על 'אל תגידי לילה'

 

מחבר: עמוס עוז

שנת הוצאה: 1994

 

בניגוד למצוין על הכריכה האחורית שלו, "אל תגידי לילה" איננו קומדיה. יש בו גם דמויות קומיות המייצרות מספר מצבים קומיים, אולם זהו ספר עצוב, מיוסר, ספקני, ומעל לכל- מיואש.

עמוס עוז יוצר כאן שתי דמויות שעברו חיים קשים. תיאו, שאת רוב שנותיו עשה בחוץ לארץ בשליחות המדינה. כגברים אחרים בספריו של עוז, גם הוא כבד, איטי, חכם מאוד אולם מגושם. הוא לא מצליח להביא אושר לאישה איתה חי, נועה. נועה היא מין כספית, אשה תזזיתית, המנסה להזיז פרויקטים שהם למעלה מכוחה. היא מורה בבית ספר, ואירוע של מות אחד התלמידים, עמנואל אורבייטו, כתוצאה מנטילת מנת-יתר של סם, מביא אותה ליזום הקמת מרכז לגמילה מסמים בעיירה שכוחת האל בה הם גרים בדרום הארץ.

נועה מסתערת על הפרויקט, אולם ברקע, כצל, נמצא תמיד בעלה, "האח הגדול", שנועה מלאת רגשי נחיתות כלפיו. היא לא מרשה לו לגעת בפרויקט או לבקר אותו, למרות שהיא משתמשת בכספו, ובסופו של דבר גם נעזרת בו כשהיא זקוקה להצלה. עוז הוא אמן הדמויות והפרטים הקטנים: לכל אחת מהדמויות מוזרות משלה, ועבר אפל המעצב אותה אחרת. נועה גרה עד גיל מבוגר עם אביה ודודתה המשוגעים למחצה, תיאו הסתבך בפרשייה בארץ ונאלץ לעזוב לחו"ל למשך שנים, אברהם אורבייטו, אביו של הנער שהתאבד, מתגלה כדמות מסתורית, אדם בעל ממון רב שגר מעבר לים ואינו מגלה רגשות אנושיים על מות בנו, לבד מהשיגעון להקים מרכז גמילה על שמו, ללא הכשרה וללא תנאים מתאימים.

את הגיבורים עוטפות דמויות משנה מוזרות ומשעשעות: מוקי צור, העסקן המקומי, חובב הנשים, ששולח ידו כל פעם בעסק אחר, בת שבע, ראש העיר הקשוחה והגברית, המתנגדת נחרצות לפרויקט מרכז הגמילה, טלי, תלמידתה-חברתה של נועה, המשמשת לה בת לוויה במסעות הקניות ובבילויים הזעיר-בורגניים, שני האחים הרוסיים שמשחקים שח עם תיאו… ועוד רבים.

עיקר הדרמה בסיפור מתרחשת בין תיאו לנועה, כשמערכת היחסים השבירה ביניהם מתקרבת ומתרחקת, מתכווצת ונמתחת, כל זאת על הרקע הטעון של מות הילד השברירי והרפה באופן אכזרי ומנוכר, עמנואל. היעדר ילד משותף, או ילד בכלל, לתיאו ונועה, מטעינה את הסיפור ומסמנת אותו ככזה שעוסק בזוגיות על רקע אי-הורות, ועל המשמעות של ההיעדר הזה לחיי הנישואין, ולחיים בכלל.

הכתיבה של עוז מפעימה אותי כל פעם מחדש. הלשון עשירה, האירועים השוליים ביותר הופכים תחת עטו לצבעוניים, מלאי חיות ומשמעות. מצד שני, התפניות בעלילה קהות מדי לטעמי. נועה מחליטה לבנות את מרכז הגמילה, אחר כך הרוח יוצאת ממפרשיה והיא נוטשת את הרעיון. אלו שתי נקודות המפנה היחידות בספר, וביניהן העלילה מזגזגת בין הכרויות עם דמויות שונות לבין המאבק על הקמת המוסד. המאבק, בעיני, לא חריף, והדמויות החזקות והכואבות שעוז בונה, אינן מגיעות למיצוי. הן לא מוטחות זו בזו די הצורך.

מה שנוצר הוא ספר עם עלילה פוטנציאלית, שכתוב היטב, זורם ומהנה, אולם בתום הקריאה נותר הקורא וחצי תאוותו בידו, ורק תחושה מעיקה של העדר מה שיכול היה להיות, מלווה אותו.

 

(פרסום ראשון)

עכבות

 

אלהים חלם חלום.

בחלומו מטייל הוא לאורך החוף, והאדם עמו.

בפאתי רקיע הבזיקו לנגד עיניהם מאורעות ימי האדם, ובצמוד לכל מאורע הבחינו בשני זוגות עקבות. זוג אחד היה שייך לאלהים, ואילו הזוג השני- לאדם.

כאשר התמונות האחרונות בדברי ימי האנושות הבזיקו מול עיניהם, פנו במבט לאחור להתבונן בעקבות שבחול. האלהים הבחין שפעמים רבות במהלך חיי האדם, נראה בחול רק זוג עקבות אחד.

הוא גם הבחין, שאותן התקופות היו התקופות העצובות ביותר בחיי האדם.

הדבר הציק לו. הוא שאל את האדם אודות כך:

"אדם שלי, בני אהובי. הלא הבטחתני שאתי תלך ובי תחזיק כל ימי חייך, וברית כרתי עמך לבל תטשני, אולם הבחנתי שבתקופותיך המצערות והמיוסרות ביותר, עזבת אותי והלכת לבדך בדרך. מדוע דווקא כשהיית צריך להתאמץ ולדבוק בי, נטשתני ועזבתני?"

והאדם השיב לאלהים:

"אלהי. אני אוהבך, ולעולם לא אנטשך. במשך אותן תקופות של נסיון וסבל בחיי, כשהבחנת בזוג עקבות אחד, היה זה משום שנשאתי אותך על גבי."

 

(מתוך 'דברים מצד עצמם', ערב שירה ופרוזה שנערך בשנת 2003)

מרחקים

 

אֶל מִי אַתְּ עוֹרֶגֶת, נַפְשִׁי

בַּלֵּילוֹת הַפְּצוּעִים שֶׁל הַקַּיִץ.

נַפְשִׁי נַעֲרָה פּוֹתָה

הַכּוֹכָבִים לָהּ כְּאַבִּירִים עַל סוּס

נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת אֲלֵיהֶם

וְקוֹרֵאת —

 

נַפְשִׁי מְסוֹרֶגֶת אֲהָבוֹת

וְכוֹזֶבֶת מֶרְחַקִּים.

מַה לָּךְ נַפְשִׁי, תִּדְּמִי בַּלַּיְלָה

פָּנַיִך מְכֻנָּסִים בָּאָרִיג וְאַתְּ בּוֹכָה.

מַה לָּךְ נַפְשִׁי מְכֻוֶּצֶת בְּפִינָּתֵךְ

לִבֵּךְ מוּשַׁט לֶאֱחֹז תִּינוֹק בְּכַפּוֹתַיִךְ.

 

עוֹלָם יָשֵׁן, נַפְשִׁי, עוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ

וְלוּ הָיָה אָדָם יוֹדֵעַ

לְאָן הָיוּ בָּאוֹת יְכוֹלוֹתַיו.

אֵין מִי שֶׁמְּסֻגָּל לְחַבֵּק אֶת יְאוּשָׁיו.

 

הוֹלְכִים הָאֳפָקִים וְרוֹחֲקִים עִם צְעָדַיִךְ.

 

(פרסום ראשון)

 

להיפתח כמו פרח לאוויר ולאור

 

לפני כשלושה חודשים ערכתי ראיון עם האשה הנפלאה הזו, רעייתו של הרב מנחם פרומן מתקוע, שהיא בת זוגו במובן העמוק של המלה, וגם חברותא וברת פלוגתא שלו. שלושה חודשים אחרי, ולרב מנחם גילו גידול סרטני ממאיר, וכולנו חוששים מאוד ומתפללים לחייו. אני רואה לנכון להביא פה את המלים המועטות שהחלפתי עם הדסה, לו רק כדי שליותר אנשים יהיה מושג על מה אנו כל כך צריכים להתפלל.

 

~~~

 

הדסה פרומן (60) היא אשת רב לא קונבנציונלית שנשואה לרב לא קונבנציונלי, הרב מנחם פרומן, רבה של תקוע. למרות שאף שנה משנות לימודיה האקדמיים לא המשיכה לשנה נוספת, עסקה שנים רבות בתחום, ממשיכה ללמד בבית ספר שמשלב ילדים בעלי מוגבלויות ומעבירה סדנאות למבוגרים. "הכל צריך להיות מחובר בצורה טבעית ולצמוח מהשורש", היא אומרת.

 

והיא בכלל קיבוצניקית. "נולדתי לבית משפחת מיטווך בקיבוץ לביא מיד לאחר מלחמת השחרור", היא מספרת, ובקולה צעירות ורעננות יוצאות דופן. "אבי חקלאי עד עצם היום הזה, כשהוא בשלהי שנות השמונים שלו, ואמי יחד אתו, מלמדת את ניניה בבית הספר האזורי".

מביתה, בית קיבוצי של שנות הששים והשבעים, לקחה בעיקר את החיבור לטבע. "הערכים של הקיבוץ הם הפשטות והשיתוף, ולמרות שאף אחד מילדי הוריי לא נשאר קיבוצניק, כולם ממשיכים את העקרונות האלה בדרך זו או אחרת. צריך לחיות טוב ולחיות פשוט, להיות חופשי מהחומר ולא להיות שקועים בו". על אף זאת, היא מציינת, שיתופיות היתר של הקיבוץ מעולם לא התאימה לה. "מצד אחד", היא מהרהרת, "אדם הוא חלק מחברה ועניינו הוא לתרום ולהיבנות בתוכה. מצד שני, גם אני וגם לא מעט אחרים בני דורי קיבלנו משהו 'אנטי-חברתי' בגלל הקרבה  הבלתי פוסקת בחברה הקיבוצית, שמקהה את החושים החברתיים. בעיני, צריך מרחק כדי לבחור וליצור קשר עם האנשים סביבך".

כחלק מרוח התרומה, התגייסה הדסה לצבא. "הייתי מפקדת בנח"ל!", היא נזכרת בצחוק. "אני לא חושבת שהייתי מפקדת טובה. בכלל לא התאמתי לכל ה'תאולוגיה' של הצבא. אפילו התקבלתי לקורס קצינות, אבל נתתי את מקומי למישהי אחרת, שרצתה יותר ממני…"

 

ניסית לרכוש השכלה חינוכית?

"לאחר הצבא עבדתי למשך שנה כגננת בקיבוץ, והמשכתי להיות גננת שנים רבות. מבחינת המסגרות הלימודיות- למדתי שנה במחלקה לפילוסופיה, וגם שנה במכללת בית וגן. את השנה השנייה עשיתי עם הגדוד של מנחם, אישי הטרי, שנדד ממקום למקום ואיתו הכלה הצעירה… לקחי איתי חומר לימודי ועשיתי את המבחנים מרחוק. כך סיימתי את השנה השנייה, ואת לימודיי האקדמיים בכלל. החיים שלי הם הלימוד".

לאחר סיום המלחמה השתקע הזוג הצעיר בעיר העתיקה. אך לא למשך זמן רב. "גרנו מעל הכותל, ומנחם מאוד אהב את המקום. אבל אני לא יכולתי, היו שם הרבה אבנים, ובכלל לא צמחים", היא מגלה שוב את הקיבוצניקית שבה. משם נדדו למבשרת ציון, וכששמעו שמקימים קיבוץ בהרי גוש עציון, 'מגדל עוז' שמו, היו בין הראשונים לעלות לקרקע.

 

איך נוצר הקשר עם תושבי תקוע?

"חנן פורת הוא שקישר בינינו. היינו שלוש שנים במגדל עוז, והחבר'ה הראשונים של תקוע, גרעין קשה של עולים מחבר העמים, היו באים לשמוע שיעור ממנחם פעם בשבוע. אחרי שלוש שנים הם פשוט באו, ארזו לנו את הדברים, סידרו את הבית והעבירו אותנו ליישוב שלהם. זה היה לפני… שלושים שנה", היא צוחקת.

 

דווקא יישוב מעורב, דתיים וחילוניים, או שזה יצא במקרה?

"העניין של יישוב מעורב שייך לגמרי לשורש הרוחני שלנו", היא פוסקת. "העניין הדתי-הרוחני זקוק אצלנו להרבה מאוד אוויר, לחופש, להכיל את ההפכים ואת השונים. ליצור קשר, ועם זה תמיד להשאיר מרחב בתוכו. הדבר הזה מתאפשר רק כשהחברה מגוונת ואין מכנה משותף בין כולם, ואז לכל אחד יש המקום המיוחד שלו. לא באנו לתקוע כדי להחזיר אנשים בתשובה, אלא כדי שנוכל לנשום".

 

ואיך זה מצליח, להיות גננת של דתיים וחילוניים יחד?

"הנחת היסוד היא שאין צורך בלחץ. לאלף את הילדים ל'מצוות אנשים מלומדה' זה מאוד מיותר. ילדים מאוד חכמים ויודעים למה הם שייכים ומה מתבקש מהם. תמיד האמנתי שמבחינה חינוכית לא צריך 'לתחום' את הילדים אלא 'לפתוח' אותם. העולם והיהדות הם אינסופיים, וצריך להיפתח לדברים כמו פרח לאוויר ולאור. כשאתה חי, ולא כפוי או כפוף, זו אווירה הרבה יותר מצמיחה. לצערי, יש יותר מדי פחד בחינוך שלנו".

 

ולהיות אשת רב זה…

"הקשר שלנו הוא קשר של חברותא. במשך השנים החברותא התרחבה ונוספו בה עוד עשרה חברים- הילדים שלנו. הרבה מהמפעלים שלנו אנו עושים יחד, ויש גם הרבה ויכוחים, בדיוק כמו חברותא. אף פעם לא נכנסתי לתפיסה הממסדית של רבנית היישוב… לפחות בדור הצעיר, בקרב התלמידים שעוטפים אותנו, חלק גדול מהאנשים הם חברותא שלי ובקשר איתם אני גדלה ומתפתחת.

היום אני מלמדת קבוצות לחבר שני יסודות- לימוד התורה והיצירה. צריך ליצור עם חיבור עמוק לתורה במובן הכי רחב שלה- מתוך התבוננות פנימית וקשב".

 

(פורסם בעלון 'שבת בשבתו', סוכות תשע"א)

 

ילדה

 

הרעש שבא מבחוץ היה איום ונורא, ומר שטרנפלד לא הצליח להתרכז בתוכן המסמך אותו ניסה לנסח. היו אלה… צעקות, לא, אולי… איומים? הוא לא הצליח להחליט, אבל דחה את התערבותו עד לרגע שהרעש יהיה בלתי נסבל.

הרגע הזה הלך והתקרב.

 

הדלת נפתחה בפתאומיות. מר שטרנפלד כבר פתח את פיו כדי לגעור במזכירה המתרשלת. אלף פעמים כבר אמר לה לא להפריע לו כאשר הוא מנסח הסכם גירושין, שכן הדבר דורש ממנו את כל כח הריכוז, וכל התפרצות שהיא עלולה לגרום להשמטת סעיף חשוב מזכרונו, לעיכוב בסיכומי הטיוטות מול הצד השני ובסופו של דבר גם לדחיית הפקדת התשלום המזומן בחשבונו. אולם בטרם הצליח להוציא מלה מפיו כבר הקדים אותו האדם קטן הקומה, לא, סליחה, היה זה ילד, בעצם, שעמד בכניסה ואמר: "חטפנו את הבת שלך, שטנפלד, ויש לך שתים עשרה שעות שתשים שבע מאות שקל במזוודה בלי להתחכם אם אתה רוצה לראות אותה לעולם".

 

הפה של מר שטרנפלד נשאר פתוח. בלי לשים לב העיף מבט בשעון וחישב במהירות. השעה עכשיו 13:08 בצהריים, כלומר, שעד 1:08 לפנות בוקר הוא צריך… . טיפות זיעה הופיעו על פדחתו של עורך הדין הבכיר ביותר במשרד שטרנפלד-צימרמן ושות'. אמנם, מקרי סחיטה וחטיפות לא היו עניין שזר לו, כמובן- כמובן, אצלו במשרד הם עוסקים בכל, והיו להם לא מעט מקרים של רצח, חלקם אף אכזריים ביותר, כמובן, אבל מקרה כזה, ילד שבא ודורש כופר, ועוד בעד בתו היחידה… ובכן, שום דבר בהכשרתו המקצועית והעיונית גם יחד לא הצליח להכין אותו למאורע מעין זה.

 

הילד גרד בראשו- שהיה חבוש משום מה בכובע צמר בצבעים צהוב, אדום וכחול- הסתובב ופנה ללכת. מאחריו עמדה המזכירה שניסתה לעכבו קודם, וכיסתה את פיה בידה. שמה היה ניצה ומר שטרנפלד קיבל אותה לעבודה כי היתה גבוהה, בלונדינית, וידעה להקליד מהר. כמה נורא לראות אדם במעמדו של מר שטרנפלד נקלע למין מצב איום שכזה, חשבה לעצמה. הילד עשה עוד שני צעדים בכיוון דלת היציאה כשלפתע חזר הדם לפניו של עורך הדין השמן בבת אחת. הוא נעשה אדום מאוד וניצה המזכירה ידעה שעליה לצעוד לפחות צעד אחד לאחור, וזאת עשתה.

ובדיוק ברגע הנכון, כי באותו רגע הסתער עורך הדין שטרנפלד-צימרמן ושות' על הילד החצוף מאחריו, תפס בכתפו וסובב אותו אליו. "יש לך חוצפה!" שאג, הניף את ידו וסטר לילד על פניו, אחת ושתיים. "מתפרץ למשרד שלי ומאיים כל מיני איומים? מי ההורים שלך, חוצפן קטן?!", ובזאת הדף את הילד הלאה ממנו, שלא תדבק בו, חלילה, החוצפה הזאת שבאה מן הרחוב. החוטף הצעיר, שנפל על ישבנו ומיד קם, לא אמר דבר. הוא ניער את מכנסיו, וכששתי לחייו לוהטות, כנראה מחמת מכות הלחי שספג, אמר בשקט ובמבט מושפל: "אתה עוד תשלם על זה, מר שטנפלד", ובכך פנה בזריזות לאחור, חלף דרך דלת היציאה בריצה, וכל מה שנותר ממנו הוא קול טפיפותיו המהירות במדרגות הכניסה, שמיד נדם גם הוא.

 

מר שטרנפלד סב על עקביו ופנה חזרה למשרדו. "חזרי לעבודה, ניצה. סיימי את הטלפונים לגורסקי ובזק, וסדרי לי פגישות לאחר הצהריים. מספיק התבטלנו פה". "כן מר שטרנפלד. מר שטרנפלד אתה לא חושש –" מבט אחד מעיניו הספיק כדי להבהיר לניצה שעורך הדין שטרנפלד לא חושש, וגם לא מעוניין לקבל ממנה עצות. היא הוסיפה עוד "כן מר שטרנפלד, מיד מר שטרנפלד", חייכה, ליתר בטחון, וחשבה לעצמה שבטח אין לו לב, אבל זה לא עניינה, כי יש לו כסף. אחח, ככה זה אנשים עשירים, סיכמה לעצמה, כמובן רק במחשבה, ופנתה לעבודה שהטילו עליה.

 

 

בנצי שטרנפלד סגר את הדלת מאחריו ומכיסו שלף ממחטה צחורה, בה ניגב את הזיעה ממצחו. "זה מה שחסר לי," מלמל, "סקנדלים". הוא נשען על הדלת וניסה בכל כוחו להיזכר איפה אמורה להיות טלי בשעה כזו. איזה יום היום? שלישי, לא, רביעי. ברביעי היא מסיימת מוקדם ואז הולכת לחוג. או שבשלישי היא מסיימת מוקדם וברביעי הולכת לחברה הזו, איך קוראים לה, הבת של פלדמן מהמתכות? הוא לא הצליח להיזכר. מוטב שישאל את דינה, היא מתעסקת בכל מה שקשור לסידורים של הילדה.

 

 

דינה שטרנפלד ישבה לבדה במשרד המנהלת, כשראשה בין ידיה. היה לה כאב ראש נורא, וממש מתחת לחלונה אחד התלמידים הקפיץ כדורסל שלא לפי קצב. לפניה היו עוד שתי ישיבות תקציביות, ישיבת מורים לקראת סיכום השנה, ראיון למתמחה ו… מה עוד? היה עוד משהו, אבל היא לא הצליחה להיזכר מהו.

 

לפעמים היא חושבת שכל העולם הזה גדול עליה. מעבר לניהול השוטף, לדאגות לגבי הקיצוץ התקציבי, לתלונות ההורים והמורים יחד ובנפרד והיראה מן המפקחים המרירים, היא גם צריכה לדאוג לדרך החינוכית, לחזון, ולעמוד מאחרי תלמידיה לשעבר. רק לפני שבועיים היתה צריכה לשחרר את אחד מתלמידיה לשעבר בערבות, כיוון שאביו בכלא ואמו נעלמה, והוא נתפס, לא בפעם הראשונה, כשהוא פורץ לחנות מכולת. שעות אחר כך עוד שמעה בראשה את המשפט שאמר כשבאה לשחרר אותו, והדלת המסורגת נפתחה בפניו: "אין לי אמא, המורה. את אמא שלי."

 

ובכן, מה הפלא שכעת אין לה כוח לענות לטלפון הזה, שמצלצל שוב ושוב, כאילו הוא בן יחיד אצלה, מטרטר ומטרטר. היא לא תענה, החליטה. גם לה מגיעה מדי פעם דקה של חופש. הציצה בשעון. 13:10. היא עוד צריכה להספיק את הישיבה התקציבית, שנקבעה ל-13:15, וישיבת המורים שנקבעה ל- 14:00. ב- 15:00 היא מוכרחה לסיים כי צביה פלדמן יוצאת לחוג פילאטיס, והיא לא רוצה שהילדות תישארנה לבד. ניסתה לחשב כמה זמן לוקח בשעה זו של הצהריים להגיע מקצה העיר, לשם נדחק בית הספר שלה, אל מרכז העיר, שם תאסוף את טלי ויערה. אבל הטלפון הזה, כמה הוא מציק! ועכשיו גם הסלולארי מתחיל פתאום. מה קרה ליום הזה, הוא החליט להתהפך על ראשו?

 

בהחלטה של רגע הרימה את השפופרת. אם זה עוד פעם הבחור החדש מהעיריה, חשבה לעצמה, הוא כבר יחטוף ממני תלונה על הפרעה לעובד ציבור בעת מילוי תפקידו.

אבל זה לא היה הבחור מהעיריה. זה היה עורך הדין שטרנפלד, שידע לעמוד איתן כסלע מול סנגורים ממולחים, סוכני ביטוח ערמומיים, ואפילו מול המוסכניק שלו, שרצה תמיד עוד ועוד כסף על תיקונים קטנים, אבל מול אשתו היחידה והחוקית תמיד איבד את המלים. כלומר, הוא ידע מה הוא רוצה לומר לה, אבל לא תיכנן את זה מראש כדי שלא יישמע טיפשי באזני עצמו, ועכשיו, כשפתח את הפה, הרגיש אדיוט גמור.

"בנצי? אבל למה באמצע העבודה יקירי? אני עסוקה מאוד עכשיו, אתקשר אליך יותר מאוחר, טוב?"

למה היא חייבת לדבר אליו כאילו הוא תלמיד כיתה ב' שעשה פיפי במכנסיים? האם הוא לא ימלאו לו 43 בקיץ הקרוב? האם אין לו הכנסה גבוהה וקבועה, וקרן פנסיה? מה הוא עוד צריך לעשות כדי שתדבר אליו כשווה בין שווים?

"אאאאאה, תשמעי דינה'לה, יש לי פה בעיה קטנה…"

דינה הניחה את היד על המצח. היא ידעה ששוב הוא מנסה לרמות את מס הכנסה, ופעם נוספת היא תצטרך  להניא אותו ולאיים עליו, כאילו היה ילד קטן. למה היא חייבת להתערב בכל דבר שהוא עושה? הוא לא יכול להסתדר לבד? לפעמים הרגישה חסרת אונים, כעומדת מול תלמיד שחזר לסורו, ולא מול אבי ילדתה ואהוב ליבה זה 11 שנים.

"בנצי," אמרה ומשכה את הי' של ה"בנצי", כמו היתה ילדה מתפנקת, "נדבר על זה בערב, טוב?"

הוא העביר יד על קרחתו והרגיש את הזיעה מרטיבה את אצבעותיו. בראשו פסל משפט אחרי משפט במהירות הבזק. אני חושב שחטפו את הילדה, לא, אולי כדאי שנבדוק איפה טלי, לא, איפה טלי היום? לא, צריך משהו יותר כללי… הוא החליט ללכת על "אני מודאג מטלי בזמן האחרון".

"בנצי?" דינה התחילה מאבדת את סבלנותה, עובדה שהיתה ברורה למי שהכירו אותה אם היו באותו רגע בחדר המנהלת, שכן התחילה לסדר נמרצות את הדפים שעל שולחנה ולארגנם בערמות מדוייקות.

אבל בנצי לא ענה, ובמקום זאת הרגיש טיפה של זיעה קרה מתגלגלת במורד עמוד השדרה שלו, כי באותו רגע נכנסה ניצה המזכירה, וכששפתיה רועדות והיא מעפעפת במהירות הניחה  על שולחנו נייר A4 אליו הודבקו אותיות גזורות מן העיתון המרכיבות את המשפט "מר שטרנפלד, הבת שלך לא שווה 700??", ובנדנה כחולה של ילדה.

 

 

הילדה ישבה על ענף מעט גבוה מן הקרקע ונדנדה את רגליה הנעולות נעלי לכה שחורות. לרגליה, מחטט בעפר בעזרת מקל שבור, ישב ילד עם כובע צמר מצחיק בצבעים צהוב, אדום וכחול, והיה נראה עצוב מעט.

"אבל הבטחתְ לי צב".

הילדה טלטלה את ראשה בחזקה. "איתמר! שוב אתה מתחיל! אמרתי לך שאתן לך את הצב אחרי שנסיים, נכון? תסביר לי אתה-" קפצה מן הענף אל הקרקע והתיישבה לידו "איך אני יכולה לקנות לך את הצב, לפני שקיבלנו את הכסף? צריך לחכות בס-ב-ל-נ-ו-ת". היא השתתקה, שבעת רצון מעצמה בשל הביטוי האופייני כל כך לאמא שלה, שהשתרבב לדבריה. ס-ב-ל-נ-ו-ת, כך היא אומרת כשטלי שואלת מתי יהיו לה עוד אחים. תמיד רצתה אח קטן, שיהיה אפשר לשחק איתו, וגם שיישמע בקולה כשהיא מבקשת ממנו בנימוס ובתקיפות לסדר יפה את החדר. היא הרהרה בכך מעט, ולא ראתה את הדמעות שניקוו בעיניו של איתמר.

"אבל- אבל- אבל-… אבל אני רוצה אותו עכשיו! אני קיבלתי ממנו סטירה בשביל זה! זה מגיע לי!". ובכך החלו הדמעות לזלוג על לחייו באין מעצור, אבל גם לכך טלי לא ממש שמה לב. היא קפצה ממקומה והסתובבה אליו בהתרגשות: "הוא נתן לך סטירה? ממש ככה, על הלחי? ומה הוא אמר?".

"הוא- הוא- הוא-… הוא אמר שאני חצוף וגם דחף אותי ונפלתי!"

לטלי לא היה מצב רוח מתאים לבכיות, אבל היא ידעה שאם היא רוצה שותף לפשע, היא חייבת לפייס את איתמר. היא עצרה את נשימתה המהירה, ועל אף שבתוכה פקעו ניצנים קטנים של שמחה, לבשה ארשת של עצב והתיישבה סמוך מאוד אליו.

"אל תיעלב, איתמר, סליחה". היא עפעפה בעיניה ואיתמר מיד סלח, מה גם שנטלה את ידו בידה וליטפה אותה. "זה כאב, נכון?" איתמר הנהן ולא יכול היה לענות בקול, כי חשש שיפרוץ שוב בבכי. עדיין הרגיש את הלחי שלו בוערת. "כאן?", שאלה ברוך ונגעה בצד האדום יותר של פניו. איתמר הנהן שוב, ומחשבה זהירה התחילה לצוץ במוחו, שאולי היה שווה לחטוף את הסטירה הזו, למרות הכל. ידה הקטנה ליטפה את לחיו שוב ושווב בתנועות רכות. פתאום נזכרה והפסיקה את התנועה באחת. "אוי! אמרת לאלישע שילך כבר לתת להם את הפתק והמטפחת?"

"בטח, בטח," מיהר לענות, "וגם אמרתי לו שיברח מהר כי הוא נותן סטירות, וגם שייקח כובע כמו שלי, מצמר, כי אמרת שככה זה יותר מפחיד".

טלי הביטה בכובע שאיתמר חבש לראשו, פתחה פיה כדי לומר משהו, והחליטה שעדיף לא לומר דבר. במקום זה אמרה: "יופי, עשית טוב. עוד מעט נקבל את הכסף ואני אקנה לך צב, ולאלישע אופניים. יש לנו מספיק כסף, בדקתי". עיניה ברקו ולחייה האדימו מעט, ואיתמר טעה לחשוב שהיא מהרהרת במה שתעשה עם שאר הכסף.

"בשביל עצמךְ כבר חשבת מה לקנות?"

"לי אל תדאג", ענתה מהורהרת, ונטלה את המקל השבור מידו, "לי יש כמעט כל מה שאני צריכה".

 

(פרסום ראשון)

בית בתוך אין בית

 

ספר שירים חדש של סיוון הר שפי, "תהלים ליום רעש", רואה אור. ספרהּ הקודם, "גלות הלוויתן", זכה בפרס שרת החינוך, ושיריה זיכו אותה בפרס מטעם האוניברסיטה העברית ופרס אקו"ם. אבל מעבר לפרסים ולכיבודים, ספר השירים החדש של הר שפי פשוט נוגע.

 

תֵּל שֶׁאִבַּדְתִּי בּוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְבֵיתִי

נִשְׁאָר בַּזִּכָּרוֹן נְקֻדַּת מִפְנֶה,

נְבוֹ שָׁפוּף אֶל פְּנֵי בָּתִּים שֶׁיִּקָּטְפוּ,

כָּתֵף מְשׁוּכָה בִּמְרִי

וּבְרַעַד.

("תל שרחן", עמ' 77)

 

הר שפי כותבת ספר שלם על אובדנו של בית. בצל ההתנתקות הקשה מגוש קטיף החלה את כתיבתה, והיא בחודשי הריון ראשונים. לא הרחק לאחר שהחלה את מסע ההולדה, נכנסה לשמירת הריון שחייבה אותה לשכב במיטה במשך חודשים שלמים. היא לא התלוננה. אהבה לקרוא ולכתוב, שהם, פחות או יותר, שני הדברים היחידים שאפשר לעשות בשכיבה.

השירים אותם מציגה סיוון הולכים ושבים בין יחסה לא-להים, לירושלים, לבית ולאהובים עליה. ספרה מחולק לארבעה שערים, כשהראשון מכוון לשירים על זוגיות, השני על הקשר עם א-לוהיה, השלישי על ירושלים ובית המקדש, וגם על הבית האישי שלה, והרביעי הוא מחזור שירים קשה, חשוף ועצוב על הפרידה מגוש קטיף.

 

בין המיצרים לבית

אנו נפגשים בצהרי יום ראשון בבית קפה קטן בירושלים. סיוון בעלת מראה רוחני. מעט מרחפת, מעט מדלגת בין עולמות. המבט בעיניה מהורהר וקולה שקט ונראה כמהוסס. כמשוררת, היא בוררת מילים. אני מבקש לפתוח את הראיון בשאלה המתבקשת מכל, על הקשר החזק שהיא מפגינה לגוש העקור.

"הייתי שם רק פעם אחת", מספרת סיוון, כמעט בלחש, "בי"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני הפינוי, נסענו לתל שרחן שצופה אל הגוש. היה שם מפגש דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, שבאו להתפלל יחד. אבישר אישי נכנס לאחר המפגש לגוש קטיף, לשירת הים, ופונה עם תושביה, ואני חזרתי לבית הורי משום שאיבדתי שם את המפתח. הרגשתי שזה סמל, שגם הבית שלי מעט הלך לי לאיבוד. יש קשר מוזר בין הספר לבין ימי בין המצרים. את ההודעה על צאתו קיבלתי מההוצאה לאור בי' בטבת, והוא יצא לחנויות בפועל בי"ז בתמוז. אבל אולי זה לא מוזר, השירה מאפשרת לצאת מהמרחב האישי, ובלב הרגשתי לגמרי שם".

לא מפחיד לכתוב כל הזמן על בית מתפורר? את בודקת את גבולות הבית, מתי הוא מתחיל לקרוס, מתי עמודיו כבר לא עומדים בלחץ, במשפטים כמו "בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ/ הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב"?

"מעבר לקיום הפרטי שלי, ברמת הקהילה, העם והעולם, יש סיפור מסגרת של 'אין בית'. אולי משום שכל עוד אין בית ל'מקום', הוא הקב"ה- אין לעולם מקום לנוח בו. זו הוויה שיש בה שבר, תהומות, כאוס ובלבול. מצד שני, כשאני חושבת על סבי וסבתי שלא זכו להיות בארץ ישראל- הם היו אומרים שיש לי בית. אבל אני חושבת: בתוך הבית הזה מה קורה? אין בית.

יכול להיות שיש בית אבל אין ביתיות?

"אני חוקרת את שירת אצ"ג, ומגלה שהיתה חשובה לו הפיזיות של הבית. יש היום קריאה שבית המקדש השלישי יהיה בית מקדש וירטואלי, מקום מאוד מופשט ורוחני. אבל זה לא כך- יש משהו בפיזיות של הבית שהוא מאוד חשוב. הביתיות היא התוכן שממלא אותו".

 

 

להיות אשה משוררת

לֶאֱהֹב לְךָ בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת

בְּכָל הַזְּמַנִּים, גַּם בְּעֵת הַמָּצוֹר

גַּם כְּשֶׁהָאֵשׁ אוֹחֶזֶת בְּקַצְוֵי הַחוֹמוֹת

וּכְשֶׁנּוֹפְלוֹת

 

לְהַשְׁאִיר פַּכִּים קְטַנִּים בַּחֲדָרִים

בָּהֶם אָהַבְנוּ

(חנוכת הבית, עמ' 14)

 

הר שפי נושאת עליה שלושה כתרים, שכל אחד מהן כבד מן השני. היא משוררת, היא אשה משוררת, וגם אשתו של משורר, אבישר הר שפי, שספרו, "סוסי אש", ראה אור לפני שש שנים.

"מהכיוון הנשי אני יכולה לומר שאני עושה משהו שהיה קשה מאוד לעשות לפני דור או שניים. יש הרבה משוררות, ולאן שלא תסתכל הסיפורים הנשיים עצובים מאוד. רובן עריריות ועקרות, שלא השאירו חיים אחריהן, ואילו אני אם לשלוש", וכאן היא מונה את שמותיהן, ולהן שמות בנות-משוררים: תהל-אהבה, בת עין-רבקה ונהרי-תמה. "גם מעולם הוראת הכתיבה אני רואה כוחות נשיים גדולים שעומדים לפרוץ". בנוגע לזוגיות עם אבישר היא מפתיעה ואומרת שדווקא הקשר הוא זה שהביא את היצירה. "המפגש עם אבישר הוא שנתן את התנופה לשירה שלי, אחרת לא היה בי כל כך הדחף. קיבלתי ממנו התבוננות אחרת". היא עדיין מודה שבבית שבו שני ההורים משוררים, יש סדרי עדיפויות אחרים.

השירה מחלחלת אל החיים באיזשהו מובן?

"השירה, בעיני, היא פריזמה לקלוט את החיים, לקבל אותם ולעכל אותם. בגיל חמש קיבלתי מחברת ריקה וכתבתי טורים של התבוננות במציאות. אני רואה את זה גם אצל הילדות שלי, שהסיפורים שאני מקריאה להם עוברים לשפה שלהן. כשהילדה שלי אומרת "לא נאה לי ולא יאה לי", אני מזהה את לאה גולדברג בין השורות. דרך המילים היא מקבלת כלים להכיל את העולם הזה. זו הצורה שבה השירה מחלחלת למציאות".

 

 

פנים אל פנים עם הרב שג"ר

מַבָּטְךָ

מְיַלֵּד אֶת הָאֶבֶן

מִן הַמִּלָּה

 

מְחַלֵּץ אוֹתָהּ

מִטֶּרָסוֹת שֶׁל הַקַּיָּמִים-לְמַעֲנִי.

 

(…)

גִּלְגּוּלֶיהָ הַדּוֹמְמִים בְּכַף מַבָּטְךָ

אַל תַּסְתֵּר.

("לידה", עמ' 70)

 

בין השאר, מספרת סיוון, הספר הוא פרי לימוד משותף עם חברתה קרני אלדד, בבית המדרש לנשים "עורי", שהר שפי היתה ממקימיו. בראש בית המדרש עמד הרב שג"ר, שמעון גרשון רוזנברג, הוגה דעות פתוח ופורה, שאבישר, אישהּ של סיוון, הוא מתלמידיו המובהקים. הרב, שנפטר בשנת תשס"ז, הותיר על המשוררת את חותמו במפגשים ובשיעורים ששמעה, והיא בחרה להקדיש גם לו את הספר, לצד קרוביה הנפטרים.

"את ההיכרות עם הרב התחלתי דרך אבישר. בשלב מסוים, כשנפתחתי לעולם הלימוד היה לי דחף ללמוד בעצמי, ולאחר מכן פתחנו את 'עורי', בצירוף הרבנים שג"ר ודרייפוס. שם, בפעם הראשונה, נתקלתי בחלל הפנוי, ובמובן מסוים נולדתי שם. נשמתי ירדה לתוך הגוף וצעקה 'וי'. חוויתי כאב, שאי אפשר לומר עליו שהוא 'כאב הדעת', כי הוא יותר מזה, הוא כולי יותר. הכאב היה עבורי חבלי לידה לצמוח מתוכם. כאב שאני מוכנה לקבל עלי, כי הוא קיים.

היום, מה שנשאר לי מהרב הוא הרבה אור וכתמים מופשטים של צבע. מאור הפנים שלו, רעיונות גדולים שאני מרגישה שנרשמו בי ואינני יכולה ללמד. אחרי הפטירה, משהו בנשמה השתחרר, ואני מרגישה שיש הד של דבריו. מאות אנשים מגיעים לשמוע שיעורים על המאמרים שהשאיר".

אם אני מחפש את הרב שג"ר בספר שירייך, איפה אני מוצא?

"הרב שג"ר דיבר הרבה על ראיית האדם 'פנים אל פנים'. בשיר 'לידה' אני מרגישה את ההשתקפות שלו. כשאני קוראת 'לילד את האבן מהמילה' אני נזכרת שהוא לא נתן למילים להיות סתם ובחר מילים מאוד מכוונות. גם בשורה על 'הטרסות של הקיימים למעני' אני מרגישה אותו, שהיתה בו הרגישות אל הזולת, שימת הלב אל הנשמה, שלא יהיו אנשים שקיימים למעני. גם בשיר 'שאינה תלויה בדבר' אני כותבת: 'לָמַדְתִּי לְהַחֲרִישׁ–/ לְהַרְפּוֹת כְּמוֹ חֶרֶס/ שׁוֹמֵט עַצְמוֹ לַקַּרְקַע בְּאַחַת–/ לִהְיוֹת לְעָפָר', וזה עוד חלק חשוב בתורתו: הצורך להרפות, לקבל. היתה בו ענווה וקבלת המציאות כפי שהיא. הוא קרא לזה 'ככות'."

 

תאבת שיר

וְאַטְעִים בִּתְפִלָּה מִלִּים מְתוּקוֹת

שֶׁעוֹד לֹא נִגַּנְתִּי בְּאָזְנֶיךָ:

מְשֻׁגַּעַת עָלֶיךָ

וְאַתָּה, מְנֻמָּס וּמְבֹהָל

תִּצָּמֵד בְּגַבְּךָ אֶל הַכֹּתֶל

תְּמוֹלֵל נְבוֹכוֹת אֶת פִּתְקֵי הַתְּפִלָּה

שֶׁהִטְמַנְתִּי לְךָ בַּיָּמִים הַשְּׁפוּיִים.

('פורים שפיל', עמ' 36)

 

 

אני בטוח שמי מקוראייך שהוא שמרן יותר, יובך מהאינטימיות שאת מפגינה בשירים. יש פה דיבור מאוד אינטימי, רומנטי, אפילו ארוטי, עם ריבונו של עולם, והוא ממש על פני השטח.

סיוון מצטחקת בשקט, מעט מובכת בעצמה. "יש לי שתי חוויות. אחת, כשאני במצב צבירה רוחני שתוהה מה מקומו של הגוף. שניה, מצב הפוך, בו תחושות של גוף מאותתות אל הנשמה. יוצא, שהעולם הזה מאוד זקוק לחיבור, ובעיני דרך היהדות היא דרך של חיבורים.

ברמת ההבנה השכלית והדעת, אם הקיום שלנו היה רק נשמה ורוח- אז מה אנחנו עושים פה, למה באנו לכאן? כלומר, הגוף חשוב. שאלו פעם את האדמו"ר מרוז'ין: 'איך עוברים את העולם הזה?', והוא ענה: 'אמשול לכם משל. שני אנשים רצו לעבור את הנהר, שאין דרך לעבור אותו מלבד חבל דק שנמתח מעליו. הלך הראשון על החבל, צעד אט אט- עד שעבר. צעק לו חברו מן הגדה השניה: איך עשית את זה? ענה הראשון: אינני יודע, אך דבר אחד אומר לך- כשעצמי נטה לצד אחד- הטיתי לצד האחר, וכשנטה עצמי לצד האחר- חזרתי להטות לצד האחד'. כלומר, יש כאן מערכת של איזונים בין העצמי הגופני מול העצמי הרוחני. הדרך שלי לעבור את הקיום הזה היא דרך של איזון, של תנודות רצוא ושוב. אני לא חושבת שמוקד השירה שלי הוא הגוף, ומצד שני היא לא מופשטת. הגוף נותן בה את העוגן למציאות".

חלק מהשירים מזכירים לי את מה שאמרו פעם על דברי הרב שג"ר: העולם לא מבין אותם, אבל אם היו מבינים- אוי וויי מה היה קורה פה. כשאתה יודע לקרוא אתה מחזיק את הראש.

"השירה היא באמת סוד. אני מאוד אוהבת מה שנכתב בתיקוני זוהר, שיש שבעים פרשנויות שונות למילה בראשית. אחד הפירושים המילוליים הוא 'תאב שיר', בראשית בחילופי אותיות. לא נכתב 'תאב פרוזה' אלא שיר, כי בשירה יש הסוד של היצירה והבריאה. בשיר, אפילו כלפי עצמי היצירה היא סוד. פעמים רבות אני כותבת ולא יודעת מה אני כותבת, ופתאום בדיעבד, לאחר שנים, מתגלים לי הרבדים בשיר".

 

זאבת השבת

הדימויים של סיוון חזקים, מכים, לא תמיד מניחים את הדעת ומביאים לשלווה. כך באחד השירים היא משווה את הנשמה לכלב אותו היא מוציאה לטיול כל בוקר, ובשיר אחר מתארת חשופיות שזוחלות על האדמה, כשבתוכה רִיק ו"גרב ניילון שמוט על כסא". גם השבת, היכל הקדושה היציב של היהדות, לא זוכה ממנה להנחה או להתבוננות סלחנית ורגילה. בשני שירים שונים, כמעט הפוכים זה מזה, היא מתארת את השבת כזאבה שיש להישמר מפניה, וכנהר של אור בו היא טובלת.

 

מִיַּעֲרוֹת בְּרֵאשִׁית עוֹלָה הַשַּׁבָּת

כְּמוֹ זְאֵבָה טוֹרֶפֶת מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ.

קִצְרַת נְשִׁימָה וּמִתְפַּחֶדֶת, קְרוּעַת עֵינַיִם אֲנִי

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְכַבֶּסֶת,

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת,

מַבִּיטָה עֵת אֲנִי רוֹחֶצֶת:

הִיא הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה

('ויכולו', מחזור, עמ' 45)

 

אֲנִי שׂוֹחָה בְּנֵרוֹת הַשַּׁבָּת

דִּמְעוֹתַי עַל עוֹרִי מַזְהִיבוֹת.

כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה עַל אָזְנִי, הַשַּׁבָּת

מַשְׁמִיעָה לִי הֶמְיַת טִישׁ חֲסִידִי

מֵחֲלַל מִקְדָּשׁ שֶׁאָבַד.

('זוהר', עמ' 44)

 

השבת היא זאבה או נהר של אור?

סיוון לא מתבלבלת. "גם וגם". מתי כך ומתי כך? "זו אינה שאלה של זמן, היא יכולה להיות גם וגם בו זמנית. מעבר לנועם שבה, יש גם את צד הדין וההלכה, צד ה'לא תעשה'". זה הצד של ההלכה שמרתיע אותך? "דימוי הזאבה איננו שלי. הוא מופיע באחד מהמפרשים על מסכת שבת, שמזכיר את השבת כזאב טורף מלפניו ומאחריו בהקשר של מה שאי אפשר לעשות בזמן הסמוך לשבת, שמא יחלל אותה עצמה. יש משהו מלחיץ בשבת, כולנו יודעים כמה לחוץ הוא יום שישי. לפעמים הבנות שלי, ישר אחרי שבת, מוציאות טושים ומתחילות לצייר. מצד אחד הן היו מוגבלות כל השבת, רצו לצייר ולא יכלו וכעת מתאפשר להן, ומצד שני השבת מעוררת את היצירה כי היא מעיין נובע. גם לי יש שירים שעלו מבפנים בשבת, ובמוצאי שבת הייתי רק צריכה להעביר אותם מהראש אל הכתב. יש בשבת משהו שנותן את השהות הזו".

ובכל זאת, השבת, כמו זאבה… זה ממש סרט אימה.

סיוון מרגיעה אותי. "בהמשך השיר אני גם יונקת מהזאבה הזו. יש שם משהו מאוד קדום בשבת, שמצליח להמתיק אפילו את הזאבים. הרבה פעמים היא אבן בוחן לכל מיני דברים: ליחסים בתוך המשפחה ולקשר לקדוש ברוך הוא. אתה יותר זמן עם אנשים, ודברים עולים. באופן כללי אני יכולה לומר שאני יותר עם החסד של שבת".

 

סוד הבית השבור

את הספר היא פותחת בתיאור של זוג. זוג משונה, זוג מוזר, זוג לא רגיל, כך היא מכנה אותם בשלושת בתי השיר. הם מזמינים אותה אל ביתם השבור, ובסוף השיר היא תוהה מה אינו בסדר, מה מפריע את הסדר הקוסמי, כשהיא מגלה לנו שהזג פוסע על ביתו שחרב והיה לאפר. סיומו של הספר פסימי לא פחות, וכאמור, הספר נסגר עם מחזור שירים שנקרא 'עשר מסעות', כפי שגלתה השכינה מבית קודשי הקודשים ועד להר הזיתים. השיר האחרון תוהה 'כיצד אסגור את ביתי?', שאלה שליוותה רבים מתושבי גוש קטיף עד לרגע האחרון בביתם, ותשובתה-פליאתה של הר שפי: 'הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ/ וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה/ אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,/ כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,/ אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת/ וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?'.

בחרת לפתוח וגם לסיים את הספר בשירים פחות יציבים, יותר מתפוררים, יותר טעונים, שבודקים את יסודות הבית.

"יש קשר בין השיר הראשון והאחרון", סיוון מודה. "הקיום שלנו בעולם הזה- לא מתוקן". מהפסימיות שאני רואה בדברים- היא מתנערת. "בשיר הראשון הם הולכים כזוג אוהבים על ביתם, למרות שחרב, וגם האחרון מציע 'הליכה סתמית בהסח הדעת'. ברור שאי אפשר לצאת מבית חם ועוטף בהליכה סתמית שכזו, אבל יש שם ממד של השלמה וקבלה של המציאות, שאם היא קיימת אז יש מה לברך עליה".

את אופטימית או פסימית ביחס למציאות?

"אני לא מתחייבת להרמוניה, ואני חווה את התנודות של החיים. המקום אליו אני מנסה לכוון הוא מקום של הוויה, שחיה את מה שעובר דרכה אבל לא נותנת לזה להשתלט עליה. יש בה הגנה ועין טובה, אותה למדתי מהמכות שחטפתי מהעין הלא טובה של עצמי. אסור לנו לאבד את התמימות, כי אם מאבדים אותה מאבדים את הקשר לנשמה. תמימות היא לא נאיביות, אלא 'תמימות שאחרי'", וסיוון מכוונת בכך לדבריו של ר' נחמן מברסלב, גם דמות שנוכחת בספרה, בתוך 'מעשה מחכם ותם' שלו.

איפה אנחנו ביחס ליום הרעש?

"אני מרגישה את הדי הרעש. אני לא מרגישה במקום בטוח, ואינני יודעת אם לא יהיה עוד אחד. אבל אני יכולה למצוא בו גם דברים חיוביים: ברבדים רוחניים היה שם גילוי כוחות של אמונה ואחריות, של רצון, של תפילה. גם ברבדים מעשיים הוא עורר תנועות חברתיות לעשייה ולקחת אחריות. השבר החזק שנוצר מול ההנהגה והממלכתיות הביא ליוזמות של עשייה מלמטה ומבפנים. בגוש עציון, למשל, יש מפגשים בין מתנחלים לערבים ביוזמת 'ארץ שלום' ואני משתתפת בהם. אנו מנסים ליצור שם, בינתיים ללא הצלחה, ליצור שפה חדשה שאין בה שיח שליט של נכבשים וכובשים. כל אלה הם הדי הרעש. אני כל כך מקווה שלא יהיה עוד רעש, וחושבת שאחד הדברים שקרו הוא חציית גבולות של הבנה שזו לא הדרך הנכונה, לגרש אנשים מביתם". אני שואל את סיוון האם הבית שלינו שהתפורר, זה שבגוש קטיף, פתח פתח לשמוע על ביתו של 'האחר', והוביל אותה אל המפגשים הבין-דתיים, בניסיון לשמוע את קולו של האחר. "אינני יודעת מה הביצה ומה התרנגולת", היא עונה. "אני חושבת שהניסיון לראות את המציאות דרך עיני האחר הוא מהותי לשירה והיה בי קודם, כי השירה תמיד מנסה לצאת מתוך גבולות המוסכם והמוכר. אני גם לא חושבת שהשירה עשתה לי את זה, כי אולי התחושה הזו היא שהביאה אותי אל השירה בכלל. בנוגע לנושא, עד שלא נפגשתי באמת עם ערבים, היה יפה מאוד להתבונן 'דרך עיני האחר' כשהייתי בתוך הבועה שלי, אבל לאו דווקא אותנטי. כבאמת נפגשים עם האחר ושומעים, אותו זה מעורר מחשבות חדשות ודיבור חדש".

דיברנו על הבית, על איך שאת מתהלכת בתוכו והמקום שהוא תופס בתוכו. בעולם של חולות נודדים, על מה הבית עומד?

"על ברית, שהיא סוד בין שני אנשים או בין אדם וא-להים. על אהבה, על אמונה. גם על משהו שנראה מנוגד לבית- על חיפוש. משהו שלא קופא על השמרים או מתמכר לשגרה, אלא שיש בו תנועות. זהו כוח של בירור שאיתו רוצים לגלף את הבית. הבית גם עומד על איזונים, פתוח-סגור-פתוח. ועל הרבה תפילה".

 

(פורסם 8.10)

אולי יבוא היום

 

 

 

אוּלַי יָבוֹא הַיּוֹם.

 

בַּבֹּקֶר שָׁלַחְנוּ אֶת הַיְּלָדִים אֶל הָרוּחַ

וְהַקֹּר.

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת שֶׁלָּהֶם בִּפְנִימָה מַחֲזִיקָה אוֹתָם

יוֹתֵר מִכֹּל קִשּׁוּרַי.

וּלְאַחַר מִכֵּן רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁלֶג

הוֹכָחָה מדעית לְכָךְ שֶׁכַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר יֹפִי

יוֹתֵר שְׁבִירוּת

וּמִי שֶׁהָיָה למרמס יִשָּׂא אֶת הַקֹּשִׁי כֹּל יָמָיו.

 

אוּלַי יָבוֹא הַיּוֹם.

עָלֵינוּ להתכונן הֵיטֵב, לִלְבֹּשׁ מְעִילִים

לִבְחֹר אֶת מִלּוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת

לְשַׁדֵּל אוֹתוֹ לָצֵאת מֵהָרָחוֹק הָרָחוֹק הַזֶּה.

 

הַיְּלָדִים חוֹזְרִים מֵהַגַּן שְׁפוּפִים.

בְּיּוֹם הַהֻלֶּדֶת שַׂקִּית הַמַּמְתָּקִים הָיְתָה כְּמוֹ

אַהֲבָה נִכְזֶבֶת,

תָּמִיד רוֹצִים אֶת הַמָּתוֹק הַמְּסֻכָּר

וְלֹא חוֹשְׁבִים עַל הַיֶּלֶד שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי

שַׂקִּיוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל כֻּלָּם

וְהוֹלֵךְ הַבַּיְתָה רֵיק.

 

אוּלַי אוּלַי יָבוֹא הַיּוֹם.

הַיְּלָדִים יוֹשְׁבִים עַל הָרִצְפָּה בְּמַעְגָּל

שָׁרִים שִׁירֵי חֲנֻכָּה.

הַתִּקְווֹת שׁוּב עוֹלוֹת,

לְעִתִּים נוֹפֵל הַסְּבִיבוֹן

עַל הַמִּלָּה נֵס.

 

(נכתב טבת תשס"ז)

 

שלום לתמימות

 

שלושה חודשים לפני ביצוע תכנית ההתנתקות, לשיר לב רן בן העשר ממושב גדיד היה סיוט. הוא חלם שתופסים ומעלים אותו בכוח לאוטובוס, נותנים בידו כסף ואומרים לו להתפנות מהיישוב בו נולד וגדל. "הצלחתי לברוח מהם", הוא סיפר בקול רועד, "ואז האוטובוס נסע ולא ידעתי מה לעשות. הערבים התחילו לבוא. ואז קמתי".
מי שהיו שם כדי לתעד את סיוטיו של שיר הם יועד קדרי ויובל ארז, שני יוצרי טלוויזיה וקולנוע א-פוליטיים, לכאורה, שתכנית ההתנתקות באה ופרטה להם על מיתר עדין בנפש.

הם היו שם גם חמש שנים אחרי, לצלם את אותו שיר ואת חברו יאיר, בני החמש עשרה הפעם, כשהם נערים מתבגרים. שיר לומד בישיבה התיכונית המוזיקלית 'כינור דוד' ביישוב עטרת ויאיר בישיבה התיכונית-סביבתית במצפה רמון. עכשיו קדרי וארז עושים מזה סרט.

המתנחלים לא מעניינים
"זה סיפור על חברות", אומר יועד כשאנחנו יושבים בבית קפה בלב תל אביב. החברות היא בין שיר לב-רן ליאיר קליין, ילד בן גילו, תושב גני טל. חברות שהולכת ונבחנת עם התקדמות תכנית ההתנתקות, כשמשפחתו של יאיר מחליטה להיענות לצו המנהלת, לארוז את ביתה ולעבור לדיור הזמני שהוצע להם, ואילו משפחתו של שיר בוחרת להישאר עד הרגע האחרון ממש, ומעבר לו.

יועד קדרי (35), כיום תושב גבעת הדגן באפרת ואז כתב 'מעריב', הוא בן למקימי בית אל. הוא למד בישיבה תיכונית וחבש במשך שנתיים את ספסלי המכינה הקדם צבאית 'בני דוד' בעלי. אחר כך יצא לטיול ארוך בדרום אמריקה. במקביל למסלול ללימודי דוקטורט במחשבת ישראל, למד בבית הספר 'כותרת' לטלוויזיה ועיתונות. דרך ידידים משותפים פגש את יובל ארז (34) עורך סרטים דוקומנטריים תל אביבי, שבמקור הוא בכלל מראש פינה. יובל בא מבית שמאלני הומניסטי. אביו גדל בקיבוץ אילון, וחבריו לתנועת הנוער העובד והלומד הקימו את קיבוץ אשבל. "אני בן לתנועה השמאלנית הציונות, ממנה יצאה גם תנועת השלום". על אף שלא היה פעיל פוליטית, היה ברור לו לאן נושבת הרוח המזרחית של הגדה המערבית.

הפגישה בין השניים התרחשה בנקודת זמן קריטית: דצמבר 2003. מה קרה אז, אולי אתם שואלים. אז הנה תזכורת: ראש הממשלה אריאל שרון נואם בכנס הרצליה, וחושף לעולם את תכנית ההתנתקות. "תכנית ההתנתקות תכלול פריסה מחודשת של כוחות צה"ל בקווי ביטחון חדשים ושינויים בפריסת הישובים כך שיפחת ככל הניתן מספר הישראלים הנמצאים בלב האוכלוסייה הפלשתינית", אמר אז ראש הממשלה. שני האמנים הא-פוליטיים, לכאורה, מוצאים את עצמם משני עברי המתרס.

יובל: "למרות שיש לי להט פוליטי, אף פעם לא מצאתי עניין במתנחלים. אם יועד היה אומר לי 'אתה לא מכיר את חיי, בוא לראות איך חיה משפחתי בבית אל'- הייתי אומר לו 'עזוב, לא מעניין אותי'. אבל הקולנוע הוא מוטיבציה בשבילי לבדוק דברים. אם אמר לי: 'תבוא עם מצלמה'- ואמרתי: 'הממ.. זה מעניין. אולי ייצא משם איזה פריים נדיר'. אני רוצה לבדוק את הדברים בדרך שאני מכיר".

ממתינים לנס
השניים החליטו שהתכנית ההיסטורית לא תעבור ללא תיעוד שלהם. אך בעוד שאר העולם הקולנועי חיפש אחרי הדרמתי והמרגש באותו זמן, יועד ויובל ביקשו להתבונן רחוק יותר. "החלטנו שנעשה סרט אחר לגמרי, שזורק את השאלות הפוליטיות ואומר: בוא נבחן מה זו התבגרות", אומר יועד. "ציבור המתנחלים מזוהה עם אידיאולוגיה ואג'נדה, ובתוך האירועים רצינו להציג אותו באופן הכי 'זום אין' שיש, כפרט, כאדם. חשבנו שהכי טוב להציג את התהליך דרך עיניים של ילד, שאין לו דעה פוליטית מוצקה עדיין, שגם אם ינאם לנו נאומים שלמים על מצב העם והארץ, זה יהיה ממקום כן ולא מניפולטיבי. מקום תמים".

הם ירדו לגוש קטיף והחלו בחיפושים. בקטיפארי מצאו את שיר ויאיר בני העשר. יועד: "ההחלטה על צילום של קרוב לשבע שנים לא באה מלכתחילה, אבל כשהבנו שהמסע עומד להיות ארוך, זיהינו, מכל הדמויות שראינו (ביניהן זוג ילדים בני חמש ואחרים בני שלוש עשרה), שברמה האישית וברמה החברית שיר ויאיר יכולים לקחת את המסע הזה יחד. יש בהם איזו איכות של כבוד הדדי וחברות שאין בגילאים האלה. גם היום, חמש שנים אחרי, אין ביניהם קשר יומיומי, אבל בכל מפגש שלהם תמצא כבוד ושותפות גורל".

ההתנתקות תפסה תאוצה והמועד הלך והתקרב. משפחת קליין, משפחתו של יאיר, החלה באריזה ובהכנות לקראת המעבר. לעומתם משפחתו של שיר, לב רן, החליטה שהיא נשארת עד הרגע האחרון. יועד, ככתב 'מעריב', כתב טור בשם 'הזמן הכתום' אותו שיגר למערכת מלב האירועים. בינתיים, בתל אביב, ליובל נולדה בתו הבכורה.

היום, כשאתם רואים על הצלולואיד את תוצאות הבחירה של שתי המשפחות- איזה צד הייתם בוחרים, המתכונן, נפשית ומעשית, או זה שדבק באמונה וממתין לנס?
יובל: "היתה לי הזדהות כפולה. תחת ההשפעה של הולדת בתי והפיכתי לאב, הרגשתי שהייתי בוחר בבחירה של משפחת קליין כדי לגונן על הילדים. אבל היום אינני יודע מה הייתי עושה. גם החינוך של 'ללכת עד הסוף עם דברים' הוא מדהים. יש פער שקיים בכל חברה אידיאולוגיה, והוא הפער בין האידיאולוגיה למשפחה. גם חלק מהאנשים בחברה הקיבוצית ראו את הרעיון מעל למשפחה ויש כאלה שהציבו קודם כל את המשפחה".
יועד: "יפה לב רן תגיד לך: 'זה שאני מחנכת את הילדים שלי לאידיאולוגיה- זה הערך המשפחתי שאני רוצה להנחיל להם. אני לא מקבלת את נקודת המוצא שלך שאידיאולוגיה סותרת את המשפחה'. באותה נחישות שבה חינכו את שיר לאהוב את ארץ ישראל- הוא אוהב את הנגינה. הוא יכול להחזיק את הטרומבון שלו ארבע שעות עד שהוא נשבר. זו אותה סצנה ואותו חינוך שבהם נשארים בגוש עד שכבר אי אפשר.
ואם לענות על השאלה- אם הייתי אני מפונה, קשה לי לא לראות את עצמי נמצא שם בשיא הדרמה. לא מבחינה אידיאולוגית כמו ברמת הסקרנות הילדותית. אפילו כמבוגר, עד הימים האחרונים ממש, התקווה שלי היתה שהדבר הזה יתבטל, והיא שכנעה אותי שלא תהיה התנתקות. לכן קשה לי לשפוט את המשפחה שאמרה, 'לא, אנחנו לא עוזבים'."

אתם לא מרגישים כמו יוצרי הסרט הביקורתי על החברה הקיבוצית 'ילדי השמש', שאמרו: הנה, תראו מה האידיאולוגיה גרמה לאנשים?
יובל: "ממש לא. אני חושב שבשנים האחרונות החילוניות הפכה את המילה 'אידיאולוגיה' למילה גסה, אולי גם מתוך התפיסה שהציבור עם האידיאולוגיה הכי חזקה זה הדתי- הלאומי. יש נטייה להכרזות: 'הציונות מתה', 'הקיבוץ מת', 'בן גוריון היה שמוק וז'בוטינסקי היה פשיסט'. ואני אומר: רגע, בואו לא נהרוג את כולם. להיפך- האידיאולוגיה היא ציר שיושב בתוך נפש האדם ובונה אותו. זה מצפן, ואנשים בלי מצפן הם אבודים. אבל גם אם אתה הולך רק לכיוון צפון אתה אבוד".
יועד: "הסקטור המתנחלי הולך כל הזמן עם אידיאולוגיה. לא תפגוש מתנחל בקונטקסט אחר. מה שמיוחד בסרט הוא שלא משנה מה אתה חושב על מתנחלים ומה הבאת מהבית- אני מזמין אותך לפגוש נער מתבגר. זה חלק מהכוח- להצליח לראות את האנושיות של האחר".

עוד שבת אחת
ימים ספורים לפני ההתנתקות. יועד בתוך הגוש, מסקר. כך הוא מסכם לעיתון ברית מילה בה נכח, בתוך הגוש הנצור: "'הסבא תקוע במחסום כיסופים', מסביר אב לבנו הצעיר את פשר העיכוב. בימים האחרונים אסר צה"ל לקיים מסיבות ושמחות בגוש, ויש עוד אורחים רבים שמתעכבים במחסום. התושבים נראים רגועים ושמחים, וכנראה שיש לזה הסבר. 'ישועת השם כהרף עין', אומר צעיר עם זיפי תשעת הימים לחברו. 'בשנייה הגזירה יכול להשתנות'" (מתוך הטור 'הזמן הכתום', NRG מעריב).
והסרט ממשיך. הצלם נחסם גם הוא בצומת כיסופים, אך יועד לוקח את המצלמה לידיו ולא מפסיק לצלם.

היתה אז התנגדות גדולה לכלי התקשורת והעיתונאים בקרב הציבור ה'כתום'. איך הצלחתם להיכנס לכל המקומות הרגישים?
"היה הרבה כוח לזה שיועד הוא בן ההתיישבות. זה פתח המון דלתות", אומר יובל, ויועד מוסיף: "אחרי עשר דקות היינו סוגרים מעגלים. 'מכיר את זה, מכיר את ההוא'… אנחנו היחידים שהרשו להם לצלם ביום האחרון ללימודים, כי חוץ מהאישור שקיבלנו ממשרד החינוך, כשאתה מתקשר ואומר: 'שלום, אני יועד מבית אל ובאתי לצלם' זה מעורר אמון, שלא היה שם כלפי עיתונאים אחרים".

ולמה זה לא 'עוד סרט על פינוי'? מה יש בו?
יועד: "הפינוי עצמו הוא משמעותי וכואב, אבל בסרט אנחנו עוברים דרכו ולא נעצרים בו. הרבה סיקרו את הפינוי, וכשהכל נגמר סגרו את המצלמה והלכו הביתה. אנחנו נשארנו שם עם האנשים, כי מה שחשוב לנו לא היה האירוע עצמו, אלא האנשים שמאחוריו. יש לנו סצנות מצולמות של אנשים נכנסים לבית משפחת לב רן וגוררים אותם החוצה, אבל אם נראה אותן כל צופה יתפוס צד ויגיד: 'איזה חיות החיילים האלה', 'איזה חיות המתנחלים האלה'. זה שאנחנו מסיטים את המיקוד מהאירוע לאנשים- מאפשר להתחבר אליהם".
יובל: "הזיכרון הוא מה שנשאר איתך במסע ההתבגרות שלך. שיר בוכה לא כשהוא רואה תמונות מהפינוי, אלא כשהוא רואה תמונות של עצמו מספר על זה. זה אנטיתזה לרוב התפיסות הקולנועיות של 'איך עושים סרטים'. נקודת החולשה של הסרט, שאין דרמה כי כולם יודעים מה הולך להיות בסוף- פינוי כואב, היא גם נקודת החוזק שלו, שמאפשרת לראות את הגיבור. בגירסה הארוכה יש סיטואציה שבה שבוע-שבועיים לפני ההתנתקות שיר יושב במרפסת ושומע את אמא שלו מתחננת למח"ט הגזרה שייתן להם להישאר עוד שבת בבית. אחיו מתעצבן על איך שהיא שהיא מתחננת. שיר רק יושב, מקשיב ומשחק בגפרורים. הבחירה שם היא לא להתמקד בויכוח אלא להישאר ממוקדים על שיר. הזמן שהמצלמה נשארת עליו אחרי שהויכוח מסתיים ארוך פי שניים ושלושה מכל הסצנה שבה האמא והאח מתווכחים, כי אנחנו רוצים לראות מה עובר עליו".

תמימות
ועובר עליו. שיר בן ה-10 נראה בסרט כשהוא רכוב על אופניו ברחבת בית ההארחה בחפץ חיים, לשם נדדה משפחתו. "משהו חסר בלב", הוא אומר למצלמה, "אני לא יודע. לקח לי זמן להבין שזה דווקא המשפחה שהתפרקה לכל כיוון. אח שלי בישיבה ולא רוצה לבוא כי הוא לא אוהב מלונות, אחותי בשירות לאומי ולא רוצה לבוא כי היא לא אוהבת מלונות. אתה רואה את ההורים שלי באופק? אני אומר לך, אני נשאר פה עד שתים עשרה לבד ואני יכול להתפגר משעמום". זום אאוט. שיר בן החמש עשרה צופה בעצמו בסרטון ומנגב את דמעותיו.
"לא סתם שם הסרט הוא 'שלום לתמימות'", אומר יובל. "במדינת ישראל אפילו ילדים נאלצים לגבש עמדה על מה שקורה כאן. כשהרב אומר 'היה לא תהיה' ואמא שלך אומרת 'לא זזים' והחברים שלך מתחילים לארוז ואתה צריך להחליט מה לחשוב, זו רזולוציה מאוד גבוהה. ההתבגרות נורא מהירה. הסרט עוסק בתמימות שנשברת- גם של הילדים, וגם של המדינה שלנו. אנשים חיו כאן באיזה עידן ציוני של ראשית המדינה ובעשור האחרון החלנו לנפץ את הכל. יש איזו התעוררות לתודעות חדשות על מה שקורה כאן, פחות תמימות אמנם, אבל שכבר נמאס להן רק לשבור. אחרי ששברנו את הכל מתחילה להתעורר השאלה- אז מה כן?"

אז ב'שלום לתמימות'- נפרדים מתמימות ישנה או מקבלים בברכה תמימות חדשה?
יועד: "אמרנו שלום לתמימות ואנחנו רוצים לבנות משהו בשל יותר. היה משהו תמים בשלום של אוסלו ובתקווה שנתנתק והכל יסתדר. בהקשר הזה 'התנתקות' הוא השם האירוני ביותר שיכלו להעניק לתהליך- אנחנו תקועים עם עזה, עם גלעד שליט ועם עופרת יצוקה באופן שאי אפשר להתנתק. יש תמימות במדינת תל אביב, שעוד צריכה להתפקח ממנה, כי בסיבוב אחד ב'רמי לוי' של גוש עציון אתה רואה יותר ערבים מכל התל אביבים של הטלוויזיה שמדברים בידענות על יהודים וערבים".
יובל: "פעם חשבתי שאובדן תמימות זה הדבר הכי נורא שיש. היום אני חושב שאובדן, ברמה האישית וברמה הציבורית, הוא כלי להתבגרות. כלי להכיר בכך שהחיים לא פשוטים וחד ממדיים. אני חושב שכך או אחרת אנחנו נפרדים מהתמימות, גם אם ננסה לגונן על עצמנו או על הילדים שלנו. החיבור של שיר למוזיקה ובמיוחד לג'ז נבע מתוך היציאה שלו מהבועה שנקראה גוש קטיף ובחירת הדרך שלו."

והנזקים שנגרמו בדרך, שווים את זה?
"אני לא קורא לזה נזקים אלא כאבים. כשהייתי בכיתה ב' שני אחיי עזבו את הבית, הייתי בן זקונים והמשפחה שלי גם נפוצה לכל עבר. לכל אחד יש מעבָר, והסרט הזה מספר את הסיפור של שיר ויאיר. הנה, זו המשפחה של שיר וזו המשפחה של יאיר. מה קורה לכל אחד מהם באותו מצב? כשישבתי עם שיר בראיון אמרתי, והוא הסכים איתי, שמתוך המציאות הקשה היתה לו הזדמנות לבחון באומץ מיהו. עבורו זה היה אסון, אבל לפעמים אתה צומח ממנו להיות טוב יותר לעצמך. שיר לא היה מי שהוא היום בלי ההתנתקות, לטוב ולרע. אבסולוטית, ההתנתקות גרמה נזק, כאב וסבל לתושבים שנאלצו להיעקר מהבית שלהם. האם טוב או רע צמחו מזה? אינני יודע."

בית קברות לחלומות
יובל ויועד הסתובבו עם שיר ויאיר תקופה ארוכה. במשך שנים היו באים לפגוש את השניים כל כמה חודשים, שואלים מה המצב ומצלמים.
"לאשר לשני אנשים שאתה לא מכיר לצלם את הילדים שלך מגיל עשר ועד חמש עשרה זה משהו שדורש המון אמון", כך יובל. "אנחנו מאוד מודים למשפחות לב רן וקליין על ההערכה שקיבלנו מהם. מנקודת מבט שלי, הדבר הזה עשה טוב גם לילדים עצמם. האפשרות לשפוך בפני המצלמה, לעבד את הרגשות, וגם היו הרבה שיחות טלפון אוף דה רקורד והתקשרויות. נוצר קשר. איפשהו, היינו קצת אחים גדולים בשבילם".
שתי הגירסאות של הסרט, הארוכה והקצרה, מספרות כל אחת סיפור שונה. בעוד הגירסה הארוכה מגוללת את סיפורם של שני חברים, ודרכי ההתמודדות השונות שלהם ושל משפחותיהם במהלך הפינוי ולאחריו, הגרסה הקצה מספרת את סיפור התבגרותו של שיר, יותר מאשר של יאיר.
יובל: "שיר עובר מסע של ניתוק מהקהילה מתוך הנסיבות והבחירה שבחרה משפחתו. הוא בא לבקר את יאיר בקראווילה שלו, שם הוא גר עם כל היישוב גני טל, וכבר חזר ללמוד. שיר הספיק לעבור עד אז בין ארבע דירות. הם יושבים על הדשא, ופתאום יש ויכוח. זה ויכוח אידיאולוגי, אבל בסאבטקסט שלו הוא אומר- 'בגלל שאתה הלכת עם מנהלת סל"ע- אני נדפקתי עכשיו'. והחברות שלהם שורדת את זה, כי יש בניהם כבוד ותמימות והבנה שההחלטה היא לא שלהם. הם מצליחים למצוא את המשותף ואת המכבד".
אבל גם בדרכו של יאיר, שנראתה בתחילה קלה ובטוחה יותר, היו מהמורות רבות.
"יאיר היה מאוד בטוח בצדקת הדרך שלו וחשב שהכל מאחוריו. לא פגשנו אותו חצי שנה ויום אחד אמרנו לו: 'בוא ניסע למחסום כיסופים'. זו היתה הדרך שבה היה נוסע יום-יום מבית הספר לבית. אט אט מתברר שהוא כבר לא מזהה את הדרך, וזה היה מוזר לו. כשאנחנו מגיעים לגדר הוא הולך שם מעט ונעלם לו הדם מהפנים. בצד יש מין 'בית קברות לבטונדות' ושם הוא נשבר, הוא מתרסק. אם הייתי רוצה להשתחצן הייתי אומר 'כן, לקחנו אותו ושברנו אותו' אבל לא, לא תיכננו. לא חשבנו שיאיר, שהמקום שלו כל כך בטוח בעצמו והדרך שלו היתה משוככת זעזועים- מחזיק מטען כזה. זה פתח בינינו משהו מאוד חזק ואמיתי".

לא הרגשת, כמבוגר שאחראי לשלמותו הנפשית, ייסורי מצפון על הכאב שנגרם לו?
"הוא היה אז בן שתים עשרה, עדיין ילד, וכמובן שלא התכוונתי 'להקריב אותו על מזבח האמנות שלי'. אבל בעומק לבי- אפילו שחשתי דאגה גדולה וכמובן התקשרנו מיד להורים ליידע אותם- המצפון שלי היה שקט, כי זה היה רצונו. אם הוא היה מרגיש שזה עומד להזיק לו- לא היה בא איתנו לשם".

"ההיכרות שלנו איתם היא כל כך עמוקה, שאנחנו יודעים גם מתי הם סתם אומרים", מוסיף יועד. "יכולנו לעשות 'מטעמים' מדברים שאמרו במהלך התקופה, אבל הרגשנו אחריות להביא אותם כמו שהם באמת".

יש לכם שתי גירסאות לסרט, קצרה וארוכה, והן שונות מאוד אחת מהשנייה. למה לערוך שתיים?
יועד: "התכנון היה לצלם סרט על חברות. כשהתחלנו לערוך ולהעמיד אותו, היינו צריכים לקצר אותו לעשרים וארבע דקות, שזה זמן שידור בטלוויזיה. היו לנו מאה וחמישים שעות מצולמות, וברמה הקולנועית אם היינו מנסים להתיך מכמות החומר הזו סיפור של שני אנשים היינו נשארים בלי כלום. חשבנו מה יכול לעבוד ומה מתאים לקהל היעד המסויים של בני נוער וראינו שסיפור ההתבגרות של ילד אחד מול החברה והמשפחה יכול לעבוד טוב יותר.
ההתבגרות של שיר היתה הרבה יותר אינטנסיבית. דרכו אבדה לו והוא היה צריך לחפש אותה בצורה יותר חזקה, ולכן בחרנו לתת לו את הבמה. אבל יאיר נשאר חשוב גם בסרט הקצר".

גשר על מים סוערים
הסרט הקצר הוקרן ב-28 באוקטובר בפסטיבל סרטי ילדים ונוער בסינמטק תל אביב. הוא חלק מפרויקט 'פצעי בגרות', מיזם משותף של הקרן החדשה לקולנוע, הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו והטלוויזיה החינוכית שגם עזרו במימון. "זו היתה הפרזנטציה הקלה ביותר שהצגנו אי פעם", יובל ויועד מגחכים, "הם פשוט אהבו את הסרט".
עכשיו הסרט גם מועמד לפסטיבלים ברחבי העולם ולפסטיבל הקולנוע היהודי בירושלים. "מה שאתה מבין לאורך השנים", מלמד יובל, "הוא שאתה צריך להיות בזמן הנכון, במקום הנכון ובמשבצת הנכונה. בתקופת ההתנתקות היתה אינפלציה של סרטים. כל זב חוטם עם מצלמה החליט לעשות סרט. כשבאנו ל'קשת' אמרו 'ההתנתקות? יש לנו כבר סרט על זה', ב'רשת' אמרו את אותו דבר. בשנה השנייה הלקטורים אמרו 'וואו, יש לנו יותר מדי מזה'. בשנה השלישית: 'יאללה עוד סרט על המתנחלים המתבכיינים שאכלו להם ושתו להם?' באיזשהו שלב הבנו שהחוזק של הסרט הוא בסבלנות ובאורך הרוח שלו. ובאמת בשנה הזו זה הלך בקלות".
כרגע שני היוצרים נמצאים בחיפוש אחרי מימון לגירסה הארוכה יותר, של חמישים דקות. יועד נשמע אופטימי: "אנחנו במשא ומתן עם גורמי שידור, ומתכוונים להסתובב ברחבי הארץ עם הסרט ולדבר על תהליך העשייה שלו. חוץ מהיצירה שלנו, יש גם משמעות חברתית וחינוכית לדברים. חשוב לנו לחנך את בני הנוער לצפות בקולנוע דוקומנטרי".

יש עוד משמעויות חינוכיות לסרט?
"יש בזה שליחות. לפתוח דברים, ליצור דיאלוג. יש משמעות לאמירה: 'אם יובל ואני הצלחנו להיכנס לחדר העריכה ו'לגור' יחד שמונה חודשים כשאני לא מסכים על אף דבר שיובל אומר… גם אתם יכולים'".
יובל: "אני חושב שאמנות משנה את הצופים בה דווקא בגלל שהיא לא באה מתוך דידקטיקה, מתוך מעשה מחנך. אני רוצה שאנשים יסתכלו על בני אדם כבני אדם, שיסירו את המסכות. אני רוצה להגביר את הסובלנות. אבל לא בגלל זה אני עושה סרטים. זו האמנות: לשלב בין יופי הסיפור לבין מוסר ההשכל. אני הולך אחרי הסיפור, האנושיות והאמת הפנימית שלי".

 

(פורסם 11.10)