הסופר כבדיה ספרותית

ביקורת על הספר 'מה שאבד בזמן' מאת נורית גרץ

יום אחרי ששלחתי את הביקורת הזו לעיתון, קיבלתי הודעה לעיתונות מהוצאת כנרת-זמורה-דביר: "גליה עוז: בילדותי אבא שלי [עמוס עוז] היכה וקילל, ההטרדות וההתעללות הנפשית נמשכו עד מותו". שלחתי הודעה לעורך המוסף, כדי שיעכב מיידית את הפרסום. שנינו הסכמנו שהעיתוי אינו מתאים.

האם אפשר עוד לכתוב על עמוס עוז? לאחר פרסום ספרה של גליה, הבהירה נורית גרץ כי תדפיס מחדש את 'מה שאבד בזמן', עם התייחסות לפרשת הבת – שהושמטה מהמהדורה הראשונה לבקשתה של גליה. כך, אולי, תתקבל גרסתו של עוז ליחסים בינו לבין בתו, גרסה שלאחר המוות.

העיסוק במשפחה מתחיל לגדל לממדים של ההתעניינות הבריטית במשפחת המלוכה. אולי הדבר מעיד על מרכזיותו של עוז בספירה התרבותית הישראלית, או אולי על חיבתנו לרכילות, או שמא על הלהיטות – מימין ומשמאל – להפיל את כסאו של מי שנחשב במשך כמה עשורים לנביא הזעם של השמאל הישראלי, הצודק תמיד. והנה התגלה בבושתו.

מה שהיה ברור עוד קודם לכן, אולם לאחר פרסום ספרה של גליה עוז הבהיק בבהירותו, הוא שאין 'עמוס עוז האישי', זה שגרץ מגלה טפח מחייו, "עמוס עוז בנעלי בית". יש תדמית של אדם ששויף לכדי שלמות מילולית ואסתטית, ממש כפי ששויפו סיפוריו המושלמים (או הכמעט מושלמים) מילולית ואסתטית. עמוס עוז האדם כבדיה ספרותית. וכך קראתי את הספר בשנית.

בין שני עמוסים

נורית גרץ הייתה חברתו של עוז במשך כארבעים וחמש שנה. לראשונה ביקשה לפגוש אותו כאשר כתבה עבודת מוסמך על ספריו, אי-אז בשנות השבעים המוקדמות. הפגישה בין שני האישים – שניהם אגב בני כמעט אותו הגיל – הובילה לידידות שתוזמנה על ידי עוז באופן דייקני: שיחת טלפון בכל יום ראשון בשעה שמונה וחצי בבוקר.

גרץ, סופרת וחוקרת מוערכת, חיה בין שני 'עמוסים': עמוס 'שלה' – בן זוגה עמוס קינן, סופר ומחזאי נחשב בפני עצמו – ועמוס עוז, הקאנון, האורקל, קולו של הדור. שתי המשפחות התיידדו, נסעו לטיולים יחד, ביקרו זו את זו בשבתות. לאחר מותו של עוז חוזרת גרץ להקלטות של השיחות איתו, לזיכרונות ממנו וליומן שכתבה לפני עשרות שנים. התוצאה היא מעין ביוגרפיה, אך לא של עמוס עוז. בכל אופן, לא שלו בלבד. 'ביוגרפיה של ידידות' היא כותרת המשנה של הספר, והיא מדויקת ביותר. זהו סיפורם של שני אנשים שאהבו זה את זו וזוהי הביוגרפיה של האהבה והחמלה שהיו ביניהם.

עמוס עוז בהרצאה. אין דבר כזה "עמוס עוז בנעלי בית", רק תדמית משויפת
תמונה: Fronteiras do Pensamento, Wikicommons CC BY-SA 2.0

גרץ, כמו עוז, יודעת להשתמש ביופי שבמילים כדי לתאר את היופי שמעבר למילים. ואולי דווקא געגוע הוא יסוד הספר, כי פתאום כשקוראים את המילים הללו נזכרים מה היה כוחו של עוז: "מותר להתגעגע אבל לא לחזור למקום שאליו מתגעגעים, כי את מה שאבד בזמן, צריך לחפש בזמן ולא במרחב" (עמ' 24). ואולי געגוע הוא יסוד חיינו.

נורית מצטטת את עמוס: "בלילה לפעמים אני מכבה שם את האור ואני רואה את הכוכבים ואיך שהעננים זזים ואני אומר לעצמי: מה זה משנה? אז יזכרו בעוד מאה שנה, נהדר, אבל בעוד מאה אלף שנה לא יזכרו, כבר לא יהיו אנשים… אז מה אכפת לי. אז יזכרו אותי בעוד מאה שנה או לא יזכרו אותי בעוד מאה שנה, מה זה משנה לי. אבל אני בכל זאת יושב וכותב" (עמ' 193).

רגעים טובים באבהות

לפני כמה שבועות ידיד שלי, איש משכיל ומלומד, פרסם בפייסבוק תמונה של ספר שאסף בתחנת קריאה בירושלים בשם 'הרצפלד מספר'. על כריכתו הופיעה תמונתו של אותו הרצפלד כשהוא נואם, ידו מונפת בפאתוס. האירוניה הייתה ברורה: מי זוכר מי היה הרצפלד, ומה יש לעשות היום עם ספר מעשיותיו. אך לפני מאה שנה הרצפלד היה סיפור גדול: הוא היה אחד מבכירי ההסתדרות וכונה 'אבי ההתיישבות', הוא דחף, למשל, להקמת חניתה.

בעת קריאת הספר לא יכולתי שלא לתהות: האם בעוד תשעים שנה עמוס עוז יהיה הרצפלד, ו'מה שאבד בזמן' יהיה 'הרצפלד מספר?'. קרוב לוודאי שלא, הרי את הכותבים זוכרים, בדרך כלל, יותר מאשר את הבונים. ועדיין, כאב ההישכחות. באחת השיחות עוז מודה בפניה של גרץ: "בשביל זה עשיתי את 'סיפור על אהבה וחושך', גם את השיחות האלה עם שירה חדד [בספר 'ממה עשוי התפוח', נ"א] וגם איתך, בשביל שלא יישכח" (עמ' 191). לא בטוח שזה יעזור לו להיזכר, אבל אולי עכשיו יש קצת יותר סיכוי.

וכמובן: מה נשאר כשעומדים על סף המוות. "ברגעים הכי דרסטיים בחיים", אומר עוז, "בן אדם לא מדבר, הוא צועק או בוכה או צוחק… המילה האחרונה שעוד נשארת לפני הצעקה זה 'אמא'. כשחייל חוטף צרור בחזה, ואת זה אני יודע, כי הייתי שם, ראיתי, הוא צועק 'אמא'" (עמ' 36).

הניסיון לחלץ אמיתות מאדם שעומד על סף מותו, כל כמה שהוא אנושי, הוא גם פושע ומציצני, ולא מגלה את האמת אלא את הבהלה. ולכן הסופרת לא מנסה לעשות את זה, כי היא חברה של הנידון למוות. היא לא האמינה שחברהּ ילך עד רגעיו האחרונים, וגם לאחריהם. ודווקא משום כך השיחות שלהם, שבהן היא מציעה לו שוב ושוב לאכול כבד, לצאת להליכה, להסתכל על השמיים – כל אותם דברים שמועילים לבריאים אבל לא ממש מועילים לחולים סופניים – הן עדות נוגעת ללב, לא מקוממת.

הנה עמוס עוז, סופר גדול, שאומר את הידוע לנו כבר אך לעולם לא מיותר לשמוע שוב: "אני יושב שעות על הכורסה וגם לא קורא, אני מגלגל חרוזים ונזכר. פגישות, שתיים או שלוש אהבות, רגעים טובים באבהות. לא יודע, אנשים שאהבו אותי, שאהבתי, הילדים שלי, הנכדים, נילי, ואת החרוזים אני שוב ושוב מגלגל סביב מחרוזת ואני אומר: זה מה שיש לך, אתה לא בידיים ריקות אתה לא בידיים ריקות, אתה לא בידיים ריקות" (עמ' 179). את ספריו, את זכיותיו, את כיבודיו – לא הזכיר על סף מותו, לפחות לא באוזניה של גרץ.

האם זה מקרה? האם ניסה להעביר מסר של בקשת כפרה על" הרגעים הלא-טובים באבהות"? האם היה מוכן לוותר על הכל כדי לזכות ברגעי חסד עם משפחתו? ואולי אלה שוב מילים ריקות שמכסות על אישיות נרקיסיסטית, ואולי שוב זה ניסיון לעצב את מה שייזכר ממנו? לעולם לא נדע.

בגובה העיניים

'מה שאבד בזמן', כמו ספריו של עמוס עוז, הוא ספר יפה ועצוב. הוא יפה בזכות הרגעים הקטנים שבו, גם המצחיקים שבהם, למשל הרגע שבו הכותבת החליטה לנסוע עם אימהּ לטיול שורשים בפולין: "ישבתי יום אחד במטבח לארוחת בוקר עם אמא שלי והיא נתנה לי את המונולוג הרגיל שלה: 'איזו ארץ אנטישמית זו פולניה, לא הייתי נוסעת בשום פנים לארץ הזאת', ואחר כך: 'מעניין, בכלל לא הייתי רוצה לראות את רחוב סטלובה בוורשה, זה לא אומר לי כלום', וגם: 'אם יש מקום שלא הייתי רוצה לבקר בו שוב זה סובלקי. לא סובלקי, לא אוסטרוב מאזובייצק, אף אחד מהמקומות הללו'. בדרך כלל כשהיא הייתה פותחת במונולוג הזה הייתי מעבירה את השיחה לנושא אחר, אבל הפעם נתתי לה להשלים אותו ואז אמרתי לה: 'בסדר אמא, בואי ניסע לפולניה'" (עמ' 200).

והוא ספר עצוב, משום שהוא מספר על ערוב ימיו של אדם. זהו הספד ארוך ויפה על סופר שאהב לכתוב ארוך ויפה. הוא מצליח במשימה הספרותית הראשית, להאיר את הייחודי ביומיומי, ובמקרה הזה את הייחודי ביומיומי של אדם שהיה סופר נחשב. בעצם, אני חושב לעצמי, זהו ספר שהיה ראוי שייכתב על כל אדם. הרי אין בו רגעים על-אנושיים, דרמטיים, גדולים מהחיים.

אבל זה העולם שלנו. עולם שבו ביוגרפיות מפורטות נכתבות רק על ידידותם של סופרים גדולים, ורק אותן אנשים יקנו. ואולי זו הספרות של עוז עצמו שמזכירה לנו שגם אמא פשוטה ואלמונית, שסיימה את חייה מוקדם מדי, ראויה לביוגרפיה אינסופית, כמו זו שבנה עמוס עוז כתב לה.

בציבור הדתי התגלע לפני כמה שנים טובות פולמוס בשאלה האם ללמוד תנ"ך "בגובה העיניים" או "בגובה השמיים". טענת אנשי פשט התנ"ך הייתה כי המקרא אינו מאדיר ומאליה את גיבוריו –  הוא שומר עליהם בני אדם, על כישלונם וטעויותיהם הקשות, ומכיוון שכך הם ניתנים לחיקוי וללמידה.

אולי גם פרשת עמוס עוז באה ללמדנו את זאת: אין אדם מושלם, אין סופר מושלם, אין נביא זעם מושלם. כל עוד הנר דולק אפשר לתקן, אך לאחר שכבה הנר אין מי שיוכל לתקן את המעוות – גם לא ספר יפה על ידידות.

מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות / נורית גרץ / הוצאת כנרת, זמורה, דביר, 2020 / 224 עמ'

הביקורת ראתה אור לראשונה – בשינויי עריכה קלים – במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 12.03.21

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s