בוראת עולמות ומחריבה: על הספרות של אליס מונרו

על המדף בביתי, לצד שורה של ספרי עגנון, יש ארבעה-חמישה ספרים של אליס מונרו. האוסף הזה נוצר מאליו, לא התכוונתי לאסוף אותו. לפני כמה שנים, מייד לאחר שסיימתי את קריאת הספר הראשון, הרגשתי שאני חייב לקרוא ספר נוסף של הכותבת הזו, שלא הייתה מוכרת לי. הספר השני משך את השלישי, והשלישי את הרביעי. כעת, בספר החמישי, אני מוכרח לצרף את שבחיי לאלה של ועדת פרס נובל לספרות שהעניקה אותו למונרו בשנת 2013.

הוועדה כתבה כי סיפוריה של מונרו "מכילים את המורכבות האפית של רומן בכמה עמודים קצרים". לי יש מילים אחרות. פעמים רבות הסופר משווה לאלוהים. אם לדייק, מונרו מתאימה לאחד משבחיו של היוצר המופיע בתלמוד: "אמר רבי אבהו, מכאן שהיה הקדוש ברוך הוא בורא עולמות ומחריבן". בספר של 286 עמודים הסופרת הקנדית מספרת עשרה סיפורים – ממוצע של פחות מ-30 עמודים לסיפור. כמה חיבוטי כתיבה, כמה אפיוני דמויות, כמה היסטוריה ורבדים נפשיים מונרו דוחסת לתוך הדמויות העגולות שלה – ובעבור סיפור קצר של פחות משלושים עמודים. עולם הסיפור נברא, ומייד נחרב. הקיצור הזה מייצר דחיסוּת, שהיא אחת מסגולותיה של מונרו.

גם בהיבט הסיפורי נבראים ונחרבים עולמות. ב'חברת נעוריי', הספר האחרון שתורגם לעברית והוא מכיל בעיקר סיפורים על מערכות יחסים כושלות בין גברים לנשים, אנו פוגשים נשים שעולמן שלם. כל כך שלם, עד שמשהו דוחף אותן להחריב אותו, לערער את הסדר הקנדי השליו והבטוח, את עולם הנימוסין והחיוכים וביקורי הערב הזוגיים ההדדיים. ואת המשהו הזה מונרו מנסה – וכסופרת גדולה, היא בהחלט מצליחה – לתפוס.

שמונה קילומטרים בנעלי עקב

ניל מגלה לברנדה סוד מהעבר. זה לא סוד אפל מאוד, סתם סיפור על אכזריות שהיה שותף זוטר לה, והרסה את חייה של נערה אחת. למה הוא מספר את זה? הוא לא רוצה, אבל הוא חייב, בגלל הנקודה הנפשית שאליה הגיעה מערכת היחסים של ברנדה ושלו. הוא מנסה להכחיש את עומק המעורבות שלו בעניין, אבל ברנדה יודעת היטב מה אמת ומה שקר.

"לא התכוונתי להתוודות, הוא אומר. רק רציתי לדבר על זה. ואז מה שהרגיז אותי זה ששיקרתי בכל מקרה" (עמ' 55, 'פייב פוינטס'). השקר, ואולי משהו אחר, שאינו מדובר, הורס את מערכת היחסים ביניהם, השברירית בכל מקרה. ברנדה מתחילה לצעוד את הדרך הארוכה עד למכונית שלה, שמונה קילומטרים, לבדה על נעלי עקב. זהו מסע של היפרדות כואבת ממערכת יחסים מדומיינת, מסע שכואב כמו הליכה של שמונה קילומטרים. בנעלי עקב.

לערער את הסדר הקנדי השליו והבטוח. מונרו, 1969.
זכויות תמונה: Comms staff, flickr. CC BY-NC-ND 2.0

מונרו היא גאווה למולדתה, קנדה. היא נולדה בעיירה כפרית קטנה לפני 88 שנה, לאב חוואי ואמא מורה. סיפורה הראשון התפרסם כשהייתה בת 19, אך לקח לה עוד 18 שנה להוציא לאור את ספרה הראשון 'ריקוד הצללים המאושרים', ומאז הוציאה עוד ארבעה עשר ספרים. הסיפורים שלה מקומיים מאוד. גיבוריה הן בעיקר גיבורות, פעמים רבות אם ובת, אחיות או קרובות משפחה אחרות.

שמעתי פעם סיפור – שאינני יודע את מידת מהימנותו – ולפיו כשחיים טופול הגיע לסיבוב הופעות עם 'כנר על הגג' בטוקיו, שבה ההצגה הצליחה מאוד, פנה אליו אחד מאושיות התרבות ביפן ואמר: "ההצגה יוצאת מן הכלל, רק דבר אחד אינני מצליח לתפוס: איך ידעתם להציג בדייקנות כזו את אופי המשפחה היפנית?".

למי נותנים פרס נובל? אולי למי שהצליח לספר את סיפורה של התרבות שחי בה. ואולי להפך: למי שהצליח לספר את סיפורו של האנושי, למרות שסיפר רק את סיפורה של התרבות שחי בה. המשפחות הקנדיות של מונרו שונות מהמשפחות הישראליות. יש בהן פחות ילדים, וכשהילדים גדלים הם מתרחקים וחוזרים רק לביקור, אחת לתקופה. דברים אף פעם לא נאמרים באופן ישיר אלא נרמזים, בחיוך או בלעדיו. אך על אף הבדלי התרבויות, יש משהו בסופרת הזו שמצליח לרדת אל שורשי האנושי.

כשהסוד מתגלה

למונרו איפוק מקראי בתיאור הדרמה שבסיפור, כלומר, פעמים רבות המאורעות קורים ללא חיווי מצד המספרת, והעוצמה שלהם היא מצד ההתרחשויות ולא מצד התיאורים.

"בחורף קמה מהומה. אלי החלה להקיא, לבכות, רצה להתחבא במתבן, ייללה כשהם מצאו וגררו אותה החוצה, קפצה לרצפת האסם, רצה במעגלים, התגלגלה בשלג. אלי השתגעה. פלורה היתה מוכרחה להתקשר לרופא… רוברט היה צריך לתפוס ולקשור אותה, והוא ופלורה יחד השכיבו אותה במיטה. היא סירבה לאכול, רק הטילה את ראשה מצד לצד וייללה. נראה שהיא תמות בלי לומר מילה" (עמ' 16, 'חברת נעוריי').

גם הסוד של אלי מתגלה לבסוף, וזה אכן סוד נורא. אבל ככל שההתרחשויות רעות ומרות יותר, כך מונרו נמנעת מלחוות עליהן דעה, כמו אומרת: המציאות רעה מספיק, למה להכביר מילים. החיסכון הזה משאיר את ההתרחשויות במה שהוא מעבר למילים, ברקע הנפשי, הפועל ללא הרף ברקע הסיפור. כך גם בפתיחת הסיפור 'תמונות של הקרח':

"שלושה שבועות לפני שמת – טבע בתאונת שיט באגם שאיש לא שמע אותו מזכיר את שמו – עמד אוסטין קובט עמוק בחיבוקה של מראה תלת כיוונית במחלקת בגדי הגברים של קרופורד'ס בלוגאן, ובחן את עצמו בחולצת בורדו ספורטיבית וזוג מכנסיים משובצים שמנת, חום ובורדו. שניהם מבד אל-קמט" (עמ' 146, 'תמונות של הקרח').

לא באותות ובמופתים לא במילים גדולות. כבר מן הרגע הראשון אנחנו יודעים את סופו של אוסטין קובט, הכומר הוותיק של העיירה שבדיוק סיים את תפקידו, או יותר נכון, הודח ממנו בידי צעיר אדוק ונלהב יותר. מהלך הסיפור הוא שרטוט עדין, תמה, רגיש, של שנות חייו עד למקרה הטראגי, המעומעם, שבו מצא את מותו במקום מוזר בנסיבות מוזרות. המתח הנפשי שורד כל הקריאה, בלי להתגרות, בלי להתאמץ, בלי מחוות אלא רק בלחוות. הדיוק עד לזרא של המספרת – צבע המכנסיים, הבד שממנו הם עשויים ובמקרים אחרים ריח, תנועה, מראה, ידיעה בעיתון – מעניקים לסיפור איכות קולנועית. המוח מצייר תמונת הצרה ('זום אין') תת מודעת, ששואבת אותך לתוך הסיפור.

פמיניזם מהסוג הישן

נקודה נוספת שמבדילה בין מונרו לסופרים וסופרות מאוחרים יותר היא חוסר מוכנותה להתיישר עם התקינות הפוליטית שמאפיינת את הספרות הצפון-אמריקנית בת זמננו. אין לה שום בעיה לקבוע קביעות מהותניות, לשפוט את גיבוריה על פי מינם ואת החלטותיהם בהתאם לרקע החברתי שממנו נגזרו. הפמיניזם שלה הוא פמיניזם מהסוג הישן, של נשים החלטיות שקמות ועושות מעשה. נשים שלוקחות אחריות על החיים שלהם – או זורקות אותן לעזאזל.

"גברים רוצים שתקימי מהומה, על הרצון שלהם להיפטר מתינוקות במצב צמח או לקחת סמים או לנהוג כמו שד משחת, ומדוע בעצם? כדי שיוכלו להתרברב ברוע השחצני שלהם אל מול טוב הלב הדביק שלך? כדי שיוכלו סוף סוף להיכנע לך בגרגור, ולא להיות עוד רעים ופזיזים כל כך? כך או כך, זה הגיע לך עד כאן" (עמ 54, 'פייב פוינטס').

מונרו לא מדבררת אידיאולוגיה, היא לא תועמלנית אלא סופרת. היא משקפת את התרבות שבתוכה היא חיה, גם אם פעמים רבות הסיפור מעמיד בפנינו מראה לא נעימה. גם זהו כוחה: היא עדה נאמנה, אמיתית, לא מנומסת ולא מאוזנת פוליטית.

נשים שלוקחות אחריות על החיים שלהן. הפגנה למען זכות הצבעה לנשים, פריז 1935

למשל אלמדה, אחת מגיבורותיה, משוררת רווקה ומזדקנת שמתהלכת בעולם שבו אנשים בוחנים אותה על פי מצבה המשפחתי. אפילו הרופא שלה, כאשר היא מתלוננת על מיחושים ועל מתח נפשי, מצווה עליה להפסיק ללמוד ולקרוא ובמקום זאת ללכת "לעייף את עצמה בעבודות בית", ומונרו, המספרת יודעת הכל, מוסיפה בציניות: "הוא מאמין שהבעיות שלה יחלפו אם תתחתן. הוא מאמין בזה חרף העובדה שאת רוב התרופות להפגת מתח הוא רושם לנשים נשואות". (עמ' 70, 'מנסטאנג'). יחד עם זאת, אם הגיבורה שלה חושבת שגברים זקוקים לנשים נזקקות כדי שיוכלו להימשך אליהן – היא תגיד את זה ללא כחל ושרק. כאשר אלמדה נקלעת למצוקה והשכן הג'נטלמן המתבגר מושיע אותה, רק אז הוא נזכר לראות בה קצה-קצה של אפשרות רומנטית. "מה שג'רביס פולטר חש כלפי אלמדה רות ברגע זה הוא בדיוק מה שלא חש במשך כל ההליכות הזהירות האלה יחד… הוא לא היה מסוגל לדמיין אותה כרעיה. כעת זה אפשרי" (עמ' 75, 'מנסטאנג'). ביקורת חברתית כאגרוף ברזל עטוף בכפפה של משי.

הסיפורים הקצרים של מונרו הם לא בידור אלא מסע נפשי, מסע שנעשה כבדרך אגב. מונרו מבינה את הלב האנושי, פשוט מבינה. וכמו הקלישאה על החבר הטוב שהופך אותך להיות אדם יותר טוב, היא לא רק מספרת סיפור טוב – היא מלמדת אותנו משהו על טבע האדם. ועל זה נותנים פרס נובל.

חברת נעורי

אליס מונרו

מחברות לספרות 2019

מאנגלית: אורטל אריכה

288 עמ'

(ראה אור במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון')