אודסה, המכורה המתפוררת

ביקורת על הספר 'חמישתם' מאת זאב ז'בוטינסקי

אודסה, עיר הנמל לחוף הים השחור. עירם של ביאליק, אחד העם, קלוזנר, מנדלי מוכר ספרים – העיר שהיהודים היראים אמרו עליה כי "כל באיה לא ישובון", וככל שגדלו פוגרומיה גדל מספר היהודים בה עד שהגיע ערב מלחמת העולם השנייה למאה ושמונים אלף נפש. אודסה של המשכילים, במלעיל כמובן.

"אין בכל ארץ רוסיה תמונה בהירה לניתוק זה בהמשכיות התרבותית יותר מאודסה שלנו הטובה והעליזה. איני מתכוון ליהודים בלבד: זה חל גם על היוונים, האיטלקים והפולנים… אך בבהירות הרבה ביותר, כמובן, ניכר הדבר אצל היהודים" (חמישתם, עמ' 199).

אודסה היא עירו של זאב ז'בוטינסקי. בה נולד ב-1880, בה התחנך על ברכיו של רבניצקי, שערך עם ביאליק את 'ספר האגדה', בה פגש את יוענה, אשתו-לעתיד. זו הייתה מכורתו, שגם אם התבגר ממנה, דבר אחד לבטח חש כלפיה, כמו כל אדם שחש אל מכורתו: געגועים.

הרומן ההיסטורי הידוע של ז'בוטינסקי הוא 'שמשון', עליו נכתב רבות. אחיו הקטן – והיחיד – שעלילתו מתרחשת אלפי שנים אחרי מותו של שמשון ההיסטורי, הוא 'חמישתם'.

עין הסערה בראשית המאה

זהו סיפורם של חמישה אחים בני משפחה יהודית אחת, משפחת מילגְרוֹם (ביידיש: 'רימון'), על סיפה של המאה ה-20 באודסה. בית משפחת מילגרום הוא תחנת רכבת שבה עוברים 'פסז'ירים': אורחים לרגע וגם באי-בית קבועים יותר. חלקם הגדול הם מחזריה של מָרוּסיה, האחות הבכורה, היפה, הידידותית ומלאת החן, שמעתירה עליהם חיבה ואהבהבים. אחרים הם ידידיו של סֶריוזָ'ה, אחיה ובן דמותה של מרוסיה מן הצד הגברי: מבריק, משעשע וחסר מעצורים, המחבר שיר מבודח על כל אורח ומדביק לו כינוי שהופך לשמו. מרקו הוא האח הנלהב, הניצת מכל רעיון והולך אחריו שבי, ומיד לאחר מכן דועכת התלהבותו והוא פונה לעיסוק מלהיב חדש. אחותם הקטנה לִיקה חורשת רעות תמיד, ועם התבגרותה היא הופכת למהפכנית סוציאליסטית המוכרת את נשמתה בעבור המהפכה. אחרון חביב הוא טוריק – הבן הקטן והמסודר, משענת הוריו, שכולם מנבאים שייצא "בסדר" לעומת אחיו הפרועים.

בכל משך הרומן שורה על חמשת ילדי משפחת מילגרום רוח רעה המנבאת את סופם. "נדמה לי משום מה שכל ילדיה של אימא – יהיה סופם רע", אומרת האחות הגדולה מרוסיה, וממשילה: "סריוז'ה סחב אותי פעם לבית מרזח קווקזי, צ'רקסי אחד רקד שם עם חמישה פגיונות שהיו תחובים בפיו… והגרוע מכול: אימא יודעת זאת, אימא חושבת על זה תמיד" (עמ' 180).

ז'בוטינסקי קולע את חמשת בני משפחת מילגרום לעין הסערה של התהפוכות הפוליטיות של ראשית המאה ה-20 ברוסיה. יחד איתם הוא צופה על אוניית הקרב פוטיומקין העוגנת בנמל אודסה ועל מלחיה, שהרגו את קציני האונייה כחלק מהאירועים האלימים של מהפכת 1905 נגד הצאר ניקולאי השני. כעת הם מחפשים מקום לעגון, ובינתיים מפגיזים את מבצרי הממשלה באודסה מתותחי האנייה. בעיני רוחי ראיתי את – או שמא נזכרתי ב– סצנת המדרגות המונומנטלית מסרטו המפורסם של אייזנשטיין, המתארת את שהתרחש בדיוק שם, בדיוק אז. בנמל שוררת שביתת פועלים, והעיר כולה יוצאת להשתתף בחגיגה האנרכיסטית של השחרור-לרגע מעול הצאר, שמיד תדוכא.

כתמיד, הראשונים למהפכה והראשונים להיתלות בה הם היהודים. "התועמלנים שתקוותיהם נכזבו נמלטו זה כבר בחזרה העירה, מיואשים", מספר לבני המשפחה הנרגשים אחד מן המשתתפים באירוע, "'כי האספסוף כבר רצה לטעום לקינוח את הבחורות הנואמות'… אתה יודע מה הם צווחים שם? על ה'ז'ידים' הם צווחים, תיכנס להם הכולרה למעיים!" (עמ' 147).

כאחיו הגדול 'שמשון', גם 'חמישתם' פורסם כסיפור בהמשכים בעיתון הציוני ראזסווייט ('השחר') בפריז. קטעי הסיפור ראו אור במהלך שנת 1933, נדפסו כספר בשנת 1936 ותורגמו לעברית כעשור לאחר מכן על ידי הוצאת ערי ז'בוטינסקי. כעת, כתשעים שנה לאחר כתיבת הסיפור, בחרו במוסד ביאליק ובמכון ז'בוטינסקי להוציא את הספר לאור מחדש. את התרגום הישן של י"ה ייבין וחנניה רייכמן חידשה דינה מרקון באופן קולח, עדכני ונפלא.

ניחוחות משכרים ואסתטיקה לשונית

איננו יכולים להתעלם ממה שאנחנו יודעים על ז'בוטינסקי, הפוליטיקאי העז, איש הגדוד העברי, מקים יחידת ההגנה העצמית של יהודי אודסה ויהודי ירושלים. את כל אלה היינו מצפים למצוא מוטמעים ביצירתו, הלא כן? אך ז'בוטינסקי שותק בספר, ושתיקתו – גדולתו. כאשר הוא תופס את עמדת המספר, הוא אינו מותח ביקורת אלא מושיט את הדברים 'כפי שהיו'.

מהתיאור, על אף שהוא רווי געגועים, ניחוחות משכרים, התפעלות אמיתית ואסתטיקה לשונית מרהיבה, ועל אף שהוא נייטרלי וסובייקטיבי, עולה דמותה של החברה היהודית-אודיסאית כפי שראה אותה הסופר: נודף ממנה ניחוח של דקדנס, של התפוררות. בזה אחר זה נידונים האחים למיתות משונות, לגורל לועג ואכזר, להיות קרבנות של שחיתותם המוסרית ההופכת בחלק מן המקרים להשחתה גופנית.

המספר הצעיר מגולל את העלילה מנקודת מבט פנימית-חיצונית. הוא שייך למילגרומים ואינו שייך להם, בהיותו אחד מן ה'פסז'ירים' המפלרטטים עם מרוסיה. על אף הצעותיה הרומנטיות החוזרות הוא נשאר מאהב אפלטוני, יועץ סתרים, כותל מערבי, ויפה לו הכינוי שהיא מכנה אותו: "בול עץ". המספר, בן דמותו של ז'בוטינסקי, מתרץ זאת בכבוד שהוא רוחש לאם המשפחה, אולם לז'בוטינסקי האמיתי, מספר-העל, יש כוונה נוספת: הוא מאמץ את נקודת מבטה של האֵם החכמה מילדיה, היודעת את אחריתם וממה עליהם להימנע כדי להינצל, ובכל זאת קצרה ידה מהושיע באשר אין איש שומע לה.

זוהי עמדתו הנפשית של ז'בוטינסקי כלפי ארץ מכורתו, ואולי כלפי אירופה בכלל, שאליה הגיע באותו עשור שבו כתב את 'חמישתם' כדי להתריע על האסון הממשמש ובא, לו קרא בשם המשונה 'שואה'. וגם ידו קצרה.

ככל הגויים

"בעוד עשרים וחמש שנים", מנבא טוריק, האח הקטן, "גם שום ציוֹן לא תהיה, ולא יישאר אלא דבר אחד: הרצון להיות 'ככל הגויים'… אמצעי ההמחשה הטוב ביותר לכל אלה הוא, לדעתי, המשפחה שלנו: הילדים, חמישתנו. כל אחד הוא אישיות יקרת ערך על פי דרכו, רק בלי דוגמה, ותראה מה יצא מזה" (עמ' 225).

בני משפחת מילגרום הם כצאן אשר אין לו רועה. לאֵם אין מספיק כוח לכוון את ילדיה, האב נזכר להתפייט על אודות מנהגים ומקורות יהודיים רק אחרי שילדיו נפוצו לכל רוח, קהילה יהודית איננה קיימת, ומלבד המהפכנות, אין במילגרומים ולו שמץ של יהדות. "אישיות יקרת ערך בלי דוגמה", אומר טוריק. בלי גורם מארגן, בלי יעוד. כאשר המספר נזכר במרוסיה ובשגיונותיה, הוא אומר כי "נפשה רָעֲבָה למשהו באמת" (עמ' 109). האם לאהבה? לא, היא הייתה מוקפת באוהבים ובמאהבים. העדר המשמעות הפך את חייה של מרוסיה למשחק שאינו מצחיק ואינו מהנה, והם הסתיימו בצורה טרגית וחסרת פשר.

את הספר מסכמת המסה העמוקה "עדותו של האח השישי", מאת דן מירון, שדנה ברוחב דעת בדמויות הגיבורים ובקשרים הסמויים ביניהן, בהקשרים ההיסטוריים והספרותיים וברמזים הרבים ששוזר הסופר ב'חמישתם', ואותם מנתח מירון ביד אמן. כאשר קראתי את דבריו כי "'חמישתם' מבוסס על מיתוס ים-תיכוני הלני" (עמ' 264), נפל לי האסימון מהי התחושה שליוותה אותי בקריאה. הסיפור, אם אפשר לומר כך, איננו יהודי. הוא מספר על יהודים, אך אין בו הגעוואלד הנדרש ואין בו הרחמים הנדרשים לצד המרירות והצחוק. את אלה אפשר למצוא בטרגדיות משפחתיות אחרות, כמו 'טוביה החולב' של שולם עליכם או 'בית קרנובסקי' של י"י זינגר. אך ב'חמישתם' הגיבורים הם גיבוריה של דרמה יוונית: גורלם נגזר, והם אפילו לא מתאמצים להיאבק בו. האדם נידון לכישלון, הכוכבים נעים במסילותם. ואיש לא מתרגש מזה.

ז'בוטינסקי כותב באיזו עמדה מרוחקת, משועשעת, שיש בה צער אך היא כמעט מעליבה בזרותה. אולי בכך הוא נשאר חניך נאמן למורשת האירופית שגדל בתוכה, כפי שהוא מתואר בגב הספר: "יהודי משכיל יליד רוסיה, חניך איטליה, חסיד הדמוקרטיה הבריטית ותושב צרפת… תמציתה של התרבות ההומניסטית האירופית… ספוגה בכל נימי גופו ונפשו". על כל פנים, יפה השיטוט עם ז'בוטינסקי במחוזות ילדותו, באימפריה שכבר אינה קיימת, במציאות חיים שחדלה להתקיים מזמן, אולם היוותה את הרקע להתפתחותם של כמה מגדולי התרבות שלנו ועשויה ללמד אותנו כיצד נולד ומתפתח דקדנס.

ועל אף כל זאת, אם הייתם שואלים את ז'בו – הוא היה מוכן לחזור על הכל. "החיים הם דבר מטופש… אבל נפלא: הַציעו לי לחזור עליהם שנית – אחזור עליהם כמות שהיו, בדיוק נמרץ, על כל העיצבונות והנבזויות, אם יהיה אפשר שוב להתחיל באודסה" (עמ' 104).

חמישתם / זאב ז'בוטינסקי / הוצאת מוסד ביאליק ומכון ז'בוטינסקי, 2020 / תרגום: י"ה ייבין וחנניה רייכמן / חידוש התרגום: דינה מרקון / 284 עמ'

הביקורת הופיעה לראשונה במוסף שבת של העיתון מקור ראשון, 13.06.20