מהפכה כושלת היא דבר איום. ראשית כל מחוסלים המהפכנים; מעט לאחר מכן כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עמם; ולבסוף פשוטי העם, הנאנקים גם כך מעולו של שלטון רודני, סובלים מהכבדת העול כדי להמית בקרבם כל רעיון על שינוי.
מהפכה מוצלחת, לעומת זאת, היא גיהנום שונה בתכלית: שם, ראשית כל, מחוסלים השליטים ותומכיהם, לאחר מכן כל מי נחשד בשיתוף פעולה עמם, ומיד מתחילים המהפכנים לחסל זה את זה מסיבות אידיאולוגיות – כי חלקם לא מספיק נאמנים למהפכה, או מסיבות אנוכיות יותר – מחשש שמי שלא יסולק מהדרך יסלק את חברו. כל אותו הזמן, בל נשכח, פשוטי העם נאנקים תחת עולו של שלטון רודני חלופי. וכל שנשאר מן המהפכה הוא הצורך הארור לזכור, בכל פעם שמגיע לחצר אדם חמוש, מה שמו של המנהיג שאליו נאמנים כעת.
מהפכה מוצלחת היא גיהנום. ילד מקסיקני לבוש כחייל, 1913.
המהפכה המקסיקנית פרצה בעשור השני של המאה שעברה, לפני כ-105 שנים, ונמשכה עד לאמצע שנות ה-20 של אותה מאה. היא החלה לאחר ששלטונו הדיקטטורי של פורפיריו דיאס, שרדה בעם המקסיקני למעלה משלושים שנה, הלך והתפורר. כהרגלן של מהפכות, מה שנפתח בתקווה גדולה לשינוי ובאור גדול על פני האנשים הפך לשנים ארוכות של חושך וצלמוות. לפחות 11 שנים נמשכה המהפכה, ובמהלכה העם המקסיקני, שבשנת 1910 מנה כ-10 מיליון איש, התמעט בכמעט מיליון נפש.
עדות נאמנה
"תשאל אותי למה, אם כך, אני ממשיך במהפכה. המהפכה היא הוריקן, ואדם שהתמסר לה הוא כבר לא אדם, רק עלה נידף שנלכד ברוח הסערה" ('אלה שלמטה', עמ' 66).
בראשית היה דיאס. אז מרדו בו מדרה, וייה ואורוסקו (1910-11). מדרו תפס את השלטון, אך לאחר שנתיים נבגד על ידי גנרל שמינה להלחם במהפכנים, הוארטה, ונרצח על ידיו (1913). הוארטה ממנה עצמו לנשיא, אך וייה, ולצדו שני מושלי מחוזות בשם קרנסה ואוברגון, מתנגדים לו ומכריזים עליו מלחמה. הם מנצחים (1914) והוארטה נסוג לטקסס, אולם אז מתגלעים חילוקי דעות בין וייה לקרנסה והאחרון מקים ממשלה עצמאית בתמיכת אוברגון. קרנסה ואוברגון מביסים את וייה, ולאחר קרבות עקובים מדם קרנסה מוכרז לנשיא (1915). אלא שאז מתגלה חוסר הסכמה בין קרנסה לבין אוברגון. קרנסה נרצח במהלך עימות צבאי (1920) ואוברגון זוכה בבחירות כלליות לנשיאות, חד גדיא, חד גדיא. בכך, פחות או יותר, תמה רשמית המהפכה המקסיקנית, אולם מלחמות אזרחים אחדות עוד המשיכו בה למשך תקופה.
מריאנו אסואלה היה שם. כסטודנט צעיר התנגד לשלטונו הרודני של דיאס, ומונה בידי יורשו, פרנסיסקו מדרו, למנהל מערכת החינוך של אחד ממחוזות מקסיקו. לאחר שמדרו נרצח הצטרף אסואלה כרופא לאחד מגדודיו של פנצ'ו וייה שביקשו להשיב את שלטון החוק.
אבל בסביבות 1916 הוא תפס מה עומד לקרות: המהפכה תימשך ותתהפך על מהפכניה. הוא חדל מפעילותו הפוליטית, היגר לאל-פאסו, טקסס, ושם כתב את 'אלה שלמטה' שבתחילה פורסם כרשימות בעיתון ורק מאוחר יותר אוגד לספר וזכה להכרה גורפת.
חד גדיא, חד גדיא. כמה גנרלים וקולונלים מן המורדים, 1913. במרכז: פנצ'ו וייה
הרשימות הללו, הכתובות ללא קישוטים מיותרים, ללא התיפיפות פילוסופית ובסגנון מחוספס של לוחם ומהפכן, מתארות ללא כחל ושרק את הדקדנס, תהליך הסיאוב של המהפכה והמהפכנים. ואולי משום שהרגישו כי יש בהן עדות נאמנה יותר מאשר דברי הלל וחנופה ריקים מתוכן, הכתירו המקסיקנים את 'אלה שלמטה' ל'רומן המהפכה'.
נשק רעב לעוד
"כל זמן שאתה רק עם קומץ האנשים שיש לך פה, ימשיכו לראות בך לא יותר ממנהיג שולי של חבורת מורדים קטנה. המהפכה בטוח תנצח. ואחרי שהיא תיגמר יגידו לך, כמו שמדרו אמר לאלה שעזרו לו: 'תודה רבה ידידי, עכשיו תחזרו הביתה'".
"זה בדיוק מה שאני רוצה", [אמר דמטריו], "שרק יעזבו אותי בשקט לחזור הביתה" (עמ' 47).
גיבור הספר, דמטריו מסיאס, איננו גיבור. הוא אדם שעוצב בידי הנסיבות והיו לו מספיק כישורים – ומספיק מזל – כדי לנצח כמה וכמה קרבות שהקנו לו את הילת הלוחם האלמותי. ביתו נשרף לאחר שהביע התנגדות לדון המקומי, אשתו ובתו נמלטו מבעוד מועד והוא הקים לו סיעת מורדים. מי הם מורדיו? האם הם לוחמים עזי נפש ואצילי הליכות, הטובחים בנאמני משטר בימים וקוראים את כתבי המהפכה בלילות?
התנ"ך נותן אבחנה מדויקת ופואטית. כאשר נשמע כי דוד עומד למרוד בשאול, חוברים אליו הריאקציונרים: "ויתקבצו אליו כל איש מצוק, וכל איש אשר לו נשא [נושה] וכל איש מר נפש – ויהי עליהם לשר". אין ארוחות חינם ואין מרידות בזול. הראשונים להיקרא אל החרב יהיו אלו שאין להם מה להפסיד. חבורת הבלויים של מסיאס מורכבת מפושעים נמלטים, הרפתקנים חסרי עכבות, אנשים נעדרי מוסר אפילו בינם לבין עצמם. זהו שאוֹל רכוב על סוסים.
אם בתחילת הדרך קיבלו הכפריים באהבה את 'משחרריהם', לאחר כמה שנים של לחימה בלתי פוסקת – שהשחיתה הן את המחזור החקלאי והן את הביטחון הכלכלי הדרוש למסחר – בשעה שהלוחמים נכנסים לכפר הכל מסתגרים מפניהם והם נאלצים לכבוש את דרכם, את מזונם ואת שעשועיהם, בנות הכפר. הנשק, ששימש למאבק בשלטון ובהמשך הופנה לשוד עשירים ואחר כך לשוד מכל הבא ליד, הפך לאליל רעב שאינו זקוק לסיבה כדי לפעול ואינו נותן דין וחשבון לאיש על תאבונו, שלעולם אינו בא על סיפוקו.
"תושב המקום היה מוטל פרקדן על אם הדרך ובמצחו חור קטן שחור שותת דם. (…) אותו אומלל ששכב שם מת בעליל היה שמש הכנסייה. אבל, איזה מטומטם! הכל באשמתו… מי היה מעלה בדעתו, בכל הכבוד, ללבוש מכנסיים, מקטורן ומגבעת? הרי פנקרסיו לא מסוגל לראות מין גנדרן שכזה מול העיניים שלו!" (עמ' 103).
דמטריו מסיאס הוא גיבור שרק רוצה ללכת הביתה. תמונת אילוסטרציה.
דמות יוצאת דופן היא דמותו של לואיס סרוואנטס, שיש האומרים שהיא עשויה בצלמו של אסואלה עצמו. חייל שערק מן הצבא והצטרף למהפכנים, מלומד, אידיאליסט ופטפטן נוראי. חלק ניכר מהעלילה משתקף דרך עיניו התמימות יחסית. שוב ושוב הוא מנסה להטות את לב מפקדו דמטריו לבחור צד במהפכה, ושוב נתקל בחומת הציניות המפוכחת של זה שיודע כי למהפכה אין צדדים אלא רק קרבנות.
המבט החיצוני שלו, המבקש כל הזמן אחר תכליות ומטרות ומזכיר את האידיאלים של המהפכה, מעמיד אותם בהעמדה מגוחכת מול המציאות שבה המהפכנים הדגולים מסתובבים כקבצנים לבושי בלואים מכפר לכפר בחיפוש אחר אוכל, נתקלים אקראית באויבים מזדמנים וטובחים ללא רחם, פעם בזה ופעם בהוא. "אם מישהו סוחב רובה וחגורת תחמושת מלאה כדורים, ברור שהוא הולך להילחם. נגד מי? בעד מי? למי אכפת בכלל!" (עמ' 128).
חברה רמוסה
מי הם 'אלה שלמטה'? בתחילת הספר מתואר מארב מוצלח שטמן דמטריו לסיעה של 'פדרלים', תומכי משטר, והוא קורא לעבר כוחותיו בזעם לירות על "אלה שלמטה". המשל ברור: עד עכשיו נאמני השלטון היו למעלה, ולאחר המהפכה הם ירדו מטה. גלגל חוזר בעולם.
אלא שעם התקדמות העלילה נראה כי מי שלמטה באמת, הוא מי שאף פעם לא יתעלה משם. כאשר סרוואנטס מנסה לשכנע את מפקדו להצטרף לאחת הסיעות, הוא מוכיח אותו על כך שאינו תופס כי המהפכה היא גם ההזדמנות האישית שלו לעשות לביתו. המנהיג הבא, הוא מזהיר את דמטריו, יעלה לשלטון וזה יהיה דברו: "עכשיו כשהשגתי את המטרה שלי, תלכו ותאחזו באת ובמעדר, תמשיכו לחיות בקושי, תמיד רעבים ובלי בגדים, כמו שהייתם קודם, בזמן שאנחנו, אלה שלמעלה, נעשה כמה מיליוני פסו" (עמ' 47).
העם הוא תמיד למטה. הוא רמוס תחת שלטון רודני, הוא רמוס תחת המהפכה, והוא ימשיך להיות רמוס גם תחת השלטון הבא. תמונת המציאות שרומן המהפכה מצייר, מניסיונו האישי של מחברו ובזמן אמת, נעדרת פאתוס והמנונים מרגשים, נעדרת חמלה. אלו הם פניה של חברה שאיבדה את איזוניה ובלמיה, והיא הולכת ומידרדרת אל מלחמת כל בכל. אלו הם פניה הבוכיים של המהפכה.
אלה שלמטה
מריאנו אסואלה
מאנגלית: יוסי טל
חרגול 2015, 172 עמ'
(הביקורת התפרסמה לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 15 באוקטובר 2015)
אחר כך נחום 