נסיעה

יומן ניו יורק

 נמל התעופה על שם אתא-טורק, אינסטנבול. 13:32. קשה לדעת מה מזג האוויר כאן, כיוון שאנו בתוך חלל סגור, אחד מני רבים שזהים בצורתם, במבנם ובטמפרטורה שלהם בכל העולם המערבי. שרוול ממטוס למטוס. מקדשים קטנים שבני האדם בונים לעצמם כדי שיוכלו להיות תלויים באוויר בין ימים, בין יבשות, בין זמנים. אולי בגלל זה פיגועים בשדות תעופה מזעזעים כל כך את הקהיליה הבינלאומית.

האנשים פה מאוד נחמדים. מכיוון שאני רגיש מאוד לתגובות שלהם, נרשם רק חיוך אחד שנמחק מפיו של פקיד טורקיש איירליינס שהיה לבבי עד שראה מאיפה אנחנו. אבל לא עשו בעיות, בינתיים, אז לא ניטפל לתווי הפנים של אנשים.

חווית הטיסה די מדהימה. במהלך השנים פיתחתי חוסר רגישות לפחד קיצוני. אני פוחד מהדברים היומיומיים. מאנשים שייכעסו עליי. שיהיה פקק. שמשהו ידחוף, יאיים, ייתן סטירה. לא מפחד כל כך מהתרסקות אל תוך הים, למרות שמאוד חשוב לי לדעת איפה נמצאים המצופים. יש לי הרגשה שאם המטוס שלנו מתפוצץ, מיקום המצופים זה בערך הדבר האחרון שצריך להדאיג אותי. הכל בנוי מפרטים.

לטיסה הגענו, כמובן, ברגע האחרון. שכחנו את אחד הדרכונים בבית (אנחנו לא כאלה טיפשים, זה דרכון נוסף על שני אלה שכבר יש לנו, ונצטרך אותו רק בכניסה לארה"ב, לא ביציאה מהארץ). אמא של שרית הורידה אותנו בשדה התעופה, נסעה חזרה הביתה והביאה את הדרכון. הדלתות נסגרו ב-9:15. שרית הופיעה בריצה מהחניה רטובה מהנשיקות של אמא ב-9:13.

הדיילת המיוחדת שהוצמדה לנו כדי שנעבור את התורים בקלות היתה מאוד אדיבה. אני תוהה אם זה משהו מיוחד לשירותי אוויר. אולי משום שזו נסיעה בסיכון גבוה מרחמים עליך. "ממילא הסיכוי שהוא ייצא מזה בחיים הוא רק 10,000 ל-1", חושבת לעצמה הגברת עם העניבה הכחולה שמחייכת ברחמים מהולים בשמחה לאיד מבעד לחלון הזכוכית, "אז מה אכפת לי? אני אשים אותו ליד החלון. ככה הוא יוכל לראות את האוקיינוס מתקרב".

גם גיליתי שהדיילות על הקרקע לא ממשיכות איתך לטיסה. בשביל זה יש דיילות מיוחדות. לפי מה ממיינים אותן, יכולת עמידה בזעזועים? פחד גבהים? סבלנות על אנושית לאנשים שצריכים לשירותים ומטפסים להן על העגלה בדרך אל האושר?

תכל'ס, כשנגעו להן בעגלה די נגמרה להן הסבלנות. אני תוהה מה הסנקציות שיכולה דיילת להפעיל. "אם לא תשב עכשיו במקום שלך, לא תקבל ארוחת צהריים"? "לך לחדר. לך לחדר אמרתי!". לא נראה לי.

שדות תעופה זה מעניין. המון צבעי עור, המון ריחות גוף, המון מלבושים. הרגע עבר פה מישהו שנראה שהוא אוסף בקבוקים במקצועו. אני מהמר: או שהוא אוסף בקבוקים טורקי, או שהוא אמריקאי. שמעתי שאפשר לעשות שם הון מזה. הבנאדם אוסף חצי שנה-שנה, והולך לטייל בעולם. מעניין איך הוא בוחר את היעדים שלו. בעזה, נגיד, יהיה לו מאוד קשה לאסוף בקבוקים, כי כולם מלאים בנפט ויש סמרטוט שסותם אותם. או באיסלנד, נגיד, כל בקבוק שמסיימים בטח ממלאים במכתב ושולחים לחוף המזרחי לא?

נמל תעופה. כולם נוסעים. כולם בין לבין. כולם ממהרים לנסוק או נינוחים לקנות. האנשים המציאו דרך לעוף באוויר. זה הישג, אני אומר. זה יפה. אבל לא מאוד אלגנטי. לא דומה לציפורים, שאמנם אורך החיים שלהם קצר בהרבה, אבל הציוד בו הן משתמשות מתוחכם ופשוט פי כמה, בו זמנית. ההישג שבחיקוי: הצלחנו ליצור כלי גדול שדומה למבנה של משהו שכבר היה לפנינו. ומה אלוהים, בחוכמתו? ולמה עוד נוכל ליצור חיקוי?

לו בני האדם היו יוצרים חיקוי לרחמים. לחמלה. לעושר הדעת. את זה אנו לא מצליחים לחקות. תאר לך כלי גדול שכל בני האדם יכולים להיות בו חכמים יותר, סבלניים יותר. כל המלאכה היא ללמוד לחקות את שעשה האלוהים. הרי כבר עשינו חיקוי לסיפור וקראנו לכך סרט. כבר עשינו חיקוי לשמחה וקראנו לכך חיוך מנומס. עשינו חיקוי ליחד וקראנו לזה טלוויזיה. אפילו חיקוי לחיים עשינו, וקראנו לזה החיים. האם כל כך קשה יהיה לשחזר את ההצלחה?

לבד, ביחד. מדינת ישראל שסועה בכמה שסעים. הדתי-חילוני, היהודי-ערבי, הוותיק-חדשני, השמרן-ליברל. אבל על מדינת ישראל זה קל. על האדם זה כבר קצת קשה יותר. כי הוא בנוי כמה צירים שמתנגשים זה בזה כל הזמן, כמו מין פקק תנועה שמסיטים אותו כמו פסי רכבת, ואז הוא מתנגש במירוץ גרנד-פרי. למשל, לבד וביחד. למשל, תאווה ואהבה. למשל, התבטלות וגאווה. עכשיו לך תבין מה קורה עם הבנאדם כשהוא רב עם הבוסית שלו, שאיתה הוא שכב בעבר, על משהו שטותי. ורק מתפלל לאלוהים שלא תשאיר אותו שוב לבד בחדר עם מסך המחשב והנוף הצופה לים.

שרית ישנה על השולחן בשדה התעופה. עוד שעה וחצי הטיסה. אני מקפל.