תיאטרון, חושך, פוסטמודרניזם

 

תיאטרון הוא מדיום שונה לחלוטין ממדיות אחרות, פופולאריות יותר, כמו קולנוע או טלוויזיה. בעוד המוקרן משתדל לתת לצופה את התחושה כי הוא נמצא בתוך 'הדבר האמיתי', לשאוב אותו לתוך הסיפור ולדייק בכל פרט, בתיאטרון הצופה לעולם יישאר בצד, עם חייו, עם תובנותיו. לקולנוע טוב יש צורך בתפאורה, בתאורה, בתזמון. בתיאטרון, יכול לעמוד אדם בודד על במה ריקה, זרקור בודד מכוון עליו והוא אוחז בידו חפץ ולראשו כובע- וזוהי ההצגה כולה. במובנים מסויימים, על אף שהקולנוע הצליח להביא אותנו קרוב יותר אל 'האמת', כלומר, אנו מזדהים עם הסיפור כמעט במאה אחוז- התיאטרון, כיצירת אמנות, ככישרונו של אדם בודד, מביא אותנו קרוב יותר לעצמנו. אנו נשארים שם, חלק מן הסיפור, עם התחושות שהוא מעורר בנו, עם הביקורת, עם התימהון. בתיאטרון, הצופה הוא אחד המשתתפים, בעוד שבקולנוע הוא יושב לבדו, אחד מן הקהל, בחושך.

ההבדל הזה מביא למחשבות על ההבדל בין מודרניזם לפוסט מודרניזם. בקווים גסים מאוד: המודרניזם מכר לבני האדם עטיפה נוצצת של אידיאלים משותפים, שיווק את ה'חדש' כ'טוב', אהב את הקולקטיב שובר החומות ואת הפופולאריות כשיטה. הפוסט מודרניזם, לעומתו, אוהב את השקט והבודד. ההפגנות שלו הן אישיות ומורכבות מיחידים שעושים 'לייק', איש איש בביתו; האירועים החברתיים שלו הן 'מסיבות אזניות', בהן כל אחד רוקד לצלילי המוזיקה של עצמו; האמנות שבו היא כל כך אישית, שלעיתים קרובות אינן מובנת; האמת והשקר שלו אינם מובחנים זה מזה: "ובמלחמת בני האור בבני החושך. אהבנו את החושך הטוב והמרגיע/ ושנאנו את האור המכאיב" (יהודה עמיחי). השורות הנכתבות כאן אינן ביקורת- זו המציאות בה אנו חיים.

בשבוע שעבר עלתה באוניברסיטה העברית ההצגה "לא לפי התבנית". הצגה שמסיימת את התואר השני של בחורה מוכשרת בשם הדס קדרון. היא מספרת את סיפורה של שרית, קונדיטורית צעירה שמשתדרגת מהיות 'אופה' לוקאלית וחסרת חשיבות, לקונדיטורית בעלת שם, שזוכה להזמנת ענק- הכנת מנות אחרונות לחתונה גדולה. אלא שהחתונה היא של בחור שאיתו יש לה עבר אפל. בין הביקוש אחר האהבה לבין המנוחה החלקית שבסוף הסיפור, עוברת דמותה של שרית משיכות וקריעות לכאן ולכאן, שכמעט מוציאות ממנה את נשמתה.

במהלך ההצגה מוטחת ביקורת קשה בחברה שאנו חלק ממנה: "את חייבת להיות יפה" אומרים לה הוריה, "אנחנו מתמחים בניתוחים פלסטיים מכל הסוגים" רומזות לה דמויות שיווקיות מסביב שוב ושוב, במין מחול שדים שמייצג את הטירוף שברדיפה אחר החיצוני; "אנחנו אוהבים נכים, צריכים לתת להם שיוויון מלא", אומרות דמויות אחרות, נלעגות, שהצביעות נשפכת מהן.

וכאן אני מגיע למשיכה שבין המודרניזם לפוסט: היוצרת קדרון מנסה לספר סיפור מודרני פשוט, על בחורה שמפספסת את האהבה שלה בגלל קיבעונה של החברה מסביב. אבל קדרון, כמו הגיבורה שלה, כל כך פוסט מודרנית שהיא לא מצליחה (למזלנו!) לעשות את זה באופן פשוט. ההצגה כולה מלווה בדיסוננס שבין הרצון למחות, לכעוס, לומר דבר ביקורתי וקוהרנטי ו'לתקן עולם'- לבין הנלעגות שבסופיות, שמסתכלת על המאבק האנושי הזה ברחמים מהולים בהתנשאות ומצקצקת בלשונה לנוכח האנושיות, אנושיות מדי, שבאמירה הביקורתית והבועטת.

המוזיקה המחוננת (אותה מנגנת בכישרון רב ידידה פרייליך ושרים השחקנים דיאנה בארון, שלי צוקרמן ושלומי פופר) מוגשת בצורה קיטשית 'טהורה'. "עוד כשהייתי נערה גיליתי את סודות האפייה/ מטעמים לכל דורש ממתק טעים למבקש/ ועכשיו קיבלה הצעת עבודה להכין קינוחים לחתונה", שרים השחקנים באופן תיאטרלי מדי ומתקתק. לתחושת מתיקות היתר מתלווה הכובד בגרון ששמור למחוות מוגזמות. ולכך היוצרת מכוונת. עם הרצון לסוף טוב של גיבורת הסיפור, מתלווה תחושת הקהל אודות אזלת היד שלנו, כבני אדם, ומתעוררת השאלה מהו טוב, בעצם.

גם בקטעים אחרים בהצגה מורגש המתח שבין הרצון 'להיות' לבין הרצון 'לחשוב על-'. היוצרת משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה כדי להוציא ולהכניס את הצופה אל תוך הסיפור- לעיתים ממש בברוטאליות. כך בפריצת חלק מן השחקנים מתוך הקהל, בפנייה ישירה אל הצופים, בתיאטרון בובות (מדהים בעוצמת המשחק של גולדברג שמתגלה כאן כשחקנית רבת הבעה) ש'נוחת' לפתע באמצע ההצגה ופותח חלון/ הערת שוליים אליה, ועוד ועוד.

בסופו של דבר, "לא לפי התבנית" מביאה באופן חד וברור את הקריעה שלנו בין שני העולמות. זה הביקורתי, המבקש לומר דבר ברור על המציאות ולהנחיל לה ערכים שונים, לעומת זה הפוסט מודרני, שמלגלג על מאמצים אלה. הייתי שם, צחקתי, התרגשתי, נזרקתי החוצה ונשאבתי פנימה שוב, ועל כן אני ממליץ בחום על הפנינה הזו, שהיא סנונית ראשונה לפריצתה של יוצרת צעירה ומוכשרת.

(פורסם באתר 'כיפה', 06.11)

מודעות פרסומת

לעוף עם הנשמה

פאב תל אביבי אפלולי. שעת חצות עברה מזמן, והברמן העייף מנגב כוסות אחת אחרי השניה לצלילי רמיקס של שאנסון צרפתי. הוא צופה בעיניים טרוטות בבליינים המועטים שעוד נטועים על הכיסאות הגבוהים. זוג אוהבים מתלחשים, הגבר קצת שיכור, האשה נבוכה מהשכרות שלו. הוא צונח על השולחן והיא הולכת להביא את האוטו.

חלל הפאב אפוף אדי סיגריות. אל הברמן ניגש בחור בגופיה שחורה, על כתפו קעקוע. "בואנ'ה אחי", הוא אומר בקול, מתגבר על הדציבלים המוגברים הבוקעים מהקירות הסובבים אותם, "בא לך להחליף ת'מוזיקה?" הברמן משפשף עוד פעמיים את שולי הכוס, ואז מרים אליו מבט. "מה לשים?" הבחור בגופיה חושב. "בא לי משהו שמח. שים.. שים פרעיילאך 4". "נשות חווה?" "כן, אחי, האלבום השני". הברמן מדפדף הדיסקים, שולף אחד, וכמעט מיד שוטפים את הפאב צלילי קלרינט יהודי. הבחור שצנח קודם על השולחן, מרים את הראש ומחפש את חברתו החסרה. המקועקע מוציא סיגריה, שטוף בהנאת המוזיקה, ומציע אחת לברמן, שמסרב בנימוס.

נשמע לכם מוזר? לאורית אורבך לא. לפני שתים עשרה שנים היא הקימה להקת בנות. לא סתם להקת בנות, אלא להקת כליזמר. ולא סתם להקת כליזמר, אלא להקה חילונית לגמרי. נטולת שביס, מטפחת, או כל סממן יהודי-נשי אחר. בחודשים האחרונים הן פתחו מופע חדש בשם 'ראשית', וכעת הן עומדות לפני הוצאת אלבום חדש. אין להן כוונה לכבוש את הפלייליסט של הפאבים התל-אביביים, אבל כמו שזה נראה עם התקדמות הגל היהודי במוזיקה, היום שבו ישמיעו אותן במצעדים השנתיים- לא רחוק.

אני פוגש את אורית, אורית, מיכל ודנה בבית קפה קטן בפאתי הוד השרון, לשיחה על נשיות, יהדות ומוזיקה. אורית אורבך היא בעלת הניסיון שבחבורה. היא הקימה את "נשות חווה", היא הביאה עד לאחרונה את החומרים אותם ניגנו והיא נגנית הקלרינט, הכלי הדומיננטי ביותר בהרכב. אורית דוקלר, הפסנתרנית המתולתלת, היא מספר שתיים ברשימת הגילאים, שלאחרונה התחילה להכניס חומרים משלה לרפרטואר המנוגן של הלהקה. מולי יושבת דנה אביתר, רזונת וחייכנית, שבהופעה נראית כאילו מחזיקה את הגיטרה-בס אך בקושי, ואחרונה חביבה מופיעה מיכל רהט, בעלת המראה הנערי והשיער הקצר, מתופפת הלהקה. אורית א' מתחילה לספר מאיפה הכל התחיל.

"הסיפור האישי שלי מתחיל בחו"ל. הייתי נגנית צעירה שנדדה לאמריקה כדי ללמוד ולהתפתח שם. תואר ראשון באוניברסיטת בוסטון, שני בשיקגו. רציתי להתפרנס, הכלי שלי היה קלרינט, אז נפלתי לתוך הרכב מוזיקת כליזמר. העניין הוא שלא הכרתי את המוזיקה הזו בכלל. אני באה מבית חילוני, ואמנם אבא שלי היה מזמר לעצמו ניגונים בבית, אבל מעבר לזה לא היה לי שום קשר ממשי. התחלתי לנגן שם בלהקות שונות, ואפילו קיבלתי הזמנה להשתתף בהופעה בארץ, בנגינת יצירה בשם "כלי זמר", עם סימפונית ירושלים. אבל מיד חזרתי לחו"ל. אחר כך התחיל הגעגוע, וחזרתי. אין מה לעשות, זה המקום שלי ופה אני אוהבת. אבל מה, פה לא היתה ממש עבודה. התחלתי לנגן בהרכבים שונים- ואז הסיפור שלי השתלב עם הסיפור של נשות חווה."

ספרי.

"כמו שאמרתי, הופעתי בהרכב אחר. לפני שתים עשרה שנים, היה נדיר לראות אשה עומדת ומנגנת על במה, גם לחילונים זה היה מוזר. ואז התחילו לבוא אלי בנות מהקהל, וממש לדרוש ממני: תקימי להקת בנות! למה שלא תובילי הרכב על טהרת הנשיות? היה בזה משהו כל כך חזק וכל כך אמיתי, משהו שתפס אותי. חיפשתי וחיפשתי, הקמנו את ההרכב, והוא זכה לאהדה עצומה".

והן התחילו לנגן. להרכב קראו 'נשות חווה' כדי לבטא נשיות וראשוניות. "אפילו שם הלהקה מראה כמה בתור נשים, לא הכל עובר דרך ההיגיון," אורית א' מחייכת, "כי אפילו דקדוקית השם לא נכון וצריך להיות 'נשי חווה'. אבל מה לעשות, התרגלנו…"

בהתחלה ההרכב היה מעט אחר וכלל את אלונה טוראל ודפנה שדה, ולאחר מספר שנים, דרך ההיכרות מבית הספר "רימון", התייצבו על ההרכב הנוכחי. והתגובות הנלהבות לא אחרו לבוא.

אורית א': "בהתחלה היססתי. חששתי מאיך יקבלו את זה, אם יוכלו לבלוע את זה. לא היתה מופתעת יותר ממני: אנשים הגיבו באופן מדהים. זה מה שבעצם נתן לי את הכוח והאומץ. זה לא שבאתי לצפת ואמרתי: 'תנו לי להופיע', זה פשוט בא מהקהל. ראו אותי בלהקה רגילה ואמרו לי: 'תקימי להקת נשים, בבקשה!' ממש ככה זה התחיל. לכן היום, כשאני חוזרת לצפת, אני מתרגשת. יש שם חרדים שיושבים קצת בצד, קצת בדרך אגב, וצופים בנו, ויש חילונים וצעירים, וחבר'ה דתיים שבאים עם חברים ועם ילדים קטנים. זה נותן התרגשות עצומה וזה היה עוד מההתחלה. החוויה הזו, שלו לבוא ולהתחבר לקהל ברמה המיידית, היא חוויה מהממת."

וההרכב שלכן לא הפתיע את הקהל?

אורית ד': "לא. לא הפתיע."

נשים שמנגנות כליזמר, לא מפתיע?

אורית ד': "מה שמופתעים ממנו הוא המקצועיות שלנו. הרמה המוזיקלית מקבלת הרבה הדים. גם האיחוד שלנו והשואו שאנחנו נותנות זה משהו שאנחנו מקבלות עליו הרבה פידבקים. בעיקר אומרים לנו שאנחנו נראות נהנות, צוחקות אחת עם השניה ויש הרבה 'פאן' על הבמה. אבל עצם הנגינה והיותנו נשים- מעולם לא נתקלנו בתגובות שהתייחסו לכך."

 

 

אל ההרכב הבנות מגיעות מרקעים שונים, כל אחת והבית שגדלה בו. אורית ד' באה מבית דתי רמת גני. "למדתי קלאסי כל השנים, וברימון נחשפתי יותר לג'אז ולאילתור. אז התחלתי את תהליך היציאה מהדת. הכרתי את השירים הדתיים וזה יצר אצלי מאגר כנגנית, והרבה השתמשו בי כמלווה, גם כשכבר לא הייתי בתוך העולם הדתי. זה כל הזמן הלך איתי." כיום, לבד מהנגינה בלהקה, אורית גם מתפרנסת כתרפיסטית במוזיקה. לאחרונה הלהקה התחילה להכניס חומרים מקוריים של אורית לתוך הרפרטואר המנוגן. גם מיכל המתופפת היא דתייה מבית, ואף הספיקה לעשות שירות לאומי לפני שהפסיקה לסרוג כיפות.

אורית ד' ומיכל: אתן מגיעות מבתים דתיים, ובחרתן לא להמשיך באורח החיים הדתי. אתן לא מרגישות לפעמים איזושהי קריעה, איזשהו דיסוננס, בין המוזיקה שאתן מנגנות שהיא מוזיקת נשמה דתית, שנכתבה לעיתים לטקסים דתיים כמו חופה, התוועדות חסידית או טיש שבתי, לבין אורח החיים שלכן?

אורית ד' מתקוממת: "מוזיקה במהותה היא לא דבר דתי. זה הייחוד שלה. אני לא אדם דתי, אבל יודעת מה זו עבודה רוחנית, מה זו עבודה על המידות. זה לא קשור לדת אלא לערכים שלנו כאנשים. ככל שהאדם יותר מחובר לעצמו, יותר מעמיק ומודע, המוזיקה היא חלק מהשפה והיא דרך ביטוי מאוד משמעותית. גם אדם שלא יודע מוזיקה יכול להביע עצמו דרכה. זה בא דרך ה'Feel' שלנו. אצל אדם דתי שמגיע מעולם מאוד מסויים, הנגינה שלנו מתחברת ללבוש ומראה מוגדרים, ולכן אצלו זה סותר. אבל הרוחניות שלי לא קשורה במראה חיצוני, היא יכולה להיות הרבה יותר גבוהה מאצל אדם שמתלבש צנוע."

אז מה יש במוזיקה הזו שמושך אותך?

"זו הפשטות של המוזיקה, שמקרבת את הלבבות. כמו קרליבך: יש איזה משחק במוזיקה היהודית הפשוטה שמצליח לגעת בך כאדם ויורד עד נימי הנפש. קשה להסביר את זה, אבל כשמנגנים מבינים איך זה נוגע בעומק. זה לא קורה מיד- יש איזו התנגדות. גם אני, שהגעתי מבית דתי, אמרתי שבחיים לא אנגן את זה. אבל משהו פה מדבר מאיזה מקום בפנים, והופך להיות חלק ממני, מאיתנו. בלי שאני בכלל רוצה אני נסחפת למקומות רגשיים", אורית עוברת לדבר בטון שקט: "הנה משהו שלא שיתפתי בו את חברות הלהקה אף פעם: בהופעות יש לנו הרבה אילתורים ואנחנו מנגנות גם פסוקים. כשמגיע קטע האילתור שלי אני כמו מתפללת את הפסוק בתוכי ומתוך זה יוצאת אל האילתור. בתוך האילתור אני אומרת לעצמי את התפילה, וזה מחבר אותי לעמקי הנשמה שלי."

אבל בסופו של דבר, זו מוזיקה שנוצרה כדתית, לא?

פה אורית א' נזעקת לעזרה, והיא נחרצת: "הכליזמרים זו לא מוזיקה דתית אלא תרבות יהודית. אמנם, החסידים לפני מאה חמישים שנה ניכסו אותה לעצמם, אבל היא ליוותה את חיי הקהילה כולם, ולא רק את החלקים הדתיים שבהם. ניגנו אותה בשמחות, בעצבונות ובסתם ימי חול, הכליזמרים היו עוברים ממקום למקום עם הקלרינט, הקונטרבס, הכינור והתוף ומנגנים באירועים שונים. התפילות, שחלק מהן אנו משלבות בהופעה שלנו, הן חלק מזה, אבל הן לא תמיד מייצגות אורח חיים דתי, אלא תפילות של אנשים מאמינים. אגב, גם נגני הכליזמרים דאז לא תמיד שמרו על מצוות הדת."

אתן לא דתיות, אבל מדברות בשפה מאוד רוחנית. שפה של 'אנרגיות', של 'עומקים', אפילו את המילה 'קדושה' שמעתי פה. איך אתן מסבירות את זה?

מיכל: "אי אפשר להסביר את זה בדרך של 'אחד ועוד אחד שווה שתיים'. כל מי שמתעסק במוזיקה מרגיש קדושה. זה יכול להיות 'Heavy Metal' ולהיות קדוש. קדושה זו חווית התעלות, והיא קשורה בחיבור שלך אל המוזיקה, ומוזיקה היא בכלל דבר גבוה מאוד, אולי הדבר הכי קרוב לא-להים שיש. כולנו ניגנו כל מיני סגנונות, ובאף אחד מהם לא הרגשנו כזאת עצמה. אני חושבת שזו מוזיקה שבה כשמנגנים, מרגישים. אבל אולי זה לא רק המוזיקה, אלא היותנו נשים."

אז איך הייתן מגדירות את עצמכן?

אורית א': "אנחנו נשים של מוזיקה ושל רוחניות, יהודיות, שחיות בארץ ישראל, ישראליות, ומתוך העולם הזה אנחנו יוצרות. הייתי קוראת לזה 'מוזיקה נשית-אישית'. הערב שאנחנו מעלות הוא ערב רוחני עם מוזיקה חזקה, מתוך השורשים של כולנו. חשוב להדגיש שזה לא 'ערב מסורת', אנחנו לא 'כליזמריות', אלא להקת ג'ז-אתנו-יהודי." וכאן אורית עוברת לחלק הדרוש החסידי: "כליזמרים זו תורה שבעל פה. זו מוזיקה שכל הזמן מתפתחת ומוצאת כיוונים חדשים. הכליזמרים, הנגנים, הם נוודים. אנחנו מרגישות שאנחנו חלק מאותם נדודים יהודיים, ולכן גם המוזיקה שלנו כל הזמן מחפשת התפתחות, בהתאם לזמן ולמקום, ולקיום שלנו כנשים."

אבל מה רע ברוק, ברגאיי, בג'אז? למה בחרתן דווקא בכלייזמר?

"אני לא יכולה ממש להסביר. יש במוזיקה הזו משהו שחודר לנשמה. בהתחלה היא נראית ממש לא 'אין', בכיינית וגלותית, ומייצגת את כל מה שהתחנכנו נגדו כילדים. אני התחנכתי על ישראליות גאה, על אידיאולוגיה אנטי-גלותית. אבל ברגע שהולכים לנגן את זה מתוך רצון ולא הכרח או מסורת, הדברים נפתחים."

לדנה, שבאה גם היא מבית לא דתי, הניגונים אפילו לא היו מוכרים. ובכל זאת: "אתה מרגיש את זה פתאום. אפילו שהמוזיקה היא פשוטה ולא מתוחכמת, ואולי דווקא בגלל זה, יש בה משהו שעושה לך שמח. ממש. אתה מנגן את זה וזה עושה לך טוב. אי אפשר להסביר את זה, זה ככה, פשוט ככה." האהבה לסוג הזה של מוזיקה לא באה בבת אחת, היא מציינת, אלא היה חלק מתהליך הכניסה ללהקה: "כשנכנסתי להרכב זה עשה לי משהו, זה הזיז אותי מבפנים. בעולם שלנו בכלל, החל משנות התשעים היה תהליך של הליכה למוזיקה אלקטרונית, אחרי דברים חדשים וקרים יותר מבחינה מוזיקלית. פחות מהרגש. עכשיו יש תהליך כללי הפוך: חזרה לשורשים ולהתחבר לעצמך. יש אנשים שמתחברים לטבע. דווקא לאור התהליך העולמי הזה, החזרה אל הכלייזמר מאוד מובנת."

 

העמידה של נשות חווה על הבמה מלאת רגש ובטחון עצמי. בהופעות שלהן אפשר לחוש בנוכחות של נשיות מתפרצת, עדינה ובה בעת חזקה, כמעט יצרית. לבנות הלהקה יש משנה שלמה על כך, והן לא מסתירות את המורכבות והייחודיות שבנוכחות הזו.

"כל העניין הנשי הוא לא מובן מאליו", אומרת אורית א', "ובניגוד למה שאפשר, אולי, לחשוד, היא  לא נוצרה בשביל הגימיק. החיבור פה שונה, הוא ממקום נשי. החיבור למוזיקה, אחת לשניה, לקהל, העמידה על הבמה. והאימהות גם היא מוסיפה עוד ממדים למוזיקה."

במה זה שונה מלהקת גברים?

"אני מנגנת בלהקות גברים ואני מעריצה נגנים גברים, אבל אין מה לדבר, זו עוצמה אחרת. זו מוזיקה שמגיעה, באיזשהו מקום, מהרחם, והקהל שומע את זה. את המוזיקה שלנו אפשר לשמוע ולהגיד: אשה ניגנה את זה. תהליך היצירה שלנו כנשים, שעוברות את ההריון ויוצרות עוּבר, מתקשר גם לתהליך יצירת המוזיקה."

דנה: "גברים, בהכללה גסה, באים למוזיקה כדי לנגן מוזיקה. אני, כשאני מנגנת, מעבירה בראש את כל העולם. אני חושבת גם על בן הזוג שלי, על הדברים שעברו עלי, וכל הוויית החיים הזו ניצוקה לתוך המוזיקה שיוצאת ממני. זו תכונה נשית במהותה. אולי זה מה שגורם להופעות להישמע שונה- אלו לא רק תווים, אלא חיים שעוברים דרך תווים, לתוך הנשמה. זה נורא רגשי."

מה מכל זה אפשר ממש להרגיש? איך זה בא לידי ביטוי?

"זה לא משהו מוחשי או ניתן להגדרה. האנשים בקהל צריכים לרצות להתחבר לזה. כמובן שהם לא ידעו להגיד: 'שומעים שעבר על הבסיסטית יום גרוע'. אבל אולי אם הם יהיו בהקשבה, הם יוכלו לשמוע את השוועה."

לאורית ד' יש זווית מעט שונה. היא לא חושבת שדווקא הנשיות יוצרת את ההבדל, אלא האחרוּת והחיבור המיוחד של היוצרות, כחברות: "אני לא מסכימה שלנשים יש כוח במוזיקה. כל מוזיקה תלויה במי שמנגן אותה, והאדם הוא זה שקובע איך הוא יתחבר למה שהוא עושה. במקרה, או שלא, אנחנו ארבעתנו נשים מאוד רוחניות ומורכבות, מקצועיות וחברות בינינו. זה מה שיוצר את הפן המיוחד שלנו, שאם נרצה או לא, המכנה המשותף שבו הוא נשי. אבל אני לא חושבת שעובדת היותנו נשים הופכת את זה למשהו "מהרחם", כמו שאמרה אורית. זה בגלל שאנחנו נשים כאלה, אבל זה לא קורה אוטומטית בגלל הנשיות."

איך עובדת היותכן נשים משפיעה על ההתקדמות המקצועית ועל ההתקבלות שלכן בעולם המוזיקה?

אורית א': "לנגן בלהקה זה קצת להיות 'אשה בעולם של גברים'. לפני עשר שנים, נגיד, זה היה בולט יותר. היינו צריכות להוכיח את עצמנו כל הזמן. היתה תחושה שעוקבים אחרינו ובוחנים אותנו בשבע עיניים. זה עדיין כך, במובנים מסויימים, אבל בהחלט אפשר לומר שמרגישים שינוי. בחו"ל, אגב, מפרגנים לזה הרבה יותר. לאשה קל יותר למצוא עבודה כנגנית, וגם הקהל לא מתייחס בחשדנות. נו, הנה עוד משהו שאנחנו צריכים ללמוד", היא צוחקת.

ואחרי שתים עשרה שנים, עדיין מתרגשות?

אורית ד': "אני אגיד לך מתי חזרתי להתרגש. למרות שאנחנו להקה אינסטרומנטלית ואף אחת מאיתנו לא זמרת בהכשרתה, התחלנו לאחרונה להעלות יצירה שבמהלכה אנחנו שרות יחד. אז פתאום חזרתי שוב להתרגש, והפרפורים האלו בבטן. לא הבאנו מורה לפיתוח קול ואנחנו לא ממש זמרות, אבל התגובות באו בעוצמה, וזה היה מפתיע. במיוחד מדברים על הקול של מיכל. 'כמו קולות של מלאכים' היה ביטוי ששמעתי. אז הנה, כל פעם שמתחילים משהו חדש, חוזרים להתרגש."

יש היום חזרה ענקית למקורות יהודיים, לפיוטים ולמוזיקת נשמה. יש לכן תחושה של 'אני הייתי פה קודם, אל תידחפו לי לנשמה היהודית'?

אורית א' משיבה, אבל מהססת: "אנחנו שמחות שבא הגל הזה. מצד אחד זה מוכיח שתמיד ידענו שיש לנו משהו טוב, ומצד שני זה דורש מאיתנו לשמור על רמה גבוהה, כי עכשיו יש לנו מתחרים. כל החזרה הזו רק מוכיחה שהחיבור הזה תמיד היה אצלנו. ניסינו להתכחש לו במשך כמה שנים טובות ואפילו קצת הצלחנו, אבל זה חזק מאיתנו. כשאתה 'שם', אתה מרגיש שזה הבית, הבית האמיתי. זה אני עצמי וזו הנשמה שלי. במוזיקה 'קלאסית' שאני עושה אני מעבירה נשמה ורגש, אבל המון עובר דרך הראש, ולפעמים צריך להתמצא במוזיקה וקצת להכיר כדי לאהוב. במוזיקה יהודית- אין דבר כזה. אתה לא צריך כלום. זה אפילו לא משנה אם אתה יהודי או לא. התגובות מהקהל בחו"ל הן בלתי ניתנות לתיאור. הם מוקסמים. בתאילנד ניגנו ביום ההולדת של המלכה. עמד תור של מאה חמישים תאילנדים שחיכו שנחתום להם על הדיסק. או בבייג'ין, שם השם שלנו הופיע במודעות ענק ובשלטי חוצות, כאילו מטאליקה הגיעו לעיר."

זה משמח אנשים בכל מקום שהם?

"יותר ממשמח. זה נוגע בהם. מביא אותם למקום אחר. יותר גבוה, יותר פנימי. זו לא סתם מוזיקה נחמדה. אתה מרגיש ששינית אותם."

(פורסם במקור ראשון, 11.09)