"נלחמנו כמו שליחים של פיצה"

מלחמת לבנון השנייה. אני נכנס הביתה ומוצא את אבא שלי הולך מחדר לחדר בעצבנות. "למה הם לא מאגפים אותם דרך הים? למה לא מנחיתים כוחות בצפון וסוגרים עליהם בתנועת מלקחיים?", הוא שואל את הרדיו, המשדר ידיעות מהחזית. אני מתרגז: "אבא, אתה לא חושב שיש מטכ"ל, רמטכ"ל ושר ביטחון שחושבים על זה?". הוא מסתכל עליי ועונה: "ככה עשינו ב-82'. במה שהם עושים עכשיו אין שום היגיון".

אחרי המלחמה גיליתי שאבא שלי, סמל מחלקה בנח"ל במלחמת לבנון הראשונה, צדק. ועדת וינוגרד מתחה ביקורת על הדרג הצבאי והמדיני שהתמהמהו בהכנסת כוחות היבשה למערכה בלבנון. את מהלך האיגוף דרך הים עצרו לאחר הפלת מסוק יסעור על חמשת אנשי צוותו. המלחמה המדשדשת הפכה לסיבה להפלת הממשלה, ונתפסת בישראל כהחמצה היסטורית כואבת. מלחמת לבנון השנייה ובתוכה הקרב המפורסם בעיירה בינת ג'בייל, אומר ד"ר דוד דוכן, היא רק סימפטום לבעיה. הבעיה האמיתית היא שינוי בערכי צה"ל.

מראית עין של ניצחון

דוכן, מומחה לאסלאם רדיקלי ומרצה באוניברסיטת בר אילן, מנתח בספרו ארבעה קרבות – הקרב בג'נין במבצע 'חומת מגן', קרב בינת ג'בייל במלחמת לבנון השנייה, מבצע 'עופרת יצוקה' בעזה וקרב אמריקאי שנערך ב-2004 בפלוג'ה שבעיראק – ודרכם מבקש להדגים את שינוי הפרדיגמה שעבר הצבא הישראלי בעשורים האחרונים.

לפי דוכן, העידן הפוסטמודרני שחל מראשית שנות האלפיים הביא איתו שורה של ערכים המקשים על הלחימה, בין השאר: שלום הפרט הפך חשוב מהמאמץ הלאומי, מה שמוביל לירידה במחויבות לבצע את המשימה הצבאית; הישויות הנלחמות פורקו: כבר אין אויב נטול פנים אלא קיימת הבחנה בין האזרח, הלוחם ואיש השלטון; תפיסת 'הניצחון' או 'ההכרעה' הוחלפה ב'אפקט' או במראית עין של ניצחון, מכיוון שאין ציפייה להשמדה מוחלטת של האויב וממילא כל צד יתאר את תוצאות המערכה כניצחון שלו; יש הסתמכות גדולה על טכנולוגיות חדשניות של שליטה מרחוק ו'אש מנגד'; חלק בלתי נפרד מן המערכה הוא המרחב הציבורי, כגון עיתונות ודיפלומטיה, והזירות הללו משמעותיות לא פחות מזירת הלחימה.

הלוחמה האורבנית מחדדת את האתגרים הללו עוד יותר: בלוחמה בשטח בנוי קשה עד בלתי אפשרי להבחין בין לוחמים לבין אזרחים, יש פחד מביקורת בינלאומית על פגיעה בתשתיות והשמדת בנייני מגורים ולכן יש צורך לטהר אותם תוך סיכון חיי החיילים, אזרחים מתעדים את הלחימה בזמן אמת ומשדרים אותה לכל העולם; פגיעה אקראית באזרחים גוררת תגובה חריפה שמשתקת את החיילים בשטח, ואולי החשוב מכל בהקשר הישראלי: הפחד 'להסתבך' או 'להתבוסס בבוץ' ורגישות לדעת הקהל העולמית גוררות הססנות מדינית, שמשפיעה באופן ישיר על נחישות הצבא בשטח.

כל מערכות הלחימה של ישראל בשני העשורים האחרונים היו בשדות קרב אורבניים. חומת מגן ביהודה ושומרון, מלחמת לבנון השנייה שבה משך חיזבאללה את צה"ל למרחבים 'שמורות הטבע' וכמובן עופרת יצוקה, עמוד ענן, צוק איתן וכל מה שביניהם בגזרת עזה.

מזניחים את המשימה

לבנון השנייה הייתה אולי הכואבת ביותר, וגם זו שבה הרחוב הישראלי נחשף לשיח הצה"לי החדש, כמו פקודת המבצע לכיבוש בינת ג'בייל שנתן מפקד אוגדה 91, תא"ל גל הירש:

"הדגמה מערכתית […] תוך נטרול, לכידת וכליאת המרחב […] התנפלות נחילית סימולטנית ורב-ממדית […] הסתננות רחבת היקף בחתימה נמוכה (ענן צרעות), התנפלות – התייצבות מהירה על השטחים השולטים ויצירת מגע קטלני עם השטחים הבנויים (נחילים) תוך יצירת הלם ומורא"… (עמ' 86).

באותה מלחמה גם ניתן לראות בלבול בסדרי העדיפויות כפי שהוא נלמד בכל טירונות קרבית, ולפיו קודם מסיימים את המשימה ורק אחר כך מתפנים לטפל בנפגעים. סיפורי הגבורה מעלים על נס פעולות גבורה של מפקדים שמסרו את נפשם במהלך פינוי נפגעים. השאלה כואבת, אך חיונית: מדוע מפונים נפגעים בעיצומו של הקרב, בטרם נוטרל האיום? (עמ' 101).

האלוף יורם יאיר (יה-יה), שהיה חבר באחת מן הוועדות שמונו לבדוק את כשלי מלחמת לבנון השנייה ניסח זאת בבהירות כואבת: "24 שנות ביטחון שוטף [ביו"ש. נ"א] ששם נעשה כל מאמץ למנוע נפגעים, שכן נפגעים של צה"ל הוא הישג למחבלים, עמדו לרועץ למפקדים שהעדיפו לזנוח את המשימה ולטפל בנפגעים" (עמ' 102).

במהלך השנים הללו, אולי בהשפעת הנסיגה החפוזה מלבנון, התבססה תמת 'הילדים של כולנו', שהשמירה על שלומם חשובה יותר מאשר ביצוע המשימה הצבאית. תפיסת החייל-הילד הביאה לסף רגישות נמוך יותר באשר לנפגעים אזרחיים, כפי שהודגם במבצע עופרת יצוקה – שבמהלכו נהרגו, מלבד המחבלים, גם מספר לא מבוטל של אזרחים עזתיים – שכן כעת המשוואה אינה חיילים שלנו מול אזרחי האויב, אלא 'הילדים שלנו' מול ילדי האויב, וברורה העדפת הרחוב הישראלי.

יד קשורה מאחורי הגב

במבצע חומת מגן הוצבו שלוש מטרות-על לצבא: "…לשרת את היעדים המדיניים של ישראל באמצעות הישגים צבאיים שיובילו לעיצוב המציאות בשטח וישפיעו על תודעת הפלסטינים… להבטיח את הרלוונטיות של הכוח הצבאי בעימות ב"עצימות נמוכה"… לשאוף לפגיעה מזערית באזרחים בלתי מעורבים ולהקטין את הנזק האגבי לתשתיות האזרחיות החיוניות. (עמ' 32).

שלוש מטרות – אך היחידה שנהירה לשומע היא זו שמבקשת למנוע פגיעה באזרחים. לא פלא אם כן שהחיילים הלוחמים העידו לאחר מכן כי "אנשי מילואים לא בעלי כושר גבוה צעדו לתוך העיר לסריקות מבית לבית… לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים… נלחמנו עם יד אחת קשורה מאחורי הגב… כמו שליחים של פיצה, שצריכים לבוא למחבלים עד דלת הבית" (עמ' 43).

למרבה האבסורד אותה תפיסה העדיפה את שלום החיילים גם על פני את סיכון אזרחי הצד שלנו. במלחמת לבנון השנייה הדרג המדיני התעכב בהכנסת הצבא למהלך קרקעי בשל החשש מנפגעים, זאת בזמן שאלפי טילים ממשיכים ליפול על מרכזי הערים בישראל.

לדעתי, וכאן אני מוסיף על דבריו של דוכן, את פירות אותה תפיסה נאיבית אפשר לראות גם בפרשת המרמרה. המוטיבציה למעט בנפגעים ובהתנהלות כוחנית הביאה להסלמת המצב ולכמעט-מוות של לוחמים, מה שהוביל להתגוננות-יתר שגבתה את חייהם של תשעה פורעי חוק – מטרה הפוכה מזו שסומנה מלכתחילה.

זהו מקרה קלאסי שבו הפעלת מיעוט כוח גרמה לשימוש יתר בכוח, כמו שכותב דוכן בנוגע לקרב האמריקאי בפלוג'ה: "הפעלה נחושה יותר של כוח צבאי הייתה משדרת נחישות ומונעת את הסלמת האלימות" (עמ' 123).

לא מוכנים להרוג ולהיהרג

הספר של דוכן מעניין וקריא, אך קריאה בו מעלה שורה של קושיות על הנחות היסוד. ראשית על הגדרת העידן כפוסט-מודרני. המונח 'פוסטמודרניזם' כבר מזמן רוקן מתוכנו ומשמש כעת כמטבע לשון שמובנו הכללי הוא "משהו חדש שאיננו מוצא חן בעיניי". אם המונח בא לתאר את התקופה ש"אחרי המודרניות", כדאי למצוא מונח חלופי, שכן 'פוסטמודרניזם' מתכתב עם מגמות תרבותיות ואמנותיות מובחנות למדיי, שלא ברור הקשר שלהן כאן.

מלבד זאת, מה חדש באבחנות שמציע דוכן לעידן החדש הזה? לחץ מצד המעצמות הוא עניין ותיק מאוד, ובישראל אפשר להיזכר בו בהקשר של מבצע קדש או מלחמת יום כיפור; מעורבות של העיתונות ודעת הקהל וההשפעה שלה על המדיניות ראינו, למשל, בסברה ושתילה; הסתמכות על טכנולוגיות חדשניות יש כמעט בכל מלחמה, מהטנק והטורפדו ועד הקטפולטה. אחרי שבודדנו את כל המשתנים הללו, נשארנו עם בעיית 'תדמית הניצחון' במקום הכרעה צבאית, שפת הפקודות ורגישות גדולה לנפגעים. האם את זאת ניתן לכנות 'עידן פוסטמודרני'?

בסופו של דבר הדילמה שמציג דוכן מתמצה בשאלה אחת ויחידה: האם אנו מוכנים להרוג ולהיהרג למען המטרה שאנו רוצים להשיג. מהספר עולה כי הבעיה היא שהצד הטרוריסטי מוכן לשניהם, והצד שלנו (ה"פוסט מודרני") לא מספיק מוכן לאף אחד מהם. אך דוכן אינו מציע דרך לפתור את הדילמה.

'לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני' הוא ספר מעניין מאוד וקריא מאוד, שמזכיר לנו את כאבנו כאומה לוחמת הנתונה בדילמות מוסריות קשות, ושואלת את עצמה מהו האיזון הנכון בין הערכים שהיא מאמינה בהם לבין רצונה לשמור על שלומה ועל שלמות לוחמיה ואזרחיה. טוב מאוד שיש מי שיזכיר כי הדילמה הזו היא בלתי פוסקת גם בעידן שלנו – ואין זה משנה מה הכינוי שניתן לו.

לוחמה אורבנית בעידן הפוסטמודרני / דוד דוכן / רסלינג 2019 / 160 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון 'מקור ראשון', 27.12.19, גיליון 1168)

פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)