעות, חלק נשאר שם, חלק התאסלם, וחלק אחר ברח ליריחו ואל-שאם – ארץ ישראל משני עברי הירדן."

"למקורות האמינים האלה יש אישוש לא מדעי, לא אמין ולא מבוסס, בסיפורים עממיים. חלק מהסיפורים מדברים על יוצאי יטא, סמוע ודורא. כולם מחמולה אחת שנקראת מח'אמרה. הסיפור השני הוא על איזור צפון השומרון, מצפון לסבסטיה, בכפר שנקרא מית'לון ולידו חורבה שנקראת חירבת חיבר. האגדות העממיות אומרות שהתגלגלו לשם מדרום ערב, ויש גם סיפור על גיבורה יהודית מצאצאיהם. הסיפור השלישי הוא על איזור יריחו ממערב לירדן, וממזרח לפטרה יש שני כפרים. ישנו גם השבט שיושב בפטרה עצמה, שטוענים שהם יהודים קדומים."

ואתה מעריך שיש סיכוי שאם הם אכן יהודים, הם ישובו ליהדות?

"זו שאלה שאתה צריך לשאול את הפוליטיקאים, לא אותי. להערכתי – לא תהיה נכונות של אף אחד, אולי רק מן השפה ולחוץ. הם יותר מוסלמים מהמוסלמים".

גם הד"ר רבקה שפק-ליסק, מרצה להיסטוריה, מכחישה את הטענות על היות רוב הפלסטינאים יהודים אנוסים. "אני מכירה את הטענה הזו דווקא מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, דרך פרסומיו של שלמה זנד המבקש להכחיש את האתוס הציוני על שיבת עם ישראל לארצו, ולמרות שאני אשה חילונית לגמרי, אני מתנגדת לטיעון הזה מכל וכל", היא אומרת בראיון לגושפנקא.

פרופסור שלמה זנד הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב. לדבריו, היהודים כלל לא גלו מארץ ישראל, והערבים ששכנו בארץ במהלך הדורות הם במידה רבה צאצאיהם. אלא שאצל זנד, הטענה על מקורות הפלסטינאים, כרוכה גם בטענה על מקורות היהודים. לדבריו, יהודי אשכנז הם במקורם גרים שמוצאם מממלכת כוזר, מקורם של יהודי תימן בממלכת חימיר ואף יהודי צפון אפריקה וספרד הם ברובם גרים.

מפת ארץ ישראל מאמצע המאה ה-16. "רוב יושבי הארץ נטבחו או ברחו"

"הטענה על הפלסטינאים היא טענה מופרכת", אומרת ד"ר שפק-ליסק, "בתקופה הרומית-ביזנטית שני מיליון מהיושבים בארץ נרצחו או ברחו, ועד התקופה הערבית נשארו מעט מאוד אנשים, כך שאין שום סיכוי שהערבים שפה הם מצאצאיהם. עדויות של תיירים במאות ה-17 וה-18 מספרות שארץ ישראל ריקה. פשוט אי אפשר היה לחיות פה."

אולי הם התאסלמו ולא ברחו?

"המחקר מדבר על זה שאין כמעט ניסיונות לאסלם יהודים. היתה תקופה קצרה, של כשלוש שנים בה שלט פה אל-חאכם, אבל לא ייתכן שכל הקהילה התאסלמה רק בימיו, ותוך שלוש שנים. זה לא רציני. לעומת זאת במקומות אחרים אנחנו מכירים מקרים הפוכים בהם יהודים נאנסו להמיר את דתם, וחזרו למקור. אני לא אשה דתייה, אבל כשאתה רואה באיזו מסירות נפש יהודים התנגדו לנצרות, לפעמים במחיר חייהם- אתה מבין שאופציית ההתאסלמות לא תיתכן."

אז מה מקורם של הפלסטינאים החיים פה?

"רובם הגיעו בו זמנית עם תחילת העליות: בין 1870 ל-1948. חלקם הגיעו בתקופת המנדט ממצרים, מירדן, מסוריה ומחצי האי ערב. הם באו הנה לעבוד, משום שבשלהי המאה ה-19 התורכים עשו רה-אורגניזציה ששיפרה את המצב הכלכלי ונוצרו פה מקומות עבודה".

ומה עם הערבים של איזור חברון? הם טוענים בעצמם שהם ממקורות יהודים. אלו מסורות שעברו במשפחות.

"לגבי מיעוט ומשפחות ספציפיות – אני לא יודעת ולא בדקתי. שוחחתי עם צבי מסיני, וביקשתי ממנו הוכחות היסטוריות, אולם אני מבינה שאין כאלה, משום שהוא עדיין לא חזר אלי עם משהו מוכח".

"ליד מעלה עמוס יש בית קברות עתיק בשם חירבת מינייה", מספר לי מירו. "עברתי שם לפני חצי שנה וראיתי כוכים מפוחמים. בתוך הקבר יש ריבוע עם מקום לנר. התחלתי לשאול ואמרו לי שהזקנות שלהם מדליקות שם נרות. זה מנהג יהודי עתיק שלא מופיע אצל מוסלמים."

מירו הוא אופטימיסט מושבע. "המטרה העיקרית שלנו כיום היא לשלול את עניין שני העמים. התושבים הערבים האמיתיים שישבו פה כל הזמן – הם ממוצא יהודי. מי שלא ממוצא זה – ברגע שיהיה לו קצת רע, או כשמדינת ישראל תחליט לספח את השטחים – יקום ויעזוב."

על השולחן אליו אנחנו יושבים עוד פרושה מפה לבנה של שבת. מירו מוזג תה לו, לי וליוסוף, הפועל הערבי שמחכה ממנו להסעה. האם יבוא יום שבו יישבו מירו ויוסוף לאותו שולחן שבת? לפחות בעיני הרבש"צ החולם הזה, התשובה נראית ברורה.

(פורסם ב'גושפנקא' 06.09)

החרב המתהפכת

"האם תשמע אותם שרים?

הם שרים את שיר האנשים הזועמים.

זהו קולם של מי

שלא יהיו עבדים עוד לעולם!"

להגיד שימים קשים עברו על האיראנים במאה השנים האחרונות, יהיה לנקוט לשון המעטה. מאז כוננה בה חוקה ב-1905, ידעה איראן השפעות זרות של מעצמות בריטיות, סובייטיות ואמריקאיות שקרעו אותה לגזרים, העלו והורידו בה שלטונות וביקשו להשתלט באצבעות גסות על אוצרותיה ולשעבד אותם. ההפיכה הצבאית הראשונה באיראן המודרנית יצאה לפועל ב-1921 והביאה לשלטון את רזה ח'אן, קצין צבא שיסד את השושלת הפהלווית. זו משלה בכוח הזרוע, כשבנו של השאה, מוחמד רזא, יורש אותו, עד שהודח במהפכה האסלאמית של 1979.

בין לבין ידעה איראן עליות ונפילות של שבעה ראשי ממשלה שונים, ביניהם מוחמד מוסאדק, לאומן איראני שהלאים את תעשיית הנפט והביא למשבר חמור עם השותפה-המנצלת של איראן, בריטניה. למרות שזכה לאהדת העם האיראני, סולק מתפקידו תוך שיתוף פעולה בין השאה המודח לארגוני ריגול מערביים, כשבראשם ארה"ב וה-CIA. בעשרות השנים של שלטון השאה גברה עריצות המשטרה החשאית האיראנית, הסאוואכּ, ללא עוררין. עשרות אלפי איש נעלמו בלילות מבתיהם בנוסח הקג"ב הסובייטי. השאה, מקורביו ומשפחתו טבעו בשחיתות, שהוציאה את עיני העם האיראני העני. פרוץ המהפכה הייתה רק עניין של זמן.

בן המהפכה

מוחמד דולת-אבאדי היה שם. בן שש היה כשביקשה איראן, לראשונה, לקבל את עצמאותה. בן אחת עשרה כשעלה מוסאדק לשלטון, ובן שלוש עשרה בנפילתו. שנות התבגרותו עברו עליו תחת שלטון האימים של השאה הבן, וכשהגיע לגיל 39 פרצה המהפכה האסלאמית. באותה שנה ישב וכתב את ספרו 'שקיעת הקולונל'.

הספר, שאינו ארוך אך קשה לקריאה, מתאר את קורותיו של לילה אחד, תוך מתן מקום נרחב לזרם התודעה של שתי דמויות בו: הקולונל הזקן ובנו שאיבד את שפיותו, אמיר. בלילה זה מודיעים לקולונל שבתו פרבאנה (בפרסית: פרפר) מתה לאחר שנלקחה בידי השלטונות, וכעת, במהירות וללא תלונה, עליו לקבור אותה, לבדו בחשכת הליל. לאורך העלילה אנו מגלים כי גם את שאר ילדיו של החייל הזקן לקחו הזמנים הרעים. בנו הגדול מסתגר במרתף, לאחר שעבר עינויים בידי הכוחות החשאיים. שני בנים נוספים מתו, אחד בשדה הקרב והשני "נמצא דקור בחצר" לאחר שהתרועע עם מהפכנים. בתו הגדולה של הקולונל, פרזאנה, נשואה לפקיד הפכפך ובוגדני, שייתכן כי הוא מעורב בנסיבות סופם המר של אחיה.

הספר נאסר לפרסום באיראן מיד עם כתיבתו, אולם הוברח לגרמניה ותורגם שם, ומשם נפוצו תרגומיו בכל העולם. עם זאת, דולת-אבאדי ממשיך ליצור ללא הפרעה בתוככי איראן השיעית-רדיקלית.

גיליוטינה צרפתית

איראן אינה הדוגמה היחידה. אי אפשר להאשים את האסלאם השיעי לבדו ברצחנות המהפכנים. הרפובליקה האסלאמית אינה יוצאת דופן בהימשכות אי-היציבות הפוליטית בה במשך למעלה ממאה שנה, ולמעשה, נראה כי מדינה שהחלה לסבול מאי-יציבות פוליטית נידונה להמשיך במצב זה, על מעגל הדמים שבו, על פני תקופה ארוכה.

את האירוניה הגלומה במצב מבטא היטב הספר 'עלובי החיים', שעובד למחזמר מצליח ולסרט שובר קופות, מהם לקוחות שורות השיר שפותח את המאמר. 'עלובי החיים' נתפס, במידה לא מבוטלת של צדק, כספר המוחה על פער המעמדות שמביא לקדמת הבמה את העלובים, את חסרי המעמד והכוח שמהם נדחפה המהפכה הצרפתית. אולם בחינה מדוקדקת של רגעי העלילה האחרונים תגלה שמי שנותר לפליטה ממוראות המהפכה הם לא ראשי המהפכנים. גם לא פשוטי העם. היחידים ששורדים את המהפכה הם ז'אן ולז'אן, שמקפיד לא לקחת בה חלק, מריוס, בן הבורגנים שנתלש משורות המורדים כדי לחיות לצד אהובתו וקוזט, אהובתו של המהפכן בן העשירים ובתו המאומצת של ולז'אן, שיצר את עושרו במו ידיו. אלה ששכבו על הבריקדות והרימו את נס המרד, העניים המהפכנים עצמם – מתים כולם.

אין צורך להפליג לאחור למאה ה-19 או אפילו למאה ה-20 כדי לחזות בהשפעתן ההרסנית של מהפכות. אם רק נפנה את המבט ימינה (ומעט למעלה) ושמאלה (ומעט למטה) נראה שתי מדינות ששקועות במרחץ דמים מתמשך, שסופו לא נראה כלל לעין. המלחמה האכזרית בסוריה גבתה למעלה ממאה אלף קורבנות עד עתה, והלוחמה בין הכוחות השונים במצרים מסרבת לדעוך על אף שלכאורה נערכו בחירות, נשיא הודח ונבחר אחר תחתיו ו'העם אמר את דברו'. המצב הפוליטי שברירי, השלטון אינו יציב והמחר אינו ידוע. התפרצויות אלימות מבליחות מעת לעת וגובות מחיר דמים.

לא תיתכן דיקטטורה נאורה

מה המנגנון שעושה את המהפכות למסוכנות כל כך, לכה מדממות? ייתכן שזוהי הדרך שבה הן מתבצעות: תמיד באלימות, תמיד מתוך הפעלת כוח, במפתיע ובאחת, תוך מוטיבציה לשנות את הסדר הקיים מהר, באופן 'מושלם' (כלומר, ללא השארת מתנגדים או חשודים בהתנגדות) וללא השארת עקבות.

אך האלימות, כך נראה, היא חרב פיפיות. היא הופכת לכלי לגיטימי להכריע באמצעותו ומכיוון שכך גם בעלי אינטרסים אחרים עושים בה שימוש. כזו הייתה העצה שנתן הסופר ג'ורג' אורוול לאחד מקוראיו, שתהה אם ספרו, 'חוות החיות', מטיף לשמרנות ולהימנעות ממהפכות, לאור תוצאותיה העגומות של מהפכת החיות האורווליאנית:

 כמובן שבראש ובראשונה התכוונתי לכתוב סאטירה על המהפכה הרוסית. אבל התכוונתי גם להקנות לה משמעות רחבה יותר, ולומר שסוג כזה של מהפכה (מהפכה חתרנית ואלימה, המונהגת על-ידי אנשים תאבי-כוח) יכולה להוביל רק לחילופי אדונים, לא לחופש אמיתי. לא תיתכן דיקטטורה נאורה.

 אולם גם אורוול לא מצליח להסביר כיצד ניתן לנטרל את המנגנון ההרסני שהופך מדוכאים למדכאים מיד עם תופסם את רסן השלטון. המהפכנים מצויים במלכוד 22: לרוב המהפכה נעשית כנגד שלטון המושל בעריצות וביד קשה, בכוחניות ובאלימות. שלטון כזה כמעט שלא ניתן להחליף באמצעים דיפלומטיים, הססניים או דמוקרטיים. מכיוון שכך על המרידה נגזר להיות אלימה – ולהוות עוד סבב במעגל דמים שאיננו פוסק, או לכל הפחות נמשך שנים ארוכות ומרות.

מחבר 'שתיקת הקולונל', יודע את כל הדברים האלה על המהפכה, זאת לאחר שיעור שלמד בדרך הקשה ביותר: מניסיונה המר של אומתו. "כמה נורא אבא! שמעתי שאלוהים הורג את היקרים לו ביותר. גם המדינה שלנו הרגה והורגת את הבנים שאוהבים אותה יותר מכל. האם איראן שלנו היא ההתאבדות עצמה? לא, כל אידיוט יכול להבין את זה… כמה איום האסון. הם חודרים לך מתחת לעור, מדברים בלשונך והורגים אותך בשמך. חידלון, חידלון. מוחקים אותך בשם הגאולה והישועה. עבדי האתמול, אלה שהיו בדיוק כמוך, משמידים אותך", אומר אמיר, הבן המשתגע, לאביו, הקולונל הזקן.

חתירה נגד החתרנות

מבט אחרון על האור השוקע מגלה דבר נוסף, יפה ועצוב: דולת-אבאדי ממשיך ליצור ולכתוב באיראן מאותה סיבה עצמה: הספר שלו, שמתאר בקור רוח ובאובייקטיביות את הזוועות שמעולל המשטר לאזרחים, אינו חותר נגד השלטון. 'שקיעת הקולונל' אומר דבר אחר: המהפכה אוכלת את המהפכנים ויוצרת מפלצת שאי אפשר לחזות את דמותה.

המסקנה הזו משרתת את המשטר הקיים – שהוא הרבה יותר אינטליגנטי ממה שמקובל לחשוב בישראל. היא מבליטה את העובדה שהפיכה נגדו תהפוך את הרע המוכר לרע אחר, שעדיין אינו ידוע. שמעגל הדמים העמוק ממילא ילך ויעמיק עם עוד הפיכה, ילך ויסתחרר. כאשר מצב הדברים הוא כזה, אין פלא שאיש אינו רוצה למרוד. יש צורך ברוע מכריע ומוחץ כדי לגרום לאנשים להרגיש שאין להם מה להפסיד. וזה, ככל הנראה, עוד לא קרה.

כל מה שאנחנו רוצים להיות

 

ללמדך, שכל המשפיל עצמו הקדוש ברוך הוא מגביהו, וכל המגביה עצמו הקדוש ברוך הוא משפילו. כל המחזר על הגדולה – גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה – גדולה מחזרת אחריו.

(עירובין יג, ב)

לא פגשתי אותו מעולם. לא הייתי בין חוג חבריו. לא גרתי ברחוב שלו. או בשכונה שלו. או בעיר שלו. כשהלכתי למכולת לא ראיתי אותו יורד, כפוף; באולפני ההקלטות בהם הייתי מעולם לא פגשתי בו או במי מחבריו; לא הייתי בהופעה שלו: למעשה, הוא הפסיק להופיע לפני שנולדתי. למרות זאת הוא נטוע עמוק בלבי, כמו שרק אנשים גדולים יכולים.

בארון התקליטים של ההורים שלי ישנם שנים עשר מהתקליטים שלו. ארץ ישראל הישנה והטובה, בדשא אצל אביגדור, חמוש במשקפיים, על גבול האור. הרגילים. כשהייתי ילד עוד היינו שומעים אותם על פטיפון.

אבא שלי מזרחי. משני הצדדים. עלה מתוניסיה בגיל 6. בעיירה שבה גר היו רק משפחות עולים חדשים, מצפון אפריקה וממזרח אירופה, זה לצד זה. הוא פילס את הדרך באומץ, בכוח, עם המרפקים בין השיניים, כמו שאומרים. אבא שלו היה נחרץ על אף שהיה עולה חדש: לא הרשה לסטות מהדרך. בית ספר ממלכתי-דתי, תנועת בני עקיבא, ישיבה מקצועית-דתית, גרעין נח"ל. בסיפורים של אבא מכל המקומות האלה הוא תמיד במיעוט.

דיוקן שציירה יעל שחר-שריד, המבוסס על הצילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית משנת 1979
דיוקן שציירה יעל שחר-שריד, המבוסס על הצילום של סער יעקב מלשכת העיתונות הממשלתית משנת 1979

בחנוכה היתה הדלקת נרות משפחתית, כמה ימים אחרי הלוויה של אריק איינשטיין. והדלקנו ושרנו וישבנו ודיברנו עליו. למרות שהיה הפסקול הדומיננטי אצלנו, אף פעם לא כינינו אותו 'אריק'. תמיד עם שם המשפחה: אריקאיינשטיין. הוא לא חבר שלנו. אצלנו, לרופאים מוסיפים תמיד את התואר 'דוקטור' לפני שמם, אפילו אם הם מבקשים שלא. התואר 'הרב' מעולם לא נשלל מי שקיבל אותו. עניין של כבוד.

אבא התרגש. "הוא לימד אותי מה זה להיות ישראלי", הוא אמר באותו ערב, "הוא עשה אותי ישראלי". נזכר שכשהוא ואמא עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר ראה אותו לפעמים יושב ב'כתר המזרח' וב'כסית'. אבא היה עובר עם האופניים מפה לשם, בהתחלה בשביל שליחויות לבוס, אחר כך כעצמאי שמוסר עבודות צילום.

האלבום 'אוהב להיות בבית' יצא ב-1986, על תקליט כמובן, כשהייתי בן 3. בתוכו הופיע השיר הראשון שיש לי זיכרון חי ממנו: אבא שלי שר בלהט "סך הכל רציתי לטפטף טיפה, כי טיפה עוד טיפה עוד טיפה עוד טיפה תהיינה לים". כשהבנתי את המילים ידעתי לראשונה מהי משמעותה של מטפורה. וזה מצא חן בעיני: המעשים שלנו הם כמו טיפות שמצטרפות אחת לשנייה עד שהופכות לים. אבל יותר מזה: למדתי שלמעשים שלנו יש משמעות, שאנחנו יכולים לשנות. שאנחנו משנים.

והיו לו, כמובן, הרגעים האלה. שאומרים לך באיזה נוסח להתפלל. שמכתיבים לך: עכשיו תנהג כך. כך כולם עושים. כך צריך לעשות. ככה זה בארץ. ואבא שלו אמר: תעשה מה שהם מבקשים. אל תריב איתם. אבל בלב תזכור מי אתה ומאיפה אתה בא, וכשתגדל אז אתה תבחר מה לעשות, מי להיות. גם הוא , סבא, החזיק תמיד פנקס אדום בכיסו, שיהיה.

יודעי הכל התמידיים כבר יודעים: אבא שלי הפנים את ההתנשאות האשכנזית, את כור ההיתוך הבנגוריוני, את הרצון להשתייך, זה שכתבו עליו ספרים כל כך מצליחים על השחורים שמנסים להתקבל לקיבוץ, מתאהבים בבת של המזכיר, נדחקים לתוך מכנסיים קצרים כחולים, חי"ת ועי"ן מושתקות, אבא ואמא עם עברית שבורה שבאים באוטובוס מהמעברה לבקר והילדים בעלי הזהות החדשה מתעלמים מהם, וכל השישו ושמחו הזה.

אבל אבא שלי בחר את הזהות שלו. הוא בחר את הזהות הישראלית שלו מתוך ים של זהויות שמהן יכול היה לבחור: זו של הפנתרים וזו של ג'ו עמר, זו של משקפי רייבן וזו של מכנסי פדלפון, זו של אום-כולתום וזו של הבבא סאלי, זו של מכנסי חאקי וזו של החיפושיות, זו המתכחשת לעברה וזו המתרפקת על עבר שמעולם לא היה לה.

אצלנו בבית זוהר ארגוב לא נכנס. יותר נכון נכנס, לאמא ואבא היה תקליט אחד שלו (שדווקא אמא קנתה), אבל אחרי אלבום אחד לא נכנס יותר. כי אם יש משהו שהסבים שלי, ובעקבותיהם ההורים שלי, לא סולחים עליו, זה כיליון עצמי. ומזה בורחים כמו מאש. ומרגשי הנחיתות שמביאים לזה, ומזיוף של להיות כמו, ומזיוף של להיות מה שאתה רוצה שיחשבו שהוא אתה, ומה שאתה חושב שראוי לך להיות. תהיו ישרים, היה אומר אבא שלו. תהיו ישרים.

עד שהייתי בן עשרים וחמש וגררתי את אבא שלי לשבת בבית קפה, סתם, כדי לשתות קפוצ'ינו ולשוחח בנחת, הוא חשב שבית קפה זה מקום ששותים בו קפה שחור ומשחקים שש-בש. מקום ש"מבזבזים בו את הזמן" ו"מתחברים לאנשים מפוקפקים". הילדים ביישוב הקהילתי התמים והמנומנם שלנו אהבו לשחק קלפים, במלעיל. אצלנו בבית היה צריך להחביא אותם מאבא, אפילו ששיחקנו רק 'מלחמה' ו'קרה קופה'. כל מה שהזכיר לו את התרבות ההיא, שממנה נמלט.

אריק איינשטיין, עם השם הסופר-אשכנזי שלו, היה שם כדי להיות חלופה. הוא הציג בפניו, מן הסתם בבלי דעת, את הזהות שיש בה ארץ ישראל, ויש בה רעות, ויש בה צחוק נעורים ושובבות ורומנטיקה ובדידות וסע לאט – אבל אין בה עדתיות. שהעדתיות בה היא סימן לייחודיות ולמנהגים, למבטאים וצחוקים, שאיננה מכשיר לשלילת האחר. זהות שיש בה מילים עבריות יפות של אלתרמן וחלפי אבל היא לא מנופחת, שיש בה אהבת הארץ אבל אין בה אכזריות, שהיא פשוטה ונקייה ונכנסת ללב שלך ככה, ישר. כי אריקאיינשטיין פתח את הלב. שלו וגם שלך. כי כשהוא שר יכולת להרגיש שהוא אוהב את המילים, ואת החיים, את הארץ. ואם הקשבת טוב ושרת יחד איתו, אז גם אתה אהבת. וכשאתה מלא אהבה אין בך מקום לאבחנות בין עדות.

ואבא שלי אמר: המערכון של 'לול', עם העליות בזו אחר זו. היום כבר היו נעלבים מהחיקויים ומדברים על השד העדתי. אבל זה היה בדיוק כך, הם פשוט תיארו את מה שהיה. כשעלינו לארץ הגענו למרכז הקליטה. ירדנו מהמשאית, ומסביב, על הגדר, עמדו כל ילדי המרכז וצעקו בקצב: "עו-לים ח-ד-שים מ-חר טו-רי-יה". כל עולה חדש היה נשלח לעבודות יזומות: נטיעת עצים של קק"ל. זה לא היה נעים, הצעקות, אבל כמה ימים לאחר מכן גם אני עמדתי וצעקתי עם כל הילדים לעולים החדשים שפרקו את המזוודות. ללמדך.

604px-PikiWiki_Israel_14791_Planting_of_the_Gilboa_Mountains
עולים חדשים מחר טוריה: נטיעות עולים בהר הגלבוע.
מתוך ארכיון הצילומים של קק"ל. צלם: משה שויקי

וכבר נמצאו החכמים שגילו שאריק איינשטיין לא היה בכלל צנוע, הוא פשוט פחד מקהל. אגוֹרפוביה, כתבו מלומדים בכיכר העיר של הפייסבוק. ובכן, אינני זקוק לדעתם המלומדת, כי אני יודע לזהות צניעות כאשר היא ניגשת ואוחזת בידי. והילד שסיפר כיצד בא לבקש חתימה ואורי זוהר גירש אותו ואריק איינשטיין קרב אותו אליו ושאל לשמו וחתם לו – הוא עד טוב ונאמן עליי. ומוטב שיחדלו אנשים מבַּעַת החוצות שלהם, ויזדהו פעם בשמם מבעד לתגוביות הללו.

היו שאמרו: "הוא ייצג את כל מה שאנחנו לא", והם כמעט צודקים: הוא מייצג את כל מה שאנחנו רוצים להיות. אנחנו רוצים להיות דאוגים על גורל הארץ הזו והעם היושב בה; אנחנו רוצים לאהוב את הפשטות והתמימות שהיו בה ושנדמה כי חלפו אך הם ישנם; אנחנו רוצים לא להסתנוור מאור הזרקורים ולהיות יכולים לא למכור את אושרנו, את אהבת הבית, את צניעותנו – תמורת סכום כסף, גדול ככל שיהיה; אנחנו רוצים להיות מסוגלים לבקר ולאהוב בעת ובעונה אחת; לאהוב את החיים ואת החברים ואת המשפחה על אף כל הקרעים שבינינו. אנחנו רוצים כל כך הרבה. לא תמיד זה מצליח, אבל כשזה מצליח אנחנו הרבה יותר מאושרים, וכבר לא מאמינים להם שזה כל מה שאנחנו לעולם לא נהיה. זו הזהות שאבא שלי בחר בה, לצד זהויות נוספות, דומות לה. וזו הזהות שבה גם אני, עם עוד כמה מאות אלפי אנשים בארץ הזו, בחרתי. ולכן אנחנו כל כך אבלים על האיש הזה, שאהב להיות בבית אבל בעיקר פשוט אהב.

אני מגן על אריקאיינשטיין כמו היה בן משפחה כי אני יודע שמרוב שהוא קונצנזוס הוא מדגדג לאוהבי הרע באצבעות. מרגיזים אותם קונצנזוסים ומחודדת בהם המחשבה שאם כולם אומרים אותו דבר, סימן שזה לא נכון. אז דעו לכם: לא הכרתי את האיש אריק איינשטיין, אבל אני יודע את שיריו על פה והם מרכיבים חלק ניכר מהזהות שלי, מהסיפר שאני מספר לעצמי. אותו, את הסמל שהיה לי אריק איינשטיין, לא תוכלו לדקור.

תמונה אחת:

אחר הצהריים. באתי לקרוא לבניה לשחק איתי. אני חדש ביישוב. בן תשע אולי. הטלוויזיה פתוחה על הערוץ הראשון. הסתיים פרק בסדרה, אולי "עניין של זמן". שנייה לפני ריצת הכתוביות רואים נער שכוב על הרצפה, עיניו בוהות. הוא צועק: "אמא? אמא?". אני מבין לאט את מה שאני רואה. הוא לקח סמים. מסביבו פזורים מזרקים. החברים שלו מביטים בו מבוהלים, חסרי אונים. או שהוא שם לבדו, אני לא זוכר. אולי לאט המצלמה מתקרבת אל פניו ואז הוא נותר לבדו. הוא ממשיך לקרוא בקול קורע לב: "אמא? אמא?". לאט לאט משתתק. עם הכתוביות מתנגן שיר. "עיניי פקוחות מבלי לראות את השמיים, מבלי לנשום כחול של ים ירוק של עץ…". "אמא? אמא?". "…ילדים טובים וילדים רעים. את יודעת, אמא. כולנו ילדים של החיים". מעולם לא לקחתי לפה לא סיגריה ולא צינגלה ולא נרגילה. פשוט לא יכול.

~~

אני קורא את שכתבתי ומרגיש שלא כתבתי אפילו עשירית ממה שאני מרגיש. לא כתבתי על הקול שלו, שהוא מתת אלוהי שקיבל, ועל כך שידע זאת ולא התגבה בשל כך. ולא על מילות השירים שלו, שכמעט אף פעם לא ריקות. ולא על היכולת שלו לדבר אל ילדים כמו אל מבוגרים. ולא עוד ניואנסים רבים שיש לי לומר. אבל אי אפשר לומר הכל. הוא היה אגדה, ויישאר כזה בתולדות התרבות הישראלית.

מעט דברים על סבי, יוסף חריש

מאז ומתמיד היו לי חמישה סבים וסבתות. לכל אחד היה הייחוד שלו, לכל אחד היה הריח שלו ולכל אחד נשיקותיו. אלה של סבא יוס היו מהירות, על הלחי, בריח אפטרשייב ומגולחות היטב, והצטרף להם האיחול "להתראות חבּיבּי". לפעמים כשהייתי ילד הייתי מתבלבל עם הצד השני של המשפחה, ומנשק אותו על שתי הלחיים. בשנייה שאחרי הנישוקים הייתי נבוך, אבל לסבא זה מעולם לא הפריע.

לעתים קרובות לדבר עם סבא היה כמו לשוחח עם קאטו הזקן. אותן המנטרות, אותם הסיפורים, אותן פאוזות דרמטיות. אבל אני הרגשתי תחושת ביטחון: תמיד ידעתי לאן השיחה תלך. כשילדים הולכים לישון, הם אוהבים לשמוע שוב ושוב את אותו הסיפור. כך הם יודעים שהם יכולים להירדם בבטחה והשמש תזרח למחרת, ממש כפי שזרחה ביום החולף. הסיפורים של סבא נטעו בי את התחושה שהוא לא יימוט לעד. שהוא נצחי ואקסיומטי ממש כמו הסיפורים שלו.

רוחו של סבא לא נחה עדיין, ואת זאת אני יודע כי גם רוחי לא נחה. חיים גורי ציטט פעם את אמו שאמרה: "אנו חיים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", ואני רוצה להוסיף ולומר: "אנו מתים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", שכן לאחר שלא יזכרו – כבר לא נהיה מתים, שהרי מת הוא בעל משמעות עבור מישהו, ומי שאינו בעל משמעות אינו כלל, הוא פרצוף באינסוף הפרצופים שהיו פה וכבר חלפו ואבדו ונשכחו מלב. ובגלל שרוחו של סבא איתנו, ותמשיך להיות איתנו גם הלאה, אני יכול לפנות אליו ולומר: סבא, אני מת מגעגועים אליך.

PicMonkey Collage

כמעט לכל סיפור שלך היה מוסר השכל. ראית את עצמך כשלמה המלך בשעתו, חורץ גורלות על פי תחושת צדק עזה. זה היה המוטיב החוזר, למשל בסיפור אודות שני השותפים שחלקו ביניהם את בית האבות אותו הפעילו, על חפציו ורכושו. באיזו שאט נפש תיארת את השותף המותיר לחברו מאות מזרונים אותם כינה "שקים מלאי אבק ושתן", ואיזה עזוז לבשת כאשר הרעמת עליו בקולך: "ועל שקי אבק ושתן אלה הלנת קשישים בבית האבות שלך? זהו הכבוד שאתה חולק להם?", ומיד פסקת לרעתו.

לא היית מלאך, אבל לרגע לא ניסית לתת לנו את התחושה שאתה כזה. האנשים שאתה מתעב היו גלויים וידועים בפנינו – אולם גם בפניהם. לא נהגת אחד בפה ואחד בלב, לא החנפת להם, לא ביקשת את קרבתם ולא ניסית ליישר הדורים עמם. רמאים היו מתועבים בעיניך, ואילו את החסד הוקרת מאוד, ובעיקר את גילי ושרונה, ראשי מפעל החסד.

גאה היית בבניך. שוב ושוב סיפרת לי, בעודי משוחח עמך מניו יורק הרחוקה, אודות גילי שעשה חייל בלימודיו ובמשרד בו בחר להתמחות בארה"ב. השווצת באנגלית שלך כשתיארת כיצד התקשר אליך אחד הבכירים במשרד עורכי הדין ואמר לך כי גילי נועד לגדולות וכי רצו להכפיל את משכורתו על מנת שיישאר בגולה, אולם "what can I do, the boy wants to go home!". בין השיטין ניתן היה לחוש בגאוותך הציונית על הנער שרוצה לשוב, ויותר מכך על היותך אב שאי אפשר בלעדיו, שהשיבה אליו היא שיבה הביתה.

כמה הוקרת את החרטה. כעסת כאשר הרב עובדיה יוסף קילל אותך "ייחרב ביתו", אולם כאשר מספר ימים לאחר מכן התקשר להתנצל – קיבלת את התנצלותו וגם את הסברו המשעשע כי התכוון שתמצא אוצר בין קירותיו, כמסופר בגמרא.

אין אתה זקוק לשבחים ממני על העברית שבפיך. רק ארצה להזכיר לעצמי כי השפה, יחד עם כתב היד המיוחד שלך, היו מקור לגאווה בלתי נדלית מצדך. ציטטת בלי סוף מפסקי דין שכתבת, ובעת הציטוט היה מבטך מרחף ויכולתי להרגיש כאילו אני נוכח בחדר עמך ועם המזכירה שמקלידה. אהבת דברי חידודין ששולבו בתוך הפסיקה, ובמיוחד ציטטת את אותו שופט מחוזי שפסק לרעת נהג בלתי זהיר שהתבונן בעוברת אורח וגרם נזק, ודרש עליו את פרק התפילה: "לכביש הבט ואל תפן ליצר".

וחשיבות הדיוק: "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון", התאוננת בפני, "מה פתאום הם אומרים 'מרון', ועוד ממציאים שהדבר קשור לכבשים? איה צאן ואיה תפילת הימים הנוראים? הלא ברור הוא שכוונת המחבר היתה לומר כבני מרום, כמו שהמלאכים מהללים את הקודוש-בורך-הוא, כך אנו, יושבי מטה, מהללים את שמו". ולא הסכמת להתפשר כי שני הפירושים אפשריים. "כבר סיפרתי לך על המילה בעברית שחידשתי?".

על אף שהיו שהחשיבו אותך מתנגד לדת ונגד כל גילוי רוח ישראל סבא, היית כל שנותיך בדו שיח עם בית המדרש אותו עזבת. הרגשות העזים ביותר התפרצו ממך כשדיברת על תלמידי החכמים, על הרבנים. השווית בין העבר להווה ללא הרף, בדקת מה נכתב במקרא, מה בתלמוד, התפלמסת עם רבי עקיבא, הטית כתף לחזק את הרמב"ם, התפלפלת עם פסיקות הרב עובדיה והבאת את רבי ישמעאל כתימוכין. אחת הפתיחות השגורות ביותר על פיך היו "אמרתי לרב של בית הכנסת שלנו" ואז גוללת את כל הכעס שלך על עוולות שראית ביהדות, ביהודים, בסדר התפילה, בבית הכנסת, בסלסולי החזן, ברגישות המתפללים, במילות הסידור – אבל אמרת בית הכנסת "שלנו". היית חלק ממסורת יהודית עתיקת יומין של ויכוח, של חוסר הסכמה קיצוני שגולש למילים קשות ולפסים אישיים. היית יהודי כל כך. וחם כל כך.

כשהקשבתי – שוב – לאחת מדרשותיך חוצבות הלהבות, יכולתי לשמוע את הנער שנופל מאופניו כאשר סוטר לו הרב על לא עוול בכפו. יכולתי לשמוע את העלבון בקולך על כך שהודרת מעולם הטקסטים היהודיים שאותו אהבת ובו שחית כדג במים. היית מלא מרירות כאילו הדברים קרו לפני שעה קלה, היית מלא להט כאילו אתה עדיין בן 16, עדיין רכוב על אופניך, כאילו לחיך עדיין בוערת מן המכה.

ועוד על כבוד המסורת: אני זוכר את אבא מטלפן אליך בדחיפות ביום שישי או באחד מימי השבוע, כשנתקל ברדיו בתוכנית חזנות מוצלחת. "פתח מהר את התחנה הזו והזו, הם משמיעים חזנות!". כבוד עצום רחשת לחזנים 'אמיתיים', ובעיקר ליוסל'ה רוזנבלט: "הקשב לו", אמרת לי, "כיצד הוא מבטא את המילה 'מאמע', את המילים 'ריבוינו של עוילם', את המילה 'אוי' – אתה ממש יכול להרגיש את כוונתו, לחוש אותה. לא כמו אותם חזנים שמסלסלים וקולם כצפצוף הזרזיר". אז, כמובן, נתת את הדרשה הקבועה על כך שאינך מעז להפריע ליוסל'ה בעיצומה של תפילתו, הגם שזוהי נגינה דיגיטלית בלבד. "שפתיו דובבות בקבר בשעה שאנו משמיעים אותו, כיצד אעז להפסיק את תפילתו", תמהת, והדגשת שגם כאשר אתה מגיע לאיזה מקום ברכבך והרדיו עדיין מנגן את הפרק – אינך מדומם את המנוע עד שתשמע אותו מגיע לסיומו.

וכמה גאווה הייתה לך בכך שאת הספדך על יוסל'ה ביום היארצייט שלו השמיעו בשידור חוזר, שנה אחר שנה, בתחנת הרדיו אליה התראיינת לפני שנים מספר.

היית מלא געגועים לסבתא יהודית. הפעמים היחידות בהן ראיתי אותך מנגב דמעה היו כאשר דיברת אודותיה. היא לא משה מזכרונך, תמונתה לא ירדה מעל שולחנך, את הנר שלה לא חדלת מלהדליק. על אף שסבלת כאבים עצומים, הכאב הגדול ביותר שלך היה על כך שלא הצלחת להציל את חייה.

סבא יוס 4

אין לך מושג כמה שימחת אותי כשבאחת משיחות ימי שישי שלנו, אותה פתחת כשאתה חלוש, עייף וכאוב, אמרת לי בסיום השיחה: "קודם, לפני שהתקשרת, הרגשתי לא טוב. אבל כעת אני מרגיש הרבה יותר טוב, הודות לשיחה איתך, שהסיחה את דעתי מן הכאב". אין גבול לאושרי על כך שהצלחתי לקחת ממך מעט כאבים.

מאז ניסיתי לשכנע אותך שתשוחח יותר עם אנשים, שתיחלץ מכס המלכות שלך במרום הכורסא ותצא לשיעור דף יומי, לטיול או לביקור משפחתי. נוכחתי לראות ששקיעה בעצמך מגדילה את הכאבים, ואילו אוויר צח ושיחה יכולים ליטול ממך חלק מהם.

אחד השיעורים החשובים שלמדתי ממך היה קשור דווקא ללוויות. סיפרת לי על שופט שבשעה שנפטרה אמו, והוא עודו מכהן, השתתפו בהלווייתה אלפי אנשים שבאו, עודדו, ניחמו, הקשיבו לסיפורים וחיזקו את ידי האבל. מה מר היה לגלות כי בעת פטירתו של השופט עצמו, בקושי קיבצת מניין אנשים כדי שיוכלו לומר עליו קדיש. "טוב לכלב החי מן האריה המת", אמרת לי, והדגשת כי על האדם לברור היטב את הקרובים לו, לדעת איזה מהם הוא חנף ואיזה חבר אמת.

כיתה א' או ב'. מסיבת החומש בפתח. המורה מבקשת מתנדבים לקרוא בעל פה פרשייה מפרק א' בספר בראשית. אני, שתמיד נכון לעמוד על במה ולפתוח את הפה, מתנדב לאלתר ובוחרים בי לקרוא. אמא אומרת מיד: נבקש מסבא להקליט לך. תחילת שנות התשעים. סבא הוא היועץ המשפטי לממשלה. על שולחנו מונחים תיקים כמו משפט דרעי, ויסות מניות הבנקים ומשפט דמניוק, והוא חוזר מהעבודה ומקליט לי את הפרשה.

"ויאמר א-לוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", מטעים סבא את הפרשייה השנייה בתורה, בריאת היום השני. ואני, ערב ההופעה, שומע שוב ושוב באוזניות, כוסס ציפורניים, לא בטוח אם אצליח לקרוא כמו שצריך, כמו שסבא. אבא אומר לי: "תקשיב לקלטת של סבא עד שתדע".

מסיבת החומש. הילדים עומדים בשורות כמו במסדר צבאי. אני עומד בשורה הראשונה. עוד מעט ייתנו לנו ציורים מנוילנים של ספרי תורה קטנים שעליהם מצוירות אותיות ועל גביהן מרוח מעט דבש, סגולה לאהבת התורה. אבל קודם לכן: ההופעה.

הילד שלפנַי מסיים את קריאת היום הראשון. אני נושם נשימה עמוקה ומוציא את זה החוצה. "ויהי ערב ויהי בווווקר, יום שנייייאי". את יום שלישי קורא ילד תימני. המורות ניגשות עם ספרי התורה. לפני שאני מלקק המורה אומרת לי: "חשבתי שתקרא בנוסח ספרדי".

מה לא הייתי נותן כדי למצוא את הקלטת הנושנה הזו, שסבא הקליט במיוחד עבורי. שמונה עשרה שנים אחר כך הרגשתי שגמלתי לו מעט, כשהיה חסר קורא בתורה במסיבת בר המצווה של יהונתן, אותה חגגנו בעלייתו לתורה. סבא התרגש כל כך וחזהו התנפח מגאווה כשראה איך אני קורא "על עיוור", בלי הכנה מוקדמת, כשבן דוד רחוק מסמן לי בזווית העין את טעמי הקריאה. "שפתיים יישק", אמר לי וחיבק.

PicMonkey Collage2

ילדיו: רופא, עורך דין וטייס,  פסיכולוגית, אדריכלית וקלינאית תקשורת. סבא לא היה מי-יודע-מה פלורליסט, אבל הדעות הן לא תמיד אלה שמשנות, אלא העובדות. והעובדה היא שיש לו ילדים מוצלחים, חיוביים, כישרוניים, איש מהם לא ערירי, כולם מוקפים במשפחות אוהבות והם מלאי חיבה זה לזה. וזה מה שחשוב.

אינני יודע אם קורות החיים של סבא, כפי שהוא סיפר לנו אותם, היו מדויקים במאה אחוז. יתכן שחלקם לוקה בהפרזות, אולי בדרמטיות יתר. אולם אני יודע שהם מרכיבים את הסיפר, הנרטיב, שלי.

הייתי שם עם סבא כאשר העיז את פניו מול הקצין הבריטי במחנה המעצר בלטרון. התקוממתי כמותו כאשר עורך דין ירושלמי ניסה לגזול ממנו את תעודת ההסמכה שלו. התאבלתי איתו על מותו של אביו כשהוא בן חמישים בקושי, ופקפקתי איתו במקצועיותו של הרופא שהזריק לו את החיסון. זעמתי איתו כאשר פסלו לו פסקי דין ונחרצתי כמותו כאשר חש לעשות צדק. חמלתי איתו כאשר ראיתי את האב הערבי של הבחור שהתגייר ונהרג כחייל יושב במסדרון. הייתי מלא קוממיות וגאון כאשר ביקשו לשלוח את סבא לישיבה בארצות הברית של אמריקה, והוא בתגובה אמר: "שלמה בן יוסף עולה לגרדום, ואילו אני, יוסף בן שלמה, אסע אל נמל מבטחים מעבר לים?".

 הייה שלום, סבא יוסף בן שלמה. עלית למרום ובאמתחתך חיים של עשייה למען ישראל בארצו. הקדשת את חייך למען הצדק. קיימת את הדין והאמת והשלום, כלשון הפסוק שאהבת "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". שכב בשלום עם אבותיך, ותעמוד לגורלך לקץ הימים.

הבדילות הקיומית. חלק ג'

יומן ניו יורק

חלק שלישי ואחרון – בקרת כלי נשק (Gun Control)

ט.

מארק צ'אפמן הרגיש שהדמויות המיתיות שמגולפות בגדר המתכת שמקיפה את הבניין מדברות אליו. למעשה, הרגיש שהן כמו שטנים קטנים בתוכו. שהוא בא מעולם עתיק כדי לעשות מעשה שחייב להיעשות. אין לו ברירה. כל חייו מוליכים אותו בכיוון הזה. הוא בא לפה כבר פעם אחת והתחרט. ועכשיו זה הזמן.

הוא עמד שם מהבוקר. קרא ספר. "התפסן בשדה השיפון". שוחח אקראית עם שומר הבניין. הוא חיכה כל היום. ב-22:50 זה קרה. המונית הגיעה. הם יצאו. הוא הרגיש את הקת הקרה בכיסו. הם חלפו על פניו. צ'פמן כיוון את אקדחו וירה חמישה כדורים מאקדח התופי שלו, מתוצרת צ'רטר ארמס. השוער חטף את האקדח ובעט אותו לאורך המדרכה. צ'פמן הסיר את כובעו ומעילו, והתיישב על המדרכה, מחכה להגעת השוטרים. השוער צעק עליו: "אתה יודע מה עשית?". צ'פמן השיב: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון."

זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 ברחוב 72 פינת סנטרל פארק ווסט, הכניסה למלון הדקוטה. הייתי שם עכשיו. רוחותיהם של הרוצח והנרצח עדיין מסתובבות שם, על אף שזה מת וזה כלוא כבר למעלה משלושים שנה באחד מבתי הסוהר השמורים באמריקה.

את האקדח שלו קנה צ'פמן בהוואי, שם גר עם אשתו ועבד כשומר בבית דירות בהונולולו. הוא היה בחור מוזר. מכור לסמים. בעיות קשות במשפחה. אמא שתלויה בו. אשה שכרוכה אחריו. בעיות נפשיות. מזור לנפשו הפצועה מצא בספר של ג'יי די סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". בהשראת הספר החליט שלנון הוא "מבוגר מזוייף" שמסמא את עיניהם של מאות אלפי ה"ילדים" שפזורים ברחבי העולם ו"הולכים שבי אחרי הזיוף".

לנון חותם לצאפמן
לנון חותם לצ'אפמן על אלבומו החדש, שעות ספורות לפני הרצח

הוא נסע לניו יורק לרצוח את לנון, אך גילה כי לא יוכל להשיג שם תחמושת לאקדח. לשם כך טס לאטלנטה שם קנה את הכדורים, אותם ירה מספר ימים לאחר מכן בגבו של הזמר-האליל.

לוזר שמנמוך ומשקפופר עם בעיות נפשיות רצח את האגדה המערבית, האיש ששר על כל מה שדור שלם חלם ודמיין. בעזרת אקדח תופי וחמישה כדורים.

י.

אריק האריס ודילן קלבולד נכנסו ביום שלישי בשערי בית הספר שלהם. הם שלפו שני כלי נשק אוטומטיים וירו בחבריהם ללימודים, שישבו על הדשא. לאחר מכן פנו לקפיטריה, בה הטמינו קודם לכן מטעני חבלה, תוך שהם יורים בתלמידים נוספים. מורה שהבינה מה מתרחש רצה לספרייה והזהירה את התלמידים בה, שתפסו מחסה מתחת לשולחנות. לאחר שירו במורה שניסה להגיש עזרה ראשונה לתלמיד והרגו אותו, זרקו שני מטענים נוספים לתוך הקפיטריה והתקדמו לכיוון הספרייה. המשטרה, שקיבלה התראה על המתרחש, נערכה מחוץ לבניין וניסתה לירות לעברם, תוך שהיא מנסה לקבל תמונת מצב אמינה של המתרחש.

הם נכנסו לספרייה. לא ראו איש, שכן כולם היו מתחת לשולחנות. החלו לירות באקראי מתחת לשולחנות. מדי פעם התכופף האריס מתחת לשולחן, אמר "פיק-א-בו" ("קוקו") וירה. כך הרג את קסי ברנאל. את אחת התלמידות שאל האם היא מאמינה באלוהים. מסע הרצח, שנמשך ארבעים ושש דקות, הסתיים בשנים עשר תלמידים ומורה הרוגים, ועשרים וארבעה פצועים. תלמיד בשם ג'ון סָ‏אבַ‏אג', שהיה מכר של קלבולד, היה בספרייה בעת הטבח. הוא שאל את קלבולד "מה אתם עושים?", וקלבולד השיב, "או, רק הורגים אנשים".

מעבורת לסטטן איילנד 002

היה זה ב-1999. חמש שנים לאחר הרצח פורסם מאמר בשם "המדוכא והפסיכופת". הפסיכיאטרים שפרסמו אותו אבחנו את האריס כפסיכופת קליני ואת קלבולד כדיכאוני. הצירוף הקטלני של השניים גבה את חייהם של שנים עשר נערים, אולם מסקנת השירות החשאי בעקבות חקירת הרצח היא החמורה:

"החוקרים מצאו שרוצחים לא 'נשברים'. הם מתכננים. הם רוכשים כלי נשק. הם מספרים לאחרים מה הם מתכננים. הילדים הללו בוחרים במסלול ציבורי ארוך ומתוכנן לכיוון האלימות. ואין כל פרופיל. חלקם חי עם שני ההורים ב'משפחה אידאלית כלל-אמריקנית'. חלקם היו ילדים שהוריהם התגרשו, או חיו בבתי אומנה. חלקם היו מתבודדים, אבל לרובם היו חברים קרובים".

כולם חשודים.

יא.

אפשר להמשיך בסקירה הזו לנצח. בישראל ישנה תחושה שבארה"ב לא לומדים לקח, ובכל כמה שנים ישנו טבח מזעזע: פעם באוניברסיטה, פעם בבית ספר תיכון ופעמים נדירות גם בבית ספר יסודי.

ניתן להבין את מקור התחושה הזו, אולם אפשר לקבוע בצער כי היא מוטעית לגמרי. מסעות רצח בבתי ספר אינם מתרחשים ברחבי ארה"ב אחת לכמה שנים, אלא אחת לכמה שבועות. רק החמורים והנרחבים שבהם צפים לתודעת כלי התקשורת העולמיים, ובהם אלה הישראלים. הבעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כמה נתונים:

בוויקיפדיה ישנו ערך על "מסעות ירי בבתי ספר". מופיעים שם מקרים מקנדה, אירופה, דרום אמריקה ואסיה. לארה"ב יש ערך נפרד, והרשימה בו ארוכה פי ארבעה מזו של כל המדינות האחרות  יחד.

המקרה הראשון שנרשם בדבר רצח בבית ספר התרחש ב-1764. ארבעה אינדיאנים חמושים נכנסו לבית הספר 'פונטיאק רבליון' בפנסילבניה ורצחו ביריות את המורה ותשעה או עשרה תלמידים (ישנם דיווחים סותרים בנושא). רק שלושה ילדים שרדו.

9.11 ממוריאל ובאטרי פארק (3)

מתחילת השנה האזרחית הנוכחית (2013), נהרגו בבתי ספר שמונה בני אדם ושנים עשר נפצעו, כתוצאה מירי. בשנת 2012 מתו 42 איש וששה עשר נפצעו. 28 מן ההרוגים נרצחו בבית הספר היסודי  'סנדי הוק' ע"י אדם לנזה, תלמיד מצטיין בעל הפרעה נפשית מאובחנת.

ב-2007 תלמיד ממוצא דרום קוריאני, סונג-הוי צ'ו, רצח בעזרת שני אקדחים חצי אוטומטיים 32 תלמידים באוניברסיטה בשם 'וירג'יניה-טק' במדינת וירג'יניה. החלק המקומם ביותר במקרה הזה, נמצא באזהרות המוקדמות אותן אותת הרוצח לכל עבר. הוא הטריד סטודנטיות, נהג במוזרות, כתב מחזות אלימים שהפחידו את מורתו, נטה להסתגרות והראה חוסר התפתחות רגשית. אולם:

"צ'ו נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, בה נמצא כי הוא סובל מדיכאון, הפרעה חשיבתית ומהווה איום ישיר על עצמו ואחרים. למרות שנמצא כי הוא מהווה איום על עצמו, הוחלט כי יעבור טיפול בתור מטופל חיצוני. בגלל שלא אושפז בכפייה, צ'ו עדיין היה זכאי לקנות ולהחזיק נשק על פי חוקי מדינת וירג'יניה".

מסקנות ועדת בדיקה שמינתה האוניברסיטה היו:

החלפת כל דלתות הכניסה החיצוניות למבנים באוניברסיטה כך שיקשה לפורצן

התקנת מנעולי דלתות פנימיים בכיתות הלימוד

הנהגת שימוש בכרטיסים אלקטרוניים לצורך כניסה לחלק ממבני האוניברסיטה

בדיקת שימוש במצלמות מעקב בנקודות מפתח בקמפוס

התקנת לוחות הודעות אלקטרוניים במקומות שבהם ניתן להתריע בפני הסטודנטים על מצב חירום

התקנת מערכת איתור אלקטרונית לחברי קהילת האוניברסיטה.

חסר לכם משהו? אולי משהו שקשור לסטודנטים עם בעיות נפשיות קשות ונשק? אה, זה לא בתחום אחריותה של הוועדה.

יב.

אחרי הטבח בסנדי הוק, שאירע בדצמבר האחרון, קראתי כמה כתבות ישראליות שרוחן הכללית היתה "הנה, עכשיו סוף סוף יתפכחו האמריקאים. אין סיכוי שאחרי טבח נורא כזה לא יעשו שינוי משמעותי וישנו את החוק כדי להגן על הילדים שלהם". ובכן, בדקתי מעט את הנושא.

הזכות להחזיק נשק מעוגנת בתיקון השני לחוקה של ארה"ב, שאומר כך: "מיליציה מאוסדרת (כלומר 'סדירה' או 'מפוקחת', תלוי בפרשנות. במקור: regulated) היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית. זכות האנשים להחזיק ולשאת נשק לא תהא מופרת".

אפשר לצמצם או להרחיב את הפרשנות לתיקון הזה, אולם מה שברור מעל לכל ספק – ושאושר גם בבית המשפט העליון ברוב דחוק – הוא שאין אפשרות לאסור כליל על אחזקת נשק בשום מדינה בארה"ב. מה שנשאר הוא לתקן תקנות שיגבילו את האחזקה עד שיהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית.

למי שתוהה אם אפשר לשנות את החוקה עצמה רק נאמר, כי לשם כך דרושה הסכמה של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ואשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות. מלבד העובדה שרוב המדינות הן בעלות רוב רפובליקני שמתנגד באופן גורף לשינויים, הן בחוקה והן במדיניות אחזקת הנשק, המצב הנתון הוא שאובמה לא מסוגל להגיע להסכמה עם 51% מהמחוקקים שלו, ולכן האפשרות הזו היא לא פחות ממופרכת. הנשיא יכתיר את עצמו למלך אמריקה הצפונית ויחבוש כתר עשוי שן פיל לפני שיצליח להעביר שינוי כה דרמטי בחוקה.

למעשה, אובמה נאבק בכל כוחו להעביר תקנות שיאפשרו, בסך הכל, להגביר את הפיקוח על מכירת הנשק, כדי שזה לא ייפול לידי פסיכופתים מהסוג שמבצע טבח בבתי ספר. הנשיא אפילו לא נאבק לניצחון, אלא על מראית עין של ניצחון, כאילו קידם ערך ליברלי של שמירת חיי אדם בתקופת כהונתו. אבל אפילו את הניצחון הקטן הזה הרפובליקנים לא נותנים לו. אז מה קרה לאמריקאים, הם השתגעו?

אפשרות הניתוח הפוליטי תמיד קיימת: היא תראה את יחסי הכוחות, תסביר מדוע הכל עניין של נקמנות קטנונית, תקשור את העניין לתקציב ולמפלה הרפובליקנית המפוארת בבחירות האחרונות. היא לא תטעה, מן הסתם. אולם אני רוצה להציע פרשנות אחרת.

יג.

אליהו אשרי היה נער על סף בחרותו. שמונה עשרה. משפחתו גרה ביישוב איתמר. אמא שלו אמרה כי היה "עדין נפש ואציל, אוהב שלום ורודף אמת". הוא למד במכינה הקדם-צבאית 'צופית' שביישוב נווה צוף. אליהו נראה בחיים לאחרונה ביום ראשון, 23 ביולי 2006 ב-21:00 בערב, בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ניסה להגיע למכינה שלו, ולשם כך היה זקוק לשני טרמפים, אולי שלושה. הקשר עמו נותק מאותה שעה בה נצפה בטרמפיאדה. החיפושים אחריו החלו, עם התמקדות בפן הפח"עי.

לאחר ארבעה ימים של חיפושים אינטנסיביים, מעצר של פעיל תנזים וחקירתו, נמצאה גופתו של אליהו בפאתי רמאללה. הוא נחטף, וכמעט מיד לאחר מכן נרצח וגופתו הוחבאה.

הציבור הדתי היה נסער. אזהרות הטרמפים, ששכנו להן במרתפי התודעה מאז חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן, גם הוא בן המגזר, שתים עשרה שנים קודם לכן – החלו להבהב שוב. הורים תחבו כסף לכיסי ילדיהם. מועצות מקומיות מימנו מחדש את ההסעות הממוגנות שהתדלדלו מאז שככה מעט האינתיפאדה השנייה. רבנים הוציאו פסק הלכה, שקורא שלא לנסוע בטרמפים.

בכירי הרבנים של הציונות הדתית היו חתומים על הפסק. "העולה על טרמפ שנהגו אינו מוכר לו אישית – חוטא. התרשלות בתחום זה מסכנת את האומה כולה", כתבו הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב צפניה דרורי.

אליהו אשרי

אין מצב, אמרתי לחבריי. לא יקרה. למה, תמהו, הרי רבנים נחשבים סמכות, בעיקר בעיני צעירים, השיבו לי. היה מעט קשה לנסח אולם לבסוף הצלחתי: נסיעה בטרמפים אינה הרגל ואינה תחביב. היא לא נועדה לחסוך בכסף, היא לא נועדה לחסוך בזמן. נסיעה בטרמפים היא חלק מהד.נ.א של הצעיר הדתי (לא החרדי, אגב). היא אורח חיים ותרבות. היא דבר שאי אפשר לשנות בקלות, בטח לא בפסק הלכה אחד ויחיד ואתם יודעים מה? גם לא בחטיפה רצחנית פעם בעשר שנים.

כי נסיעה בטרמפ היא הרבה מעבר לזמן ולכסף. היא סמל סטטוס. הושטת היד בכל מקום – ולו בצומת הנידח ביותר, או, לעומת זאת, הסואן והעירוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – מסמלת כלפי שנים את החופש. את השחרור מאמצעי התחבורה ה'רגילים' כמו אוטובוס וה'בורגנים' כמו מכונית או מונית. כלפי חוץ היא מסמלת אורח חיים שבוחר לתת אמון, לשבור זרות, להכיר טובה, לסמוך על הנס, לסמוך על הזר שהוא בעצם 'אחי'. כל אלה מאפיינים עמוקים מאוד של הציונות הדתית, שכמו כל הדברים, באים לידי ביטוי מוקצן בשנות הנעורים.

יד.

אנו נוטים לשכוח שפירוש השם 'ארצות הברית', הוא איחוד מדינות שנמצאות באותה יבשת. החיבור ביניהן, גם אם הוא טבעי, אינו מובן מאליו. חלק מהמדינות שונות מאוד זו מזו. האוכלוסייה שמרכיבה אותן, המסורת שלהן ושנת צירופן לאיחוד. אמנם, השפה משותפת, השלטון משותף וכן כל סממני השלטון (המנון, דגל וחלק גדול מהחוקים), אולם בסופו של דבר מדובר בפדרציה.

ארצות הברית הגדולה שבה חמישים מדינות, התחילה משלוש עשרה מושבות שמרדו בבריטניה וזכו בעצמאות בשנת 1776.  לאחר אחת עשרה שנים של דיונים הן קבעו לעצמן חוקה משותפת, אולם ארבע שנים לאחר מכן כתבו תוספת שנקראה בשם 'מגילת הזכויות', שהוסיפה עשרה תיקונים והגבילה את כוחה של החוקה. הדאגה באותה תקופה היתה לא רק כיצד מתגוננים יחד מול אוייב משותף, אלא גם כיצד להגן על המדינות זו מפני השתלטותה של זו.

התיקון השני, שמאפשר לכל אזרח להחזיק בנשק, בא בדיוק על הרקע הזה: הדיבורים על צבא משותף הולידו את החשש שמנהיג חזק מדי ינצל את הצבא כדי לספח את אחת המדינות. לפיכך נקבעה זכות האזרחים להתארגן כמיליציה מקומית ולהדוף את הצבא הפולש.

metropolitan2 001

סיבות נוספות שנמנו לחירות באחזקת הנשק הן השתתפות באכיפת החוק, הרתעת ממשלה רודנית, הדיפת פלישה, דיכוי התקוממות, מימוש הזכות הטבעית להגנה עצמית.

האם משהו מהסיבות האלו מתקיים היום? לכאורה לא ממש. איש לא מעלה בדעתו שניו יורק תאיים על ניו-ג'רזי (למרות שהיא זקוקה לה כחצר אחורית, לשם היא זורקת את הדברים שלאף אחד אין כוח להתעסק איתם), שהמשטרה לא תצליח להשתלט על התפרעויות של מיעוט כלשהו ויהיו זקוקים לאזרחים עם נשק כדי לעצור אותן (רוב הסיכויים הם שהחשש מתביעת פיצויים ענקית תשאיר את כל האמיצים חמומי המוח בבית), פלישה לארה"ב יכולה להתרחש, אבל בדמיונם של האמריקאים רק על ידי תושבי מאדים, ומול פייזרים רבי עוצמה – רק רובה דו-קני חצי-אוטומטי לא יוכל לעזור.

טו.

אז מה נשאר? כמו בפסיקת הרבנים נגד הטרמפים – נשאר הד.נ.א.

אהיה יהיר אם אנסה למפות את הד.נ.א האמריקאי בלי שעשיתי מחקר רציני על הנושא. וכמו שכתבתי, אני מכיר רק חלק קטן מאזור מסויים בעיר אחת בתוך מדינה אחת בארה"ב. אינני מדען, אין לי תואר בסוציולוגיה. אך כשאני בא בין אנשים, אני יודע להעיד על הדברים אותם אני מרגיש. ובעקבות הרשומות הקודמות כתבו לי אנשים כי בנוכחותם בביקורים ובמגורים במדינות שונות בארה"ב, התחושה אותה תחושה: כל אדם לעצמו.

ובעצם אין זה פלא. כי רעיון מרכזי בחוקה האמריקאית הוא רעיון החירות. החירות לממש את האושר, שמגולם בעיקר בעושר. החירות להיות חופשי ל- וחופשי מ- כאחת. והאדם שלהם ברוא בצלם א-לוהים, שאם אנו חושבים על זה גם הוא לגמרי-לגמרי לבד.

והשנים הארוכות של המאבק העיקש, הפנאטי לעתים, מול הקומוניזם – שהפקיע את האישי לטובת החברה. והזיכרון וההערכה העמוקה על כך שבאמת ובתמים זו הדמוקרטיה המגוונת ביותר, החזקה ביותר, החפה ביותר משנאה כלפי מיעוטים, על אף שגם היא לא נקייה מסיגים. אולם יכול להיות שהדמוקרטיוּת הזו הושגה בעמידה בלתי מתפשרת על זכות הפרט לממש את חלומותיו ולחתור להצלחה תוך שוויון זכויות מלא. אבל השוויון עושה אותך אחד מרבים ולא אחד בתוך רבים.

ובתוך ההמון, כאשר יש לך רק סיבוב חיים אחד וסביבך מיליוני אנשים שחיים, לכל הרוחות, את חייהם שלהם – מה יכול לשמור על חייך אם לא רובה דו-קני ששוכן לבטח מתחת לדלפק?

לפיכך מרגלא בפומיה של נבחרי הציבור הרפובליקנים, בתגובה לטענה כי יש לצמצם את היכולת להחזיק בכלי נשק המשפט המעניין הבא: "הדבר היחיד שיכול לעצור בחור רע עם רובה – זה בחור טוב עם רובה". איני רוצה שהחברה תיקח אחריות על חיי. גם לא החוק. ולא הנשיא. ולא המשמר האזרחי. ולא מקהלת הכנסייה ובטח שלא השב"כ. אני, רק אני, אקח אחריות על חיי. עם סנאפל בצד, תודה.

ולפעמים זה לא הולך ויש איזה פסיכופת שלוקח לאמא שלו המסכנה את כלי הנשק שאספה בעמל רב ודופק לה כדור בראש ויוצא לירות בעשרים וכמה ילדי בית ספר מסכנים. זה עצוב מאוד. זה ממש קורע את הלב, ולכן עשינו מגבית בשבילם. אבל למה, לכל הרוחות, זה צריך לפגוע ביכולת שלי לממש את חירותי?

טז.

גנטיקה של בדילות.

תאמרו: חלפו הזמנים הללו, של הקאובויז וה"גט אאוט אוף מיי פרופרטי". ובכן, להפך. הם רק הולכים ומתחזקים. כי הרשתות החברתיות מעצימות את הבדילות הזו. כי הרווחה הכלכלית מגדילה את הריק. כי היכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, כלומר, דרך פילטר אינסטגרם מגניב, רק עושה אותנו בודדים יותר ועצובים יותר, ולכן מוכרחים יותר להגן על עצמנו.

אריך פרום ניסח זאת (ב'מנוס מחופש') עוד ב-1941 בבהירות כואבת:

לא רק היחסים הכלכליים, אלא גם יחסי-האנוש הם בעלי אופי מנוכר. במקום יחסים בין בני-אדם הם לובשים פני יחסים בין עצמים דוממים. אך אולי הדוגמה החשובה והמזעזעת ביותר לאווירה זו של כדאיות וניכור היא יחסו של האדם לעצמו. האדם אינו רק מוכר מצרכים, הוא גם מוכר את עצמו ומרגיש כמצרך. עובד הכפיים מוכר את כוחו הגופני. איש העסקים, הרופא והמנהל מוכרים את ה"אישיות" שלהם. הם חייבים שתהיה להם "אישיות" אם ברצונם למכור את מוצריהם או שירותיהם.

לדעתו, הקפיטליזם והמודעות העצמית הביאו את האדם אל 'הבדילות הקיומית'. לא רק בדידות, אלא בדילות. כי כשאני בודד איני רואה אותך. אני רואה רק אותי ואני לבדי. ואני זקוק למישהו שיושיט לי יד. אני יודע שהוא נמצא שם בעלטה ואני רק צריך למצוא אותו, ואז יתרחש החיבור הזה בינינו ויביא לי מזור.

ביקור בסטטן איילנד 122

אבל כשאני נבדל אני רואה גם אותך. ואתה לא יכול להושיע אותי מהיותי אחר. אני רואה את הריקוד שלנו, שלך ושלי, ואנו כה פתטיים. שנינו גיבורים בציור של אדוארד הופר. האור מאיר אותנו לתוך הריק. החושך בולע אותנו ללא תקווה. בוא ונשאר כל אחד בפינתו, כי כשאנו ביחד הלבדים שלנו מתחדדים זה על זה כמו שני סכינים.

לעולם לא אוותר על כלי הנשק שלי. כי כמו שהוא מגן עליי מפניך, האחר, כך הוא יכול לשים קץ לסבל שלי. כשאני מחזיק אותו בידיי אני חש את כל כובד משקלה של הבחירה הזו. וזו הרגשה טובה.

לראשונה

לראשונה מזה שנה וחצי

ישראלי נרצח בשומרון

(מקור ראשון, 1.5.13)

לראשונה.

לראשונה ניגר דמו מאבי העורקים

מבעבע, מתפרץ החוצה בשמחה

כבן לקראת אביו ששב

לראשונה.

לראשונה הפך חיוור כדף

הדם אוזל והולך

כאב רואה שבנו נפל

נשימתו נעתקת עד שיראהו

מתרומם וצועד

לראשונה.

לראשונה קפא חיוכו הטוב

ולא היה בו עוד

רוח לנחם בוכה האלמנה

ויתומיו עומדים וצועקים את שמו

אבא אבא

קום קום

בוא בוא

לראשונה

הבדילות הקיומית. חלק ב'

יומן ניו יורק

חלק שני – מוכר החטיפים

ד.

כמות הקבצנים פה מזכירה את ירושלים. אמנם, הם לא עוברים מדלת לדלת [ודאי הם יודעים שאיש – אבל שום איש – לא יפתח להם] אבל אפשר למצוא אותם בכל מקום: מחוץ לסופרמרקט, ליד המוזיאון וברכבת התחתית.

הוי, התחתית, התחתית. גן העדן לקבצנים, לנגני-רחוב, לנרקומנים, ללהטוטנים ולמטיפים דתיים. גם לכאלה שהם קצת מכל אחד מהנ"ל. קשה מאוד לצלוח נסיעה בסאבווי בלי להיתקל לפחות באחד – או אחת – כזה.

בבוקר ההוא, כשהגעתי מתנשף ומאחר לתחנה ונחתי בשלום על מושבי – השלט האלקטרוני הראה שעוד ארבע דקות תגיע הרכבת הבאה צפונה – התקרבה אליי אישה שמנה עם מעיל דובון כחול. היא גררה אחריה עגלה מרושתת מלאה בדברים, ספק שקיות ספק סמרטוטים ספק בקבוקים למחזור. האשה נעצרה לידי. היה לה שיער שיבה. עורה חום בהיר. היא התכופפה לעברי ועברה את מחסום הארבעים סנטימטר. היא הושיטה את ידה, או שהיה נדמה לי שהיא מושיטה את ידה. היא מלמלה משהו שלא הבנתי והשתתקה. לא שאלתי "מה?". עצרתי את נשימתי, שלא להריח את ההבל שעלה ממנה. ידעתי שהיא מבקשת כסף. אני לא נותן לאנשים ברחוב. לא יודע למה, התרגלתי. לא ידעתי מה להגיד לה. הוצאתי את הטלפון הסלולרי שלי. ניסיתי לפתוח אתר חדשות. התחתית היא מתחת לאדמה, ולכן קיבלתי הודעה "אנא בדוק את החיבור שלך". שמעתי את האשה שישבה על הספסל לידי אומרת "עוד ארבע דקות".

08.2012 006B

הרמתי את המבט. "אוה, סליחה", אמרתי, "לא הבנתי שאת שואלת – " "לא עכשיו אתה תקשיב לי", אמרה האשה במבטא מוזר, שנגרם ככל הנראה מכך שהייתה כמעט חסרת שיניים –  "אתה יודע למה החברה שלנו נראית כמו שהיא נראית, עם הרציחות והגניבות וכל זה? כי אנשים מתעלמים אחד מהשני, זה למה. אתה צריך להתבייש לך שאתה ככה מתעלם מאנשים, אני רק רציתי לשאול אותך שאלה ולא רציתי ממך שום דבר, ואתה במקום להסתכל לי בעיניים שם את הפנים שלך בתוך הטלפון. אז תתבייש, אני לא צריכה שתענה לשאלות שלי ולא צריכה ממך כלום". כך אמרה והלכה לה, מושכת אחריה בזעם את סל הסמרטוטים.

ה.

מה המקום הנכון להסתכל עליו כאשר עולים או יורדים במעלית קטנה, ויש בה אנשים נוספים מלבדך? לא, לא פניהם של האנשים האחרים. הרי זו גסות רוח. לא, לא הרצפה, הרי אין לך במה להתבייש. גם לא התקרה. וכי הלך חולמני אתה? ובכן, כיוון שאתם כל כך איטיים ואני ממהר לעבודה, אגלה לכם. לוח הספרות שמעל לדלת, שמציין את הקומה שבה המעלית נמצאת.

זהו פתרון נפלא למי שמבקשים להימנע מקשר עין. הרי אתה לא מתעלם מהאדם שלידך, על שקיותיו או סל כביסתו או התינוק שעל זרועו או העגלה שהוא דוחף, על בשמיה ותמרוקיה ואיפוריה, על המכנסיים הקצרים ושעון העצר שביד ומנגב הזעה שעל הזרוע והבקבוק התחוב. לא, אינך מתעלם, אתה מאוד אנושי ואמפטי. אתה פשוט עסוק מאוד כרגע בהתרכזות בקומה שאליה אתה מבקש להגיע, ולאדם עסוק, הרי, מאוד לא מנומס להפריע.

כך, בעזרת מבט פשוט ומרוכז, תוכל להיות במקומך, לא לחדור למקומו של האחר, לא לפלוש לפרטיותו במבטיך המטרידים, החוקרים, המפשיטים, השואלים, המשערים יותר מדי. כך ראוי. וכך כולם – או כמעט כולם – עושים.

ופעם אחת ירדנו במעלית, שרית ואני. הימים היו ימי חופשת האביב, וסטודנטים עליזים נפוצו לכל עבר: מי למקסיקו, מי לפלורידה, מי לאיי הבתולה. הזדמנות-חד-פעמית-לפקוד-שכיות-חמדה-תוך-חופשה-קצרה-מהלימודים-המעיקים-על-חשבון-אבא-ואמא. זוגות עליזים עטורי כובעי מצחייה, נרגשים ועמוסי מזוודות חצו את המסדרונות בהליכה מהירה, תכליתית ומשוחררת. אבל אנחנו היינו מעט קודרים יותר: התינוק שלנו חלה מעט, ונזקק להשגחה בבית החולים. חזרנו הביתה לארוז מזוודה לכמה ימים של שהות לצד המיטה שלו. בדרך חזרה מהדירה נדחקנו במעלית הבניין הקטנה עם המזוודה, זוג אסייתים חייכנים ואמריקאית כהת שיער.

IMG1313A

"אז לאן אתם נוסעים לחופשה?", שאלה האסייתית – שעל פי הניחוש וההסתברות מוצאה יפני או דרום-קוריאני – תוך שהיא מדגישה את המילה "אתם", כאומרה: כ-ו-ל-ם נוסעים בעונה הזו. הבטתי בשרית והיא הביטה בי. "למעשה", אמרתי בחיוך, "אנחנו נוסעים להיות עם הבן שלנו בבית החולים". כהרף עי החיוך החליף את מקומו בחיוורון. "הו, אני כל כך מצטערת. לא… לא התכוונתי להתע- לחט- לשאול… אני כל כך מקווה שהוא יהיה בסד- שיהיה בריא. סליחה, סליחה. פשוט כולם נוסעים וחשב- הנח- שיערתי שגם אתם בדרך לחופשה עם המזוו- רק שיהיה בריא. בהצלחה. סליחה. סליחה".

"זה בסדר", אמרתי, "הוא בחור קשוח והוא יעבור את זה במהירות. אני מעדיף שתשאלי ותהיי מובכת מאשר שתתעלמי בנימוס". הנסיעה בת שבע הקומות הסתיימה. הנוכחים מיהרו להתרחק מאזור האסון, בעיקר האמריקאית, שלא הוציאה מילה ולא החליפה מבט משך כל השיחה. רק עיניה – נכון – היו תקועות בלוח המראה את מספרי הקומות. כשהמעלית נעצרה היא גמאה את מסדרון הכניסה בצעדי ענק מנומסים. היפנית שוב ביקשה סליחה ואיחלה החלמה מהירה.

אבל בנסיעה הבאה אליה נקלענו יחד במעלית, האמריקאית כהת השיער ואני, היא שאלה לשלומו של התינוק. "הם חולים כל כך בקלות בגיל הזה", אמרה.

ו.

שוב בתחתית. בין הקרונות מפרידות דלתות כבדות שניתנות לפתיחה בהזזה. אולם הקרונות לא מחוברים פיזית, יש ביניהם רווח של כחצי מטר. בין קרון לקרון רועדת רצפה מתכתית, חציה מקרון אחד וחציה מרעהו, ושתי שרשראות ברזל דקות שניתן להיאחז בהן מתוחות בצדדים. שלטים באדום ושחור מזהירים שאין לעבור בין קרונות כאשר הרכבת בתנועה, אולם בעלי עניין, כמו הקבצנים והמטיפים הנ"ל, מתעלמים מהאזהרה בקביעות.

הפעם זהו מוכר חטיפים צעיר. עורו שחור, כובע מצחייה מסובב לכיוון אוזנו, בידו קופסת קרטון קטנה, מלאה עד חציה בשקיות חטיפים. הדלת הכבדה נסגרת מאחוריו בטריקה, מחזירה את שאון השקשוק לעמימותו הרגילה. הטקסט האוטומטי, שבוודאי יצא מפיו עשרות פעמים בשעה האחרונה, משוגר במהירות במבטא אפרו-אמריקני. "צהריים טובים 'תיי ורבותיי. קוראים לי קווין ואני עובד למחייתי כמוכר ח'פים. אנ'לא גונב, אנ'לא שותה ואנ'לא מעשן חשיש, אנ'רק מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי. אבקש מאוד את תמיכתכם אז אם אתם 'נים בחטיף טעים בדולר אחד בלבד אני כאן בש'כם".

אף אחד לא זז. הבחור נע, מאוכזב, לאורך הקרון. עוצר מדי פעם בנקודה אסטרטגית. מחכה, שמא יתחרט מישהו. שמא יתפתה למראה שקיות השוקולדים הקטנות האחוזות בזרועו. למעשה, מוכרי החטיפים לא נדירים כאן, אך כמעט ולא ראיתי אנשים שקונים מהם. האם הם חוששים מבעיות היגיינה? האם הם חושבים כי זהו בזבוז לקנות בדולר שקית ששווה אולי רבע מכך? האם הם נרתעים ממוכרי החטיפים בשל צבע עורם, שהוא תמיד שחור?

מולי ישב איש שחור מבוגר. שיערו אפור-קצוץ. לגופו מעיל דמוי עור חום. לאורך כל ההכרזה הנרגשת של מוכר החטיפים הוא הביט בו בחיבה, בהערכה אפילו. נדמה לי שהתרגש מן ההכרזה "אני מתפרנס בכבוד מהעבודה שלי". ראיתי כי הוא פשפש בכליו אחר כסף קטן, ומבטו הפך מאוכזב כשלא מצא, ככל הנראה, אף מטבע או שטר.

הנער, שראה כי האיש מחטט בכיסיו, התקרב ונעמד לידו. המבוגר הביט בו. "מצטער", אמר ומשך בכתפיו באכזבה ניכרת. "הייתי רוצה לקנות ממך, אך אין עליי כסף קטן".

הבחור התקפד. "אם אין לך כסף", אמר ביבושת, "למה אתה ממשיך להסתכל עליי?".

הוא לא חיכה לתשובה. הרכבת נעצרה בתחנה. הדלתות נפתחו. הוא ירד במהירות ונחפז אל הקרון הבא.

ז.

ערים הן קופסאות ניסוי ענקיות. תלי נמלים שקופים שתושביהם מתרוצצים בהם ימינה ושמאלה, למעלה ולמטה, בונים, מחריבים, משמרים, מביאים לחם, עושים בילויים – חיים במחזוריות, שלצופה מן הצד ידועה מראש, שלא כמו לשוכנים בתוך הקן.

וניו-יורק היא ניסוי ענקי בזרוּת.

מה קורה כששמים יחד, על אותו אי, מיליון בני אדם? מה עושה לנפש האדם האפשרות הסבירה, הכמעט-ודאית, שלא תראה את האדם שעומד מולך עוד פעם אחת בחייך? ניו-יורק טובה למי שמבקש להעלם בה. היא עושה לך זרוּת גדולה גדולה, קרה, נימוסית. הנמלים לומדות לחיות זו לצד זו. להיעזר זו בזו כדי להוציא לפועל פרוייקטים. להיות נעימות זו לזו מתוקף הצו העתיק "מאי דעלך סני לחברך לא תעביד". אך כאן זה נגמר.

ניו-יורק אינה זרה רק לזרים. אני מרגיש כי היא זרה גם לאנשיה שלה. הניו-יורקרים יושבים בתוך הזרות שלהם בנוחות, כאילו הייתה חליפה ישנה שמתאימה למידותיהם. הם כל כך זרים, שהם אפילו לא יודעים שהם כאלה. כל אדם עטוף בקובייה של אוויר. אוויר שהוא רק שלו. שאסור לגעת בו. שאסור להיכנס אליו ללא רשות. כי כל אדם פה הוא לעצמו. כי יש פה המון בני אדם ולכל אחד הרגלי ההיגיינה שלו והרגלי המוסר שלו והרגלי הצעקות והשקט שלו. אז אל תערבב ואל תיגע. אתה זר.

IMG700A

ביציאה מן הסופרמרקט ניגש אליי אדם וסימן לי בידו להתקרב. התקרבתי. פנה אליי בטון אישי: "אני צריך כסף, תוכל לעזור לי בכמה דולרים?". עמדתי נטוע על מקומי, נדהם. הסתכלתי בו. בשנות השלושים לחייו. שיער שחור. חסון. זיפים. הוא רוצה את הכסף שלי. ידעתי שלא אקבל ממנו דבר בתמורה: לא חיוך, לא הכרת הטוב, לא רעוּת. אנחנו לא מתפללים באותו מניין. הוא לא יבקש חסד על נשמתי. הרגשתי: אני עבורו איש שעבר ברחוב. אולי עני ולא אתן לו דבר, אולי עשיר, ואז אתן הרבה. מה אכפת לו לנסות. עוד רגע יישכח אותי, ורק השטרות שלי יישארו בידיו, לא מזכירים אותי, כבר לא שלי, שלו. יימצאו להם בעלים חדשים ודבר לא יעבור בינינו עם הכסף.

שמעתי את עצמי אומר, עצוב והמום: אבל אני לא מכיר אותך. הלכתי משם וחשבתי על המשפט הזה כל הדרך הביתה, וגם בימים הבאים.

ח.

ולעתים יש רגעים של חסד. קטנים מאוד. נדירים. אבל כשהדלת נפתחת לא רבים יודעים לעמוד באור המסנוור שנגלה מאחוריה. אור של נשמה קטנה שחרגה מחוץ לגבולות המותר. מישהו הזמין אותך לראות מה יש לו מתחת למעיל. לפעמים אלה חיקויי שעונים תוצרת סין ולפעמים קיפולי נייר שעשה בעצמו ולפעמים אך ורק לב חשוף.

אם אתה אמן, אולי תוכל לעשות מזה משהו, כמו ברנדון סטנטון שפתח את עמוד הפייסבוק "Humans of New York", שם הוא מפרסם תמונות של אנשים אקראיים שצילם ברחוב, לצד תשובה לשאלה אחת, תובנת חיים אחת, אפיזודה אחת מהחיים שלהם. אנשים אוהבים את הדף שלו. הוא מקבל עד עשרות אלפי לייקים לכל תמונה, וספר ראשון של תמונות וסיפורים כבר יצא והפך לאחד הנמכרים בהוצאות המקומיות. התרמות שברנדון יוזם מעת לעת לעמותות חסד שונות יכולות לגייס עד מאות אלפי דולרים.

אבל האיש הרגיל לא יודע מה לעשות כשהדלת נפתחת. בתחתית ישב מולי אדם ענקי, לבן. קרחת וזקן צרפתי. מעיל צבאי. בתחנה של 125 עלה בחור צעיר וישב לידו על הספסל. פניו היו שרוטות, הוא דיבר לעצמו בדחיפות של מי שנפשו סוערת. האנשים בקרון הביטו לצדדים. לא בפניו. מי יודע מהיכן קיבל את השריטות האלה. ומדוע הוא מדבר לעצמו. או שהוא משוגע, או שהוא פושע.

IMG387A

לפתע פנה השרוט אל הענק: "הרכבת עוד עולה מעל האדמה באיזשהו שלב?". "רק אחרי 191", ענה האיש בחביבות. הצעיר נראה מתוסכל. "אוי לא", הוא אמר, "אני צריך להגיע ל-181 ואני לא יודע איך זה נראה מתחת לאדמה". "אני אגיד לך איפה לרדת", הרגיע אותו האיש. "אתה מבין", הצעיר לא חיכה להזמנה, "זה היום הראשון שלי בעבודה ואני מאחר. כבר איזו תקופה שאני גר במקלט לחסרי בית, אבל אני נקי, אני לא איזה מסומם. אני פשוט חייב לצאת משם. לא היתה לי מספיק הכנסה עד עכשיו אז הלכתי מחנות לחנות ואף אחד לא רצה לקחת אותי. בסוף בא הבחור הזה ואמר לי: תבוא מחר על הבוקר, בשמונה. הוא לא ביקש המלצות ולא תקופת מבחן ולא כלום. הוא נותן לי את החיים שלי מחדש, אתה מבין?". הענק המהם. "הוא נשמע לי בחור נחמד, כן", אמר, "מגיעה לך הזדמנות". "כן", המשיך הצעיר בקולו הדחוף, "אבל הבוקר הבן ז*** במקלט ניסה לגנוב לי את הארנק, ושם היה הכרטיס של הסאבווי והייתי חייב להיאבק איתו, אתה רואה, כל הפנים שלי שרוטים. אז לקחתי את הארנק שלי בחזרה אבל זה לקח לי זמן ועכשיו אני מאחר. התקשרתי אליו ושאלתי אם יש טעם שאגיע והוא אמר שהוא לבד בחנות והבחורים יגיעו רק מחר. 'אני נותן לך צ'אנס פה, אתה חייב להבין אותי', הוא אמר. ואז הוא אמר שאני אגיע כמה שיותר מהר ועכשיו כבר שמונה ועשרים". "זה רק עוד חמש דקות מפה", אמר הענק, "ואז יש לך עוד חמש דקות הליכה והגעת". "אבל זה לא אשמתי, זה לא אשמתי שאיחרתי, הוא יבין אותי, נכון?". הרכבת נעצרה בתחנה של 168. "עוד שתי תחנות תרד. אני בטוח שהוא יבין אותך, הוא נשמע לי בחור טוב. אתה תהיה בסדר, אני יודע את זה. גם עם המקלט והכל, אתה תהיה בסדר", אמר האיש וירד מהרכבת.

הבדילות הקיומית. חלק א'

יומן ניו יורק

חלק ראשון: אדוארד הופר

א.

בימות הקיץ והסתיו היה בא בכל סוף שבוע הבחור השחור החייכן עם הרסטות ומשקפי השמש, פורש את התמונות הענקיות שלו ליד שערי האוניברסיטה ומחכה. בדרך כלל לא היה צריך לחכות הרבה. לסטודנטים אין כסף לקנות חפצי אמנות ואין יכולת לסחוב אותם אחר כך לארצות שמהן באו ושבהן מחכים הוריהם לשובם.

אז הם קונים פוסטרים, כדי למלא את הבית במשהו. כדי שתהיה להם הוכחה שהיו בניו-יורק, הנה, עובדה, מרלין מונרו על הקיר. או בוב מארלי. או שעונים נוזלים של דאלי. או קו הרקיע המפורסם של מנהטן, עם או בלי מגדלי התאומים, עם מוניות צהובות אימתניות דוהרות למטה על הכבישים. או פועלים אוכלים ארוחת בוקר על קורת ברזל עצומה, מנדנדים רגליים עשרות מטרים מעל פני הקרקע.

ובשולי הערמות של הרסטפאר, אחרי שדפדפת כמה עשרות תמונות כאלו, מצאת גם כמה אחרות. ציורי נוף עירוני בצבעים קודרים וחמים. שחור וצהוב ואדום. ובפעם הראשונה בחיי שמעתי יצירת אמנות. שמעתי אותה מדברת אליי ויכולתי לבהות בה. והבחור חייך בפה מלא שיניים: "יו וואנט דה הופה, מאן? איטס פייב דולה איץ', ג'אסט פוה יה, מאן".

edward hopper new york office

ועכשיו כשהפוסטר הזה תלוי פה מולי על הקיר אני עדיין יכול לבוא יום יום מן החוץ ולהסתכל בו מספר שניות ורק אחר כך ללכת לעשות את שאר הדברים הלא חשובים שאני עושה, כמו לאכול ולקרוא ולגלוש באינטרנט. אז, ברחוב, הסתכלתי על האותיות הקטנות שמציינות את שם האמן. אדוארד הופר.

ואחרי שקניתי פוסטר אחד, חזרתי כדי לקנות פוסטר שני. הבחור עם הראסטות אמר שנגמרו לו ושאולי יביא בשבוע הבא אחרות. אבל בשבוע הבא לא בא, ואחר כך היה חורף ולא בא יותר. ואני הלכתי למוכרי הפוסטרים בברודווי וחיפשתי אצלם אחד אחד, ובסוף מצאתי שניים נוספים ותליתי גם אותם על הקיר. ועכשיו יש לי קיר אטום שעליו תלויות שלוש תמונות של הופר ודרך הקיר הזה אני רואה את העיר ניו-יורק בבהירות שאין שנייה לה.

והרבה זמן חיפשתי מה אני רוצה בעצם לומר. למה הן תופסות אותי ולא מרפות. למה אני הולך את מוזיאון וויטני כולו, רואה דברים יפים, מהנהן בראשי להסברי המדריכה, מדלג בעיניים על יצירות שלקח לאנשים חיים שלמים ליצור אותן – אבל רק כשאני מגיע לחדר האחד שמוקצה להופר אני נעצר ומרגיש טוב. מרגיש בבית. כי אני מבין.

ופתאום המדריכה אמרה את זה, והרגשתי שזהו, אני לא לבדי יותר בעולם. "היצירות של הופר", אמרה, "מאופיינות בכך שהן מלאות בריקניות". "Full of emptiness", כך אמרה במשפט קצר ושג"רי ופילחה כמו חץ את העיגול האדום. כל כך מדויק.

hopper night windows october art room

כזו היא ניו-יורק. מלאה בריקניות. ולא שאין בה דברים יפים, ולא שאין בה דברים מעניינים, ולא שאין בה אנשים נחמדים, ואפילו אנשים יקרים וטובים. אולם בין תאים יש נוזל בין-תאי, ובין בני זוג יש אנרגיה של קִרבה, ובין אחים יש מבטים וחיוכים וניד ראש בלתי מורגש וגנטיקה של הבנה, ובין אנשי ישראל יש קו מתוח של דאגה שמהולה בכעס, קוצר רוח, זיעה דביקה וערבות הדדית. ובין אנשי ניו-יורק יש רִיק. ואני יכול לתפוס את הזנב של זה במילים. ואדוארד הופר תפס את זה בציור, שזה כישרון גדול לאין שיעור.

ב.

כבר זמן מה אני רוצה לספר איך כמה שבועות לפני שנסענו לארה"ב נכנסתי לסניף דואר בירושלים שישבו בו שלושה פקידים. אחד שישב בדוכן שלו, חתם על חבילות ולא קיבל קהל, אחד שאכל סנדביץ' ובין ביס לביס קרא לאחד הממתינים בתור שהתמזל מזלו, ועוד אחת שאשכרה נהגה כמו פקידה וקיבלה את האנשים. רציתי לספר איך נכנסתי לסניף והתיישבתי וחיכיתי יפה, בתור שהלך והתארך. איך הבחורה שהייתה שלישית או רביעית בתור התעצבנה אחרי עשר דקות של המתנה, ושאלה את הבחור שאכל סנדביץ' למה הוא אוכל במקום לשרת את הלקוחות. והוא אמר לה שזה לא עניינה ושהיא יכולה ללכת לסניף אחר, והיא אמרה לו, במבטא קל, שהיא לא מבינה למה מאז שעשתה עלייה לפני שנה רק שולחים אותה ממקום למקום, ואיזה מין שירות יש פה בארץ בכלל. והוא אמר לה, במהלך צפוי למדי, שאם לא טוב לה היא יכולה לחזור בחזרה לאיפה שבאה ממנו.

ולאורך כל השיחה ביניהם נחלק קהל הממתינים לשניים, חלק אחד מצדד בבחורה וחלק אחר בפקיד, וכולם מביעים את דעתם. אלה צועקים מה זה החוצפה הזו, איך את מדברת, ואלה עונים סליחה, היא צודקת! בגלל זה אנחנו נראים ככה! איזו תודעת שירות זו. והכל בצעקות, כאילו הם לא נמצאים באותם עשרה מטרים רבועים. ואני ישבתי וצחקתי, כי הכל היה מצחיק וצפוי ומפתיע עם כל משפט.

אבל במקום לספר על זה אני מעדיף לספר על ניו-יורק.

ג.

לא נכון מה שאומרים על הניו-יורקרים, שאם תיפול ברחוב לא יגישו לך עזרה. שהם לא מתעניינים, שהם אדישים עד מוות. שלך.

שוב ושוב הפריכו אנשים נחמדים ברחוב את חששותיי. שוב ושוב הגישו עזרה, טלפנו למשטרה, הודו בחום, התערבו לטובת, לא נשארו אדישים למראה –

ועדיין מהדהדת אצלי השאלה מה יקרה בשנייה לפני שתיפול. אם יש מי שיחזיק חזק במרפקך ויאמר בגערה: ראיתי שכמעט נפלת. היזהר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי אחרי שחצינו את הים והגענו לפה היה הנימוס, שנראה מוגזם ברמות היסטריות לבחור ממוצע כמוני. אם מישהו רק חלף על פניי בסופרמרקט באופן שנראה לו קרוב מדי – וכשאני אומר קרוב מדי, אני מתכוון במרחק של פחות מארבעים סנטימטר, אך חס וחלילה לא קרוב יותר מעשרה – מיד פלט התנצלות. אם העגלה שלי חסמה את המעבר, האדם שהעגלה עמדה בדרכו פשוט עמד וחיכה. הוא לא פנה אליי, לא כחכח בגרונו, ודאי שלא צעק עליי, ולא עלה על דעתו לגעת בעגלה 'שלי' ולהזיז אותה ממקומה. הוא פשוט עמד וחיכה שאשים לב.

early-sunday-morning

תאמרו: מקרה. יש פסיכוטיים בעולם. אלא שהמחזה הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים מכדי שאייחס את התופעה ליד הגורל. פעם עמדתי בסופר והעגלה שלי הייתה בזווית כזו, שלו היה מנסה לעבור מישהו, יכול היה לשפשף את הידית שלה. באה בחורה. הזיזה אותה והמשיכה בדרכה. הסתכלתי עליה ושאלתי בעברית: "סליחה, את יודעת איפה הקפה השחור?". "מיד מאחורי השורה הזו", ענתה בעברית צחה וללא היסוס, "ליד הסוכר". לא היה לי ספק.

כשהיינו ילדים ולמדנו בישיבה לצעירים, לחגי ולי היה תחביב. ללכת במסדרונות הרחבים של הישיבה הגבוהה הסמוכה, "מרכז הרב", ולהיתקל, כאילו במקרה, בכתפם של בני הישיבה שעברו לתומם מולנו. הספורט היה חביב עלינו, בעיקר בשל ההתנצלויות הרפות והמפוחדות שבני הישיבה הנידפים היו ממלמלים כלפינו, האשמים בהיתקלות.

אולם עם הזמן הבנתי שבין ההתנצלויות שחוחות הכתפיים של המרכזניקים לבין בקשות הסליחה האמריקאיות אין הרבה במשותף. אברכי המשי התנצלו משום שפחדו לפגוע בזבוב. הניו-יורקרים אמנם אומרים "סליחה" ו"סלח לי", וזהו הפירוש המילולי של דבריהם, אולם בעצם אינם מפחדים לפגוע בך, אלא מסמנים עבורך את הגבולות.

אמירת 'סליחה' ברחוב, אין לה דבר עם נוחותך או רגשותיך. זהו מסמן כי חרגנו מן התחום שלנו וחצינו את המרחב האישי זה של זה. כאשר ניו-יורקרים אומרים סליחה זה לזה, הם רק מוודאים שכל הנוכחים באירוע יודעים מה המרחב המותר. שנגיעה ללא רשות היא חציית קו, גם אם נעשתה שלא בכוונה. שהעגלה שלי, נכון לעכשיו, היא הרכוש שלי, שאסור לפגוע בו. המרחב האישי הקדוש מתרחב גם לחפציי, לזמני, לשלוות נפשי. אל תטריחני, אל תפריעני, אל תעמוד בדרכי ומעל לכל, היזהר מאוד מאוד שלא תיגע בי.

edward hopper roominnewyork

אינני יכול להעיד על תושבי ארצות הברית. לנסות להשליך על תושבי יוטה, למשל, מזווית ראייה ניו-יורקרית, יהיה כמו לבחון את האופי הישראלי של תושבי טבעון תוך ישיבה בבר גייז תלאביבי. אולם נדמה שעל ניו-יורק אוכל להעיד.

נכון לעכשיו, עדותי היא שהדבר המקודש ביותר לאדם בעיר הגדולה הוא הבדידות שלו. היותו בדיד בקופסת בדידים ענקית, שכל פרט בה מונח בעריסת אוויר משלו.

משוגע, משוגע לגמרי

אצלנו ביישוב היו אומרים עליו שהוא משוגע ועוד דברים לא יפים. אבל בבית אף פעם לא הרשו לנו לומר דברים רעים על רבנים, ולא משנה מאיזה זרם הם ומה הם עשו. אבל אמרו שהוא נפגש עם ערבים רוצחים ואפילו מניח תפילין בפגישות האלה, וכמו שאבא שלי אמר, בלשונו המעודנת, זה 'לא מובן'.

עידנים אחר כך, כשפגשתי אותו, הבנתי ש'לא מובן' זה אכן תיאור מדויק עבור הרב מנחם פרומן, ולהיקרא משוגע זו מחמאה גדולה בשבילו. לעצמו קרא משוגע כמה פעמים. אינסוף. וצחק. צחוק גדול, עם שיניים.

כשגדלתי פגשתי את האחיין שלו, שסיפר לי שהוא מחרים אותו בגלל אותה פגישה עם אחמד יאסין. חשבתי שהחבר ההוא שלי אמיץ ואיש עקרונות. זה באמת לא בסדר להיפגש עם ערבים רוצחים ואתה לא יכול לצפות שהאחיין בן ה-14 שלך יעבור על זה בשתיקה. ובישיבה התיכונית אמרו עליו דברים עוד יותר גרועים ממה שאמרו ביישוב.

כשהייתי בכיתה י"ב הלכתי לשבוע ישיבה בעתניאל. לארוחת ערב היה פסטה ויכולת לבחור את הרוטב: עגבניות או שמנת. רוטב שמנת זה לא משהו שאפשר היה להעלות על הדעת בישיבה התיכונית שהייתי בה. בחרתי עגבניות וישבתי בשולחן שקרוב למטבח.

הוא עמד שם, עם זקן ארוך, מגש האוכל שלו מונח על השולחן לידו, וניסה להתגבר בקול חלש על המולת חדר האוכל. הוא סיפר על קורות חייו של רב שנפטר לפני כמה עשרות שנים, והיארצייט שלו חל היום. הוא דיבר ודיבר, והיה נדמה שאף אחד לא מקשיב. כולם התעסקו בפסטה. מדי פעם כמה בחורים עשו ששששששש ארוך כזה, ולשתי שניות היה שקט יחסי, שהופר מיד. שאלתי מישהו לידי למה הם לא מכבדים את הרב שמדבר, והוא אמר: "זה הרב פרומן", כאילו זו תשובה. ובאמת זו היתה תשובה, רק שעוד לא הבנתי.

עברו עוד חמש שנים. דביר הלך ללמוד בישיבה שלו, בתקוע, שאמרו שהיא ישיבה של משוגעים ושכולם שם קמים ב-10 בבוקר. אבל דביר חזר משם עם עיניים בורקות, עיניים שכבר לא זכרתי שיש לו. והוא אמר שהרב מנחם הוא משהו אחר.

ואז אהוד בנאי התחיל להופיע איתו במופעים האלה של ליל הושענא רבה. ואהוד בנאי ניגן ושר והרב מנחם אמר תורות. וגם עשה סטנדאפ כזה, וצעק שצריך לחבר את הימין עם השמאל וכולם למחוא כפיים. וכולם צחקו ומחאו כפיים, אבל אחרי שהוא הגזים עם זה הפסיקו, והוא נשאר למחוא כמעט לבד. ולא היה אכפת לו. רק הטה את הראש שלו קצת ושמע שאף אחד כבר לא מוחא, אז המשיך עוד קצת ואז הפסיק.

וכשנסענו לכותל המניין שלו היה שם, מאחורה. ועמדתי לידו ולא יכולתי להפסיק לבהות. כי זה היה מניין של כולם: של צעירים וזקנים, ושלו ושל אשתו ושל הנשים של התלמידים שלו והחברות שלהן והתלמידים שלו, שהיו כל כך רציניים, והוא, שהיה כל כך מצחיק וצוחק. והם עשו מלחמת חרבות עם הלולבים שלהם וצעקו מים! מים! מיייייים!!! באקסטזה, כאילו הם מינימום עדר של פגאנים, וכל הכותל הסתובב לראות מי זה שצורח ככה. והם בכו וצחקו ושרו ורקדו והיו לא הגיוניים בכלל. בכלל.

IMG_1005
מתפללים למים. הושענא רבה בכותל. צילום: אבינעם ב'.

ואז הרב אודיה נתן לי לקרוא את השירים שלו. ולא חשבתי שכולם טובים, אבל אהבתי אותם, כי היו מיוחדים. ורשמתי לי בפנקס שלי שיר אחד, הספד על איש שנרצח ודמיו זועקים מן האדמה. והרגשתי שכמו שהוא איש אדמה, הרב פרומן, כך גם הוא איש שמיים.

ואז אדם עבר לגור בתקוע ובאתי לבקר אותו. ופתאום הוא היה שם, קרוב מאוד. ממש ספסל לידי. הפה שלו היה גדול מאוד. והזקן של אליהו הנביא. ובערב שבת הוא נתן דרשה שאני לא זוכר ממנה כלום, רק שדיבר על המקומות שמהם אנחנו שואבים את המידע שלנו, ובשנינויות שהצחיקו אותו והוא גיחך אמר שלא צריך להיתפס דווקא לידיעות האחרונות, אלא ללכת למקור הראשון של הדברים, להגיע אל הנקודה. וגם כולם בבית הכנסת גיחכו. ובעזרת נשים ישבה הרבנית שלו, והוא מדי פעם עשה לה סימנים ושאל אותה שאלות, והוא קרא לה בשמות מיוחדים כמו 'יונתי'. וכאן לבי נשבר.

ואז, בפורים הנורא ההוא, במסיבת פורים הנוראה ההיא, כשהרב שגר יושב חולה וכל תלמידיו שיכורים מרוב עצב והלומים מרוב חיסרון שכבר התחיל להיות מורגש, הוא בא לבקר והארץ הזדעזעה, כי היה ידוע שהם מסוכסכים. וכולם ידעו שהנה, החיבור בארץ יעשה גם חיבור בשמיים וכל השיכורים צעקו 'יהב ליה ידיה ואוקמיה, יהב ליה ידיה ואוקמיה!" והרב מנחם נתן ידו לרב שגר וכולם הריעו והתחילו ניגון שמח.

ואחרי המסיבה רדפתי אחריו, שיכור, ואמרתי לו שאני מוכן להיות המשמש שלו. שאני אעזוב את הישיבה שלי ואעזוב את מכון ההוראה, ואלך אחריו לשמש אותו. והוא הודה לי מקרב לב, אבל אמר שהוא לא זקוק למשמש. גם שאל אם אני זקוק למשמש, כי אז ישמח להיות המשמש שלי. והייתי מנומס ואמרתי שגם אני לא צריך, וכך נפרדנו לשלום.

עברו עוד שלוש שנים. מעלון השבת שבו עבדתי ביקשו שאראיין דתיים מיוחדים. אמרו לי שהדסה פרומן היא דתייה מיוחדת. היא לא רק אשתו של הרב פרומן, היא גם הקימה בית ספר מיוחד, שמשלב ילדים בעלי מוגבליות עם ילדים 'רגילים'. והרמתי טלפון. ושוחחנו. ופתאום הרגשתי שוב מהו דיבור עם אדם שפותח את דרכי הנשימה שלך. והיא אמרה דברים כמו " צריך לחיות טוב ולחיות פשוט, להיות חופשי מהחומר ולא להיות שקועים בו" ו"צריך מרחק כדי לבחור וליצור קשר עם האנשים סביבך" וקנתה את לבי.

שלושה חודשים אחר כך אמרו שיש לרב פרומן סרטן ממאיר. ואנחנו, שידענו עוד מהרב שגר שאין חסינות לרבנים, לא ידענו את נפשנו. למה הם מתים לנו בזה אחר זה.

אבל הרב מנחם לא מת. הוא חי במשך שלוש שנים על אנרגיה שאי אפשר להגדיר אותה אחרת חוץ מכוח רצון קולקטיבי. מאות אנשים, אלפי אנשים, רצו בכל מאודם שהוא לא ימות. לא רק משפחתו, לא רק תלמידיו, לא רק תושבי היישוב שלו, תקוע. עוד אלפי אנשים שנלכדו בהילת האור שלו, כמוני. אותם אנשים שבאו להעלות הצגה שבימים רגילים היינו קוראים לה שמאלנית-רדיקלית, אבל תחת שרביטו של הרב מנחם היא הועלתה בתקוע, בנוכחות הכותב שלה, הבמאי והשחקן הראשי, שחלקם נשבעו שלא תדרוך כף רגלם באריאל. והנה, בתקוע. "רק בגלל הרב מנחם", אמר אחד מהם.

ושלושה חודשים לאחר מכן מבקשים ממני לראיין אותו. מהר-מהר, לפני שימות לנו. העורך רומז, הרב מנחם אומר בפה מלא, מזהיר אותי: "זה יכול להיות הראיון האחרון שלי". ובראיון הזה הוא לא מפסיק להפתיע. אותי, כמובן, לא את מי שמכיר אותו. כי מי שמכיר ואתו יודע שחלק מאישיותו הוא אלמנט ההפתעה. שהוא קוהרנטי עד לרגע שבו הוא כבר לא. שהוא קוקניק שעשה מעשה פשוט: קרא את כתבי הרב קוק וביצע. שהוא אינו יכול שלא לאהוב כל דבר בכל לבו, ולא יכול שלא לשנוא את הרע בכל מאודו. שהוא שונא את החמאס וממטיר עליהם קללות נוראות ואפלות, אבל הולך לפגוש את ראשיהם אם חושב שיבוא מכך שלום. שהוא איש תורת הסוד שכל מצווה בה חשובה וכל תנועה קובעת עולמות – אבל לא רואה חוטאים לפניו, רק אנשים אהובים.

וזהו. וזה הסיפור שלי עם הרב מנחם פרומן. ואני בוכה עכשיו כל כך. איני יודע למה. אולי כי אמא שלי אמרה לי שכשהם היו ילדים, היא לא זוכרת שרבנים נפטרו. פשוט לא היו רבנים, כולם מתו בשואה. ועכשיו כשמתחילים למות הרבנים שלה, היא מבינה מה איבדנו בדור שלפניה.

אבל אנחנו צעירים. אנחנו בקושי בני שלושים והרבנים שלנו עוד לא בני שבעים. ותחילה הרב שגר, ולאחר מכן הרב חנן ועכשיו הרב פרומן. אודיה אומרת שהם לא הקדימו את זמנם. שהם היו אנשים נטועים בזמנם ובגלל זה אנחנו חווים כל כך קשה את מותם. ואני אומר לה שאולי כולנו, כל אנשי הרבנים האלה, הקדמנו את זמננו. שאנחנו רדיקלים ואפילו לא יודעים את זה. שאם יש משהו שלמדתי מהרב מנחם הוא להיות משוגע. משוגע לגמרי.

~~~

היום כתבתי בעמוד הפייסבוק שלי:

לו הייתי פוגש את ר' נחמן, הייתי אומר לו: טעית.

אמרת: ממני עד משיח לא יהיה חידוש. ולא זכרת את מנחם יהושע בן לאה רייזל, שהיה איש פלא ונשמתו פלא גדול ועצום וחידוש כמוהו לא נודע בעולם.

חידוש – לא בתורתו, על אף שהיתה זכה ומפכה נפשות; ולא בהארת פניו, שהיתה כמעלתו של הלל הזקן; ולא בכעסו, שהיה משבר עמודים כשמשון.

אלא בצחוקו, צחוקו הטוב שעשה את המציאות לרסיסי רסיסים של נהרה. שלאחר שפגשת אותו מעט, לא יכולת שלא לאהוב אותו בכל ליבך הקטן. שלא ראה את אי האפשר. שדילג מעליו. שקפץ את כל הגדרות במהופך. להפך, להפך.

רבי נחמן, שכחת את מנחם חי שלום היפה, הצוחק, שחייו היו חיי שלום, ומותו לא אפשרי כלל במציאות. שכחת אותנו אל המוות.

שלום, מנחם. אהבתיך בכל לבי הקטן.

העולם מחכה לך

"מה תהיה מטרתך העיקרית בתור רכז חברתי במוסד שלנו?", שאל אותי מנהלו של מפעל חינוכי גדול, בעיצומו של ראיון עבודה. "קשה להשיב לשאלה מבלי לכהן בתפקיד", עניתי במבוכה. "ענה לי באופן כללי", ביקש האיש שעמד אז, לפני שנים מספר, בשנות החמישים לחייו, עטור כיפה גדולה וזקן עבות. "ובכן, אני מניח שחיבור בין רמת השטח, התלמידים והרכזים המקומיים לבין ההנהלה וראשי המוסד, הנחלת הערכים שבהם המוסד מאמין – ". "זה מספיק, תודה", קטע אותי. כששאלתי בסקרנות מה ביקש להשיג בשאלה הזו ענה לי בגילוי לב: "רציתי לראות שאינך עונה 'לתקן עולם במלכות ש-די', כמו שענו ארבעת קודמיך".

סיפור זה מוכיח כי תודעת 'תיקון עולם' כבר החלה לפעום בנו. 'לתקן עולם' הפכה למטבע לשון משומשת. אולם היא עדיין על פני השטח, מן השפה ולחוץ. הנכונות שלנו לבשורה גדולה, מקיפה, שתחולל שינוי גם בנו – איננה עמוקה מספיק. אנחנו אומרים 'לתקן עולם במלכות ש-די' – אבל מתכוונים 'להחליף את השקעים בבית הכנסת'.

 לתקן זה עניין של הרגל

השאיפה לתיקון עולם נמצאת עמוק בד.נ.א של החשיבה היהודית. המסורת הרבנית החשיבה את תיקון החברה כפרמטר הלכתי שדוחה מפניו עקרונות חשובים אחרים כפדיון שבויים, שמיטה וסדר כלכלי שדואג לרווחת הפרט. אך מעבר לפרקטיקה, תיקון עולם הוא גם עיקרון תיאולוגי. כך הגדיר הרמב"ם את תפקידו של מלך ישראל (הלכות מלכים ומלחמותיהם ד, ט):

ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'

ללשונו הבהירה של הרמב"ם קדמו הנביאים, שרוח נבואותיהם הייתה אוניברסאלית, ולא הדגישה רק את ייחודו של עם ישראל. פעמים רבות הוקע העם על כך שהוא מועל בתפקידו להיות עם נבחר. ישעיהו ומיכה העמידו חזון לפיו ינהרו גויים רבים אל הר ה' בירושלים באחרית הימים;  יחזקאל מדגיש כי מפלתו של עם ישראל היא מפלת העולם כולו וכי מטרתו היא לקדש את שם ה' בעולם; צפניה וזכריה חזו את בקשת העמים את ה' ומשורר תהלים הקדיש שירים רבים מאוד לפאר תהילת ה' בקרב עמי הארץ דווקא.

קביעת הרמב"ם הנ"ל משתמשת במילה 'צדק' כדי לתאר את ההשפעה הנצרכת על העולם במישור החברתי, ובביטוי 'להרים דת האמת' כדי לתאר את ההשפעה לה העולם זקוק במישור הדתי. מדרשים שמתארים את תחילת דרכו של אברהם אבינו כנושא את שמו של ה' בעולם, מדגישים דווקא את העובדה שאברהם ייסד את הכרת ה' כא-ל יחיד בעולם אלילי. את צעדיה הראשונים והחשובים של המהפכה המונותיאיסטית עשה העם היהודי. את הצעדים הבאים השאיר לאחרים.

בתחילתו, עמד בפני המונותיאיזם קושי אימננטי: כול-היכולוּת של הא-ל גורמת למרחק ממנו. ככל שהוא גדול יותר, עוצמתי יותר, כללי יותר – כך היכולת של בן האנוש לתפוס אותו קטנה. ה'א-לוהים קרובים אליו' מתחלף ב'עושה גדולות ואין חקר'.

למרות הקושי המתואר, אם משווים את המצב בימינו למצב ששרר לפני כאלפיים שנה, המונותיאיזם נחל הצלחה ללא עוררין. מאמונה זעירה שמשותפת לכמה מאות אלפי בני אדם, הפכה התפיסה לרובו של העולם הדתי היום. שתי הדתות הגדולות בעולם, נצרות (33% מאוכלוסיית העולם) ואסלאם (21%) מהוות יחד למעלה מחמישים אחוז מאוכלוסיית המאמינים. רק שלישית להן היא הדת ההינדית הפוליתיאיסטית, שמונה מעט פחות מ-20% מחברת בני האדם.

נראה שמשימה מספר אחת, הנחלת השקפת 'הא-ל היחיד', הושלמה ברובה. אמנם כי כן, אנחנו מצויים מעט מאוד לאחר שקיעתו של העידן הקולוניאליסטי, שאפשר את התרחבות הנצרות למושבות מדינות אירופה באפריקה ובאסיה. נראה שהיהדות הגיעה לשיא ההשפעה האפשרית בשלב זה, ומכאן תפוץ הדת בדרך אחרת, או להיפך, תחול בה נסיגה.

לשבור להם את הזרוע

בשלב זה של ההתפתחות האנושית עלינו לעצור ולשאול שתי שאלות. אחת מהן היא זו שמופנית קדימה על ציר הזמן: 'מהי המשימה הבאה?', אך קודמת לה היא השאלה המופנית לאחור: 'מה היה חלקה של היהדות, אם בכלל, בהבאת בשורת הא-ל האחד לעולם?'.

לפחות לגבי השאלה השנייה, נדמה שהתשובה די ברורה. אמנם, 'אנחנו חשבנו על זה ראשונים', או למצער, אנחנו עמדנו למרגלות הר סיני, שמענו את קולו של הא-לוהים למשך שתי דברות ונרתענו, אולם מאז ימי מלכות דוד ושלמה הגדולות – מה היה חלקנו בהפצת בשורת הא-לוהות בעולם? בנוסף, ניתן לציין את ההשפעה העקיפה שבעצם מציאותו של עם עובד ה' בעולם, כטענתו של הרב צבי יהודה קוק, וכן יחידים שפעלו מתוך תודעה יהודית ונודעו בתרבות הכללית. עובדה מעניינת היא שרבים מהמהפכנים השונים לאורך הדורות, שביקשו להחיל סדר עולמי חדש, היו יהודים. למרות כל זאת, השפעתו הישירה של העם היהודי, כעם, הייתה מועטה מאוד.

אין מנוס מלהודות כי חלקה של אחותנו הקטנה, הנצרות, בהשרשת האמונה בא-ל אחד, גדול לאין ערוך מחלקה של היהדות. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. לאחר שנות רדיפה, הנצרות אומצה כדתה הרשמית של האימפריה הרומית, מה שהביא לתפוצתה המיידית והבלעדית באירופה. תפיסתה הדתית של הכנסייה גרמה לפעולות המיסיון, שצרפו לשורות המאמינים מאות מיליוני איש מיבשות שונות. בנוסף, בפני הנצרות לא עומדים מחסומים אתניים: ניתן להצטרף אליה בקלות יחסית, על הממירים את דתם אין מגבלות מולדות וחובות מאמיניה אינם רבים.

לא ניתן להמעיט בחשיבותה של פעילות המיסיון הנוצרית לביעור העבודה הזרה מן העולם. אמנם, רווחת בישראל ההנחה שגם הנצרות עצמה מוגדרת כעבודה זרה, אולם קשה להשוות בין הפוליתיאיזם הבוטה של הודו, שכולל מנחות לעץ ואבן, טיפוח פסלים, האכלתם והשקייתם, לבין הכשל שבאמונה כי לא-לוהים יש גוף ודמות הגוף וכי המשיח כבר הגיח לעולם ומת כדי לכפר על חטאיו.

בעוד הנצרות עוסקת באינטנסיביות בהפצת אמונותיה, בין אם זה בדרכי נעם ובין אם זה במסעות רצח אכזריים, מלחמות וכיבושים, נכנסה היהדות לתכנית להגנת עדים. בעיני רוחי אני רואה את מעמד הר סיני בו מצביע הקב"ה תחת חופתו על משה ואהרון ואומר להם: "אתם עדיי, ורק אתם עדיי". משה, אהרון וממשיכיהם לקחו את התפקיד ברצינות. תחושת הייחודיות של עם ישראל, הידיעה כי הוא עם נבחר וכי הוא מחזיק בתורת אמת, כי היה עד לפגישה חד פעמית ומכריעה של א-לוהים עם הארץ וכי יש לו הכלים להביא לתיקון האדם והעולם, החזיקו אותו שנים ארוכות בגלות חשוכה שאין בה לא מאורה של החירות ולא ממתיקותה של ההשפעה. יהודי הגולה היו יהודים של ציורי שאגאל: חתנים מרחפים. אנשי עולם הבא. העולם הזה? העולם הזה היה חלקם של הגויים.

באלפיים השנים בהן נפוצו בעולם, לא עמדה בפני יהודים הברירה אם להתכנס בתוך קהילתם ולשמר את אמונתם או להפיצה לכל עבר כבשורה הנוצרית. היהדות, כקהילה וכעם, הייתה עסוקה בשמירה על הצורך הדחוף והיסודי בפירמידת הצרכים האנושית: לשרוד.

אך כעת השתנו הזמנים. עבודתה האינטנסיבית של הנצרות הכשירה את הקרקע לשלב התיאולוגי הבא, במילותיו של הרמב"ם: "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים". לפני כמאה שנה כתב הראי"ה קוק ש"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי" (אורות המלחמה ג). הוא המשיך וביאר כי ההליכה של העם לגלות הייתה משום שהעולם לא הוכשר לקיים ממלכה שאין בה רשעה, אלימות שאין בה השחתה. ייתכן שהגיע הזמן לחזור אל הפוליטיקה העולמית, מתוך רצון פנימי שיש בו גם אונס, כלומר, צורך השעה. אי אפשר להתעלם מהתחושה שהעולם, שזקוק לבשורה היהודית, מתדפק על דלתות מדינתו של העם נושא הבשורה, מדינת ישראל.

איפה היה א-להים בויאטנם?

את קריאת ההשכמה שלי שמעתי כאשר צפיתי בסרטו המונומנטאלי של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו". נושא הסרט הוא המלחמה האמריקאית בוייטנאם, אולם המשמעות שעולה ממנו חורגת הרבה מעבר לנושא המקורי, ומהווה אמירה נוקבת, קשה וריאליסטית על הזוועה שבמלחמה. על יצירת הסרט אמר הבמאי: "מה שקיוויתי לו יותר מכל היה לקחת את הקהל לחוויה חסרת תקדים של מלחמה, ולגרום להם להגיב כמו אנשים שבאמת עברו אותה". קופולה הצליח במאמציו: חווית המלחמה על מוראה, על המוות, על חוסר הוודאות, ויותר מכל הכאוס ותחושת האגביות שבזוועות שבלתי ניתנות לתיאור – חיה בצופה בעת שהוא רואה את הסרט. 'אפוקליפסה' מלווה קצין אמריקאי צעיר, בנג'מין וילארד, בדרכו ללב המאפלייה הוויאטנמית (כשמו של הספר שעליו מבוסס התסריט) לחסל קצין אחר, קולונל קורץ, ש'חצה את הקווים' והקים צבא מורדים משל עצמו. בתעייתו של הגיבור בג'ונגלים של וייטנאם וקמבודיה הוא נקלע להתרחשויות הזויות ורצחניות ונפגש עם אנשים שהמלחמה העבירה אותם על דעתם. סט הדמויות מתחלף, אולם גיבור מתבקש אחד איננו נמצא על הסט, והיעדרו בולט, כואב ומחדד את הזוועה עבוד האדם המאמין: א-לוהים.

כבן ישיבה ארץ-ישראלי, התרגלתי לחשוב במונחים אתניים: איפה א-לוהינו היה בשואה? מדוע לא שעה אל זעקתנו? מה הדבר אומר על בחירתו של עם ישראל? בראייתנו האישית והקרובה את א-לוהים, מעט נשכחת מאיתנו העובדה שהוא גם א-לוהי כל הארץ. שבכיו של ילד וייטנאמי, שזעקתה של נאנסת סומאלית, שאבלה של אם רוסיה – גם כל אלה נוגעים אליו. אולם הקרבנות לא שמעו על הא-לוהים היהודי מעולם, ואם שמעו, לא היה זה ממי שאמורים, לכאורה, להיות שליחיו עלי אדמות. מעבר לשאלה האוניברסאלית שמעלה 'אפוקליפסה', הסרט הצליח לגעת בי במקום האמוני העמוק ביותר: שאלת הייעוד.

אני מסתכל סביבי ולא יכול להינצל מהתחושה שאיבדנו כיוון. החברה הישראלית עוסקת בסקנדלים מזויפים, המוגשים כשאריות מחוממות מהמיקרוגל על ידי כלי תקשורת שעוסקים בשרידות. המאבק בין דתיים לחילוניים פתטי, לאור העובדה שרקמת החיים נשמרת, וקיים קונצנזוס על אופי החיים היהודיים בארץ, בשינויים כאלה ואחרים. שסעים היסטוריים כמו 'עולים וותיקים' ו'מזרחים ומערביים', מתגלים מעת לעת כאמצעים פוליטיים ולא כנקודות מחלוקות עמוקות ואמיתיות..

בחברה הדתית, למרבה הבושה, השינויים עוד יותר מינוריים, אולם המאבקים חריפים יותר. הפולמוס ש'מסעיר' את הציבור (וגם הוא מחומם ומוגש) הינו על הדרך בה יש להתייחס לגיבורי התנ"ך, כשלאלה גם לאלה יש אין סוף צידוקים, הוכחות ומקורות – ושניהם צודקים, כי המחלוקת התקיימה מאז התהוות תורה שבעל פה. במקומות אחרים המחלוקת היא האם יש להפריד בנים ובנות פעוטים מגיל 3 או שמא מגיל 6, והאם המחיצה בבית הכנסת תיפרש במאוזן או במאונך.

בינתיים בסוריה נרצחים אלפי בני אדם מדי חודש; חופש הביטוי בארה"ב מאותגר על ידי מוסלמים שדורשים את עלבונה של הדת שלהם; בארצות סקנדינביה ואירופה אוסרים על שחיטה ומילה יהודית ומוסלמית; אוכלוסיית העולם מכפילה עצמה בכל מספר שנים שהמרווח ביניהן הולך ומצטמצם; משאבי טבע הולכים ומתכלים – מים, נפט, חול, עצים. האם זכורה למי מהקוראים אמירה יהודית באחד הנושאים הללו? האם לריבונו של עולם אין עניין בנושאים הללו? ואפילו לא מנינו את החולאים ומעשי הנבלה שנעשים ברחבי העולם בשמו. האם לפחות על אלה לא צריכה להישמע זעקה שתאמר כי לא לכך כיוון יוצר בעשותו ארץ?

קיבה שמעכלת את עצמה

כאשר חברה אינה פתוחה לקלוט אנשים ורעיונות חדשים, במקום לעכל ולעבד, ליצור ולחדש, היא הופכת לקיבה המעכלת את עצמה. הדבר נכון גם – ואולי בעיקר – אם היא מורכבת מאנשים עתירי אינטליגנציה, מודעים לעצמם ורגישים. החברים בה מסתכסכים זה עם זה, יוצרים רשימות שחורות ולבנות והופכים פרטים זעירים לעקרונות של 'ייהרג ובל יעבור'. חברה שאינה מוכנה ליצור ולשתף, להועיל ולהפרות, היא חברה שקורסת לתוך עצמה.

במקום לעסוק בטוב ולהפיץ אותו, אומר אני בצער, אנו עוסקים בחישובי שיעורים ובהקמת מתרסים. במקום להגדיל ולהרבות את עמודי התווך שיכולה להנחיל היהדות לעולם, אנו מתכתשים זה בזה ומכאיבים זה לזה. חיינו הציבוריים משקפים את הפער בין היכולות שלנו והייעוד שממתין לנו, לבין ההזנחה שלנו את הייעוד הזה.

תופעת ההסתננות מאפריקה, למשל, אינה רק עניין ריאליסטי שנוגע ברצונם של בני אנוש לחיות ברווחה, ואיננה רק איום על זהות המדינה. ניתן לפרש אותה כקריאת כיוון רוחנית. במדינת ישראל מצויים הידע והטכנולוגיה שיכולים להציל את חייהם של מיליונים רבים במדינות אפריקה על ידי פיתוח חקלאי נכון. האם לא מצוי בידיה גם המפתח המוסרי לרווחתם של אלה? האם העובדה שהם משחרים לפתחנו לא נועדה לעזור לנו לצאת מעצמנו, להתבונן סביבנו? הטיעונים שנשמעים בקרב המתנגדים להחזרתם של המסתננים לארצם הם טיעונים שמאתגרים את צידוקה המוסרי של המדינה, ובכל ערעור יש גם בקשה לבירור אמיתי ועמוק שייעשה. האם הבירור הזה, של חובתנו המוסרית כלפי אחינו אומות העולם, נעשה כבר? יודגש: הטענה אינה פוליטית, בדבר חובתה של מדינת ישראל כלפי המסתננים, אלא עקרונית: הם באים אלינו, משום שלא השכלנו לבוא אליהם.

התורה איננה שייכת לנו. היא ירדה אלינו בהר סיני כדי שנוכל לראות את המקום בעולם שם הטעות עלולה. כל עוד אנו מצמצמים אותה, מתכתשים בינינו על דקדוקי הלכות ומתכחשים לתפקידנו ההיסטורי – אנו מועלים בשליחות שהטיל עלינו הא-לוהים, להרבות את חסדו וטובו בעולם ועוצמים את עינינו מלראות את עניים של אחינו, בני האדם.

אחת התגובות לה אני זוכה כאשר אני פורש בפני מכריי את רעיון הצורך בהפצת בשורת היהדות היא כי "היהדות אינה מיסיונרית". אינני חולק על כך. אינני חושב שכולם צריכים להיות יהודים, להתחייב בשש מאות ושלוש עשרה מצוות. אני גם זוכר בזוועה לאן הוליכה הקנאות הדתית את הדתות האחרות, לא רק המונותיאיסטיות, בניסיונן להשליט אמת אחת מוחלטת על החלשים מהן. אולם יש הבדל בין ניסיון להפוך מישהו להיות העתק מדויק של רעהו, לבין חשיפתו לצורת חיים אחרת, שתוכל להיטיב עמו.

המסורת היהודית נתנה בידינו כלים להיטיב לכל עמי הארץ. הכלים הללו אינם דווקא על פני השטח, במילותיה המפורשות של התורה, אלא נלמדים מתוך הניסיון רב השנים שעשה את העם הזה למה שהוא, עם שיש בו אחווה, עמקות ודעת. ניתן להתווכח על הרשימה המלאה של הערכים, אך בתוכה ודאי יימצאו אהבת החיים, אהבת החכמה, חופש הבחירה, חמלה על כל הנבראים, חיי משפחה כבסיס לקדושה, השגחת הא-ל, היות האדם נברא בצלם א-להים – רשימה קצרה שמי שמסתכל סביבו בעולם רואה כי היא כה פשוטה לנו, וכה חסרה סביבנו.

בלי רובד מעשי. בינתיים

שאלוני: ומה ההצעה האופרטיבית שלך? ובכן, נכון להיום אין לי הצעה מעשית. אין לי תקציב להשקיע במפעל שליחויות גדול כשל חב"ד לכל פינה ברחבי הגלובוס. אין לי קשרים בצמרת השלטון, כדי להקים משרד ממשלתי להפצת ערכי היהדות (משימתו הראשונה תהיה, מן הסתם, למצוא שם מושך יותר). אומר אני: בואו נתחיל מלהרים את הראש. לזקוף את הקומה. לראות את המשותף לכולנו. למתוח אופק. בואו נסתכל כי יש לנו מסורת מפוארת, ואני מעז אף לומר, בעידן ספקני זה, 'נכונה'. בואו נחזק בעצמנו את הערכים האלה ונתחיל לחשוב כיצד אנו נפוצים חוצה.

אהובה עליי אמרתו של הרצי"ה קוק: "אוהב את הבריות – ומתוך כך יתקרבו [מעצמן] לתורה". הרחמנות שלנו על העולם ורצוננו להביא את תורתו הנאורה של ה' לכל פינה בעולם, צריכים לכוון אותנו גבוה יותר. למען דעת כל עמי הארץ.

תודה לחברים הרבים שסייעו בהתקנת המאמר, והביאו מרעיונותיהם ומלבם לעשותו טוב יותר. "זו שעת תמורה. אל נעמוד אילמים על גבול האור".

(המאמר פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 10.2.13)

החיות הגדולות כבר לא

יומן ניו יורק

באחד הימים הראשונים שלנו בניו יורק הלכנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. יש שם ארבע קומות, חלקן עוסקות במינרלים, בחיות, ביונקים תת-ימיים, בפרפרים, בחקר החלל. אבל ללא ספק, החלק המעניין ביותר – שעבורי היה היחיד שמעניין – הוא הקומה המוקדשת לדינוזאורים.

איזה גודל! נראיתי מגוחך בעיני עצמי. שרית לא הפסיקה לצחוק, אבל הרגשתי שוב כמו ילד. הם היו ענקיים. ובמרחק נגיעה. ומופשטים מכל החוץ שלהם, העור והבשר והפרווה והשיניים והבל הפה – רק עצמות. הגודל כל כך קובע. אי אפשר שלא לעמוד לידם במין יראת הוד שקטה.

IMG106

ואחר כך ההבנה: הם אינם. אלה רק שאריות שלהם, הד עמום, זיכרון רחוק ומהמם שמתאפשר לנו בזכות הטכנולוגיה והכספים הרבים שאנו משקיעים בחיפוש אחריהם בקרקעיות הים ובמקומות נידחים שהיו ימים בעבר, וכעת שנים שהם יבשים.

ומהי ההיסטוריה, ומה אנחנו בתוך ההיסטוריה, על חמשת אלפים שנותינו, עד כמה שאנחנו מעזים לספור. הנה באו המדענים והעזו לספור יותר. הם טוענים שהדינוזאורים חיו פה בתקופה שבין לפני 230 מיליון שנה עד לפני 65 מיליון שנה. כלומר, התקיימו על פני הכדור הזה מאה ששים וחמישה מיליון שנה.

או, הנה באים להם הדתיים עם התירוצים שלהם. אני מכיר את כולם: בורא עולמות ומחריבם, ימי בראשית הארוכים ואפילו טענתו המעניינת של הרבי מלובאוויטש, שהקב"ה ברא כך, עם עצמות של דינוזאורים, את עולמו, כדי לנסות אותנו. תירגעו, דתיים, אף אחד לא בא נגדכם. אפשר להיות דתי ודינוזאור, ויש לי כמה הוכחות שחיות איתנו היום. סבבה?

IMG123

אבל זה לא עניין של השקפה דתית, אלא הרבה יותר עניין של השקפה קיומית. הייתי קורא לזה 'מורשת הדינוזאורים'. יותר נכון, מורשת היכחדותם. מאה ששים וחמישה מיליוני שנים חיו פה חיות עצומות. חלקם היו צמחונים, חלקם אוכלי בשר. חלקם מעופפים וחלקם ימיים. חלקם בעלי קרניים וחלקם בעלי זנב. חלקם חכמים וחלקם טיפשים. וכולם מתו. כמו שאומר נתן יונתן: "כולנו נאסף כל המקנה, גם הטובים גם הרעים, החכמים והפתאים, כולנו נאסף כל המקנה".

אני יודע, זה טיפשי להתאבל על קבוצת בעלי חיים שרחוקים מאיתנו שנות אור. למעלה מזה: המוות נוכח בחיינו כל רגע, הוא עדכני וזמין ומותיר את חותמו עלינו במקרי מוות קרובים או רחוקים הרבה יותר מאשר הוא עושה בנוגע למותן של חיות הענק.  אבל אני לא מתאבל. אני חושב. וקצת עצוב.

הרי א-לוהים היה שם גם אז, נכון? הרי הוא נצחי ואין לו גיל. מה הוא חשב על הדינוזאורים? האם הוא חיבב אותם? האם הוא נהג לשחק בהם? האם זה היה מגרש החול שלו, בו הוא בחן את תנאי הטמפרטורה והאקלים ושיער בנפשו מה נחוץ כדי ליצור משהו מוצלח יותר? אולי היה בודד וניסה לתקשר עם הדינוזאורים ללא הצלחה? האם אז תוכנן האדם: ידיים, רגליים, שיער, כליות?

IMG107

האם הייתה תורת הדינוזאורים? האם ירד מראש הר גבוה ארגנטינוזאור ענקי, מגלגל כדור אבן שעליו דברות א-לוהים, ואילו הטירנוזאורוס רקס והצרטוזאור נסיקורניס סרבו להקשיב ולקבל את דבריו? האם הסטרוטיומימוס קיים מצוות התלויות הארץ? האם א-לוהים כעס שלא מקשיבים ואז השמיד אותם? האם אז החל סוף העולם?

האם הדינוזאורים התפללו? האמינו בכוח שמימי? היו אתאיסטים? לא חשבו על זה יותר מדי אבל כששמעו דבר תורה בניגון המוכר באוטובוס, לבם התעורר ונמלא לפתע געגוע שלא ידעו לפרש?

ואיזה קול השמיעו כשבאה לפתע ההכחדה, כשהחום היה כבד מדי, כשפגע המטאור, כשנגמר האוכל, כשאבק כיסה את עין השמש? האם הפיקו צליל, מעבר לגרגור הרגיל של המוות ברעב שבא מפי כל בעלי החיים הנושמים את נשימתם האחרונה, גם אם הם בני אנוש? אולי אמרו מילה, מילה אחת אחרונה? זה, הרי, סיפור שונה לגמרי אם אמרו 'אמא' או אמרו 'א-לוהים', או 'למה?'. אני מנחש שאם אמרו מילה, היתה זו המילה 'אַל', כשידם מסוככת על מצחם.

IMG108

אלה המחשבות שיש לי כשאני רואה דינוזאורים. הם יפים וגדולים כל כך. וכבר אינם. ומה אנחנו, חמשת-אלפי שנים עלובים.

לראות דינוזאורים. איזה מין שגב שממלא את הלב.

כוכבים נורדיים

יומן ניו יורק

יש רטט שממלא את הלב כשהמוזיקה נשמעת. שלמה ארצי, בשוּרה אהובה, קרא לכך "אותן צמרמורות עונג ידועות". ואולי אין זה מקרה שהוא אמר זאת על רביעייה קאמרית.

אתמול היינו, שרית ואני, בקונצרט מוזיקה קלאסית. הנגנים היו מקצוענים לעילא, שהרי זו ניו יורק, האקוסטיקה הייתה מושלמת, שהרי זו כנסייה, והתזמון היה מדויק, שהרי זו אמריקה.

הקונצרט עשה לי חשק לאמירות מכלילות, כמו: "במוזיקה, זה הכל עניין של תזמון", שהרי, חייבים להודות, יש משהו יוצא מן הכלל בארבעה כלי מיתר שפורטים איש את תווֹ בדיוק כזה, שהצירוף שלהם הוא לא פחות ממושלם. ההוא נותן צביטה בצ'לו, ההיא מושכת את הקשת על הויולה, והשניים האחרים, הכינורות הראשונים, מובילים את הקול הראשון והשני בתיאום מופלא. הלב רוטט. אני יודע שאמרתי כבר, אך הוא עדיין רוטט. אני מנסה לשכוח, אך זה חוזר אליי כמו רשימה בראשי של הדברים שצריך לעשות, גם אחרי שנעשו.

פעם ראשונה בקונצרט קלאסי באורך מלא. שעתיים, כולל הפסקה של עשרים דקות. חשש קל: אולי אירדם באמצע? אולי יהיה משעמם? אולי לא אתאפק ואשתעל? שמעתי שזו עבירה חמורה מאוד בספר הכללים של המוזיקה הקלאסית.

מיכל ואיציק קיבלו ארבעה כרטיסים מזוג חביב ש'אימץ' אותם. הזוג – שכרגע נמצאים מחוץ לעיר ואנחנו נהנים ממושביהם – תורמים מתוך אהבת המוזיקה לקבוצה המוזיקלית 'סימפוניית יופיטר', שמתארחת בכנסייה הפרסבטריאנית 'אמונת הרועה הטוב' (שסמוכה לביה"ס הנודע לאמנויות הבמה 'ג'וליארד') ומקבלים כרטיסים בשורה הראשונה למופעים שמתקיימים פעמיים-שלוש בחודש.

כמו קולנוע, רק כנסייה

[במאמר מוסגר: מה חובשים לכנסייה? מילא שרית עם מטפחת הראש שלה, אין אישה שחורה שמגיעה לכנסייה בלעדיה, אבל מה עושה יהודי דתי עם הכיפה שלו? הרי ברור לכל שהוא לא האפיפיור, הוא לא בגיל, אז איזו הצדקה יש לו להיכנס לכנסייה עם חפץ מתריס שכזה? שלא לדבר על הדוגמא האישית הרעה שהוא נותן ליהודים אחרים, שעלולים לחשוב שכניסה לכנסייה היא דבר חוקי ולגיטימי. ומי יתקע לידינו שמחר לא יבואו לאותה כנסייה ויעשו בה כמעשיהם, ח"ו?

אז כובע. אבל כובע, להזכירכם, נהוג להסיר בכניסה לכנסייה. לא כל שכן בקונצרט, בו אתה עלול להסתיר ליושבים מאחוריך (קישוטי פירות וכיו"ב). וגם: התרגיל שקוף. איש לא הולך עם כובע אלא אם כן הוא יהודי שמנסה להסתיר את יהדותו, את זה הם יודעים עוד מתקופת האינקוויזיציה.

אז בלי. אבל בכל זאת, לא נעים. הבנאדם הולך עשרים ותשע שנים עם כיפה (אם לא סופרים חצי שנה עם בנדנות וכובעים, שנה וחצי עם קסדה ושלוש שנים שעוד לא היה מחויב) אז דווקא עכשיו, בכנסייה, להוריד?

איציק לא מתבייש בכיפה השחורה הקטנה שלו שמוצמדת בשתי סיכות לאחורי הראש: "להיפך, שידעו להם הגויים האלה". גאווה יהודית, מה יש לומר.

בסוף כובע. האנטישמים יזהו ("שוב היהודים המלוכלכים מסתירים") ולשאר לא יהיה נעים להעיר ("אולי יש לו מחלה נדירה והשיער שלו נושר ואם נשאל זה יעליב אותו?").]

הערב נקרא "כוכבים נורדיים", והוא מוקדש ליוצרים מארצות סקנדינביה. הוא מורכב משלושה חלקים: יצירה לכלי מיתר (קוורטט בסולם F, מאת נילס גאדה הדני), יצירה לכלי נשיפה (קווינטט מאת קרל נילסן, גם הוא דני ותלמידו של גאדה) ויצירה לפסנתר וכלי מיתר (קווינטט לפסנתר בסולם G מאת יאן סיבליוס הפיני).

[הערת אגב: ויקיפדיה טוענת שזו טעות לקרוא לפינים 'נורדים', כיוון שלמרות שארצם שוכנת בסמוך, מוצאם ולשונם שונים לגמרי מאלה של בני ארצות סקנדינביה.]

אין ספק, הכנר משמאל, בנג'מין ביילן, היה פצצת הערב

 יש משהו מרגש בישיבה בשורה הראשונה. מין אחריות שמונחת על כתפיך. לא נעים להירדם. בשיעורים של הרב בלומנשטיין בישיבה – אלה שאיש לא היה נכנס אליהם – השניים שכן נכנסו היו עושים תורות שינה, כי לא נעים ששניהם יירדמו ביחד והרב ייאלץ לדפוק על הספר שלו, כאילו מתוך התלהבות אבל בעצם מתוך הצורך הנואש שמישהו יקשיב.

לא שזה הפריע לכמה מהקשישים החביבים שישבו לידינו. להרגשתי, הם תורמים מספיק כסף כדי שיוכלו להביא גם שמיכה וכרית אם מתחשק להם.

על כל פנים, האחראית על הערב מטעם הכנסייה מודה לכולם שבאו, ומודיעה כי היא שמחה ומתרגשת להגיד שסוף סוף הושלם הסכום לקנייתו של הפסנתר שניצב מאחוריה. "משום כך לא באתי היום עם נרתיק הפסנתר שלי", היא מחייכת, והקהל מגחך בנימוס. עיון מהיר בתוכנייה מעלה שתמורת הפסנתר – שהוא כמובןSteinway  – שולמו לא פחות מ-50,000 דולר. אך אל דאגה, החבר'ה מהכנסייה לא פראיירים, ומדובר גם על עלויות הובלה וכיוון. את הסכום הצנוע תרמו נאמני הכנסייה, כגון אלה היושבים כאן. אני פונה מכאן נרגשות לבתי הכנסת בארץ מולדתי: עזבו אתכם מקידושים – לכו על קונצרטים. יותר עדיף.

הסכום היפה מעורר בי מחשבות על שותפי לעבודת הביוטופ, המוסיקאי המחונן נפתלי שינדלר, שוודאי היה מסמיק מקנאה. אני, ייאמר מיד, הייתי הסיבה היחידה בעטייה קיבל נפתלי את הציון 85 על עבודת הביוטופ שלנו, ציון בלתי נסבל מבחינתו של החרדי-מבית-משכיל שבא ללמוד עם הציוינים כדי להשיג תעודת בגרות מעולה, שתאפשר לו להמשיך בלימודי המוזיקה בהצטיינות יתרה.

מר שינדלר היה מעט חריג בנוף סנדלי השורש והריצות בעירום-חלקי למאפיית אנג'ל באמצע הלילה שאפיינו את שנות הישיבה התיכונית, בהיותו מלחין מוזיקה קלאסית, שלמד חמש שפות באופן עצמאי, שתיים מהן, כלשונו, הואיל ו'האוזן התרגלה לגרמנית ולאיטלקית משמיעה ממושכת של אופרה'. על כל פנים, חשבתי עליו ועל אפו האריסטוקרטי כשהחלה הנגינה על הסטיינווי והתקבלה התחושה שלמרות הכל, החבר'ה מהכנסייה יצאו פראיירים. הקול עמום, כבד, חסום, לא רענן וחד כמו שהייתי מצפה. טוב, מה אתם רוצים, האוזן של הקונים רגילה לעוגב.

עיון חוזר בתוכנייה מראה שהצלבנים (הכינוי שנתתי בראש לנוצרים החמודים עם שיער השיבה שאפפו אותנו, ובהפסקה אף הציעו תה ועוגיות כשרות, שאיציק היה הראשון לקבל כיוון שהוא יודע איפה לעמוד כדי להיות ראשון בתור) הבינו לאיזה ברוך נכנסו: "אחרי מחקר, הרבה חבלי לידה והתגברות על מכשולים שונים, בחרנו לרכוש 'סטיינווי' מפואר תמורת סכום 'לא רע'. 'א. ס אמן פסנתרים', משפץ פסנתרים נחשב, העריך את הפסנתר כבעל איכות נגינה ו'נשמה'". מה יש להוסיף, "פסנתר עם נשמה" הוא המקבילה המוזיקלית ל"בחורה עם שמחת חיים".

מר קרן יער עומד לא כי בא לו, אלא כי הוא מסביר מה עומדים לשמוע, 'בצירוף מספר אנקדוטות מחיי המלחין'

יש גם חדווה מסוימת בישיבה בשורה הראשונה. אפשר לראות כל התרחשות זעירה. איך, למשל, קארל קראמר, נגן קרן היער, מיטיב את משקפיו בעזרת פיית הקרן בכל פעם שהוא מסיים קטע מוזיקלי. או איך הקלרניסט, ואדים לנדו, בולע את הפיה בשלמותה מדי כמה קטעים. נשבע לכם. לבסוניסטית, ג'ינה קופארי, יש 'טיק' בעין שמאל, כנראה מעייפות, וכל כמה תיבות העין שלה קופצת. אני יכול לשמוע את נקישות אצבעותיהם של  הנגנים על מקלדות הכלים.

אגב, את קרן היער סובב הנגן בכל כמה קטעים על אגרופו, במין תעלול שכזה. חשבתי שזה כדי להוציא את הרוק, אבל גיליתי, למרבה המבוכה, שזו הצורה לנגן בה. ב'קרן היער הטבעית', מסבירה לי בסבלנות ויקיפדיה, אין שסתומים, וכאשר רוצים לשנות בה את התווים, מכווצים באופן שונה את השפתיים או משנים את תנוחת היד בתוך פעמון הכלי, כלומר, המשפך הרחב שמסיים אותו. מזכיר לי כמה מתלמידי הישיבה המוזיקלית 'כינור דוד': גם להם היה צריך להכניס אגרוף מדי פעם כדי שינגנו. [שוד ושבר! עכשיו כשאני צופה בסרטון אני מבחין שאיש הקרן לוחץ על לחצנים, משמע שאין מדובר בקרן טבעית, שממילא אין צורך באגרוף כדי לכוון את צליליה – וחזרה קושיא לדוכתא. אולי יהונתן, בן דודי המחונן, יוכל לסייע בתשובה לשאלה – מה לעזאזל הוא עושה?]

עוד תופעה מעניינת: הגברים המנגנים נצמדים לספר התווים. הם לא מרימים ממנו את העיניים, אפילו לשנייה. הנשים המנגנות, לעומת זאת, לא מפסיקות לשלוח מבטים אחת לשנייה, לחייך בקצות השפתיים, להביע זעף, מדי פעם, בעזרת הגבות. כאשר אמורים להתחיל קטע מסובך בתיאום מושלם, הנשים מביטות אל הגברים, שמצידם לא מרימים חזרה את המבט. הם קבועים לפי הספר. ובאמת, הספר לא מאכזב. אבל גם המבט לא.

במוזיקה קלאסית אין מילים. גם לא מנומס להצטרף בזמזום, אפילו בקטעים שאתה מכיר. אז יש זמן למחשבות לשוטט. אני, למשל, חשבתי למה אנחנו כמעט ולא שומעים מוזיקה קלאסית. אז נכון, יש את 88FM, שמשמיעה בעיקר ג'אז (אנחנו שומעים ג'אז בבית. מודה. סבא נפתלי: "מה זה הרעש הזה?". אני: "זה מוזיקת ג'אז". סבא מביא באבחנה: "זה מה ששומעים אצל שחורים, בעיקר"), וגם את קול המוזיקה, שמשמיעה פסקול נהדר לבתי אבות, אבל הי, ביומיום, בעבודה, בבית הספר, במעליות – לא קיים. לא בחינוך ולא בתרבות, שהם בעיניי שני הכלים העיקריים להגיע לאנשים.

אולי כי היצירה של המוזיקה הזו מחייבת דיוק. וטכניקה. ועבודה קשה וסיזיפית על אותם קטעים שוב ושוב. אין בה שום מימד של אלתור. אי אפשר לבוא ברגע האחרון: "יאללה, תן ת'תווים נביא להם בראש". אין מקום לטעויות. שגיאות נשמעות כצרימה. מצד המאזינים המוזיקה דורשת הקשבה. התרכזות. לימוד של סגנונות. פיתוח אוזן רגישה. סבלנות לתהליכים. יכולת להיות בדממה. לנוח. להרפות.

אוקיי, הבנתי למה לא שומעים את זה בישראל.

המבט, המבט

אבל כשמצליחים לעשות את כל הדברים האלה, כשמצליחים להרפות, כשמצליחים להקשיב, כשלרגע הדממה נוצרת, המתח נוצר ואז נכבה לרוגע ואז בפתע פתאום המיתרים נוגעים בנפש – זהו רגע אמיתי של חסד.

פרוייקט מנהטן

יומן ניו יורק

והפעם: רשומת אורח פרי עטו של שכננו האהוב, יוני נאמן.

יוני גילה שהבניין בו אנו גרים היה בעבר בית מלון. בלובי שלו התרחשה לפני שבעים שנה פגישה היסטורית בין שני פיזיקאים שנמלטו מאירופה הבוערת, פגישה שייתכן שהייתה גורלית להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה כפי שאנו מכירים אותה. המזכה על הגילוי, התרגום, המחקר וההסברים הפשוטים לפיזיקה מסובכת – מגיע ליוני. לרשומה מצורפות תמונות של פנים הבניין וחזיתו, צבועות בצבעי 'ספיה' לצרכי אווירה.

*

ליאו סילארד היה פיזיקאי יהודי ממוצא הונגרי שנולד בסוף המאה ה-19. הוא למד פיזיקה בברלין תחת חסותם של הפיזיקאים המובילים בעולם, ביניהם אלברט אינשטיין. בחורף 1933 כשהיטלר עלה לשלטון, חי סילארד בברלין והיה עסוק בחקר מבנה האטום. רק שנה קודם לכן התגלה חלקיק הנויטרון – חלקיק חסר מטען חשמלי המסוגל לחדור לגרעין האטום.

חזית בית מלון 'כתר המלך'. תמונה על גלויה משנות ה-40 של המאה ה-20

סילארד ראה ביכולת זו של הנויטרון אפשרות לשחרר את האנרגיה האגורה באטום, והחל לחקור את מסתוריו. מחוץ למעבדת הפיזיקה החלו הנאצים לצבור כוח בגרמניה. למדען לא היו שום אשליות לגבי הנאציזם. הוא ראה בתנועה אסון מתהווה לגרמניה ולכל אירופה. סילארד ברח ללונדון.

אחר צהריים אחד, בעת שחצה את הרחוב בלונדון, האור ברמזור השתנה לירוק. במוחו של סילארד עלה רעיון: אם נוכל למצוא יסוד שניתן לפירוק ע"י נויטרונים ויפלוט שני נויטרונים בעת קליטת נויטרון בודד – אם נוכל לאסוף מסה גדולה מספיק של יסוד, יוכל לאפשר תהליך של תגובת שרשרת גרעינית. נויטרון אחד ישחרר שניים, השניים ישחררו ארבעה שישחררו שמונה, התהליך יתעצם אקספוננציאלית ובתוך מיליונית השנייה  מיליארדי אטומים יבקעו.

חזית בניין 420 מערב ברחוב 116, שלהי 2012

סילארד לא ידע כיצד ניתן למצוא יסוד כזה, אך מאותו הרגע הרעיון לא עזב אותו, אף שהיה היחיד שהאמין ברעיון של תגובת השרשרת. אפילו מורו וחברו אינשטיין התייחס לרעיון בביטול: "יהיה זה כמו לירות בציפורים בחשכה, במדינה בה חיות רק מספר ציפורים בודדות", אמר. בסביבתו הקרובה לא הייתה שום תמיכה לחקר רעיון תגובת השרשרת. כתוצאה מכך ב-1939 החליט סילארד להגר לארה"ב.

הוא הגיע לאוניברסיטת קולומביה, שם יכול היה להמשיך בחקר גרעין האטום, ובמקביל הזהיר את כל מי שהיה מוכן להקשיב לגבי האיום הנאצי המתעצם באירופה. רעיון תגובת השרשרת המשיך לקדוח במוחו, אך לא היו לו כל משאבים או תמיכה כלכלית לפתחו.

חזיתו המהודרת של הבניין, שעל מזוזותיו שני אריות ומעל המשקוף ראש אשה

אנריקו פרמי, פיזיקאי איטלקי יליד 1901, חקר באופן שיטתי את חלקיק הנויטרון. במסגרת עבודתו באוניברסיטת רומא ביצע ניסויים בהם הצליח לבקע את אטום האורניום, ובשנת 1938 זכה על כך בפרס נובל בתחום הפיזיקה.

פרמי, שאשתו לאורה הייתה יהודיה, ניצל את הנסיעה מאיטליה לשבדיה לקבלת פרס נובל, כדי להבריח את משפחתו לניו יורק, ארה"ב, שם קיבל משרה כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קולומביה. התזמון היה קריטי: שבועיים לאחר מכן אביה היהודי של לאורה, שהיה אדמירל בחיל הים האיטלקי, נעלם לתוך מחנה ריכוז ומאז לא נשמע ממנו לעולם.

בעת הגעתם לניו יורק בשנת 1939, שהו בני משפחת פרמי במלון 'כתר המלך' ("King's Crown Hotel"), ברחוב 116 מערב, סמוך מאוד לקמפוס אוניברסיטת קולומביה. באותו מלון עצמו שהה ליאו סילארד. שני הפיזיקאים ידעו זה על קיומו של האחר: הם החליפו רעיונות עוד בשנת 1936, בהתכתבויות שקיימו בנוגע לחלקיקי הנויטרון. כשבאופן בלתי נמנע נתקלו זה בזה בלובי המלון, היו להם נושאים רבים לשיחה.

לובי המלון. התקרה הגבוהה, חיפוי העץ והמרפסת הסובבת את הלובי עומדים על תלם

פרמי היה סלבריטאי בעולם הפיזיקה. לעומתו סילארד נחשב לעוף מוזר. הוא שמר את המחקר החלוצי שלו לעצמו מתוך פחד שהנאצים יצליחו לשים עליו יד וישתמשו ברעיון לפיתוח פצצה גרעינית. בשל החשאיות המוזרה, רוב הפיזיקאים באוניברסיטה התייחסו לסילארד בעיקר כמטרד שהופיע במעבדות ובמשרדי הפקולטה ללא הזמנה. כעת, כשפרמי לצידו, יכול היה סילארד להמשיך במחקרו ללא הפרעה.

בהמשך השנה הגיעה אל השניים פיסת הפאזל שהייתה חסרה להשלמת המחקר. ניסוי שנערך בגרמניה הוכיח שיסוד האורניום, אותו הצליח פרמי לבקע בעבר, יכול לאפשר תהליך של תגובת שרשרת. במעבדות האוניברסיטה ביצעו השניים ניסוי פשוט שאישר את הממצאים. סילארד לחץ על המתג וראה כיצד הנויטרונים באורניום משתכפלים – אותה תגובת השרשרת שהגה הוא עצמו שש שנים קודם לכן, בעת חציית הכביש בלונדון. למרות הצלחת הניסוי והאישור המדעי שניתן להשערתו, סיפר המדען שבאותו ערב כיבה את המתג וחזר לבית המלון בלב כבד. "לא היו לי ספקות שהעולם צועד לכיוון עצב רב", העיד.

המעלית וגרם המדרגות המעוקל

סילארד הבין שמשמעות הדבר היא שיש לפעול מהר. אסור שבידי הנאצים תהיה פצצה גרעינית לפני שארה"ב מחזיקה בפצצה כזו. פרמי וסילארד החליטו שעליהם לכתוב מכתב סודי לנשיא ארה"ב , פרנקלין ד' רוזוולט. אך כיצד? איך ניתן להבטיח שייקח אותם ברצינות? לסילארד היה רעיון: הם ישתמשו בשמו של מורו ורבו, אלברט אינשטיין. למכתב ממדען בכיר כאינשטיין לא ניתן יהיה להתייחס בביטול. הוא כתב את המכתב בו הזהיר את רוזוולט מהמחקר הגרעיני של הגרמנים, וביחד עם פרמי החתים את אינשטיין על הדברים.

בעת קבלת המכתב ב-1939 הורה רוזוולט לטפל מיידית בנושא. 6,000 דולר הוקצו כסכום ראשוני למחקר. זו הייתה תחילתו של 'פרוייקט מנהטן', שבסיכום סופי עלותו הייתה כ-2 מיליארד דולר (סכום שווה ערך לכ-25 מיליארד בימינו). בתחילת הפרוייקט – שנקרא על שם המקום בו יצא לפועל – העסיק המחקר כ-700 איש מאוניברסיטת קולומביה. בשלב מסוים גויסה נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה להעברת טונות של אורניום (לפחות פעם היו שימושיים למשהו, במשחקים עצמם אנו יכולים להעיד שהם בעיקר מפסידים).

'פרוייקט מנהטן', שהחל מאותו מכתב, ראשיתו באוניברסיטת קולומביה אך המשכו במקומות שונים ברחבי ארה"ב. פרמי וסילארד המשיכו במחקרם ונשלחו לאוניברסיטת שיקגו, שם תכננו את כור ההיתוך הגרעיני הראשון בעולם, שבנייתו הושלמה ב-1942 במגרש סקווש נטוש באוניברסיטת שיקגו.

אולי מכאן נשלח המכתב הגורלי? תיבת הדואר היוצא, שפועלת עדיין בשיטת 'זרוק ושכח' - בכל קומה ישנו פתח מיוחד דרכו ניתן להשליך את הדואר בארובה כלפי מטה

שלוש שנים מאוחר יותר, ביולי 1945, בוצע הניסוי הגרעיני הראשון במדבר בניו מקסיקו. חודש לאחר מכן הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, מהלך שהוביל בתוך ימים ספורים לכניעתה של יפן ולסופה של מלחמת העולם השנייה.

יכול להיות שדרכיהם של סילארד ופרמי היו מצטלבות כך או כך, אך מנגד ייתכן שאם לא היו נפגשים במקרה בלובי מלון 'כתר המלך' במורנינגסייד הייטס ב-1939 – כל מהלך ההיסטוריה היה שונה.

בסטטן איילנד קרוב לשמיים

יומן ניו יורק

האמת היא שאמרתי: ניסע לסטטן איילנד ונראה מה יקרה.

בתור עיתונאי המצב שלך די רע. אתה לא מכיר אף אחד. אתה לא דובר את השפה. אין לך מישהו מבפנים. אתה לא יודע אם לזרוק בדיחה על הממשלה זה מה שיעשה את העבודה או להיפך, יגלגל אותך מכל המדרגות. האמת, אתה בכלל לא בטוח אם מספרים בדיחה בפאסט-סימפל או בפרסנט-פרוגרסיב. אתה מגלגל בראש את הדיאלוג הבא: "דיויד סנט מי" "הו סנט יו?" "דיויד" "דיויד? האנדרד שקל'ס". לא משהו המצב.

ואתה אמרת לעורך שתביא סיפור, מינימום אלף חמש מאות מילה עם בלעדיות. משהו מקורי, מהשטח. ואם ייטרקו לך את הדלתות בפנים? אם תגיע לאזור תעשייה במקום לקו החוף? אם המוזיאון שבנית עליו יהיה סגור לרגל שיפוצים, מה תעשה? תשב על מדרגות הכנסייה ותבכה? הרי זה ערב חג ההודיה, כולם בבתים אוכלים תרנגולי הודו. חוץ מאלה שאין להם בתים. ואלה שאין להם תרנגולי הודו. אולי ניפגש איפשהו באמצע ונוכל לדבר על זה.

קרוב לקו המים העניינים מתחילים להתחמם. צינורות צהובים יוצאים מהאדמה. גנרטורים תכולים מפוזרים ברחוב כמו עטיפות של ארטיק. באופן אקראי, חינני כמעט. המאבטח משועמם ונעים סבר. לא יודע בדיוק מה עושים פה. לך תשאל שם למטה, הם הפועלים והם היו מתחת לאדמה.

דאון טאון

רפאל הפועל הדרום אמריקאי מגיח. אני תוהה איך אני נראה בעיניו. מין שילוב מוזר של תייר, עיתונאי, מקומי וזר. אנגלית חורקת של מי שמנסה לדבר בלי מבטא ואז יוצא לו משהו שמזכיר את השפה. בצליל לפחות. הוא לא נראה נבוך ועונה בסבלנות. מראה לי בנייד שלו תמונות שצילם מתחת לאדמה. לא, הוא לא יכול להכניס אותי. אבל הוא חומל על בעלי העסקים שהחנויות שלהם הוצפו. "הכל נהרס", הוא מחווה בעזרת הידיים תנועה של מחיקה, כפות ידיו פרושות לשני הצדדים, "לא נשאר כלום". עוצמת הנזק משתקפת בעיניו הנוצצות.

פתאום הוא נבהל. איזה עיתון זה? מאקואישו? זה ישראלי? ואתה כותב את מה שאמרתי? כתבת שאמרתי שהכול יהיה בסדר? אני  רק פועל. לא, לא מנהל. פועל. עושה דברים. החֶברה שלי? אפשר לרשום את השם של החברה האחראית: סֶרְב-פְּרוֹ שיקום אסונות. לא, לא, אין צורך לצלם אותי. רק רפאל וזהו. מאיפה אמרת שאתה מגיע, אני שואל, מקולורדו או מפלורידה? הוא מביט לשנייה, מהוסס. פלורידה גדולה, הוא פולט לבסוף. תרשום פלורידה.

חמש דקות הליכה משם – המעבורת. המזח של סטטן איילנד, אליו אני רוצה להגיע, מדכא, כך אני נזכר. תעשייתי, לא מזמין. כמה עצוב זה חוף שאינך מצפה לו ואינו מצפה לך. אקח את הרכבת ונראה לאן תוביל אותי. יש שם מוזיאון קטן, אולי אלך אליו.

האנשים עולים למעבורת. התיירים מסתדרים יפה ליד המעקות בחוץ, מצלמים את פסל החירות ואת המים הנוצצים, בדיוק כמו שעשיתי אני לפני כמה שבועות. עכשיו קר לי ואני יושב בפנים. בשורה הראשונה יושב אדם משופם, שיערו אפור ומוחזק בגומיה על עורפו. הוא מחזיק שלטים. "ישו המשיח בא לעולם להציל את החוטאים". קאלט.

ג'ימי המשיח

ג'ימי מתגלה כמשיח של הכתבה. הוא דברן, מסביר פנים, מתמסר, בהיר, עובר מסך ונוצרי אדוק ברמות קשות. הוא לא שייך לשום כנסייה. הוא מנסה להדליק את האנשים מבפנים. "לא הלכתי רחוק", הוא מחייך, ומתכוון לכך שאת כל 59 שנותיו הוא עשה בסטטן איילנד. אח במקצועו. מתי הוא הולך 'לבשֵר', כלומר, להטיף לשיבה לנצרות? מתי שיש לו זמן. הילדים שלו, שלושה במספר שהקטנה שבהם בת עשרים, לא הולכים בדרכיו. הם מכבדים, כמובן, אבל לא מוצאים בזה עניין. זה מפריע לו? כמו לכל אבא. אבל לא יותר מדי. הם ילדים טובים. על האישה לא שאלתי. לא נראה שהיא בסביבה. בשיחה שלנו יוצא לנו לדבר הרבה על הניין אילבן. הו, הוא בהחלט זוכר את זה. הייתה דממה. אנשים הלכו עם הראש באדמה במשך שבועות. "ולא קלטו שבעצם זו הממשלה שלהם שעשתה להם את זה", זה יוצא ממנו כמעט בעל כורחו, למרות שהוא מנסה לעצור בעצמו, "אבל זה כבר סיפור אחר, לא משנה", נסוג מובס.

אנחנו מתיידדים. הוא מאוד רוצה לעזור לי. אם לומר את האמת, אין לי מושג למה. המכונית שלו נמצאת כמה תחנות רכבת אחרי שיורדים מהמעבורת. הוא ייקח אותי לאן שצריך ויראה לי הכול. הדיבור שלי עובר להילוך גבוה ונעשה צפוף. לראות שהוא נורמטיבי ולא הולך לחתוך ולפזר אותי בפחי זבל. ליתר ביטחון היד בכיס כל הזמן, מחזיקה בחפץ חד.

לג'ימי יש אוטו מתנחלים גדול וצהוב. כולל הסטיקרים. אני מציץ פנימה: נראה בטוח. עוצרים ליד הבית שלו, הוא צריך לעשות טלפון לאחותו, אולי נלך לפגוש אותה, היא גרה ממש סמוך למים והייתה במפונים. כמובן שאין לו סלולרי. המספר שלה רשום לו ליד הטלפון, הוא מיד יחזור.

אני יוצא לצלם את הרחובות השלווים של סטטן איילנד. במרחק ילדים משחקים בכדור. כשאני עומד בפינת הרחוב כדי לצלם הם צועקים: "למה אתה מצלם אותנו? למה אתה מצלם אותנו?". אני מסמן להם עם היד להתקרב. לא בא לי לצעוק. משהו בחלל הבטן אומר לי שזה לא ייגמר טוב. מתפלל שג'ימי יחזור וניסע מפה.

לא עוברות שתי דקות. שני רד-נקס לבנים-ורדרדים ושמנים מתקרבים אליי בצעדים עצבניים. מנופפים בידיים. "צילמת את הילדים שלנו? צילמת את הילדים שלנו?". מדהים כמה אבות יכולים להיות העתק של הילדים שלהם, ובמקרה הזה נדמה שמנת המשכל דומה. הלב שלי קופא. כשהם במרחק שלושה מטר יוצאת לי תנועה של 'עצור בטרם תעבור'. "אל תכעסו", אני אומר, חנוק. כשהם מתקרבים עוד אני מוריד את היד. "אל תכעסו, בואו אני אסביר לכם".

ההבטחות להסברים לא משכנעות אותם. הם עומדים קרוב. קרוב מדי. "למה צילמת את הילדים? למה צילמת את הילדים?", נושף עליי השמן והמכוער מביניהם. הוא גבוה ממני רק בקצת. יש אנשים עם ששון כזה למפגש פיזי – משהו שאני נרתע ממנו בדרך כלל, מסיבות אסתטיות – ולהוציא מהם את חדוות המפגש קצת קשה בעזרת מילים. אני עושה כמיטב יכולתי.

אני עיתונאי מישראל, אני אומר, באתי לצלם פה אחרי הסופה. צילמתי את הרחוב והילדים היו שם. רוצה לראות? "כן, כן, תראה לי, תראה לי", הוא מצווה ומחווה עם היד והאצבע, שאראה לו. אני מדפדף בתמונות האחרונות במצלמה ומרוב התרגשות הולך אחורה לתמונות של שרית. "אופס, זו אשתי, סליחה", אני אומר בקול קצת יותר גבוה ממה שאני רגיל. למה אני אומר לו סליחה? הוא צריך לבקש ממני סליחה על זה שהוא ראה תמונה אישית. עזוב את זה עכשיו. אלה לא תמונות חשובות. "אתה רואה? הנה הם פה, בקטן, לא רואים אותם בכלל. אבל אם אתה רוצה שאמחק, אין לי בעיה". "כן, תמחק, תמחק", אומר השמן, והאוויר שהיה כלוא בו קצת משתחרר.

אמריקה

פתאום החבר שלו, הנמוך עם השיער החום, נהיה קצת יותר סימפטי. "אתה צריך להבין אותנו. מישהו זר מצלם. אנחנו צריכים להגן על הילדים". ודאי, אני אומר, ומוחק את התמונות. איזה תמונות מטופשות. סתם רחוב, לא רואים כלום. מה אני צריך אותן בכלל. "ודאי שאני מבין. זו תרבות שונה, דרך מחשבה שונה", אני זורק אחריהם כשהם מתרחקים בחזרה לברביקיו, שמִן הסתם מחכה להם בחצר האחורית. "איך אומרים אצלכם, חג שמח?", אני עוד משתדל ומתעב את עצמי. "חג הודיה שמח", זורק לי השמן מאחורי הגב ומנופף בידו בביטול, והנמוך מעיף אלי מבט של חצי התנצלות. ג'ימי חוזר. אחותו לא בסביבה. אנחנו נוסעים לקו החוף.

מדהים כמה שהרס יכול להיות יומיומי. פשוט כזה. הרחובות נותנים לך תחושה רגילה. אבל מדי פעם יש בית ממוטט בצד, כמו פרה חולה שנשכבה בבוץ והיא אפילו כבר לא גועה, רק שולחת אליך עיניים עצובות. בתים אחרים עושים את עצמם כאילו הם בסדר, אבל המדבקה האדומה על הדלת מתריעה שהם בסכנת הריסה, וכמובן שאם אתה בוחר להיכנס אליהם הדבר הוא על אחריותך בלבד והממשלה או בעלי הבית לא יהיו אחראים לשום נזק וכו'. שוטרים יושבים בניידות, מסתכלים עליך היטב כשאתה עובר ואם אתה מחייך אליהם הם מחייכים בחזרה.

שגרה שלאחר אסונות: האנשים הטובים באים ומנסים לעזור. האנשים הרעים באים ומנסים לנצל. הניצולים המומים. לממשלה בדיוק חסר תקציב עתק כדי לעשות סדר. בתוך הכאוס הזה אפשר ללכת צמוד לקירות ולהסתכל, כמו בהצגה, כמו במלחמת אזרחים.

את דייב, סוזן וארין אני מוצא מחטטים בערימות בגדים לתרומה. אני נבוך. אני מבין שאין להם שום דבר. אתה עומד מול אדם שאין לו כלום ואין לך מה לתת לו. לא פלא שאין לך מילים. "המצב די רע, הא?", אני אומר. כי זה הדבר היחיד שעולה בדעתי. זו נראית בעיני אמירה אובייקטיבית, סוג של משתתפת בצער. לא מתנשאת. "אתה עיתונאי?" – אומרת סוזן ולא מרחמת – "אז אתה לא עיתונאי טוב. אתה צריך לבוא אלינו לומר: תנו לי את הסיפור הכי טוב שיש לכם!". אני מודה באוזניה שהניסוח שלה מוצלח משלי. "מאיפה אתה, מישראל?", מתלהבת ארין בת החמש עשרה. "היי, מגניב, למדתי על ישראל בשיעורי הדת בבית הספר! מכיר את ירושלים?".

דייב מביע דאגה לשלומנו, שכן שמע שהפלשתינים מפציצים את הערים הישראליות. "אבל אתם מגיבים קוּל, נכון? דיברו על זה בטלוויזיה. אתם לא, כאילו, נכנסים לשם ו-", מחווה בשתי ידיו סימן של תת מקלע מטרטר, "בום-בום-בום, קוצרים אותם. אתם צדים אותם אחד-אחד, פְּשיוּ- פְּשיוּ- פְּשיוּ". אני נאלץ להסכים עם התיאור. ארין נסערת שהיא לא שמעה על המתרחש.

אני מנסה לחלץ מהם את קורותיהם בסופה עצמה. פה הם מתבלבלים. "אני הייתי פה, וכעסתי על אמא שלי שלא באה לקחת אותי", אומרת ארין, "לא הבנתי כמה הסופה הזו מטורפת". כשאני מנסה לשאול באיזה יום זה היה הם ממש מאבדים כיוון. "זה היה רביעי או שלישי?", תוהה דייב בקול, סוזן חושבת שזה היה יותר לכיוון יום שני אבל בסוף ארין משכנעת את כולם שהכל התחיל בראשון.

הם מזכירים לי כל כך את מפוני גוש קטיף. מדהים לראות כמה התמונה ברורה להם, ובכל זאת אין להם שום יכולת לעבד אותה. הם מרוכזים בפרטים הקטנים ובונים מהם את אושרם ועצבונם. מתעלמים ממה שלא נוח. נאחזים במגניב.

ארין, דייב, סוזן 2

הם מספרים על דבר מוזר: ברחובות מסתובבת כמות עצומה של תרנגולי הודו. מאות מהם. מישהו קנה אותם כמה שבועות לפני חג ההודיה, כנראה במטרה למכור לצורך ה'טורקי' המסורתי, אבל בסופה הם השתחררו מהכלובים ועכשיו הם נמצאים ברחובות במאות. אפשר ללטף אותם? ארין: "הם ממש לא נחמדים. הם מרושעים. הם רודפים אחריי בחזרה מבית הספר". כשאני מציע שייתפסו ויבשלו אותם הם נרתעים: "הו לא, הם ממש לא נועדו לזה. לא, לא כדאי".

כשאני שואל את סוזן אם יש לה כעס על הממשלה, כל מחסומים שלה יורדים. היא הופכת מהורהרת ונמלטת למקום הפרטי שלה. "אין בי כעס", היא אומרת. "אין לי זמן לכעוס. אני צריכה לעשות את כל מה שאני עושה בכבוד עצמי. אני רק צריכה ללמוד עוד". דייב: "ברור לי שלממשלה יש קשר לכל זה". ארין: "והשגריר שנהרג ביום השנה של הניין אילבן…" סוזן: "לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הקשר, שרלוק". דייב: "אתה מבין, כשזה קרה הנשיא בוש קרא ספר בגן ילדים. הוא לא הפסיק לקרוא כשסיפרו לו על המגדל הראשון. זה נראה לך הגיוני?".

הם מחפשים עכשיו שטר של דולר. "את זה עדיין יש לנו", מעירה סוזן בסרקזם. היא מראה לי את השטר של הדולר, עליו מצוירת פירמידה שהחלק העליון שבה מואר. "הם חושבים שכשיש לך כסף אתה נמצא בראש הפירמידה", היא אומרת בלגלוג. "תעשה לו את הטריק עם מגדלי התאומים!", נזכרת פתאום ארין ומפצירה בדייב, שמצדו נענה בשמחה. הוא מקפל את השטר ומראה לי איך מציור תמים נעשית תמונת אילוסטרציה של מגדלים עשנים.

"אבל דייב הוא בכלל אחד האנשים הכי צדיקים שאני מכירה", הלהט והאמונה חוזרים לעיניה של סוזן. אני מספר לה על האמונה היהודית כי בכל דור יש שלושים וששה צדיקים שמגנים על אנשי הדור ההוא. "אם ככה", היא אומרת, "אני בטוחה שהוא אחד מהם. יש את הילד ההוא מהמקלט – " "כחול העיניים אנחנו קוראים לו" – מתפרצת ארין – "שהפסיק לדבר עם אמא שלו והתחיל לבלות עם כל מיני חבר'ה מפוקפקים". דייב מתערב בצניעות: "היה צריך להרחיק אותו מההשפעה הרעה, זה הכל". "אז דייב התחיל לצאת איתו, אתה מבין, לקחת אותו לכל מיני מקומות. הוא התחבר איתו והתחיל להשפיע עליו לטובה. עכשיו, לכבוד חג ההודיה, דייב חיבר בינו לבין אמא שלו והם חזרו לדבר. הם עובדים על הקשר ביניהם עכשיו". דייב: "כשיצאתי איתו הבנתי שהוא לא מהסוג הזה של הילדים הרעים. הוא פשוט התחבר עם האנשים הלא נכונים. פשוט ראיתי את זה בתוכו. אבל הוא יהיה בסדר. הוא ייצא מזה".

מחנה הפליטים ניו יורק

יומן ניו יורק

דרום מנהטן. אחד המקומות הסואנים בעולם. מי שייפקוד את האזור בימים אלה, יימצא רחובות חשוכים שהמשטרה מפטרלת בהם תדירות. תאורת הרחוב בחלק זה של העיר עוד לא חזרה לתקנה, למעלה מארבעה שבועות לאחר שוך הסופה 'סנדי'. גן הסוללה, "Battery Park", שמשקיף אל פסל החירות, סגור ברובו בשל סכנת ההתמוטטות של העצים שבו, שמחוזקים במקלות שבירים למראה. תחנת הרכבת התחתית הדרומית ביותר באי, "South Ferry", עדיין לא שמישה. מאות פועלים עמלים לייבש את המרתפים והקומות התחתונות של גורדי השחקים המפורסמים, כדי להחזיר את החיים לתקנם.

באטרי פארק. חבר למטען

לזה קוראים מקצועיות. עצים עם שמלה שלא מכסה כלום

"כרגע אנחנו מכניסים צינורות ענק מתחת לאדמה ומזרימים בהם אוויר חם. זה ייבש את הקירות, ואז נוכל לעבודות השיקום עצמן", מספר רפאל, פועל שחום עור וכבד גוף במבטא לטיני קל. "אבל זה לא ייקרה בקרוב. ייקח עוד חודש-חודשיים רק לייבש את הקירות. נגרם פה נזק ישיר של מיליונים ונזק עקיף, כתוצאה מסגירת בתי העסק, של עשרות מיליונים". החברה שמעסיקה את הפועל צהוב הקסדה, "יחידת התאוששות מאסונות", הזעיקה את צוותיה מכל רחבי המדינה, והם עוסקים כעת בשיקום של כל הבניינים באזור, השרוולים הצהובים של צינורות האוויר החם בהם הם משתמשים  ממלאים את הרחוב בעל השם האירוני משהו, "Water Street".

עיר מונשמת

העסקים נמצאים במצב טוב יחסית: רובם מבוטחים וחברות הביטוח הן שסופגות את רוב הנזק. בתוך חצי שנה, כך מעריך רפאל, יחזרו העסקים לקדמותם. במושגים של העיר ניו-יורק, שהכל קורה בה במהירות מדהימה, מדובר בנצח קטן.

אמריקה התכוננה ככל יכולתה לבוא ההוריקן סנדי. לטובתה פעלה העובדה שההוריקן, שהחל באמצע הים הקריבי, פגע קודם לכן בג'מייקה, קובה, איי בהאמה והאיטי. רק שבוע לאחר שהתחיל פגע בחופה המזרחי של ארה"ב. אין ספק שההכנה הצליחה לצמצם באופן ניכר את מספר ההרוגים, אך המספרים עדיין גבוהים: 131 איש בשמונה מדינות, 53 מהם בניו יורק. ארבע מאות אלף איש שביתם הוגדר כמצוי ב"אזור A", אזור סכנה, התבקשו להתפנות מביתם. התחבורה הציבורית עצרה והתושבים נקראו לאגור מזון.

"האנשים בבית זה ניצלו כולם: 4 אנשים, כלב אחד"

הסופה הכתה. ארצות הברית עצרה את נשימתה. הכל היה מסעיר מאוד למשך ארבעים ושמונה שעות, החל משקיעת החמה ביום ראשון, 28 באוקטובר, ועד אותה שעה ביום שלישי, ה-30 בחודש. בימים שלאחר מכן יצאו התושבים וצילמו את המרגש. צוותי החירום של העירייה החזירו את רוב קווי החשמל וגזמו עצים מסוכנים והחזירו את הרכבת התחתית לפעולה. רוב רובם של הניו יורקרים הצליחו בהשבת חייהם לשגרה. רבים אחרים נשארו מאחור.

ניצולים בעדיפות שנייה

מאז ההוריקן חלפו מספר שבועות ונראה כי האמריקאים השתעממו מלעסוק בנושא. קשה להאשים אותם: מאז הקטסטרופה ההיא התרחשו עוד לא מעט סנסציות שדרשו סיקור. הבחירות, שהיו צמודות עד לרגע האחרון, פרשת הגנרל פטראוס, פרישתו המפתיעה ומעורבותו עם נשים, הלוחמה בעזה. המהדרין הוסיפו גם את הרוצח הסדרתי שנתפס לאחר ארבעה חודשים בהם רצח באמצעות רובה קרבין שלושה מוכרי חנויות קשישים בברוקלין ובברונקס. מה הפלא שניצולי ההוריקן נדחקו לעמודים הפנימיים?

אל תתערבו לנו בעניינים. צאו מהנחלה שלי

למרות זאת יוזמות הצדקה למען הנפגעים חוצות גזעים ודתות. משדר טלוויזיה מיוחד בשם 'הוריקן סנדי: מתאחדים' שהוקרן בשידור חי בטלוויזיה וכלל ידוענים כברוס ספרינגסטין, בון ג'ובי וסטינג גייס עשרים ושלושה מיליון דולר. בתי כנסת וכנסיות ברחבי העיר עורכים נשפי צדקה, קונצרטים שהרווחים מהם מיועדים לנפגעים וכמות המתנדבים לעזור באופן פיזי בפינוי ההריסות בהחלט מרשימה. אולם נזקי הסופה סנדי הם מעבר לכל זה. על שיקום מלא אין מה לדבר, אך גם שיקום חלקי לא נראה באופק.

מכה שכתובה בתורה

סטטן איילנד. אחד מחמשת רבעיה של ניו יורק ששוכן באי גדול מדרום למנהטן. מאכלסים אותו כחצי מיליון איש. אוכלוסיית הרובע אינה אמידה, אין בו גורדי השחקים שמאפיינים את מנהטן, ורובו מהווה עיירת שינה שהחנויות בה נסגרות בחמש בערב. היא מחוברת לברוקלין ולניו ג'רסי בשני גשרים מצפון מזרח ומצפון מערב, וניתן להגיע אליה אף במעבורת.

סנדי הגיעה לחופי אמריקה מכיוון דרום-מזרח. חלקיה של ניו יורק בכיוון זה, כגון לונג ביץ' (רצועת אי צרה מדרום לשדה התעופה JFK), קוני איילנד (בדרומה של ברוקלין) וסטטן איילנד היו בין המקומות שנפגעו באופן חמור יחסית.

ללא מילים

"מעולם לא ראיתי סופה כמו זו. זה היה בלתי יאומן, הגלים היו ענקיים. השילוב של רוח, גשם וגלי ענק הביאו להרס עצום. לאחר שההוריקן עבר אותנו הוא השאיר אחריו חורבן שנראה כמו צונאמי. לא חמור כמו זה באינדונזיה, אבל בהחלט גדול מימדים ומפחיד בעוצמתו", מספר ג'ימי לרקין.

ג'ימי הוא תושב סטטן איילנד כל חמישים ותשע שנותיו. במקצועו הוא אח בבית החולים המקומי, אבל רואה את עיקר חייו בהטפה לשיבה פונדמנטליסטית לנצרות. אני פוגש אותו על המעבורת לסטטן איילנד כשהוא חובק שלטים עליהם נכתב באנגלית ובספרדית כי על החוטאים לשוב לאל. ג'ימי, כמובן, רואה בסנדי סימן שנשלח מן השמיים, אך מודה שלא רבים חשים כמוהו. "זה כמו בתנ"ך. א-לוהים נותן להם מכה בראש, הם מיד נבהלים ושבועיים הולכים לכנסייה, אבל אחר כך הם מסתכלים לצדדים ואומרים: 'היי, אני בחיים. זה לא קרה לי, זה קרה למישהו אחר' וממשיכים במה שעשו קודם". ההשוואה הטובה ביותר שעולה על דעתו היא לאירועי 9/11, שצרובים עמוק בלבו של כל אמריקני ובעיקר הניו יורקרים שבהם.

הכיתוב על השלט: הסתכלו לתוך עיניי והיו נושעים

המעבורת מגיעה לסטטן איילנד. אנו תופסים את הרכבת למרכז האי וג'ימי מראה לי מבעד לחלון את הפלא המקומי: אניית משא ענקית שנדחפה אל החוף וכעת היא עומדת כשחרטומה נוטה בזווית. "צלם, צלם", הוא דוחק בי, "זה אדיר, נכון?".

"הלו, הלו אבא? מה תביא לי? אביא לך... סירה עם גלגלים! סירה עם גלגלים? אבא, אין דבר כזה סירה עם גלגלים! בן, עוד לא ראית את הוריקן סנדי"

נמלטים, עונת החורף

מה שאדיר, ללא ספק, הוא ההרס. במרכזו של האי הרחובות משדרים רוגע ושגרה, אולם ככל שמתקרבים אל קו החוף, המראות נעשים חמורים יותר. כשפונים מהדרך המהירה מזרחה, תאורת הרחוב כבר לא פועלת. העירייה הניחה זרקורים שמופעלים בגנראטורים קטנים, במטרה לשמור על הרחובות מוארים ובטוחים. ניידות משטרה מפטרלות ברחובות שהולכים ונעשים צרים, וצמד שוטרים נראה כמעט בכל פינת רחוב.

במרחק של כארבע מאות מטר מקו החוף מחזה סוריאליסטי עוד יותר: סירות קטנות מוטלות בצידי הכבישים. אלה סירות פרטיות שעגנו במזחים קטנים שהסופה סחפה אותן מערבה. לאחר שניזוקו ואיבדו מערכן, בעליהן נטשו אותן וכעת הן מונחות כגרוטאות גדולות. תושבים מספרים כי בימים הראשונים לאחר הסופה מספר הסירות העזובות היה כה רב, עד שלא ניתן היה לנסוע בכביש ונמנעה גישה לבתים ששרדו.

אתה מוכן להעיף את היאכטה שלך מפה?

רבים מאנשי סטטן איילנד לא הבינו את הסכנה הטמונה בהוריקן, על אף אזהרת הרשויות והתחינה הנרגשת ששיגר לעברם ראש העיר בלומברג ערב הסופה: "אני לא רוצה שאף אחד יילך לישון בתחושת רוגע".

פרנק, למשל, נמלט מהאי עם אשתו, בתם והוריו, עם אזהרת בלומברג. אולם ביום שני, ההורים החליטו לחזור "כדי לראות מה שלום הרכוש", כך סיפר ל'האפינגטון פוסט'. כשהמים החלו לגאות הם ניסו להימלט, אולם המכונית נתקעה בשיטפון. פרנק, שהיה עם הוריו על קו הטלפון, יעץ להם לנטוש את המכונית ולחפש מקום גבוה יותר. השיחה נותקה והיומנאי בתחנת המשטרה אליה התקשר פרנק מבוהל, הבהיר לו שאין ביכולתו לעשות דבר. רק למחרת מצא פרנק את הוריו בשני בתים של שכנים שונים. אביו נסחף על ידי גל למורד הרחוב, שם הציל אותו שכן ששלשל אליו וילון מחלון הקומה השנייה. אמו, שלא יודעת לשחות, נאחזה בדלת המכונית 45 דקות, עד שנמשתה מהמים על ידי שכן אחר.

אותו מזל לא שיחק לגלנדה מור. גלנדה שכלה את שני בניה, בני השנתיים והארבע. כאחרים, גם היא לא הייתה מודעת לסכנה וכשניסתה להימלט מביתה היה מאוחר מדי. המים שהציפו את מכוניתה הכריחו אותה לצאת ממנה, אך גל שהגיע תלש מידיה את שני ילדיה, שטבעו וגופותיהם נמצאו כמה ימים לאחר מכן.

נוף לים

אני שואל את ג'ימי אם אנשים כועסים על הממשלה, על כך שאולי, לדעתם, יכולה הייתה לעשות יותר כדי להציל חיים. "אני לא מרגיש כעס", הוא עונה, "אני מרגיש הרבה הכרת הטוב, כי הרבה אנשים באים לעזור. יש הרבה עבודה בבתים שניזוקו: להוריד שכבות של בידוד, לפנות את החלקים הרטובים. אנשים מתמלאים חמלה, באים ונותנים יד. התושבים לא כועסים, הם עסוקים.

"עם זאת, המון אנשים מהססים אם להתחיל בבנייה. הממשלה מנסה לעשות כמיטב יכולתה – אבל גם הם לא יכולים להחזיר בית הרוס לקדמותו במטה קסמים. הסכומים הדרושים לבנייה מחדש הם עצומים, ותהליכים כאלה לוקחים זמן".

הבעיה האמיתית, לדעתו, היא לא כמה זמן ייקח לבנות, אלא האם לבנות. "מלכתחילה בנו קרוב מדי לקו החוף. הממשלה הייתה חמדנית ולקחה כסף מקבלנים כדי לאשר להם לבנות על החולות. אבל עכשיו, גם אם יבנו שוב – מי יודע אם הבתים יישרדו את ההוריקן הבא?".

בין ההרוס למתמוטט

בהצהרה ששחרר ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג בימים האחרונים נאמר כי  "צוות התיקונים המהיר של העיר יבקר בכל בית שניזוק מהסערה, יבצע הערכה של הדרוש תיקון, ויבצע זאת ללא תשלום". למרות ההבטחות, המציאות בשטח מפחידה. מצב הבתים לאורך רחוב סידר גרוב (Cedar Grove) נע בין 'הרוס לגמרי', ל'במצב מחפיר' ול'בסכנת התמוטטות'. גם ברחובות סמוכים הנזקים משמעותיים.

אם שאלתם את עצמכם, זה מצב הרוס לחלוטין

הקור בעונה זו של השנה מקפיא. שבוע לאחר הסופה ירד שלג, ובימים שלאחר מכן גשם עז. במהלך ההוריקן השתכנו עשרות אלפי איש במקלטי החירום של עיריית ניו יורק (כשמאות אלפים מוצאים מקלט אצל קרובי משפחה וחברים, בלא להזדקק למקלטים הציבוריים הלא נוחים). אזרחי ניו יורק לא מודעים לכך, ברובם, אולם רבים מהפליטים שבתיהם נהרסו – עדיין שוהים שם, באין אלטרנטיבה.

מחזה שניתן לראות בכל מספר רחובות הוא עיר אוהלים הבנויה בצורת ח', כשבמרכזה שולחן עמוס אוכל, שולחנות וספסלים עליהם יושבים אנשים מכורבלים בתוך מעילים, משוחחים, קוראים ועוסקים בענייניהם. סמוך לשולחנות עומדת חבית שבה בוערת אש, וסביבה אנשים מתחממים. בחלק מהמרכזים הללו, אותם פתחו קרנות התנדבותיות שונות, מחולק מזון לכל דורש. בחלקם נשמעת מוזיקה.

בערי האוהלים בהן אני הייתי, בקושי חילקו לחם עם שוקולד. אמריקה...

עיר האוהלים המזרחית ביותר קרובה לשפת הים. גבר משופם עוטה ג'ינס ומעיל עור שחור אוחז צלחת ממנה הוא שולה נתחים עבים. "היי, רוצה לאכול משהו?", הוא שואל כשאני מתקרב. שמו סאל, והוא משתייך למועדון רוכבי האופנועים שהקים את המקום. "התחלנו בלעזור לחברה מהמועדון, באבא, שהבית שלה נהרס. גילינו שהבעיה הרבה יותר גדולה, אז הבאנו אוכל ואנחנו עושים משמרות". במתחם גרות עשר משפחות. בניגוד להבטחות של ראש העיר, סאל טוען כי לא פגש את צוותי התיקון המהיר.

"הם אומרים שהם יביאו צוותים כדי שאנשים יוכלו לחזור לבתים. לא ראינו אותם עד עכשיו. אפילו לא אחד מהם. אנחנו מצפים שהם יבואו לעזור לנו". הרוכב שחור-המעיל מבטיח שמועדון הרכיבה שלו יישאר בשטח. לכמה זמן? "כמה שנזדקק. הוצאנו עשרת אלפים דולר מכספי המועדון בינתיים, ונוציא עוד אם נצטרך".

מוצפים רגשית

מאה מטרים צפונה משם, בצל כנסיית 'גבירתנו מלורדס' ("Our Lady From Lourdes"), שלוש דמויות מחטטות בערימות בגדים שפזורות על הדשא. כשאני מתקרב, שלושה ראשים צצים מבין המעילים, הצעיפים והכובעים. סוזן או'שה, בתה ארין בת החמש עשרה ושכנן דייב בן העשרים וחמש. הבתים שלהם נשטפו בסופה. הם ששים לדבר על המצב ומנתחים אותו בקור רוח.

סוזן, דייב וארין. אנשים עם לב חם

"אין לי בית", אומרת סוזן בחוסר התרגשות, "במקומו עומדת סירה. באחד הימים באה הסוציאלית, ישבה איתי ואמרה: 'אני מבינה שקשה לך'. אני לא צריכה הבנה, אמרתי לה, אני צריכה בית. את יכולה לתת לי את זה?".

דייב אומר שעוד לא קלט את המצב. "זה פשוט לא נכנס לי לראש", הוא מצביע על כובע הצמר הצהוב-שחור שהוא חובש. "אני מניח שזה בגלל שאם הייתי מבין באמת מה קורה, הייתי משתגע". מדוע הם מעדיפים את ההתבודדות על פני שפע האוכל שמציעים להם בעיר האוהלים? "יש לנו מספיק בגדים והכל", אומרת ארין, "אבל פה בערימות הבגדים שקט ושם – ", היא מצביעה לכיוון המאהל המואר ועמוס הברביקיו, "יותר מדי רועש".

שלושת הפליטים מבינים בדיוק מה קורה, אבל לא מצליחים לקלוט שהם חסרי בית. הם מתבלבלים בין הימים כשמנסים לחשב מתי הייתה הסופה. החיים במקלט, גילו, היו בלתי אפשריים. "בהתחלה שמו אותנו בבית ספר", מספר דייב. "אנשים נחמדים אחד לשני עד שהם קולטים את הטבע האמיתי. לא תמיד מי שתקוע איתם הוא מישהו שהיו רוצים לבלות איתו וזה גורם להרבה מתחים. פעמיים ביום הייתה שם קטטה המונית. עכשיו העבירו אותנו לבית חולים לחולי נפש. אתה יכול לדמיין כמה זה נעים".

שלושת החברים החליטו שלא לקבל עוד מתנות שמרעיפות עליהם רשתות הביגוד והמזון השונות. סוזן: "כל הזמן מגיעות עוד ועוד תרומות וכל אחד רוצה לחטוף כמה שיותר. אבל גם אם אקנה המון – איפה אשים את כל זה? החלטנו שזו חמדנות ואנחנו לא רוצים את זה".

הם נוטים שלא להאשים את הממשלה. "הם עשו הכל לפי הספר, אתה מבין", אומר דייב, "אבל יש גבול גם למה שהם יכולים לעשות". במחשבה שנייה הוא מתקן שאולי את אזהרת הפינוי היה צריך להפוך לפינוי כפוי. "זה אולי היה גורם לכמה התנגשויות, אבל זה היה מציל חיים. אנשים לא קלטו מה הולך להיות פה. חשבנו שיהיה כמו בהוריקן איירין, שנישאר קצת בבית וזה יעבור. מצד שני, הרשויות למדו את הלקח בנושא הפשיעה. באיירין היו המון פריצות ושוד. עכשיו השוטרים שורצים פה".

אתם רואים את הסוף של זה? "לא. אני מעריך שייקח לפחות שנה כדי למצוא פתרון לאנשים, ועוד ארבע שנים כדי להחזיר הכל לקדמותו". אתה תהיה כבר בן שלושים. "כן, אבל אני מקווה לא להיות פה כבר. אני רוצה לחזור ללימודים, אני לומד מחשבים. המכללה כבר ביקשה ממני לחזור, אבל הלכו לי כל הספרים בסופה. החסרתי שיעורים ומבחנים. הם אמרו שהם מוכנים לבוא לקראתי". ומה עם הבית? "אבא שלי היה שוכר. אנחנו לא זכאים לפיצויים. אבל גם אם היה הבעלים: לפעמים הם מחזירים לך ארבעים אלף דולר מכל הסכום. מה תעשה איתם?". דייב מספר על סעיפי ביטוח חמקמקים, שלא כל מי שאיבד את ביתו עומד בהם. "יש שם איזו שורה שאומרת משהו על גובה המים במרתף שלך, שלא הגיע לגובה הנדרש. אז הם אומרים לך בנימוס: 'מצטערים אדוני, אנחנו לא יכולים לעזור לך'". מה כן יכול לעזור לך? "הרבה הומור וחברים", אומרת סוזן.

"הידיים שלך קרות! קח, קח, יש פה הרבה..."

כשאני לוחץ ידיים לפרידה הם מבחינים שידיי קרות ומפצירים בי לקחת כפפות מערימת הבגדים הגדולה. ברגע האחרון מציל אותי איש שמגיע בצעד מהוסס מהמאהל. הוא מפציר בשלושה לבוא ולאכול. "יש לנו טונות על גבי טונות של אוכל. בואו תיקחו משהו, אנחנו לא רוצים לזרוק את הכל. יש בשר, ירקות, מה שאתם רוצים. אני מתחנן בפניכם, בואו". דייב מסתכל על סוזן וארין. "מה אתן אומרות, נלך לחטוף משהו?".

 (פורסם, לאחר עריכה, במוסף 'יומן' של מקור ראשון)

 

זה שחור ולבן?

יומן ניו יורק

אוניברסיטת קולומביה, שעת צהריים. תלמידים מכל רחבי העולם חולפים על פני פסל אלמה מאטר. השמש חורפית ונעימה. רק לפני שבוע הנשיא אובמה ניצח בבחירות וכולם שמחים ומחייכים. לפתע מפלחת את האוויר קריאה רמה במגפון: "עצור במקומך! אתה נתון תחת מעצר בשל הפרת תנאי הכיבוש הצבאי. אסור לך ללמוד באוניברסיטה!".

האווירה הרגועה מתחלפת בתימהון. במבט מהיר מתגלים שני לובשי בגדי חאקי, שמובילים סטודנטית מחייכת ונבוכה אל מאחורי כלוב סורגים מאולתר עשוי מיטות קומותיים ישנות. "היא הסכימה, היא הסכימה", לוחש אחד החיילים המחופשים למי שנראה כאחראי על האירוע, בחור גבוה עם שיער בלונדי קשור בקוקו. הסטודנטית העצורה מצטרפת לארבעה-חמישה לבושי שחורים בין הסורגים, שנושאים שלטים עליהם כתוב "נעצרתי כי נופפתי בדגל פלשתין", "סיבה למעצר: הליכה לאוניברסיטה", "נעצרתי בעקבות התנגדות לא-אלימה".

מבצע "עמוד ענן" נמשך, הירי של חמאס מגיע לעומק העורף הישראלי, אך התעמולה הפלשתינית לא שוקטת – ואף מתגברת. אין זה קורה בכיכר תחריר המצרית, ברובע הדחייה בבירות או אפילו באחת מבירות אירופה – אלא בלב לבה של ניו יורק, על המדרגות של בניין המנהלה של אוניברסיטת קולומביה, אחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם. מן הצד עומד שוטר כהה עור, שנראה משועשע מההצגה שמתרחשת מול עיניו.

"גזענות. זה שחור ולבן" אומר העלון המחולק. הרעיון המרכזי בו הוא השוואה בין הכיבוש הצבאי הישראלי בשטחי יהודה ושומרון, לבין הגזענות, לכאורה, של משטרת ניו יורק כלפי אזרחים שחורים והיספנים. "בשנת 2011 ביצעה משטרת ניו יורק מעל 700,000 פעולות 'עצור וחפש'. פעולות אלה מגובות בחוק של עיריית ניו יורק תחת הכותרת 'המלחמה בסמים', אך הן משפיעות בשיטתיות על דיכוי ושלילת זכויות משחורים".

בעיניים ישראליות, אמריקה נראית כגן עדן אנטי-גזעני, אך מיעוטים רבים תושבי העיר והמדינה ניו יורק, חשים כי הרשויות רואות אותם כאיום קיומי וכמי שאינם שייכים לאמריקה. על הרגשות האלה בדיוק משחקים הפעילים למען הפלשתינים, שמנסים להציג את הסכסוך הישראלי-ערבי כסכסוך אתני ולא גיאוגרפי או דתי.

"עיקר הבעיה של הישראלים אינה ביטחונית, אלא קשורה לכך שהשכנים שלהם הם פלשתינים", מלמד אותי אחמד, אזרח מצרים ותלמיד באוניברסיטת קולומביה, שחבר בתא שיזם את ההפגנה "סטודנטים בקולומביה למען צדק בפלשתין". "אנחנו מאמינים שצריכים להיות אקטיביים לגבי סיטואציות מהסוג הזה. בהפגנה הזו, למשל, חברנו לקבוצה של "שחורים נגד גזענות", זה חלק מהמדיניות והפילוסופיה של הארגון שלנו. אנחנו מנסים ליצור קשר עם קבוצות אחרות, אפילו אם הן לא קשורות ישירות לפלשתין.  מפגינים איתנו אנשים מכל רחבי העולם. למעשה, ראש הקבוצה הוא ישראלי". אני שואל אותו אם זה לא מפתיע אותו. "לא בהכרח. שאלות של צדק לא תמיד קשורות לשיוך שלך. אנשים עושים את הבחירה שלהם".

שני צעירים נעמדים ליד הכלא המאולתר ומנסים להסתיר אותו עם הידיים. השוטר מתקרב בצעד סמכותי. "זכותנו לעמוד פה, אנחנו רק עומדים. הם מפיצים שקרים". השוטר ניגש אליהם ומבקש מהם להתרחק. "אלה ציונים", אחמד מסביר. "יש לנו הרבה מקרים כאלה. לפעמים הם באים ואנחנו מתווכחים איתם, אבל לפעמים הם עושים פרובוקציות כמו זו. אבל אנחנו לא מפחדים. ההישג הגדול שלנו הוא אנשים כמוך, שניגשים ושואלים שאלות". האוניברסיטה מעודדת אתכם? "האוניברסיטה לא מעודדת, אבל גם לא מפריעה. הם רוצים שהסדר יישמר, אז שלחו לנו את השוטר להגן עלינו. אנחנו פעילים למען זכויות, למה לעצור אותנו?".

"אלפיים מאה ילדים פלשתינים מוחזקים ברגע זה בבתי כלא צבאיים בישראל", קוראת במגפון החיילת המחופשת, אך חברהּ ממהר לתקן אותה: "כתוב מאתיים ועשרה". "מאתיים ועשרה ילדים פלשתינים מוחזקים ברגע זה בבתי כלא צבאיים בישראל, זה לא בגלל שהם מאיימים על בטחון ישראל – זה בגלל שהם פלשתינים!"

אחמד הנחמד רואה שאני מתעניין ונותן לי את כתובת המייל הפרטית שלו. "אם יש לך עוד שאלות אתה מוזמן לפנות אליי", הוא מחייך. "בקרוב יהיה לנו שבוע האפרטהייד, יהיה הרבה יותר גדול ומרשים".

קרוקודייל סנדי

 יומן ניו יורק

שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור, ומהמם אותך כמו יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו יורק שקטה כאילו היא עטרת ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם לא החלונות סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.

*

מבחינתי הכל התחיל בסעודת ערב שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב. איזו סופה, שאלנו, והוא אמר שגם הוא התפלא, אבל הוא ראה בוואינט שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.

*

ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקאית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות וסלוטייפ נייר רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו בכניסה כי ייתכן שייסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים, ואחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.

*

כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטר מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם ייכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?

החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי, לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.

*

החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 ל-00:00. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזו התקבלו עדכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברח' 57. יואב התפנה מהדירה בדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות ביחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.

*

נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העיר או הנשיא ולא מקבל מהם עדכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שיכולים היו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים – נעצרו ופונו מאדם.

לכן, מספר ההרוגים (נכון לעכשיו, 39 בכל החוף המזרחי) נמוך יחסית. מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אמנם, מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון, הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.

צילום התמונה: שכננו האמיץ, יוני נאמן

*

עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. על אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים אליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית – הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבווי – הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול – העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה היתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'לזהם' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון כי כל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא זו הנחת העבודה, שכל אחד עושה את המוטל עליו, או שזו פשוט לא המנטליות, להאשים, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים בתור פרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?

באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שהתקשורת בארץ סיקרה את הסופה היתה קיצונית הרבה יותר מאשר כלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו מחר כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".

נכון, היתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקאים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב. פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. השבתת הסאבווי. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה היא לעולם לא עוצרת. פתאום, כשהיא אינה, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.

איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור הלוויות. לא, ממש לא. לאמריקאים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה עם בכי והאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.

*

אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא היתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האכולוסייה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע מכביש מסוכן בקרבתו לשריפה).

ועדיין. מה אם היינו מפנים משאבים באחת משרפות הענק הקודמות (והיו כאלו, בכרמל ובירושלים) להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשריפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.

ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.

*

הסערה חלפה. ייקח עוד כמה ימים עד שהכל יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים ישאבו מתחנות הסאבווי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב[עוד] הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.

וושינגטונה

יומן ניו יורק

חמישה ימים היינו בוושינגטון די.סי. החל מיום שישי ועד ליום שלישי. חוק מרפי קובע שהשמש תזרח, הציפורים יצייצו והמוניות יחלפו ללא הפסקה עד לרגע שבו תצטרך לצאת מהבית. ואכן, כשהיינו חייבים לצאת ולא יכולנו לחכות עוד, השמיים נפתחו וגשם כבד ניתך ארצה, הציפורים הלכו לחפש מחסה מתחת פסלי ענק בסנטרל פארק ושום מונית לא נראתה באופק. מזל ששרית האמיצה לא היססה לרגע, התנדבה לקחת את המטריה לסיבוב ברח' אמסטרדם ולחזור עם מונית, כך שאני יכולתי לצלם את הרחוב שטוף הגשם. אם לא רואים טוב, זה בגלל שצילמתי עם הסלולרי, ולא בגלל שהיתה הפוגה בגשם. אפילו להפך. [ניתן להגדיל את התמונות ע"י לחיצה עליהן]

כל הקטע של האוטובוסים פה בגלות לא מזכיר כלל וכלל את הפריטים שנושאים את אותו שם בארץ, בעיקר לא בירושלים. הם לא אקורדיון, לרוב הם מרווחים, בנויים לנסיעות ארוכות ונעדרים לחלוטין קשישות עתירות סלים שמציצים מהם ראשי קרפיון לשבת. מה שיש בהם, לעומת זאת, אלה שקעים, אינטרנט אלחוטי, מסכי טלוויזיה כל שלושה מושבים (משום מה לא הקרינו שום דבר חוץ מהוראות הבטיחות) ואפילו שולחנות, לפעמים. אה, כן, הגדול מכולם – שירותים. באוטובוס. אחסוך לכם את הפירוט, אבל זה מצריך קואורדינציה מסויימת. אבל מאוד מאוד נוח.

עוד לא דיברנו על בעיות החנייה של הערים הגדולות. חשבתם שבת"א יש בעיה. חישבו שוב. תמונה שצילמתי מחלון האוטובוס טובה מאלף מילים.

אל תשאלו אותי איך מי שחנה במפלס העליון ורוצה לצאת הביתה באמצע יום עבודה יכול לעשות את זה. נסו לתרגם לאנגלית את המשפט "לצאת הביתה באמצע יום עבודה". נדמה לי שאין אפשרות כזו. המילים לא מתחברות.

אחרי ארבע שעות מגיעים לבית'סדה (Bethesda – ברור לגמרי שהמילה הגיעה מעברית, אבל לא ברור לי מה המשמעות שלה. שרית מנחשת "בית-שדה". [תוספת מאוחרת: יש פתרון! לפי ויקיפדיה, האזור נקרא ע"ש כנסייה ברובע המוסלמי בירושלים – שנבנתה על בריכות שנקראו בשם 'בית חסדא', ומכאן מקור השם]), פרבר של וושינגטון די.סי. לינדה, המארחת שלנו, אוספת אותנו ומראה לנו את המקומות החשובים בסביבה, שהם בעיקר בתי חולים.

לינדה וארתורו גרים בבית פרברי, שפה נחשב ממוצע למדי, על אף שלנו הוא נראה כמו התגשמות החלומות של כל ישראלי שרוצה בית בכפר: שתי קומות ומרתף, חניה לשתי המכוניות, אזור כפרי ושקט, שני בתי כנסת קטנים במרחק 5 דקות ועוד אחד גדול במרחק 10 דקות, מרכז קניות ובילוי במרחק שתי דקות ברכב והעיר הגדולה במרחק 20 דקות נסיעה. לא הספקתי לצלם מבחוץ, אז הנה מה שהרכב של גוגל תופס כשהוא עובר בכביש הראשי:

והנה חדר השינה שלנו. בתמונה השניה, מה שאנחנו רואים בחלון כשאנחנו קמים בבוקר. ביום השני לשהותנו שם תפסתי: העצים שם כל כך גדולים. הם בני מאות שנים. אצלנו בארץ העצים כל כך נמוכים וצעירים. שתלנו אותם רק לפני כמה עשרות שנים.

במוצאי השבת לינדה וארתורו לוקחים אותנו לסיור מקדים ברכב באזור ה-Mall, מתחם המוזיאונים וקריית הממשלה של וושינגטון די.סי. יש להם פֶטיש רציני למצבות זיכרון ענקיות, לאמריקאים, כאילו היו מצרים או יוונים, להבדיל. את האבות המייסדים שלהם הם מציינים במונומנטים ענקיים שלקוחים מתרבויות עתיקות. מעניין איך האקלקטיות התרבותית מתרגמת אצלם לרב-תרבותיות. למה אני מתכוון? למשל אנדרטת ג'פרסון הענקית והמרשימה, שבנויה בסגנון יווני-רומאי. עמודים, כותרות, חללים ענקיים.

מונומנט ענק אחר הוא אנדרטת וושינגטון, אובליסק שיש לבן וענקי שעומד בלב מדשאה רחבת ידיים, מוקף בדגלי ארה"ב. במקור, האובליסקים נמצאו בחורבות מצרים העתיקה עוד בתקופת הרומאים, שהעתיקו אותם והשתמשו בהם.

מחשבה: האם בראשיתה, החברה האמריקאית ביקשה לעצמה מקורות השראה תרבותיים שלא ימשיכו את הרוח האירופית-ויקטוריאנית-קלאסית, ולפיכך ניסתה לדלג אחורה, אל תרבויות קדומות שסימלו בעיניה את הערכים אותם ביקשה לאמץ: דמוקרטיה, חופש, כוחו של האדם מול איתני הטבע?

אספקט מעניין אחר הוא דתיותם האדוקה של האבות המייסדים, וחלחול האדיקות הזו לתת-מודע האמריקאי. באופן מעניין, התיקון הראשון של החוקה האמריקאית (שמהווה, בעיני האזרחים פה, אורים ותומים של כל הטוב והישר) מבסס את הפרדת הדת מהמדינה. כלומר, המייסדים ראו ערך בהנחלת אופי מסויים, אך נמנעו מלקבוע את דתם בחוק.

אלה, למשל, מילותיו של ג'פרסון, שחקוקות על קיר פנימי באנדרטה לזכרו:

 

אלוהים הכל-יכול יצר את רוח האדם חופשית. כל הניסיונות להשפיע עליה באמצעות עונש או עול זמני הם סטייה מהתכנית של היוצר הקדוש של דתנו. שום אדם לא יכול להיות מוכרח לתמוך בעבודת אלוהים או כמורה; או לחילופין לתת דין וחשבון על עמדותיו הדתיות או אמונותיו. על כל האנשים להיות חופשיים להצהיר על אמונותיהם הדתיות ולהחזיק בהן. אני מכיר רק קוד מוסרי אנושי אחד, בין ליחיד ובין לציבור 

 

חוץ מבן גוריון, נדמה שאיש בישראל לא השתמש כך בתנ"ך, או לפחות לא מצטט באופן הזה. בואו נגיד שאברהם יהושע השל לא יכול היה לומר את זה טוב יותר. חירות הדת, עד כמה שאני יודע, היתה דבר חדש באמריקה, וטוב שבאה לעולם.

מן העבר השני, עומדים דברים אלה של ג'פרסון בלתי מיושמים עד היום:

 

אלוהים שנתן לנו חיים, נתן לנו חירות. האם חירויות האומה יכולות להיות בטוחות, כאשר אנו מסירים את ההכרה כי חירויות אלו הן מתנת האלוהים? אכן, אני חרד למדינתי כאשר אני מהרהר בכך שאלוהים שופט צדק, שצדקו לעד לא ינום ולא יישן. מסחר בין אדון לעבד הוא עריצות. דבר לא כתוב באופן מוחלט יותר בספר האמונה, מכך שהאנשים הללו נועדו להיות חופשיים. ייסדו את החוק, כדי לחנך את המון העם. זה עניינה של אומה להשפיע ולהניע תכנית כללית

 

את התמונה הזו צילמתי בתחנת יוניון, התחנה המרכזית של וושינגטון הבירה:

שני דברים חשבתי שכבר עברו מן העולם: צחצוח נעליים ציבורי ושחורים שמשרתים לבנים. אני יודע את כל ההגבלות: אלה אנשים שעוסקים בכך מרצונם החופשי, אין עליהם שום מגבלה, הם מקבלים שכר הוגן, זוהי עבודתם. קיימות גם טענות אחרות: גם בישראל החלשים בחברה (לרוב: נשים, עולים חדשים, ערבים) משרתים את החזקים (לרוב: גברים, ותיקים, לבנים) ובכל זאת – בעיניי, אמריקה לא יכולה להתהדר בחוסר בגזענות כל עוד שחורים מצחצחים ללבנים את הנעליים. נקודה.

כרגיל, יש לי עוד הרבה לספר, אבל היריעה קצרה. במילים מועטות אומר: ביום ראשון היינו באנדרטאות והשקפנו על הבירה ממגדל הדואר הישן (אכן ישן. נראה אותו דבר כבר 200 שנה, ומבפנים התחושה המדוייקת – המדוייקת! – שאתה מקבל כשאתה נכנס לבניין כלל בירושלים). הספקנו לבקר במוזיאון הטבע ההיסטורי שלהם (על הדינוזאורים אכתוב ברשומה נפרדת בקרוב) ולראות סרט מגניב על דינוזאורים מעופפים בתלת מימד, לסייר בגן הפסלים שלהם (אמנות מודרנית מרגישה ונראית תמיד אותו דבר בכל מקום, להלן דוגמה:

לפסל הזה קוראים משהו כמו "מחק אוטומטי" והוא מייצג את האותיות שעפות מעל המחק, שנאמר, "גוילין נשרפין ואותיות פורחות", שזה סבבה, אבל לא באנו עד וושינגטון בשביל זה).

בדרך חלפנו על פני "המוזיאון הלאומי לתולדות האפרו-אמריקאים" (או בשמו המקורי "איך נצעד בין הטיפות ונכניס גם את השחורים לתוך ההיסטוריה בלי לדרוך לאף אחד על קצות האצבעות") שעדיין בהקמה, מטעמים מובנים, "המוזיאון הלאומי להיסטוריה האמריקאית" (או בשמו האחר "כיצד גירשנו את האינדיאנים לדרום אמריקה"), "המוזיאון הלאומי לזיכרון השואה" (שצריך להקרא "מה הקשר שלהם? טוב, לא משנה, יש להם הרבה כסף להחזיק את המוזיאון היקר הזה") ועוד כמות עצומה של בנייני ממשל ופקידות. משרדי הסנאטורים פה תופסים לפחות שלושה מתחמי ענק.

ביום שני היינו בעיצומו של החג. בקהילת פוטומק הקטנה שבמרילנד (שסמוכה מאוד לוושינגטון די.סי, שהיא עיר הבירה שלא שייכת לשום מדינה, שכן הבירה לא נתחלקה לשבטים, כידוע) כאמור, יש שני בתי כנסת, אחד מול השני. בשבת דיבר הרב בקהילת 'ישראל הצעיר' על החובה לישון בסוכה. הוא אמר כך: "יש מקלים, למי שמצטער וסובל מן הקור, שלא לישון בסוכה. במקרה שלא יורד גשם ואינכם סובלים מבעיה שמונעת את זה מכם – אתם חייבים לישון בסוכה". בית הכנסת של חב"ד נמצא ממול. אין בו יותר אנשים, ולמעשה, אנשי הקהילה מבקרים פעם בבית הכנסת הזה ופעם בזה שממולו. בבוקר החג נשא בו הרב דרשה ואמר כך: "כתוב בתורה שעלינו לחוג את חג הסוכות, להיות בצלו של ה', צילא דמהימנותא. איזו זכות גדולה זו לכל יהודי להסתופף בצלו של ה'! אתם יודעים, כתוב בתורה שאסור לעשות מלאכה בחג. עצם זה שאנחנו פה, מתפללים, חוגגים יחד, אוכלים בסוכה שלנו ולא עובדים – איזו שמחה גדולה זו לה'! אני כל כך שמח לראות אתכם פה איתנו, איזו זכות גדולה זו לשמור את קדושת החג".

רק מצטט.

ביום שלישי שוב גשם. למרות זאת אנו צועדים, שנינו יחד תחת מטרייה אחת, לסיור בגבעת הקפיטול, שמולה בית המשפט העליון. בבוקר ארזנו אוכל כשר, בידיעה שבמהלך היום השני של החג כל המקומות הכשרים יהיו סגורים. אבל את השומרים בכניסה זה לא עניין. אסור להכניס אוכל ושתייה לבניין הקפיטול. "הפח נמצא שם, אדוני. לא, אין תאים לשמור על האוכל עד שתסיים את הסיור, אדוני. מה? לא, אני לא יכול לשמור את השקית הזו מתחת השולחן בשבילך, אדוני". ככה הלכה ארוחת הצהריים והחטיפים לנסיעה איתה.

בתוך המבנה מחלקים לנו אוזניות. מדריכה פטפטנית שנראית העתק של ד"ר מרתה מאסטרס מהסדרה האוס דיברה ודיברה באוזנינו, והייתה יעילה מאוד. ראינו את האולמות המכובדים שבהם נמצאים הפסלים של האנשים המכובדים שמתו, את המקום בו היה פעם בית המשפט העליון (נתנו לו חדר בפרלמנט, יעני, עשו לו טובה) ואף את החדר המרכזי של הקפיטול, אולם מדהים בגובהו, מלא תמונות מההיסטוריה של אמריקה, פסלים של אישים חשובים ותיירים שובבים שלא נשמעים להוראות המדריכה והולכים להסתובב לבד לראות את הפסלים, ואז נעצרים על ידי אנשי הביטחון (לא ניסינו, אבל זה מה שהמדריכה אמרה שיקרה אם ננסה. גם ככה לא ממש מעניין לבחון את פסלו של נשיא ארה"ב ה-25, למשל). בהמשך עברה המדריכה בינינו והראתה שטר של 2 דולר (בשימוש, אבל נדיר), שעליו מופיעה תמונתו של ג'פרסון מצד אחד, וציור של הכרזת העצמאות מצד שני.

והנה מבט כלפי מעלה באולם הפנימי.

באולם הבא האטרקציה המרכזית היא לא הפסלים, אלא הארכיטקטורה. המדריכה עומדת בנקודה מסויימת ולוחשת – וכל הקבוצה שומעת אותה ללא קושי, למרות שמדובר במרחק של כחמישה עשר מטר (למתחכמים: לפני כן מורידים את האוזניות). ככה זה נראה:

באופן כללי התחושה של שרית ושלי היא שיש התמקדות יתר בחיצוני: בפסלים, בארכיטקטורה ובאמנות, והרבה פחות במהותי: היחס בין הממשל הפדרלי לממשל העצמאי של המדינות החברות בברית, היחס בין הבית העליון לתחתון, היחס בין הרשויות השונות, הייווצרות הדמוקרטיה. מצד שני, זה לא סמינר אלא סיור פיזי בן שעה. גם ככה מה שכולם מתעניינים בו הוא האנקדוטות. כמו שאמרה המדריכה: "אני יכולה לערוב לכם שהדבר היחיד שתזכרו מהסיור הוא החלק בו אני לוחשת לכם ממרחק". אופטימיות בהתגלמותה.

את בית הנבחרים עצמו אינני יכול להראות לכם, לצערי, כיוון שבדרך לשם מפשיטים אותך מכל מה שיש לך, כולל תיקים, חגורות וכמובן מכשירים סלולריים כלשהם. באולם עצמו אסור לאכול או לשתות (זה המובן מאליו) להקליט או לתעד באמצעי אלקטרוני (את זה עוד אפשר להבין) לרשום או לקרוא (שזה כבר הזוי). מה שנשאר, וזה מה שעשינו, הוא לשוחח עם השוטרים שמוצבים באולם (הריק, כי "הם עסוקים כעת בתעמולת בחירות", הסביר השוטר בתבונה עממית) ואחד עם השני.

כך שהשיחה שלנו היתה בעיקר עם אשה חמודה כבת 55, שהגיעה לסיור עם האיש שלה וגיסתה. במקור הם מאריזונה, אבל לאחרונה פרשו מעבודתם, מכרו את הבית ואת הרכוש, קנו יאכטה וכעת הם שטים לאורך חופי היבשת, עוגנים כל פעם במדינה אחרת ותרים אותה. "אנשים אומרים לנו: 'איך אתם עושים את זה?', אבל תכננו את זה 35 שנה, זה לא משהו מהיום להיום. אני אוהבת לשוט, אבל לאחרונה אמרתי לג'ו שאני צריכה אדמה יציבה מתחת הרגליים, אז קנינו לנו בית קטן על שפת הנהר ואנחנו תרים מכאן את כל האזור".

היא שמחה לשוחח איתנו על הבחירות, והיתה נרגשת כשדיברה על המצב בארה"ב: "זה משהו נורא. אני בעצמי לא משתייכת למפלגה הרפובליקנית ולא לדמוקרטית, אני עצמאית, עוד לא החלטתי למי אצביע. אבל אני רואה כיצד הצעות חוק טובות שהדמוקרטים מנסים להעביר נופלות בשל ההתנגדות הרפובליקנית – רק כי אינם רוצים ששמו של הנשיא יירשם עליהן! אני לא מבינה את זה. אנו פוגעים בעצמנו. במקום להיות יחד, להיות מאוחדים, גם איתכם בישראל – אנו נלחמים זה בזה. אם יש משהו שיהרוס אותנו אלה לא אויבינו מבחוץ, אלא המלחמה שלנו זה בזה". דמעות עמדו בעיניה.

שאלתי את השוטר אם הם נאלצים להוציא את נבחרי הציבור מהמליאה לעתים קרובות. "הו, זו שאלה ששואלים אותי הרבה", הוא ענה, ושאר המאזינים פערו את פיהם בתדהמה. "לא, זה לא קורה פה הרבה, למעשה, אני לא זוכר אי פעם שנאלצנו לעשות את זה". המאזינים נרגעו. האשה מאריזונה אמרה שזה מאוד לא מקובל. שפעם אחת צעק רפובליקני חם מזג באמצע דבריו של הנשיא 'אתה משקר!' והבית כולו התגולל עליו, כולל חבריו למפלגה. "למרות שהאווירה פה מתוחה מאוד", סיכם השוטר, "הכללים נשמרים. סך הכל, אנחנו לא בפרלמנט הבריטי". כל הנוכחים נהמו בהסכמה, ואחת אמרה: "הו, שם זה משהו אחר לגמרי, הם עלולים להגיע אפילו למהלומות".

האריזונית התעניינה אם בישראל זה אחרת. אמרתי לה שבישראל נבחרי הציבור לא יודעים להתנהג. "אתה בטח מתכוון שהם לא ממש מנומסים זה לזה". לא, אמרתי לה, הם פשוט גסי רוח וחסרי כל כבוד אנושי בסיסי. "זה בוודאי משום שהם מצויים בלחץ נוראי, עם אירן וכל זה", אמרה. סיפרתי לה שגם בנושאים כלל לא מהותיים הם נוהגים כאחרוני התגרנים בשוק, ובישראל אף נהוג לומר למי שלא מתנהג כיאות: "תירגע, אתה לא בכנסת". היא השתתקה. "טוב, ניסיתי להגן עליכם", אמרה במבוכה.

התחנה האחרונה: בית המשפט העליון.

השיטה של האמריקאים מעניינת: בית המשפט העליון דן בגזרי דין מוות ובתיקים נבחרים – אותם הוא בוחר, מתוך רצון להדגיש מקרים עקרוניים. בית המשפט דן בתיקים בשעות הבוקר, ואחר הצהריים השופטים פורשים לחדריהם, ללימוד חומר וכתיבת פסקי דין. כרגיל, עיקר ההסבר שקיבלנו היה על מקומות הישיבה, מי יושב איפה, למי שמור מקום ליד מי ומי שעומד מאחורי מי הוא העומד. אגב, כך נראית תמונה של מי שמצלם בסלולרי שלו כי הוא ישראלי שהגיע ברגע האחרון והכניסו אותו כטובה מיוחדת אחרי שהסיור התחיל, אשתו הלכה לשבת אבל הוא חייב לצלם כי אחרת לא יהיו לו זיכרונות משם, וכמובן שבשנייה שהוא לוחץ על כפתור המחשף (זו לא טעות, בדקו בספר ההדרכה לחלקי המצלמה הקרוב אליכם. אבא שלי צלם, תיזהרו ממני) המדריכה קוטעת את ההרצאה שלה ואומרת: "סליחה אדוני, הצילום אסור בחלק זה של האולם, ניתן לצלם מדלת הכניסה בלבד". כמובן שאי אפשר לראות כלום מדלת האולם, אבל משום כך יש דגם מוקטן במוזיאון בית המשפט העליון שנמצא בקומה התחתונה, אתם יכולים להשוות.

טוב, זה סך הכל היה הביקור. כמובן שהיו עוד הרבה דברים שלא הזכרתי, אבל כולם עייפים. רוצים סיכום? אז סיכום:

בינתיים, יותר מהכל מדהימה אותי תחושת המרחבים. אתה נוסע ונוסע, וזה לא נגמר. הכל כל כך גדול, יש כמות עצומה של אנשים. בישראל, לעומת זאת, השמיכה כל כך קצרה. מהים אתה יכול לראות את ההרים, ומההרים את הגבול. תמיד אתה דורך בחלקה של מישהו, נשען למישהו על משהו, פוגע ברגשות של מישהו. פה באמריקה, אם לא טוב לך, אתה יכול להמשיך הלאה עוד קילומטר, או עשרה, או מאה, ולא להפריע לאף אחד. בקטנה, נדמה לי שזה אולי חוסר ההבנה שלהם את בעיות ישראל והערבים. כשיש לך הרבה, לא כל כך אכפת לך להתחלק. אבל כשיש לך קצת, אתה הרבה יורת קנאי לקצת שלך. יש פה איזה רחבות שהיא מעל לפרקטיקה. היא בתחושה: אנחנו גדולים. והם צודקים. ריבונו של עולם, יש להם חצי יבשת.

אנא, התפללו למען שלום בסוריה. כפי שמבקשת הכנסייה המתודיסטית הסמוכה, ככתוב בתהלים לג, יד: "מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".

זיכרון מקוטע

יומן ניו יורק

על היומיום אין הרבה מה להרחיב. אין לי השפה. אין לי הגישה. אין לי החליפה המתאימה. אולי ארכוש אותן עוד מעט. כרגע בבית, כותב. לא הרבה, לא מספיק. אל תדאגו יותר מדי. לאדם כותב מעולם לא הזיק זמן עם עצמו. אולי אני טועה, אולי הזיק. יש אנשים שהקירות נסגרו עליהם. אבל אני חי מהם. אני אוהב להיות בבית. הקירות, אף שהם מעץ ועלולים להישרף בקלות, עושים אותי למבוצר בתוך קונכייה. לא יזיק לי.

יום ראשון בתוך סוף שבוע ארוך. יש פה חג. כפי שהסבירו לי: "כל הקיץ אנשים היו בחופש, עכשיו הם עומדים לחזור לעבודה, אז לוקחים עוד יום חופש. קוראים לזה 'יום העבודה', Labor day". מוזר. אצלנו קוראים לזה 'איסרו חג'. במלעיל.

הולכים לסיור חינמי ב-Lower East Side, החלק הראשוני של מנהטן. לכאן הגיעו המהגרים כמו במערכון של לול: מהים, כל פעם מגלות אחרת, נדחקים בכל פעם על ידי קודמיהם. אבל אותם חלומות בדיוק: על כסף, על רווחה, על חופש. היהודים גם חלמו, מן הסתם, שלא יהיו פוגרומים יותר. באמת לא היו.

והערה מתודית: אם תרצו להשתתף בסיור, תצטרכו לבוא לניו יורק וללכת ביום א' בבוקר למאפיית הקניש של יונה שימל, שארית וזכר לנוכחות יהודית מפוארת, אי שם בשנים הראשונות של המאה העשרים. אבל פה ביומן אני כותב רק את האנדרדוג. את הדברים שמונחים בצד, מחכים לגאולת המבט. מי שציפה לטעימה חטופה משקית הצ'יפס הניו יורקית, עמו הסליחה. אנו רק נעבור ליד, אולי נמקד לרגע את המבט על גב השקית, שם מופיע הכיתוב "אכלו בריא יותר עם מק'ראיין", מוכתם בטביעות אצבע משומנות – וזהו. לא יותר.

יום ראשון בבוקר, הסאבווי עמוסה צעירים רבים שבדרכם לפסטיבל ברזיל. כך זה נראה.

בניו יורק לאנשים אין צבע. כלומר, יש להם, המון צבעים, אבל אסור לדבר על זה. כלומר, זה לא משנה שום דבר. מה זה משנה הצבע? אבל אם אתה עובר בשכונות מסויימות (לא קוראים להן שכונות פשע, אלא Unsafe Neighborhoods, שכונות לא בטוחות. במקרה גרים בשכונות האלה רק שחורים או היספנים, אבל זה רק מקרה, כי הלא לאנשים פה, כפי שאמרנו, אין צבע) הצבע שאין לך עשוי להיות גורלי. אם עץ נופל ביער ואיש לא מדבר על זה, תוכל לקטוף את פירותיו יום-יום במהלך השנה הבאה.

ובכן, האשה ללא צבע במושב מולנו קוראת ספר. לא מחזה נדיר, אבל בכל זאת מעניין. למה מעניין? כי לרוב האנשים כאן יש קינדל. זה אמנם נשמע כמו מאכל יהודי שנראה בסיור עוד מעט, אבל זה בעצם מסך קריאה. חנויות ספרים ענקיות נסגרו בעקבות הופעת הקראנים הדיגיטליים כדוגמת הקינדל, שכן הוא מאפשר לאכסן אלפי ספרים ללא צורך במדף אחד. יש לציין שלצד הנזק לחנויות הספרים, יש בכך פגיעה מסויימת בנוכחות הגברית בבית, שלאחרונה נוכחתי לדעת שוב שהיא מקבלת את חיותה ממבצעים מורכבים כמו תליית מדפים.

המבט השולי: לספר שקוראת האשה קוראים "White Girl Problems", בעיותיה של בחורה לבנה.

משהו מבעבע בעיר הזו. בשבועיים האחרונים היו שני מקרים של אלימות קיצונית באזורנו. ביום שישי אחד אדם אחד, מסומם קלות, שלף סכין באמצע הטיימס סקוור ונופף בה מול העוברים ושבים. הכיכר העמוסה לא יכלה להכיל את נפנופיו, ושוטרים נזעקו לשם תוך מספר שניות. אחת, שתיים, שלוש, קראו לעברו במערכת הכריזה. כשלא הפסיק את נפנופיו הפרועים חורר למוות על ידי מספר שוטרים אמיצים שעמדו נחושים ומכוונים מאחורי דלתות המתכת של הניידות שלהם.

ביום שישי לפני שבוע וחצי נכנס אדם עם רובה קצוץ קנה למשרד שלו לשעבר, ששוכן באמפייר סטייט בילדינג. הוא ירה בראשו של הבוס שלו לשעבר, שפיטר אותו, והרג אותו. גם כאן, שוטרים הגיעו למקום במהירות, ירו באיש והרגו אותו. שמונה אנשים נוספ