פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)

גאולת היהודי היא חורבנו

פרק ב': צוויג

"הצד הנורא ביותר בטרגדיה יהודית זו במאה העשרים הוא שהנפגעים בה אינם יכולים לראות בה כל משמעות ואינם מרגישים כל אשמה. כל המגורשים בימי הביניים, אבות אבותיהם, ידעו לפחות על שום מה סבלו: על אמונתם, על תורתם. הם עדיין שמרו כעל קמע את האמונה הבלתי מעורערת באלוהיהם, ואילו יהודים אלה איבדו את אמונתם זה כבר. אבות אבותיהם חיו וסבלו באשליה הגאה כי הנם עם בחירה שנועד לגורל מיוחד ולשליחות מיוחדת, והתורה היתה להם חוק ומשפט. כשהטילו אותם למדורה, אימצו אל לבם את כתבי הקודש, ובזכות הלהבה הפנימית לא היו שלהבות הרוצחים לוהטות כל כך.

…אבל היהודים במאה העשרים לא היו עוד קהילה. לא היתה להם אמונה משותפת, הם ראו ביהדותם מעמסה ולא כבוד, ולא היו מודעים לשום שליחות. הם לא קיימו את מצוות התורה, ולא רצו עוד בלשונם המשותפת העתיקה.

…רק עתה, כשהטילו אותם לערמה אחת, כשטיאטאו אותם כדומן חוצות, את מנהלי הבנקים מארמונותיהם בברלין ואת שמשי בית הכנסת של הקהילות הדתיות, את הפרופסורים לפילוסופיה מפריז ואת רכבי הכרכרות מרומניה, את שמשי הטהרה בבית העלמין ואת חתני פרס נובל, את זמרות הקונצרטים ואת המקוננות בלוויות, את הסופרים ואת מבשלי היי"ש, את הנגידים והדלפונים, את הגדולים והקטנים, את האדוקים והחופשיים, את המלווים בריבית ואת תלמידי החכמים, את הציונים ואת המתבוללים, את האשכנזים והספרדים, את הצדיקים והרשעים, ומאחוריהם את החבורה הנבוכה שסברה כי ניצלה מהקללה זה כבר, את המשומדים והמעורבים – רק עתה נכפתה על היהודים, לראשונה לאחר מאות שנים, שותפות מלאה שהם לא הרגישו בה, השותפות החוזרת מאז יציאת מצרים, שותפות הגירוש.

שוק בגטו טרנוב, פולין. תמונה: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35
שוק בגטו טרנוב, פולין.
צילום: ארכיון התצלומים של יד ושם, 102-35

אבל מדוע הוטל גורל זה עליהם, ותמיד רק עליהם? מהו היסוד, מה הטעם, מה התכלית של רדיפה חסרת שחר זו? גירשו אותם מארצותיהם, וארץ אחרת לא נתנו להם. אמרו להם אל תחיו בתוכנו, אך לא אמרו להם היכן יחיו. הטילו עליהם אשמה ומנעו מהם כל אמצעי לכפר על עוונם. והנה הם מסתכלים זה בזה בעיניים לוהטות בשעת בריחתם: מדוע אני? מדוע אתה? מדוע אני ואתה, שאיני מכירך ואיני מבין את שפתך ואיני משיג את דרך חשיבתך, ואין דבר המקשר את שנינו? מדוע כולנו? ואיש לא ידע להשיב".

מיהו סטפן צוויג?

הפגישה הראשונה שלי עם סטפן צוויג היתה כשהייתי בן 19. חבר מבוגר ממני אמר שכדאי לקרוא ונתן לי את הנובלה 'משחק המלכים', שממנה איני זוכר הרבה חוץ מזה שהייתה מקורית ונעימה לקריאה, אבל לא קלילה. קראתי נובלות נוספות, ולאחר מכן את הספר האהוב 'קוצר רוחו של הלב', שסימן את צוויג כסופר מעמיק התבוננות בנפש האדם, שאוהב את גיבוריו ונותן להם לקלקל את חייהם בעצמם תוך מינימום התערבות.

צוויג, שנולד ברבע האחרון של המאה ה-19 לבית וינאי אמיד, תיאר את עצמו כ'יהודי בדרך המקרה', והסיפור של העם אליו נולד לא תופס נפח של ממש בספרו האוטוביוגרפי 'העולם של אתמול' ממנו הובא הקטע המצוטט לעיל. זהו מסמך מאלף, משום שהוא מעיד בפרוטרוט על החיים בשלהי המאה ה-19, על השינויים שראו בני אותה תקופה בינם לבין הוריהם ועל תפיסתו של אינטלקטואל אירופאי את מלחמת העולם הראשונה. בעיניי הוא היה מרתק בעיקר בגלל שהוא משקף מה הייתה אירופה ליהודי המתבולל.

לאחר שנים קצרות של שלווה, להיות "יהודי בדרך המקרה" הפך באוסטריה שלקראת אמצע המאה העשרים לדבר בלתי אפשרי. צוויג, סופר ומשורר מוכשר ומוערך, שונא מלחמות ואנטי-לאומי, שהתגאה באוסף כתבי היד המקוריים של גדולי סופרי אירופה ומלחיניה ובחברות אמיצה עם חבר-סופרים שכלל את בני כל הלאומים, נאלץ לנוס על נפשו מאימת הנאצים, ואת דרכו עשה מאנגליה דרך ניו יורק ומשם לברזיל.

העולם שהתמוטט מאחריו לא היה העולם היהודי, אלא עולם של אידיליה אירופית ובה ערב-רב של לשונות, מגוון עצום של מקורות תרבות כעיתונים, ספרים ותיאטרון, ומציאות שבה פוליטיקה היא עסקם של רוזנים וקיסרים, ואילו אנשי רוח נהנים מהמון זמן פנוי.

סטפן צוויג (עומד) ואחיו אלפרד בשנת 1900. סטפן בן 19.
סטפן צוויג (עומד) ואחיו אלפרד בשנת 1900. סטפן בן 19.

מה ששבר את לבו של הסופר לא היה מאות אלפי הנרצחים מקרב אחיו – על קרבנות אלה כנראה שלא ממש ידע – אלא הברוטליות והטמטום שאחזו במי שחשב כי הם שותפים לתרבותו. ב-1942, עוד לפני שנודעו במלואן זוועותיהם של הנאצים, שלח יד בנפשו יחד עם בת זוגו הצעירה ממנו בשנים בעיר גלותו בברזיל, מתוך "רצון חופשי ובהכרה צלולה", כלשונו, ובשל דאבון-לבו על חורבנה של "מולדתו הרוחנית אירופה".

קריסת עולמו של המתבולל

הוגה הדעות אליעזר ברקוביץ יצא בשצף קצף נגד ברונו בטלהיים, שטען כי אסירי מחנות הריכוז איבדו צלם אנוש. בטלהיים לא האשים את היהודים במצבם זה, אך הסביר כי הגרמנים עשו הכל – והצליחו, לטענתו – להפוך את כלואי המקומות החשוכים הללו למכונות אדם קהות רגש הדואגות אך ורק להישרדותן וחפות מכל עולם פנימי, מכל רגש כלפי זולתן, מכל חוש שאיננו דרוש לצורך השגת מזון או אמצעי חימום.

כך מתאר זאת פרימו לוי בספרו המונומנטלי 'הזהו אדם': "המאבק להישרד הוא מאבק ללא רחמים, משום שכל אחד הוא בודד, וכבר עבר את קצה גבול היאוש, הוא כבר לוחם באכזריות חייתית. אם נול אכטצן [אחת מן הדמויות בספר. נ.א] יתמוטט, לא יימצא אדם שיושיט לו יד לעזרה. אדרבה, תמיד יימצא מישהו שיחסל אותו בשקט, משום שאיש אינו מעוניין שעוד מוזלמן אחד יישרך את רגליו יום-יום לעבודה. (…) רק צדיקים גמורים או מקדשי-השם יכלו להישאר חיים בלי לוותר על העקרונות ועל הערכים. אם נהגת לפי צו מצפונך, יכולת להישאר בחיים רק אם התמזל מזלך במיוחד".

ברקוביץ מקדיש ספר שלם כדי לטעון כי יהודים רבים שמרו לא רק על צלם אנוש, אלא על דמותם כיהודים. הוא מביא עדויות על שמירת מצוות וקיום אורח חיים יהודי בתוך גיא צלמוות (חלק מהעדויות, כמו זו של 'יוסל רקובר', התגלו כבדיה ספרותית. עם זאת חשוב לציין שגם חלק מעדויותיו של בטלהיים שנויות במחלוקת, ובכלל הוא התגלה לאחר מותו כבעל אישיות בעייתית במובנים רבים).

לעומתו בטלהיים, פסיכואנליטיקן ניצול מחנות דכאו ובוכנוולד, מעיד כי "האסירים הלא-פוליטיים בני המעמד הבינוני" היו הראשונים "שהתפוררו ואיבדו את אישיותם". ברקוביץ, שנעלב בשם היהודים הרבים מספור הנופלים תחת ההגדרה 'אסירים לא-פוליטיים בני המעמד הבינוני' השיב בלשון מושחזת לבטלהיים וטען כי האבחנה שלו נוגעת אך ורק למי מבין האסירים שלא היה לו עמוד שדרה מוסרי אמיתי, כלומר, מתבוללים מסוגו של בטלהיים.

 

רעי איוב. ציור של ויליאם בלייק
רעי איוב. ציור של ויליאם בלייק

לדעתו, לעומת האדוקים שלא חיו ב'סדר המערבי' הרגיל שבו מצבו הכלכלי של האדם ומשלח ידו קובעים את מעמדו בחברה, היהודים המתבוללים שחשו חלק בלתי נפרד מן המרקם החברתי האירופי איבדו את הכל והיו שרויים במצוקה נפשית נוראה:

"יהודי המערב [אירופה, לעומת יהודי מזרח אירופה, שברובם היו דתיים יותר. נ.א] היו במצב פסיכולוגי שונה לחלוטין. הם חבו את מעמדם החברתי לעולם 'החיצון' – גרמניה, אוסטריה וכולי. ערכיהם באו מתרבותה של הציביליזציה המערבית שבה היו שורשיהם נטועים. כבודם העצמי כולו נבע ממנה, מן ההכרה שזכו לה בחברה הגרמנית או האוסטרית. ופתאום הושלכו ממנה; העולם שחשבו כי הם שייכים אליו פשט את הרגל, מוסרית ורוחנית".

קטונתי לשפוט מי צודק, ברקוביץ או בטלהיים. קרוב לוודאי שבין האסירים היהודים היו גם אדוקים שאיבדו משמעות לחייהם או את מצפונם המוסרי, והיו אחרים שאמונתם החזיקה אותם ברף מוסרי גבוה יותר או ב'סדר' שונה, ולו במעט, ממה שניסו הצוררים הנאצים להכתיב.

כך או כך, כשקראתי את התיאור הזה של ברקוביץ, צוויג עלה מול עיניי. בגלות ברזיל, לבדו, רחוק מכל מי שהכיר בימי חייו, כשכל אמונותיו עולות בעשן. מעט אחריהן גם היהודים. פתאום הושלך מן העולם. פתאום. הכל נשבר.

ופרט נוסף, אולי לא חשוב, אולי כן: ברונו בטלהיים שם קץ לחייו ב-1990 והוא בן שמונים ושבע. פרימו לוי התאבד (כך סבורים רוב החוקרים, מיעוטם סבור שהייתה זו תאונת נפילה) בגיל 68.

מה יהודי בו?

אך לא לגנות את היהודי המתבולל באתי. אני מבקש לבחון את הנשמות הרחוקות הללו, אולי כדי שאוכל להבין את עצמי: מה קורא אליי ביצירתו של מנדלסון, מה מדבר אל לבי בספריו של צוויג.

Ex_libris_Stefan_Zweig
חותמת הספרים ('אקס ליבריס') של צוויג, שהתגאה עד מאוד באוסף כתבי היד הנדירים שהיו לו

 

את העותק היחיד של כתב היד לספרו האוטוביוגרפי שלח צווייג למוציא לאור יום אחד לפני שהתאבד. "זאת הרומנטיות הגרמנית שבסופו של דבר הרסה אותו" מנתח לורן סקסיק, יהודי-צרפתי שכתב ספר על התאבדותו של צוויג, בראיון לאתר הארץ, "המחשבה שלו לא היתה מחשבה יהודית, אבל הרגישות שלו, ההומניות שלו, שואבות, לדעתי, מהתרבות היהודית. מצד אחד הוא סיפר על עולם ומצד שני היה התגלמות של עולם; העולם הזה של מרכז אירופה, עולם שמבחינה תרבותית היה הכי גבוה, העולם של פרויד, של קפקא, של שניצלר, של יוזף רות. באיזשהו אופן זה היה עולם יהודי, וצווייג הוא גם שיא תפארתו של העולם הזה וגם מגלם את החורבן שלו".

באורח טראגי צוויג הגשים את נבואת בלעם של וגנר הטמא. את מנוחתו מצא צוויג, היהודי היקר והמתבולל הזה, בחורבנו: במותו בגלות, חשוך שורשים, חשוך קהילה והקשר, חשוך ילדים.

אזהרה: באדם זה עלולות להימצא שאריות יהדות

חשבתי שאכתוב על יהדות ומוזיקה, כי המניע לכתיבה היה היצירה המרטיטה של מנדלסון. במקום זאת יצאה לי רשומה כפולה על נשמותיהם המתות של יהודים אירופאים מסוכסכי זהות, שמשהו לא חדל מלרצד בהם את מה שיהודי בעיניי: עדינות, אנושיות, מינוריות, תהייה, אהבת החיים, אהבת האדם, סלידה מן הרע, חיפוש אחר פשר, אהבת הכתיבה, אהבת היצירה ודיאלוג. ואולי אוסיף גם מניסיוני, ולאו דווקא מניסיונם: חשיבות המשפחה, אהבת החכמה.

זו רשימת תכונות סובייקטיבית לחלוטין, אני מודה. הרי כבר גילו החוקרים ש'יהודי' הוא רק שם תואר: לרוב לגנאי אך לפעמים גם לשבח, ולפעמים כתיאור ניטרלי לגמרי – שלאו דווקא קשור למציאות.

מערת הידיים בארגנטינה. הציורים המוקדמים בה מתוארכים כעשרת אלפים שנה לאחור. תמונה: Marianocecowski, wikicommons
מערת הידיים בארגנטינה. הציורים המוקדמים בה מתוארכים כעשרת אלפים שנה לאחור. תמונה: Marianocecowski, wikicommons

אך מה אעשה: השאלה 'מיהו יהודי' היא שאלה פוליטית, אך השאלה 'מהו היות יהודי' היא שאלה קיומית שאני מתחבט בה. והתשובה יכולה להתברר, אולי, מהשרידים הקשים שנותרים אחרי שהגוף מתפורר, אחרי שהנשמה פורחת, אחרי ששיטפון גורף את החיות הקטנות והשיחים והסלעים הגדולים, ונותרים רק קווי המתאר על דפנות הנקיק, וכפות ידיים טבועות בעמקי המערה. זו היהדות שאני תר אחריה.

 

(הציטוטים ברשומה מתוך:

העולם של אתמול: סטפן צוויג, תרגום: צבי ארד. הוצאת 'מחברות לספרות', כנרת זמורה ביתן דביר, 2012

הזהו אדם: פרימו לוי, תרגום: יצחק גרטי. הוצאת עם עובד, 1988

עמו אנוכי בצרה: אליעזר ברקוביץ, תרגום: אביב מלצר. הוצאת שלם ויד ושם, 2006)