יומן ספר | פרק ב'
השירה הייתה שם גם כשהייתי חולה מאוד.
אני זוכר ערב אחד באותם ימי חושך. יצאתי מאירוע הקראת שירה של משיב הרוח שהיה מאוד לא מוצלח ולא ידעתי אם בגלל התוכן המשמים, הדיבורים המאכזבים או מצב הרוח שלי. מאוחר יותר הבנתי שזה העצמי שלי, שאומר שהוא לא מוכן לבזבז את זמן חייו על חוסר בהירות.
זה היה על סִפהּ של התהום, כשעוד לא העזתי לקפוץ מהגדה הבוערת ומנגד עוד לא ידעתי אם כשאנחת, תהיה קרקע מתחת לרגליי. בלבי נפרדתי מן העולם. בחוץ, תחת עץ אקליפטוס, פגשתי את מלכה שלבה הטוב נשקף בעיניה. שהחיוך שלה ותלתליה עשו בי תמיד שמחה ותום.
אני רוצה לספר לך בעצמי ושלא תלמדי על הסרטן שלי ממודעת האבל, אמרתי לה. שמעתי את הצליל הזה, הצליל שאי אפשר לטעות בו, של לב שנסדק. אתה תחייה, מלכה אמרה, אתה תחייה. אני אשמח מאוד, השבתי בנימוס.
~~
אחד המעשים הראשונים שעשיתי כאשר נודע לי על הסרטן היה לשלוח את השירים לחברי הטוב. אנא בדוק אם יהיה אפשר להוציא אותם לאור, כתבתי לו, ואם אפשר, עוד בטרם. שאספיק ללטף את הכריכה. שאלחץ את ידי האנשים המברכים והדומעים. שארגיש שהשארתי משהו בעולם, גם אם הוא צרור שירי בוסר שנכרכו עבורי ברחמים. מצאתי את הדואר ששלחתי לו אז. חתמתי: "תודה חבר. עוד יבואו ימים טובים ונלך ברוח ובאור הרב ונצחק ולא יהיה עוד דבר על פני האדמה".
הוא אמר שיעשה זאת, אולם מאז לא חזר אליי. אני שלם עם החלטתו. אולי רצה למנוע ממני את האכזבה שבדחייה אחר דחייה, אכזבה שחוויתי בעצמי עשור מאוחר יותר. אולי ראה שמצבי משתפר וכבר אין צורך בסיכומים. ואולי הבין, כמו שהבנתי אני באיחור, שאי אפשר לאדם אחד להוציא לאור את שירי חברו. שירה היא מעשה אינטימי של אדם עם עצמו או עם אדם אחד אחר. כמו אהבה, שאינה יכולה להתחלק.
~~
ודווקא בעת הרעש, כאשר אני יוצא ונכנס בעיניים עצומות מתוך מכונת הפט-סיטי הגדולה, שרוח קרה נושבת בה כמו מוות ואני שכוב על גבי כמו אל מצרי, שתי ידיי מגוננות על לוח לבי וראשי כבד כעופרת ורק השלפוחית, המפוצצת בחומר מסמן, מאותתת כי אני עדיין חי, דווקא אז כמעט שלא כתבתי שירים.
אולי כי את כוחי שמרתי למאבק חשוק השיניים והנואש על החיים. אולי כי את הדיבור על המוות, זה הרומנטי, המאוס עליי כיום, החלפתי במלחמה חסרת פשרות בכיעור הזה. ובחפירות קשה מאוד לכתוב. היד רועדת, הגוף מכווץ שלא להיפגע, האדמה מזדעזעת מכובד הפגזים הנוחתים. מי יוכל לשדל כך את לבו.
~~
אבל בלילה הפחדים עלו. יותר מכל, פחד ההמתנה. ומי שלא חלה לא יבין. המתנה לטיפול הראשון. המתנה לכאבים בלי לדעת מה תהייה עוצמתם. מרווח ההמתנה בין שליפת פרפר המחט מכיסוי הפלסטיק לבין החדירה הכואבת לוורידי גב היד. המתנה לשקית המטפטפת רעל שתתרוקן אל הגוף. המתנה לנשירת השיער. המתנה לתוצאות הבדיקה. המתנה לתוצאות עוד בדיקה, ועוד אחת.
אם יש מה שקשה לצאת ממנו לאחר הסרטן זוהי תחושת ההמתנה. כמו ילד שהוכה אתה מחכה למכה שתנחת שוב. לכן מאז, כבר עשר שנים, הרופאה שלי מסיימת את מכתביה באישור הנחרץ: בריא. בטוב לבה ובתפילותיה היא אומרת: אל תחכה עוד. אל תמתין. המכה לא תבוא.
~~
וכעת, עם הספר, שריר ההמתנה נדרך שוב. אינני יודע מדוע. אולי כי אני שב וקורא את השירים של לפני ואחרי ומנסה למצוא בהם את עקבות חיי. אולי כי הספר סוֹכֵם חמש עשרה שנים, וסיכום תמיד נדמה כסוף. אולי כי הנה, אני מרגיש שהשארתי דבר בעולם, וכעת מה.
אתה תִּחייה, אתה תחייה.
~~
בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי מִלִּים שֶׁל שִׁיר.
מִלִּים מֻפְלָאוֹת. מָצָאתִי בָּהֶן נֶחָמָה
וְנִמְלַטְתִּי מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי מִן הַמָּוֶת
וְנִמְלַטְתִּי מֵהַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁמְּטִילוֹת הַשִּׁטִּים
וּמִפִּרְחֵיהֶן הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים.
כֵּיצַד יְכוֹלוֹת מִלִּים קְטַנּוֹת לְהָסִיר אֶת מַר הַמָּוֶת
וּמַדּוּעַ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהִזָּכֵר בָּהֶן כָּעֵת
בְּעוֹדִי עֵר וּמַמְתִּין.
אחר כך נחום 