דברים לזכר סבתי האהובה, סימונה אבניאל

אני אוהב את התמונה הזו של סבתא שלי, מֶמֶה.

את התמונה צילמה אחותי אמונה באירוסין של שרית ושלי, לפני שבע שנים.

זו תמונה שיש בה הכל: את החכמה שלה, את התבונה שלה, את ההומור שלה, את העין הטובה שלה ואת הפיקחות שלה.

~~

ממה אהבה אותי מאוד, באופן מובחן וגלוי וחסר בושה. האהבה הזו עברה וגלשה גם אל שרית ואל הילדים. "אתכם אני אוהבת, אבל את נחום אני הכי אוהבת", אמרה לאחים שלי. אותי זה הביך, אבל היא הייתה מחויבת לאמת שלה.

בעבור ממה, חתונה הייתה שלב מצוין בחיים. אמנם לא סוף פסוק, אבל כזה שנותן מעט מרגוע, ומאפשר לה לנשום לרווחה ולחשוב על הצעדים הבאים שאתה צריך לעשות.

בתמונה אפשר לראות את האור שהקרינה ממנה השמחה באירוסין שלי – על כך שניצלתי, שאני חי, שהנה עומדת להיות לי אישה.

~~

ממה הייתה אדם חכם מאוד. היא התגאתה בכך שידעה צרפתית, ואהבה מאוד לשוחח עם דוברי צרפתית – לא משנה אם היו שוויצים, קנדים, צרפוקאים או פריזאים. אבל השפה האמיתית שהיא דיברה הייתה שפת הלב. הייתה בה החכמה העמוקה לדבר לכל אחד ממקומו. בנחרצות, בידענות, אבל בעיקר בתבונה.

~~

אם היו שואלים אותי מי הדמות הציונית שאני מעריץ, הייתי כותב בעבר שז'בוטינסקי, או הרצל או בן גוריון. אבל כשאני מחפש דמות ציונית-מיתית, שפגשתי, אני יודע שזו ממה. היא לא כתבה ולו מאמר אחד לעיתון. היא לא יסדה מפלגה ואפילו לא הקימה היאחזות נח"ל. אבל היא נאחזה בארץ הזו בכל כוחה, והכוח הזה היה רב.

יחד עם פפה היא עלתה לארץ ובתנאים קשים גידלו משפחה לתפארת. אני עוד זוכר את יין הקידוש שלהם – מי ענבים סחוטים. את מרק רגלי העוף, כשהיא מכריחה אותנו למצוץ את אצבעות הרגליים שלו בשביל הוויטמינים. קורקבנים היו מעדן. כבד עוף – סדנת בריאות.

דירת שיכון, קומה רביעית ללא מעלית. אין מזגן. בחורף רטיבות. בקיץ השמש דופקת על הגג ונכנסת. את הרגליים הנפוחות אני מניח שקיבלה משם, מהטיפוס האינסופי במעלה המדרגות עם שקית קניות מפוספסת, רב פעמית עם ידיות מעץ, כשחזרה מהמכולת של מורדוך.

אבל היא מעולם לא הוציאה את דיבת הארץ. טוב לנו, אנחנו בארץ שלנו.

לפני כמה שנים אמרתי לה ממה, אולי ניסע לטיול שורשים בתוניסיה? הסתכלה עליי.

אני, מה יש לי לעשות שמה? בשישים ושבע ניסו להיכנס לבית. צעקו ברחוב: איטבח אל יהוד! סבא שלך חסם את הדלת עם מקרר. השכנה הערבייה שלנו שהייתה שותה מהקידוש צעקה עליהם 'אין לנו פה יהודים'. את החנות ניסו לשרוף. את בית הכנסת ניסו לשרוף. עכשיו אני אפרנס אותם? וגם אין מה לראות. לא נשאר כלום ממה שהיה. אין לי מקום אחר. ארץ ישראל זה הבית שלי.

~~

אבא סיפר לי: שלושה שבועות לפני המלחמה נאצר סגר את מיצרי טיראן. החלו רוחות מלחמה. הערבים התחילו להתאסף ברחוב. ידעו שמשהו עומד לקרות. הסתגרו בבית. פפה בא הביתה דואג: לחנות החשמל שלו הגיעה סחורה חדשה, והוא מיהר ולא הספיק לסגור את תריס הברזל שאוטם את החנות. ממה אמרה: אני אלך. לבשה גלבייה שחורה וחיג'אב. הלכה. סגרה. חזרה.

ברחוב כבר היו הפורעים. בבית אבא, בן שש, ופפה נעלו את הדלת, אבל הרגישו שזה לא מספיק. בכוחות משותפים הזיזו את המקרר וחסמו את הדלת. פתאום סבא צועק: הטלית! השאירו אותה על חבל הכביסה. מיד הורידו.

בינתיים הפורעים התאספו. התחילו למלא את חדר המדרגות בצמיגים וניסו להצית אותו. העשן התחיל למלא את הבית. האח הקטן של אבא, בן שלוש, מקיא בלי הפסקה ובוכה בהיסטריה. בחוץ ההמון שואג. איטבח אל יהוד. מנסים לפרוץ לבית, השכנה הערבייה שהייתה באה לשמוע את הקידוש ולשתות מהיין (הסבירה: זה לא יין, זה עם ברכה) גירשה אותם: אין פה יהודים, יימח שמכם! המשיכו הלאה.

אחר כך עזבו את תוניס. שמו כסף מזומן בגרביים. וזה הכל. לשכנים אמרו: נוסעים לחופשה בצרפת. השכנים ענו בשקט: בהצלחה בפלשתינה.

~~

(חשבתי לעצמי: סיפור יפה. אבא היה בן שש, נשמע כמו חוויה שחווים בעוצמה, אולי קצת בהגזמה. והנה פתאום ויקיפדיה, הפילוסוף פוקו כותב לחברו בזעזוע על "גל הפגנות נגד המשטר ביוני 1967, שבמהלכו התרחשו פרעות בסוחרים יהודים בתגובה למלחמת ששת הימים":

"לפחות 50 הצתות. 150 או 200 חנויות שנבזזו – העניות ביותר, כמובן. המחזה הנצחי של בית כנסת הרוס, שטיחים נגררים לכביש, מגולגלים, בוערים; אנשים רצים ברחובות, מוצאים מקלט בבניין שההמון מבקש להעלות באש. ואחר כך שקט, התריסים מוגפים (…) לאומנות יחד עם גזענות מצטרפות יחד למשהו מרושע במיוחד". הנה, בלי הגזמה.)

~~

ממה הייתה אדם של אמונה תמימה. היו לה בבית תמונות של הרבי מלובביץ', ושל הבבא סאלי, ושל החפץ חיים ושל רבני תוניס. היא התפללה כל בוקר בלב שלם והיה לה קו ישיר לריבונו של עולם. היא קראה תהילים ואמרה את פרקי שירת הבריאה, ובשנים האחרונות למדה תורה בכיתת הוותיקים ועוד לפני כן שמעה שיעורי תורה בתחנות האלה של ש"ס.

אבל האמונה שלה לא הייתה עיוורת. על קרובת משפחה אמרה לי פעם: "היא חזקה [בדת]. כל היום בתהילים [מדגימה כששתי ידיה צמודות כמו ספר והיא מתנדנדת, כפופה] טו-טו-טו, טו-טו-טו. מגזימה! אמרתי לה, בואי, תשבי איתנו קצת – לא ממה, אני צריכה לסיים את הפרקים של היום. אה! [חוסר שביעות רצון] לא טוב ככה. בעזרת השם תתחתן יעבור לה".

אבל בטלוויזיה צפתה באדיקות. בחידונים מצרפת וגם בחדשות. בזמן אסונות כבדים במיוחד הייתה מצקצקת בקול. הייתה מעודכנת בטלנובלות. "טוב טוב, תסגור, שאבא שלך לא יכעס עליי".

~~

השגיאות שלה בעברית – שאותה למדה בגיל 29, כשעלתה לארץ – היו מצחיקות עד דמעות. היא התאמצה לעקוב אחרי זמירות השבת ששרנו אבל לפעמים התפלק לה איזה "זכור את יום השבת לקדשו / קרנו כי גבהה, גזר על ראשו", ואני, שישבתי מולה, דמיינתי את יום השבת עם גזר על ראשו ולא התאפקתי מלצחוק בקול. ובשנה האחרונה, כשנזקקה לחמצן, אמרה: "אבל אתם החמצן שלי", ובמקום חמצן אמרה חומצה. "אתם החומצה שלי".

ואני לא מתבייש לצחוק, כי הייתה צוחקת יחד איתי.

~~

במובן מסוים, מפחיד, ממה היא הקלישאה על הסבתא המזרחית. היא הייתה גזענית (מרוקאים היו אצלה אשמים עד שתוכח חפותם), היא הייתה קולנית, היא הייתה חמה, כועסת מהר ונרגעת מהר, אוהבת ומחבקת ומועכת, היא הייתה חכמה אבל לא מלומדת, היא הייתה ציונית אבל בעיקר דרך הרגליים.

אבל מי שהכיר את ממה ידע שהיא הכל חוץ מקלישאה. הייתה לה דרך להפתיע אותך, להיות צעד לפניך, לא להיכנע לקונבנציות. היא הייתה תופעה של אישה אחת.

~~

השבוע נפרדנו מממה בפעם האחרונה.

אין לי מילים להביע מה היא הייתה בעבורי. היא הייתה מקום שפוי, מקום נכון, מקום שקט להניח עליו את הראש. היא הייתה נס קפה של עלית, וסלט חתוך גס עם מלח גס, וזיתים מרים, ואצבעות חזקות וצחוק רועם. היא הייתה כל הדברים הקטנים שבעצם הם גדולים מאוד.

~~

אני יכול להתנחם רק בכך שהלכה מאיתנו כשהיא יודעת שאנחנו אוהבים אותה עד אין קץ, והיא החזירה אלינו את האהבה הזו. הלוואי שיהיה בי אחד ממאה מהחוסן שלה, מהעקשנות שלה, ובעיקר מהלב הגדול והטוב, הלב שבגד בה לבסוף.