העולם מחכה לך

"מה תהיה מטרתך העיקרית בתור רכז חברתי במוסד שלנו?", שאל אותי מנהלו של מפעל חינוכי גדול, בעיצומו של ראיון עבודה. "קשה להשיב לשאלה מבלי לכהן בתפקיד", עניתי במבוכה. "ענה לי באופן כללי", ביקש האיש שעמד אז, לפני שנים מספר, בשנות החמישים לחייו, עטור כיפה גדולה וזקן עבות. "ובכן, אני מניח שחיבור בין רמת השטח, התלמידים והרכזים המקומיים לבין ההנהלה וראשי המוסד, הנחלת הערכים שבהם המוסד מאמין – ". "זה מספיק, תודה", קטע אותי. כששאלתי בסקרנות מה ביקש להשיג בשאלה הזו ענה לי בגילוי לב: "רציתי לראות שאינך עונה 'לתקן עולם במלכות ש-די', כמו שענו ארבעת קודמיך".

סיפור זה מוכיח כי תודעת 'תיקון עולם' כבר החלה לפעום בנו. 'לתקן עולם' הפכה למטבע לשון משומשת. אולם היא עדיין על פני השטח, מן השפה ולחוץ. הנכונות שלנו לבשורה גדולה, מקיפה, שתחולל שינוי גם בנו – איננה עמוקה מספיק. אנחנו אומרים 'לתקן עולם במלכות ש-די' – אבל מתכוונים 'להחליף את השקעים בבית הכנסת'.

 לתקן זה עניין של הרגל

השאיפה לתיקון עולם נמצאת עמוק בד.נ.א של החשיבה היהודית. המסורת הרבנית החשיבה את תיקון החברה כפרמטר הלכתי שדוחה מפניו עקרונות חשובים אחרים כפדיון שבויים, שמיטה וסדר כלכלי שדואג לרווחת הפרט. אך מעבר לפרקטיקה, תיקון עולם הוא גם עיקרון תיאולוגי. כך הגדיר הרמב"ם את תפקידו של מלך ישראל (הלכות מלכים ומלחמותיהם ד, ט):

ובכול יהיו מעשיו לשם שמיים, ותהיה מחשבתו ומגמתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים, ולהילחם מלחמות ה'

ללשונו הבהירה של הרמב"ם קדמו הנביאים, שרוח נבואותיהם הייתה אוניברסאלית, ולא הדגישה רק את ייחודו של עם ישראל. פעמים רבות הוקע העם על כך שהוא מועל בתפקידו להיות עם נבחר. ישעיהו ומיכה העמידו חזון לפיו ינהרו גויים רבים אל הר ה' בירושלים באחרית הימים;  יחזקאל מדגיש כי מפלתו של עם ישראל היא מפלת העולם כולו וכי מטרתו היא לקדש את שם ה' בעולם; צפניה וזכריה חזו את בקשת העמים את ה' ומשורר תהלים הקדיש שירים רבים מאוד לפאר תהילת ה' בקרב עמי הארץ דווקא.

קביעת הרמב"ם הנ"ל משתמשת במילה 'צדק' כדי לתאר את ההשפעה הנצרכת על העולם במישור החברתי, ובביטוי 'להרים דת האמת' כדי לתאר את ההשפעה לה העולם זקוק במישור הדתי. מדרשים שמתארים את תחילת דרכו של אברהם אבינו כנושא את שמו של ה' בעולם, מדגישים דווקא את העובדה שאברהם ייסד את הכרת ה' כא-ל יחיד בעולם אלילי. את צעדיה הראשונים והחשובים של המהפכה המונותיאיסטית עשה העם היהודי. את הצעדים הבאים השאיר לאחרים.

בתחילתו, עמד בפני המונותיאיזם קושי אימננטי: כול-היכולוּת של הא-ל גורמת למרחק ממנו. ככל שהוא גדול יותר, עוצמתי יותר, כללי יותר – כך היכולת של בן האנוש לתפוס אותו קטנה. ה'א-לוהים קרובים אליו' מתחלף ב'עושה גדולות ואין חקר'.

למרות הקושי המתואר, אם משווים את המצב בימינו למצב ששרר לפני כאלפיים שנה, המונותיאיזם נחל הצלחה ללא עוררין. מאמונה זעירה שמשותפת לכמה מאות אלפי בני אדם, הפכה התפיסה לרובו של העולם הדתי היום. שתי הדתות הגדולות בעולם, נצרות (33% מאוכלוסיית העולם) ואסלאם (21%) מהוות יחד למעלה מחמישים אחוז מאוכלוסיית המאמינים. רק שלישית להן היא הדת ההינדית הפוליתיאיסטית, שמונה מעט פחות מ-20% מחברת בני האדם.

נראה שמשימה מספר אחת, הנחלת השקפת 'הא-ל היחיד', הושלמה ברובה. אמנם כי כן, אנחנו מצויים מעט מאוד לאחר שקיעתו של העידן הקולוניאליסטי, שאפשר את התרחבות הנצרות למושבות מדינות אירופה באפריקה ובאסיה. נראה שהיהדות הגיעה לשיא ההשפעה האפשרית בשלב זה, ומכאן תפוץ הדת בדרך אחרת, או להיפך, תחול בה נסיגה.

לשבור להם את הזרוע

בשלב זה של ההתפתחות האנושית עלינו לעצור ולשאול שתי שאלות. אחת מהן היא זו שמופנית קדימה על ציר הזמן: 'מהי המשימה הבאה?', אך קודמת לה היא השאלה המופנית לאחור: 'מה היה חלקה של היהדות, אם בכלל, בהבאת בשורת הא-ל האחד לעולם?'.

לפחות לגבי השאלה השנייה, נדמה שהתשובה די ברורה. אמנם, 'אנחנו חשבנו על זה ראשונים', או למצער, אנחנו עמדנו למרגלות הר סיני, שמענו את קולו של הא-לוהים למשך שתי דברות ונרתענו, אולם מאז ימי מלכות דוד ושלמה הגדולות – מה היה חלקנו בהפצת בשורת הא-לוהות בעולם? בנוסף, ניתן לציין את ההשפעה העקיפה שבעצם מציאותו של עם עובד ה' בעולם, כטענתו של הרב צבי יהודה קוק, וכן יחידים שפעלו מתוך תודעה יהודית ונודעו בתרבות הכללית. עובדה מעניינת היא שרבים מהמהפכנים השונים לאורך הדורות, שביקשו להחיל סדר עולמי חדש, היו יהודים. למרות כל זאת, השפעתו הישירה של העם היהודי, כעם, הייתה מועטה מאוד.

אין מנוס מלהודות כי חלקה של אחותנו הקטנה, הנצרות, בהשרשת האמונה בא-ל אחד, גדול לאין ערוך מחלקה של היהדות. הסיבות לכך הן רבות ומגוונות. לאחר שנות רדיפה, הנצרות אומצה כדתה הרשמית של האימפריה הרומית, מה שהביא לתפוצתה המיידית והבלעדית באירופה. תפיסתה הדתית של הכנסייה גרמה לפעולות המיסיון, שצרפו לשורות המאמינים מאות מיליוני איש מיבשות שונות. בנוסף, בפני הנצרות לא עומדים מחסומים אתניים: ניתן להצטרף אליה בקלות יחסית, על הממירים את דתם אין מגבלות מולדות וחובות מאמיניה אינם רבים.

לא ניתן להמעיט בחשיבותה של פעילות המיסיון הנוצרית לביעור העבודה הזרה מן העולם. אמנם, רווחת בישראל ההנחה שגם הנצרות עצמה מוגדרת כעבודה זרה, אולם קשה להשוות בין הפוליתיאיזם הבוטה של הודו, שכולל מנחות לעץ ואבן, טיפוח פסלים, האכלתם והשקייתם, לבין הכשל שבאמונה כי לא-לוהים יש גוף ודמות הגוף וכי המשיח כבר הגיח לעולם ומת כדי לכפר על חטאיו.

בעוד הנצרות עוסקת באינטנסיביות בהפצת אמונותיה, בין אם זה בדרכי נעם ובין אם זה במסעות רצח אכזריים, מלחמות וכיבושים, נכנסה היהדות לתכנית להגנת עדים. בעיני רוחי אני רואה את מעמד הר סיני בו מצביע הקב"ה תחת חופתו על משה ואהרון ואומר להם: "אתם עדיי, ורק אתם עדיי". משה, אהרון וממשיכיהם לקחו את התפקיד ברצינות. תחושת הייחודיות של עם ישראל, הידיעה כי הוא עם נבחר וכי הוא מחזיק בתורת אמת, כי היה עד לפגישה חד פעמית ומכריעה של א-לוהים עם הארץ וכי יש לו הכלים להביא לתיקון האדם והעולם, החזיקו אותו שנים ארוכות בגלות חשוכה שאין בה לא מאורה של החירות ולא ממתיקותה של ההשפעה. יהודי הגולה היו יהודים של ציורי שאגאל: חתנים מרחפים. אנשי עולם הבא. העולם הזה? העולם הזה היה חלקם של הגויים.

באלפיים השנים בהן נפוצו בעולם, לא עמדה בפני יהודים הברירה אם להתכנס בתוך קהילתם ולשמר את אמונתם או להפיצה לכל עבר כבשורה הנוצרית. היהדות, כקהילה וכעם, הייתה עסוקה בשמירה על הצורך הדחוף והיסודי בפירמידת הצרכים האנושית: לשרוד.

אך כעת השתנו הזמנים. עבודתה האינטנסיבית של הנצרות הכשירה את הקרקע לשלב התיאולוגי הבא, במילותיו של הרמב"ם: "למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים". לפני כמאה שנה כתב הראי"ה קוק ש"עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי" (אורות המלחמה ג). הוא המשיך וביאר כי ההליכה של העם לגלות הייתה משום שהעולם לא הוכשר לקיים ממלכה שאין בה רשעה, אלימות שאין בה השחתה. ייתכן שהגיע הזמן לחזור אל הפוליטיקה העולמית, מתוך רצון פנימי שיש בו גם אונס, כלומר, צורך השעה. אי אפשר להתעלם מהתחושה שהעולם, שזקוק לבשורה היהודית, מתדפק על דלתות מדינתו של העם נושא הבשורה, מדינת ישראל.

איפה היה א-להים בויאטנם?

את קריאת ההשכמה שלי שמעתי כאשר צפיתי בסרטו המונומנטאלי של פרנסיס פורד קופולה, "אפוקליפסה עכשיו". נושא הסרט הוא המלחמה האמריקאית בוייטנאם, אולם המשמעות שעולה ממנו חורגת הרבה מעבר לנושא המקורי, ומהווה אמירה נוקבת, קשה וריאליסטית על הזוועה שבמלחמה. על יצירת הסרט אמר הבמאי: "מה שקיוויתי לו יותר מכל היה לקחת את הקהל לחוויה חסרת תקדים של מלחמה, ולגרום להם להגיב כמו אנשים שבאמת עברו אותה". קופולה הצליח במאמציו: חווית המלחמה על מוראה, על המוות, על חוסר הוודאות, ויותר מכל הכאוס ותחושת האגביות שבזוועות שבלתי ניתנות לתיאור – חיה בצופה בעת שהוא רואה את הסרט. 'אפוקליפסה' מלווה קצין אמריקאי צעיר, בנג'מין וילארד, בדרכו ללב המאפלייה הוויאטנמית (כשמו של הספר שעליו מבוסס התסריט) לחסל קצין אחר, קולונל קורץ, ש'חצה את הקווים' והקים צבא מורדים משל עצמו. בתעייתו של הגיבור בג'ונגלים של וייטנאם וקמבודיה הוא נקלע להתרחשויות הזויות ורצחניות ונפגש עם אנשים שהמלחמה העבירה אותם על דעתם. סט הדמויות מתחלף, אולם גיבור מתבקש אחד איננו נמצא על הסט, והיעדרו בולט, כואב ומחדד את הזוועה עבוד האדם המאמין: א-לוהים.

כבן ישיבה ארץ-ישראלי, התרגלתי לחשוב במונחים אתניים: איפה א-לוהינו היה בשואה? מדוע לא שעה אל זעקתנו? מה הדבר אומר על בחירתו של עם ישראל? בראייתנו האישית והקרובה את א-לוהים, מעט נשכחת מאיתנו העובדה שהוא גם א-לוהי כל הארץ. שבכיו של ילד וייטנאמי, שזעקתה של נאנסת סומאלית, שאבלה של אם רוסיה – גם כל אלה נוגעים אליו. אולם הקרבנות לא שמעו על הא-לוהים היהודי מעולם, ואם שמעו, לא היה זה ממי שאמורים, לכאורה, להיות שליחיו עלי אדמות. מעבר לשאלה האוניברסאלית שמעלה 'אפוקליפסה', הסרט הצליח לגעת בי במקום האמוני העמוק ביותר: שאלת הייעוד.

אני מסתכל סביבי ולא יכול להינצל מהתחושה שאיבדנו כיוון. החברה הישראלית עוסקת בסקנדלים מזויפים, המוגשים כשאריות מחוממות מהמיקרוגל על ידי כלי תקשורת שעוסקים בשרידות. המאבק בין דתיים לחילוניים פתטי, לאור העובדה שרקמת החיים נשמרת, וקיים קונצנזוס על אופי החיים היהודיים בארץ, בשינויים כאלה ואחרים. שסעים היסטוריים כמו 'עולים וותיקים' ו'מזרחים ומערביים', מתגלים מעת לעת כאמצעים פוליטיים ולא כנקודות מחלוקות עמוקות ואמיתיות..

בחברה הדתית, למרבה הבושה, השינויים עוד יותר מינוריים, אולם המאבקים חריפים יותר. הפולמוס ש'מסעיר' את הציבור (וגם הוא מחומם ומוגש) הינו על הדרך בה יש להתייחס לגיבורי התנ"ך, כשלאלה גם לאלה יש אין סוף צידוקים, הוכחות ומקורות – ושניהם צודקים, כי המחלוקת התקיימה מאז התהוות תורה שבעל פה. במקומות אחרים המחלוקת היא האם יש להפריד בנים ובנות פעוטים מגיל 3 או שמא מגיל 6, והאם המחיצה בבית הכנסת תיפרש במאוזן או במאונך.

בינתיים בסוריה נרצחים אלפי בני אדם מדי חודש; חופש הביטוי בארה"ב מאותגר על ידי מוסלמים שדורשים את עלבונה של הדת שלהם; בארצות סקנדינביה ואירופה אוסרים על שחיטה ומילה יהודית ומוסלמית; אוכלוסיית העולם מכפילה עצמה בכל מספר שנים שהמרווח ביניהן הולך ומצטמצם; משאבי טבע הולכים ומתכלים – מים, נפט, חול, עצים. האם זכורה למי מהקוראים אמירה יהודית באחד הנושאים הללו? האם לריבונו של עולם אין עניין בנושאים הללו? ואפילו לא מנינו את החולאים ומעשי הנבלה שנעשים ברחבי העולם בשמו. האם לפחות על אלה לא צריכה להישמע זעקה שתאמר כי לא לכך כיוון יוצר בעשותו ארץ?

קיבה שמעכלת את עצמה

כאשר חברה אינה פתוחה לקלוט אנשים ורעיונות חדשים, במקום לעכל ולעבד, ליצור ולחדש, היא הופכת לקיבה המעכלת את עצמה. הדבר נכון גם – ואולי בעיקר – אם היא מורכבת מאנשים עתירי אינטליגנציה, מודעים לעצמם ורגישים. החברים בה מסתכסכים זה עם זה, יוצרים רשימות שחורות ולבנות והופכים פרטים זעירים לעקרונות של 'ייהרג ובל יעבור'. חברה שאינה מוכנה ליצור ולשתף, להועיל ולהפרות, היא חברה שקורסת לתוך עצמה.

במקום לעסוק בטוב ולהפיץ אותו, אומר אני בצער, אנו עוסקים בחישובי שיעורים ובהקמת מתרסים. במקום להגדיל ולהרבות את עמודי התווך שיכולה להנחיל היהדות לעולם, אנו מתכתשים זה בזה ומכאיבים זה לזה. חיינו הציבוריים משקפים את הפער בין היכולות שלנו והייעוד שממתין לנו, לבין ההזנחה שלנו את הייעוד הזה.

תופעת ההסתננות מאפריקה, למשל, אינה רק עניין ריאליסטי שנוגע ברצונם של בני אנוש לחיות ברווחה, ואיננה רק איום על זהות המדינה. ניתן לפרש אותה כקריאת כיוון רוחנית. במדינת ישראל מצויים הידע והטכנולוגיה שיכולים להציל את חייהם של מיליונים רבים במדינות אפריקה על ידי פיתוח חקלאי נכון. האם לא מצוי בידיה גם המפתח המוסרי לרווחתם של אלה? האם העובדה שהם משחרים לפתחנו לא נועדה לעזור לנו לצאת מעצמנו, להתבונן סביבנו? הטיעונים שנשמעים בקרב המתנגדים להחזרתם של המסתננים לארצם הם טיעונים שמאתגרים את צידוקה המוסרי של המדינה, ובכל ערעור יש גם בקשה לבירור אמיתי ועמוק שייעשה. האם הבירור הזה, של חובתנו המוסרית כלפי אחינו אומות העולם, נעשה כבר? יודגש: הטענה אינה פוליטית, בדבר חובתה של מדינת ישראל כלפי המסתננים, אלא עקרונית: הם באים אלינו, משום שלא השכלנו לבוא אליהם.

התורה איננה שייכת לנו. היא ירדה אלינו בהר סיני כדי שנוכל לראות את המקום בעולם שם הטעות עלולה. כל עוד אנו מצמצמים אותה, מתכתשים בינינו על דקדוקי הלכות ומתכחשים לתפקידנו ההיסטורי – אנו מועלים בשליחות שהטיל עלינו הא-לוהים, להרבות את חסדו וטובו בעולם ועוצמים את עינינו מלראות את עניים של אחינו, בני האדם.

אחת התגובות לה אני זוכה כאשר אני פורש בפני מכריי את רעיון הצורך בהפצת בשורת היהדות היא כי "היהדות אינה מיסיונרית". אינני חולק על כך. אינני חושב שכולם צריכים להיות יהודים, להתחייב בשש מאות ושלוש עשרה מצוות. אני גם זוכר בזוועה לאן הוליכה הקנאות הדתית את הדתות האחרות, לא רק המונותיאיסטיות, בניסיונן להשליט אמת אחת מוחלטת על החלשים מהן. אולם יש הבדל בין ניסיון להפוך מישהו להיות העתק מדויק של רעהו, לבין חשיפתו לצורת חיים אחרת, שתוכל להיטיב עמו.

המסורת היהודית נתנה בידינו כלים להיטיב לכל עמי הארץ. הכלים הללו אינם דווקא על פני השטח, במילותיה המפורשות של התורה, אלא נלמדים מתוך הניסיון רב השנים שעשה את העם הזה למה שהוא, עם שיש בו אחווה, עמקות ודעת. ניתן להתווכח על הרשימה המלאה של הערכים, אך בתוכה ודאי יימצאו אהבת החיים, אהבת החכמה, חופש הבחירה, חמלה על כל הנבראים, חיי משפחה כבסיס לקדושה, השגחת הא-ל, היות האדם נברא בצלם א-להים – רשימה קצרה שמי שמסתכל סביבו בעולם רואה כי היא כה פשוטה לנו, וכה חסרה סביבנו.

בלי רובד מעשי. בינתיים

שאלוני: ומה ההצעה האופרטיבית שלך? ובכן, נכון להיום אין לי הצעה מעשית. אין לי תקציב להשקיע במפעל שליחויות גדול כשל חב"ד לכל פינה ברחבי הגלובוס. אין לי קשרים בצמרת השלטון, כדי להקים משרד ממשלתי להפצת ערכי היהדות (משימתו הראשונה תהיה, מן הסתם, למצוא שם מושך יותר). אומר אני: בואו נתחיל מלהרים את הראש. לזקוף את הקומה. לראות את המשותף לכולנו. למתוח אופק. בואו נסתכל כי יש לנו מסורת מפוארת, ואני מעז אף לומר, בעידן ספקני זה, 'נכונה'. בואו נחזק בעצמנו את הערכים האלה ונתחיל לחשוב כיצד אנו נפוצים חוצה.

אהובה עליי אמרתו של הרצי"ה קוק: "אוהב את הבריות – ומתוך כך יתקרבו [מעצמן] לתורה". הרחמנות שלנו על העולם ורצוננו להביא את תורתו הנאורה של ה' לכל פינה בעולם, צריכים לכוון אותנו גבוה יותר. למען דעת כל עמי הארץ.

תודה לחברים הרבים שסייעו בהתקנת המאמר, והביאו מרעיונותיהם ומלבם לעשותו טוב יותר. "זו שעת תמורה. אל נעמוד אילמים על גבול האור".

(המאמר פורסם במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 10.2.13)

מודעות פרסומת

תגובה אחת בנושא “העולם מחכה לך”

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s