מה הן שנות חושך: מסה על הבכי

יומן ספר | פרק ה' | דברים שנשאה המשוררת בכל סרלואי בערב ההשקה

~~

נתחיל מהסוף: איני יכולה לקרוא בשירים של נחום בלי לבכות. זה קרה לי לא פעם אחת ולא פעמיים, וזה נדיר וחריג כל כך עד שאני עומדת בפני שוקת שבורה כבר מההתחלה: איך לדבר על ספר שבאופן אישי איני מצליחה לקרוא בו כל פעם, כיוון שאני בוכה באמצע?

יש כל מיני דברים שמרגשים אותי בספר, אבל אני רוצה להתחיל מהעמדה של נחום. כמה פעמים כששוחחנו על ההתהוות של הספר, הבליע נחום תוך כדי שיחה את המשפט "אני לא משורר", ולא התווכחתי. לא כיוון שבעיני הוא לא משורר, אלא כי אי אפשר להתווכח עם עמדה של משורר. האמירה הזו היא לא רק אמירה ביוגרפית, אלא בעיקר עמדה פואטית מרעננת מאין כמותה. בעולם שלנו בכלל, ובעולם הדתי בפרט – כולם כותבים. כולם משוררים, ויוצרים, רגישים נורא ועוברים משהו. העולם הספרותי הוא מרחב צפוף וחנוק מאד ויש אינפלציה של מילים. והנה בא משורר, ומכריז על עצמו שהוא לא כזה, כי הוא פשוט כותב שירים. הוא לא "הומה נוגה לאור הירח המחסיר". הוא פשוט כותב.

להיות 'פשוט כותב' הרבה יותר מחייב מ'להיות משורר'. נחום אומר בעצם: אני לא מהנדס קתדרלות, אני פועל פשוט שמניח לבנים של מילים. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שהשירה של נחום מלמדת אותנו שהמחויבות היא לא למילים או השימוש בהן, אלא לחיים – כאותו מונח מגונה 'החיים עצמם' – מכאן הפתח לאינסוף. אבל על זה נדבר בסוף הדברים.

המבט המוסט

נחום מצפה ממני שאגיד דברים חכמים על הספר, אבל אני לא יכולה. אני אשתף אתכם בשירים שגרמו לי לבכות ושהלב שלי נפער בהם.

~

התכוונות

סְלִיחָה אֲדוֹנִי

סְלִיחָה

אֲנִי לֹא לְהָבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

– פֹּה הֲגָנָה?

אֲנִי רוֹצֶה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגָנָה.

– דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת

מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי,

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת

~
לפני שנדבר על השפה, בואו נדבר על הפירוק. בואו נדבר על זה שנחום כותב בשפה שבורה, דווקא כי הוא בקי ורהוט כל כך. וזה מעשה של אומץ. וכשמשורר מעז להקשיב לאחרים, כשהוא מעז לשחרר את השפה שלו, ונותן לאחרים להשתמש בה, זה מעשה שבאמת לא מאפיין משורר במובן הגס של המושג: הוא קשוב לאחרים, לא רק לעצמו. ואז בוקעים שירים כאלה.
אבל זה לא רק שיר של קשב, אלא שיר של תפילה. לקחת שפה שבורה של אדם אחר ולהבין שרק ככה מתפללים. שממקום חלק, בקי, יודע, רהוט, אין באמת שפה. אין באמת דיבור ואין באמת תפילה וא-להים. וצריך אומץ בשביל להודות בכך, בטח בספר ראשון שהוא בדרך כלל הצהרת כוונות ותצוגת יכולת של המשורר. והנה כאן בא נחום ואומר: השפה שבורה. אולי היא בכלל לא השפה שלי. יש איזה דיבר בסיסי שאיני מצליח להיות חלק ממנו. אבל זו ההתכוונות שלי. אולי זו התכוונות דתית, או רוחנית – לא משנה כרגע. אבל הגמגום הזה, שלא מאפיין את הספר, הוא חלק מהדיבור שבו. שפה שבורה.

זה, אגב, לא השיר היחיד שעוסק בבקעים שבשפה. באי היכולת להגיד. באחד משירי סוכות היפים בספר (מאד מרגש אותי שיש כל כך הרבה שירים על החג הזה בספר. כי זה חג שהבקשה בו – על המים – כה עצומה, שאי אפשר לנווט אותה בדיבור של מבטחים):

~

■

שְׁכֵנִי עָשָׂה לוֹ סֻכָּה קְטַנָּה

כְּתָא טֶלֶפוֹן,

וְכָל הָעוֹבְרִים בְּעֶרֶב הַחַג

יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

אֶת קוֹלוֹ, קוֹל

עוֹבֶדֶת זָרָה, נִלְחָץ

לְתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת

זוֹעֵק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם

בְּשָׂפָה נוֹאֶשֶׁת,

לֹא בְּרוּרָה

אֲבָלהִבְטַחְתָּ אֲבָלאָמַרְתָּ

אֲ בָ ל  בָּ נ וּ  בָּ חַ רְ תָּ

~

וככה, לשמוע קול שרבים מסיטים ממנו את מבטם. לשמוע את הלב הנסדק, בלי להגיד לב. בלי להגיד כמעט שום דבר שאינו יוצא מפיך, אלא מלב אחר. זו עמדה של משורר כמקשיב, כשליח ציבור. וזה דבר גדול, שאי אפשר לתפוס משורר בעצם הגדולה שלו, כי הוא מעיז לכתוב מהדברים הקטנים. כי הצעקה של הזולת היא חלק מהשפה שלו. ואולי זו גם אמירה דתית עמוקה, על הצורך לרפא עולם שבור, שהסדק בעולם – בכל העולם – הוא חלק מהאתגר של האדם הדתי. אבל בנו בחרת. אבל גם אנחנו הצעקה הזו. אבל זה מטעה, לדבר על הפירוק כנקודת מוצא. בואו נראה מה אפשר לעשות בשפה מלאה, אבל בלב שבור.

קולו של המשורר

איכשהו כשאני קוראת שירה, אני תמיד מחפשת את קולו של המשורר. יש משהו מובהק בקול של משורר, וזה נדיר מאוד לספר ראשון, אבל מה שנדיר עוד יותר – וזה הפלא של השירה – זה הרגע בו הקול של המשורר הופך לקול שלך, שבו את קוראת משהו שפועל עלייך כל כך עד שאת מרגישה כאילו נכתב מלבך.

~

איני אותו האיש

(מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה: וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ.

כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ

שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.

רמב"ם, הלכות תשובה)

הָיְתָה בִּי תְּפִלָּה

הָרוּחוֹת הָיוּ בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת

כְּמוֹ הָיְתָה בִּטְנִי חֲלוּלָה

טַלִּיתוֹת נָשְׁבוּ בִּי כְּנָפַיִם

מְצִלּוֹת כְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהָיְתָה

לְבָנָה בְּאוֹר בִּלְתִּי-מְסַמֵּא,

וְהָיִיתִי עָטוּף, דְּרָכַי הָיוּ טוֹבוֹת,

מֵעוֹלָם לֹא דָּרַכְתִּי עַל

כַּפּוֹת רַגְלַיִם בְּעוֹדִי חוֹמֵק

בֵּין אֲנָשִׁים בְּמַדְרֵגוֹת הָאוֹטוֹבּוּס.

הָיִיתִי חַיָּל, הָיִיתִי חָזָק, נָתַתִּי אֶת

כּוֹחִי לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן, הִכֵּיתִי

רַק כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרֵרָה.

הָיִיתִי רַחוּם יוֹתֵר מֵאֱ-לֹהִים

וּוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם,

הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹא עוֹלָמוֹת אוֹ לְהַחְרִיבָם

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה עֲבוּרִי מִשְׁאֶלֶת-לֵב.

וּבְחַיַּי אֵין יוֹתֵר תְּפִלָּה. אָזְלָה תְּפִלָּתִי.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים הָלַךְ הָאֱ-לֹהִים וְשָׁקַע

כְּשֶׁמֶשׁ סְתָוִית בַּהֲמוֹן זַהֲרוּרִים

וְגוֹנֵי-גְּוָנִים, מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל עַזּוֹת

וְזִקּוּקִין,

וּבִמְקוֹמוֹ זָרַח הַבֶּכִי

בִּתְנוּעָה עֲדִינָה כְּלַיְלָה, בְּפִעְפּוּעַ,

בְּפִכְפּוּךְ, חוֹמֵק בֵּין הַגְּדֵרוֹת

כּוֹבֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁל אֱמֶת

בֵּין צַלְעוֹתַי.

הַמִּלִּים הַמֵּתוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה מַזְכִּירוֹת לִי

אֶת הַנַּעַר הַמֵּת שֶׁהוּא מֵאֲנָשַׁי

וַאֲנִי מֵאֲנָשָׁיו.

אֲהוּבִי מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי

נִמְנֶה עִמָּם כַּצֹּאן

תַּחַת חוֹתַם הַמֵּתִים וְהַחַיִּים.

וַאֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק:

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֲבָל אֲנִי אַחֵר

וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה

קוֹרֵעַ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה,

עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נִקּוּדִים-נִקּוּדִים

שֶׁל אוֹר עַל רִצְפַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְהַבֶּכִי

נָהָר לְכַבּוֹת גִּצֵּי הַפְּלִיאָה

וְאֵינִי הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָם

מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה

בִּתְנוּעוֹת שְׂחִיָּה רְחָבוֹת

בִּקְרִיעַת חָזֶה וּנְשִׁימוֹת פַּרְפַּר

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל אֱ-לֹהָיו,

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְאֵין בִּי עוֹד שֵׁמוֹת

לִהְיוֹת יוֹסֵף, לִהְיוֹת דָּוִד,

לִהְיוֹת נַחְמָן

בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי

אַל תַּכְלִימוּנִי.

~

השיר הזה אינו כפי שהוא, והוא שיר מאוד לא פשוט מבחינה דתית. המוטו לשיר מתבסס על הלכות תשובה לרמב"ם, פרק ב' הלכה ד'.

"מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּ חוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ".

התשובה, לפי הרמב"ם, מחייבת את האדם לשינוי עצום של תפיסת עצמו: ראשית פועלת התפילה, שמביאה לשינוי של העצמי. אבל מה עושים כשהתפילה עצמה לא מתאפשרת בתוך התשובה, כיוון שהאדם משתנה כל כך עד שאין הוא משיג אחר תפילתו? (אגב, זה דבר שאינו מדובר כמעט בעולם הדתי: כמה התפילה היא מרדף).

השיר כמו מתחיל בווידוי: מילאתי אחר החובות הדתיות שלי, הייתי אדם טוב. אבל לא רק: ניסיתי להיות הכי טוב. ניסיתי – ואולי גם הצלחתי – להיות רחום יותר מהא-ל עצמו, ובטח שיותר מבני אדם. בלי הכוח לברוא ולהחריב (שוב הוא מנסה לחמוק מלהיות משורר… אבל הפעם לא יעבוד לו, אנחנו כבר יודעים שהוא משורר). אבל התפילה אובדת, כי זהו המהלך של המתבגר הדתי: א-להים שוקע, וזורח מחדש במקום הבכי, שם בנקודה הכואבת בגב (כי בגיל 35 הגוף לא כשהיה, אבל לא צריך להגיד את זה למי שלחם בסרטן), שם נקודת האמת.

והתפילה מתה כמו האהובים, ועל המוות הזה כולנו מנויים, אבל לא באמת, לפחות למראית עין. משהו במשפטים האלה מזכיר לי את דברי המשנה בזבחים ה', ח': "הפסח אינו נאכל  אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי". ומה גם אהובינו שאינם בנגלה, ומה גם משוררים. זה דימוי כל כך נורא: תפילה מתה, חבר מת. בשניהם יש התפרקות של אפשרות הקשר והאהבה, ועל כל זה כולנו מנויים.

והשיר נמשך: המאבק על ההכרח, הזכות, האסון, האפשרות להישאר בחיים. וכאן יש שימוש נפלא בתהילים קט"ז:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. ג אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. ד וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. ה חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. ו שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. ח כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. יב מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. יג כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יד נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. טו יָקָר בְּעֵינֵי  ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. טז אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יח נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַלְלוּ יָ-הּ.

יש כאן בחירה: להתהלך תמיד לפני ה'. להסכים להיות חי. אבל איני אותו האיש שהיה קורע את לבו בתפילה: אני נשאר, אבל אני אחר. אני מגדל לי עולם דתי בלא הנחמה של האהבה הפורצת, של הגוף הסוער, של האמון הבלתי מותנה באהבה ובאפשר. בא-להים.

זה שיר על אהבה בוגרת, אהבה פצועה, על דבר מאוד נדיר היום: התבגרות של אמונה. לרגע הדובר הופך את המשמעות של דברי הרמב"ם בהצהרה שאיני אותו אדם עוד, כשהוא אומר: "אבל אני אחר". אחר? הרי המילה הזו זורקת אותנו ישר למרחב האסוציאציות המדרשי על אותו 'אחר', אדם ששנה ופרש, זה שאין להזכיר את שמו. והוא מוזכר כמעט בתוך רשימת שמות שאי אפשר להיסמך עליהם יותר באמונה.

ואז נחתם השיר: " בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי / אַל תַּכְלִימוּנִי".

ושוב, שבירת השפה. כי בסופו של דבר, כולנו מגיעים לרגע הזה של הילד הנחנק מבכי. כי גם מבוגרים, מבוקרים, נחנקים כילד. שבורים. בוכים. והפעירות הזו נדרשת גם בשפה, גם בצעקה של רבי אלעזר בן דורדיא החוטא שמבקש שאחרים יבקשו רחמים עליו, כי יש גבול גם לצעקתו של אדם. ובסוף נותרת רק הבקשה: אל תכלימוני. שלא אישאר עירום בתפילתי, ללא אוהב ואוסף. כי זו אולי הבושה הגדולה ביותר של האדם: להיזרק עירום בתפילתו.

מילים גלויות

נחום, לא ריחמת עלינו, כי לעולם אינך מרחם על עצמך. השיר האחרון שאקרא מגיע מיד בעמוד אחר כך:

~

תיקון

הַיָּמִים הָרוֹטְטִים הָרוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה

הַתְּפִלּוֹת מְלֵאוֹת הַחוֹרִים, תְּפֵלוֹת

עֲשׂוּיוֹת כְּמַצּוֹת מְכוֹנָה.

הַמְּקָרֵר הַיָּשָׁן

שֶׁחוּטִים פָּרְצוּ מִצִּדּוֹ הָאֲחוֹרִי, לוֹמַר

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

"הַכֹּל פֹּה מֻחְזָק בִּבְרָגִים חֲלוּדִים וְסֵלוֹטֵייפּ"

אָמַר אִישׁ הַמְּקָרֵר וְגֵרֵד בְּבִטְנוֹ.

שָׁתַקְתִּי, נִכְלָם.

נִפְלֵאתִי כֵּיצַד גִּלָּה.

~

קודם ביקשת שלא להיכלם, והנה עכשיו אתה נכלם. גילו אותך, אי אפשר להסתתר יותר. אולי זו הבעיה והטירוף בלהוציא ספר שירה, אי אפשר להסתתר יותר מאחורי המילים. כפי שאמרה זלדה: "איזה טירוף להוביל זרים לשם". וזהו בעיני הכוח האדיר והמתנה של הספר הזה: אתה לא מסתתר מאחורי המילים, אתה מעניק אותן לעולם.

תודה לך.