זה שחור ולבן?

יומן ניו יורק

אוניברסיטת קולומביה, שעת צהריים. תלמידים מכל רחבי העולם חולפים על פני פסל אלמה מאטר. השמש חורפית ונעימה. רק לפני שבוע הנשיא אובמה ניצח בבחירות וכולם שמחים ומחייכים. לפתע מפלחת את האוויר קריאה רמה במגפון: "עצור במקומך! אתה נתון תחת מעצר בשל הפרת תנאי הכיבוש הצבאי. אסור לך ללמוד באוניברסיטה!".

האווירה הרגועה מתחלפת בתימהון. במבט מהיר מתגלים שני לובשי בגדי חאקי, שמובילים סטודנטית מחייכת ונבוכה אל מאחורי כלוב סורגים מאולתר עשוי מיטות קומותיים ישנות. "היא הסכימה, היא הסכימה", לוחש אחד החיילים המחופשים למי שנראה כאחראי על האירוע, בחור גבוה עם שיער בלונדי קשור בקוקו. הסטודנטית העצורה מצטרפת לארבעה-חמישה לבושי שחורים בין הסורגים, שנושאים שלטים עליהם כתוב "נעצרתי כי נופפתי בדגל פלשתין", "סיבה למעצר: הליכה לאוניברסיטה", "נעצרתי בעקבות התנגדות לא-אלימה".

מבצע "עמוד ענן" נמשך, הירי של חמאס מגיע לעומק העורף הישראלי, אך התעמולה הפלשתינית לא שוקטת – ואף מתגברת. אין זה קורה בכיכר תחריר המצרית, ברובע הדחייה בבירות או אפילו באחת מבירות אירופה – אלא בלב לבה של ניו יורק, על המדרגות של בניין המנהלה של אוניברסיטת קולומביה, אחת האוניברסיטאות הנחשבות בעולם. מן הצד עומד שוטר כהה עור, שנראה משועשע מההצגה שמתרחשת מול עיניו.

"גזענות. זה שחור ולבן" אומר העלון המחולק. הרעיון המרכזי בו הוא השוואה בין הכיבוש הצבאי הישראלי בשטחי יהודה ושומרון, לבין הגזענות, לכאורה, של משטרת ניו יורק כלפי אזרחים שחורים והיספנים. "בשנת 2011 ביצעה משטרת ניו יורק מעל 700,000 פעולות 'עצור וחפש'. פעולות אלה מגובות בחוק של עיריית ניו יורק תחת הכותרת 'המלחמה בסמים', אך הן משפיעות בשיטתיות על דיכוי ושלילת זכויות משחורים".

בעיניים ישראליות, אמריקה נראית כגן עדן אנטי-גזעני, אך מיעוטים רבים תושבי העיר והמדינה ניו יורק, חשים כי הרשויות רואות אותם כאיום קיומי וכמי שאינם שייכים לאמריקה. על הרגשות האלה בדיוק משחקים הפעילים למען הפלשתינים, שמנסים להציג את הסכסוך הישראלי-ערבי כסכסוך אתני ולא גיאוגרפי או דתי.

"עיקר הבעיה של הישראלים אינה ביטחונית, אלא קשורה לכך שהשכנים שלהם הם פלשתינים", מלמד אותי אחמד, אזרח מצרים ותלמיד באוניברסיטת קולומביה, שחבר בתא שיזם את ההפגנה "סטודנטים בקולומביה למען צדק בפלשתין". "אנחנו מאמינים שצריכים להיות אקטיביים לגבי סיטואציות מהסוג הזה. בהפגנה הזו, למשל, חברנו לקבוצה של "שחורים נגד גזענות", זה חלק מהמדיניות והפילוסופיה של הארגון שלנו. אנחנו מנסים ליצור קשר עם קבוצות אחרות, אפילו אם הן לא קשורות ישירות לפלשתין.  מפגינים איתנו אנשים מכל רחבי העולם. למעשה, ראש הקבוצה הוא ישראלי". אני שואל אותו אם זה לא מפתיע אותו. "לא בהכרח. שאלות של צדק לא תמיד קשורות לשיוך שלך. אנשים עושים את הבחירה שלהם".

שני צעירים נעמדים ליד הכלא המאולתר ומנסים להסתיר אותו עם הידיים. השוטר מתקרב בצעד סמכותי. "זכותנו לעמוד פה, אנחנו רק עומדים. הם מפיצים שקרים". השוטר ניגש אליהם ומבקש מהם להתרחק. "אלה ציונים", אחמד מסביר. "יש לנו הרבה מקרים כאלה. לפעמים הם באים ואנחנו מתווכחים איתם, אבל לפעמים הם עושים פרובוקציות כמו זו. אבל אנחנו לא מפחדים. ההישג הגדול שלנו הוא אנשים כמוך, שניגשים ושואלים שאלות". האוניברסיטה מעודדת אתכם? "האוניברסיטה לא מעודדת, אבל גם לא מפריעה. הם רוצים שהסדר יישמר, אז שלחו לנו את השוטר להגן עלינו. אנחנו פעילים למען זכויות, למה לעצור אותנו?".

"אלפיים מאה ילדים פלשתינים מוחזקים ברגע זה בבתי כלא צבאיים בישראל", קוראת במגפון החיילת המחופשת, אך חברהּ ממהר לתקן אותה: "כתוב מאתיים ועשרה". "מאתיים ועשרה ילדים פלשתינים מוחזקים ברגע זה בבתי כלא צבאיים בישראל, זה לא בגלל שהם מאיימים על בטחון ישראל – זה בגלל שהם פלשתינים!"

אחמד הנחמד רואה שאני מתעניין ונותן לי את כתובת המייל הפרטית שלו. "אם יש לך עוד שאלות אתה מוזמן לפנות אליי", הוא מחייך. "בקרוב יהיה לנו שבוע האפרטהייד, יהיה הרבה יותר גדול ומרשים".