מתנות

 

[בראשית ג', כ'-כא']

 

אַחֲרֵי הַכַּעַס הַגָּדוֹל

כֻּלָּם נָתְנוּ מַתָּנוֹת.

הָיָה אִישׁ אִתִּי וְהוּא נָתַן לִי יֶלֶד

מִתַּחַת הָעֵץ הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת

דְּבָרִים הָיוּ קוֹרִים בַּקַּרְקָעִית, הַמַּיִם

נֶאֶסְפוּ בַּעָרוּגוֹת הַגְּפַנִים.

וְהָיִיתִי בְּתוֹךְ הַמַּיִם, הָיִיתִי

אַחֶרֶת

א-להים הָיָה בָּא כֹּל עֶרֶב

וּמַפְשִׁיט אוֹתִי מִן הַכְּתוֹנֶת

וּמְכַסֶּה אוֹתִי בְּרַחֲמִים.

וְהָיִיתִי כְּמוֹ חוֹלָה, כֻּלָּם בִּזְהִירוּת

הוֹלְכִים,

וּמֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים

שָׁמַעְתִּי אֶת הָאִישׁ שֶׁלִּי

בּוֹכֶה.

 

אָז גַּם הִתְחִיל

הַכְּאֵב שֶׁבְּתוֹךְ הָרֶחֶם.

 

 

(פורסם בגיליון האחרון של כתב העת 'מבוע', קיץ תשס"ט)

 

 

מודעות פרסומת

על החיים ועל המוות

הכתבה המצורפת פורסמה בגיליון סוף השבוע של מוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון. עורך המוסף החליט כי חלקים ממנה אישיים מדי ואינם מתאימים לפירסום בעיתון ועל כן 'חתך' אותם מן הכתבה. בעיניי, מתחוללת פה דרמה גדולה סביב מחלתו של הרב פרומן. דרמה שהוא שותף לה, מרוחק ממנה ומתייחס אליה בדרכו הייחודית. כחברה וככלי תקשורת מעמיק ומכבד, אני חושב שעלינו לעשות את תפקידנו ולקרב אל ההתחוללות את קהל חסידיו ומוקיריו של הרב, שלא מוצא את הדרכים להיות עמו בתקופה הזו.

בעיני, הבלוג הזה עדיין מהווה מקום אינטימי למדי ומאפשר פירסום שאיננו בעל אותו תוקף עיתונאי. אשמח לשמוע את דעתכם, האם אתם מוצאים את שיקול דעתו של העורך נכון, או שמא היה ראוי לפרסם את הכתבה כלשונה.

~~~

נדמה שכל המילים כבר נאמרו על העלאתה של ההצגה 'חברון' בתקוע. על החוצפה, על התעוזה ועל אי האפשרות שבדבר. אני רציתי לכתוב על איש אחד שסביבו מחול הרוחות הזה סובב והולך, איש מלא אהבה, צחוק ושובבות שחרב של מיתה מרחפת מעל ראשו.

1.

למי שפיספס, 'חברון' הוא מחזה שכתב תמיר גרינברג, ראש המחלקה לאדריכלות בבית הספר 'שנקר'. גרינברג הוציא בעבר שני ספרי שירה עליהם זכה בפרסי ראש הממשלה, וגם כתב מחזה נוסף בשם 'מזמור לדוד'. 'חברון', על פי ההגדרה השמאלנית, הוא 'דרמה פוליטית לירית שעוסקת בקונפליקט הישראלי-פלשתיני ובגיבורים הלכודים בתוכו'. על פי ההגדרה הימנית הוא 'מחזה אנטישמי, שבא להציג את הצד הישראלי ככובש אכזרי ואת הצד הפלשתיני כקרבן קדוש ומעונה'.

הסיפור, בקצרה, הוא על סכסוך דמים בין משפחתו של המושל הצבאי היהודי של העיר, לבין משפחתו של ראש העיר הערבי לשעבר. בניהם של שתי משפחות נהרגים ב'נקמות דם', האמהות מסרבות לקבור את הבנים, ואמא אדמה כועסת ופולטת את הגופות מתוכה. בסוף המחזה משתלט על העיר להק עכברושים, שמסמל את הריקבון ואת אי האפשרות לפתור את הסכסוך הנורא.

2.

בעת שעלתה, יצרה ההצגה רעש תקשורתי צפוי למדי, מצד גורמי ימין שהתנגדו להצגתם של חיילי צה"ל ככובשים אכזריים, ומצד אבירי חופש הביטוי השמאלנים. עד כאן הכל גלוי, צפוי וידוע.

לפני כארבעה חודשים קרתה עוד תקרית פוליטית, שרק מוכיחה כי הפוליטיקה יכולה גם לסובב את גלגלי הפואטיקה. 'מכתב השחקנים' בו הם מודיעים כי הם מסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, נחתם, נשלח ועורר סערה גדולה.

המכתב הזה הצית את הרב מנחם פרומן לפעולה. הוא לקח את המחזה של גרינברג, הוסיף לו קטעים מספר הזוהר ומספר תהלים, ושלח בקשה למחזאי להעלות את ההצגה מחדש- הפעם ביהודה ושומרון. לכאורה, רעיון תלוש מהמציאות. אם שחקני הבימה והקאמרי שמעלים את ההצגה מסרבים להופיע באריאל- מדוע שיסכימו לעשות זאת בתקוע, ואם תושבי יהודה ושומרון מתנגדים להעלאת ההצגה בתל אביב, מדוע שיסכימו להביא אותה אל ביתם?

אבל מגבלות אנושיות פעוטות מסוג זה כנראה שאינן מרתיעות את הרב פרומן. הוא לקח שני במאים, נעם בלויגרונד ובנצי פבר, הרכיב צוות של שחקנים דתיים, והזמין אל המאורע את האישים שמזוהים יותר מכל עם תכניו המקוריים של המחזה- המחזאי תמיר גרינברג, הבמאי עודד קוטלר והשחקן אלון דהאן, שגם לקח חלק בקטעי הקראה. הם באו. אינני יודע אם נאמר להם שבינתיים, לקה הרב פרומן במחלה ממאירה, שמטילה צל על חייו. מתלמידיו ומבני משפחתו נשמעת האמירה "צריך להתפלל", מה שאומר שהמצב חמור במיוחד.

3.

ערב יום רביעי בתקוע. הקהל מרוגש, לא ברור אם מעוצמת המאורע או מהחיכוך עם הסלבריטאים. בספסל לפני בחור חבוש כיפה אומר לחברו: "למה אנחנו צריכים לקבל אישור מהם, שאנחנו 'תרבותיים', שאנחנו ראויים לצפות בהצגות שלהם?". חברו עונה: "תחשוב מה זה בשבילם, לחצות את המחסומים האידיאולוגיים ולהגיע לכאן. תחשוב שהם אומרים לעצמם את אותו דבר: 'למה אנחנו צריכים לבוא אל המתנחלים ולהסביר להם את הדעות שלנו?'. ככה זה. אנחנו כבר לא בגלות". הרב פרומן אומר כמה מילים. לפתע מן הקהל איש צועק: "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון!" המצלמות מסתובבות אל האיש. הוא גם זורק עגבניות. אחר כך מתברר שזו סצנה מוזמנת, שהרב פרומן רצה לעשות קצת צחוק ואולי גם לומר שהחיים שלנו גם הם הצגה.

החושך יורד ואור עולה על הבמה. מתוך ההצגה המקורית מועלות תמונות שעוסקות ביחסן של האמהות אל השכול, בפער בין אמונתם של האבות על כך כי הבנים לא מתו לשווא אלא לשם איזו מטרה נעלה, לבין כאבן העמוק של האמהות על ילדיהן. מוצגת יפה גם בדידותו הנוראה של החייל שנשכח במחסום והוא זועק אל תוך מכשיר הקשר: "לשם מה היתה כל הטרחה, עבור? אני עייף, אני מוכרח לנוח, עבור. שבעים וארבעה ימים עברו ולא הוחלפתי, אני טוראי שמואלי, טוראי פשוט ונטול שיקול דעת, עבור". ומעל מרחף קולו של ספר הזוהר שקורא: חברון היא הנשמה שמחברת את הנשמה ואת הגוף. ודבריו של ר' נחמן שאם אדם נופל לספקות אזי זה מאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך, וזה עיקר תיקונו ועלייתו שישאל 'איה מקום כבודו'.

"החלק הפוליטי בהצגה היה לגמרי שולי", מעיד בפני במאי ההצגה השניה, נעם בלויגרונד. הוא ושותפו לבימוי בנצי פבר בחרו דווקא את הסצנות הא-פוליטיות, שעוסקות ביחסי אדם- א-להים ואדם-אדמה, וסביבן בנו את המחזה המחודש.

4.

לאחר ההצגה, כדרכם של דתיים, פאנל. על הבמה: תמיר גרינברג, עודד קוטלר, רוני ניניו, הרב מנחם פרומן, אליעז כהן, שאול גולדשטיין ושרה מורלי.

אליעז, משורר גוש עציוני וממארגני האירוע, פותח: "השיח הערב הוא לא שיח פוליטי, הוא שיח רוחני, הוא שיח של יוצרים, אנשי אמנות, אנשי תיאטרון. שיח מוסרי, שיח אחים". אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג.

"התיאטרון מאפשר להביא את הנפש הצופה לרגע של זיכוך", אומר קוטלר. "הטרנספורמציה החלקית הזו שעושה השחקן, כשהוא מקבל על עצמו את עולה של דמות אחרת- יש בה כבר ניסיון לחיות בצוותא. במחזה אומרת רניה, האם הערבייה: אני רוצה לחיות חיי יום יום פשוטים. זו משאלה פשוטה מאוד וכל כך מסובכת להשגה. התיאטרון מנסה להביא מזור ולפקוח את עינינו, לראות את הדברים נכחה". הפיל הפוליטי שנוכח בחדר, מניף את חדקו אל על ומריע.

5.

אמרו לי שכשסיפרו לרב מנחם על כך שיזמו ערב לימוד ושיחה לרפואתו, הוא היה מרוצה מאוד. "יש שני דברים שצריך לעשות כשמתרגשת על האדם צרה", אמר. "האחד הוא לבכות, והשני לחזור בתשובה. אשתי בוכה ואתם חוזרים בתשובה- אז אני יכול לנוח".

6.

יעקב אחימאיר מושך בזנבו של הפיל. "מדוע חלק מהיושבים על הבמה חתמו על מכתב המחרים את אריאל, ואילו כעת מופיעים בתקוע? מה ההבדל הגדול?" בועת השלווה מתנפצת. כל אחד משיב את תשובותיו, אולם אין זה חשוב. השאלה חייבת היתה להישאל. כעת אפשר לנוח.

7.

הרב מנחם מדבר. הקהל דומם, אולם צועק בחוסר קול. אני מרגיש את הכיסוף הגדול להידבק באיש הזה, שהוא מעל לאפשרי, שהוא מחוץ לעולם וגם ליבו. "אין לי מילים לדבר", הוא אומר, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". הוא חוזר על המשפט. "על החיים ועל המוות".

והוא ממשיך. "כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר ב'שיכון בבלי' בתל אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש.

הגמרא משיאה עצות לגבי יצר הרע 'אם פגע בך מנוול זה'. בענייננו, היצר הרע הוא האגו, הצמידות שלך לעצמך וחוסר היכולת להשתחרר. הגמרא אומרת: קודם כל למד תורה- משכהו לבית המדרש. התורה באה מא-להים ויכולה לתת לך הסתכלות יחסית על חייך.

אם זה לא עוזר, העצה הנוספת היא לקרוא קריאת שמע. אדם אומר בקריאת שמע, שמלאה אסוציאציות למיתתו של ר' עקיבא, 'אני זה לא הכל, אני מזדכך מעל עצמי'. במקום להגיד 'יש א-להים' אפשר גם לצעוק 'איפה א-להים?', איה מקום כבודו?. זה יכול לשחרר אותך.

אם גם זה לא עוזר, באה העצה השלישית- יזכיר לו יום המיתה". הרב חוזר ומדגיש: "יזכיר לו יום המיתה. אדם בורח מזה, מתחמק מזה. ב'מזמור שיר חנוכת הבית' נכלל גם הפסוק 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם'. באה המחלה ומזכירה לי שזה לא בדיוק…

לגביי, תיאטרון נמצא ברמה השלישית הזו. הוא נמצא בהוויה של 'יזכיר לו יום המיתה'. אדם שחי את העניין התיאטרלי ורואה איך נולדת דמות, מחזיקה מעמד שעה וחצי ונעלמת- הדמות הזו היא בשבילו העצה החזקה ביותר. התיאטרון מזכך את החיים".

8.

זה היה אירוע בלתי אפשרי. קוטלר בעצמו, שתמך במכתב האמנים ומזדהה עם המסרים של 'חברון' אמר כי לא יעשה זאת שוב. "אני פה רק משום שהרב פרומן ביקש", הצהיר. להיות בתוך האירוע היה כמו להיות בעולם שקיים ואיננו קיים בו זמנית, עולם שבו הפוליטיקה נמצאת ונוכחת, אולם היא לא החלק החשוב. עולם שבו הרוחני הרבה יותר מטריד מהארצי, אך אי אפשר לגעת בו, וכשפונים אל המושג והפוליטי- הכל נהרס. לערב אחד הייתי בתוך עולמו של הרב מנחם פרומן.

שומרי אמונים

כבר נכתב רבות על תרומתה של התקשורת לזילות חיי אדם, להעלאת רף האלימות, לעידוד המיניות הלא בריאה ועוד ועוד, אך נדמה לי כי טרם נכתב על פגיעתם של כלי התקשורת בישראל- בם עצמם.

הפרשה התורנית היא פרשת השריפה בכרמל. יש פה חומרים טובים: יש דרמה, יש דם, יש שכול, יש כעס, יש ממשלה רשלנית וכלי תקשורת שאוהבים להרגיש שהם נשכנים- כל המצרכים כדי לרקוח פרשיות גדולות. אך ככל שאנו מתרחקים מהאירוע עצמו ונאלצים לספוג ריקושטים שלו יום אחר יום, העניין הופך נלעג, מגוחך, ובאותה מידה של גרוטסקיות- מעורר אימה.

על הפרק- שר הפנים אלי ישי וראש הממשלה נתניהו. שני האישים, שלהם ללא ספק אחריות ישירה למחדל במערך הכבאות- כמו גם לראשי הממשלה ולשרי הפנים הקודמים להם- הוזמנו לכנס ממלכתי להרוגי השריפה, יחד עם משפחות הנספים. הטקס הזה נוצל באופן ציני ואכזרי– לא פחות מזה- על ידי כמה מקרובי הנספים, במטרה לכרות את ראשם של מי שהם רואים כאחראים למחדל שהוביל לאסון. נוצל באופן ציני, משום שכאן עשו יד אחת כלי תקשורת צמאי דם, רודפי רייטינג ושונאי הממשלה יחד עם משפחות שכולות שלא בוחלות באמצעים, ושאין להן כבוד למוסדות המדינה. יש כאן הדדיות של שימוש: התקשורת זקוקה לקול שאינה יכולה להשמיע בעצמה, קול 'אותנטי' שיש לו לגיטימיות בעיני הציבור, והאיש הכואב זקוק למנוף הלחצים של התקשורת, כדי להשיג את מה שהוא רואה כאינטרסים שלו.

(בסוגריים אומר: כבוד הדדי הוא ערך. נכון, אנו נוטים לייחס אותו לבריטים ולא לישראלים. נכון, נדמה שהשלנו מעלינו כל רשמיות, בה אנו לא רואים צורך, ואימצנו אל חיקנו את הסחבקיות החמימה והמיוזעת. אולם כבוד מראה גם על שיקול דעת, על איזון בריא, על שימוש בשכל. אב שכול איננו עושה למען הצדק כאשר הוא מתפרץ בזעקות שבר מתוכננות באמצע טקס ממלכתי. לו הצדק איתו- וייתכן מאוד שכך- ושר הפנים נושא באחריות מלאה למחדלים, עתירה לבג"ץ או מאבק ציבורי יכולים להשיג את אותו אפקט, במידה פחותה של התבזות.)

אולם נראה כי דרך מכובדת יותר, אינה אפשרית. כלי התקשורת נהנים לרקוד סביב האש, ללבות את השנאה ולחרחר מדון. אחרת, אין הצדקה לצטט את דבריו של שדרן רדיו חרדי אנונימי שהגן על השר ישי בו הוא תומך, בהאשימו את אחד מבני המשפחות השכולות כי הוא מבקש לרשת את אהובתו שמתה. אין לכך הצדקה, משום שדברי האיש הם נון-אישיו, והוא עצמו נון-פרסונה. אין לכך שום הצדקה, אלא אם כן מנסים להבעיר את הכיפה שעל ראשו.

וכאן אני מגיע לנקודה השנייה: בניסיון להבעיר את הכיפה, בוער הכובע על ראשם של כלי התקשורת. המאמץ שלהם כל כך שקוף שהוא הופך לנלעג. האם גרף "שנאת החרדים" הולך וצובר מגמה חיובית? ייתכן. אך לטעמי, הדבר נגרם למרות כלי התקשורת, ולא בגללם. ההתקפות על החרדים, שמהווים כחמישית מאוכלוסיית המדינה וחשופים אליהם ולאורחות חייהם באופן אישי (מה שמביא לסימפטיה) עוד עשרות אחוזים (בהערכה גסה), נראות כמו קרב מאסף של ציבור חילוני שחש נרדף, מוכה, ומעל לכל, משתמש בחרב האחרונה שנותרה לו, חרב ההתנשאות, כדי ליצור תריס בפני מה שהוא מגדיר כפורענות.

יחד עם הירידה באמון במוסדות המדינה, ביניהם צה"ל, המשטרה, ראש הממשלה והכנסת, ירד באופן דרמטי אמונו של הציבור גם במי שמאמינה כי היא שומרת עליו מפני כל אלה- התקשורת. כלי התקשורת כבר לא נתפסים במקור אמין להיסמך עליו, אולי בשל הקלות והזמינות של האינטרנט, שחדר לחיינו עמוק הרבה יורת בעשור האחרון, ואולי משום שהעיתונאים גוייסו ליותר מדי קמפיינים, שבסופם הציבור נוכח לדעת כי מכרו לו שקרים. עוד אפשר להצביע על תופעת היח"צנים, יועצי התקשורת והתדמית, שמרחיקים את האמת גם מכלי התקשורת (שלעיתים עושים איתם יד אחת על מנת לקדם סדר יום משלהם).

ככל שכלי התקשורת יסכסכו יותר, יהיו צהובים, מוטים וישתפו פעולה עם מניפולציות חסרות אחריות- כך יפחת אמון הציבור בהם.

~~~

ומחשבה קצת ישנה אצלי, שמתקשרת לפה, אולי ללא סיבה:

הפער הגדול ביותר בין מה שהעיתונאים חושבים על עצמם לבין רחשי הלב האמיתיים של הציבור נפער כמו חור גדול ושחור בתחילת מבצע עופרת יצוקה. במשך שנים ארוכות, מאז האינתיפאדה הראשונה, עשו העיתונאים יד אחת עם ארגוני שמאל וארגוני זכויות אדם במטרה לרסן את המיליטנטיות הישראלית, שסומנה בעזרת תמונת הילד הערבי שמניף אבן מול לוחם צה"ל שנסוג ממנו. זה היה נצחונה של ההומניות. "אדם יותר חשוב מאדמה", אמרה אז הסיסמה, "איננו מוכנים לשלוח את ילדינו להרג בשביל אדמה שאינה שלנו". עברו כשני עשורים. לציבור בישראל נמאס. הוא הפנים את הנרטיב השמאלני, אך למגינת ליבו של יוסי ביילין- רק את חלקו הראשון. במלחמת לבנון השנייה נהרגו חיילים. יותר מדי חיילים, חלקם הגדול כאשר נשלחו לטהר בתים מהמחבלים היושבים בהם. ב'עופרת יצוקה' הצבא ביצע את מה שהעם רצה: בגל התקיפה הראשון של צה"ל נהרגו מאות פלסטינים. במהלך המבצע כולו- כאלף וחמש מאות. הישראלים אמרו בקול ברור: "איננו מוכנים לשלוח את בנינו ליהרג, ואנו מוכנים להרוג לשם כך". הקונבנציה השמאלנית התהפכה על ראשה.

(ינואר 2011)

רגע הפתאום

 

"בלב המיטה, אמר החוקר, יש אבן.

גם בלב הסדין ובלב הציפה.

(…)

בלב הקליפה

אמר החוקר, יש אבן

ובלב הפרי. והגרעין. והענף.

בלב הכנף

אמר החוקר, יש אבן.

ובלב המקור.

ובלב האבן, אמר החוקר

יש חור."

 

(רבקה מרים)

 

בשבוע שעבר היה ערב בבית אביחי, והוא הוקדש למיסטיקה בשירה הישראלית. שירה היא אבן, אולי, בכובדה, בחתירה שלה להיות חלק מן העולם. והמיסטיות שואפת אל האינסוף. היא העדר הדברים הגשמיים וכל מה שלא כאן. המיסטיקה היא חור בלב העולם.

וכמו אחר האבנים של רבי עקיבא, אבנים עם חור שסודן נחשף, ביקשה חמוטל בר יוסף, חוקרת ומשוררת, אחר הסוד שבשירה  המיסטית.

לשם כך כינסה, בחכמה רבה, ארבעה משוררים: רבקה מרים, יוסף עוזר, בנימין שבילי וישראל אלירז. ארבעתם- ובעצם חמישתם- משוררים עמוסי פרי, כבדי ענפים, ידועים בעירם. לכולם דבר מה לומר על השירה, על המיסטיקה ועל הקשרים ביניהם.

 

מהי מיסטיקה?

בפתחו של הערב, עמד בפני המשתתפים אתגר ההגדרה. חמוטל טענה כי עיקר המיסטיקה היא הדבקות. מצב בו אדם מייחל, או אפילו מגיע, לתחושת אחדות אינטימית ולוהטת עם- א-להים, הוויה של קדושה או מהות טרנסצנדנטית. גרשום שלום, היא מזכירה, במאמר משנות ה-60, טוען כי החסידות היא ההופעה האחרונה של המיסטיקה. המשוררים שהוא רואה לפניו הם זך, עמיחי ופגיס, והסופרים יהושע, אפלפלד ועוז. בכתביהם אין דבקות מיסטית- על אף כי הבורא והמצווה נוכח גם נוכח- ואולי בשל כך אין הוא רואה עתיד לתפיסות מיסטיות. חמוטל מוסיפה לצייר את החוויה המיסטית: היא קשה ולא נעימה, אין בה הרכות של החוויה הדתית. היא מטלטלת, כמו חזון הנביאים, היא דורשת את כל כולך. וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בשירה?

ויש הטוענים שכלל אי אפשר לכתוב זאת במילים. אם כן, במה אנו עוסקים? לא במופשט, לא בנעדר כל הגדרה. חמוטל, בדרכה שובת הלב, כמו מרחפת בין אורחיה ומבקשת מהם לספר על כתיבתם, שבעיניה יש בה הרבה מן הסוד, ואולי דרכם לגלות דבר מה על  השירה המיסטית.

 

"המיסטיקה היא דבר אינטואיטיבי", פותח בנימין שבילי במתקפה על גרשום שלום. "היא לא קשורה במהלך היסטורי, שאותו מבקשים החוקרים, אלא בנפש האדם. לכן, תמיד תהיה שירה ותמיד תהיה מיסטיקה". שבילי מספר על ההשפעות הדתיות הפועלות עליו. אלו, במפתיע- או שלא במפתיע, למי שמכיר את שירתו-  סוּפיוֹת. הוא ממשיל את המשוררים לטיפות גשם התלויות באוויר. "בעודנו באוויר- כל אחד לעצמו, אולם בסופו של תהליך, כולנו נאספים אל הים". "ומהו הים?", שואלת אותו חמוטל. "הים הוא האחד", הוא עונה ועיניו בורקות.

 

המלאך הדובר בי

אחריו פוצחת רבקה מרים. פוצחת, אני אומר, ולא מדברת או משמיעה, כי דבריה עדינים כמו תווי מנגינה. היא כמו רועדת מלחץ מבטי הקהל, אך לעומת מראהָ השביר, דבריה חזקים ומלאי גאות. "כל מעשה של אמנות נובע מחללים פנימיים", היא אומרת, "בכל יצירה יש סוד. אך ההבדל בין יצירה מיסטית לשאינה כזו, היא הטביעה בתוך מעשה האמנות. המשורר מצייר תמונה, וכשהוא מסיים הוא מתבונן בה. המיסטיקן- נבלע בתוך הציור שהוא עצמו צייר." היא מצטטת את הפסוקים מספר זכריה המספרים על "המלאך הדובר בי", דיבור שמגיע "מריאליה אחרת". היא מזכירה את הקלות בה אדם יכול לרמות את עצמו, כשמדובר בעניינים רוחניים. "מהו המפתח לכתיבה אמיתית?", שואלת חמוטל, ורבקה, בלי היסוס, עונה: "יצירה מתוך הריאליה שלך" ובקריצה לשבילי היא מוסיפה "לפני שאתה נבלע בים הגדול, חשוב שתהיה לגמרי בתוך הטיפה שלך. לפני ההתאיינות- צריך להתיישש".

יוסף עוזר הוא כמו מעולם אחר. מנהל תלמוד תורה חרדי שכותב ספרי שירה רומנטיים ויותר מכך. אב לשבעה ילדים המקונן על ילדים ערבים- זהו איש שאינו נכנס לשום הגדרה. הוא מקריא קטעים מן הזוהר, מכתבי יוסף טרומפלדור ומהגיגי מחשבותיו. המיסטיקה כמו מתגשמת בו, בחשמל שמעיף את מחשבותיו בכיוונים שונים. "לא עברתי חוויה מיסטית או ריגוש דתי", הוא אומר, ואני מתקשה להאמין לו. הוא שכתב את המילים: "רָאֹה רָאִיתִי אֲנִי אֵיךְ הוּא, הַמֶּלַח, הֵעִיר אֶת הָאָרֶץ לָתֵת מִדְּבָשׁ וְחָלָב/ שָׁם, בָּעֵמֶק, לְמַרְגְלוֹת צִיוּן שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שָׁם בְּשָׁקֵם יָדַיו אֶת הֶעָפָר/ שָׁם תִּרְאֶה אֶת הָרֵי יִשְׂרָאֵל נוֹתְנֵי קְצוֹת עָנָף, נוֹשְׂאֵי פְּרִי, בַּשָׁעָה הַקְדוֹשָׁה שֶׁבָּהּ הוּא/ מְדַּיֵק בְּמַחְרַשְׁתוֹ" אומר בפה מלא כי לא עבר "ריגוש דתי". לא אתעקש איתו. אני מעדיף להאמין לדבריו, אך גם לתנועות ראשו, לברק בעיניו ולכמעט-דמעות הנוצצות בהן עת הוא מדבר על תלמידיו. יכתוב לו שירה מיסטית, ולא יחווה.

 

סופר את רבי נחמן?

ישראל אלירז, המבוגר שבין הנוכחים, הוא גם בעל האמירות הבהירות ביותר. הוא מדבר בניגון ומייצר "מהלכים" על מנת להוכיח את דבריו. כמכנה משותף לשירה ומיסטיקה הוא מביא את דברי רוּמי, המשורר הסוּפי, על עצירת ההיגיון מחוץ לגבולות השירה. אבל לפי אלירז, חווית המשורר וחווית המיסטיקן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. "מי שרוצה לעבור חוויה אקסטטית-דתית", הוא אומר בניגון הישיבתי המדובר, "שיישב בחדר. כשמופיעים על במה- זו אמנות, וכבר אין לה דבר עם החוויה המיסטית." בעיניו, גרשום שלום וקביעתו על "מות המיסטיקה", צדקו במובן מסויים. הבעל שם טוב יכול היה להיות מיסטיקן וגם להציג את תורותיו, אולם היום אין מי שמסוגל לשאת את שניהם- המיסטיקה והאמנות- יחד. באותה מידה, בעיניו, אפשר לקרוא לרבי נחמן מברסלב "סופר" בגלל סיפורי המעשיות שנכתבו מפיו. "השימוש במילה "סופר" מוציאה אותו מגדר מיסטיקן והופכת אותו לאמן. זה חטא לאמת, והמעטה בערכו", אומר אלירז. כשהוא נשאל מה בכל זאת נשאר מן המיסטיות בתוככי השירה האמירה שלו נכונה כל כך, ועם זאת אני מתפלא שלא חשבתי על כך קודם. "רגע הפתאום", הוא אומר, "הרגע שלפני הכתיבה. אז הכל מתהווה מן האינסוף ונוצק לתוך הרף עין פתאומי, שברגע שאתה כותב אותו- זו כבר אומנות. אבל רגע לפני, רגע ההתהווה- זהו רגע מיסטי".

בסוף הערב, גם חמוטל בר יוסף מודה שהמפגש הצליח לבלבל את מוחלטות הידיעה שהיתה לה קודם אודות שירה ומיסטיקה, למרות שכבר כתבה מספר מחקרים בנושא. מה שברור מעבר לכל ספק הוא שעדיין ישנם מספר משוררים שהקסם המיסטי מרחף מעל שירתם, נוגע ולא נוגע, והמפגש עמם מותיר סימני קסם על הנפש.

 

(פורסם באתר כיפה, אוגוסט 2009)

 

קווינסטון

 

אינני יודע אם יש תקנה לעולם הזה. כה רבים בו האנשים הבורים, גסי הרוח והנשים הפתיות, ועבודה רבה, אולי אף של שנים, לא יהיה בכוחה כדי ללמד את התועים בינה, לאלפם להיות ראויים לבוא בין בני אנוש.

ובכל זאת, את המעט לו אנו מסוגלים, מוטל עלינו לעשות. הן לשם כך הפקיד אותנו הא-להים בזה העולם. על מנת ליישבו ולתקנו. האם לא כך כתוב בברית הישנה "וישים א-להים את האדם בגן עדן עלי אדמות לעבודתו ולשמירת הגן"? על כן אני שם נפשי בכפי כל בוקר, יוצא אל גדת הנהר עם יוחנן בחורי, ואני מורה לו כיצד לנקות את הגדה מענפים רכים שנסחפו אל הקרקע הבוצית, מאבנים זערוריות שעלולות לפצוע את רגליהן הקטנות של ג'ודי ואן, ולעת הסתיו גם מעלים שנשרו. אני מקפיד תמיד שהגן והנחל יהיו מסודרים- הן את אורחי לא אקבל במרבץ בהמות. כך גם יוחנן לומד כיצד להיות נקי ומסודר, אדם מן היישוב, ולא פרא מדבר כפי שהיה בתחילה. הו, צריכים הייתם לראות את יוחנן זה בטרם קיבלתיו אלי! פרא אדם של ממש! בן בלי שם! בור וסכל ועצלן וגא ממש כאחרון האפריקנים שבמולדת אבותיו. מזל גדול נפל בחלקו שקניתיו אני, ולא איזה איכר אדום-עורף וגרגרן שמחמת רגזנותו עלול היה להרגו תחת נטל השוט. הו, מזל גדול הוא לו שאיש נוח לבריות אני, ואיני מטעימו מן השוט אלא מעט, כדי חינוכו. בשנים המעטות שהוא עושה אצלי כבר נהפך אדם אחר לגמרי, וגם אם אינני יכול לקראו "לורד"- סלחו לי שאני מתלוצץ, כמובן- מעט בינה הצלחתי לאלפו, והוא אוהבני עד מאוד. דבר זה אני מרגיש לבטח כאשר הוא מנהיג את סוסי, וכשאני מבקש להאיץ בו- כי זמני דוחק בדרך כלל- קורא הוא לי "יש, מישטר קווינשטון", בשפתו הרצוצה, וזו היא לי שעה קלה של נחת רוח.

או הנערה הקטנה, ששכחתי את שמה כעת, נעמי או רייצ'ל, שפותחת כה יפה את הדלת בשעה שאני פוסע אל חדר האורחים בשעה חמש בדיוק. מדי פעם אני עושה עמה חסד, ומושיט לה מטבע של חמשה פני. לבי נחמץ כשאני רואה את ידה הקטנה מושטת בלהיטות לתפוס את המטבע הזהוב. הן ייתכן שאני משחית את מידותיה, ומעורר בה את החמדנות אותה גינה אדוננו יותר מכל המידות הרעות. כיצד תשרש את מנהגיה הרעים ואת נפשה הכהה, אם לא תלמד כי רק בעבודה קשה ובעמל כפיים יצבור האדם עושר גשמי. ועושר רוחני- רק בהיות עליו חסד הא-להים כאשר הוא גומל חסד. ובמחשבה זו אני נותן לה את המטבע בלב שלם, שהלא כך תלמד להיות בת-אדם שעל אף מעמדה, שאינו מן הגבוהים, תהיה משכילה וגומלת חסדים כאדוניה.

אמנם פעם אחת, זוכרני, לאחר שהושטתי לה המטבע נוכחתי לדעת כי שכחה את שיעורי הנימוסין שלה, וקידתה היתה רדודה ולקתה בחוסר הוקרה. או-אז החלטתי ללמדה לקח ולקחתי את המטבע מידה. ומה טוב כי עשיתי זאת! מיד התגלה אופייהּ האמיתי, המרדני והרע. ניסתה ליטול מידי את המטבע ואף רקקה בזעם וניבלה את פיה. לא הועיל מאום עד שנאלצתי להשתמש אחת ושתיים בשוט, ומיד נאלמה דום. יפה אמר זקני, כי אופיים של ילדים מתגלה עת תיקח מהם דבר. אז נוכחתי שוב כי עבודה רבה לפני, עבודה שאולי לעולם לא תסתיים- להוכיח מוסר את הפתאים והאווילים, ללמדם אורחות חיים. מיד ציוויתי ונשאו אותה ללון בדיר החזירים, כאשר ייעשה להולך בדרכיהם. בימים הבאים, יכול אני להבטיח לכם, היתה קידתה עמוקה מתמיד, ואף צל של הכרת הטוב וחיבה נראה בעיניה, עת פתחה עבורי את הדלת.

 

(תרגיל אצל יהושע סובול, יוני 2009)