היוונים, אבות הסוגה התיאטרונית, הרבו לכתוב שני סוגים של מחזות: טרגדיות מחד, קומדיות מאידך. בעוד אדיפוס המלך נלחם בגורלו ואנטיגונה מגרשת את העורבים מעל גופת אחיה וקוברת אותו, צפרדעיו של אריסטופנס שרות בקלות דעת על ההבדלים שבין בני אדם לאלים.
אולם למרות הפערים, לכאורה, בין הסוגות, היוונים הבינו יפה כי טרגדיה וקומדיה אינן הפכים, אלא כמעט אותו הדבר עצמו. הבה ונחשוב על עוברי אורח שאחד מהם מחליק לפתע פתאום על קליפת בננה. הפער בין טרגדיה לקומדיה הוא רק נגזרת של הנזק שנגרם לאיש, אך הפעולה עצמה, אקט הנפילה – עודו מצוי ברגע הפוטנציאל. אם נוציא את משוואת הנזק, אם נוכל להתבונן באיש הנופל ללא חשש לגורלו, נראה כי לפתע המסננים שדרכם אנו מתבוננים במציאות יוצרים ספקטרום חדש. הטראגיות והקומיות נעשות, לשבריר שנייה, לשני הצדדים של אותה עדשה.
הוכחה יומיומית לטענה הזו ניתן למצוא במראה הסוציאלית הבוהקת ביותר שעומדת מול עינינו כיום – האינטרנט. הסרטון הנצפה ביותר באתר שיתוף הקבצים הפופולארי יוטיוב הוא 'צ'ארלי נשך לי את האצבע', שנכון לעכשיו עומד על למעלה מארבע מאות וחמישים מיליון (!) צפיות. הסרטון, בן פחות מדקה, מראה מחזה שגרתי של ילד שננשך על ידי אחיו הקטן בצורה לא נעימה – אך גם לא מזיקה. הפופולאריות הרבה שלו נובעת מכך שיש בו שילוב נכון של טרגדיה (האח הננשך נעלב ומתלונן בקול בכייני) לצד קומדיה (ההפתעה שבהתחלפות המשחק בין האחים באכזבת הכאב).
פעמים רבות במהלך לוויה, נוקבת התחושה כי הכתה בנו הקומדיה הא-לוהית, שאם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. "אני מעדיף למות כמו סבא שלי, בשינה", אומר הסטיקר שהפך לקאלט, "ולא בצרחות כמו הטרמפיסטים שלו". וזה עצוב. ומצחיק. שניהם גם יחד. אלה החיים.
תקווה מושחתת
לא בכדי הפכה ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' לקלאסיקה. המחזה, שנכתב לפני למעלה מחמישים וחמש שנה ע"י פרידריך דירנמאט השוויצרי, עלה על הבמות בישראל עוד בשנת 1959. בשנה וחצי האחרונות הוא מוצג שוב ע"י תיאטרון הבימה, ואם לשפוט לפי האולם המלא, הוא ממשיך למשוך את הקהל, מבוגר כצעיר. לא בכדי, אמרנו: יש בו את העוצמה של אמנות שמותירה חותם ושנותנת משנה תוקף חווייתי להשקפות עולם.
מהו ההומניזם הזה, שכולם מדברים עליו? ודאי שחלק ניכר מן ההומניזם הוא הידיעה שיש דברים שכסף לא קונה. שחיי אדם שווים בפני עצמם, בלי יחס לתועלת שהם מביאים, שחמלה ואנושיות הם לחם חוק לחברה נאורה. אבל ההכרה החדה, הכואבת, שמוכרחת עם היציאה מן האולם החשוך בסוף ההצגה, מכה בך בבטן: אולי הכסף לא קונה – כי איש מעולם לא הציע?
השדרה המרכזית של עלילת 'ביקור הגברת הזקנה' עוסקת בעיירה נידחת השוכנת לצד מסילת רכבת באמצע שום מקום אירופאי. העיירה בחובות, החיים עלובים, כמו שאמר קרליבך: "היה להם מספיק בשביל לא למות, אבל לא מספיק בשביל לחיות". לעלטת החיים האפרוריים והמדכאים הללו מבליחה קרן אור של תקווה: הגברת קלייר זאחנסיאן, שילדותה עברה עליה בעיירה, מתעתדת לחזור לביקור, והשמועה אומרת כי היא מפזרת את כספה. עיני הכל נדלקות. אולי ממנה תבוא הישועה לעיר ולאנשיה.
ואכן, קלייר, "קליירי שלנו", כפי שמכנים אותה בני העיר בגאווה מהולה בחנופה חמדנית, מגיעה לעיר ומבטיחה לה סכום אגדי. תנאי אחד לה לחלוקת הסכום: היא מבקשת 'צדק'. במילים מפורשות יותר: היא דורשת נקמה במי שגורשה מהעיר בגללו. היא רוצה שראשו יתגלגל למרגלותיה, כי הרס את חייה. תמורת זאת תתן חצי מילארד דולר לחלוקה בין תושבי העיר, וחצי מיליארד שני לקופתה הריקה.
החל מרגע זה, שהוא האירוע המחולל של המחזה, הולך ומתדרדר המצב לסוף ידוע מראש. האמרות כי הכסף יענה את הכל, שהשוחד יעוור עיני חכמים וכל הקלישאות הללו – ידועות לנו. העובדה שדרוש מאמץ עילאי כדי להתגבר על פיתויים וכי לעתים זה בלתי אפשרי ידועה גם היא. הנורא מכל הוא שיוצר המחזה בוחר להציג את סופו כבלתי נמנע. כולם יודעים כי מי שקלייר רוצה במותו – ימות. זכוכית המגדלת מושמת, אם כן, לא על הדילמה המוסרית, כי זו איננה, אלא על התהליך שהם עוברים החל מההלם הראשוני, ועד לגמירות המעשה.
דקדנס הוא תהליך מבהיל, בעיקר משום שהוא מתרחש בחשאי, בתמימות שניזונה מהיתממות. התוצאה הרת האסון לא מתגלה מיד – על אף שיש מי שיחזו אותה – אלא מכרסמת אט אט בגוף החי עד להכרעתו. עליית הנאציזם, כידוע, לא התרחשה בהפיכה שלטונית בת רגע, אלא כתהליך ארוך שנים שחלחל לכל שדרות החברה: ראשית תרבותית, לאחר מכן חוקית ולבסוף גם שלטונית. בדומה לכך – ויש שקשרו בין המחזה לבין התקופה ההיסטורית – הניוון לא פושה באנשי העיירה גילן בבת אחת (משמעות המילה GUELLEN בשווייצרית, אגב, הוא הפרשות חזירים שמשמשות לדישון השדות. המחזאי שולח את הצופים לשדה הסמנטי של רקבון שמצמיח את ההתרחשות הדקדנטית).
התגובה הראשונית של ראש העיר, כמובן, שמייצג את אנשי עירו, היא הלם וסירוב מוחלט. האנחנו, ערש התרבות, הומניסטיים ברמ"ח ושס"ה, נפקיר את אחד מחברי הקהילה לגחמותיה של איזו גברת, עשירה כקורח, זקנה כמתושלח, שמסוגלת לגאול אותנו מכל צרותינו, לכל הרוחות? מה צורך יש לנו בכסף כה רב, ישמור הא-ל, כה רב עד שאפשר לשחות בו, לבזבז אותו, להתענג עליו. כסף כה רב, עד שיוכל לפרנס כל אחד ואחד מאיתנו לשארית חייו… בקצה כל סימן שאלה עומד גם סימן קריאה קטן.
אשראי רע
לשחיתות, במחזה הזה, אין רק אמצעים. יש לה גם סבלנות. השטן בדמותה של קלייר מנצל עד תום את מימד הזמן, שנותן לו אפשרות למתוח עד הקצה את עצביו של מי שהחרב מונפת מעל ראשו.
דבר אחד מעניקה ההבטחה הכספית המפוקפקת לאנשי העיר הרעבים, דבר אחד שאולי הוא שחורץ את גורלו של הקרבן: אשראי. אנשי העיר לוקחים עוד ועוד הלוואות, והעבריין שראשו מבוקש מתפלץ מבוקר לבוקר: "מאיפה יש לכם כסף?". הוא יודע כי כל העיירה נוטלת חובות שאינה מסוגלת להחזיר, והדבר מסמן לו את הכיוון אליו הדברים הולכים.
דירנמאט היטיב להבין את מנגנוני האנושי. כשאין – אין. כשיש – יש. אבל אפשרות הביניים, יש שבעתיד הרחוק יתברר כאין – אינו מובחן כשתי האפשרויות. הראש יודע שזהו בעצם 'אין', אבל כל שאר התודעה מתייחסת למצב כאל 'יש'.
בזמן מלחמת לבנון השנייה, פילנתרופ ניסה לממש את המזומנים שהשקיע, מבחינתו, בציבור שהיה זקוק להם. הוא הופתע לגלות שנאמנות הציבור כתובה על הקרח, שכשנתן – שמחו לקחת, וכשביקש את קולם ('בתמורה', מבחינתו) – ההבטחות והציפיות היו כלא היו.
זהו הסדק המוסרי בו תוקעת קלייר זאחנסיאן את הטריז שלה: היכולת לקחת אשראי מוסרי על חשבון העתיד כובלת את אנשי העיר להתחייבות שמאוחר לא יירצו – וגם לא יוכלו – לסגת ממנה. בעוד הפילנתרופ הנזכר לא היה עשיר מספיק כדי לגרום לאזרחים לסבול – לגיבורת המחזה יש כוח כזה, וברור לכל כי לא תהסס לעשות בו שימוש.
התיאטרון, אולי כבר שכחנו, עשוי למלא את אותו תפקיד שנטלה על עצמה הפילוסופיה היוונית: עיסוק בשאלות על טיב האדם, על מוסר, על צדק, על גבול הידיעה האובייקטיבית אודות העולם ועל כמה חזק סולם הערכים שלנו.
להגיד כי המסר המרכזי שעולה מ'ביקור הגברת הזקנה הוא כי 'כסף שווה יותר מחיי אדם ותאוות כסף מובילה לרצח' יהיה שטחי. הכסף, עבור אנשי העיר, הוא אמצעי, ומה שמוטל על כף המאזניים אינו מותרות, מעיל פרווה חדש או מכונית, אלא החיים עצמם. השוועה שלהם היא להתחיל לחיות את החיים שמעולם לא היו להם. עוד דבר שהם מייחלים לו הוא כה מכמיר וכה אנושי, כה קטן וכה גדול גם יחד: הכרה.
"רכבות היו עוצרות פה פעם", הם נזכרים בערגה, "היינו חשובים. היו פה מפעלים, שועי עולם התכבדו בכך שביקרו אותנו. והיום – כלום. רכבות חולפות על פנינו. כיצד נעצור אותן, כיצד נהיה למשהו?". כאשר 'הקיום' של העיר כולה מונח על הכף כשמולו נשקל קיומו הפיזי של אדם אחד – השאלה המוסרית כבדה יותר.
גם המשפט משת"פ
בדרכה החולנית, קלייר צודקת. האיש שהיא מבקשת לנקום בו אכן פשע לה. הוא "הרס את חייה", ועד לסוף המחזה אין אדם אחד שלא גוער בו על כך. מי ייקבע את עונשו, אם לא הקרבן?
"הלכתי לבית המשפט כמו אמריקאי טוב", מספר בונסיירה הקברן לדון קורליאונה המאפיונר בסצנה האלמותית בפתיחת הסרט 'הסנדק'. "עצרו את שני הבחורים שהתעללו בבתי ולקחו אותם למשפט. השופט גזר עליהם 3 שנים בכלא והשהה את גזר הדין. השהה את גזר הדין! הם היו חופשיים כבר באותו היום.
עמדתי שם כמו שוטה והממזרים האלה – הם חייכו אליי! אז, אמרתי לאשתי: בשביל צדק – אנחנו צריכים ללכת לדון קורליאונה! … אני מבקש ממך צדק … עשה שיסבלו כמו שהיא סבלה".
מי יעשה צדק? האמון במערכת המשפט הולך ופוחת, האדם, אין בכוחו לבצע את גזר הדין שהיה רוצה שייקבע לאויביו. הוא מחפש אחר מערכת צדק אלטרנטיבית. הקיימת לא מספקת. הנה, נוצר מצב שכסף יכול לקנות צדק, לפחות את הצדק הסובייקטיבי שלי. האם לא אשלם כדי לעשות צדק? ומה העונש על 'הרס החיים', על יצירת טראומה נוראה ששינתה את כיוון חייו של הקרבן לבלי שוב?
הפיתוי הכספי הברור והמובחן, הופך עם הזמן, עם יציבות האיום וההתרגלות אליו, לאוטוסוגסטיה ממארת. אנשי העיר שנחשפים לנרטיב הקרבני של קלייר 'משתכנעים' בצדקתה. הלא באמת נעשה לה עוול, הלא באמת נלקחו חיים באשמת הנאשם. פה מאיר הבמאי אבחנה נוספת: כאשר הפיתוי יציב, תפיסת המציאות משתנה. פתאום, מאדם שמבקשים לקטוף את ראשו, עצם הישארותו עלי אדמות "עושה לנו עוול", "הוא מבייש אותנו".
המורה, שמגלם את קול ההומניזם ויודע את שעתיד לקרות- משתכר כלוט, כיוון שהוא יודע שלא רק שדבריו לא יישמעו – הוא גם לא יהיה מעוניין, בעוד זמן לא רב, להשמיע אותם. "ההומניזם יישב ויישתוק".
בקצה כל מערכת שטוענת לחוקים א-לוהיים, מזכיר לנו הבמאי, יושבים בני אדם. ובני אדם ניתן לשחד. הפן הזה מוצג היטב בדמותו של הכומר, שאינו שונה במאומה מפקידי העיר האחרים, ראש העיר והשוטר. כאשר הכסף מעוור – הוא מעוור את כולם. ומה עם א-לוהים?
בתוספת בימוי מאוחרת, ככל הנראה, למחזה, לועג הבמאי הן לדת והן לדת החדשה: המדיה. צוות צילום שנשלח לסקר את המשפט פורץ לבמה לאחר ההודעה הדרמטית על גזר דינה של העיר וזעקת 'א-לוהים!' של הנידון, ומבקש לחזור על הסצנה הדרמטית שוב "כי היתה לנו בעיה בהקלטה". הדמויות חוזרות ברצון על תפקידיהן, אך הגיבור ההמום, שכנראה לא יכול לבטא שוב את תדהמתו ועסוק בראשו במה שצפוי לו, לא חוזר על הקריאה. "מה עם א-לוהים?", שואל הצלם, ולאחר שנענה בשתיקה מזועזעת מפטיר: "טוב נו, נעשה את זה בלי א-לוהים". כפל המשמעות חד ופוצע: לאנשי העיר 'אין א-לוהים', אך גם זה אינו טורח להופיע ולהושיע את מי שנעשה לו עוול.
מי שנגזר דינו
אפשר לזהות אמנות כשהיא אומרת יותר מדבר אחד, מותירה שאלות, נתונה לפרשנות – ובכל זאת לא מוטלת בספק. גדולתה של ההצגה 'ביקור הגברת הזקנה' היא שהאמירות שלה רלוונטיות כאילו נכתבה בקיץ האחרון.
התבוננות בנאשם האומלל שרץ במעגלים כדי להציל את חייו, שכל הדלתות נסגרות בפניו, שמרגיש את קצו קרב ולא יודע לבטא זאת במילים, שלחה, לפחות אותי, לאסוציאציית האיום הקיומי של איראן. בעוד אנשי העיר קוראים לו פרנואיד ולועגים לו, בני ביתו חושבים שהוא 'חלש אופי' וכולם נדים לעיקשותו, מי שנגזר דינו יודע שהוא כזה. רק הוא מסוגל לחוש בסכנה, למרות שאינו יודע לאפיין אותה בדיוק. ברגע האמת המערכות עליהן סמך וששידרו כלפיו אהבה מפנות לו עורף, והוא נותר מבודד בלב הבמה, ממתין לביצוע גזר הדין. כאשר אתה הופך למטרד ואין ביכולתך להושיע את עצמך, אתה כבר מת.
נושא אחר, לא פחות חשוב, הוא בדבר הכסף המענה את הכל. בשנת 2005 אשה צעירה הציעה באתר eBay, ואף קיימה, לקעקע על מצחה סלוגן של חברה מסחרית. תמורת סכום לא אסטרונומי של 10,000 דולר אתר קזינו אינטרנטי קנה את השטח של מצחה, והקעקוע נחרט. מה כסף יכול לקנות, ומה לא? כאשר בעלי הון מחזיקים במדיה, כאשר חוק בדבר אחזקת בתי כלא בידיים פרטיות נפסל ברגע האחרון בבג"ץ, כאשר פרוייקט נדל"ן מכוער ומגושם ניצב בלב עיר הבירה לאחר שנקנה בשוחד – החברה חייבת לשאול את עצמה כיצד היא מרסנת את כוחות השוק המשתוללים, שמטשטשים גם את גבולות המוסר.
וכמעט אחרון: הדמוקרטיזציה של הרוע. פתאום באמצע המחזה, שאלת הריגתו של 'הפושע' הופכת משאלה מוסרית לשאלה דמוקרטית. פתאום זהו עניין 'של כולם', שלכל אחד יש מה לומר עליו ושמוסכם על הכל, גם על מושא המשפט, שהוא צריך להיות נדון בפני מועצת העיר, שם יחליטו על גורלו, והוא, כך נאלץ הקרבן להודות "לא יוכל להתנגד להחלטת הרוב".
באסוציאציה פרועה ואישית נזכרתי בדילמה אקטואלית. לפתע, באולם החשוך, הכתה בי ההכרה שזהו מקור תחושת הנבגדות של נוער גוש קטיף, ובדוגמה טרייה: נערי הגבעות בשכונת האולפנה. בעוד הם חשבו שמדובר באמת מוחלטת, באמיתה שאין עליה ערעור, בשאלה מוסרית שיש להרוג וליהרג עליה, גילו למרבה התדהמה שהמוסר הפך לעניין שנתון להחלטת הרוב. שהמנהיגים שלימדו אותם ש'ארץ ישראל איננה עניין פוליטי' סוחרים בארץ כאילו היא נתונה ליחסי קח ותן.
האמירה הליברלית החד-משמעית של דרינמאט היא שיש דברים שגם הדמוקרטיה לא יכולה לעשות ולהכשיר. הרוב יכול לקבוע את המעשה המקובל עליו, אולם לא את אמות המוסר.
'ביקור הגברת הזקנה' הוא מחזה שלא זקוק לציונים לשבח. למרות זאת כדאי לציין שתענוג גדול לחזות במשחק של יהורם גאון, שמוכיח כי הוא מסוגל לבצע תפקידים תיאטרליים באופן לא פחות אמין מאלו הטלוויזיוניים שלו, בגילה אלמגור, שדמותה של קלייר מתאימה לה ככפפה ליד והיא מכניסה בה את כל הנשמה המכווצת של אשה זקנה ומרירה, ובדב רייזר, שהטרגדיה והקומדיה מוצאות אותו בשיאו בשתיהן.
בעיניי, הסוגה התיאטרונית הומצאה בשביל הצגות כאלה. הסמלים המובנים אך לא קיטשיים, המשחק הדרמטי אך שאינו מוגזם, הטקסט הגאוני ורב המשמעות – כל אלה יוצרים הצגה שהיא צפיית חובה למי ששאלות ערכיות על טיבה של חברה וטיבו של האדם לא נותנות לו מנוח.
~~~
ביקור הגברת הזקנה
מאת: פרידריך דירנמאט
תרגום: רבקה משולח
בימוי: אילן רונן
תיאטרון הבימה
(פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון [בנוסח מעט שונה] 13.7.12)
אחר כך נחום 