פרק ב': צוויג
"הצד הנורא ביותר בטרגדיה יהודית זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות ואינם מרגישים כל אשמה. כל המגורשים בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם. הם עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם, ואילו יהודים אלה איבדו את אמונתם זה כבר. אבות אבותיהם חיו וסבלו באשליה הגאה כי הנם עם בחירה שנועד לגורל מיוחד ולשליחות מיוחדת, והתורה היתה להם חוק ומשפט. כשהטילו אותם למדורה, אימצו אל לבם את כתבי הקודש, ובזכות הלהבה הפנימית לא היו שלהבות הרוצחים לוהטות כל כך.
…אבל היהודים במאה העשרים לא היו עוד קהילה. לא היתה להם אמונה משותפת, הם ראו ביהדותם מעמסה ולא כבוד, ולא היו מודעים לשום שליחות. הם לא קיימו את מצוות התורה, ולא רצו עוד בלשונם המשותפת העתיקה.
…רק עתה, כשהטילו אותם לערמה אחת, כשטיאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים מארמונותיהם בברלין ואת שמשי בית הכנסת של הקהילות הדתיות, את הפרופסורים לפילוסופיה מפריז ואת רכבי הכרכרות מרומניה, את שמשי הטהרה בבית העלמין ואת חתני פרס נובל, את זמרות הקונצרטים ואת המקוננות בלוויות, את הסופרים ואת מבשלי היי"ש, את הנגידים והדלפונים, את הגדולים והקטנים, את האדוקים והחופשיים, את המלווים בריבית ואת תלמידי החכמים, את הציונים ואת המתבוללים, את האשכנזים והספרדים, את הצדיקים והרשעים, ומאחוריהם את החבורה הנבוכה שסברה כי ניצלה מהקללה זה כבר, את המשומדים והמעורבים – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה שהם לא הרגישו בה, השותפות החוזרת מאז יציאת מצרים, שותפות הגירוש.
צילום: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35
אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? מהו היסוד, מה הטעם, מה התכלית של רדיפה חסרת שחר זו? גירשו אותם מארצותיהם, וארץ אחרת לא נתנו להם. אמרו להם אל תחיו בתוכנו, אך לא אמרו להם היכן יחיו. הטילו עליהם אשמה ומנעו מהם כל אמצעי לכפר על עוונם. והנה הם מסתכלים זה בזה בעיניים לוהטות בשעת בריחתם: מדוע אני? מדוע אתה? מדוע אני ואתה, שאיני מכירך ואיני מבין את שפתך ואיני משיג את דרך חשיבתך, ואין דבר המקשר את שנינו? מדוע כולנו? ואיש לא ידע להשיב".
מיהו סטפן צוויג?
הפגישה הראשונה שלי עם סטפן צוויג היתה כשהייתי בן 19. חבר מבוגר ממני אמר שכדאי לקרוא ונתן לי את הנובלה 'משחק המלכים', שממנה איני זוכר הרבה חוץ מזה שהייתה מקורית ונעימה לקריאה, אבל לא קלילה. קראתי נובלות נוספות, ולאחר מכן את הספר האהוב 'קוצר רוחו של הלב', שסימן את צוויג כסופר מעמיק התבוננות בנפש האדם, שאוהב את גיבוריו ונותן להם לקלקל את חייהם בעצמם תוך מינימום התערבות.
צוויג, שנולד ברבע האחרון של המאה ה-19 לבית וינאי אמיד, תיאר את עצמו כ'יהודי בדרך המקרה', והסיפור של העם אליו נולד לא תופס נפח של ממש בספרו האוטוביוגרפי 'העולם של אתמול' ממנו הובא הקטע המצוטט לעיל. זהו מסמך מאלף, משום שהוא מעיד בפרוטרוט על החיים בשלהי המאה ה-19, על השינויים שראו בני אותה תקופה בינם לבין הוריהם ועל תפיסתו של אינטלקטואל אירופאי את מלחמת העולם הראשונה. בעיניי הוא היה מרתק בעיקר בגלל שהוא משקף מה הייתה אירופה ליהודי המתבולל.
לאחר שנים קצרות של שלווה, להיות "יהודי בדרך המקרה" הפך באוסטריה שלקראת אמצע המאה העשרים לדבר בלתי אפשרי. צוויג, סופר ומשורר מוכשר ומוערך, שונא מלחמות ואנטי-לאומי, שהתגאה באוסף כתבי היד המקוריים של גדולי סופרי אירופה ומלחיניה ובחברות אמיצה עם חבר-סופרים שכלל את בני כל הלאומים, נאלץ לנוס על נפשו מאימת הנאצים, ואת דרכו עשה מאנגליה דרך ניו יורק ומשם לברזיל.
העולם שהתמוטט מאחריו לא היה העולם היהודי, אלא עולם של אידיליה אירופית ובה ערב-רב של לשונות, מגוון עצום של מקורות תרבות כעיתונים, ספרים ותיאטרון, ומציאות שבה פוליטיקה היא עסקם של רוזנים וקיסרים, ואילו אנשי רוח נהנים מהמון זמן פנוי.
מה ששבר את לבו של הסופר לא היה מאות אלפי הנרצחים מקרב אחיו – על קרבנות אלה כנראה שלא ממש ידע – אלא הברוטליות והטמטום שאחזו במי שחשב כי הם שותפים לתרבותו. ב-1942, עוד לפני שנודעו במלואן זוועותיהם של הנאצים, שלח יד בנפשו יחד עם בת זוגו הצעירה ממנו בשנים בעיר גלותו בברזיל, מתוך "רצון חופשי ובהכרה צלולה", כלשונו, ובשל דאבון-לבו על חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה".
קריסת עולמו של המתבולל
הוגה הדעות אליעזר ברקוביץ יצא בשצף קצף נגד ברונו בטלהיים, שטען כי אסירי מחנות הריכוז איבדו צלם אנוש. בטלהיים לא האשים את היהודים במצבם זה, אך הסביר כי הגרמנים עשו הכל – והצליחו, לטענתו – להפוך את כלואי המקומות החשוכים הללו למכונות אדם קהות רגש הדואגות אך ורק להישרדותן וחפות מכל עולם פנימי, מכל רגש כלפי זולתן, מכל חוש שאיננו דרוש לצורך השגת מזון או אמצעי חימום.
כך מתאר זאת פרימו לוי בספרו המונומנטלי 'הזהו אדם': "המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול היאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן [אחת מן הדמויות בספר. נ.א] יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבה, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד יישרך את רגליו יום-יום לעבודה. (…) רק צדיקים גמורים או מקדשי-השם יכלו להישאר חיים בלי לוותר על העקרונות ועל הערכים. אם נהגת לפי צו מצפונך, יכולת להישאר בחיים רק אם התמזל מזלך במיוחד".
ברקוביץ מקדיש ספר שלם כדי לטעון כי יהודים רבים שמרו לא רק על צלם אנוש, אלא על דמותם כיהודים. הוא מביא עדויות על שמירת מצוות וקיום אורח חיים יהודי בתוך גיא צלמוות (חלק מהעדויות, כמו זו של 'יוסל רקובר', התגלו כבדיה ספרותית. עם זאת חשוב לציין שגם חלק מעדויותיו של בטלהיים שנויות במחלוקת, ובכלל הוא התגלה לאחר מותו כבעל אישיות בעייתית במובנים רבים).
לעומתו בטלהיים, פסיכואנליטיקן ניצול מחנות דכאו ובוכנוולד, מעיד כי "האסירים הלא-פוליטיים בני המעמד הבינוני" היו הראשונים "שהתפוררו ואיבדו את אישיותם". ברקוביץ, שנעלב בשם היהודים הרבים מספור הנופלים תחת ההגדרה 'אסירים לא-פוליטיים בני המעמד הבינוני' השיב בלשון מושחזת לבטלהיים וטען כי האבחנה שלו נוגעת אך ורק למי מבין האסירים שלא היה לו עמוד שדרה מוסרי אמיתי, כלומר, מתבוללים מסוגו של בטלהיים.
לדעתו, לעומת האדוקים שלא חיו ב'סדר המערבי' הרגיל שבו מצבו הכלכלי של האדם ומשלח ידו קובעים את מעמדו בחברה, היהודים המתבוללים שחשו חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי האירופי איבדו את הכל והיו שרויים במצוקה נפשית נוראה:
"יהודי המערב [אירופה, לעומת יהודי מזרח אירופה, שברובם היו דתיים יותר. נ.א] היו במצב פסיכולוגי שונה לחלוטין. הם חבו את מעמדם החברתי לעולם 'החיצון' – גרמניה, אוסטריה וכולי. ערכיהם באו מתרבותה של הציביליזציה המערבית שבה היו שורשיהם נטועים. כבודם העצמי כולו נבע ממנה, מן ההכרה שזכו לה בחברה הגרמנית או האוסטרית. ופתאום הושלכו ממנה; העולם שחשבו כי הם שייכים אליו פשט את הרגל, מוסרית ורוחנית".
קטונתי לשפוט מי צודק, ברקוביץ או בטלהיים. קרוב לוודאי שבין האסירים היהודים היו גם אדוקים שאיבדו משמעות לחייהם או את מצפונם המוסרי, והיו אחרים שאמונתם החזיקה אותם ברף מוסרי גבוה יותר או ב'סדר' שונה, ולו במעט, ממה שניסו הצוררים הנאצים להכתיב.
כך או כך, כשקראתי את התיאור הזה של ברקוביץ, צוויג עלה מול עיניי. בגלות ברזיל, לבדו, רחוק מכל מי שהכיר בימי חייו, כשכל אמונותיו עולות בעשן. מעט אחריהן גם היהודים. פתאום הושלך מן העולם. פתאום. הכל נשבר.
ופרט נוסף, אולי לא חשוב, אולי כן: ברונו בטלהיים שם קץ לחייו ב-1990 והוא בן שמונים ושבע. פרימו לוי התאבד (כך סבורים רוב החוקרים, מיעוטם סבור שהייתה זו תאונת נפילה) בגיל 68.
מה יהודי בו?
אך לא לגנות את היהודי המתבולל באתי. אני מבקש לבחון את הנשמות הרחוקות הללו, אולי כדי שאוכל להבין את עצמי: מה קורא אליי ביצירתו של מנדלסון, מה מדבר אל לבי בספריו של צוויג.
את העותק היחיד של כתב היד לספרו האוטוביוגרפי שלח צווייג למוציא לאור יום אחד לפני שהתאבד. "זאת הרומנטיות הגרמנית שבסופו של דבר הרסה אותו" מנתח לורן סקסיק, יהודי-צרפתי שכתב ספר על התאבדותו של צוויג, בראיון לאתר הארץ, "המחשבה שלו לא היתה מחשבה יהודית, אבל הרגישות שלו, ההומניות שלו, שואבות, לדעתי, מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על עולם ומצד שני היה התגלמות של עולם; העולם הזה של מרכז אירופה, עולם שמבחינה תרבותית היה הכי גבוה, העולם של פרויד, של קפקא, של שניצלר, של יוזף רות. באיזשהו אופן זה היה עולם יהודי, וצווייג הוא גם שיא תפארתו של העולם הזה וגם מגלם את החורבן שלו".
באורח טראגי צוויג הגשים את נבואת בלעם של וגנר הטמא. את מנוחתו מצא צוויג, היהודי היקר והמתבולל הזה, בחורבנו: במותו בגלות, חשוך שורשים, חשוך קהילה והקשר, חשוך ילדים.
אזהרה: באדם זה עלולות להימצא שאריות יהדות
חשבתי שאכתוב על יהדות ומוזיקה, כי המניע לכתיבה היה היצירה המרטיטה של מנדלסון. במקום זאת יצאה לי רשומה כפולה על נשמותיהם המתות של יהודים אירופאים מסוכסכי זהות, שמשהו לא חדל מלרצד בהם את מה שיהודי בעיניי: עדינות, אנושיות, מינוריות, תהייה, אהבת החיים, אהבת האדם, סלידה מן הרע, חיפוש אחר פשר, אהבת הכתיבה, אהבת היצירה ודיאלוג. ואולי אוסיף גם מניסיוני, ולאו דווקא מניסיונם: חשיבות המשפחה, אהבת החכמה.
זו רשימת תכונות סובייקטיבית לחלוטין, אני מודה. הרי כבר גילו החוקרים ש'יהודי' הוא רק שם תואר: לרוב לגנאי אך לפעמים גם לשבח, ולפעמים כתיאור ניטרלי לגמרי – שלאו דווקא קשור למציאות.
אך מה אעשה: השאלה 'מיהו יהודי' היא שאלה פוליטית, אך השאלה 'מהו היות יהודי' היא שאלה קיומית שאני מתחבט בה. והתשובה יכולה להתברר, אולי, מהשרידים הקשים שנותרים אחרי שהגוף מתפורר, אחרי שהנשמה פורחת, אחרי ששיטפון גורף את החיות הקטנות והשיחים והסלעים הגדולים, ונותרים רק קווי המתאר על דפנות הנקיק, וכפות ידיים טבועות בעמקי המערה. זו היהדות שאני תר אחריה.
(הציטוטים ברשומה מתוך:
העולם של אתמול: סטפן צוויג, תרגום: צבי ארד. הוצאת 'מחברות לספרות', כנרת זמורה ביתן דביר, 2012
הזהו אדם: פרימו לוי, תרגום: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד, 1988
עמו אנוכי בצרה: אליעזר ברקוביץ, תרגום: אביב מלצר. הוצאת שלם ויד ושם, 2006)
אחר כך נחום 