על הקבר

מילות השיר הזה פשוטות מאוד. אולי פשוטות מדי.
אבל מה שמיוחד בדון מקלין, אחד הזמרים האמריקאים האהובים עליי, הוא היכולת שלו לקחת מילים פשוטות יחסית ולחן פשוט יחסית, ולהרכיב מהם יחד יצירת אמנות המטלטלת את הנפש.
העזתי לתרגם את השיר, בעזרתה של שרית אהובתי. הרי הוא לפניכם.

על הקבר / דון מקלין
תרגום: נחום אבניאל

על הקבר שחפרו לו היו פרחים
בצבעי קיץ בהירים, שנאספו ממורדות הגבעה,
והאדמה החומה הבהיקה בהלבינה
בקצה המצבה.
והוא אינו.

כאשר מלחמות העם שלחו אותותיהן
והוא עוד לא בן עשרים, נענה לקריאה,
גאה באמון שנתן באומה.
הוא אינו,
אך הנצח מכיר בו
ויודע את מעשינו.

והגשם נשר כפנינים על עלי הפרחים
משאיר עקבות בוץ חומות במקום שבו
יבשה האדמה.
בעומק השוחה הוא חיכה שעות
נאחז ברובה, מתפלל שלא למות,

אך שתיקת הלילה התנפצה באש רובים
ורימוני יד קרעו את האוויר.
זה אחר זה נטבחו רעיו,
כבחדר מתים של נחתים
הוא עמד אז, לבדו.

והתחפר עמוק יותר,
עמוק יותר בְּפחד
"הם לא יכולים לתת לי למות!
הם לא יכולים לתת לי למות כאן!
אכסה את עצמי
בבוץ ובאדמה הזו.
אכסה את עצמי! בעצמי אני יודע
שאינני אמיץ.
האדמה! האדמה!
האדמה היא קברי".

על הקבר שחפרו לו היו פרחים
בצבעי קיץ בהירים, שנאספו ממורדות הגבעה,
והאדמה החומה הבהיקה בהלבינה
בקצה המצבה.
והוא אינו.

ההצגה גורודיש: אנחנו מגש הכסף

Gorodich
מתוך ההצגה גורודיש. צילום: ז'ראר אלון

 

קטסטרופות אף פעם אינן מתרחשות בשל טעות של אדם אחד בלבד. במלחמת יום כיפור, למשל, כמעט כולם טעו, החל בראש הממשלה וכלה במפקד האוגדה. ראשון לכולם ראש אמ"ן היהיר, אלי זעירא, שדחה את כל הסימנים המקדימים ונורות האזהרה המהבהבות משום שהייתה לו 'קונספציה' כי המלחמה לא תפרוץ. גולדה שגתה כאשר לא העריכה נכונה את סכנת המלחמה ולא שעתה לאזהרתו המפורשת של המלך חוסיין; דדו הרמטכ"ל לא הכין את הצבא כיאות; שר הביטחון דיין הטיל את כובד משקלו נגד מכת-מנע וזרע פאניקה בחזיתות; מפקד האוגדה שרון ניהל מלחמה פרטית והתייחס לפקודות כהמלצה בלבד; מפקד האוגדה ברן העביר דיווחים לא מדויקים ונכשל במתקפת הנגד. שמואל גונן, גורודיש, אלוף פיקוד הדרום ומפקדם של שני האחרונים, פשוט לא הצליח לפקד.

"הוא במקרים רבים מאוד איבד את השליטה על עצמו. היחס לקצינים, לאנשים שהיו בחמ"ל, לא אִפשר לאף אחד למלא את תפקידו" העיד לאחר המלחמה סגנו, תא"ל אורי בן ארי, שתיאר "פחד לעשות דבר הקטן ביותר… מניעת כל אפשרות של קצין מטה לבטא את דעתו בצורה חופשית. למעשה נמנעה, כתוצאה מדרך התנהגותו של האלוף, עבודת מטה כלשהי" (מובא בתוך 'זמן אמת', ברגמן ומלצר, הוצאת ידיעות אחרונות, 2003, עמ' 62). בשל המצב הקטסטרופלי בפיקוד הוצמד לגונן לאחר יומיים של כישלונות הרמטכ"ל לשעבר, חיים בר לב, שמונה ל'מפקד 'חזית הדרום'.

אלוף שהוא בורג

גורודיש היה גיבור מלחמת העצמאות שזכה בעיטור העוז במלחמת קדש וכבש חלקים נרחבים מעזה ומסיני בששת הימים, אז דרך כוכבו. הוא מונה לאלוף פיקוד הדרום כשלושה חודשים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור, כשהוא מחליף בתפקיד את אריאל שרון, שפרש מצה"ל לטובת החיים הפוליטיים ובינתיים הונחת כמפקד אוגדה במילואים – תחת פיקודו של גורודיש. החיכוכים בין שרון – שהחל משלב מסוים בקרבות לא ספר גם את הרמטכ"ל – לבין גונן שניסה "לאלף סוס פרא משתולל" בעיצומה של מלחמה הם מן המחדלים החמורים והדוקרים ביותר את העין ואת הלב.

את המסקנות העגומות מן המלחמה חרצה בלשון יבשה ועדת אגרנט שכתבה על גונן כי "לא כל מפקד אמיץ והניחן בתכונות הדרושות בכדי לפקד על עוצבה נמוכה, ניחן ממילא גם בתכונות הדרושות לפקד בהצלחה על פיקוד על-עוצבתי" (דו"ח ועדת אגרנט 886 י"ג). לפיכך הומלץ שלא לאפשר את קידומו. בשנת 1976 פרש גונן מצה"ל כשהוא אחוז תסכול וחרון, ומאז ועד מותו מהתקף לב בשנת 1991 שלח את ידו בעסקי חוץ וחילק את זמנו בין מדינות שונות באפריקה.

ברשתות החברתיות נהוג להגיב על מסרים ארוכים לעייפה בסימן הביקורתי 'אמ;לק': ארוך מדי, לא קראתי. אאמל;ק לכם, כלומר, אתקצר לכם את ההצגה 'גורודיש': האלוף המעוטר היה בורג בתוך מערכת חברתית, צבאית ומדינית זחוחה ומיליטנטית, ולוהק שלא בטובתו לתפקיד שלא יכול היה לנצח בו. הוא לא היה חף מטעויות, אך הן לא היו ייחודיות לו אלא אופייניות לתקופה שבה פעל.

D607-061
כולם טעו. גורודיש (מימין) ואריק שרון ברכב הפיקוד, ארבעה ימים לאחר פרוץ המלחמה. צילום: שלמה ערד, לע"מ

ההצגה ממלאת, לכאורה, חלק חשוב בצדק ההיסטורי. כמו רבים מאזרחי ישראל שהתאכזבו ממסקנותיה החלקיות של ועדת אגרנט היא שופטת את מי שהוועדה לא העזה לשפוט, הדרג המדיני ובעיקר ראש הממשלה גולדה ושר הביטחון דיין, שכשלו ומחיר כישלונם היה אלפי חיילים ישראליים הרוגים. בנינו.

איפה המלחמה?

אלא שהלל מיטלפונקט, מחזאי ובמאי ההצגה, לא מסתפק בזה. גולדה ודיין עבורו הם אנשי קש, וגורודיש הוא רק תירוץ כדי להביא לשולחן הניתוחים את הפסיכו-פתולוגיה של הישראליות המתגלמת בדמותו של האלוף הנוקשה. האשמים האמיתיים, טוען מיטלפונקט, הם המיליטריזם, קידוש האדמה והאימפריאליזם (לא פחות!) שאפיינו את הציבור הישראלי וממשיכים להוות עמודי תווך בתרבות הישראלית גם היום, ומובילים את המדינה לאותן תוצאות של מלחמת יום כיפור ואולי לגרועות מהן.

מה כמעט שאין בהצגה 'גורודיש'? את מלחמת יום כיפור. המלחמה נמצאת כל הזמן ברקע, היא המפה, היא השטן והיא האלוהים, אבל מלבד סצנה אחת (המתארת את רגעי המלחמה הראשונים והיא החלשה ביותר בהצגה וילדותית בעיצוב ובמשחק שלה) – היא לא נוכחת. במיוחד בולט הדבר כאשר נזכרים שעל תפקודו במלחמה נשפט גונן והוגלה מהחברה הישראלית ולא בשל יחסו לחלש, המופיע שוב ושוב בסצנות התופסות לפחות מחצית מזמן המסך.

מה יש ב'גורודיש'? הצבת מראה קעורה המגדילה את מגרעות הצבא כפי שהן נשקפות מעיני הבמאי. היא מראה כי מלבד מעשי הגבורה של צה"ל, רבו המקרים של דריסת החייל הפשוט, ניצול חיילות בידי מפקדיהן (המופיע במפורש על הבמה), השפלת אוכלוסיות כבושות וזלזול בנהלים ובפקודות. אם מיטלפונקט היה צריך לומר זאת במילה אחת, הוא היה אומר: היבריס, חטא הגאווה. וכמו בטרגדיה יוונית קלאסית, סוף המתגאה ליפול.

אימת ההתאבדות היא מוטיב חוזר וחורז בעלילה. בסצנה מטלטלת אחד מפקודיו של גורודיש, חייל בשם פרידמן, תולה את עצמו בכלא הצבאי לאחר שעבר התעללות ו'הוצמד' לרשת הסוואה שחויב לשאת על גבו. רוחו של פרידמן רודפת את האלוף במשך כל ההצגה אך הוא מסרב לראות אותה. כדי לכסות על המאורע המביך המתרחש ערב המלחמה, מוכנס במהלך מביש שמו של המתאבד לרשימת הנופלים בקרב. "אנחנו עושים טובה לאבא ואמא של פרידמן, לגורודיש ולעם לישראל", אומר השליש המזייף את סיבת המוות, בהדגמה נאה לשימוש בשכול כמשאב פרטי.

אך ההתאבדות לא מופיעה רק במישור הפרטי. היא מגיעה עד לראש הממשלה, המוזכרת כמי שביקשה לשלוח יד בנפשה ביום השני למלחמה – כעדות מזכירתהּ האישית – ומטפסת לרובד הציבורי בפיו של גורודיש, המשיב לטענות על נסיגת כוחותיו ותוהה "מה הם רצו שיהיה פה, מצדה?!". מדינת ישראל של מיטלפונקט היא חברה מילטנטית ומקדשת מוות המתאבדת בשל עקרונות ארכאיים.

מוטיב חשוב נוסף הוא המשחק בין ראייה לעיוורון. לדיין עין אחת, אבל הוא מתמרן את גורודיש, הרואה לכאורה, בפקחות שטנית. לפרידמן, החפ"ש המתאבד, "היה סעיף עיניים" שיכול היה לפטור אותו מן השירות, אבל הוא התעקש ללכת לקרבי. "אל המוות הישרנו מבט והוא השפיל את עיניו", אמר גורודיש בתום מלחמת ששת הימים. אך מי שראה את המוות עין בעין לא השכיל לראות את חייליו החיים.

"היו אלו שנות חיינו הכוזבות" אומר אחד מגיבורי המחזה. רק הלל מיטלפונקט רואה נוכח הכזב, ובתרגיל במה ישן שולח דמות עיוורת ותמוהה, אום נאג'י (בערבית: אם ההצלה), לפקוח את עינינו. "אתה עדיין לא רואה", היא אומרת לגורודיש המתוסכל בשוך המאורעות, "אנשים אהבו אותך כי ראו אצלך כל מה שאהבו לראות אצל עצמם. והם שונאים אותך היום כי הם רואים אצלך כל מה ששונאים לראות אצל עצמם". מיטלפונקט אוהב לראות אצל גורודיש את מה שהוא שונא בחברה הישראלית.

מזוכיזם ענוג

שנות חיינו הכוזבות. הנה כזב שההצגה משתדלת לקבוע במסמרות: לאחרונה נעשה אופנתי לחזור על טענה ישנה כי מלחמת יום הכיפורים יכולה הייתה להימנע משום שסאדאת שלח הצעות שלום בתחילת שנות השבעים אך גולדה ודיין, ביהירותם, דחו אותן על הסף ו"הכריחו אותו" לצעוד בנתיב האלימות.

מעבר לכך שהמקורות שעליהם נסמכת טענה זו הם מפוקפקים (יומני סאדאת שנכתבו מספר שנים לאחר המלחמה, והם סותרים הן את דבריו הפומביים בתקופה הרלוונטית והן עדויות של בכירים מצרים אחרים המטילים ספק ברצינותם של המסרים ששלח סאדאת) ומעבר לכך שהמחשבה היא אנכרוניסטית (כלומר, נסמכת על פרספקטיבה היסטורית שלא הייתה למנהיגים באתה עת, שהרי כיצד יכולים היו לדעת כי ניתן לסמוך על חתימתו של סאדאת, וכי מצרים לא תתקיף שוב מתוך סיני כפי שעשתה פחות מעשור לפני כן?), יש להתבונן במבט מפוכח גם על מצב התודעה של העם המצרי. סאדאת נרצח, כזכור, משום שחתם הסכם שלום עם האויב הציוני, וזאת לאחר שהשיג את מה שנראה בעיניים מצריות כ'ניצחון צבאי מזהיר', 'השבת הכבוד המצרי האבוד' וקבלת כל סיני עד הסנטימטר האחרון. האם מישהו מעלה בדעתו כי הנשיא המצרי יכול היה להציב את כף רגלו על מדרגת המטוס בדרכו לישראל לפני הישגו הצבאי שנתן לו לגיטימציה מסוימת להניע את ההסכם? אולם הכזב ממשיך להופיע על הבמות ותמיד ימצאו את מבוקשם מי שרוצים לשגות בדמיונות של 'אילו רק', או בניסוחה הפשטני של ההצגה: "הם [גולדה ודיין] העדיפו כיבוש על פני שלום".

Nasser,_Sadat,_Sabri_and_Shafei
סיפר (נרטיב) מחושב שנכתב למען הדורות הבאים. סאדאת בחברת נאצר ובכירי המפלגה הסוציאליסטית המצרית, 1968

בסצנה בלתי נסבלת מיטלפונקט מגדיל לעשות ומייבא לבמה קצין ורמאכט, שאת התרגיל המבריק שביצע במלחמת העולם השנייה ניסה גורודיש, לכאורה, לחקות במלחמת יום כיפור, שלא בהצלחה יתרה. הקצין לא מסתפק בביקורת צבאית ומחווה את דעתו על מדינת ישראל הנאבקת על חייה. איך העזתם לחשוב שתוכלו לחקות את הצבא האדיר שלנו, הוא שואל, הרי צה"ל שלכם הוא "צבא קטן, מיליציה", ואתם "תלויים ברצונם הטוב של האמריקאים" ולמרות זאת "יש לכם חלומות אימפריאליים". במילים אחרות: על אף שאיפותיה הנאציות, ישראל לא מסוגלת מספיק ולא עצמאית מספיק כדי להגשים אותן.

אימוץ הסיפּר (נרטיב) הרואה במדינת ישראל ישות אימפריאלית שגזלה את ארצם של הילידים הוא מעשה אנטי ציוני שזכותו של מיטלפונקט לעשותו; העלאתו על במה בהצגה העוסקת במלחמה הכואבת ביותר בתולדות ישראל היא מעשה של עזות הנופל בגדר חופש הביטוי; אך נתינתו בפיו של קצין נאצי המטיף לקצין צה"ל משולה ליריקה בפני הצופים ועוד יותר בפני ניצולי שואה ובפני שורדי המלחמה.

הקהל, כמובן, מוחא כפיים במזוכיזם ענוג. באחת הסצנות מגיחה מאחורי סרקופג גדול, כמו משום מקום, רוחו של פרידמן, החייל המתאבד הרודף אחרי מפקדו המתעלל, וגורמת לקהל לשחרר גיחוך מופתע. לאחר שגיחך עם כולם שמעתי את האיש הצעיר שמאחוריי אומר לבת זוגו: "פרידמן הזה, בשביל הבידור הכניסו אותו". בידור במיטבו.

אנחנו אשמים. סתם לא, זה הימין

'גורודיש' היא הצגה טובה. היא מעניינת, דינמית, לוקחת סיפור היסטורי ידוע ומאירה אותו מזווית פחות מוכרת ובו-בזמן אומרת דבר-מה משמעותי על המצב האקטואלי. שחקניה עושים עבודה מופלאה, ובמיוחד נתן דטנר (בתפקיד גורודיש), יובל סגל (פרידמן), אלון דהן (אפשטיין, עוזרו האישי הדמיוני של גורודיש) ועידו מוסרי (פחימה).

אולם 'גורודיש' איננה הצגה מעולה, משום שיש בה יותר מדי דיאלוגים שהם מונולוגים, במיוחד לקראת סופה. היא מאכילה את הקהל לא בכפית אלא בצינור פיטום ובסופו של דבר לא מעבירה מסר חתרני אלא מטיחה מסר אהוב על אליטות ישראל ("אנחנו אשמים, אבל לא בדיוק אנחנו אלא הימין המשיחי שונא זכויות האדם") בפני הצופים, שבדומה לשיעים בחג העשוראא מקבלים בכאב מהול בתענוג את ההצלפות הניתכות בהם. אם לסכם בפרפראזה קלה: אנחנו, אזרחי ישראל, מגש הכסף שעליו נתן הלל מיטלפונקט את זיכויו היחסי של גורודיש.

גורודיש, תיאטרון הקאמרי, 140 דקות. מחזאי: הלל מיטלפונקט, במאי: הלל מיטלפונקט. 1993

פורסם לראשונה באתר מידה