אני כותב כדי להתחמק מכתיבה

 ראיון עם הסופר אהוד בן עזר.

 ~~~

על פי המילון, 'אנדרדוג' הוא מי שמשתתף בתחרות ובעל הסיכויים הנמוכים יותר לנצח בה. אהוד בן עזר, שקורא לעצמו בכתב העת שלו 'סופר נידח', הוא לכאורה האנדרדוג האולטימטיבי- אינו מוכר כסופר על ידי חבריו הכותבים, ספריו אינם נמכרים בחנויות, הוא לא נחשב 'איש רוח' שיש לשחר לפתחו, לשאול בעצתו ולהחתימו על עצומות. אבל כדי להיות אנדרדוג, הלא צריך גם להתחרות.

"אני כבשה שחורה", הוא אומר ומתרווח על כורסא בסלון, והגאווה ניכרת בקולו. "אני כותב מה שאני מרגיש וחושב ולעולם לא חוזר בי. הגורל שלי רצה שכשאוציא משהו- הוא לא יעשה כותרות".

איך זה קרה?

"הקו הספרותי שלי לא התקבל, הוא קו ריאליסטי ולא סימבולי, כמו שייסד פה עגנון וחיקו אותו עמוס עוז, א.ב יהושע וכל השאר. פה בארץ, העיקר הוא לא להיות סופר, אלא להיות חשוב. אם אתה חשוב- לא משנה מה אתה כותב, תמיד יהללו את זה. אם אתה סתם כותב- זה ממש לא חשוב. אותי לא מונים בין החשובים של הספרות העברית, ואפילו לא כחלק ממנה".

אתה לא נשמע נעלב במיוחד.

"זה המצב, למה לי להיעלב? אני מקווה שעוד שנים הספרים שלי יישארו חיים כשישכחו את מקהלת הברברנים". את תקוותו מזינה העובדה כי הוציא מספר ספרים חשובים, שאף נמכרו יותר משאר ספריו: כל שיריה ופרוזתה של אסתר ראב- שהיא, אגב, דודתו- "ימים של לענה ודבש"- הביוגרפיה שכתב אודותיה (וערך חיים באר), וביוגרפיה נוספת, שכתב על נחום גוטמן, "בין חולות וכחול שמיים".

להשקיע יותר בפרוזה

לפני שאני נוסע אליו, העורך מזהיר אותי להתכונן היטב ולקרוא מכתביו. קל לומר. בן עזר כתב ופרסם- לעיתים באופן עצמאי ולעיתים דרך הוצאות ספרים קטנות- למעלה מארבעים ספרים, ערך כתשעים ומוציא לאור פעמיים בשבוע גיליון עיתון מקוון, שנקרא על ידו 'חדשות בן עזר'. גם אם הייתי רוצה להקיף חלק מכתביו, הייתי נזקק לשבועות שלמים כדי לעשות זאת. אבל עוד קודם- מיהו האיש?

אהוד בן עזר, לפנים רַאבּ, נולד בפתח-תקווה בשנת 1936 למשפחה מיוחסת. סבו, יהודה ראב, היה ממקימי המושבה, השומר הראשון שלה וחורש התלם הראשון באדמתה. דודתו אחות-אביו, אסתר ראב, היתה המשוררת הראשונה ילידת הארץ.

"המשפחה לא עודדה אותי לכתוב", הוא מספר, "למרות שנועדתי לכך. כולם חששו שלא תהיה לי פרנסה. הם צדקו". על אף הקשיים, מוריו ב'תיכון חדש' בו למד, שהיו אנשי 'ארץ ישראל העובדת' השפיעו עליו לבחור בכיוון זה. הוא הצטרף לגרעין נח"ל, שיצא להגשמה והקים את קיבוץ עין גדי.

שנים אחדות שימש כמדריך ביישובי-העולים בדרום, ולאחר מכן עבר לאוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד פילוסופיה וקבלה. בין חבריו אפשר למנות את סמי מיכאל, יהושע קנז ופנחס שדה.

בשל הקשר המיוחד שהיה בינו לבין דודתו אסתר, החל לכנס את שיריה לספר, שני במספר לאחר שלושים שנים בהן לא הוציאה דבר. "אספתי את החומרים, ולפי התאריכים הכתובים ראיתי שכל שנה היא כתבה שניים-שלושה שירים, כך במשך ארבעים שנה. אמרתי לעצמי: 'אתה מוכן להיות משורר? אם תכתוב כל שנה שניים שלושה שירים- מה תעשה בשאר הזמן?' החלטתי להשקיע יותר בפרוזה". בשנת 1963 יצא ספרו הראשון, 'המחצבה', שנדפס בעשרות אלפי עותקים, נלמד בבתי הספר, עובד למחזה ובשנות התשעים אף לסרט קולנוע. למעשה, זהו כמעט ספרו היחיד שזכה להכרה. על ספרו האחרון, 'ספר הגעגועים', שראה אור בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן- וגם זאת לאחר 'השתתפות עצמית' של המחבר בהוצאתו- כתב אחד המבקרים: "לטעמי, יש בו לא מעט תיאורים יפים, המשחזרים בנאמנות, כבסרט קולנוע תקופתי, כלי בית, כלי עבודה, חפצים מימי קום המדינה ועבודות חקלאיות בפרדס ובכרם". דברים שיכולים ללמד מעט על יחס המבקרים אליו.

כתב עתי מסופר נידח

בן עזר, היושב מולי על כורסא בסלונו התל אביבי, הוא דון קישוט ללא תחנות רוח. הוא נלחם את מלחמות חייו האחוזים בספרות העברית בנחת ובעקשנות. הוא לא מוכן שיצנזרו אותו, ונוהג באותו אופן כלפי עצמו- כמעט כל מה שהוא חושב וכותב- מתפרסם, אם בספרים שהוא מוציא בקצב מסחרר, ואם בעיתון המקוון שלו, שנקרא על ידו 'כתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. הסופר אולי נידח, אולם מעטים הכותבים שיכולים להתפאר ברשימת תפוצה הולכת וגדלה, שכרגע עומדת על למעלה מאלפיים מכותבים.

איך נוצר הרעיון הזה, של עיתון מקוון?

"התחלתי מזה שכתבתי הרבה מכתבים למערכות העיתונים. הגבתי כמעט לכל דבר שקרה. בתקופה מסויימת, בה שהיתי באוקספורד, כתבתי לחברים ממה שעובר עליי וקטעים מתוך יומן שאני מנהל, וכך נוצרה לה רשימה ארוכה של כארבע מאות מכותבים. לאחר מכן הוצאתי רומן נוסף בשם…", הוא מנסה להיזכר, "זהו, 'חנות הבשר' שמו. הוא יצא בהוצאת 'אסטרולוג' והיה די מגעיל, כך שלא נמכר טוב ונשארו לי ממנו הרבה עותקים. שמתי מודעה קטנה בעיתון, שכל מי שישלח לי את הכתובת שלו, יקבל חינם ספר עם הקדשה. נתתי את כתובת הדוא"ל שלי, והגיעו מאתיים בקשות, שאת כולן מילאתי, אבל אז שמתי לב שבידי מאות כתובות אלקטרוניות… כך נוצר העיתון, שבתחילה כתבתי כמעט את כולו, תחת שמות בדויים, ולאחר מכן עוד ועוד אנשים שלחו לי דברים לפרסום".

למה אנשים כותבים אצלך ולא למערכות עיתונים בתפוצה רחבה יותר?

"כי אני לא מצנזר. אנשים יודעים שהם יכולים לכתוב, ואיש לא יוריד חלקים ממה שכתבו, או יערוך עריכה מגמתית. השינוי היחיד שאני נוטע הוא הערות שאני מרשה לעצמי להעיר בסוף הקטע, וכך נוצרת שיחה. לדעתי, רבים מהכתבים שאני מקבל הם 'פליטים' של עיתון 'הארץ'. שם, מה שלא באג'נדה שלהם- לא מכניסים. הדבר היחיד שאני לא מוכן לקבל הוא השמצות- אין טעם בזה, וגם אין לי כסף להוציא על תביעות דיבה".

על ה'צבעוניות' של העיתון המתקבל, פעמיים בשבוע, ישירות לתיבת הדוא"ל, אפשר ללמוד ממספר כותרות שאני מלקט באופן אקראי: "עוד בגיליון: אהוד בן עזר: הקרב הגדול על פתח-תקווה, במלאת 90 שנה ליום כ"ז בניסן תרפ"א// אורי הייטנר: 1. המחדל, 1993. 2. מה המצרים רוצים? // רותי האוסמן טרדלר: שביתת הרופאים: מצבם הנחוּת של הסטאז'רים. // חיצי שנונים, מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן. המשך. // משה גרנות: על הספר "לבד בברלין" של הנס פאלאדה. // על "מעין שטוב" בירושלים, מתוך ספרה של נורית יובל "חיים של נייר". // יצחק שויגר: נוסח הגדת הפסח הצה"לית של אלי לנדאו, 1971", ועוד ועוד, בנושאים שונים ומשונים.

אני גרפומן

"אני גרפומן", מעיד על עצמו אהוד, "מבוקר ועד ערב אני כותב. המחשב נותן לי אפשרות עצומה, ואני מנצל אותה. למעשה, אני כותב כדי להתחמק מכתיבה: יש לי שני רומנים שאני צריך לסיים, אך העיסוק סביב 'המכתב העתי' גוזל ממני את הזמן הזה".

ואתה מסתדר עם הטכנולוגיה? אתה בן שבעים וחמש ומדבר על חלוקה לרשימות תפוצה שונות, על ספאם ועל הצפת מידע כאילו היית בן שש עשרה.

"בשנות השמונים, כשהבן שלי היה בן שלוש עשרה, אשתי ואני קנינו לו את המחשב הראשון. יחד איתו למדנו הכל. היום הוא עובד במחשבים ומלמד אותי, ואם יש בעיה טכנית- הוא בא לעזור. טכניקה זו אף פעם לא הבעיה".

והקלות הזו, בה דברים רואים אור ומתפרסמים- אין בה בעיית גבולות בעיניך? אין פה זילות של המילה הכתובה?

"למה זילות?", בן עזר נדהם, "כל יום יוצאים פה יותר דברים בדפוס מאשר יצאו לפני ארבעים שנה במשך שנה שלמה! יש יותר כותבים מאשר קוראים!" וזה לא מעודד בורות, אני מנסה בכל זאת. "איזו בורות? יש לך משהו מדהים כמו 'ויקיפדיה', שכל דבר שאתה בודק שם- תשעים ותשעה אחוזים שהוא נכון. זו מהפכת ידע עצומה. פעם היית זקוק לספריה שלמה של ספרי עזר כדי לערוך תחקיר. היום עם האינטרנט- לחיצת כפתור".

למה העיתון שלך כל כך מלא בפוליטיקה?

"אנשים מחפשים במה להביע את הדעות שלהם. אין כמעט שנותן במה אמיתית לכותבים. קח את 'הארץ', למשל. כולם שם מתקרנפים לפי קו המערכת. העיתון שלי, שמופץ דרך האינטרנט- זו הדמוקרטיה בהתגלמותה. אין יותר מזה".

פרגמטיזם זה חזון

באופן עקרוני, בן עזר שייך לתנועת העבודה הותיקה, ומפלגתו היא מפא"י. במשך שנים היה חבר מועצת מפלגת מר"צ, ואף כיהן כחבר בנשיאות מועצת המפלגה. אולם נון-קונפורמיסט נשאר, כנראה לעולמים, נון-קונפורמיסט. בשנת אלפיים, שנת המפנה ביחסו לתהליכים המדיניים, עזב את ישיבת המועצה בזעם, לאחר שאחת מחברותיה הצדיקה הרג מתנחלים כחלק מ'המאבק הפלסטיני'. הוא יצא בטריקת דלת, התראיין בחמת זעם למספר ערוצי רדיו, זכה לנזיפה מיוסי שריד- ולא חזר לעולם. לאחר מכן ראה עצמו מזוהה עם מפלגת 'קדימה', ותמך בעומד בראשה, אהוד אולמרט.

"נורא עצוב לומר שצריך להיות פרגמאטיים. מרוב רצון להיאסף סביב משהו, אנשים בורחים אל חזונות שאינם מציאותיים. הימין- אל ארץ ישראל השלמה ללא ערבים, והשמאל לרעיון אוטופי של שלום, שאין לו שום סיכוי להתיישם במציאות. בסוף ימיו, ס. יזהר החל להלל את האידיאולוגיות. אפילו את הקומוניזם. זה שיגעון להלל קיצוניות".

זה לא עצוב, חיים ללא חזון?

"פרגמטיזם זה חזון, זו אידיאולוגיה! זו הארץ היחידה שלנו, אין לנו מקום אחר, זו ארץ היהודים היחידה, זה המרכז העברי הגדול ביותר שהיה אי פעם. צריך לראות איזה 'יש' יש לנו. אני אופטימי, הציונות ניצחה. סבא שלי, יהודה ראב, שעוד גדלתי על ברכיו, לא תאר לעצמו שזה יצליח כל כך. לפני מספר שנים יצאתי עם בן דודי למסע בהונגריה, בעקבות ספר זיכרונות סבי שהוצאנו. הלכנו מכפר לכפר בעקבותיו. הגענו לעיירה שממנה עלה ארצה בשנת 1875. בבית הקברות היתה שורת קברים של משפחתנו. לאחר שאמרתי קדיש, פניתי לקבורים ואמרתי להם 'מאושרים אתם, שקבורים כאן. מאושרים אנו, שאנו בארץ ישראל. כל מי שבינינו- עלה השמיימה בכבשני אושוויץ'.

אנחנו מדברים, ויש לך טענות וביקורת על כל דבר שקורה בארץ ועל כל אישיות רמת דרג- ובכל זאת אתה נראה לי מרוצה מאוד.

"המדינה חזקה. היא מלאה משוגעים וקיצוניים: חרדים, ערבים, מתנחלים, שמאלנים- תהומות של ניגודים. אנחנו דמוקרטיה, ומותר לכל המשוגעים להגיד ולעשות כל מה שהם רוצים- ואיכשהו זה בכל זאת עובד. גם בכנסת- כל אחד משלם את המס לאידיאולוגיה, כולם רבים, ובסוף אוכלים יחד במזנון הכנסת. זה משהו-משהו".

עגנון הוא דוגמה רעה

כהרגלו, גם על הספרות העברית יש ל'סופר הנידח' שלל של תובנות. "מצד אחד זה נס- מעולם לא יצאו כל כך הרבה ספרים בעברית- יש שיטפון של רומנים ואף אחד לא יכול להקיף את מה שנכתב. זה תור הזהב של הספרות העברית. מצד שני יש את בעיית כתבי החידה".

כתבי החידה?

"הצורה הסימבולית של הכתיבה. הדוגמה הרעה הראשונה לכתיבה סימבולית היא של עגנון, שהוציא את 'ספר המעשים' והמבקרים ברוך קורצוויל ודב סדן מינו עצמם למפענחים שלו. כך גם עוז ויהושע- הם חושבים שרומן זה כתב חידה, שמלא סמלים מפה ומשם שעל הקורא לפענח. זה חנטריש אחד גדול. זו לא נביעה ספרותית, אלא סתם שעמום. סבתו, למשל, לא סופר בכלל. סופר צריך שיהיו לו סגנון ונביעה, ולא שיחקה את עגנון".

והספרים שלך נבדלים בכך ש…?

"כמו שאני כותב אף אחד אחר לא יכול לכתוב. הסגנון שלי הוא ריאליסטי. אני מספר את הדברים כפי שהם. לא מייפה אותם ולא מגביה. ערכתי כמה מהספרים הנפלאים של דבורה עומר. אוריאל אופק, שערך אותה לפני, הגביה את הלשון ואני העדפתי לערוך אותם בתוך הרמה הלשונית שלהם. המו"ל חשב שאני לא עושה עבודה טובה, והסברתי לו: לא צריך להגביה. תן לסיפור לספר את עצמו, בלשונו. גם כתב היד הפרוע ביותר, שכתוב בצורה הכי גרועה- אם יש בו אש, אפשר לעשות ממנו ספר. אם זה רק 'צחצחות לשון' ולסיפור אין לב- אין מה לעשות עם זה. מי שאין לו תוכן, לא יכול לברוח לסגנון. עוד סיבה בגללה עוד מאה שנה יקראו אותי ויזנחו את האחרים, היא שהספרים שלי נותנים את סיפור מאה שנות ההתיישבות בארץ. אם קוראים אותם לפי הסדר, אפשר לעקוב אחרי התפתחות פתח תקווה".

אתה רואה את עצמך כיושב סביב המדורה? כבעל המקצוע העתיק של מספר הסיפורים?

"בשביס זינגר הוא מספר סיפורים. מספר- יש לו נביעה שלא פוסקת. הוא עסוק במִבְדֶה. גם דאוד אל נטור, או אחד הכותבים ל'חדשות בן עזר', ד"ר יעקב זמיר, שהוא יליד עיראק. לאלה יש הכישרון להרגיש את חוש הסיפור, לקשור את החוט שלו. אני- לא. אני קשור לדברים שקרו- גם בכתיבה הפובליציסטית שלי וגם ברומנים. לי אין בדיה- אני זקוק להיאחז במשהו ממשי".

כותב את הריאליסטי

בפתח דבריי כתבתי שבן עזר הוא אנרכיסט. כעת אני חוזר בי. הסופר הנידח הזה, כפי שהוא מכנה את עצמו, לא אוהב לשבור, אין לו צורך בשריפת ארמונות ובניתוץ אלילים. עם הכתיבה והניתוח של דבריו אני מבין: כתיבתו של בן עזר היא סוגה טלוויזיונית שהקדימה את זמנה. הוא כותב תכניות ריאליטי. הוא אוהב את החי, המדמם והאומצתי. הוא יורד לפרטי הפרטים של המצח המזיע והרוק הניגר מן הפה. אלא שבעקבה של התובנה הזו נושפת התובנה הבאה: הכלי הספרותי שבו הוא משתמש, אינו הכלי המתאים לסוגה הזו. כך שבאופן טראגי, מי שהקדים את זמנו מבחינה תרבותית, מאחר כמה שנים טובות מבחינת השפה שבה הוא יוצר.

אני, על כל פנים, סבור ששירתו של בן עזר, ממנה הוא נמנע כבר למעלה מארבעים שנה, היא החלק המובחר שביצירתו, ולא בכדי: בשירה שלו הוא נמנע מהנטורליזם שמאפיין את כתביו, ונצמד כיונק אל שדי אמו- אל הפואטיקה. "אני לא מתכוון לחזור לשירה, תודה לא-ל", הוא מודה בפני. "כתבתי אותה כשהייתי במצב אישי ומשפחתי קשה, והמצב הקשה הוא שהוליד אותה. כעת אני מרוצה ושמח, ואין לי צורך עוד בכתיבה הזו". אולי חבל שכך, שכן בעיני, הכנות, הפשטות והקימוץ שמאפיינים את שירתו, עושים אותה נפלאה ומדויקת כל כך, כמו בשורות אלו, בשיר שעל שמו קרוי ספר שירתו היחיד. "יַעְזְרֶהָ אֱ-לֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ./ גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה/ אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה / עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע / בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ/ סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה". ומי אמר שקימוץ במילים אינו מועיל לספרות.

 ~~~

תשובה של גליציאנר- על פנחס שדה

אחד מן הקשרים הספרותיים שנוצרו לבן עזר, היה הקשר עם פנחס שדה. שדה, שבגיל 27 הוציא את האוטוביוגרפיה שלו, היה לו ידיד קרוב, ובן עזר מעיד כי היו מנהלים שיחות נפש במשך שעות. "'החיים כמשל' שלו, נפל עלינו כפצצה", הוא מספר. "הוא היה שונה מכל ספר פרוזה שיצא עד אז. קשה להסביר מה היה הייחוד שלו, אבל הוא פשוט סיפר את הדברים בצורה הכי אמיתית שיש. מצד שני, לא קמו לו ממשיכים, אולי בגלל שאי אפשר לאדם לספר את סיפורו- כפי שהוא סיפר. גם עלי באופן אישי הוא השפיע המון. הוא הכיר לי את קנוט המסון, את דוסטוייבסקי, את הרמן הסה".

את שיחותיהם הליליות הארוכות היה רושם בן עזר ביומנו עם שחר, כאשר חזר ממשכנו הדל של שדה, ובשנות השישים אף הוציא אותו בצורת ספר, לו קרא 'להסביר לדגים', על שם המונולוג הפילוסופי הבא: 'הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי. לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם והיכן הם נמצאים – הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן. וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף, כלפי אפשרויות קיום אחרות. תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי היה נדרש להסביר לדגים שהם נמצאים ברמת-גן! וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם? האם המאמץ היה כדאי?'.

"בסוף נשבר לי ממנו", מפתיע בן עזר. "הוא היה אגו-מנייאק ושבר אותי שעשה ספר ממכתבים שכתבה אליו בחורה, שלבסוף התאבדה. מסתבר שאת חלקם כתב בעצמו".

היו לו מספר קשרים עם בחורות, שלבסוף התגלו כאובדניות. אתה חש שיצירתו, שהלך רוחו, הם אלה שהשפיעו עליהן?

"ההתאבדויות לא התרחשו באשמתו, או מאהבה נכזבת שאהבו אותו, אלא שבחורות עם רקע נפשי מעורער וחסר-מנוחה הושפעו מכתיבתו ודבקו בו. הוא מצידו אהב מאוד את המתאבדות, וגם בנה על כך אחר-כך תילי-תילים של פרשנות שהחמיאו, כמובן, לאגו שלו ורמזו שבגללו הן התאבדו, מאהבה נכזבת אליו".

ריבוי הקשרים הזה מוזר משהו, עבור מי שנחשב סגפן קיצוני.

"הוא היה גליציאנר. היתה תקופה שבה כתב ב'ידיעות אחרונות' וקיבל כסף טוב. יום אחד אני רואה קטע בו הוא כותב שסיפר את עצמו בחדר במלון בלונדון, ומרוב עוני הוא שובר ראי לשניים וגוזז את שיערו עם מספרי כלבים. אמרתי לו: 'פנחס- ב'החיים כמשל' הרגשנו את האמת. פה אני יודע שיש לך כסף- למה אתה עושה מעצמך מסכן?' והוא ענה: 'בזמן שעשיתי את זה, לא חשבתי על החשבון שלי בבנק'. זו תשובה של גליציאנר. הקסם שהיה לו בעיני- פג".

ההיכרות ביניכם הולידה גם יצירות ספרותיות?

"בזמן שנפגשנו הוא פירסם את 'על מצבו של האדם', שתכנן לכתוב לו המשך, ואף כתב את חלקו הראשון, שפורסם בחוברת בשם 'העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד'. לילה אחד, סיפר לי את כל העלילה של החלק השני. התעצלתי לכתוב את הסינופסיס, והוא, כבר לא התחשק לו לכתוב את ההמשך. כך זה הלך לאיבוד, ואני לא סולח לעצמי על כך".

שירה זרה ובחור בעל משקל רוחני- על אסתר ראב

לכאורה אין טבעי מהיחס בין דודתו, אסתר ראב, לבינו. הוא ערך את ספריה, הוציא את כל כתביה, ומדבר עליה בהערצה ובחיבה. אך גם כאן, כבחיים האמיתיים, מתגלים הקשיים. "היחס שלה אליי היה מורכב למדי. בדומה לסבי ולאבי, היא נקטה כלפיי עמדה "ראבית" טיפוסית – בעיניה 'ספרות' לא היתה מקצוע. אם להיות סופר, היתה סבורה, אז רק גאון. מה יהיה עליי בעתיד? מוטב שאעזוב את הבלי הספרות ואמצא לי פרנסה מועילה".

למה הדאגה הזו? הנה, אתה בן 75 ועדיין אינך מקבץ נדבות…

"היא חשה שאני בעצם היחיד במשפחה שממשיך בדרכה, ומשמש כבר עתה כמין קשר נוסף שלה לעולם הספרות. חששה נובע מתחושה בסיסית שקיננה בה כל השנים שאנחנו, כולנו, צאצאי יהודה ראב, ככל שהננו פרטים, אנחנו רק גילויים של הגזע ה"ראבי", שלמרבה הצער הולך ונמהל מדי דור".

אהוד מפנה אותי לדברים שכתב אודותיה, שחושפים את האמביוולנטיות שחש כבר אז כלפי דודתו המפורסמת. "עכשיו, בראשית דרכי", הוא כותב, "האם אינני עומד לתפוס את מקומה כנציג המשפחה בספרות העברית ולהאפיל עליה? היא אינה אוהבת את כתיבתי, וטוענת שעליי לכתוב רק דיאלוגים ומחזות. היסוד האירוטי הבולט כבר מסיפוריי הראשונים שמתפרסמים בעיתונים מעורר בה התנשאות צדקנית, כאילו אני, הפלבאי, מתפלש להנאתי בנושאים שהיא, האריסטוקראטית, נקייה מהם. ואולי יש גם מידה של תחרות ביחסה אליי, היא רוצה להראות להם, לסופרים הצעירים, שליחה לא נס ועוד כוחה במותניה, שהיא לא 'מי שהיתה'. באפריל 1963 מופיע הרומאן הראשון שלי 'המחצבה', וכבר בנובמבר מופיע ספרה 'שירי אסתר ראב'".

גם כאן לא תמה התחרות הסמויה, וכך אהוד מספר:

"בכתב העת הספרותי 'מאזניים' שהופיע בערב ראש השנה תשכ"ג, מתפרסמים שני שירים שלי: 'ספינקס' ו'שני אגרטלים'. הם עוברים עריכה ושינויים של העורך ישורון קשת. לאחר הדפסת שיריי, שולחת לו אסתר את שירה 'חזות', וכותבת:

'שמחתי על חוברת 'מאזניים' המחודשת בתוכנה ובצורתה. טוב שירחון הסופרים העברים עבר לידיים אמונות – סוף סוף. אני שולחת לך שיר ורוצה הגהה לפני הפרסום. בברכת הצלחה ושלום רב, אסתר ראב

פ.ס. מה אתה חושב על בן-אחי א. בן עזר? לי זרה שירה זו – אם בכלל הינה שירה – אבל הוא בחור בעל משקל רוחני רב'."

אפשר בכלל להתפתח כך, כשצל של דודה מוכשרת מוטל עליך?

"הביקורת של אסתר, שאותה אף פעם לא הסתירה, כוונה תמיד לטובתי: היא השתדלה להאיר את עיניי לכך שכתיבתי עדיין לא הגיעה לרמה נאותה. לחילופין קיוותה שאולי אסיק סוף-סוף את המסקנה, ואפנה לדרך יותר מועילה מכתיבת שירים…"

(פורסם במקור ראשון, 05.11)