בראשית היה המרד

שנות החמישים והששים של המאה העשרים. שואת היהודים ומלחמת העולם השנייה עוד לא נשכחו מן הלב; מלחמה עקובה מדם משתוללת בקוריאה בין שלוש מעצמות וגובה את חייהם של שניים וחצי מיליון בני אדם; מלחמה אחרת לא נגמרת בוייטנאם וממשיכה לזלול בתיאבון כמאה אלף חיילים בשנה; מלחמה קרה ניטשת בין ארצות הברית לברית המועצות וקורעת את אירופה לגזרים; ומעל הכול מרחף מאזן האימה האטומי המאיים להשמיד את האנושות.

הפילוסוף ההומניסט עמד נבוך מול כל אלה. הוא לא היה מסוגל להבין את הרציונל של שתי מלחמות עולם הפורצות בתוך פחות משלושים שנה. הוא ניסה להסביר לעצמו כיצד ייתכן שאדם משכיל והגיוני ישתעבד ברצון חופשי למנהיג טוטליטרי הנוטל ממנו את עצמאותו ונוקט בפעולות בלתי אנושיות, כגון מטעני נפץ המחוברים לבובות ובתי חרושת המשמידים בני אדם.

ב-1941 כתב אריך פרום את 'מנוס מחופש', ספר המנסה לנתח באופן פסיכולוגי וסוציולוגי את התמורות שעברו על האדם במדינה המודרנית אשר לדעת פרום הפכו אותו לחרדתי ותלותי, בוגר ועשיר לכאורה אך נואש להגנה. "מבנה החברה המודרנית משפיע על האדם בשתי דרכים גם יחד: הוא נעשה יותר עצמאי, סומך על עצמו וביקורתי, אבל הוא נעשה גם יותר מבודד ונפחד" (מנוס מחופש, דביר 1958, עמ' 85). את ההגנה הנדרשת לה מצאה החברה הגרמנית בדמותו רבת הסמכות של אדולף היטלר.

Erich_Fromm_1974
אריך פרום בחדר עבודתו, 1974. תמונה: Müller-May / Rainer Funk / CC-BY-SA-3.0

אבל דבר מעניין קרה לפרום ולחבריו מאסכולת פרנקפורט שברחו מאימת הנאצים ומצאו מקלט בארצות הברית: הם גילו את החיים הטובים של האמריקאים – וזה מאוד לא מצא חן בעיניהם. "המרחב העצום של ערים בו הפרט אבוד, בניינים שגבהם כגובה הרים, ההפצצה התמידית של הרדיו (…) הצגות ריקוד, בהן מדגימות מאה נערות את יכלתן בדייקנות של שעון ובגלמיות של בובות, מקצב הג'אז וכיוצא באלה, ביטוי הם למערכה שבה עומד היחיד בפני ממדים שאינם ניתנים לפיקוח" (עמ' 107), ביקר  פרום, ובכן, את כל מה שאנשים אהבו באמריקה. הביקורת שהופנתה כלפי היחיד הכופף עצמו למשטר הנאצי החייתי, הועתקה לאדם החי בחברה הקפיטליסטית המתועשת ומשתעבד לה, ובאווירה זו כתב פרום ארבע מסות קצרות וביקורתיות. לאחר מותו ב-1980 הן מאוגדות לספר 'אי ציות – מחשבות על שחרור האדם והחברה'.

מימוש האנושיות

המסה הראשונה עוסקת באי-ציות ועל היותו המרכיב המרכזי בחירותו של האדם, וניכרת בה האימה הלופתת שחשו בני התקופה לנוכח האפשרות למלחמה אטומית: "אין זה בלתי סביר שההיסטוריה האנושית תושמד במעשה של ציות, ציות לסמכויות… שייתנו את ההוראות ללחוץ על הכפתורים הסופניים" (עמ' 40). לאור הניסיון העגום מהמשטרים הטוטליטאריים של המאה שפעלו על אנשים-מכונות ש"רק מבצעים הוראות", מאיר פרום נקודה בהירה במסורת היהודית-תנ"כית ובמסורת היוונית שהחלו שתיהן במעשה של אי-ציות: האדם הראשון אכל מעץ הדעת ופרומתאוס גנב את האש.

במסה השנייה, 'נביאים וכוהנים', מפריד פרום בין אנשי חזון המונעים מרעיון, לבין הבירוקרטים המממשים אותו. בעיניו אזרחי שתי הציביליזציות העיקריות של אותה תקופה, הקומוניזם והקפיטליזם, הם ברגים חסרי משמעות פנימית ונעדרי יכולת התנגדות – שההבדל ביניהם מתמצה רק בכך שהאחרונים עשירים יותר.

המסה השלישית עוסקת בחסרונות של שתי האידיאולוגיות, וקוראת לתבונה ולרוח ההומניזם לגבור עליהן. הומניזם, על פי הספר, הוא חיפוש אחר משמעות ושימוש בתבונה שלא לשם השגת מטרה אלא למען מימוש האנושיות. "מה קרה לרעיון של השתבחות האדם והחברה? הוא הדרדר אל עבר מושג שטחי של 'קידמה', אל עבר חזון של ייצור דברים רבים וטובים יותר, במקום להתבסס על לידתו של האדם הממצה את חייו ואת יצרנותו במלואם" (עמ' 68).

במסה הרביעית משרטט פרום את החלופה האידיאולוגית שלו, 'הסוציאליזם ההומניסטי', ש"הוא התוצאה הרצונית וההגיונית של פעילותה של רוח האדם תחת תנאים רציונליים (…) היא מבוססת על האמונה ביכולתו של האדם לבנות עולם שהוא באמת אנושי, שבו העשרת החיים ופיתוח האינדיבידואל הם באמת המטרות העיקריות של החברה" (עמ' 93). או כלשון התלמוד, הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. המסות, היכולות להיקרא כל אחת בפני עצמה, יוצרות מהלך עקיב המוביל את הקורא מהבנת הבעיה אל הפיתרון הרצוי בעיני הפילוסוף ההומניסט.

להט דתי משיחי

פרום עצמו הוא נביא חם-מזג ועתיר-מילים השופך את משנתו על קהל מאמיניו בלהט כמו-דתי. המסות שלו אינן כתובות בסגנון מדעי תוך הבאת תימוכין ומקורות המאששים את טענותיו ולמעשה, אינני יכול לזכור מספר או נתון אחד שהכותב מביא כדי להוכיח את דבריו הנסמכים על התרשמות אישית. לעיתים קרובות ביקורתו של פרום (ביידיש: 'דתי') מזכירה דרשות רבנים בבית הכנסת: הרבה כושר רטורי, הרבה להט משיחי ומעט מאוד ביסוס עובדתי.

800px-PikiWiki_Israel_14108_Rothschild_Campment_2011
רווית קלישאות ואינה מחויבת לעובדות. המחאה החברתית, 2011. תמונה: מרים דרמוני, אתר פיקויקי

האוטופיה המצטיירת בספר, מלבד זאת שאינה בת-יישום בשום קנה מידה, היא לעיתים דיסטופיה מעוררת פלצות, שתזעזע כל מי שיש בו שמץ של תודעה היסטורית: "האוטונומיה של חברה מוגבלת על ידי תכנון מרכזי כל עוד זה הכרחי כדי להפוך את הייצור בה לכזה שמשרת את המטרות החברתיות" (עמ' 95); "יש להוסיף על ההדרכה העובדתית והתיאורטית אימונים בעבודת כפיים ואמנויות יצירתיות, כלומר לשלב את השניים באמנות (ייצור פרטי אמנות מועילים) בחינוך היסודי והתיכוני" (עמ' 99); ובאותו עמוד: "אסור שהחינוך יהיה מוגבל לילדות ולנעורים. הצורות הקיימות של חינוך למבוגרים צריכות לצמוח בהדרגה"; וכך זה נמשך עוד ועוד.

האויב הגדול של הסוציאליזם – מלבד הקפיטליזם ואולי אף יותר ממנו – הוא הקומוניזם, שקבר למשך שנים ארוכות את הנכונות של אנשים רציונליים לשמוע את השמות מרקס וטרוצקי. פרום עושה לעצמו עבודה קלה כאשר הוא תוקף את המפלצת הקומוניסטית, וכדי להוסיף חטא על פשע הוא מאשים את התקלקלות הסוציאליזם בכך שנכנע לרוח הקפיטליזם (עמ' 81), לא פחות. התמודדות מאתגרת יותר הייתה למחבר לו היה מגיב להתפוררות האוטופיה הסוציאליסטית הישראלית, הקיבוץ, שנוסד בדיוק על הערכים שאותם הוא משבח ולא החמיץ את יינו בדרך של דיכוי מאורגן.

אי אפשר שלא לחוש סימפטיה לפרום, שהוא מהאומללים שהדעת הוסיפה להם מכאוב. במקומות רבים הוא יוצא מכליו משום שבני האדם לא משתמשים בתבונתם, ולעתים נדמה שכל הסוציאליזם ההומניסטי שלו נועד כדי לגרום להם לעשות זאת. אפשר להבין איך דעתו של אדם נבון ושוחר שלום נטרפת מול מרוץ חימוש אטומי ההולך ומצטבר לכדי מסה קריטית ממש לנגד עיניו, אולם עריצים הבינו מאז ומתמיד טוב מפילוסופים כי רוב בני האדם אינם תבוניים כל הזמן. העולם מלא טיפשים, רשעים ועצלנים, אבל באוטופיה שמנסה לבנות פרום הם אינם קיימים.

ביקורת מרעננת

נקל לשער מדוע תורגם 'אי-ציות' לעברית דווקא בתקופה זו שלאחר 'המחאה החברתית'. כמוה הוא מוחה נגד הנוח, מלא בחלומות ובדימויים יפים ומשכנעים, בעל רוח מהפכנית ונותן הרגשה ש"משהו חייב להשתנות". אולם בדומה לה גם הוא רווי קלישאות ואינו מחויב לתפיסת מציאות המעוגנת בעובדות. "כמה מאפיינים בסיסיים משותפים לקפיטליזם הישן והחדש: העיקרון שעל פיו לא סולידריות ואהבה אלא אינדיבידואליזציה ופעולות אגואיסטיות מניבות את התוצאות הטובות ביותר לכולם" (עמ' 75). ועל זה אמרו אימותינו: מסולידריות ואהבה לא קונים במכולת.

ובכל זאת: יש משהו מרענן בערעור על מוסכמות, בכתיבה שאינה מחויבת לסדר העולמי כפי שאנו מכירים אותו ושאינה סוכמת כל דבר במספרים אלא פשוט מתבוננת בעולם ומפרשת אותו. על יותר מדי דברים התרגלנו לחשוב ש'ככה זה': שיטות כלכליות, צורות שלטון ואפילו טבע האדם. ספרו של פרום קריא, לא ארוך ומעניין, ומאפשר לנו להתבונן במבט ביקורתי על הסדר החברתי שאנו חיים בו. מוטב יהיה אם המבקשים לשנות את הסדר הזה יתחילו באחת העצות שנותן מחבר הספר, אולי גם לעצמו: "המשימה הראשונה של הסוציאליסטים היא ללמוד את הבעיות של הסוציאליזם הישים" (עמ' 105).

אי-ציות

מחשבות על שחרור האדם והחברה

אריך פרום

מאנגלית: יותם שטיינבוק

רסלינג, 2015, 120 עמ'

(הביקורת התפרסמה לראשונה במוסף 'שבת' של מקור ראשון, 6 בנובמבר 2015)

פרימו לוי לא מת באושוויץ

להתבונן בשואה הוא כמו להתבונן לתוך החור השחור של האינסוף, אל העיסה האפלה והסמיכה ששואבת אל תוכה כל רגש, כל פרופורציה, כל מושג שאפשר לתפוס על החיים. או על המוות. לקרוא על השואה הוא כמו להסתכל לתוך התהום הנוראה הזו – ואז להעז ולקפוץ אליה. כמו פרימו לוי.

העובדות: ב־11 באפריל 1987 נמצא פרימו לוי מת במורד חדר המדרגות של בניין מגוריו, הבניין שבו נולד ובו גר במשך רוב חייו. למשך תקופה קצרה בחייו, תחת הכיבוש הנאצי, הצטרף לחבורת פרטיזנים איטלקים, נתפס כעבור זמן קצר ונשלח לאושוויץ שם שרד במשך אחד עשר חודשים בצירוף נפלא של מזל, תושייה, ידיעה בסיסית של השפה הגרמנית וידע מקצועי בכימיה שהגרמנים היו זקוקים לו.

עוד עובדות: בערוב ימיו והוא כבן 68, סבל לוי מכמה גורמים שהעיבו על חייו: בעיות בריאותיות שהסבו לו כאב, דיכאון מאובחן, מצוקה נפשית ומתח שחווה בין מחויבותו לאמו המבוגרת והחולה לבין יחסיו עם בת זוגו וחרדה שאפפה אותו מפני שחש כי הוא מאבד מכוח זיכרונו וכישרון הכתיבה שלו.
לאחר שנמצאה גופתו הקרובים לו ביותר סברו כי התאבד. גורמים רחוקים יותר התעקשו כי אין לדעת, ואף העלו ספקות בנוגע לדרך שבה ביצע לכאורה את המעשה. בספרו החדש 'פרימו לוי – החיים כחומר' ממקד פרופ' ברל לאנג את תשומת הלב בסוגיה אחרת: בהנחה שלוי התאבד, האם עשה זאת משום שהיה ניצול שואה או מחמת היותו איש מבוגר, חולה ודכאוני?

רק הלאגר אמיתי
לפרימו לוי, כמובן, אין זה משנה. אך לנו זה משנה. ההתאבדות, הרי, מגונה. היא מתקבלת על דעתנו רק במקרים של סבל בל-יתואר, כמעשה הרואי נוסח מצדה ולעתים כמעשה רומנטי נוסח רומיאו ויוליה. השואה, לעומת זאת, היא אקס-טריטוריה רגשית. רתיעה קיימת משפיטת מי שבאו מ'שם', שחוו את התופת על בשרם, או ליתר דיוק, על עורם ועצמותיהם. ניצול השואה המתאבד זוכה מאיתנו להגנה אוטומטית. כפי שניסח אלי ויזל באומרו "פרימו לוי מת באושוויץ, רק ארבעים שנה מאוחר יותר".

שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950
שרד בצירוף מופלא של נסיבות. פרימו לוי, 1950

את יסודות הקביעה של ויזל מנסה לאנג לערער. העבר שהעיק על לוי אולי היה, הוא משער, פרשייה עלומה של רצח שני פרטיזנים סוררים בידי חבריהם בקבוצת הפרטיזנים שלוי נמנה עליה; העתיד שלו לאחר אושוויץ לא היה המְתנה דרוכה למותו, אלא ארבעים שנים שבהן הפך לכימאי בעל מוניטין (למרבה האירוניה, בתחום ציפויי התיִל) ויותר מכך – לאחד הסופרים החשובים במאה ה-20. האם ניתן לנתק את לוי המתאבד מלוי הניצול? לאנג סבור שכן ומבקש כי נפסיק לראות בסיום הטראגי של חייו סמל.

אבל הסטטיסטיקה עובדת נגדו. במבוא לספר מביא פרופ' יעקב גולומב, מבכירי חוקרי הפילוסופיה בארץ, את המספרים בלתי מנוצחים: על פי חלק מן המחקרים, שיעור המתאבדים במחנות בשואה הגיע ל-25 אחוזים(!), והסיכוי כי ניצול שואה יבחר ליטול את חייו הם פי שלושה וחצי מאשר אדם שאינו ניצול. עובדה היא כי לוי כתב בעיקר על השואה, התפרסם בזכות כתביו אלה, התראיין אינספור פעמים ושוחח על חוויותיו ועל מסקנותיו מן התופת אותה עבר. על מצבתו ביקש כי ייכתב, מלבד שמו ותאריך חייו ומותו, רק מספר האסיר שלו באושוויץ. על חלומות הזוועה שפקדו אותו כתב בספרו 'ההפוגה' (הוצאת עם עובד, עמ' 190):

בהתקדם החלום, לאט־לאט או בבת אחת, כל פעם באופן אחר, הכול מסביבי נופל ומתפורר, התפאורה, הקירות, האנשים, והחרדה נעשית חזקה ומדויקת יותר. הכול נהפך כעת לתוהו ובוהו: אני עומד במרכזו של לא־כלום אפור ועכור, והנה, אני יודע מה פירושו של זה, ואני גם יודע שידעתי זאת תמיד: אני שוב נמצא בלאגר, ושום דבר לא היה אמיתי חוץ מהלאגר. השאר היה חופשה קצרה, או תעתוע של החושים, חלום

המסה הקריטית המהווה את דמותו של לוי, כך נראה, לא מאפשרת להפריד את 'פרימו לוי הכותב' מ'פרימו לוי הניצול'. אי אפשר להוציא את אושוויץ מחייו של לוי, וככל הנראה גם לא ממותו.

התחכמות פוסט-מודרנית
מה מרכיב את חייו של האדם? מה הופך אותו מרשימה מפורטת של תכונות ומעשים ליצור בעל הוויה, נוכחות וקיום? כמובן, נשמת החיים שבאפיו. את זו לא נוכל לשחזר גם אם יימצא כל פתק שכתב, כל רשימה שהשאיר, כל דיוקן שלו שצויר או צולם, כל תנועה, כל חיוך. אולם לעתים, והן נדירות מאוד, ניתן לתפוס את רוחו, הד רחוק של קיומו. כזו היא ביוגרפיה טובה: בדרך האִכלול (אינדוקציה) היא מצליחה להרכיב מן הפרטים את האדם השלם, לקרב אותו אל הקורא עד שהוא מצליח לשוות לנגד עיניו את הצל שעודו מתנועע, צל חייו של הגיבור.

שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע
שום דבר לא אמיתי חוץ מהלאגר. מפעל 'בונה' אושוויץ בו עבד לוי. צילום מ-1941. תמונה: הארכיון הגרמני הרשמי, ע"פ רישיון CC-BY-SA 3.0

אך 'החיים כחומר', על אף שבמקומות אחדים הוא מתיימר להיות כזה, אינו ביוגרפיה, קודם כל משום שהוא אינו מספר את קורותיו של לוי (גולומב הבחין בחוסר המשונה הזה, והוסיף אותם בקצרה במבוא). שנית, התחכמות פוסט-מודרנית, המעניקה חשיבות יתר לצורה על פני תוכן, הביאה את המחבר לסדר את הפרקים שלא באופן עקיב. זה יכול היה להיות נסלח לו היה מסתפק במיקום הדיון בהתאבדותו של לוי (שזכה לשם 'הסוף') בפתיחת הספר, אולם חסר טעם כאשר הפרק האחרון הוא 'הראשית' (ועוסק בשאלה "כיצד הפך פרימו לוי להיות פרימו לוי". המסקנה היא שהוא הפך כזה בעיקר לאחר מותו, כלומר, אחרי 'הסוף'. מבולבלים? גם אנחנו) וכאשר חותמת את הספר – ההקדמה.

במבוא המעניין מציין גולומב כי יצירתו של לוי מימשה את האידיאלים שהאמין כי הם נחוצים לכתיבה: "דיוק, חיסכון, קפדנות בפרטים, בהירות והיעדר טון רגשי מודגש", ומשבח את כותב הספר על כך ש"כל אלה מצויים בשפע (חסכני) גם בביוגרפיה של לאנג". צודק הפרופסור באבחנתו, אך אינו צודק בשבחיו. בעוד שכוחה של עדותו של פרימו לוי מגיע דווקא מתוך החסכנות והדיוק המניחים לזוועות לדבר בעד עצמן ללא צורך בייפוי וקישוט, שימוש באותה שיטה כדי לתאר את חייו שלו – אלה הפועמים, הכואבים, הקטנוניים – מרחיקה את הקורא מחוויה אמיתית של מפגש. קריאת ביוגרפיה רגישה ואמפטית יכולה לגרום לתחושת קרבה בין האדם הקורא לבין דמות שאינה בין החיים, מעבר לגבולות הזמן והמקום. ה'ביוגרפיה' של לאנג נחווית, אם להשתמש בלשון בוטה, כניתוח שלאחר המוות.

מיהו סופר יהודי
על אף הפגמים הללו – ועליהם נוסף תרגום מסורבל לפרקים, שרבים בו המשפטים שיש לקרוא שוב ושוב כדי למצוא את נושאם – 'החיים כחומר' מספק שורה של דיונים מעניינים בנושאי הליבה של החקר הפילוסופי של השואה, כגון ההיפוך שלוי נוקט ביחס לחלוקת החומר והרוח כאשר היהודים מייצגים את החומר, האנושי, ואילו הנאצים מייצגים את הרוח, האמורפי: "החומר היה לבן בריתנו דווקא מפני שהרוח, היקרה לפאשיזם, היא אויבתנו" (עמ' 123); שאלת 'מיהו סופר יהודי' אשר נידונה בהרחבה ביחס לסוגיית זהותו האישית של לוי (עמ' 136); וכמובן דיונים על טבע האדם (עמ' 150) ועל הרוע הבלתי נתפס של מכונת ההשמדה הנאצית, שעמו הניסיון הנואש – של לוי ושל אחרים – לתפוס אותו (עמ' 155).

'החיים כחומר' משופע פרטים מעניינים וחדשים על חייו של לוי וניכר כי כותבו מכיר את הסופר באופן עמוק ואינטימי. מוטב יהיה לגשת לספר כסדרה של הרהורים פילוסופיים אינטליגנטיים על אודות מותו וחייו של היהודי-איטלקי-ניצול-השואה הזה, ולא כביוגרפיה. אוהבי כתביו של פרימו לוי המתעניינים בסיפור-העל שהוא מייצג כסופר יהודי בעל זהות מורכבת שמצא עצמו בשערי הגיהנום וחזר כדי לספר על כך, עשויים למצוא בו עניין רב.
פרימו לוי, החיים כחומר
ברל לאנג
מאנגלית: עלית קרפ
הוצאת כרמל 2015
199 עמ'

(פורסם לראשונה במוסף 'שבת' של העיתון מקור ראשון, 12.09.15)