דמו-דמו-דקונסטרוקציה

החל מיומה הראשון, אינני מצדד במחאה ה'חברתית' ומי שעקב אחרי היומן הזה ודאי יכול היה להבחין בכך. אינני מאמין לה, מטעמים של חשדנות יהודית, חשדנות ימנית-מתנחלית או סתם חשדנות אישית-פרוידיאנית-פתולוגית בלתי נשלטת. זכותי. עם זאת, אני מוצא לנכון לפרגן לה על הישגיה: היא אילצה את הממשלה, ללא ספק, להניח על שולחנה את הנושא הכלכלי  ואף העלתה את הנושא החברתי לדיון ציבורי. אלה שני הישגים בלתי מבוטלים. אחד מנציגי הסטודנטים אמר לי היום כי תפקידם כעת הוא לוודא שההצהרות השונות אינן נשארות על הנייר, אלא גם מיושמות. פייר.

מה שרציתי לכתוב כעת הוא שהחשדות שלי מתבהרים, גם לעצמי. ההופעה בסוף השבוע של החמישייה הקאמרית בפני (עשרים אלף?) המוחים בכיכר רבין ציירה לי יפה-יפה מדוע אני כה סולד מצורת המחאה הזו. גם ידידתנו דפני ליף עזרה לא מעט. הנה זה כך:

דקונסטרוקציה (מילולית: שלילת מבנה, אולי 'פירוק') היא אחד מיסודותיו של הפוסטמודרניזם. המון מילים נכתבו על השיטה הפילוסופית הזו, שגם הפילוסופים לא בטוחים בעצמם מה היא, אולם מקובל להתייחס אליה כערעור על הסדר הקיים. פירוק השיטה הנוכחית, לאו דווקא כדי לבנות דבר חדש וטוב במקומה, אלא משום ש'יציבות' פירושה שיש דבר 'נכון', ואילו הפוסט כופר בהיות דבר 'נכון'. הכל ניתן לפירוק.

בואו ניתן דוגמה. במאות התשע עשרה וראשית העשרים סיסמת המעמד הפועלי היתה "עולם ישן עדי יסוד נחריבה", משום שזה מאס בשיטות הישנות, אוליגרכיה, מונרכיה ושלטון דת, למשל, ונהה אחר שיטות חדשות, 'טובות' יותר, כגון סוציאל-דמוקרטיה, קומוניזם ודמוקרטיה ליברלית. השיטה הישנה התחלפה בשיטה חדשה. האלוהים, המושל והמלך הוחלפו באוטופיות חברתיות.

תרבות הפוסט פרצה בעקבות רקבונן של השיטות החדשות ובמקביל להסתאבות שלהן. התרבות הזו לא מאמינה בשיטות, משום שכל שיטה בעולם מונעת על ידי אנשים, ואנשים טבעם רע והם עתידים להשחית. לפיכך נוטה הפוסט לאנרכיזם, שעקרונותיו הם חירות, שוויון, סולידריות וניהול-עצמי. שיטותיו הן ציניות, הטלת ספקות בכל, שחיטת פרות קדושות וייאוש. כן, ייאוש הוא שיטה.

והנה אנו מגיעים למערכון שהעלו חברי החמישיה הקאמרית. כותבו הוא אתגר קרת, סופר פוסטמודרניסט ישראלי מצליח ומוכשר ביותר. המפורסמים שמשתתפים בו משוחחים על הנוסטלגיה של 'כיכר רבין'. "אלה היו הימים… היה אז ריח של שינוי. גם עכשיו יש". אבל הציניות מגיעה מיד: "לא, זה הבמיה שמנשה הכין".

מה פירוש הבמיה הזו, שחוזרת במערכון ומטרידה שוב ושוב? זוהי הסתמיות. התחושה העקשנית שאין תקווה, אין שינוי, אין תמורה, אין עבור מה להילחם. יש במיה- תבשיל סתמי שריחו נודף. כשאחד המשתתפים אומר לרעהו "שלום" הוא מגיב כך: "בלי שלום, עדיף אהלן. במציאות של היום שלום נשמע קצת… חתרני".

זהו קולו של הייאוש התל אביבי. ייאוש לאחר ניסיון שלום אוסלו שכשל. ניסיון בניית החברה האוטופית, המודרנית והחילונית שנמוג, ובמקומו מה שקיבלו השמאלנים האומללים הוא מדינה בה יש מאבק על רחובות נפרדים במאה שערים ומבצעי 'תג מחיר'. מציאות קשה, ללא ספק. אולם הם נהנתנים מכדי לוותר על מותרות למען רעיון, עצלנים מכדי להילחם על אידיאל ומפורדים מכדי להתלכד סביב רעיון. זו לא החילוניות שהרתיעה אותי במחאה, זה הייאוש הפוסטמודרני.

נכון, המאבק זכה לתמיכה רחבה ואילו מרבית שדרות הציבור אינן טבועות כה עמוק בייאוש. רובו המוחלט של הציבור בישראל הוא ציוני, מחבב את המסורת שלו ומרגיש תחושת שייכות מסויימת למגזרים אחרים. המחאה זכתה לתמיכתו משום שהוא הרגיש שאכן יש פה אי-צדק. אולם הגרעין התל אביבי, מוביל המחאה וקובע הטון שלה, לא מעוניין לפתור את הבעיה. למעשה, הוא לא מאמין שיש לה פתרון, גם לא החלפת הממשלה, כפי שחוששים בימין. הוא יודע רק מה ריחו של הייאוש, שהוא כריח הבמיה, סתמי ומדגדג.

לכך מצטרפת חוצפתה הבלתי תיאמן של דפני ליף. "אתה חי על חשבוני, אתה משתמש בי ובעמי כמקפצה", פנתה ליף לראש הממשלה בשבוע שעבר. מאיפה העוז לדבר כך אל מי שעומד בראש המדינה, שזכה לאמונו של רוב מוחלט של הציבור וחורץ את גורל המדינה יום-יום? גם זה אחד ממאפייניו של האנרכיזם: אין חשוב ולא חשוב, אין מנומס ולא מנומס, אין מכובד ולא מכובד. כולנו בני אדם, כולנו עשויים מאותו החומר. אין לדפני ליף אלטרנטיבה אמיתית למצב כלכלי מתוקן. בהתחלה חשבנו שזה משום שהיא 'אותנטית' וזועקת את זעקת העם, ואין לה הכלים לספק אלטרנטיבות. עכשיו מובן: היא מונעת מהרצון הפנימי, הבלתי מוסבר, ליצור דקונסטרוקציה למציאות.

למחאה כזו, בטח שאינני שייך.

{והערה קטנה: הביקורות השונות שנשמעות על מסקנות ועדת טרכטנברג חדשים לבקרים, הן מימין והן משמאל, רק מחזקות את התחושה כי ביקורת מסוג זה נשמעת תמיד על מי שמעז לומר משהו. מי שינסה, כמוני, לקרוא את האותיות הקטנות בביקורות הללו, יגלה סבך של תקנות, חוקים ובליל בלתי מובן של הנחות שנשענות על פרשנויות. כלומר: אין דרך אחת לקרוא את המפה הכלכלית. מה שמוביל למסקנה פוסט-מודרנית למדי, נרטיבית: טרכטנברג נקט בקו נרטיבי אחד, וכל מי שיש לו נרטיב אחר ממהר לקפוץ עליו ולנשוך אותו- אולם אין מובהקות לשום צד}

יש שליט, אין מנהיג

החל מהבוקר אני מסתובב כאבל בין חתנים.

בשעה האחרונה היתה אצלנו ברדיו תכנית ד"ש עם שיר. "התקשרו אלינו ואמרו כמה אתם שמחים על עסקת שליט", אמר רועי בן חמו המקסים. זו תחושתו של כלל עם ישראל בשעות אלו.

אבל אני הלום דאגה. על הגאווה הלאומית אינני מדבר, אולי היא לא שווה את המחיר. גם לא על האסטרטגיה החשובה שלא לנהל משא ומתן עם ארגוני טרור, כנראה שגם הערך החשוב הזה, ערך ששווה חיי אדם, איבד מכוחו עם השנים בהן גלעד שליט נעדר.

אני הלום דאגה מהסיבה הפשוטה שראש הממשלה נתניהו, כאשר רובו של עם ישראל עומד מאחוריו, בחר להחליף חיים בחיים. תחושתי היא שהעסקה התאפשרה בשל ההערכה הבלתי מודעת של אזרחי ישראל כי ישנו מחיר, אך מי שישלם אותו יהיו המתנחלים.

מדינת ישראל והשב"כ יידעו להתמודד עם מחבלים בעזה. גם עם ההשפלה הקשה שבניצחונו של חמאס ויכולתו לכופף את מדינת ישראל וצבאה החזק. אולם הם לא יוכלו להתמודד עם פיגועים 'ספונטניים', כאלה שיבוצעו בצורה מאולתרת: עם  M-16 אחד ומכונית. עם סכין בין השיניים בקפיצה מעל גדר.

עם ישראל שלח למעלה ממאה מחבלים לשטחי יהודה ושומרון ולמזרח ירושלים. שם ההורים שלי גרים. שם גרים רבים מחבריי. שם גרים שרידי משפחת פוגל, רק מאות מטרים וגדר מתכת לא אינדיקטיבית מפרידה בינם לבין המבקשים לרצוח אותם. וכעת נוספו להם מאות בעלי ניסיון.

אני מאמין לראש השב"כ כשהוא אומר ש"רמת הסיכון שישראל נוטלת על עצמה בשחרור המחבלים היא רמה שניתן להתמודד איתה". בצער אומר שעם ישראל נכון להתמודד עם רצח כמה מתנחלים תמורת הבטחת שלומו של חייל.

רק דבר אחד אני מבקש: אל תדברו על 'ערבות הדדית'. זו אינה ערבות אלא העדפת דם על דם. זו התערבבות מסוכנת של תכניות ריאליטי, שם 'אהובי הקהל' זוכים בפרסים יקרי ערך, לבין החיים שלנו, של החיילים והאזרחים שלנו, אפילו שהם אזרחים סוג ב' שגרים מעבר לגדר ההפרדה.

"למדנו מהטעויות של משפחת ארד", אמר נעם שליט, וידע היטב מה אמר. למשפחת ארד לא היתה תמי שינקמן, דוברת. לא היה שמשון ליבמן, ראש מטה, לא היה מערך משומן היטב של יח"צנים ורכזי פעילות. נכון, גורלו של רון ארד עצוב ונורא, להבדיל מגורלו, אני מקווה, של גלעד, זאת בזכות הבאת תמונתו, דיוקנו, סרטי הוידאו שלו ושל משפחתו לכל בית בישראל.

השאלה היא מה המחיר שישלמו אחרים. ולאסוננו, הוא עומד להיות גבוה.

~~~

אני מצרף פה את השיר המתאים ליום הזה. לא "יותר מזה אנחנו לא צריכים", השמח, אלא "בדרך הביתה". הנה בא עוד יום שמח. משוגע על כל הראש.

גם הרשומה של אריאל סרי לוי מומלצת. חג שמח.

תחילתה של אנרכיה פוגענית

 

אני לא כל כך מבין מה הולך פה.

היתה מחאת יוקר המחיה. היו העגלות. היה הקוטג'. הממשלה עשתה ועדת טרכטנברג. המפגינים הקימו ספיבק-יונה. לא קיבלו את המלצות טרכטנברג. הבטיחו שביתה ב-1 בנובמבר. אוקיי.

אבל עכשיו זה דבר אחר לגמרי. זו אנרכיה.

 

המתמחים שובתים, ולא מזיז להם כלום. כן, הם מתפטרים באופן יחידני. אהה. עופר עיני מחליט להשבית את המשק, עוד לפני שעשה צעד הידברותי כלשהו, בגלל עובדי הקבלן. זה בסדר, זה צודק- אבל למה ללכת ישר על שביתה? עכשיו גם הסגל הזוטר ישבית ליום את הלימודים האקדמיים.

רבותיי, זו לא מחאה, זה לא ניסיון לשינוי, זה לא צדק חברתי. זו התעללות בנו, האזרחים, שלא יכולים לקבל שירותי בריאות, שלא יכולים ללמוד, שנאלצים להשתתף בשביתות גחמניות על פי מצב רוחו של יו"ר ההסתדרות.

האוצר לא בסדר? נכון.

האוצר מורח משאים ומתנים? סבבה, צודקים.

אבל זו לא סיבה לא להתחיל אותם בכלל. זו לא סיבה לפתוח את המשא ומתן בשביתה. זו לא סיבה לנצל את המחאה האזרחית המוצדקת (ושמן הסתם תקבל מענה ממשלתי בשנה הקרובה), ולהפוך אותה לקרדום לחפור בו לתוך הכיס שלנו. וזה מה שהאוצר אמור לעשות: לשמור על הכיס שלנו.

 

מה אני מצפה: שהאוצר לא יזוז מילימטר. שיימצאו אלטרנטיבה לרופאים המתפטרים, ויתגמלו את הרופאים שיבואו במקומם- אבל במידה מתאימה לתגמול שהם עומדים לזכות לו בשנים שלאחר מכן. שמישהו עם שכל ישר יעשה שם סדר, אולי ראש הממשלה, אולי סגן שר הבריאות. סך הכל הם שליחים, שלי ושלכם, כדי להסדיר את העניינים האלה.

שיעקפו את עיני והשרירים המנופחים שלו. שיצליחו לסכל את השביתה הגדולה שהוא מתכנן, ובינתיים יגישו הצעת חוק לפירוק חברות הקבלן האכזריות. מישהו מימין דווקא. אולי מירי רגב. ישקם לה את התדמית.

שיסגרו מהר ובשקט את התוספת לסגל הזוטר. יאללה, זה כבר סיפור ישן. תוסיפו תקציב, קבלו חלק מהדרישות. לא כולן, רק את המוצדקות.

זה הכל. תנו לחיות בשקט. תודה.

 

והאיש חנן ענו מאוד

עדיין אין בי מילים לדבר על מותו של חנן. ממש כך, מותו. ערב יום הכיפורים. מותו. הרי הוא היה כאן. ביקש ממני לשבץ לו שירי ארץ ישראל בין דברי השירה שלו. למצוא לו ביצוע מיוחד של הגבעטרון או אסתר שמיר, לחשוב יחד איתו על שיר מתאים לנושא, אבל לא משהו דתי דווקא, משהו ארצישראלי. חנן.

הוא היה יפה מאוד, האיש הזה. היתה בו חיות, היה בו זיק. אני צעיר ממנו בארבעים שנה. הוא מין אגדה כזו. עבורנו, הצעירים, האנשים האלה, "מייסדי-", "מראשי-", "מייצגי-", הם כמו מוזיאונים חיים, כמו דינוזאורים שהתגלגלו לבינותינו. אנחנו לא יודעים איך להתייחס אליהם כל כך. הולכים מסביבם. "אתה רוצה לשתות משהו, חנן? תה?", והוא מנענע בראשו.

וכשגילה על הסרטן, לא הרבה אחרי שהתחיל לשדר, היה אנושי כל כך. פוחד, כמו בן אדם שיודע את ערכם של החיים. כמו הילד שהוברח מכפר עציון. אבל אמר: 'יש תקווה'. האמין שיש תקווה. שהדי במרומים: ניסיתי לעודד את רוחו. לא שיקרתי. אמרתי לו שגם על מחלת הסרטן אפשר להתגבר, והיו מקרים. אמרתי אמת. חייך, התעודד מעט. בפגישה הבאה אמר: "דיברתי עם הרופאים והם אמרו שזה סרטן שונה מזה שציינת. אבל אנחנו לא צריכים לפחד". הוא לא רצה למות, הוא אהב את החיים ואת העשייה שלו. הוא דיבר אל נשמתו שלא תפחד.

~~~

כל כך עצוב חוסר ההבנה שאנשים לוקים בו לפעמים.

איני יודע אם השנאה כלפיו החלה בשל פעילותו בגוש אמונים, תנופת ההתיישבות שהיה שותף לה, היותו חלק מתנועת חירות, וזו יצרה יש מאין את הסערה סביב  הציטוט מפיו בפורים תשנ"ד- או להיפך, הסערה היא זו שגרמה את השנאה. עמדתי תמה ומבולבל לאחר מותו, וקראתי את הדברים הבאים, שכתבה המגיבה אסתי סגל באחד מבלוגי התקשורת הנקראים ביותר, 'וולווט אנדרגראונד':

אני הייתי מאוהבת בו מאז ילדותי, עת בטלוויזיה השחור לבן של הורי הוא הפציע באיזו תוכנית עם צעירים (של אז) בשנות השבעים וציונות שלו התחברה כל כך לשלי. ונתנה לה מילים ודבקות. אחר כך, אני זוכרת פגישה איתו, כשהגעתי כפקידה פלוגתית לבקר חיילים שלי בסדרת חינוך בנתניה, ונכנסו ביחד דרך השער וכל כך התרגשתי. ואחר כך בעיניים נוצצות ומעריצות תליתי את מבטי בעיניו המאירות. עברו עשר שנים ובהפגנה של שלום עכשיו באזרוח התנחלות "הר ברכה" כשאנחנו צעקנו בקצב "זה לא שלכם" והוא מולנו, עם החיוך המדבק והעיניים המאירות אומר "זה שלנו, וגם שלכם" הסכמתי איתו (על העובדות לא על המסקנות)
ואז – בפורים הנורא ההוא, על מסך הטלוויזיה הוא נכנס לחדר עם בקבוק יין ביד וחיוך בעיניים מאירות "פורים יהודים, מצווה לשמוח".
ואת המראה הזה והמשפט הזה לא אשכח עד יום מותי. אצלכם קורעים קריעה. אצלי הקריעה היתה של לב. שלי.

לא אוכל להגיד הרבה יותר מאשר: זו לא היתה דרכו של חנן. הוא לא היה שונא, הוא לא היה שופט אדם בשל ביטוי אחד, ש(זה מדהים כמה הביטוי נשחק) הוצא מהקשרו. הוא היה סולח אם היו מתנצלים. מדהים כמה אפשר לראות אור בעיניו של אדם- ולא לשפוט אותו לטוב בשל כך.

ערב יום הכיפורים הזה, אני שואל עצמי: אנו יכולים לגשר על הפער? אנו יכולים לשכנע בכנות, באהבת האדם שבנו, על אף היותו מתנחל, שמאלני, ערבי? אני בטוח שעם מותו של חנן, היכולת הזו נגרעה מאיתנו עוד מעט.

~~~

כמה יקרים בעיני דבריו שנאמרו לקראת מותו. "אם תוכלו לזכור אותי במשהו, זכרו אותי בדבר אחד: שרציתי להיות טוב. שרציתי להיות טוב". והאמירה הענווה הזו, אין כמוה להביא את דמותו האמיתית של האיש, זו שמעידה עליו יותר מאלף עדים וציטוטים.