רבנים, התעוררו

הטלטלה שעוברת על הציבוריות הישראלית בתקופה האחרונה היא בעצם בירור נוסף, בשוך המערכה הכלכלית ובהפוגת המערכה הצבאית, של דמותה וצביונה. החברה הזו, במשך שנים רבות, נקרעת ונמשכת בין קצוות בתוכה. יהיה מוטעה לסווג זאת תחת כותרות נדושות כ'דתיים וחילוניים', 'עשירים ועניים' או 'מזרחים ואשכנזים'. הישראלי שואל עצמו שאלות עמוקות הרבה יותר מאשר גודל הכיפה או אפילו מוצאה האתני של ארוסת בנו.

מדינת ישראל דנה על חייה, על הצורה שבה היא רוצה לנהל את מערכותיה ולעצב את סדר היום שלה. אך מתבקש הוא, שאנשי הרוח שלה: הרבנים, ההוגים, הסופרים והמשוררים יטלו חלק בעיצוב הזה, מתוך שיקול דעת והבנה כי לקולם יש תוקף, כי העם היושב בציון מייחל למוצא פיהם, לאמירות מרעננות ורחבות השקפה על ייעודו ועל הכיוון המוסרי אליו יש לפנות.

אך מה צר שבמקום התוויית כיוון ודרך, הקול היחיד שנשמע מקרב הרבנים- חלק בלתי נפרד ומוביל בעולם הרוח אותו מנסה לייצר הציבור האמוני- הוא קול חרד ומסתגר. במקום לשאול 'כיצד נגרום לצה"ל לפתוח את שעריו למשרתים דתיים נוספים?', עסוקים הרבנים בהשוואת שירת זמרות לכיתת יורים; במקום לקרוא לפיוס עם הרצויים שבשכנינו הערבים ולמלחמת חורמה בנלחמים בנו, נתפסים הרבנים כשהם נכשלים שוב ושוב באמירות גזעניות מכלילות ומעליבות שאין בהן תועלת מלבד ליבוי שנאה; במקום לגרום לשינוי תודעתי בקרב הציבור החילוני אודות חשיבותה של רבנות ידידותית לחייו, נזעקים הרבנים לביצור השטייטעל הציוני-דתי שהצליחו להקים לעצמם בדרך שחוקיותה מוטלת בספק.

אפשר להאשים את 'התקשורת' חורשת הרעה, שתמיד אשמה בכל. אך התקשורת היא רק מראה, רק חלון. היא לא יכולה ליצור אמירות חיוביות יש מאין. הואקום באמירות בעלות תוכן ומשמעות, אמירות שיתוו דרך, שואב לתוכו את הפרובוקציה. המיקוד באמירות שוליות שמעלות על נס את הקיצוני והמתגונן, הופך את הקטן לגדול, יוצר גרוטסקה של הנושא הנידון ובצורה זו מעביר אותו לציבור בפריים-טיים.

הנה כעת, עם החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה לחקור את הרב שמואל אליהו אודות התבטאויותיו נגד האומה הערבית, נרקמת 'פרשת הרב דב ליאור 2'. ההתנגשות בין מי שרואים עצמם כמגיני החוק והמוסר לבין מי שמרגישים שומרי ההלכה, המסורת וחופש הקיום של יהודים גאים בארצם- בלתי נמנעת. שוב יעלה לדיון באופן רועש, מתלהם וחסר ענייניות עניין כה חשוב בציבוריות שלנו.

הפרשייה ניצבת לפתחם של הרבנים כסימן קריאה, או מוטב, כסימן תמיהה. האם כל מה שיכולים לתרום הוגי הרוח הפוטנציאליים של האומה לרשות הרבים שלה, הוא אמירות שתופסות כותרות ושמרחיקות מהם את הציבור, או שמא ייתפסו עצמם כמעצבי סדר היום התרבותי בישראל וישכילו למלא את החלל, הזועק כל כך למשמעות ותוכן?

(פורסם כמאמר מערכת ב'מקור ראשון', 23.11.11)

דפני ליף ילדה בודדה

 

היום העירו את לבי לסרטון המדהים הבא, מבית היוצר של 'עובדה'. מה שהדהים אותי יותר מהכל זו העובדה שחוש הריח שלי כנראה הוכיח את עצמו. זוכרים שדיברתי על ריחוק מהמחאה, בשל היאוש שנודף ממנה?

הנה, עכשיו זה בקולה של דפני ליף. על אמת, לא המצאתי כלום. "מי הגיבור?" שואל הבמאי. ליף מושכת בכתפיה. "מה סצנת הסיום?" "-אני לא מאמינה שאני הולכת להגיד את זה, אבל זה לא סרט, אין סצנת סיום". היא גם לא יכולה לנקוב במטרה, בכיוון. היא רק מאוד בודדה.

הקשיבו לזה היטב. זהו קולו של האדם הפוסטמודרני. אומלל, אומלל, אומלל.

 

http://www.mako.co.il/tv-ilana_dayan/2012-01c25c7527ca3310/Article-03494aea76ca331006.htm&sCh=3d385dd2dd5d4110&pId=531648826

 

(שתי הדקות הראשונות הן החשובות ביותר)

כשהשמיים נופלים

 

כשרבין נרצח הייתי בן 12 וישנתי. היה מוצאי שבת וחורף, באותו ערב לא שיחקנו כדורגל. גם היו לימודים למחרת ואבא לא הרשה לחזור מאוחר. הלכתי לישון לפני 23:00 ולא העירו אותי אפילו ששמעו חדשות וידעו. בבוקר קשרתי נעליים. סבא נפתלי עמד, נשען על המשקוף בכניסה לחדר שלי ואמר "רצחו את ראש הממשלה, רבין". המשפט נשמע לי מוזר, אולי כי אמר רבין במלרע, כמו חמין. סיימתי לקשור נעליים וחשבתי. אני זוכר שחשבתי חזק. שאלתי את אבא שלי אם אנחנו שמחים או עצובים. "זה אסון", הוא אמר, "זה חמור מאוד שיהודי נרצח על ידי יהודי". בהסעה לבית הספר אמרתי לחבר'ה שלא יכול להיות שהרוצח דתי. "אם הוא היה דתי ומתנחל, כבר היו עושים מזה צימעס", טענתי בידענות השמורה לבני שתים עשרה. אחד החבר'ה התעקש שאני טועה, ושהוא ראה בטלוויזיה שרוצח יש כיפה. אני לא זוכר מה אמרו לנו בבית הספר. אני זוכר רק את האווירה: הלם מוחלט.

שמעתי כבר את הטענות על כך שבהתנחלויות חגגו לאחר הרצח. אם היו חגיגות, הן לא היו אצלנו. האמת צריכה להיאמר: לא אהבנו את רבין. התחושה היתה שהוא רודף אותנו, שהוא לא סופר את המתנחלים. שהפגנות בהן אנחנו משקיעים כל כך הרבה לא זוכות להתייחסות. שיישובים פורחים הם עבורו לא יותר ממטרד. "פרופלורים" הוא כינה אותנו. חתם את הסכם אוסלו על חודו של מיצובישי. ועוד ועוד.

אבל הרצח היה מכה.

אולי הוא היה מכה לתמימות, אני חושב עכשיו. אולי מכה לגבול שלא נחצה ולא חשבנו שייחצה, בין מילים למעשים. אולי מכה של הבנה שיש משוגעים, שיש מטורפים, שיש רוצחים בקרבנו. קרבנו- החברה הישראלית.

 

~~~

 

לא בכדי אני חוזר 16 שנה אחורה. חשבתי על כך בשבוע שעבר, בהקשר של יום הזיכרון לרצח. על כך שהשמאל הישראלי הכואב לא השכיל למנף את הרצח לאמירה סובלנית, מכילה, שקוראת באמת להסרת השיח האלים, אלא הפנה אותו כאצבע מאשימה-או, יותר נכון, כאגרוף מכאיב- לחזהו של הימין הישראלי והמתנחלי. "במקום שנבין באמת את עומק השבר שברצח ראש ממשלה", חשבתי לעצמי, "העסיק אותנו השמאל בהתגוננות וביצירת תיאוריות קשר, שיצדיקו את העיוורון שלנו כלפי מה שנראה להם מובן מאליו שעתיד לבוא".

אך אלה מחשבות השבוע שעבר. מחשבות השבוע הזה פונות מאה שמונים מעלות, אל קרב מחנה הימין.

במסגרת תפקידי בעיתון, אני משוחח בימים האחרונים עם בעלי תפקידים באליטה השמאלנית: פרופסורים, חברי כנסת ופעילים. בתחילה לא הצלחתי לשים את האצבע על התחושה הדקה, על הריח שנשב מהם. היתה שם פאניקה, היתה תחושה של אפוקליפסה, של השמיים שמתמוטטים עליהם. חברים אמרו בציניות שזו מסגרת האוברדראפט האירופית, אך אני חשתי שיש שם משהו קיומי הרבה יותר. בסוף, תוך כדי שיחה עם פרופסור אולטרה-שמאלני שקרא להביא כסף לא חוקי במזוודות מאירופה, הבנתי: אני מריח מהם את הנואשות שלפני רצח רבין.

אינני שייך למחנה המתלהמים. איני מאיים או חושב שקיצוני שמאלני ירצח את ראש הממשלה נתניהו, ולא בגלל שהשמאלנים הומניים או עדינים יותר. הוא פשוט מאובטח וזה חסר תועלת. אני פשוט חושב שאחד הלקחים מהתקופה שלפני הרצח דווקא, היא שאסור להביא מחנה שלם לתחושה שהוא נרדף- לא מימין ולא משמאל. שורת החוקים האחרונה שמציעה הכנסת בזה אחר זה, על אף שכל אחד מהם עובר קיצוץ כנפיים נרחב עד שהוא מאושר לבסוף-אם בכלל- במליאה- מכניסה את המערכת החברתית בישראל לסיר לחץ. נכון, החברה הישראלית ימנית פרגמטית יותר, והחוקים האלה נעשים, ככל הנראה, על דעתה. נכון, מי שמרגישה נרדפת היא האליטה השמאלנית באקדמיה ובכלי התקשורת השונים, והיא מייצרת רעש רב להגנתה. נכון, אותה אליטה נהגה שלא בהגינות בעשרים השנים האחרונות, מאז עלה רבין לשלטון- לא בהסכמי אוסלו, לא בהתנתקות ולא בכל הזמנים שביניהם.

ובכל זאת, אני אוחז בכלל העתיק מאוד, וחכם לא פחות ממה שהוא עתיק: מה ששנוי עליך לא תעשה לחברך.

איני אומר שצריך שיהיו פה עיוותים, או שליטה של מיעוט שמאלני במוסדות שלטון שונים, או מעורבות של מדינות זרות בביסוס האחיזה הערבית ביהודה ושומרון או עוולות ואלימות שנעשים בחסות ארגוני זכויות אדם. רק אומר: בואו ונדאג שגם מי שאיננו מסכימים עם דרכו לא ייחנק, לא יהיה במצוקה, לא ינוס על נפשו, לא ירגיש שהשמיים נופלים על ראשו, לא יידחק למקומות נואשים, לא ייצא מחוץ למשחק, לא ירגיש את מה שאני חשתי אז, בחורף 1995.