מעט דברים על סבי, יוסף חריש

מאז ומתמיד היו לי חמישה סבים וסבתות. לכל אחד היה הייחוד שלו, לכל אחד היה הריח שלו ולכל אחד נשיקותיו. אלה של סבא יוס היו מהירות, על הלחי, בריח אפטרשייב ומגולחות היטב, והצטרף להם האיחול "להתראות חבּיבּי". לפעמים כשהייתי ילד הייתי מתבלבל עם הצד השני של המשפחה, ומנשק אותו על שתי הלחיים. בשנייה שאחרי הנישוקים הייתי נבוך, אבל לסבא זה מעולם לא הפריע.

לעתים קרובות לדבר עם סבא היה כמו לשוחח עם קאטו הזקן. אותן המנטרות, אותם הסיפורים, אותן פאוזות דרמטיות. אבל אני הרגשתי תחושת ביטחון: תמיד ידעתי לאן השיחה תלך. כשילדים הולכים לישון, הם אוהבים לשמוע שוב ושוב את אותו הסיפור. כך הם יודעים שהם יכולים להירדם בבטחה והשמש תזרח למחרת, ממש כפי שזרחה ביום החולף. הסיפורים של סבא נטעו בי את התחושה שהוא לא יימוט לעד. שהוא נצחי ואקסיומטי ממש כמו הסיפורים שלו.

רוחו של סבא לא נחה עדיין, ואת זאת אני יודע כי גם רוחי לא נחה. חיים גורי ציטט פעם את אמו שאמרה: "אנו חיים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", ואני רוצה להוסיף ולומר: "אנו מתים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", שכן לאחר שלא יזכרו – כבר לא נהיה מתים, שהרי מת הוא בעל משמעות עבור מישהו, ומי שאינו בעל משמעות אינו כלל, הוא פרצוף באינסוף הפרצופים שהיו פה וכבר חלפו ואבדו ונשכחו מלב. ובגלל שרוחו של סבא איתנו, ותמשיך להיות איתנו גם הלאה, אני יכול לפנות אליו ולומר: סבא, אני מת מגעגועים אליך.

כמעט לכל סיפור שלך היה מוסר השכל. ראית את עצמך כשלמה המלך בשעתו, חורץ גורלות על פי תחושת צדק עזה. זה היה המוטיב החוזר, למשל בסיפור אודות שני השותפים שחלקו ביניהם את בית האבות אותו הפעילו, על חפציו ורכושו. באיזו שאט נפש תיארת את השותף המותיר לחברו מאות מזרונים אותם כינה "שקים מלאי אבק ושתן", ואיזה עזוז לבשת כאשר הרעמת עליו בקולך: "ועל שקי אבק ושתן אלה הלנת קשישים בבית האבות שלך? זהו הכבוד שאתה חולק להם?", ומיד פסקת לרעתו.

לא היית מלאך, אבל לרגע לא ניסית לתת לנו את התחושה שאתה כזה. האנשים שאתה מתעב היו גלויים וידועים בפנינו – אולם גם בפניהם. לא נהגת אחד בפה ואחד בלב, לא החנפת להם, לא ביקשת את קרבתם ולא ניסית ליישר הדורים עמם. רמאים היו מתועבים בעיניך, ואילו את החסד הוקרת מאוד, ובעיקר את גילי ושרונה, ראשי מפעל החסד.

גאה היית בבניך. שוב ושוב סיפרת לי, בעודי משוחח עמך מניו יורק הרחוקה, אודות גילי שעשה חייל בלימודיו ובמשרד בו בחר להתמחות בארה"ב. השווצת באנגלית שלך כשתיארת כיצד התקשר אליך אחד הבכירים במשרד עורכי הדין ואמר לך כי גילי נועד לגדולות וכי רצו להכפיל את משכורתו על מנת שיישאר בגולה, אולם "what can I do, the boy wants to go home!". בין השיטין ניתן היה לחוש בגאוותך הציונית על הנער שרוצה לשוב, ויותר מכך על היותך אב שאי אפשר בלעדיו, שהשיבה אליו היא שיבה הביתה.

כמה הוקרת את החרטה. כעסת כאשר הרב עובדיה יוסף קילל אותך "ייחרב ביתו", אולם כאשר מספר ימים לאחר מכן התקשר להתנצל – קיבלת את התנצלותו וגם את הסברו המשעשע כי התכוון שתמצא אוצר בין קירותיו, כמסופר בגמרא.

אין אתה זקוק לשבחים ממני על העברית שבפיך. רק ארצה להזכיר לעצמי כי השפה, יחד עם כתב היד המיוחד שלך, היו מקור לגאווה בלתי נדלית מצדך. ציטטת בלי סוף מפסקי דין שכתבת, ובעת הציטוט היה מבטך מרחף ויכולתי להרגיש כאילו אני נוכח בחדר עמך ועם המזכירה שמקלידה. אהבת דברי חידודין ששולבו בתוך הפסיקה, ובמיוחד ציטטת את אותו שופט מחוזי שפסק לרעת נהג בלתי זהיר שהתבונן בעוברת אורח וגרם נזק, ודרש עליו את פרק התפילה: "לכביש הבט ואל תפן ליצר".

וחשיבות הדיוק: "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון", התאוננת בפני, "מה פתאום הם אומרים 'מרון', ועוד ממציאים שהדבר קשור לכבשים? איה צאן ואיה תפילת הימים הנוראים? הלא ברור הוא שכוונת המחבר היתה לומר כבני מרום, כמו שהמלאכים מהללים את הקודוש-בורך-הוא, כך אנו, יושבי מטה, מהללים את שמו". ולא הסכמת להתפשר כי שני הפירושים אפשריים. "כבר סיפרתי לך על המילה בעברית שחידשתי?".

על אף שהיו שהחשיבו אותך מתנגד לדת ונגד כל גילוי רוח ישראל סבא, היית כל שנותיך בדו שיח עם בית המדרש אותו עזבת. הרגשות העזים ביותר התפרצו ממך כשדיברת על תלמידי החכמים, על הרבנים. השווית בין העבר להווה ללא הרף, בדקת מה נכתב במקרא, מה בתלמוד, התפלמסת עם רבי עקיבא, הטית כתף לחזק את הרמב"ם, התפלפלת עם פסיקות הרב עובדיה והבאת את רבי ישמעאל כתימוכין. אחת הפתיחות השגורות ביותר על פיך היו "אמרתי לרב של בית הכנסת שלנו" ואז גוללת את כל הכעס שלך על עוולות שראית ביהדות, ביהודים, בסדר התפילה, בבית הכנסת, בסלסולי החזן, ברגישות המתפללים, במילות הסידור – אבל אמרת בית הכנסת "שלנו". היית חלק ממסורת יהודית עתיקת יומין של ויכוח, של חוסר הסכמה קיצוני שגולש למילים קשות ולפסים אישיים. היית יהודי כל כך. וחם כל כך.

כשהקשבתי – שוב – לאחת מדרשותיך חוצבות הלהבות, יכולתי לשמוע את הנער שנופל מאופניו כאשר סוטר לו הרב על לא עוול בכפו. יכולתי לשמוע את העלבון בקולך על כך שהודרת מעולם הטקסטים היהודיים שאותו אהבת ובו שחית כדג במים. היית מלא מרירות כאילו הדברים קרו לפני שעה קלה, היית מלא להט כאילו אתה עדיין בן 16, עדיין רכוב על אופניך, כאילו לחיך עדיין בוערת מן המכה.

ועוד על כבוד המסורת: אני זוכר את אבא מטלפן אליך בדחיפות ביום שישי או באחד מימי השבוע, כשנתקל ברדיו בתוכנית חזנות מוצלחת. "פתח מהר את התחנה הזו והזו, הם משמיעים חזנות!". כבוד עצום רחשת לחזנים 'אמיתיים', ובעיקר ליוסל'ה רוזנבלט: "הקשב לו", אמרת לי, "כיצד הוא מבטא את המילה 'מאמע', את המילים 'ריבוינו של עוילם', את המילה 'אוי' – אתה ממש יכול להרגיש את כוונתו, לחוש אותה. לא כמו אותם חזנים שמסלסלים וקולם כצפצוף הזרזיר". אז, כמובן, נתת את הדרשה הקבועה על כך שאינך מעז להפריע ליוסל'ה בעיצומה של תפילתו, הגם שזוהי נגינה דיגיטלית בלבד. "שפתיו דובבות בקבר בשעה שאנו משמיעים אותו, כיצד אעז להפסיק את תפילתו", תמהת, והדגשת שגם כאשר אתה מגיע לאיזה מקום ברכבך והרדיו עדיין מנגן את הפרק – אינך מדומם את המנוע עד שתשמע אותו מגיע לסיומו.

וכמה גאווה הייתה לך בכך שאת הספדך על יוסל'ה ביום היארצייט שלו השמיעו בשידור חוזר, שנה אחר שנה, בתחנת הרדיו אליה התראיינת לפני שנים מספר.

היית מלא געגועים לסבתא יהודית. הפעמים היחידות בהן ראיתי אותך מנגב דמעה היו כאשר דיברת אודותיה. היא לא משה מזכרונך, תמונתה לא ירדה מעל שולחנך, את הנר שלה לא חדלת מלהדליק. על אף שסבלת כאבים עצומים, הכאב הגדול ביותר שלך היה על כך שלא הצלחת להציל את חייה.

אין לך מושג כמה שימחת אותי כשבאחת משיחות ימי שישי שלנו, אותה פתחת כשאתה חלוש, עייף וכאוב, אמרת לי בסיום השיחה: "קודם, לפני שהתקשרת, הרגשתי לא טוב. אבל כעת אני מרגיש הרבה יותר טוב, הודות לשיחה איתך, שהסיחה את דעתי מן הכאב". אין גבול לאושרי על כך שהצלחתי לקחת ממך מעט כאבים.

מאז ניסיתי לשכנע אותך שתשוחח יותר עם אנשים, שתיחלץ מכס המלכות שלך במרום הכורסא ותצא לשיעור דף יומי, לטיול או לביקור משפחתי. נוכחתי לראות ששקיעה בעצמך מגדילה את הכאבים, ואילו אוויר צח ושיחה יכולים ליטול ממך חלק מהם.

אחד השיעורים החשובים שלמדתי ממך היה קשור דווקא ללוויות. סיפרת לי על שופט שבשעה שנפטרה אמו, והוא עודו מכהן, השתתפו בהלווייתה אלפי אנשים שבאו, עודדו, ניחמו, הקשיבו לסיפורים וחיזקו את ידי האבל. מה מר היה לגלות כי בעת פטירתו של השופט עצמו, בקושי קיבצת מניין אנשים כדי שיוכלו לומר עליו קדיש. "טוב לכלב החי מן האריה המת", אמרת לי, והדגשת כי על האדם לברור היטב את הקרובים לו, לדעת איזה מהם הוא חנף ואיזה חבר אמת.

כיתה א' או ב'. מסיבת החומש בפתח. המורה מבקשת מתנדבים לקרוא בעל פה פרשייה מפרק א' בספר בראשית. אני, שתמיד נכון לעמוד על במה ולפתוח את הפה, מתנדב לאלתר ובוחרים בי לקרוא. אמא אומרת מיד: נבקש מסבא להקליט לך. תחילת שנות התשעים. סבא הוא היועץ המשפטי לממשלה. על שולחנו מונחים תיקים כמו משפט דרעי, ויסות מניות הבנקים ומשפט דמניוק, והוא חוזר מהעבודה ומקליט לי את הפרשה.

"ויאמר א-לוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", מטעים סבא את הפרשייה השנייה בתורה, בריאת היום השני. ואני, ערב ההופעה, שומע שוב ושוב באוזניות, כוסס ציפורניים, לא בטוח אם אצליח לקרוא כמו שצריך, כמו שסבא. אבא אומר לי: "תקשיב לקלטת של סבא עד שתדע".

מסיבת החומש. הילדים עומדים בשורות כמו במסדר צבאי. אני עומד בשורה הראשונה. עוד מעט ייתנו לנו ציורים מנוילנים של ספרי תורה קטנים שעליהם מצוירות אותיות ועל גביהן מרוח מעט דבש, סגולה לאהבת התורה. אבל קודם לכן: ההופעה.

הילד שלפנַי מסיים את קריאת היום הראשון. אני נושם נשימה עמוקה ומוציא את זה החוצה. "ויהי ערב ויהי בווווקר, יום שנייייאי". את יום שלישי קורא ילד תימני. המורות ניגשות עם ספרי התורה. לפני שאני מלקק המורה אומרת לי: "חשבתי שתקרא בנוסח ספרדי".

מה לא הייתי נותן כדי למצוא את הקלטת הנושנה הזו, שסבא הקליט במיוחד עבורי. שמונה עשרה שנים אחר כך הרגשתי שגמלתי לו מעט, כשהיה חסר קורא בתורה במסיבת בר המצווה של יהונתן, אותה חגגנו בעלייתו לתורה. סבא התרגש כל כך וחזהו התנפח מגאווה כשראה איך אני קורא "על עיוור", בלי הכנה מוקדמת, כשבן דוד רחוק מסמן לי בזווית העין את טעמי הקריאה. "שפתיים יישק", אמר לי וחיבק.

ילדיו: רופא, עורך דין וטייס,  פסיכולוגית, אדריכלית וקלינאית תקשורת. סבא לא היה מי-יודע-מה פלורליסט, אבל הדעות הן לא תמיד אלה שמשנות, אלא העובדות. והעובדה היא שיש לו ילדים מוצלחים, חיוביים, כישרוניים, איש מהם לא ערירי, כולם מוקפים במשפחות אוהבות והם מלאי חיבה זה לזה. וזה מה שחשוב.

אינני יודע אם קורות החיים של סבא, כפי שהוא סיפר לנו אותם, היו מדויקים במאה אחוז. יתכן שחלקם לוקה בהפרזות, אולי בדרמטיות יתר. אולם אני יודע שהם מרכיבים את הסיפר, הנרטיב, שלי.

הייתי שם עם סבא כאשר העיז את פניו מול הקצין הבריטי במחנה המעצר בלטרון. התקוממתי כמותו כאשר עורך דין ירושלמי ניסה לגזול ממנו את תעודת ההסמכה שלו. התאבלתי איתו על מותו של אביו כשהוא בן חמישים בקושי, ופקפקתי איתו במקצועיותו של הרופא שהזריק לו את החיסון. זעמתי איתו כאשר פסלו לו פסקי דין ונחרצתי כמותו כאשר חש לעשות צדק. חמלתי איתו כאשר ראיתי את האב הערבי של הבחור שהתגייר ונהרג כחייל יושב במסדרון. הייתי מלא קוממיות וגאון כאשר ביקשו לשלוח את סבא לישיבה בארצות הברית של אמריקה, והוא בתגובה אמר: "שלמה בן יוסף עולה לגרדום, ואילו אני, יוסף בן שלמה, אסע אל נמל מבטחים מעבר לים?".

 הייה שלום, סבא יוסף בן שלמה. עלית למרום ובאמתחתך חיים של עשייה למען ישראל בארצו. הקדשת את חייך למען הצדק. קיימת את הדין והאמת והשלום, כלשון הפסוק שאהבת "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". שכב בשלום עם אבותיך, ותעמוד לגורלך לקץ הימים.