ברצלונה. טפח מן העיר

Barcelona 2016 (34)

א.

שלושה ימים אינם די אם ברצונך להכיר מקום. כי מקום איננו אתרי התיירות שלו, איננו העתיקות שלו, איננו האצטדיונים שלו, איננו הידוענים שלו, איננו שדרות הקניות שלו, איננו המקומות הסודיים שאף תייר אינו מכיר שלו, איננו המועדונים שלו ואפילו איננו הרכבות התחתיות שלו.

מקום הוא הזיכרונות שלו. ואלו מורכבים, למשל, מן האקלים, ההיסטוריה, הפוליטיקה, השפה, המחוות, ההרגלים, הערות האגב, הנאמר לעתים תכופות והאסור שייאמר לעולם. ואת אלו אי אפשר לקנות, להכיר או להבין בשלושה ימים וגם לא בשלושה חודשים. בשלוש שנים – ספק. עשר שנים מחיי אני חי בירושלים, ואיני יודע אם הכרתי אותה.

אך ירושלים איננה ככל עיר, היא נטועה עשרים אמה מתחת לאדמה.

Barcelona 2016 (130)
מבנה הקהילה העתיק ב'סמטת היהודים'

ב.

לתור עיר הוא מעשה של החפצה. אינך אוהב אותה בשל מה שהיא אלא בשל האטרקציות שלה ובשל מה שתוכל לספר על אודותיה, בשל אלבום הפייסבוק שתוכל ליצור ממנה. לשכב אצלה להיות עִמה. פעם אפילו הייתה סדרת טלוויזיה שכזו, "זאתי וזאתי עושות את תל אביב". ועל כן תיירות היא מעשה של חוסר ענווה וחוסר צניעות, מעשה שאינו אהוב עלי. אני אינני תייר. אני מבקר ומשתדל לשאול בנימוס אם היא פנויה ומה מתחשק לה לעשות הערב.

Barcelona 2016 (59)
הנוף הנשקף מהמרפסת הקטנה של המלון הקטן שלנו. ברצלונה האמתית

ג.

נסענו באוטובוס להר היהודים (מונז'וויק) המשקיף על ברצלונה. ההר קרוי כך משום שבעבר נקברו בו יהודים תחת מצבות כתובות עברית. היהודים אינם. בית הקברות היהודי אינו. אולם המצבות ישנן, משובצות כחומר גלם בבתי הרובע הגותי, הרובע העתיק של העיר. מה אכפת ליהודים, בוודאי אמרו לעצמם הברצלונאים, הרי ממילא הם מתים וקרוביהם מצויים הרחק מעבר לים. ובאמת מה אכפת.

ובראש ההר מצודה. המצודה, שהוקמה במאה ה-17, שימשה כנקודת תצפית, כמבצר, כבית כלא, כמרתף עינויים, כגרדום. היא עמדה מעל תושבי ברצלונה כאיום וכהבטחה במשך שָלוש מאות. בארבעים השנים האחרונות היא שימשה כמוזיאון צבאי, ולאחרונה עברה הסבה למרכז עירוני שעתיד לשמש לאירועי תרבות. בינתיים היא עומדת ומציגה את ההיסטוריה שלה בצורה מובנת מאוד. "זוהי מצבה של יהודים שנמצאה באזור בית הקברות היהודי בהר היהודים, שהיה בשימוש בין המאה ה-9 למאה ה-14, שאז נחרב הרובע היהודי". כך, בפשטות.

Barcelona 2016 (299)
מצודת מונז'ואיק. הגן מטופח להפליא, ההוצאות להורג מתועדות נהדר

במורד המדרגות, מופיע כיתוב. כאן, בחצר הזו, הוצא להורג ב-1940 ללא הליך משפטי ראוי לְיוּאִיס קוֹמְפָּאנְיס, נשיא קטלוניה שנמלט מפרנקו והוסגר על ידי הנאצים למשטר הפשיסטי. כאן, בחצר הזו. הנה תמונתו עומד בפני כיתת יורים. כאן.

במורד ההר הפריחה משוגעת.

בפאתי הרובע הגותי פלאפל 'מעוז' קטן ובו שני לטינים שמגישים מנות בזריזות. האישה שלפניי, בכיסוי ראש ושרוולי שלושה-רבעים, שאלה אם יש להם תעודת כשרות. "כל המוצרים שלנו כשרים, השמן הוא שמן קנולה", ענה הבחור באנגלית בסיסית למדיי, "אבל אין לנו סרטיפיקט כי אנחנו פתוחים ביום ראשון".

Barcelona 2016 (328)

ד.

אף פעם לא הייתי בכנסייה. מה אני אגיד לכם, לא תענוג צרוף. צריך עיון גדול איך נעשתה הנצרות הקתולית לכזה א-גרויסע גליק. במנזר המונטסראט נערכים טקסים בשפה שאיש לא דובר, מצויים חללים גדולים ומטילי אימה, אמנות שחוזרת על עצמה וקהל פסיבי ומשועמם. עד כדי כך המצב היה נואש, שבשלב מסוים חשבתי לעצמי שלא היה מזיק כאן איזה מניין קרליבך קטן, אפילו של בעליבתים. שוו בנפשכם.

האם ההתנגדות הזו לפגאניות, לפסלים הקיטשיים הפזורים בכל מקום, לרצינות התהומית של עורכי הטקס, לרטט שבו אנשים מנשקים בובה, לעיצוב המבנה כדי שישדר דבר מה – האם ההתנגדות הזו נובעת מאידיאולוגיה הטמועה בנו משחר ילדותנו היהודית, או מזרות טבעית לטקסים שאיני מכיר, מידיעה שזוהי ממש אותה הדת הרצחנית שגירשה את אבות אבותיי מן המקום הזה; אלו מזמוריה, זה ריחה, אלו דרכיה?

[והערה למיטיבי לכת: בפתח המנזר נטועים ארבעה עצים: דפנה, זית, ברוש ודקל, המסמלים ארבע פנים בנצרות. האם הם בגדר אשרה או חפצא של עבודה זרה, או שמא הם קישוט בלבד – שהרי לא עובדים להם?]

Barcelona 2016 (339)
שיר שנכתב בספרדית, אנגלית ועברית על אחד מקירות המוזיאון הקטן של מצודת מונז'וויק

 

ה.

במהלך הטיול ליוותה אותי מחשבה מוזרה אך עקשנית: מה זה עושה לאירופים, שכל הערים שלהם חפורות מלמטה ברכבות תחתיות, כלומר, מלבד המהירות והנוחות שבהן הם מגיעים ממקום למקום? האם תמיד יש להם תחושה שמשהו רוחש מתחת לפני השטח? איך מגיב מבנה הנפש לידיעה שמה שאתה דורך עליו איננו אדמה מוצקה, שתמיד יש משהו בעומק העיר, תמיד ער, תמיד רועש, תמיד רעב, תמיד זז, פותח דלתות וסוגר?

Barcelona 2016 (276)
החיים הסודיים של הערים

ו.

אנטוני גאודי היה אמן גדול, אבל חמור מכך: היה מישהו שהאמין באמנות שלו והיה מוכן לשים את מיטב כספו כדי להפוך אותה למציאות. שמו היה אזוביו דה גוּאֵל. לאחר שכישרונו של גאודי הוכח בשורה ארוכה של מונומנטים ייחודיים, ביניהם כנסיית 'סגרדה פמיליה' (שממשיכה להיבנות ברגעים אלו, ובנייתה אמורה להסתיים ב-2026, 142 שנה אחרי שהוחל בהקמתה ו-100 שנה לאחר מותו של גאודי) וביתו של גואל עצמו, הנדבן והאמן החלו במיזם שאפתני במיוחד: שכונת וילות המרוחקת מהעיר ברצלונה ומשקיפה עליה.

Barcelona 2016 (521)
הכניסה לפארק גואל. נשבע לכם, לא דיסניוורלד, פארק גואל. בברצלונה

גאודי תכנן את השכונה והחל בהקמתה במשך ארבע עשרה שנה (על כנסיית 'סגרדה פמיליה' הוא אמר כי הלקוח – אלוהים – איננו ממהר. מעניין אם גואל היה סבלני כמו הלקוח הקודם של גאודי). הוא בנה את שער הכניסה למתחם, שתי וילות לדוגמה, וכן הכין את השטח המיועד. אבל אז קרה דבר שנלמד, אני מניח ומקווה, בפקולטות לאדריכלות: אף אחד לא רצה לבוא לגור שם. זה היה רחוק מהעיר, ולפני מאה שנה זו הייתה בעיה מהותית יותר מאשר היא היום. כמו כן הציצו בתמונות ואמרו לי אם הייתם רוצים לגור במתחם שזה שער הכניסה שלו. גאודי בנה יופי של מוצגים להשוויץ בהם לאחר מאה שנה – הפארק הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמי – אבל ריבונו של עולם, כדאי להסתכל מדי פעם אחורה, לראות שמישהו הולך איתך.

הקטלנים פתרו את הבעיה בשתי דרכים: על חצי מהשטח המיועד לבנייה הם נטעו גן בוטני, את אחת הווילות הם הפכו לבית ספר (מקום שהלקוחות שלו לא יכולים להביע את מחאתם) והשנייה, איך לא, הפכה למוזיאון גאודי. בקיצור: מה שבזמן אמת הוא פארסה, יכול ליהפך תוך מאה שנה – וגישה מתאימה – לקלאסה. והערה בקטנה: אני חייב להגיד שהדבר היחיד שבאמת הרשים אותי בכל הפארק הזה היה הספסל, שהוא גם יפה, גם שימושי וגם יעיל.

Barcelona 2016 (480)
ספסל בפארק גואל. למעשה, לא גאודי בנה אותו אלא תלמידו. שימו לב לפתחי הניקוז למי הגשמים

ז.

כמו ירושלים, גם ברצלונה יצאה מחוץ לחומותיה החל מאמצע המאה ה-19, וכעת היא נמתחת עד למרגלות הפירנאים. כאשר אתה יוצא קצת מן העיר אתה רואה את השיכונים הדלים, הרומנטיים כל כך בעיני מזרח תיכוניים ("למה לא בונים ככה אצלנו בישראל?") ומשום מה נראה לי שבעיני דייריהם הרבה פחות. כאן אתה כבר לא צריך לנסות ולנחש מי תייר ומי דייר קבע, מי בן המקום ומי סטודנט בתכנית חילופֵי. כאן אתה נמצא רק אם אין לך ברירה.

וכמו תמיד, יותר מאשר הסיפורים על המקום מעניין אותי מה האנשים שלו עושים איתו. כיצד הם בונים מרזבים לאסוף את המים, האם העמודים מסוגלים להחזיק את הגג, איפה הם תולים את הכביסה. כיצד הם מגיעים לראש הפסל לנגב ממנו אבק.

Barcelona 2016 (400)
שני יהודים שחזרו לברצלונה, מבסוטים למדי

ח.

עוד נשמע הרבה על המלך פרדיננד והמלכה איזבלה, על גאודי ועל דאלי ועל פרנקו. אבל כאשר הלכנו, שרית ואני, בדרך הארוכה בחזרה לרכבת התחתית משכונת הרפאים של גאודי, שאלתי אותה איפה הילדים בעיר הזו, כי כמעט שלא ראיתי מהם. ומיד לאחר מכן בצומת גדול, בין כביש חד סטרי למסילת רכבת תחתית, לאחר שנהג כועס עצר ליד משאית קטנה שחסמה את הנתיב ויצא ממכוניתו וצעק וקילל וחזר למכונית בטריקת דלת, על מעין אי תנועה גדול שבין הכביש הראשי לעוד בנייני שיכונים, היה פתאום גן שעשועים ובו כמה הורים וילדיהם. ועמדתי והסתכלתי וצילמתי בחטף ומעט התביישתי, כי ברור מי מצלם גני שעשועים בימים טרופים אלה.

ורק אז הרגשתי כי גיליתי טפח מן העיר.

Barcelona 2016 (524)

 

מודעות פרסומת