"שאו ציונה" ו-"תוכי יוסי": הסיפורים מאחורי השירים

ביקורת על הספר 'שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי' מאת דוד אסף

מה משותף לשירים "לבלבו אגס וגם תפוח", "טוב ללכת בדרכים", "לי כל גל נושא מזכרת", "בין גבולות, בין הרים ללא דרך" ו"תכול המטפחת"? נכון, כולם עיבודים עבריים לשירי-עם רוסיים. מאות שירים עשו את דרכם מארץ המקור של בני העלייה השנייה אל מכורתם החדשה והנבנית. חלקם היו תרגומים, חלק אחר עיבודים, רובם שמרו רק על הלחן. השירים הרוסיים חדרו כל כך עמוק לתרבות הזמר הישראלית, עד שבסדרת הספרים המיתולוגית 'אלף זמר ועוד זמר' הוקדש להם כרך מיוחד משלהם.

אבל רק שיר אחד ויחיד עשה את הדרך ההפוכה – מארץ ישראל לרוסיה, והצליח להבקיע אפילו אל סרט תעמולה סובייטי. זהו השיר 'קומה אחא', שנכתב על ידי יצחק שנהר והולחן בידי שלום פוסטולסקי.

אם השיר לא מוכר לכם, קראו את המילים והיזכרו בלחן המהיר והנפוץ של הפיוט 'אל אדון' המושר בתפילת שחרית של שבת. זהו הלחן של פוסטולסקי.

קוּמָה אֶחָא, סֹבָּה סֹב, / אַל תָּנוּחָה, שׁוּבָה שׁוֹב, / אֵין כָּאן רֹאשׁ וְאֵין כָּאן סוֹף, / יָד אֶל יָד – אַל תַּעֲזֹב! // יוֹם שָׁקַע וְיוֹם יִזְרַח, / אָנוּ נֵפֶן אָח אֶל אָח, / מִן הַכְּפָר וּמִן הַכְּרַךְ, / בַּחֶרְמֵשׁ וּבָאֲנָךְ.

שיר עברי בסרט רוסי

שנהר, משורר ומתרגם – ובהתאם לרוח התקופה גם חלוץ ופועל – כתב את המילים המעודדות דבוקת צעירים לקום ולרקוד הורה בסוף יום העבודה, סמוך לעלייתו ארצה. פוסטולסקי, מלחין ומוזיקאי וכמובן… חלוץ, הלחין את השיר מעט אחר כך. השיר הלך והופץ והוקלט ב-1935. לכבוד העלייה לקרקע של קיבוץ שדה נחום ב-1937, יצרה עבורו הכוראוגרפית בת עין חרוד רבקה שטורמן צעדי ריקוד – שהפכו אותו לקאלט עברי שהושר ונרקד בכל מקום.

כעבור עשר שנים כתב המשורר והמתרגם מרדכי סבר בעיתון 'משמר' על מקרה מעניין ומפתיע:

"סחה לי חברה מקיבוץ אפיקים: …בקבוצתנו סיירו שליחי הסובייטים פטרנקו ומיכאילוב מטעם ליגה ו' [ארגון שגייס תרומות עבור ברית המועצות], נערכה מסיבה נאה לכבודם. …כטוב לבם בכיבודים, השמיעו להם חברינו בין השאר גם שירים עבריים ורוסיים, ואחד השליחים אמר: "ועכשיו אשמיע לכם שיר דייגים מפינה מרוחקת בברית המועצות שלא שמעתם אותו עדיין". תרגומו בערך כך: בדוגית על הנהר / דייגים מושכים מכמר / בשיפוע הדגה / כגוש כסף מבריקה. המנגינה הייתה בדיוק "ההורה" של ש' פוסטולסקי… ומה גדלה הפתעת המזמר כשנודע לו כי כבר יותר מ-15 שנה שרים את המנגינה הזאת מדן ועד באר שבע"…

השיר נפוץ בברית המועצות בזכות סרט התעמולה שבו כיכב, 'מחפשי האושר', שיצא בשנת 1936 כדי לעודד את האוכלוסייה היהודית להגר לחבל הארץ שייעדו להם השלטונות: מחוז בירוביג'אן. איך הגיע הלחן החלוצי לסרט הסובייטי?

פרופ' דוד אסף עשה עבודה בלשית מדוקדקת. בפרק המוקדש לשיר בספרו 'שיר הוא לא רק מילים', הוא עוקב צעד אחר צעד, מסמך אחר מסמך, ביידיש, ברוסית, בעברית ובאנגלית, ומגיע למסקנה מיהו הבלדר שהביא את הלחן העממי-ארצישראלי לערבות רוסיה ('המסע המופלא מעמק יזרעאל לבירוביג'אן' עמ' 191 ואילך). וזהו רק סיפורו של שיר אחד.

עונג שבת

פרופ' דוד אסף הוא היסטוריון, מרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל־אביב וחוקר, בעיקר את תולדות יהודי מזרח אירופה ותרבותם. הוא גם בעל יומן הרשת (בלוג) 'עונג שבת'. היומן שלו עוסק ב"כל דבר הנוגע ליהודים בפרט וענייני מדינה, ספרות ומדע בכלל, ובמיוחד דברים של מה בכך, דברי הבאי, הבל ושטות", כך מופיע בשולי הדף המקוון.

עונג שבת (עונ"ש) נוסד ב-2007 כרשומה אלקטרונית שנשלחה בכל יום שישי לרשימת תפוצה בדואר אלקטרוני. כך הוא פעל כשלוש שנים, עד שבשנת 2011 הפך ליומן מקוון שנועד "ללימוד, למחקר ולהעשרה". החוקר הפורה מפרסם בכל שבוע בין שתיים לשלוש רשומות, ובכך מגיע מספר הרשומות באתר ליותר מ-1600(!).

זהו אוצר תרבותי, ואין פלא שהוא קרוי 'עונג שבת' – כשמו של הארכיון המחתרתי שתיעד את חייהם של יהודי גטו ורשה, וכשמה של האגודה התרבותית של ביאליק שנוסדה כדי ש"יתכנסו אנשים ביום השבת, יתעסקו בצוותא בדברי תורה וחכמה, ולא ידירו גם הנאה מאכילה ושתייה, וממילא יתחזק כוח השבת בלבבם על ידי עונג שבת", כפי שנכתב בעיתון 'הדאר' בשנת 1959.

הספר מאגד 18 רשומות שהתפרסמו ביומן הרשת, מ"כשנמות יקברו אותנו ביקבי ראשון לציון", עבור ב"רב הלילה רד שירנו" וכלה ב"פזמון ליקינתון" (פרק שנכתב בידי אביעד תאני). אותי ריתקו במיוחד שתי רשימות, זו העוסקת בשיר 'אל"ף בי"ת' ('אויפן פריפעטשיק') וזו המגוללת את סיפורו 'תוכי יוסי' משירו המוכר והאהוב של אברהם חלפי המבוצע על ידי אריק איינשטיין.

תוגת המאירי

בפרק 'אל"ף-בי"ת' (עמ' 29 ואילך) מצביע אסף בתבונה רבה על הפער שבין תדמיתו של החיידר בספרות ההשכלה, שלעגה למלמדים שאותם כינתה 'רבעלעך'. לבורותם, לרשעותם ולעתים אף לאלימותם. החיידר שזכרו המשכילים בני המאה ה-19 היה מקום צר, מזוהם, אפל, טחוב, כמעט לא ראוי למגורי אדם ובוודאי לא לשהייה ארוכה של ילדים צעירים בחברתו של צעיר אביון נעדר כל השכלה פדגוגית. כתיאורו של שלום עליכם: "או שהוא מלמד ילדים, או שהוא מצליף… קשה להבחין ביניהם ולומר היכן נגמר אצלו 'הלימוד' והיכן מתחילה 'ההצלפה'" (עמ' 50). לעומת זאת החיידר בשירו של מרק ורשבסקי הוא "חֶדֶר קָטֹן, צַר וְחָמִים, וְעַל הַכִּירָה אֵשׁ; שָׁם הָרַבִּי לְתַלְמִידָיו מוֹרֶה אָלֶף-בֵּית" (תרגום: פסח קפלן) – מקום נוסטלגי ותמים, שלבם של בני המאה ה-20, רק כמה עשרות שנים מאוחר יותר, כבר מלא געגועים אליו.

בדרכו לפצח את סוד השיר אסף אינו משאיר אבן על אבן. הוא בוחן את דמותו של היוצר, מרק ורשבסקי, את גלגוליו השונים של מוטיב הדגל בשיר ("מִי שֶׁיִּקְרָא מַהֵר עִבְרִית, דֶּגֶל אֶתֵּן לוֹ") – מדגל ציוני לדגל אדום קומוניסטי – ואפילו את ה'פריפעטשיק', האח/כירה האופיינית לבתי פולין של אותה התקופה. כך, במקום תולדותיו של שיר, אנו מקבלים סקירה היסטורית עמוקה על קצה המזלג, של התמורות שחלו ביהדות אירופה במאה ה-19 וה-20.

השיר על התוכי יוסי ('מיהו התוכי יוסי, ומהי תוגת המאירי?' עמ' 331 ואילך) שונה מאוד מ'אל"ף בי"ת'. הוא אינו שיר נוסטלגי, אלא לירי, והתוכי יוסי מופיע בו כבר במוטו שלו, עם הפנייה לשיר 'בית רבן' מאת אביגדור המאירי.

בפואמה האוטוביוגרפית, ששמה למעשה 'חלומות של בית רבן', מספר המאירי כי בילדותו, בכפר קטן למרגלות הרי הקרפטים, היו לו ידידים מעטים, וביניהם ילד מוגבל בשם פטר, כלב בשם הקטור ותוכי בשם יוסי. כשמתה אמו, נחה עליו רוח התוגה, תוגת המאירי: "אתמול נחה עליי רוח התוגה / אתמול מתה עליי אמי". אחרי מות האם, הטרגדיה מתעצמת, כאשר ידידיו מתים בזה אחר זה: "והתוכי יוסי. – כל היום צרח / פטר הלך, פטר ברח! / …ופתאום נאלם, וייפול אחורנית מעל גבי הבד / ככה נשארתי לגמרי בדד".

השיר של חלפי זורק אותנו לפואמה של המאירי שמוציאה אותנו לטיול עגום להרי הקרפטים – ומשם להקדשה של חלפי שנמצאה בחנות ספרים משומשים בתל אביב וממוענת לאביגדור המאירי, ומגלה טפח מחברותם של שני המשוררים. אם כן – שוב ביקשנו לשמוע על שיר, ושוב קיבלנו מסע על-זמני בין יבשות, מקומות וגורלות.

עד שורשי התרבות

ועדיין מנקרת השאלה: מדוע להדפיס את הספר, לכרוך אותו ולקוות שיימכר, כאשר כל הרשומות כבר קיימות באופן מקוון? מתברר שיש בנו עדיין הצורך להחזיק ספר ביד כדי לקרוא באופן רצוף ולהרגיש שמדובר בעניין רציני. הנה, במהלך הקריאה והשיטוט ברשת גיליתי שתי רשימות חדשות של אסף (האחת על תולדות השיר 'שאו ציונה נס ודגל', והאחרת על גלגוליו של השיר האיטלקי 'בלה צ'או', שזכה לעדנה מחודשת בסדרה החדשה 'בית הנייר'), ועל אף העניין הרב, עדיין לא פיניתי זמן כדי לקוראן. אולי אחכה עד שייצאו בספר…

'פרקי מסע בזמר העברי' הוא ספר בלשי-היסטורי למיטיבי לכת. הוא נועד למי שאנקדוטות מפתיעות משמחות אותו, מי שאינו חושש מדיוק בפרטים ומי שגילויים חדשים על תולדות היהודים והציונות מרגשים אותו. צעירי ימינו היו מכתירים אותו בתואר המחמיא 'ספר חופר', כי הוא מעמיק ומגלה את שורשי התרבות שלנו, היהודית-ישראלית-עברית.

עם זאת, אסף ניחן בתכונה שהיא נדירה אצל חוקרים: הוא מעניין, ידידותי, לא מתנשא, עוצר כדי לבאר ולהרחיב ואפילו בעל חוש הומור. כל זאת הופך אותו למספר סיפורים מצוין, ואת הספר לפנינה לאוהבי הזמר העברי וההיסטוריה היהודית-ישראלית.

שיר הוא לא רק מילים – פרקי מסע בזמר העברי / דוד אסף / עם עובד, 2019 / 448 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 23.05.20

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s