שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור, ומהמם אותך כמו יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו יורק שקטה כאילו היא עטרת ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם לא החלונות סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.
*
מבחינתי הכל התחיל בסעודת ערב שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב. איזו סופה, שאלנו, והוא אמר שגם הוא התפלא, אבל הוא ראה בוואינט שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.
*
ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקאית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות וסלוטייפ נייר רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו בכניסה כי ייתכן שייסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים, ואחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.
*
כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטר מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם ייכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?
החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי, לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.
*
החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 ל-00:00. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזו התקבלו עדכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברח' 57. יואב התפנה מהדירה בדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות ביחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.
*
נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העיר או הנשיא ולא מקבל מהם עדכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שיכולים היו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים – נעצרו ופונו מאדם.
לכן, מספר ההרוגים (נכון לעכשיו, 39 בכל החוף המזרחי) נמוך יחסית. מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אמנם, מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון, הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.
צילום התמונה: שכננו האמיץ, יוני נאמן
*
עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. על אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים אליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית – הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבווי – הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול – העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה היתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'לזהם' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון כי כל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא זו הנחת העבודה, שכל אחד עושה את המוטל עליו, או שזו פשוט לא המנטליות, להאשים, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים בתור פרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?
באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שהתקשורת בארץ סיקרה את הסופה היתה קיצונית הרבה יותר מאשר כלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו מחר כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".
נכון, היתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקאים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב. פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. השבתת הסאבווי. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה היא לעולם לא עוצרת. פתאום, כשהיא אינה, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.
איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור הלוויות. לא, ממש לא. לאמריקאים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה עם בכי והאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.
*
אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא היתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האכולוסייה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע מכביש מסוכן בקרבתו לשריפה).
ועדיין. מה אם היינו מפנים משאבים באחת משרפות הענק הקודמות (והיו כאלו, בכרמל ובירושלים) להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשריפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.
ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.
*
הסערה חלפה. ייקח עוד כמה ימים עד שהכל יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים ישאבו מתחנות הסאבווי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב[עוד] הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.
חמישה ימים היינו בוושינגטון די.סי. החל מיום שישי ועד ליום שלישי. חוק מרפי קובע שהשמש תזרח, הציפורים יצייצו והמוניות יחלפו ללא הפסקה עד לרגע שבו תצטרך לצאת מהבית. ואכן, כשהיינו חייבים לצאת ולא יכולנו לחכות עוד, השמיים נפתחו וגשם כבד ניתך ארצה, הציפורים הלכו לחפש מחסה מתחת פסלי ענק בסנטרל פארק ושום מונית לא נראתה באופק. מזל ששרית האמיצה לא היססה לרגע, התנדבה לקחת את המטריה לסיבוב ברח' אמסטרדם ולחזור עם מונית, כך שאני יכולתי לצלם את הרחוב שטוף הגשם. אם לא רואים טוב, זה בגלל שצילמתי עם הסלולרי, ולא בגלל שהיתה הפוגה בגשם. אפילו להפך. [ניתן להגדיל את התמונות ע"י לחיצה עליהן]
כל הקטע של האוטובוסים פה בגלות לא מזכיר כלל וכלל את הפריטים שנושאים את אותו שם בארץ, בעיקר לא בירושלים. הם לא אקורדיון, לרוב הם מרווחים, בנויים לנסיעות ארוכות ונעדרים לחלוטין קשישות עתירות סלים שמציצים מהם ראשי קרפיון לשבת. מה שיש בהם, לעומת זאת, אלה שקעים, אינטרנט אלחוטי, מסכי טלוויזיה כל שלושה מושבים (משום מה לא הקרינו שום דבר חוץ מהוראות הבטיחות) ואפילו שולחנות, לפעמים. אה, כן, הגדול מכולם – שירותים. באוטובוס. אחסוך לכם את הפירוט, אבל זה מצריך קואורדינציה מסויימת. אבל מאוד מאוד נוח.
עוד לא דיברנו על בעיות החנייה של הערים הגדולות. חשבתם שבת"א יש בעיה. חישבו שוב. תמונה שצילמתי מחלון האוטובוס טובה מאלף מילים.
אל תשאלו אותי איך מי שחנה במפלס העליון ורוצה לצאת הביתה באמצע יום עבודה יכול לעשות את זה. נסו לתרגם לאנגלית את המשפט "לצאת הביתה באמצע יום עבודה". נדמה לי שאין אפשרות כזו. המילים לא מתחברות.
אחרי ארבע שעות מגיעים לבית'סדה (Bethesda – ברור לגמרי שהמילה הגיעה מעברית, אבל לא ברור לי מה המשמעות שלה. שרית מנחשת "בית-שדה". [תוספת מאוחרת: יש פתרון! לפי ויקיפדיה, האזור נקרא ע"ש כנסייה ברובע המוסלמי בירושלים – שנבנתה על בריכות שנקראו בשם 'בית חסדא', ומכאן מקור השם]), פרבר של וושינגטון די.סי. לינדה, המארחת שלנו, אוספת אותנו ומראה לנו את המקומות החשובים בסביבה, שהם בעיקר בתי חולים.
לינדה וארתורו גרים בבית פרברי, שפה נחשב ממוצע למדי, על אף שלנו הוא נראה כמו התגשמות החלומות של כל ישראלי שרוצה בית בכפר: שתי קומות ומרתף, חניה לשתי המכוניות, אזור כפרי ושקט, שני בתי כנסת קטנים במרחק 5 דקות ועוד אחד גדול במרחק 10 דקות, מרכז קניות ובילוי במרחק שתי דקות ברכב והעיר הגדולה במרחק 20 דקות נסיעה. לא הספקתי לצלם מבחוץ, אז הנה מה שהרכב של גוגל תופס כשהוא עובר בכביש הראשי:
והנה חדר השינה שלנו. בתמונה השניה, מה שאנחנו רואים בחלון כשאנחנו קמים בבוקר. ביום השני לשהותנו שם תפסתי: העצים שם כל כך גדולים. הם בני מאות שנים. אצלנו בארץ העצים כל כך נמוכים וצעירים. שתלנו אותם רק לפני כמה עשרות שנים.
במוצאי השבת לינדה וארתורו לוקחים אותנו לסיור מקדים ברכב באזור ה-Mall, מתחם המוזיאונים וקריית הממשלה של וושינגטון די.סי. יש להם פֶטיש רציני למצבות זיכרון ענקיות, לאמריקאים, כאילו היו מצרים או יוונים, להבדיל. את האבות המייסדים שלהם הם מציינים במונומנטים ענקיים שלקוחים מתרבויות עתיקות. מעניין איך האקלקטיות התרבותית מתרגמת אצלם לרב-תרבותיות. למה אני מתכוון? למשל אנדרטת ג'פרסון הענקית והמרשימה, שבנויה בסגנון יווני-רומאי. עמודים, כותרות, חללים ענקיים.
מונומנט ענק אחר הוא אנדרטת וושינגטון, אובליסק שיש לבן וענקי שעומד בלב מדשאה רחבת ידיים, מוקף בדגלי ארה"ב. במקור, האובליסקים נמצאו בחורבות מצרים העתיקה עוד בתקופת הרומאים, שהעתיקו אותם והשתמשו בהם.
מחשבה: האם בראשיתה, החברה האמריקאית ביקשה לעצמה מקורות השראה תרבותיים שלא ימשיכו את הרוח האירופית-ויקטוריאנית-קלאסית, ולפיכך ניסתה לדלג אחורה, אל תרבויות קדומות שסימלו בעיניה את הערכים אותם ביקשה לאמץ: דמוקרטיה, חופש, כוחו של האדם מול איתני הטבע?
אספקט מעניין אחר הוא דתיותם האדוקה של האבות המייסדים, וחלחול האדיקות הזו לתת-מודע האמריקאי. באופן מעניין, התיקון הראשון של החוקה האמריקאית (שמהווה, בעיני האזרחים פה, אורים ותומים של כל הטוב והישר) מבסס את הפרדת הדת מהמדינה. כלומר, המייסדים ראו ערך בהנחלת אופי מסויים, אך נמנעו מלקבוע את דתם בחוק.
אלה, למשל, מילותיו של ג'פרסון, שחקוקות על קיר פנימי באנדרטה לזכרו:
אלוהים הכל-יכול יצר את רוח האדם חופשית. כל הניסיונות להשפיע עליה באמצעות עונש או עול זמני הם סטייה מהתכנית של היוצר הקדוש של דתנו. שום אדם לא יכול להיות מוכרח לתמוך בעבודת אלוהים או כמורה; או לחילופין לתת דין וחשבון על עמדותיו הדתיות או אמונותיו. על כל האנשים להיות חופשיים להצהיר על אמונותיהם הדתיות ולהחזיק בהן. אני מכיר רק קוד מוסרי אנושי אחד, בין ליחיד ובין לציבור
חוץ מבן גוריון, נדמה שאיש בישראל לא השתמש כך בתנ"ך, או לפחות לא מצטט באופן הזה. בואו נגיד שאברהם יהושע השל לא יכול היה לומר את זה טוב יותר. חירות הדת, עד כמה שאני יודע, היתה דבר חדש באמריקה, וטוב שבאה לעולם.
מן העבר השני, עומדים דברים אלה של ג'פרסון בלתי מיושמים עד היום:
אלוהים שנתן לנו חיים, נתן לנו חירות. האם חירויות האומה יכולות להיות בטוחות, כאשר אנו מסירים את ההכרה כי חירויות אלו הן מתנת האלוהים? אכן, אני חרד למדינתי כאשר אני מהרהר בכך שאלוהים שופט צדק, שצדקו לעד לא ינום ולא יישן. מסחר בין אדון לעבד הוא עריצות. דבר לא כתוב באופן מוחלט יותר בספר האמונה, מכך שהאנשים הללו נועדו להיות חופשיים. ייסדו את החוק, כדי לחנך את המון העם. זה עניינה של אומה להשפיע ולהניע תכנית כללית
את התמונה הזו צילמתי בתחנת יוניון, התחנה המרכזית של וושינגטון הבירה:
שני דברים חשבתי שכבר עברו מן העולם: צחצוח נעליים ציבורי ושחורים שמשרתים לבנים. אני יודע את כל ההגבלות: אלה אנשים שעוסקים בכך מרצונם החופשי, אין עליהם שום מגבלה, הם מקבלים שכר הוגן, זוהי עבודתם. קיימות גם טענות אחרות: גם בישראל החלשים בחברה (לרוב: נשים, עולים חדשים, ערבים) משרתים את החזקים (לרוב: גברים, ותיקים, לבנים) ובכל זאת – בעיניי, אמריקה לא יכולה להתהדר בחוסר בגזענות כל עוד שחורים מצחצחים ללבנים את הנעליים. נקודה.
כרגיל, יש לי עוד הרבה לספר, אבל היריעה קצרה. במילים מועטות אומר: ביום ראשון היינו באנדרטאות והשקפנו על הבירה ממגדל הדואר הישן (אכן ישן. נראה אותו דבר כבר 200 שנה, ומבפנים התחושה המדוייקת – המדוייקת! – שאתה מקבל כשאתה נכנס לבניין כלל בירושלים). הספקנו לבקר במוזיאון הטבע ההיסטורי שלהם (על הדינוזאורים אכתוב ברשומה נפרדת בקרוב) ולראות סרט מגניב על דינוזאורים מעופפים בתלת מימד, לסייר בגן הפסלים שלהם (אמנות מודרנית מרגישה ונראית תמיד אותו דבר בכל מקום, להלן דוגמה:
לפסל הזה קוראים משהו כמו "מחק אוטומטי" והוא מייצג את האותיות שעפות מעל המחק, שנאמר, "גוילין נשרפין ואותיות פורחות", שזה סבבה, אבל לא באנו עד וושינגטון בשביל זה).
בדרך חלפנו על פני "המוזיאון הלאומי לתולדות האפרו-אמריקאים" (או בשמו המקורי "איך נצעד בין הטיפות ונכניס גם את השחורים לתוך ההיסטוריה בלי לדרוך לאף אחד על קצות האצבעות") שעדיין בהקמה, מטעמים מובנים, "המוזיאון הלאומי להיסטוריה האמריקאית" (או בשמו האחר "כיצד גירשנו את האינדיאנים לדרום אמריקה"), "המוזיאון הלאומי לזיכרון השואה" (שצריך להקרא "מה הקשר שלהם? טוב, לא משנה, יש להם הרבה כסף להחזיק את המוזיאון היקר הזה") ועוד כמות עצומה של בנייני ממשל ופקידות. משרדי הסנאטורים פה תופסים לפחות שלושה מתחמי ענק.
ביום שני היינו בעיצומו של החג. בקהילת פוטומק הקטנה שבמרילנד (שסמוכה מאוד לוושינגטון די.סי, שהיא עיר הבירה שלא שייכת לשום מדינה, שכן הבירה לא נתחלקה לשבטים, כידוע) כאמור, יש שני בתי כנסת, אחד מול השני. בשבת דיבר הרב בקהילת 'ישראל הצעיר' על החובה לישון בסוכה. הוא אמר כך: "יש מקלים, למי שמצטער וסובל מן הקור, שלא לישון בסוכה. במקרה שלא יורד גשם ואינכם סובלים מבעיה שמונעת את זה מכם – אתם חייבים לישון בסוכה". בית הכנסת של חב"ד נמצא ממול. אין בו יותר אנשים, ולמעשה, אנשי הקהילה מבקרים פעם בבית הכנסת הזה ופעם בזה שממולו. בבוקר החג נשא בו הרב דרשה ואמר כך: "כתוב בתורה שעלינו לחוג את חג הסוכות, להיות בצלו של ה', צילא דמהימנותא. איזו זכות גדולה זו לכל יהודי להסתופף בצלו של ה'! אתם יודעים, כתוב בתורה שאסור לעשות מלאכה בחג. עצם זה שאנחנו פה, מתפללים, חוגגים יחד, אוכלים בסוכה שלנו ולא עובדים – איזו שמחה גדולה זו לה'! אני כל כך שמח לראות אתכם פה איתנו, איזו זכות גדולה זו לשמור את קדושת החג".
רק מצטט.
ביום שלישי שוב גשם. למרות זאת אנו צועדים, שנינו יחד תחת מטרייה אחת, לסיור בגבעת הקפיטול, שמולה בית המשפט העליון. בבוקר ארזנו אוכל כשר, בידיעה שבמהלך היום השני של החג כל המקומות הכשרים יהיו סגורים. אבל את השומרים בכניסה זה לא עניין. אסור להכניס אוכל ושתייה לבניין הקפיטול. "הפח נמצא שם, אדוני. לא, אין תאים לשמור על האוכל עד שתסיים את הסיור, אדוני. מה? לא, אני לא יכול לשמור את השקית הזו מתחת השולחן בשבילך, אדוני". ככה הלכה ארוחת הצהריים והחטיפים לנסיעה איתה.
בתוך המבנה מחלקים לנו אוזניות. מדריכה פטפטנית שנראית העתק של ד"ר מרתה מאסטרס מהסדרה האוס דיברה ודיברה באוזנינו, והייתה יעילה מאוד. ראינו את האולמות המכובדים שבהם נמצאים הפסלים של האנשים המכובדים שמתו, את המקום בו היה פעם בית המשפט העליון (נתנו לו חדר בפרלמנט, יעני, עשו לו טובה) ואף את החדר המרכזי של הקפיטול, אולם מדהים בגובהו, מלא תמונות מההיסטוריה של אמריקה, פסלים של אישים חשובים ותיירים שובבים שלא נשמעים להוראות המדריכה והולכים להסתובב לבד לראות את הפסלים, ואז נעצרים על ידי אנשי הביטחון (לא ניסינו, אבל זה מה שהמדריכה אמרה שיקרה אם ננסה. גם ככה לא ממש מעניין לבחון את פסלו של נשיא ארה"ב ה-25, למשל). בהמשך עברה המדריכה בינינו והראתה שטר של 2 דולר (בשימוש, אבל נדיר), שעליו מופיעה תמונתו של ג'פרסון מצד אחד, וציור של הכרזת העצמאות מצד שני.
והנה מבט כלפי מעלה באולם הפנימי.
באולם הבא האטרקציה המרכזית היא לא הפסלים, אלא הארכיטקטורה. המדריכה עומדת בנקודה מסויימת ולוחשת – וכל הקבוצה שומעת אותה ללא קושי, למרות שמדובר במרחק של כחמישה עשר מטר (למתחכמים: לפני כן מורידים את האוזניות). ככה זה נראה:
באופן כללי התחושה של שרית ושלי היא שיש התמקדות יתר בחיצוני: בפסלים, בארכיטקטורה ובאמנות, והרבה פחות במהותי: היחס בין הממשל הפדרלי לממשל העצמאי של המדינות החברות בברית, היחס בין הבית העליון לתחתון, היחס בין הרשויות השונות, הייווצרות הדמוקרטיה. מצד שני, זה לא סמינר אלא סיור פיזי בן שעה. גם ככה מה שכולם מתעניינים בו הוא האנקדוטות. כמו שאמרה המדריכה: "אני יכולה לערוב לכם שהדבר היחיד שתזכרו מהסיור הוא החלק בו אני לוחשת לכם ממרחק". אופטימיות בהתגלמותה.
את בית הנבחרים עצמו אינני יכול להראות לכם, לצערי, כיוון שבדרך לשם מפשיטים אותך מכל מה שיש לך, כולל תיקים, חגורות וכמובן מכשירים סלולריים כלשהם. באולם עצמו אסור לאכול או לשתות (זה המובן מאליו) להקליט או לתעד באמצעי אלקטרוני (את זה עוד אפשר להבין) לרשום או לקרוא (שזה כבר הזוי). מה שנשאר, וזה מה שעשינו, הוא לשוחח עם השוטרים שמוצבים באולם (הריק, כי "הם עסוקים כעת בתעמולת בחירות", הסביר השוטר בתבונה עממית) ואחד עם השני.
כך שהשיחה שלנו היתה בעיקר עם אשה חמודה כבת 55, שהגיעה לסיור עם האיש שלה וגיסתה. במקור הם מאריזונה, אבל לאחרונה פרשו מעבודתם, מכרו את הבית ואת הרכוש, קנו יאכטה וכעת הם שטים לאורך חופי היבשת, עוגנים כל פעם במדינה אחרת ותרים אותה. "אנשים אומרים לנו: 'איך אתם עושים את זה?', אבל תכננו את זה 35 שנה, זה לא משהו מהיום להיום. אני אוהבת לשוט, אבל לאחרונה אמרתי לג'ו שאני צריכה אדמה יציבה מתחת הרגליים, אז קנינו לנו בית קטן על שפת הנהר ואנחנו תרים מכאן את כל האזור".
היא שמחה לשוחח איתנו על הבחירות, והיתה נרגשת כשדיברה על המצב בארה"ב: "זה משהו נורא. אני בעצמי לא משתייכת למפלגה הרפובליקנית ולא לדמוקרטית, אני עצמאית, עוד לא החלטתי למי אצביע. אבל אני רואה כיצד הצעות חוק טובות שהדמוקרטים מנסים להעביר נופלות בשל ההתנגדות הרפובליקנית – רק כי אינם רוצים ששמו של הנשיא יירשם עליהן! אני לא מבינה את זה. אנו פוגעים בעצמנו. במקום להיות יחד, להיות מאוחדים, גם איתכם בישראל – אנו נלחמים זה בזה. אם יש משהו שיהרוס אותנו אלה לא אויבינו מבחוץ, אלא המלחמה שלנו זה בזה". דמעות עמדו בעיניה.
שאלתי את השוטר אם הם נאלצים להוציא את נבחרי הציבור מהמליאה לעתים קרובות. "הו, זו שאלה ששואלים אותי הרבה", הוא ענה, ושאר המאזינים פערו את פיהם בתדהמה. "לא, זה לא קורה פה הרבה, למעשה, אני לא זוכר אי פעם שנאלצנו לעשות את זה". המאזינים נרגעו. האשה מאריזונה אמרה שזה מאוד לא מקובל. שפעם אחת צעק רפובליקני חם מזג באמצע דבריו של הנשיא 'אתה משקר!' והבית כולו התגולל עליו, כולל חבריו למפלגה. "למרות שהאווירה פה מתוחה מאוד", סיכם השוטר, "הכללים נשמרים. סך הכל, אנחנו לא בפרלמנט הבריטי". כל הנוכחים נהמו בהסכמה, ואחת אמרה: "הו, שם זה משהו אחר לגמרי, הם עלולים להגיע אפילו למהלומות".
האריזונית התעניינה אם בישראל זה אחרת. אמרתי לה שבישראל נבחרי הציבור לא יודעים להתנהג. "אתה בטח מתכוון שהם לא ממש מנומסים זה לזה". לא, אמרתי לה, הם פשוט גסי רוח וחסרי כל כבוד אנושי בסיסי. "זה בוודאי משום שהם מצויים בלחץ נוראי, עם אירן וכל זה", אמרה. סיפרתי לה שגם בנושאים כלל לא מהותיים הם נוהגים כאחרוני התגרנים בשוק, ובישראל אף נהוג לומר למי שלא מתנהג כיאות: "תירגע, אתה לא בכנסת". היא השתתקה. "טוב, ניסיתי להגן עליכם", אמרה במבוכה.
התחנה האחרונה: בית המשפט העליון.
השיטה של האמריקאים מעניינת: בית המשפט העליון דן בגזרי דין מוות ובתיקים נבחרים – אותם הוא בוחר, מתוך רצון להדגיש מקרים עקרוניים. בית המשפט דן בתיקים בשעות הבוקר, ואחר הצהריים השופטים פורשים לחדריהם, ללימוד חומר וכתיבת פסקי דין. כרגיל, עיקר ההסבר שקיבלנו היה על מקומות הישיבה, מי יושב איפה, למי שמור מקום ליד מי ומי שעומד מאחורי מי הוא העומד. אגב, כך נראית תמונה של מי שמצלם בסלולרי שלו כי הוא ישראלי שהגיע ברגע האחרון והכניסו אותו כטובה מיוחדת אחרי שהסיור התחיל, אשתו הלכה לשבת אבל הוא חייב לצלם כי אחרת לא יהיו לו זיכרונות משם, וכמובן שבשנייה שהוא לוחץ על כפתור המחשף (זו לא טעות, בדקו בספר ההדרכה לחלקי המצלמה הקרוב אליכם. אבא שלי צלם, תיזהרו ממני) המדריכה קוטעת את ההרצאה שלה ואומרת: "סליחה אדוני, הצילום אסור בחלק זה של האולם, ניתן לצלם מדלת הכניסה בלבד". כמובן שאי אפשר לראות כלום מדלת האולם, אבל משום כך יש דגם מוקטן במוזיאון בית המשפט העליון שנמצא בקומה התחתונה, אתם יכולים להשוות.
טוב, זה סך הכל היה הביקור. כמובן שהיו עוד הרבה דברים שלא הזכרתי, אבל כולם עייפים. רוצים סיכום? אז סיכום:
בינתיים, יותר מהכל מדהימה אותי תחושת המרחבים. אתה נוסע ונוסע, וזה לא נגמר. הכל כל כך גדול, יש כמות עצומה של אנשים. בישראל, לעומת זאת, השמיכה כל כך קצרה. מהים אתה יכול לראות את ההרים, ומההרים את הגבול. תמיד אתה דורך בחלקה של מישהו, נשען למישהו על משהו, פוגע ברגשות של מישהו. פה באמריקה, אם לא טוב לך, אתה יכול להמשיך הלאה עוד קילומטר, או עשרה, או מאה, ולא להפריע לאף אחד. בקטנה, נדמה לי שזה אולי חוסר ההבנה שלהם את בעיות ישראל והערבים. כשיש לך הרבה, לא כל כך אכפת לך להתחלק. אבל כשיש לך קצת, אתה הרבה יורת קנאי לקצת שלך. יש פה איזה רחבות שהיא מעל לפרקטיקה. היא בתחושה: אנחנו גדולים. והם צודקים. ריבונו של עולם, יש להם חצי יבשת.
אנא, התפללו למען שלום בסוריה. כפי שמבקשת הכנסייה המתודיסטית הסמוכה, ככתוב בתהלים לג, יד: "מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".
אחר כך נחום 