מחוללי ה'

החבר'ה של 'כל עצמותיי תאמרנה', בית ספר דתי-גברי לתנועה, לא יכלו ליפול על תקופה טובה יותר ליזום בה פסטיבל מחול. בימים אלה, אין מפתה יותר מלהשוות בין הסדרה המצליחה 'חיים אחרים', שמשודרת בפריים טיים בערוץ שתיים, לבין חבורת הגברים המזוקנים שמתחילה לעלות לראשונה על במות. אותה כיפה, אותה קריעה בין גוף לנפש, אותו ניכור בין עולמות שלכאורה אין שפה שמגשרת עליו.

יקיר, גיבור הסדרה הטלוויזיונית, מנסה כל הזמן למצוא ולגשר בין העולמות האלה, ועל המתח שביניהם עולה פרק אחרי פרק על המסך הקטן. אך כשמעמיקים לחקור מגלים שכמעט ואין רחוק יותר בין מה שמוצג בסדרה לבין סדנת העבודה של עולם הריקוד הדתי שהולך ומתפתח.

לדבר את שפת הגוף

העסק התחיל לפני שלוש שנים. רונן יצחקי, כוריאוגרף, רקדן ומורה למחול, התחיל מסע גילוי של שורשיו היהודיים. הוא גילה אוצר בלום של תרבות יהודית ומקורות עתיקים, והצר על כך שלא נחשף אליו עד אז. אחרי לימוד משותף עם הרב יוסי פרומן החליט להקים בית ספר דתי למחול. באופן סמלי, אולי סמלי מדי, שמו נקרא 'כל עצמותיי תאמרנה'.

"יש פה הצעה לציבור הדתי לדבר בשפה נוספת, שפת הגוף", הוא אומר היום, כשבית הספר שהקים הוא כבר מוצר מוגמר, שבכוחו אף ליזום הופעות ולאסוף שבחים. "אנשים יכולים להתחבר לגוף שלהם ככלי לעבודת ה'". רונן, אם לא הבנתם עד עכשיו, מוגדר חילוני. אני מציע לו את ההגדרה 'חילוני בלאי', כי איזה חילוני דובר רהוטות כל כך את השפה הזו, שלא לדבר על תפילות שהוא מגניב מפה ומשם ועל "מצוות שנאספות לתוך חיי", כלשונו. כל כך מתאים לו המשפט שהוא אומר ברגע הבא: "אנחנו מנסים לחבר דברים שעד היום לא התחברו".

לא להראות, להיות

הם באמת מנסים. הייתי שם וראיתי. באחד השבועות האחרונים עלה במרכז 'המעבדה' בי-ם מעין קדימון לפסטיבל, ובמסגרת הערב הציגו נעה דר (כוריאוגרפית ידועה, שהתפרסמה לאחרונה בשל זכייתה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה וכן בשל חתימתה על מכתב האמנים שמחרימים את היכל התרבות באריאל), נמרוד פריד ולהקת 'כל עצמותיי'. בעוד ששני המופעים האחרים היו מופעי יחיד וזוג, 'כל עצמותיי' בחרו להופיע בחבורה. המופע, או אולי המחזה, הראה קבוצת גברים מתפללים, שהתנדנדות התפילה שלהם הופכת פרועה יותר ויותר. אחד ממתפללי החבורה מנסה שוב ושוב לצאת מתוך הריטואל הטקסי, ובני החבורה משיבים אותו אל תוכה. לאחר מכן, כשהוא כבר מצליח להשתחרר, בני החבורה נרתעים ממנו והוא רודף אחריהם ומסיג אותם. אחר כך הוא מבצע שינויים בלבושם והופך אותם לדומים לו. הריקוד נגמר כשאוסף המתפללים עטוף בטליתות, ולצידם שרוע, גם הוא בטלית, היחיד שפרש מהם.

האם יש כאן רמז להשתנות החברה הדתית? או אולי אי היכולת של היחיד להשתחרר ממנה. מוטיב היחיד מול הקבוצה ברור מאוד במופע, אולם היחסים ביניהם נתונים לפרשנות. "זו נקודת החוזק במופע מודרני שאינו כופה עליך את  הפרשנות שלו", מציע רונן, "הוא נותן לך לעבד את החוויה ולהגיע למסקנות בעצמך, ולא מאכיל אותך בכפית".

בסוף המופע אני נשאר דווקא עם שאלה צורנית: מה ההבדל בין מופע מחול עכשווי לבין הצגה מודרנית? בשנים האחרונות חלה התקרבות מעניינת בין שתי אמנויות הבמה האלה, כשבעוד התיאטרון הולך ומאבד מאופיו הסיפורי והליניארי, שב המחול מן הנטייה האסתטית ה'נקיה' אל מופע בימתי שיש בו חיפוש משמעות ורצון להביא אמירה מקורית. במקום רקדניות בלט וירטואוזיות ולהקות רקדנים ענקיות ומתואמות ללא שיור קצה-אצבע, על הבמה מופיעה רקדנית יחידה, לא מרשימה בדווקא, ויוצרת סדרת תנועות שמצטרפת למוזיקה ותפאורה. את המשמעות משאירים לדמיונם של הצופים. בתיאטרון, במקום סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף, גיבורים טובים ורעים וזעקה חברתית, ישנם קטעי משחק, לעיתים גרוטסקיים ולעיתים תלושים, שאמורים להרכיב 'תחושה' אחת, או 'חוויה מזככת'. גם פה, חובת איסוף הרמזים והפיכתם לדבר מה בעל משמעות היא על הצופה התמים.

בלי לשפוט אם מדובר בברכה או קללה, ברור ששני העולמות המובחנים זה מזה, הופכים להיות דומים יותר ויותר.

רונן מסכים איתי שהעולמות התקרבו. "באמת בעבר היתה הבחנה מאוד חדה: המחול היה מאוד וירטואוזי, והאסתטיקה מרשימה. לעומתו עולם התיאטרון שכח את הגוף, והתמקד במילים. רבים מהיוצרים היום יוצרים 'תיאטרון מחול'. זה עולם שיש בו את הכוונה של התיאטרון והחיבור לגוף של המחול". אך יחד עם הרצון להביא אמירה, היוצרים נזהרים, או מנסים להיזהר, מלהעלות מסר חריף או בוטה מדי על הבמה. "בעולם הבמה אנחנו מנסים להימנע מ'להראות' ויותר 'להיות'. להראות זו עבודה זרה. אם אמן נמצא על הבמה ורוצה לחנך אותי- זו בעיה, זה זורק אותי החוצה ואני לא מוכן להיות שם. הדרך היחידה שבה אני מתרגש ומוכן להשתתף בניסוי הזה היא כשהמציג מעיין וחוקר כל כך את מושא המופע שלו- שהוא הופך להיות הדבר עצמו".

כיבוש רוקד

בחזרה ליקיר מ'חיים אחרים'. האם מותר לנו להיות כל כך אופטימיים בנוגע ליחס הדתי לתרבות הגוף? בסדרה נראה שוב ושוב שהסובבים את יקיר אינם מאמינים שהדבר אפשרי. לעומתם, רונן ובני חבורתו מוכנים לשים את כל הונם על כך שהחיבור הזה יצליח.

תלמידי הרב קוק אמונים על כך שהעולם הוא הרמוני, ושאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, כלומר, אם הדבר קיים ומשפיע השפעות חיוביות, לבטח שאפשר 'להביא אותו אל הקדושה'. אך האם זה באמת כך? האם כל דבר בעולם חייב לעבור מטמורפוזה דתית ולהיות מוכרז כ'כשר'?

"הרתיעה היא משני הצדדים", אומר רונן. "מופעי מחול פעמים רבות אינם צנועים, במובן העמוק של המילה. צופים דתיים לא מוצאים את עצמם בהופעות כאלה. מן הצד השני, דתיים נחשדים- לעיתים קרובות בצדק, לצערי- בחוסר מקצועיות. ישנם גם רבים בעולם החילוני שמרגישים שכל התקדמות של דתיים לעבר מחוז מסויים בתרבות היא 'כיבוש זוחל'. אבל בהופעה ב'מעבדה' באו אלי קודקודי קהילת המחול ופירגנו באמת, מעומק הלב. במשך שלוש שנים עמדנו בפיתוי לצאת אל הבמה ולהופיע כגימיק בהפקה של כמה חודשים. נתנו לדברים להבשיל ואני שמח שעשינו זאת. הפסטיבל שאנחנו עומדים להעלות הוא 'תו התקן' שלנו, הן מבחינת ההכרה המקצועית, כשגופים שונים נתנו את ברכתם וגם מימון של מאה אלף שקלים, וגם מבחינת החידוש שאנחנו מביאים לבמה. יש פה שפה חדשה, שמתכתבת עם המקורות ומושפעת מהם, וגם כוונה חדשה, שמזכירה את עולם התיאטרון".

ובכל זאת, החיבור בין בית מדרש למחול איננו הדבר הטבעי ביותר שקיים. בעולם בו אנו חיים, 'להקת בת שבע' הוא שם נרדף לא לאמנות, אלא להתכתשות דתית-חילונית בדבר אופיה של המדינה, כזכור מחגיגות היובל.

רונן מתעקש שהיצירה אותה הוא מוביל היא, איך לומר, פשוט אחרת. "הסובלימציה היא חלק בלתי נפרד ממעשה האמנות, או שהאמנות לא מעניינת. בשנות השמונים והתשעים זה עוד היה מעניין, ואנשים ניסו להעיז וללכת לכל מיני מקומות. אבל בשדה האמנות היום, מי שלא יוצר עם מידה של איפוק- לא רלוונטי". אבל גם הוא מודה שהלהקה שלו הולכת בין הטיפות. בפסטיבל המיועד, בשלושה מתוך ארבעת הערבים בהם יעלו מופעים- יציגו גברים בלבד. "אנחנו נותנים את החופש למי שזה לא מתאים לו לא לבוא, ועם זאת מנסים לשמור על גדרי ההלכה. אנחנו לא רוצים לעשות פסטיבל לחילונים, כאלה יש מספיק, אלא פסטיבל נגיש. גם תלמידים שלנו, שאחרי שלוש שנים רצו לצאת וללכת לרקוד מעורב- אמרתי להם שאני מתנגד בתוקף. מטרת בית הספר היא לבוא בשיא הצניעות לציבור הדתי, ובשיא הפתיחות לציבור החילוני".

אני מעיר את תשומת לבו של רונן לכך שלפעמים הניסיון לרקוד על כל החתונות עלול לגרום לשברים ברגלים. אם אתם טוענים לשמירה על ההלכה- למה לא ללכת עד הסוף, אני שואל. "אנחנו לא מוצאים את הפתרונות המושלמים", הוא מתגונן. "אנחנו טועים ומנסים לתקן. מצד אחר, אנחנו לא בעניין של לעשות פסטיבל לגברים דתיים. יש לנו חלום לשלב".

צליל של חיפוש

חלומות על שילוב. בפתיח של הסדרה 'מסע בין כוכבים: הדור הבא' סיפרו לנו על גבול העולם, הגבול הסופי ביותר, ועל משימתה של האנטרפרייז: " To explore strange new worlds, to seek out new life and new civilizations". במובן מסויים, נדמה שהעולם הדתי המודרני מחפש היום כמו חללית מחקר, אחר עולמות חדשים אליהם הוא מסוגל להגיע. ביני לביני אני תוהה אם זו הרחבה של העולם הדתי, סקרנות של העולם החילוני, או התנגשות של שניהם בתוך נפשו של האדם המודרני, שאינו יודע לאן להשתייך.

החלק המעניין הוא, שהחיפוש הזה אינו נחלתם של דתיים בלבד. רונן יצחקי עצמו, גם הוא בין המחפשים את דרכם על ציר הישן חדש (ולמופע אותו מעלה קבוצת המחול, גם זה לא במקרה, קוראים 'כביש מס' 1', שמחבר בין ירושלים לתל אביב), מגלה כי בעולם המחול יש רוויה מן הקיים. "מורים אותם רציתי להביא ללמד ב'כל עצמותי' נרתעו בהתחלה. רוב החבר'ה שלנו גרים בשטחים, וכמו שראית, חיצונית הם מתאימים לתדמית המתנחל הקלאסי. אבל אחרי רבע שעה בסטודיו, גם התל אביבים הכי תל אביבים נפתחים ופוגשים את האדם. רואים שלא זו בלבד שהתלמידים אינטליגנטים, רגישים, סקרנים ומכבדים- יש פה גם שפה תנועתית אחרת שמעניינת אותם. הכוריאוגרפים נמצאים בחיפוש אחרי מקורות השראה חדשים, שפות תנועתיות אחרות. כמו קולומבוס שמגלה מדינה חדשה, כך הכוריאוגרפים גילו את התלמידים שלנו, את השפה הגברית שלהם".

בשביל לשלב צריך גמישות. שני חלקים קשיחים, שכל אחד מלא מעצמו, לעולם לא יתחברו. הגמישות הזו לא התגלתה במקרים שונים של ניסיונות שילוב, כמו זה של 'גלריה הלל 17' במכללת ליפשיץ, שנסגרה בקול דממה דקה לאחר שהפתיחה שלה עשתה רושם רב אך תלמידיה לא היו מוכנים שייתלו בה תמונות נשים. אני שואל את רונן האם יש צורך בהתכוונות מסויימת של הקהל כדי לבוא להופעות המחול בפסטיבל שלו. "אפשר להסתכל על זה כמו הרפתקה בת שעה וחצי", הוא מציע. "אפשר לבוא בלי ציפיות, בלי הכנות ובלי שום ארגז כלים. פשוט לבוא כמו שאתה ולתת לרשמים לטבוע בך. מה שעושים בתיאטרון זה לשבת, לקחת חופש מהעולם ולתת לצליל להדהד בהכרה ובגוף".

בשבח ההזדמנות

העמדה הסקפטית היא הקלה ביותר. וגם הבטוחה: רוב היוזמות אינן מצליחות. המהפכות נקברות מתחת גלי היומיום, ועסקאות נסגרות מתחת השולחן בעידודם של השליטים. אבל אהיה אופטימי ואומר: גם אם אינו מבשר עולם חדש ויפה של פתיחות דתית או הקשבה חילונית, פסטיבל "בין שמיים לארץ" שיעלה השבוע במרכז ז'ראר בכר בירושלים, הוא הזדמנות לדתיים להיפתח לשפה אחרת ולגלות מחוזות חדשים בתוך גבולותיה של ההלכה, ואפשרות לחילוניים להכיר טוב יותר את עולם המקורות היהודי, לבקר בירושלים הקרירה והחורפית וגם לראות מחזה משונה: גברים עטורי זקנים וטליתות עולים על במות, ולא רק על בריקדות. שווה לנסות.

(פורסם 11.10)

שבע שנות אור

 

את הסיפור הזה נתחיל מהסוף.

רותם, ילדה חכמה, שמחה ואוהבת חיים, נפטרה מעט אחרי שחגגה את יום הולדתה השביעי. הוריה, יהונתן ואחינעם יעקבס, יזמו והוציאו לפועל הקמת חצר משחקים על שמה בחטיבה הצעירה. זהו סיפורה של משפחה אמיצה, עקשנית, מאמינה וחדורת כוחות, שהחליטה לנצח את העצב, הפחד והמוות. זהו סיפורה העצוב, השמח והבלתי נשכח של רותם יעקבס.

 

יהונתן ואחינעם הם אנשי ספר. יהונתן מרצה באוניברסיטת בר אילן ובמכללת הרצוג, ואחינעם היא מורה שלימדה בנווה חנה וכעת מעבירה שיעורים בבית המדרש במגדל עז. ארבעה ילדים היו להם בשנת תשס"ד: נדב, אמונה, עטרה ורותם. באחד הימים פקד אותם מקרה קשה ולא נעים: בעקבות הריון לא מוצלח אחינעם עברה הפלה טבעית. "האחות שבדקה אותי השתתפה בצערי, ואמרה שהיא יודעת כמה זה קשה ועצוב", אומרת אחינעם. "התחזקתי. אמרתי לה: ברוך ה', אני בסדר. יש לי ארבעה ילדים בריאים בבית".

כמה ימים אחרי כן התלוננה רותם בת השלוש וחצי על כאב גרון. ד"ר אורבך מישש, בדק והסתכל, וביקש לעשות אולטרא-סאונד לגרון. לאחר שלושה ימים, כשהכאב לא חלף, חזרו יהונתן ורותם לד"ר אורבך, והפעם הוא נראה מוטרד יותר. הוא ביקש לעשות את בדיקת האולטרא-סאונד בדחיפות, והפנה אותם לבדיקה עוד באותו היום בבית החולים הדסה עין כרם. הם אספו את אחינעם, ויחד נסעו לבית החולים.

"הבדיקה לקחה ארבעים דקות", מספר יהונתן בקולו השקט, "ובינתיים ישבנו, חייכנו אל רותם בעידוד ולא חשדנו בכלום. בסוף הבדיקה הרופא אומר: 'חכו לי בבקשה בחוץ, אני רוצה לדבר איתכם'. זה משפט מהסרטים. אצל הרבה אנשים משפט כזה היה מדליק נורות אדומות. אבל אנחנו- כלום, שקטים". מחוץ לחדר הבדיקות, הודיע הרופא להורים הנדהמים כי לרותם יש גידול סרטני וממאיר בצוואר. משם הם נשלחו לבדיקות נוספות, שאיששו את ממצאי הרופא, ואף גילו כי מדובר בסרטן חמור יותר ממה שחשבו בתחילה.

"זה פשוט שוק. הלם גדול. אתה יוצא בבוקר מהבית עם ילדה שיש לה כאב גרון, וחוזר עם גידול ממאיר", מספר יהונתן, והקושי ניכר בקולו. "זה גם היה מיידי כל כך", מוסיפה אחינעם, "לא היה זמן בכלל לחשוב או להתלבט. מיד למחרת התחלנו בתהליך הטיפול".

 

באותו ערב מבהיל, החליטו להתחיל בכתיבת 'הספר של רותם'. "ידענו שאנחנו יוצאים למסע", אומרת אחינעם, "ואנחנו לא יודעים מה יהיה ומה יקרה לנו בדרך. אז אמרנו- נכתוב ספר. רותם ואני קישטנו אותו יחד. כתבנו בספר 'היום עשינו אולטרא-סאונד', והצטלמנו איתו לפני שנסענו לבית החולים".

לאט לאט התחילה להתברר להורים האמת המרה. לסרטן שיש לרותם סיכויי החלמה נמוכים במיוחד- רק אחד מחמישה ילדים מצליח להתגבר עליו. במידה ולאחר הטיפולים הגידול חוזר- סיכויי ההחלמה הם אפס. אף ילד לא עבר אותו מעולם. "האסימון נפל לי רק לאחר יומיים", אומר יהונתן, "כשהרופא אמר לאחינעם שאחד מההורים חייב לעזוב את העבודה. אז הבנתי שזו לא 'עוד מחלה'- זו התמודדות שעומדת לשנות את כל החיים שלנו". אחינעם עזבה את עבודה כמחנכת, והתפנתה להיות עם רותם.

 

"תחילת התהליך היתה בניתוח להוצאת הגידול. הכנסתי לניתוח ילדה בריאה, ויצאה לי ילדה חולה וחלשה", מספר יהונתן. "לאחר מכן הטיפול המשיך בכימותרפיה מהסוג החזק ביותר, כיוון שהרופאים רצו להכניע את הסרטן. כך זה נמשך כמה חודשים, עד לחודש אלול, שאז רותם עברה ניתוח להשתלת מח עצם, שקיוו שיצליח לאתחל את המערכת שלה". כל טיפול כימותרפי גרם לפגיעה במערכת החיסונית, מה שהשאיר את רותם בבידוד בתוך בית החולים לתקופות ארוכות. בכל התקופה הזו רותם המשיכה להתקדם בספר חייה, תוך שהיא מכתיבה לאמה את הרגשותיה.

"היתה לה אישיות מאוד אופטימית", אחינעם מראה לי את הספר הצבעוני. אני קורא: "היום סיימנו את הכימותרפיה. היה כיף". אני ממשיך לדפדף, והדפים מלאים באותם תיאורים: "אני מרגישה נרגשת", "אני שמחה", "כיף לי". אני שואל את אחינעם כיצד זה ייתכן. הרי כימותרפיה מלווה באי נעימות גופנית, בתחושות של בחילה וחולשה. "הנה", היא מראה לי, "כאן היא כותבת: 'שלומי לא כל כך טוב, יש לי חום וכואב לי בפה כשאני בולעת. אני חלשה.' אלו ששת הימים הקשים שלאחר ספיגת החומר הכימי בגופה. אבל חוץ מהימים האלה, היא היתה שמחה. היתה לה אישיות אופטימית."

אחינעם, בניגוד לאסונות אחרים מחלה היא קושי שמגיע ישר מהקב"ה. זה כאילו הקב"ה אמר: אני רוצה שכך זה יהיה. איך מתמודדים עם משבר אמונה כזה?

"אני לא מרגישה את זה ככה. הקב"ה ברא את העולם ונתן בו חוקים. אם יירו בנו או נקפוץ מבניין כנראה נמות. התפילות שלי היו שהקב"ה יתערב בטבע ויושיע אותנו מהמחלה, שהיא בתוך חוקי הטבע. אני לא מרגישה שהצביעו עלי באצבע ובחרו אותי. כשאתה נמצא במחלקה האונקולוגית, אתה רואה שאין שום הבדל בין איש ואיש: חסידי תולדות אהרון וערבים, חילונים ואנחנו- אין שום הבדל, לא באחוזי ריפוי ולא בלהפך. כשרותם נפטרה היו לנו הרבה דיבורים על זה- איך זה יכול להיות, איך הקב"ה נתן לזה לקרות. לא כעסתי. הרגשתי שה' עצוב, שלא יכול להיות שהוא רואה ילדה כ"כ מתוקה סובלת ודועכת והוא לא מצטער. למה הוא לא משנה את חוקי הטבע? כי זה העולם שלנו. חוץ מזה שחלק מהתפילות הוא קיבל." והיא מיד מתקנת: "אבל זה לא משנה. את התפילה העיקרית הוא לא קיבל. אינני יודעת למה. הדיבור שלי עם הקב"ה היה כל הזמן כנה: בכעס, בצער, בבקשת רחמים. זה טיב היחסים שלנו עם ריבונו של עולם."

 

לאחר הניתוח שהתה רותם חמישה שבועות בבידוד. "אמרו לנו שאנשים בבידוד מטפסים על הקירות," אומר יהונתן, "אבל רותם לא. היא לא רצתה טלוויזיה, מחשב או מתנדבים שונים. היא רק רצתה להיות איתנו, ההורים והאחים". מתוך השעמום החליטו במשפחת יעקבס להמציא משחק. "החלטנו שהחדר שלנו הוא תיבת נח" מספרת אחינעם ועיניה בורקות. "כמו נח שנכנס לתיבה ולא ידע מתי יצא- גם אנחנו. תלינו על הקיר גיליון נייר, רותם בחרה כל יום חיה חדשה שנכנסת לתיבה, ולפי זה קישטנו, הדפסנו וצבענו. סביב התיבה היה חידון חיות שבו השתתפו הרופאים והאחיות שהיו מורשים להיכנס לחדר. היו לנו שאלות קבועות: איך אני מרגישה? איך הרופא מרגיש? מה מזג האוויר בחוץ? גזרנו, הדבקנו, עשינו חידונים, הוצאנו עיתון שבועי. סקר שבועי שנערך בין הרופאים והאחיות כלל שאלות כמו: 'איזו חיה הכי יפה?', 'איזו הכי חמודה?'. רותם היתה שוכבת בלילה ומהרהרת: 'אמא, את חושבת שהפילים ינצחו?'. היא מאוד אהבה את המשחק, וכשהגענו סוף סוף הביתה היתה מבקשת ממני אחת לזמן לפרוש את גיליון 'תיבת נח' בסלון."

לא קשה להיות תקופה כל כך ארוכה עם ילדה בבית החולים?

"מאוד אהבתי להיות איתה, וממש לא חיכיתי שזה יגמר. התחושה היא שזה לא משנה איפה אנחנו נמצאים, אפילו בבית החולים, העיקר שאנחנו ביחד. היה לנו כיף וטוב. עשינו חיים".

הפעילות של משפחת יעקבס משכה תשומת לב, וגררה יחס חיובי מצד הצוות הרפואי. "יום אחד, אחרי ששאלנו את הרופא מה שלומו, הוא התכופף ולחש לרותם באוזן: 'מחר תשאלי את האחות איך היא מרגישה. היא עובדת הרבה יותר קשה ממני'. קשה למצוא צוות רפואי כל כך מופלא, מקסים ומעודד". עד היום, מעידה אחינעם, הם קשורים לראש המחלקה ד"ר מיקי ולסגניתו ד"ר שושי בקשר נפשי עמוק.

 

לאחר הניתוח באה תקופה של אופטימיות. רותם חזרה הביתה, והגידול הוסר. בבית משפחת יעקבס ניסו בזהירות לחזור לחיים נורמאליים. אבל לא ארכו הימים, והגידול התגלה שוב. הפעם, ידעו, זה רק עניין של זמן.

"החלק השני היה כבר סיפור אחר", אומרת אחינעם ונלחמת בדמעותיה. "אם החלק הראשון היה קרב לחיים, החלק השני היה בלי קרב ומלחמה- רק אהבה וביחד. אחרי שקיבלנו את התוצאות שבישרו לנו על חזרת הגידול, יומיים שלמים בכיתי נורא. הייתי באבל. ידעתי שאני מאבדת אותה, ידעתי שהפסדנו. אחרי יומיים התעשתי. אמרתי לעצמי: אני לא יודעת כמה זמן נתנו לי עם רותם, אבל אני רוצה שהימים האלו יהיו ימים ארוכים וטובים, וכך היה. אלו היו השנה וחצי היפות בחיי". הדמעות הופכות לחיוך עורג.

איש לא ידע כמה זמן עוד נקצב לרותם. הטיפול הוקל, ומטרתו היתה רק להאט את התפשטות הגידול ולאפשר לה לחיות בנוחות. גם תרופה חדשה נוסתה עליה, ויש האומרים כי היא זו שהאריכה כל כך את חייה, מעבר לציפיות הרופאים.

זו תקופה לא קלה. בכל הזמן הזה הילדה שלכם חיה על זמן שאול.

יהונתן: "יש לנו שכנים שהילד שלהם נהרג בתאונת דרכים. בתחילת התקופה הזו אחינעם אמרה לי: 'הילד הזה חי את חייו עד יומו האחרון. רותם לא תהיה שונה ממנו'. השתדלנו שהיא תחייה עד הסוף, כמה שאפשר, ולא בתחושה שהיא חולה או זמנית".

אז מה עשיתם?

"עשינו המון דברים", עונה אחינעם, ומעיניה ניכר שהיא נהנית להיזכר באותה תקופה. "קודם כל היא העבירה את החדר שלה לסלון. היא רצתה להיות במרכז ולדעת בדיוק מה קורה. באותו זמן, כל הבית סבב סביבה, הילדים חזרו מבית הספר, השליכו את הילקוטים ורצו אליה. היא היתה החברה הכי טובה של כולנו. היינו קמות בבוקר וחושבות: 'מה נעשה היום?'. תמיד מצאנו מה לעשות: רקמנו, ציירנו, הכנו מתנות למשפחה. היה פשוט תענוג להיות איתה."

התחדשות הביקורים הסדירים בבית החולים הולידה משחק חדש- נסיעה מסביב לעולם. "לפני כל נסיעה לביה"ח רותם היתה בוחרת ארץ, ורק כשהגענו לבית החולים היתה מספרת לנו לאן הגענו", אומרת אמונה, האחות הגדולה. "המצאנו ריקודים של אותה ארץ, ציירנו וצבענו, ואחד הרופאים גם תרם לנו אוסף מטבעות שלו מכל מיני מקומות בעולם, שנוכל להדביק ליד הציורים. שרון רנד, שכנה וחברה טובה של המשפחה, היתה תופרת לרותם תלבושת לפי בחירתה, וכשחזרה מביה"ח כבר חיכתה לה התלבושת המיוחדת".

כמו שאפשר כבר להבחין, אצל משפחת יעקבס רעיון רודף רעיון. "אז בא ארז משולם, שהוא שחקן תיאטרון ובמאי, עם הרעיון להרים הצגה משלנו", מספרת אחינעם. "תוך מספר שבועות כתבנו את התסריט, ושיתפנו בו את ילדי הגן שרקדו, וחברות נוספות שהציגו. בערב ההצגה, לה קראנו 'מעגלים שקופים של כח', אולם המתנ"ס היה מפוצץ. היה חשמל באוויר". "גם בחזרה הגנרלית", מוסיף יהונתן, "שהועלתה בפני קהל, ההתרגשות גאתה. ראיתי אנשים בוכים במשך שלוש שעות. אנשים יצאו מההצגה ואמרו לי 'היה שווה יותר מעשרה יום כיפור'."

 

בתחילת הקיץ הפסיקו את הטיפולים הכימותרפיים כליל, כיוון שלא היתה בהם תועלת. מבחינת גילה, עמדה רותם לפני העלייה לכיתה א', אולם הדיבורים על כך נראו לאחינעם תמוהים. "מאוד חששנו", מסביר יהונתן, "היא לא היתה כמעט בגן, ולא ידענו איך היא תסתדר מבחינה חברתית. בכלל, לא ידענו אם היא תזכה להגיע לתחילת השנה". בשיחה שהקדימה את שנת הלימודים עם דורית וסרצוג, מנהלת החטיבה הצעירה, הוחלט שהמחנכת של רותם תהיה אילת גביזון. "נפשה נקשרה בנפשה", פניה של אחינעם זוהרות. "היא אהבה את אילת אהבת נפש". ולא רק את אילת. כל ההליכה של רותם לבית הספר היתה בשמחה. "היא היתה תלמידה טובה ועוזרת, ואהבה כל דבר: את המורים, את החברים, את שיעורי הבית". גם כאשר הגידול התפשט והקשה על הליכתה, לא ויתרה רותם על אף יום, ואת ההקרנות שקיבלה ע"מ להאט את קצב הגידול, דחתה לשעות אחר הצהריים, בהן אין לימודים.

לאחר פסח של כיתה א' לא חזרה רותם ללימודים. היא הלכה ונחלשה, ויום לאחר חג שבועות תשס"ח, נכבה הנר שהחזיק את גופה הקט. שלושה חודשים לאחר מכן נולד למשפחת יעקבס בן, אחיה שמו.

הזיכרון לא מכביד עליכם לפעמים?

יהונתן: "זה לא בדיוק זיכרון. היא איתנו, היא חיה איתנו כל הזמן. כשאנחנו נוסעים לשבת אנחנו חושבים: 'היא היתה אוהבת את המקום אליו הגענו?' זה לא דבר שמכביד או מעכב, להיפך, זה מקדם אותנו ועוזר לנו להתגבר". אחינעם מצטרפת: "יש רגעים שאני מאוד מאוד מתגעגעת, אבל רוב הזמן אני שטופה ברצון לזכור אותה ושהיא תישאר איתי."

 

לזכרה של רותם, וכהמשך לחייה, ששמחה-על-אף-הקושי אפיינו אותם, יזמה משפחת יעקבס את הקמת 'החצר של רותם' בכניסה לחטיבה הצעירה. במשך מספר חודשים גויסו תרומות מקרובי משפחה ומנדיבים שונים, ואף המועצה נרתמה לסייע, דרך קרן גוש עציון. בחצר גינת פרחים, מתקן משחקים גדול וקיר מצופה מוזאיקה עליו עבדו המשפחה והחברים במשך שבוע רצוף, כל יום עד אמצע הלילה. גם המורה אילת באה לעזור, ואפילו שומר בית הספר נטל חלק במלאכה. "בית הספר היה המקום השני, אחרי הבית, אותו אהבה בלב ונפש", אומרת אחינעם, "ולכן החלטנו שזה המקום הראוי להשאיר את שמה וחותמה. החצר של רותם הוא מקום שממשיך את החיות שלה, שיוצר שמחה גדולה ואהבה לבית הספר אצל הילדים, וזה מה שהיינו רוצים שיזכיר אותה."

בסוף הראיון אני נותר נטול מילים ומבקש מאחינעם ויהונתן לומר את אשר על לבם. "אומר  לך את מה שאני אומרת לעצמי", פותחת אחינעם, "אף אחד לא חי לעולם. עצוב לנו שחייה של רותם נגמרו, אבל אנחנו יודעים שחייה היו מלאים והיא הספיקה המון. לא היה בחייה מקום לזיוף. היא חיה את תמצית החיים". ויהונתן מוסיף: "אלו היו חיים של יחד. היא לא היתה לבדה אפילו לרגע אחד".

 

(פורסם 01.10)

פילחה את לבנו תפילה

עכשיו נתפלל ערבית. הנשואים יקחו בידיהם את התינוקות ויערסלו אותם, ויהיה בהם משהו מחבק וחם, והם ישקיעו את התפילה לתוך גוף הילדים כמו אמבט בבונג לכאבי הבטן,
ואנו, שאיננו נשואים, ניקח את עצמנו בידינו ונחבק ונחליק ונרגיע, כי תפילת ערבית היא המקום שבו נפגשים. בואו נעצור לרגע, חברים, ונתפלל ערבית.

כי ערב עכשיו.

והחושך מסביב נופל כמו שמיכה. קצת מחניק, קצת כבד, קצת מעקצץ.
יש הבדל בין אבא לאמא בכיסוי שמיכה- אמא מניחה עדינה, מרפרפת, כדי לא להפריע לשינה, שהיא מתוקה וקלה, וכמעט כמו ערות, ורק דואגת שהדברים יהיו מכוסים- לא מפרפרים מדי, לא זועקים, אם בוכים אז בשקט,
ואבא עושה הכל ברעש גדול, מושך את השמיכה מתחת ואז פורש בתנופה גדולה, בודק שהכל מכוסה ואז דוחק את השוליים מתחת הגוף- שהדברים יהיו מהודקים ומדוייקים, כי שמיכה צריכה גם לחמם ולא רק לכסות, כי שמיכה היא גם גבול מסויים.
וכך הוא החושך.

והתפילה שלנו מתנדנדת, ואנו מתנדנדים בתפילה, בין לבין. אנשים מצטופפים זה לזה וערבים זה על זה בנעימות רכות של סיום: המעריב ערבים ומסדר את הזמנים ברצונותיהם, ואת כל התחושות לוקח למקום הנאסף הזה, ששמו ערב. והדברים היגעים מוצאים פורקן, ושקט, והקשבה לתאנה שדופקת עירומה על קירות הקראוון. לא, אין בכך עבירה על מצוות התפילה. אינכם מבינים- זאת היא התפילה.

וביחד נאסף הכל: הצער שב מן השדה והוא עייף, הגעגוע מחמם כפות ידיים ליד הרדיאטור, הנינוחות עושה קפה בחדרון שבכניסה-

הרוח בחוץ לא מאיימת. אנו מתפללים ערבית.

חיים גורי, רישומים.

שלושה אנשים עומדים עם דמדומי ערב על המרפסת המשקיפה אל הכרם. גוש עציון. יום רביעי. האור רך ומתעתע. אור של לקראת ערב. כבר לא יום מלא ועדיין לא סגור. יפה גוש עציון בשעה זו. אחד האנשים לא יכול לעמוד ברוב היפעה, ומפר את הדממה: "כמה יפה פה". השני מצטרף לדבריו. השלישי שותק. אחר הוא אומר לאט, מדוד: "איזו אדמה עקובה מדם".

את שני האנשים הראשונים אינני מכיר. השלישי הוא חיים גורי.

זָכַרְתִּי אֶת הָרָאוּי לְהִזָּכֵר, גַּם אֶת פְּרָטֵי הַפְּרָטִים.

זֶה הָיָה הַצַּד הֶחָזָק שֶׁבִּי. הָיִיתִי הָאִישׁ הַזּוֹכֵר.

אֲפִלּוּ הַמֵּתִים שָׁבוּ וְהוֹדוּ לִי עַל שֶׁהָיִיתִי אִתָּם

עַל שֶׁדָּרַשְׁתִּי אֲלֵיהֶם, לַיְלָה-לַיְלָה,

אַף שֶׁדִּין הַמֵּת לְהִשְׁתַּכֵּחַ.

(עיבל, 56)

שמונים וששה שירים יש במחזור "עיבל", שהוא הארוך ביותר בספר החדש של גורי, שגם נתן לו את שמו. שמונים וששה, כגימטריה של המילה א-להים. זו לא נראית לי טעות, לא מקרה. גורי מרגיש, וגם מדבר, כמי שקרוב אל א-להים יותר ממה שהיה אי פעם. בשיחה איתו מוחש כאילו הוא עומד כעת בשלב צידוק הדין. בספר שיריו נראה חשבון הנפש.

בערב לכבוד צאת ספר שיריו, אליעז כהן משוחח עם המשורר. "אתה מנהל את חשבון הנפש שלך", אליעז אומר לו, "וגם את של בני דורך". גורי לא מכחיש. הוא מדבר על הימים הרעים, כהגדרתו, שעוברים עלינו. היו ימים קשים מאלה, הוא מסביר, אבל מעולם לא היו ימים רעים כאלה. ועַם שלא יכול לצאת למלחמה גם לא יוכל לעשות שלום. ועכשיו מגיע החשבון בצורת ספר.

"עיבל הוא ניסיון לעמוד בסוף חיי על הפסוק הנורא ביחזקאל "בדמייך חיי". הוא גם עריכת חשבון עם עצמי ועם האהבה הלא נגמרת שלי למקום הזה, ארץ ישראל. ומלחמת העצמאות שלא נגמרת לנו כבר שישים שנה. פעם המלחמה היתה בשבריות ונבוטים ומעט רובים, והיום פצצות אטום. פעם היתה מלחמה לאומית, והיום היא הופכת אט אט למלחמה דתית".

והוא שב ומדבר בכאב על האדמה ועל המלחמה, ועל התרבות שהולכת ונעשית תרבות של יחידים. על אחד שמנצח מאה, ועל ההישרדות, ועל המירוץ אחרי המיליון. ובתוך כל המירוץ וההישרדות והניצחונות, כבר שכחנו את האנחנו. אצל גורי זה מתחבר ישר אל הקיום הפיזי, הנוכחי: "גם מלחמות לא עושים יחידים", הוא אומר, ומזכיר את "הרעוּת" שהוא "שיר שמבקיע מתוך היחד". ואיפה הרעות היום.

לגורי מילים של משורר. ברורות כמו פרטי ענבים, יפות וקצובות כמו חיילים במצעד. אבל בין הריתמוס הנבואי הקשה, נשמע גם קולו של הזקן שבתוך העדה, תלמיד החכם, המחנך, שצר לו על חניכיו שנידונו לעצב בקוראם את שיריו, ועל כן הוא מנסה לרכך: "הספר לא מקל על הקוראים, אבל יש בו גם הרבה אמונה ותקווה, ושבועה למקום הזה. היופי של השירה- יש בו משהו שמרכך את העצב. גם שירת רחל עצובה כל כך, אבל יש בה יופי, והיופי מעביר את האדם קתרזיס ומביא אותו חזרה אל החוף, אל אהבת החיים."

אליעז אומר שליווה את הספר הזה עוד מראשיתו. המחזור "עיבל" נכתב עוד כשהארץ בערה, בשלהי מלחמת לבנון השנייה, והשירים גם הם בוערים את כאב הארץ. שיש בהם אחדות אמיתית של זמן, מקום ומילה. הוא שואל את גורי האם השיר האישי לא נשתכח בכל אלה.

גורי חושב, ומשיב כי איננו הראשון. "ביאליק של הכניסיני הוא אותו ביאליק של עיר ההרגה. אלתרמן מכוכבים בחוץ, נכתב באותה שנה של "אין עם אשר ייסוג מחפירות חייו". וכן אצ"ג, טשרניחובסקי ואחרים… אי אפשר להפריד".

ובאמת אי אפשר להפריד. את חיים גורי האיש מגורי הלוחם, את הפלמ"חניק מהמשורר. ואת שניהם מן הארץ הזו. "אינני שליח ציבור," הוא חותם, "פרקי אינו נאה וקולי אינו נעים. מגיל ההתבגרות אני צרוד מרוב צעקות. אינני יכול להגיד את המילים "הנני העני ממעש". אבל אני כן יכול לחזור לפה, לגוש עציון, המקום בו לחמתי והוא טעון לגבי, ולשתות כוס יין משובח. ולהתמלא באופטימיות, כשכל זה קורה שישים שנה לאחר צאת ספרי הראשון, "פרחי אש", ובו השיר שהוא אולי המפורסם ביותר שלי, על מחלקת הל"ה. הם נפלו פה, לא רחוק, והמחשבה הזו ממלאת אותי אימה נוראה, וכוח עצום".

 

(פורסם 06.09)