"במלחמות לצדק, גם ילדים מתים", שר אי אז יהודה פוליקר, וביטא תחושה של רבים: לעתים הצדק גובר על הרגש הטבעי והרחום, ומוביל לשפיכות דמים נוראה. לפעמים המלחמה על הצדק גובה מחיר שאנו מרגישים שהוא יקר מדי.
ולפעמים מלחמה על צדק היא סתם טמטום. דון קישוט, למשל, עם כל כמה שאנחנו מחבבים את דמותו הקומית-טראגית, הוא אידיוט של ממש. המלחמה האבודה שלו מושפעת מרומנים רומנטיים, שבינם לבין רדיפת צדק משותף רק דבר אחד: הרדיפה.
קו משותף נמתח בין המאבק הנוכחי נגד חוק טל, הסערה הבלתי פוסקת בשנה האחרונה סביב השריפה בכרמל והאשמים בתוצאותיה, לבין המחאה החברתית של הקיץ האחרון. כולם מונעים מתחושה עמוקה של צדק, ולא סתם צדק – צדק עכשיו.
"ְאִם יֶשׁ-צֶדֶק – יוֹפַע מִיָּד!/ אַךְ אִם-אַחֲרֵי הִשָּׁמְדִי מִתַּחַת רָקִיעַ/ הַצֶּדֶק יוֹפִיעַ –/ יְמֻגַּר-נָא כִסְאוֹ לָעַד!", קרא ביאליק בחרון-אף קדוש. אנו רוצים את הצדק כאן, יפה ואוטופי, ברגע זה.
צודקים. לא הוגן שחרדים יכולים, בהליך פשוט, להיפטר משירות מעיק של שנים ארוכות בצבא. צודקים. יש אחריות מיניסטריאלית למחדלי השריפה בכרמל, והיה ראוי שמישהו, אדם בעל שיעור קומה ותחושת אחריות, ייקח אותה על עצמו. צודקים. המצב הכלכלי בעייתי. מעטים מתעשרים על חשבון רבים, שלא מתעשרים מספיק ולא מקבלים שכר הולם לעמלם.
אבל המכנה המשותף העגום והמזיק לכל התופעות האלה הוא הרצון לראות את הצדק נעשה כאן ועכשיו. רצון שהעוולה תיעלם ברגע. זהו רצון קדום, עוצמתי, נכון ואמיתי – אך באותה מידה הוא גם ילדותי.
אי אפשר לגייס את כל החרדים בלילה אחד. הם לא בנויים לזה, אנחנו לא בנויים לזה. אי אפשר למצוא אשם אחד באסון הכרמל: המחדל הוא עמוק ומתמשך ואת הליקויים שהתגלו באסון יש לתקן במשך שנים. אי אפשר לפתור בהוקוס פוקוס את בעיות הכלכלה של ישראל (כן, גם אלה שנוצרו בכוונת זדון וברוע לב, גם אלו שהגיעו מרשלנות, גם אלו שמתקיימות מהזנחה) ואם ננסה – יבולע לנו.
חיים במדינה אינם דומים לתכנית ריאליטי בערוץ 2. גם אם נורא נרצה, לא נוכל להצביע במסרונים לפתרון האהוב עלינו לסוגיית גיוס החרדים. יש בנו חלום ילדותי שזה יהיה כך. שנקום בבוקר ואברכים שחורי זקן ייצעדו גאים ברחובות, עטורי פלאפלים; שבחורות בפאות יוקרתיות יפזזו במשעולי מחו"ה אלון; וזה ממש בסדר שיש לנו חלום כזה. אבל הפתרון האמיתי הוא זה שנוצר אט-אט ובשום שכל. כזה שמדינת ישראל שכחה איך יוצרים.
הרצון לפתרון אמיתי ומקיף אינו יכול להיות מנוצל לטובת גרירת רגליים, כפי שנדמה שהממשלה עושה כעת. האזרחים צריכים להרגיש שיש כיוון ודרך. שגם אם הפתרון אינו מיידי – ישנו אופק שאליו אנו חותרים. הזעם המפעפע הוא בשל התחושה שתקופה אחר תקופה, פתרונות זמניים (כמו חוק טל) הופכים לפתרונות של קבע.
אולי התסיסה הנוכחית תגרום למקבל ההחלטות להניע תהליכים אמיתיים. אולי שוב נשתה את מי המרים של ההבטחה הבלתי מקויימת. מה שבטוח, שבסיבוב הנוכחי של המאבק ובטונים שבהם הוא מנוהל – מה שיישאר מהאש והגופרית הוא רק עשן לבן ורמץ.
פורסם ב'מקור ראשון' 31.1.12
מופיע גם פה: 'דעות מקור ראשון'. מומלץ.
אחר כך נחום 