דמו-דמו-דקונסטרוקציה

החל מיומה הראשון, אינני מצדד במחאה ה'חברתית' ומי שעקב אחרי היומן הזה ודאי יכול היה להבחין בכך. אינני מאמין לה, מטעמים של חשדנות יהודית, חשדנות ימנית-מתנחלית או סתם חשדנות אישית-פרוידיאנית-פתולוגית בלתי נשלטת. זכותי. עם זאת, אני מוצא לנכון לפרגן לה על הישגיה: היא אילצה את הממשלה, ללא ספק, להניח על שולחנה את הנושא הכלכלי  ואף העלתה את הנושא החברתי לדיון ציבורי. אלה שני הישגים בלתי מבוטלים. אחד מנציגי הסטודנטים אמר לי היום כי תפקידם כעת הוא לוודא שההצהרות השונות אינן נשארות על הנייר, אלא גם מיושמות. פייר.

מה שרציתי לכתוב כעת הוא שהחשדות שלי מתבהרים, גם לעצמי. ההופעה בסוף השבוע של החמישייה הקאמרית בפני (עשרים אלף?) המוחים בכיכר רבין ציירה לי יפה-יפה מדוע אני כה סולד מצורת המחאה הזו. גם ידידתנו דפני ליף עזרה לא מעט. הנה זה כך:

דקונסטרוקציה (מילולית: שלילת מבנה, אולי 'פירוק') היא אחד מיסודותיו של הפוסטמודרניזם. המון מילים נכתבו על השיטה הפילוסופית הזו, שגם הפילוסופים לא בטוחים בעצמם מה היא, אולם מקובל להתייחס אליה כערעור על הסדר הקיים. פירוק השיטה הנוכחית, לאו דווקא כדי לבנות דבר חדש וטוב במקומה, אלא משום ש'יציבות' פירושה שיש דבר 'נכון', ואילו הפוסט כופר בהיות דבר 'נכון'. הכל ניתן לפירוק.

בואו ניתן דוגמה. במאות התשע עשרה וראשית העשרים סיסמת המעמד הפועלי היתה "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", משום שזה מאס בשיטות הישנות, אוליגרכיה, מונרכיה ושלטון דת, למשל, ונהה אחר שיטות חדשות, 'טובות' יותר, כגון סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם ודמוקרטיה ליברלית. השיטה הישנה התחלפה בשיטה חדשה. האלוהים, המושל והמלך הוחלפו באוטופיות חברתיות.

תרבות הפוסט פרצה בעקבות רקבונן של השיטות החדשות ובמקביל להסתאבות שלהן. התרבות הזו לא מאמינה בשיטות, משום שכל שיטה בעולם מונעת על ידי אנשים, ואנשים טבעם רע והם עתידים להשחית. לפיכך נוטה הפוסט לאנרכיזם, שעקרונותיו הם חירות, שוויון, סולידריות וניהול-עצמי. שיטותיו הן ציניות, הטלת ספקות בכל, שחיטת פרות קדושות וייאוש. כן, ייאוש הוא שיטה.

והנה אנו מגיעים למערכון שהעלו חברי החמישיה הקאמרית. כותבו הוא אתגר קרת, סופר פוסטמודרניסט ישראלי מצליח ומוכשר ביותר. המפורסמים שמשתתפים בו משוחחים על הנוסטלגיה של 'כיכר רבין'. "אלה היו הימים… היה אז ריח של שינוי. גם עכשיו יש". אבל הציניות מגיעה מיד: "לא, זה הבמיה שמנשה הכין".

מה פירוש הבמיה הזו, שחוזרת במערכון ומטרידה שוב ושוב? זוהי הסתמיות. התחושה העקשנית שאין תקווה, אין שינוי, אין תמורה, אין עבור מה להילחם. יש במיה- תבשיל סתמי שריחו נודף. כשאחד המשתתפים אומר לרעהו "שלום" הוא מגיב כך: "בלי שלום, עדיף אהלן. במציאות של היום שלום נשמע קצת… חתרני".

זהו קולו של הייאוש התל אביבי. ייאוש לאחר ניסיון שלום אוסלו שכשל. ניסיון בניית החברה האוטופית, המודרנית והחילונית שנמוג, ובמקומו מה שקיבלו השמאלנים האומללים הוא מדינה בה יש מאבק על רחובות נפרדים במאה שערים ומבצעי 'תג מחיר'. מציאות קשה, ללא ספק. אולם הם נהנתנים מכדי לוותר על מותרות למען רעיון, עצלנים מכדי להילחם על אידיאל ומפורדים מכדי להתלכד סביב רעיון. זו לא החילוניות שהרתיעה אותי במחאה, זה הייאוש הפוסטמודרני.

נכון, המאבק זכה לתמיכה רחבה ואילו מרבית שדרות הציבור אינן טבועות כה עמוק בייאוש. רובו המוחלט של הציבור בישראל הוא ציוני, מחבב את המסורת שלו ומרגיש תחושת שייכות מסויימת למגזרים אחרים. המחאה זכתה לתמיכתו משום שהוא הרגיש שאכן יש פה אי-צדק. אולם הגרעין התל אביבי, מוביל המחאה וקובע הטון שלה, לא מעוניין לפתור את הבעיה. למעשה, הוא לא מאמין שיש לה פתרון, גם לא החלפת הממשלה, כפי שחוששים בימין. הוא יודע רק מה ריחו של הייאוש, שהוא כריח הבמיה, סתמי ומדגדג.

לכך מצטרפת חוצפתה הבלתי תיאמן של דפני ליף. "אתה חי על חשבוני, אתה משתמש בי ובעמי כמקפצה", פנתה ליף לראש הממשלה בשבוע שעבר. מאיפה העוז לדבר כך אל מי שעומד בראש המדינה, שזכה לאמונו של רוב מוחלט של הציבור וחורץ את גורל המדינה יום-יום? גם זה אחד ממאפייניו של האנרכיזם: אין חשוב ולא חשוב, אין מנומס ולא מנומס, אין מכובד ולא מכובד. כולנו בני אדם, כולנו עשויים מאותו החומר. אין לדפני ליף אלטרנטיבה אמיתית למצב כלכלי מתוקן. בהתחלה חשבנו שזה משום שהיא 'אותנטית' וזועקת את זעקת העם, ואין לה הכלים לספק אלטרנטיבות. עכשיו מובן: היא מונעת מהרצון הפנימי, הבלתי מוסבר, ליצור דקונסטרוקציה למציאות.

למחאה כזו, בטח שאינני שייך.

{והערה קטנה: הביקורות השונות שנשמעות על מסקנות ועדת טרכטנברג חדשים לבקרים, הן מימין והן משמאל, רק מחזקות את התחושה כי ביקורת מסוג זה נשמעת תמיד על מי שמעז לומר משהו. מי שינסה, כמוני, לקרוא את האותיות הקטנות בביקורות הללו, יגלה סבך של תקנות, חוקים ובליל בלתי מובן של הנחות שנשענות על פרשנויות. כלומר: אין דרך אחת לקרוא את המפה הכלכלית. מה שמוביל למסקנה פוסט-מודרנית למדי, נרטיבית: טרכטנברג נקט בקו נרטיבי אחד, וכל מי שיש לו נרטיב אחר ממהר לקפוץ עליו ולנשוך אותו- אולם אין מובהקות לשום צד}

2 תגובות על ״דמו-דמו-דקונסטרוקציה״

  1. מסכים עם הניתוח של המערכון. אינני חלק ממי שמסלול הצעדה שהוא מתכנן הוא מ'הבימה' לרבין, שכוכביו הם 'החמישיה הקאמרית'.
    ואגב החשדנות הדתית וחוסר ההצטרפות למחאה – נניח, היפוטית לחלוטין, שהייתי מגיע ותומך, האם מצפים שכדתי אהנה ממערכון השיא של הערב שאלו שורות השיא שלו: "שי (לדבל'ה): אם זה לא במיה אני חותך את הזין. קרן: מה? שי: זין. קרן: העם רוצה זין? רמי: דורש. העם דורש זין…".?
    פחות מפריע לי שדפני ליף קוראת לרוה"מ "ביבי", ויותר הזיהום התל אביבי הגס וגס הרוח העולה מהמחאה, שרק ממחיש ומגביר את הניתוק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: