מה הן שנות חושך: המעגל

יומן ספר | פרק ג'

אמרתי לו: לא ככה כותבים שירה.

הוא בא לשאול לדעתי. על פניו הייתה הציפייה של מי שרוצה מאוד לשמוע אך מפחד לדעת את האמת, ועל כן הוא עוטה מסכה של חוסר אכפתיות. ולי היה מעמד. הייתי מעורכי עלון השירה והספרות של הישיבה, 'טפטופים מעולם התוהו'. אנין טעם מטעם עצמו. ובאמת כבר כתבתי כמה שנים, קראתי הרבה שירה, פרסמתי ב'משיב הרוח' ואפילו בעיתון, פעם או פעמיים. והוא בא לשאול לדעתי.

~~

הוא צריך לדעת את האמת, אמרתי לעצמי. אתן לו עצות טובות. הוא ילמד לכתוב שירה ויהיה ממש טוב בזה. אבל השירים עדיין בוסר. כמו נערה צעירה שרוצה להרשים. הכל בחוץ.

~~

לא ככה כותבים שירה, אמרתי לו. תכתוב מסביב. לא את הדבר עצמו. לא את הרגש אלא את מה שאתה מרגיש. לא א' מוביל לב' ולכן ג'. ולמען השם, אל תסיים בפסוק. אבל הפסוק אומר בדיוק את מה שאני מרגיש, הוא אמר. בסדר, עניתי, אבל בשביל זה הפסוק קיים. הוא כבר אמר את זה הכי טוב שאפשר. כשאנשים רוצים לומר תהילים הם הולכים לפסוק, לא לשיר שלך, אז מה הקטע לשים אותו. אתה צודק, הוא אמר. אתה צודק.

~~

יותר לא הראה לי שירים שלו. וכמה וכמה אנשים שאלו אותי בגלוי, מי שַׂמךָ. יש לך דרך לקבוע מה הוא שיר טוב ומה לא? הניסיון, אמרתי, ממרומי גיל 21.

ובאמת, בתחילת הדרך, ארבע שנים קודם לכן, הקפדתי לקרוא לא מעט. כל שירי ביאליק. רחל וזלדה מכריכה לכריכה, כמובן. כוכבים בחוץ של אלתרמן, מעט אצ"ג. איתמר יעוז קסט. הרבה מאוד יהודה עמיחי. נתן יונתן. קניתי את 'כל השירים' של לאה גולדברג, שלושה כרכים, בשותף עם החברה שלי. כשנפרדנו קניתי ממנה את החצי שלה. ניסיתי יונה וולך ולא נדבק. דליה רביקוביץ' וזרקתי. ובאתר 'צורה' כתבתי ביקורות על אחרים, והם ביקרו אותי. הרגשתי שאני מתחדד.

יומן ספר 3 - עותק

בעלון של הישיבה לא אהבנו לפרסם שירים בעילום שם. אבל לפעמים הסכמנו, כשהשתכנענו שהשיר טוב במיוחד. בתיקייה מיוחדת במחשבי הישבה אפשר היה להפקיד את השיר והוא היה עובר לוועדת העורכים. יום אחד הופיע בתיקייה השיר 'המעגל'.

אני עומדת במעגל / עומדת אבל / לא מביטה סביבי בכלל / ולא מושיטה / (בטח שלא במלרע) / לאף אחד יד / (בטח לא את שלי) / ומה שהכי גרוע / שלמרות כל זה / כולם מסביבי רוקדים / עדיין

לא הרגשנו שהשיר משויף עד הסוף, אבל אהבנו ופרסמנו. אחר כך התברר שהשיר הוא תוצאה של התערבות מי יצליח להכניס לעלון שיר מגוחך יותר. היה צד שניצח. שם גיליתי את המושג 'מות המחבר' אפילו עוד לפני שהספר תורגם לעברית. אבל השיר טוב, אמרנו. השיר לא רע. הוא עומד בפני עצמו. כל השאלה היא שאלת האמון: כשאתה ניגש לקרוא מילים אתה רוצה לדעת שיש מאחוריהן מובן. אבל נשמת השיר מגיעה ממך, מהאמון שלך, לא מהמילים ולא מהמחבר שכבר מת מזמן, כאשר פרסם את השיר.

ועוד לא הבנתי את חשיבות האמון, שהוא הליבה מאחורי כל פרסום וכל כתיבה, ואולי גם מאחורי החיים. והמשכתי לבקר ולתקן.

~~

רק אחרי שמת באמת, בעולם הזה, ובכתביו נמצאו עשרות שיריו שחלקם לא פורסמו מעולם, הבנתי את תפקידי. לתת אמון. להאיר את הטוב. לא ערכתי יותר עלוני שירה. וכשבא אדם צעיר ומראה לי את שיריו בידיים רועדות אני אומר לו: זה יפה. תמשיך לכתוב.

מה הן שנות חושך: לחיות

יומן ספר | פרק ב'

השירה הייתה שם גם כשהייתי חולה מאוד.

אני זוכר ערב אחד באותם ימי חושך. יצאתי מאירוע הקראת שירה של משיב הרוח שהיה מאוד לא מוצלח ולא ידעתי אם בגלל התוכן המשמים, הדיבורים המאכזבים או מצב הרוח שלי. מאוחר יותר הבנתי שזה העצמי שלי, שאומר שהוא לא מוכן לבזבז את זמן חייו על חוסר בהירות.

זה היה על סִפהּ של התהום, כשעוד לא העזתי לקפוץ מהגדה הבוערת ומנגד עוד לא ידעתי אם כשאנחת, תהיה קרקע מתחת לרגליי. בלבי נפרדתי מן העולם. בחוץ, תחת עץ אקליפטוס, פגשתי את מלכה שלבה הטוב נשקף בעיניה. שהחיוך שלה ותלתליה עשו בי תמיד שמחה ותום.

אני רוצה לספר לך בעצמי ושלא תלמדי על הסרטן שלי ממודעת האבל, אמרתי לה. שמעתי את הצליל הזה, הצליל שאי אפשר לטעות בו, של לב שנסדק. אתה תחייה, מלכה אמרה, אתה תחייה. אני אשמח מאוד, השבתי בנימוס.

~~

אחד המעשים הראשונים שעשיתי כאשר נודע לי על הסרטן היה לשלוח את השירים לחברי הטוב. אנא בדוק אם יהיה אפשר להוציא אותם לאור, כתבתי לו, ואם אפשר, עוד בטרם. שאספיק ללטף את הכריכה. שאלחץ את ידי האנשים המברכים והדומעים. שארגיש שהשארתי משהו בעולם, גם אם הוא צרור שירי בוסר שנכרכו עבורי ברחמים. מצאתי את הדואר ששלחתי לו אז. חתמתי: "תודה חבר. עוד יבואו ימים טובים ונלך ברוח ובאור הרב ונצחק ולא יהיה עוד דבר על פני האדמה".

26907702_1544672242313397_4094641963771437427_n.jpg

הוא אמר שיעשה זאת, אולם מאז לא חזר אליי. אני שלם עם החלטתו. אולי רצה למנוע ממני את האכזבה שבדחייה אחר דחייה, אכזבה שחוויתי בעצמי עשור מאוחר יותר. אולי ראה שמצבי משתפר וכבר אין צורך בסיכומים. ואולי הבין, כמו שהבנתי אני באיחור, שאי אפשר לאדם אחד להוציא לאור את שירי חברו. שירה היא מעשה אינטימי של אדם עם עצמו או עם אדם אחד אחר. כמו אהבה, שאינה יכולה להתחלק.

~~

ודווקא בעת הרעש, כאשר אני יוצא ונכנס בעיניים עצומות מתוך מכונת הפט-סיטי הגדולה, שרוח קרה נושבת בה כמו מוות ואני שכוב על גבי כמו אל מצרי, שתי ידיי מגוננות על לוח לבי וראשי כבד כעופרת ורק השלפוחית, המפוצצת בחומר מסמן, מאותתת כי אני עדיין חי, דווקא אז כמעט שלא כתבתי שירים.

אולי כי את כוחי שמרתי למאבק חשוק השיניים והנואש על החיים. אולי כי את הדיבור על המוות, זה הרומנטי, המאוס עליי כיום, החלפתי במלחמה חסרת פשרות בכיעור הזה. ובחפירות קשה מאוד לכתוב. היד רועדת, הגוף מכווץ שלא להיפגע, האדמה מזדעזעת מכובד הפגזים הנוחתים. מי יוכל לשדל כך את לבו.

~~

אבל בלילה הפחדים עלו. יותר מכל, פחד ההמתנה. ומי שלא חלה לא יבין. המתנה לטיפול הראשון. המתנה לכאבים בלי לדעת מה תהייה עוצמתם. מרווח ההמתנה בין שליפת פרפר המחט מכיסוי הפלסטיק לבין החדירה הכואבת לוורידי גב היד. המתנה לשקית המטפטפת רעל שתתרוקן אל הגוף. המתנה לנשירת השיער. המתנה לתוצאות הבדיקה. המתנה לתוצאות עוד בדיקה, ועוד אחת.

אם יש מה שקשה לצאת ממנו לאחר הסרטן זוהי תחושת ההמתנה. כמו ילד שהוכה אתה מחכה למכה שתנחת שוב. לכן מאז, כבר עשר שנים, הרופאה שלי מסיימת את מכתביה באישור הנחרץ: בריא. בטוב לבה ובתפילותיה היא אומרת: אל תחכה עוד. אל תמתין. המכה לא תבוא.

~~

וכעת, עם הספר, שריר ההמתנה נדרך שוב. אינני יודע מדוע. אולי כי אני שב וקורא את השירים של לפני ואחרי ומנסה למצוא בהם את עקבות חיי. אולי כי הספר סוֹכֵם חמש עשרה שנים, וסיכום תמיד נדמה כסוף. אולי כי הנה, אני מרגיש שהשארתי דבר בעולם, וכעת מה.

אתה תִּחייה, אתה תחייה.

~~

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי מִלִּים שֶׁל שִׁיר.

מִלִּים מֻפְלָאוֹת. מָצָאתִי בָּהֶן נֶחָמָה

וְנִמְלַטְתִּי מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי מִן הַמָּוֶת

וְנִמְלַטְתִּי מֵהַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁמְּטִילוֹת הַשִּׁטִּים

וּמִפִּרְחֵיהֶן הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים.

כֵּיצַד יְכוֹלוֹת מִלִּים קְטַנּוֹת לְהָסִיר אֶת מַר הַמָּוֶת

וּמַדּוּעַ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהִזָּכֵר בָּהֶן כָּעֵת

בְּעוֹדִי עֵר וּמַמְתִּין.

מה הן שנות חושך: אמונתי מנגנת בלילות

יומן ספר | פרק א'

"אמונתי מנגנת בלילות / בין קופסת הדמעות למיטה הריקה / משוררים חיפשו מילה וגילו תהום" (אביב גדג').
~~
מה הן שנות חושך התחיל עוד לפני שנכתב. הוא התחיל, אולי, בלילות הקרים מאוד, כשחגי ואני ניסינו להתחמם אחד למילותיו של השני בפנימייה אחת זנוחה מאוד בחורפים הקרים של סוף שנות התשעים. ומי שלא ניגב את נחמת הבדידות במילים – ולו מילים טיפשיות מאוד – לא יודע נחמה מהי.
הוא החל להיכתב בשירים סנטימנטליים מאוד, כמובן. על אהבה מופשטת מאוד, ללא גוף, על כמיהה והשתוקקות ובמילים הכי גסות שיכולות להיות. כמיהה והשתוקקות, למשל. וטוב שלא הייתי שם לבדי, אלא הייתה שם אפרת שאמרה אתה טוב, תמשיך. והאמנתי לה, כי דיברה מתוך לבה ויותר מכך התייחסה בכל כובד הראש. ולא אמרה אתה צעיר, זה יעבור לך. אלא העניקה ברוחב לב את חסד ההקשבה. ולפעמים אמרה: אתה קשה מדי. תהיה רך יותר. חציך מופנים פנימה.
ולאחר מכן זרח עליי אורו של הרב שרלו, שאש האמונה בוערת בו. ועד אליו, איש בעולם לא האמין בי כך. איש לא האמין בי כך. רבותיי, האמונה בוראת את הקיום, אני אומר לכם כבר עכשיו. ובשנים הללו נבראתי מחדש אדם יוצר, אדם שכוחו באצבעותיו והוא בעל ערך, אדם שמתבוננים עמוק בעיניו ושואלים לְמה הוא התכוון. וכשאומרים רבו-מולידו מתכוונים בדיוק לזה.

night years cover front
כריכת הספר. תמונת העטיפה: יניב נדב

ואיתי באותה הערוגה צמח ידידי ורעי אריאל, שנתתי לו את שמו, פוֹי. שלעולם לא אשכח את צחוקו. והיינו דוברים את אותה שפה והיינו היחידים בעולם שדיברו את השפה הזו. וכעת היא שפה בסכנת הכחדה, שחמישים אחוז מדובריה נמוג בגובה ענפי עץ התות ואינו בעולם.
(ומדי פעם, אחת לכמה שנים, איש ניגש אליי ויש לו מבטא של השפה ההיא ואני נאחז בו בכל כוחי. ואני צוחק חזק ומוגזם מדי, כי אני זוכר את האיש שהיה מצחיק אותי והייתי מצחיק אותו. והאיש הזר ואני נסוגים במבוכה, כי הוא אינו דובר את השפה על בורייה וודאי שאיננו מחייה השפה. ומדוע אני חובק אותו כך, זה הלא באמת לא מתאים. ואני שב אל מחוזות השתיקה.)
~~
ושירה אומרת לי אז את הדברים הכי עמוקים. ואודיה מקלידה את השירים שאני מקריא לה בטלפון הציבורי במעט שעת הת"ש שנשארה אחרי שהתקלחתי במים קרים בבסיס הטירונים בנח"ל טוב, ואומרת שהיא שומרת לי כוס קפה ליציאה, ואני מבקש ממנה לשבת מול הירח כאדם חופשי וללגום כוס קפה אחת גם בשבילי. ונעמה היא חברה לעט שאומרת: אני מחכה לספר. ואני לומד ממנה את חדוות המצלול, את השמחה הכרוכה במילים שנחרזות זו בזו, ומצרפות את האוזן אל תענוג העין.ורועי זמיר חברי, שהיה משורר כבר אז, אומר לי: אנחנו מוכנים למופע. וכיש מאין אנחנו מצרפים אלינו את יונדב ואלון שינגנו כה יפה, ומלמדים אותם את השירים ועושים חזרות ובוחרים שירים שנוכל לקרוא ומוצאים את תאטרון פרגוד, והמנהל אומר: הקראת שירה… אינני יודע, אף אחד לא מילא כאן אולם עם הקראת שירה מאז… זלדה. בעצם, אולי יהודה עמיחי הצליח פעם אחת. וברגליים משקשקות אני אומר לו: אל תדאג, יהיה מלא.
ובערב ההופעה הוא עולה לבמה נרגש כולו ואומר: אנחנו נתקן את המזגן! תבואו שוב. מאה ועשרים איש. ויושבים במעברים. תבואו שוב!
~~
מה הן שנות חושך המשיך בשנות חושך רבות. בשנים שהיה בהן כאב הבדידות, וכאב המחלה, וכאב הפרידה מאהובי לבי, אבל היה בהן גם אור גדול. אור המציאה של שרית אהובת נפשי, שנתנה לי קיום ויצקה אמונה בחיים והביאה את החיות והשמחה אל תוך עולמי; ואור ההיוולדות מחדש, ואור הביחד, ואור ההולדה. ובכל הזמנים האלה הספר הלך והתהווה. הלך ונרקם מן האין.
~~
בשלוש השנים האחרונות הוא החל לרצות לצאת. לדחוף ולכאוב ולצרצר צירים. וכמו כל דת טובה, עדיין היה זקוק למאמינים חדשים. והם באו. באה בַּכּׂל החכמה והברוכה ועצתה הטובה, ועמיחי הידיד הטוב, וערן שקרא ואמר: יהי אור.
ולבסוף, ברגע אחד של חכמת לב גדולה, עניתי לשתי נשים צעירות ומוכשרות שתלו בי עיניים ושאלו באהבה עמוקה, מה אתה רוצה לעשות עכשיו. להוציא ספר, אמרתי. להוציא את ספר השירים שלי. וחן-לי ותיראל הסתכלו זו בזו ואמרו, כמו שצעירות אומרות: ברווווררררררר. ופתאום זה היה ברור מאוד גם לי.

uzi agasi small
עם המוציא לאור, עוזי אגסי

ועוזי מאבן חושן אמר כן. ומפעל הפיס. ונעמה שקד נאותה לערוך אותו. אתה מכיר אותה? היא מקצועית מאוד, אמרו. אבל לא אמרו כמה חכמת לב ועין יש בה. וכמה עדינות ודייקנות. וכמה חסד ודין יש בה לשבח את המלא והבשל ולקצץ בנטיעות הפרא ובבוסר. ומלאכת העריכה, כמו מלאכת האריגה, חוט אחר חוט. מילה אחר מילה. ובינינו ברית המילה הכתובה.
~~

וכעת הנה הוא לפניכם.

~~
ואורית היקרה שאלה אותי אם אינני מתכוון לקדם אותו. אני מתכוון, עניתי לה, כמו שאנחנו מתכוונים לקדם את ילדינו, צעד אחר צעד. ואז הם הולכים ברגליהם, ביי אבא. הלכתי. לאן. מתי תחזור. מאיפה לאסוף. אבל הוא כבר איננו שומע.
"אמונתי מסלקת את הקור / משיבה את הזמן לאחור / ותיכף ניפול זה על צווארו של זה / והשחר יעלה".

~

איפה קונים את 'מה הן שנות חושך'?
א. בדני ספרים, ירושלים. בחנות החדשה והיפה ברחוב אבן ישראל, סמוך לרחוב יפו. כדאי לוודא קודם בטלפון שיש להם במלאי: 02-6248293.
ב. באתר הוצאת אבן חושן. הספר בהנחה (שמתקזזת עם דמי המשלוח): https://goo.gl/EVdaJH
ד. ברשתות הספרים הגדולות (צומת וסטימצקי), ובחנויות הספרים המובחרות.
~~
תאחלו לי בהצלחה, נשמות

על הקבר

מילות השיר הזה פשוטות מאוד. אולי פשוטות מדי.
אבל מה שמיוחד בדון מקלין, אחד הזמרים האמריקאים האהובים עליי, הוא היכולת שלו לקחת מילים פשוטות יחסית ולחן פשוט יחסית, ולהרכיב מהם יחד יצירת אמנות המטלטלת את הנפש.
העזתי לתרגם את השיר, בעזרתה של שרית אהובתי. הרי הוא לפניכם.

על הקבר / דון מקלין
תרגום: נחום אבניאל

על הקבר שחפרו לו היו פרחים
בצבעי קיץ בהירים, שנאספו ממורדות הגבעה,
והאדמה החומה הבהיקה בהלבינה
בקצה המצבה.
והוא אינו.

כאשר מלחמות העם שלחו אותותיהן
והוא עוד לא בן עשרים, נענה לקריאה,
גאה באמון שנתן באומה.
הוא אינו,
אך הנצח מכיר בו
ויודע את מעשינו.

והגשם נשר כפנינים על עלי הפרחים
משאיר עקבות בוץ חומות במקום שבו
יבשה האדמה.
בעומק השוחה הוא חיכה שעות
נאחז ברובה, מתפלל שלא למות,

אך שתיקת הלילה התנפצה באש רובים
ורימוני יד קרעו את האוויר.
זה אחר זה נטבחו רעיו,
כבחדר מתים של נחתים
הוא עמד אז, לבדו.

והתחפר עמוק יותר,
עמוק יותר בְּפחד
"הם לא יכולים לתת לי למות!
הם לא יכולים לתת לי למות כאן!
אכסה את עצמי
בבוץ ובאדמה הזו.
אכסה את עצמי! בעצמי אני יודע
שאינני אמיץ.
האדמה! האדמה!
האדמה היא קברי".

על הקבר שחפרו לו היו פרחים
בצבעי קיץ בהירים, שנאספו ממורדות הגבעה,
והאדמה החומה הבהיקה בהלבינה
בקצה המצבה.
והוא אינו.

מעט דברים על סבי, יוסף חריש

מאז ומתמיד היו לי חמישה סבים וסבתות. לכל אחד היה הייחוד שלו, לכל אחד היה הריח שלו ולכל אחד נשיקותיו. אלה של סבא יוס היו מהירות, על הלחי, בריח אפטרשייב ומגולחות היטב, והצטרף להם האיחול "להתראות חבּיבּי". לפעמים כשהייתי ילד הייתי מתבלבל עם הצד השני של המשפחה, ומנשק אותו על שתי הלחיים. בשנייה שאחרי הנישוקים הייתי נבוך, אבל לסבא זה מעולם לא הפריע.

לעתים קרובות לדבר עם סבא היה כמו לשוחח עם קאטו הזקן. אותן המנטרות, אותם הסיפורים, אותן פאוזות דרמטיות. אבל אני הרגשתי תחושת ביטחון: תמיד ידעתי לאן השיחה תלך. כשילדים הולכים לישון, הם אוהבים לשמוע שוב ושוב את אותו הסיפור. כך הם יודעים שהם יכולים להירדם בבטחה והשמש תזרח למחרת, ממש כפי שזרחה ביום החולף. הסיפורים של סבא נטעו בי את התחושה שהוא לא יימוט לעד. שהוא נצחי ואקסיומטי ממש כמו הסיפורים שלו.

רוחו של סבא לא נחה עדיין, ואת זאת אני יודע כי גם רוחי לא נחה. חיים גורי ציטט פעם את אמו שאמרה: "אנו חיים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", ואני רוצה להוסיף ולומר: "אנו מתים כל עוד חיים הזוכרים אותנו", שכן לאחר שלא יזכרו – כבר לא נהיה מתים, שהרי מת הוא בעל משמעות עבור מישהו, ומי שאינו בעל משמעות אינו כלל, הוא פרצוף באינסוף הפרצופים שהיו פה וכבר חלפו ואבדו ונשכחו מלב. ובגלל שרוחו של סבא איתנו, ותמשיך להיות איתנו גם הלאה, אני יכול לפנות אליו ולומר: סבא, אני מת מגעגועים אליך.

PicMonkey Collage

כמעט לכל סיפור שלך היה מוסר השכל. ראית את עצמך כשלמה המלך בשעתו, חורץ גורלות על פי תחושת צדק עזה. זה היה המוטיב החוזר, למשל בסיפור אודות שני השותפים שחלקו ביניהם את בית האבות אותו הפעילו, על חפציו ורכושו. באיזו שאט נפש תיארת את השותף המותיר לחברו מאות מזרונים אותם כינה "שקים מלאי אבק ושתן", ואיזה עזוז לבשת כאשר הרעמת עליו בקולך: "ועל שקי אבק ושתן אלה הלנת קשישים בבית האבות שלך? זהו הכבוד שאתה חולק להם?", ומיד פסקת לרעתו.

לא היית מלאך, אבל לרגע לא ניסית לתת לנו את התחושה שאתה כזה. האנשים שאתה מתעב היו גלויים וידועים בפנינו – אולם גם בפניהם. לא נהגת אחד בפה ואחד בלב, לא החנפת להם, לא ביקשת את קרבתם ולא ניסית ליישר הדורים עמם. רמאים היו מתועבים בעיניך, ואילו את החסד הוקרת מאוד, ובעיקר את גילי ושרונה, ראשי מפעל החסד.

גאה היית בבניך. שוב ושוב סיפרת לי, בעודי משוחח עמך מניו יורק הרחוקה, אודות גילי שעשה חייל בלימודיו ובמשרד בו בחר להתמחות בארה"ב. השווצת באנגלית שלך כשתיארת כיצד התקשר אליך אחד הבכירים במשרד עורכי הדין ואמר לך כי גילי נועד לגדולות וכי רצו להכפיל את משכורתו על מנת שיישאר בגולה, אולם "what can I do, the boy wants to go home!". בין השיטין ניתן היה לחוש בגאוותך הציונית על הנער שרוצה לשוב, ויותר מכך על היותך אב שאי אפשר בלעדיו, שהשיבה אליו היא שיבה הביתה.

כמה הוקרת את החרטה. כעסת כאשר הרב עובדיה יוסף קילל אותך "ייחרב ביתו", אולם כאשר מספר ימים לאחר מכן התקשר להתנצל – קיבלת את התנצלותו וגם את הסברו המשעשע כי התכוון שתמצא אוצר בין קירותיו, כמסופר בגמרא.

אין אתה זקוק לשבחים ממני על העברית שבפיך. רק ארצה להזכיר לעצמי כי השפה, יחד עם כתב היד המיוחד שלך, היו מקור לגאווה בלתי נדלית מצדך. ציטטת בלי סוף מפסקי דין שכתבת, ובעת הציטוט היה מבטך מרחף ויכולתי להרגיש כאילו אני נוכח בחדר עמך ועם המזכירה שמקלידה. אהבת דברי חידודין ששולבו בתוך הפסיקה, ובמיוחד ציטטת את אותו שופט מחוזי שפסק לרעת נהג בלתי זהיר שהתבונן בעוברת אורח וגרם נזק, ודרש עליו את פרק התפילה: "לכביש הבט ואל תפן ליצר".

וחשיבות הדיוק: "וכל באי עולם יעברון לפניך כבני מרון", התאוננת בפני, "מה פתאום הם אומרים 'מרון', ועוד ממציאים שהדבר קשור לכבשים? איה צאן ואיה תפילת הימים הנוראים? הלא ברור הוא שכוונת המחבר היתה לומר כבני מרום, כמו שהמלאכים מהללים את הקודוש-בורך-הוא, כך אנו, יושבי מטה, מהללים את שמו". ולא הסכמת להתפשר כי שני הפירושים אפשריים. "כבר סיפרתי לך על המילה בעברית שחידשתי?".

על אף שהיו שהחשיבו אותך מתנגד לדת ונגד כל גילוי רוח ישראל סבא, היית כל שנותיך בדו שיח עם בית המדרש אותו עזבת. הרגשות העזים ביותר התפרצו ממך כשדיברת על תלמידי החכמים, על הרבנים. השווית בין העבר להווה ללא הרף, בדקת מה נכתב במקרא, מה בתלמוד, התפלמסת עם רבי עקיבא, הטית כתף לחזק את הרמב"ם, התפלפלת עם פסיקות הרב עובדיה והבאת את רבי ישמעאל כתימוכין. אחת הפתיחות השגורות ביותר על פיך היו "אמרתי לרב של בית הכנסת שלנו" ואז גוללת את כל הכעס שלך על עוולות שראית ביהדות, ביהודים, בסדר התפילה, בבית הכנסת, בסלסולי החזן, ברגישות המתפללים, במילות הסידור – אבל אמרת בית הכנסת "שלנו". היית חלק ממסורת יהודית עתיקת יומין של ויכוח, של חוסר הסכמה קיצוני שגולש למילים קשות ולפסים אישיים. היית יהודי כל כך. וחם כל כך.

כשהקשבתי – שוב – לאחת מדרשותיך חוצבות הלהבות, יכולתי לשמוע את הנער שנופל מאופניו כאשר סוטר לו הרב על לא עוול בכפו. יכולתי לשמוע את העלבון בקולך על כך שהודרת מעולם הטקסטים היהודיים שאותו אהבת ובו שחית כדג במים. היית מלא מרירות כאילו הדברים קרו לפני שעה קלה, היית מלא להט כאילו אתה עדיין בן 16, עדיין רכוב על אופניך, כאילו לחיך עדיין בוערת מן המכה.

ועוד על כבוד המסורת: אני זוכר את אבא מטלפן אליך בדחיפות ביום שישי או באחד מימי השבוע, כשנתקל ברדיו בתוכנית חזנות מוצלחת. "פתח מהר את התחנה הזו והזו, הם משמיעים חזנות!". כבוד עצום רחשת לחזנים 'אמיתיים', ובעיקר ליוסל'ה רוזנבלט: "הקשב לו", אמרת לי, "כיצד הוא מבטא את המילה 'מאמע', את המילים 'ריבוינו של עוילם', את המילה 'אוי' – אתה ממש יכול להרגיש את כוונתו, לחוש אותה. לא כמו אותם חזנים שמסלסלים וקולם כצפצוף הזרזיר". אז, כמובן, נתת את הדרשה הקבועה על כך שאינך מעז להפריע ליוסל'ה בעיצומה של תפילתו, הגם שזוהי נגינה דיגיטלית בלבד. "שפתיו דובבות בקבר בשעה שאנו משמיעים אותו, כיצד אעז להפסיק את תפילתו", תמהת, והדגשת שגם כאשר אתה מגיע לאיזה מקום ברכבך והרדיו עדיין מנגן את הפרק – אינך מדומם את המנוע עד שתשמע אותו מגיע לסיומו.

וכמה גאווה הייתה לך בכך שאת הספדך על יוסל'ה ביום היארצייט שלו השמיעו בשידור חוזר, שנה אחר שנה, בתחנת הרדיו אליה התראיינת לפני שנים מספר.

היית מלא געגועים לסבתא יהודית. הפעמים היחידות בהן ראיתי אותך מנגב דמעה היו כאשר דיברת אודותיה. היא לא משה מזכרונך, תמונתה לא ירדה מעל שולחנך, את הנר שלה לא חדלת מלהדליק. על אף שסבלת כאבים עצומים, הכאב הגדול ביותר שלך היה על כך שלא הצלחת להציל את חייה.

סבא יוס 4

אין לך מושג כמה שימחת אותי כשבאחת משיחות ימי שישי שלנו, אותה פתחת כשאתה חלוש, עייף וכאוב, אמרת לי בסיום השיחה: "קודם, לפני שהתקשרת, הרגשתי לא טוב. אבל כעת אני מרגיש הרבה יותר טוב, הודות לשיחה איתך, שהסיחה את דעתי מן הכאב". אין גבול לאושרי על כך שהצלחתי לקחת ממך מעט כאבים.

מאז ניסיתי לשכנע אותך שתשוחח יותר עם אנשים, שתיחלץ מכס המלכות שלך במרום הכורסא ותצא לשיעור דף יומי, לטיול או לביקור משפחתי. נוכחתי לראות ששקיעה בעצמך מגדילה את הכאבים, ואילו אוויר צח ושיחה יכולים ליטול ממך חלק מהם.

אחד השיעורים החשובים שלמדתי ממך היה קשור דווקא ללוויות. סיפרת לי על שופט שבשעה שנפטרה אמו, והוא עודו מכהן, השתתפו בהלווייתה אלפי אנשים שבאו, עודדו, ניחמו, הקשיבו לסיפורים וחיזקו את ידי האבל. מה מר היה לגלות כי בעת פטירתו של השופט עצמו, בקושי קיבצת מניין אנשים כדי שיוכלו לומר עליו קדיש. "טוב לכלב החי מן האריה המת", אמרת לי, והדגשת כי על האדם לברור היטב את הקרובים לו, לדעת איזה מהם הוא חנף ואיזה חבר אמת.

כיתה א' או ב'. מסיבת החומש בפתח. המורה מבקשת מתנדבים לקרוא בעל פה פרשייה מפרק א' בספר בראשית. אני, שתמיד נכון לעמוד על במה ולפתוח את הפה, מתנדב לאלתר ובוחרים בי לקרוא. אמא אומרת מיד: נבקש מסבא להקליט לך. תחילת שנות התשעים. סבא הוא היועץ המשפטי לממשלה. על שולחנו מונחים תיקים כמו משפט דרעי, ויסות מניות הבנקים ומשפט דמניוק, והוא חוזר מהעבודה ומקליט לי את הפרשה.

"ויאמר א-לוהים יהי רקיע בתוך המים, ויהי מבדיל בין מים למים", מטעים סבא את הפרשייה השנייה בתורה, בריאת היום השני. ואני, ערב ההופעה, שומע שוב ושוב באוזניות, כוסס ציפורניים, לא בטוח אם אצליח לקרוא כמו שצריך, כמו שסבא. אבא אומר לי: "תקשיב לקלטת של סבא עד שתדע".

מסיבת החומש. הילדים עומדים בשורות כמו במסדר צבאי. אני עומד בשורה הראשונה. עוד מעט ייתנו לנו ציורים מנוילנים של ספרי תורה קטנים שעליהם מצוירות אותיות ועל גביהן מרוח מעט דבש, סגולה לאהבת התורה. אבל קודם לכן: ההופעה.

הילד שלפנַי מסיים את קריאת היום הראשון. אני נושם נשימה עמוקה ומוציא את זה החוצה. "ויהי ערב ויהי בווווקר, יום שנייייאי". את יום שלישי קורא ילד תימני. המורות ניגשות עם ספרי התורה. לפני שאני מלקק המורה אומרת לי: "חשבתי שתקרא בנוסח ספרדי".

מה לא הייתי נותן כדי למצוא את הקלטת הנושנה הזו, שסבא הקליט במיוחד עבורי. שמונה עשרה שנים אחר כך הרגשתי שגמלתי לו מעט, כשהיה חסר קורא בתורה במסיבת בר המצווה של יהונתן, אותה חגגנו בעלייתו לתורה. סבא התרגש כל כך וחזהו התנפח מגאווה כשראה איך אני קורא "על עיוור", בלי הכנה מוקדמת, כשבן דוד רחוק מסמן לי בזווית העין את טעמי הקריאה. "שפתיים יישק", אמר לי וחיבק.

PicMonkey Collage2

ילדיו: רופא, עורך דין וטייס,  פסיכולוגית, אדריכלית וקלינאית תקשורת. סבא לא היה מי-יודע-מה פלורליסט, אבל הדעות הן לא תמיד אלה שמשנות, אלא העובדות. והעובדה היא שיש לו ילדים מוצלחים, חיוביים, כישרוניים, איש מהם לא ערירי, כולם מוקפים במשפחות אוהבות והם מלאי חיבה זה לזה. וזה מה שחשוב.

אינני יודע אם קורות החיים של סבא, כפי שהוא סיפר לנו אותם, היו מדויקים במאה אחוז. יתכן שחלקם לוקה בהפרזות, אולי בדרמטיות יתר. אולם אני יודע שהם מרכיבים את הסיפר, הנרטיב, שלי.

הייתי שם עם סבא כאשר העיז את פניו מול הקצין הבריטי במחנה המעצר בלטרון. התקוממתי כמותו כאשר עורך דין ירושלמי ניסה לגזול ממנו את תעודת ההסמכה שלו. התאבלתי איתו על מותו של אביו כשהוא בן חמישים בקושי, ופקפקתי איתו במקצועיותו של הרופא שהזריק לו את החיסון. זעמתי איתו כאשר פסלו לו פסקי דין ונחרצתי כמותו כאשר חש לעשות צדק. חמלתי איתו כאשר ראיתי את האב הערבי של הבחור שהתגייר ונהרג כחייל יושב במסדרון. הייתי מלא קוממיות וגאון כאשר ביקשו לשלוח את סבא לישיבה בארצות הברית של אמריקה, והוא בתגובה אמר: "שלמה בן יוסף עולה לגרדום, ואילו אני, יוסף בן שלמה, אסע אל נמל מבטחים מעבר לים?".

 הייה שלום, סבא יוסף בן שלמה. עלית למרום ובאמתחתך חיים של עשייה למען ישראל בארצו. הקדשת את חייך למען הצדק. קיימת את הדין והאמת והשלום, כלשון הפסוק שאהבת "אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם". שכב בשלום עם אבותיך, ותעמוד לגורלך לקץ הימים.

החיות הגדולות כבר לא

יומן ניו יורק

באחד הימים הראשונים שלנו בניו יורק הלכנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. יש שם ארבע קומות, חלקן עוסקות במינרלים, בחיות, ביונקים תת-ימיים, בפרפרים, בחקר החלל. אבל ללא ספק, החלק המעניין ביותר – שעבורי היה היחיד שמעניין – הוא הקומה המוקדשת לדינוזאורים.

איזה גודל! נראיתי מגוחך בעיני עצמי. שרית לא הפסיקה לצחוק, אבל הרגשתי שוב כמו ילד. הם היו ענקיים. ובמרחק נגיעה. ומופשטים מכל החוץ שלהם, העור והבשר והפרווה והשיניים והבל הפה – רק עצמות. הגודל כל כך קובע. אי אפשר שלא לעמוד לידם במין יראת הוד שקטה.

IMG106

ואחר כך ההבנה: הם אינם. אלה רק שאריות שלהם, הד עמום, זיכרון רחוק ומהמם שמתאפשר לנו בזכות הטכנולוגיה והכספים הרבים שאנו משקיעים בחיפוש אחריהם בקרקעיות הים ובמקומות נידחים שהיו ימים בעבר, וכעת שנים שהם יבשים.

ומהי ההיסטוריה, ומה אנחנו בתוך ההיסטוריה, על חמשת אלפים שנותינו, עד כמה שאנחנו מעזים לספור. הנה באו המדענים והעזו לספור יותר. הם טוענים שהדינוזאורים חיו פה בתקופה שבין לפני 230 מיליון שנה עד לפני 65 מיליון שנה. כלומר, התקיימו על פני הכדור הזה מאה ששים וחמישה מיליון שנה.

או, הנה באים להם הדתיים עם התירוצים שלהם. אני מכיר את כולם: בורא עולמות ומחריבם, ימי בראשית הארוכים ואפילו טענתו המעניינת של הרבי מלובאוויטש, שהקב"ה ברא כך, עם עצמות של דינוזאורים, את עולמו, כדי לנסות אותנו. תירגעו, דתיים, אף אחד לא בא נגדכם. אפשר להיות דתי ודינוזאור, ויש לי כמה הוכחות שחיות איתנו היום. סבבה?

IMG123

אבל זה לא עניין של השקפה דתית, אלא הרבה יותר עניין של השקפה קיומית. הייתי קורא לזה 'מורשת הדינוזאורים'. יותר נכון, מורשת היכחדותם. מאה ששים וחמישה מיליוני שנים חיו פה חיות עצומות. חלקם היו צמחונים, חלקם אוכלי בשר. חלקם מעופפים וחלקם ימיים. חלקם בעלי קרניים וחלקם בעלי זנב. חלקם חכמים וחלקם טיפשים. וכולם מתו. כמו שאומר נתן יונתן: "כולנו נאסף כל המקנה, גם הטובים גם הרעים, החכמים והפתאים, כולנו נאסף כל המקנה".

אני יודע, זה טיפשי להתאבל על קבוצת בעלי חיים שרחוקים מאיתנו שנות אור. למעלה מזה: המוות נוכח בחיינו כל רגע, הוא עדכני וזמין ומותיר את חותמו עלינו במקרי מוות קרובים או רחוקים הרבה יותר מאשר הוא עושה בנוגע למותן של חיות הענק.  אבל אני לא מתאבל. אני חושב. וקצת עצוב.

הרי א-לוהים היה שם גם אז, נכון? הרי הוא נצחי ואין לו גיל. מה הוא חשב על הדינוזאורים? האם הוא חיבב אותם? האם הוא נהג לשחק בהם? האם זה היה מגרש החול שלו, בו הוא בחן את תנאי הטמפרטורה והאקלים ושיער בנפשו מה נחוץ כדי ליצור משהו מוצלח יותר? אולי היה בודד וניסה לתקשר עם הדינוזאורים ללא הצלחה? האם אז תוכנן האדם: ידיים, רגליים, שיער, כליות?

IMG107

האם הייתה תורת הדינוזאורים? האם ירד מראש הר גבוה ארגנטינוזאור ענקי, מגלגל כדור אבן שעליו דברות א-לוהים, ואילו הטירנוזאורוס רקס והצרטוזאור נסיקורניס סרבו להקשיב ולקבל את דבריו? האם הסטרוטיומימוס קיים מצוות התלויות הארץ? האם א-לוהים כעס שלא מקשיבים ואז השמיד אותם? האם אז החל סוף העולם?

האם הדינוזאורים התפללו? האמינו בכוח שמימי? היו אתאיסטים? לא חשבו על זה יותר מדי אבל כששמעו דבר תורה בניגון המוכר באוטובוס, לבם התעורר ונמלא לפתע געגוע שלא ידעו לפרש?

ואיזה קול השמיעו כשבאה לפתע ההכחדה, כשהחום היה כבד מדי, כשפגע המטאור, כשנגמר האוכל, כשאבק כיסה את עין השמש? האם הפיקו צליל, מעבר לגרגור הרגיל של המוות ברעב שבא מפי כל בעלי החיים הנושמים את נשימתם האחרונה, גם אם הם בני אנוש? אולי אמרו מילה, מילה אחת אחרונה? זה, הרי, סיפור שונה לגמרי אם אמרו 'אמא' או אמרו 'א-לוהים', או 'למה?'. אני מנחש שאם אמרו מילה, היתה זו המילה 'אַל', כשידם מסוככת על מצחם.

IMG108

אלה המחשבות שיש לי כשאני רואה דינוזאורים. הם יפים וגדולים כל כך. וכבר אינם. ומה אנחנו, חמשת-אלפי שנים עלובים.

לראות דינוזאורים. איזה מין שגב שממלא את הלב.

הזרם הנוודי

שבע עשרה שנים חלפו מאז הלך ר' שלמה קרליבך לעולמו. שבע עשרה שנים בהן חלה עלייה מדהימה בפופולאריות של הרבי המת, שניגוניו הגיעו לכל בית יהודי ואף חדרו לרשימות ההשמעה הישראליות. בשנים האחרונות נדמה שההתלהבות הראשונית נמוגה ושמה שנראה כתופעת עומק מלהיבה היא לא יותר מטרנד שגאה בסוף שנות התשעים וכעת גווע.

אולם הקרליבכיזם אינו רק תופעה ששמורה לבעלי-בתים מבוגרים הנעים בעל כרחם במעגלים סביב תיבת בית הכנסת בערבי שבת עייפים. מעבר לשירה ולניגון, לאהבת ישראל ולפשטות, להושטת היד לכל אדם – מעבר לתלמידים שהשאיר הרבי המרקד ומעבר למושב הקצת-הזוי של החסידים שאסף ברחבי העולם  – ר' שלמה קרליבך הותיר חותם עמוק ובלתי מורגש בלב לבה של היהדות.

הבעל שם טוב, כך מספרים, הגיע לעיירה אחת וראה שכל יהודיה בוכים. מה קרה, שאל, וענו לו כי דרשן-נווד סיים לא מזמן לשפוך את מררתו על הקהל הקדוש, וכעת כולם מרטטים מאימה וחוזרים בתשובה. הלך הבעש"ט לאותו דרשן ואמר לו: אתה תלמד קטגוריה על עם ישראל? הלא בשעה שעגלון יהודי פונה מדרכו כדי להתפלל תפילת מנחה ביחיד – כמה אופנים ושרפים נוצרים מזאת התפילה!

כדי לחולל תנועה אין צורך בהמון רב. ר' נחמן מברסלב היה מקטני הרביים, וחסידיו נרדפים ונלעגים. אך ר' נחמן אמר את המילים הנכונות, ותלמידו ר' נתן כתב אותם. תורותיו, תפילותיו ועצותיו המתינו עד לדור שהיה זקוק להן, וכשהגיע הדור הזה הוכתר ר' נחמן מחדש. כעת ספריו מצויים בכל כיס אחורי של ג'ינס, קונטרסיו המהוהים זרוקים על כל דשבורד של אוטובוס וספוגים ריחות פלאפל אצל המלך המקומי. זהו גורלו של רבי שהגיע זמנו לאחר שסיים את חייו.

הרב קרליבך, כמו קודמיו האדמו"רים, לא סחף אחריו יותר מכמה אלפים בחייו, ואצל השאר עורר חיבה לצד תמיהה. אבל רוחו, הרוח שהביאה אותו להקים 'בית אהבה ותפילה' בימים שהמילים האלו היו שמורות להיפים ולמיסיונרים, הפכה אותו לאדם שהטה את הזרם. אותה רוח דחפה אותו לגריניץ' וילג' לפגישה עם בוב דילן, לפריצת מסך הברזל של ברית המועצות, לשוטט ברחובות ולאסוף אחריו ילדים אבודים. זוהי רוח שמחוללת שינוי.

מסר של אהבה

בבית הכנסת 'יקר' בירושלים פסוקים מיוחדים חרוטים על מסגרת השקועה בתקרה.

פְּלִיאָה דַעַת מִמֶּנִּי נִשְׂגְּבָה לֹא אוּכַל לָהּ: אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח: אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ: אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם: גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ:

תחת התקרה הלבנה מתאספים בשקט עוד ועוד אנשים. חלקם מדובללי זקנים, חלקן בשביסים עשויים כמגדלים, חלקם בקסקט. הם מתחבקים זה עם זה באהבה השמורה כמעט אך ורק למסיימי מסלול בגולני ולחסידי קרליבך. הם מתכנסים שם כדי להזכיר את ר' דוד זלר.

על זלר נכתב, גם מעל דפי עיתון זה, יותר מפעם אחת. הוא נולד וגדל בארה"ב בבית שהושפע מאוד מהפסיכולוגיה היונגיאנית. התחיל בקדם לימודי רפואה בקולג' פומונה שבדרום קליפורניה והמשיך באוניברסיטת ברקלי, שם פגש את הרב קרליבך לראשונה.

הרב דוד היה אדם בחיפוש: גם לאחר שפגש את קרליבך נפשו לא נחה. הוא התנדב בקיבוץ בישראל, נסע להודו, חי שנה במנזר ונפגש עם נזירים ומורים רוחניים ברמה גבוהה ביותר, ביניהם כהן שינטו יפני. בסופו של המסע חזר אל קרליבך ולישראל, והיה לרב ומורה חסידי.

כמו ר' נתן, ר' דוד היה אחד האישים שזיהו את רוחו של ר' שלמה קרליבך בעוד שאר העולם הטיל ספק או לגלג. "הייתי מלא עונג מטעמה של חירות אמיתית", כתב בספרו 'מסע בשביל הלב' על הקונצרט הראשון של הרב קרליבך בו נכח.

וכמו רבו, נסע גם הוא לקבץ נשמות נידחות. אולם בעוד קרליבך משוטט ברחבי ארה"ב, פנה הוא להודו, שמי שהיה בה יודע כי אין ממנה מתאימה לתיאור 'ארץ העמים'. הנה מקרינים סרט וידאו שלו, עומד עטוף בטלית בצהרי יום שישי, מרצה בפני אלפי מאמינים הודים. הדברים שהוא אומר פשוטים. כל כך פשוטים עד שהם מבהילים בתוכנם:

"הא-ל רצה להעניק את אהבתו. בראשית הוא היה יחיד, אולם הוא לא יכול היה להיות בלי להעניק. זה באמת מסובך, איך א-ל כל יכול לא יכול משהו, אבל בואו נניח לזה לרגע. חכמי היהדות מספרים כיצד הוא רצה להעניק, ועל כן ברא את האדם. ההשתוקקות לתת ולקבל – לשם כך העולם נוצר. אפילו המצוות הן מלשון צוותא, יחד".

מה זה, אני חושב לעצמי. אין באיש הזה מורא. הוא מרצה בפני אלפי אנשים שלהם מאות אלפי תלמידים במקדש בהודו, שם כל דיבור על אלוהים, יחיד או רבים, מתקבל בהנהון. האם אין לו צורך לבדל את היהדות, את אחדות אלוהיה?

קרליבכיזם הוא ז'אנר. כמו שהבעש"ט לימד את העולם היהודי להקשיב לכוונה, כך הרב קרליבך לימד לאהוב בלי גבולות. זוהי אהבה מבהילה לעיתים. קל לשער מה ודאי הבינו חלק מן המאזינים ההודים לדבר התורה: הא-ל הוא יותר מאחד, הוא מתחלק. האם יש לפחד מכך, היה אומר הרב קרליבך. האם בשל כך לא נלמד תורה, לא נחלוק איתם את האמת הגדולה לה זכינו?

זלר אומר את אמיתו, הוא מאמין בלב שלם בדבריו, הוא מאמין בא-ל שמכוון את דרכיו. הנה כי כן, מה יעשה הא-ל עם מיליארד נתיניו שבהודו – זו בעיה שלו. דוד זלר כאן כדי להעביר מסר של אחדות, של אהבה ונתינה.

מסע אל הלב

הערב לזכרו נקרא 'חסד שבהודו'. זהו שעשוע מילים, כשכוונה אחת קשורה לארץ הודו ולחסד שניתן למצוא בה, והכוונה השנייה היא למדרגה קבלית שקרויה 'חסד שבהוד'.

בעשר הספירות של המקובלים היהודים (ש'חסד' היא הראשונה שבהם, ו'הוד' היא חמישית) כל ספירה מחולקת גם היא לעשר ספירות, כך שנוצר סולם בעל מאה שלבים. 'חסד שבהוד' הוא השלב הארבעים ואחת.

הערב הוקדש לדיבור על תיקון העולם. הרב יעקב נגן, שמלמד בישיבת ההסדר בעתניאל ויצא לחקור בעצמו את הודו, סיפר גם הוא על חוויותיו. בין השאר, ציטט את עזריאל קרליבך, שבסיום ספרו 'הודו – יומן מסע', תיאר את פגישתו עם ראש ממשלת הודו דאז, ניהרו. "הזכרנו את הקשיים המדיניים, שכנראה קשה להתגבר עליהם, והפלטתי דרך אגב: 'ובכן, השאלה היא: מה לעשות?'. הוא נתן בי מבט ארוך, שאפשר כי כל הטרגדיה האישית שלו היתה צפונה בו, ואמר: 'רואה אתה, זו שאלה אופיינית לאיש אירופה'. 'מדוע?', תמהתי, והוא השיב: 'הודי היה שואל 'מה להיות?".

הרב נגן טוען כי זהו סוד ההבדל בין מזרח למערב. בעוד המערב פועל ועושה, יוצר מחדש וכובש, המזרח עסוק בהתאחדות עם ההוויה, בקבלתה, בהיכללות התוכה. היהודי, הוא אומר, עובד ששה ימים כמערבי ונח בשבת כמזרחי. אולם צריך להגיע לאיחוד שמעבר לשניות.

סיפוריו של נגן יפים, אולם אלו חוויות של רב אורתודוקסי שהלך לארץ רחוקה לשם התבוננות אנתרופולוגית. לא היתה בו הצריבה של מי שהתקרב לאש עד כדי שריפת גבותיו.

היה גם העיתונאי והרב מיכה אודנהיימר, מעין אינדיאנה ג'ונס יהודי, שסיפר ניסים ונפלאות על מסעותיו בארצות אפריקה ועל הארגון שהקים 'תבל בצדק', שלו שני מרכזים – בהאיטי ובנפאל. הוא מספר כיצד ניתן להביא את בשורתו של עם ישראל למקומות האלו, על פירושו החדש והמפתיע – אם כי, במחשבה שנייה, כמעט מובן מאליו – של המושג 'גמילות חסד'.

רעייתו של דוד זלר, שרה חנה (לה נישא בגיל מבוגר יחסית, לאחר שאשתו הראשונה מתה מסרטן), אמרה מעט משפטים נרגשים באנגלית, אולם היה ברור כי היטיבה להכירו מכל ידידיו ורעיו ואף חסידיו המעטים. "רצוא ושוב בין מזרח למערב", היא אמרה, "דוד עשה תיקון גדול מזה. אחרי שקברנו אותו כל מה שראיתי היה השמיים. כרטיס הביקור שלו היה השמיים", "His business card was the Shamayim".

מה הקשר בין כל אלה? הלב. הלב הזה שרוצה לחקור ולנסוע ולשאול ולדרוש ולהגיע לכל מקום ולחבק כל איש. הלב שרוצה להעניק מטוב היהדות. הלב שמחבר בין הבעל שם טוב לרב קרליבך לדוד זלר. שארצות וכשרויות ושפות לא היו בשבילם מרחק, שדתות עבורם לא היו מכשול אלא להיפך, הזדמנות לחיבור. היכן יש לנו עוד יהודים כאלה.

לנסוע עד הגיהנום

לעתים אני חושב ששכחנו את הנוודות שלנו, הנוודות היהודית. נהיינו חלות של שבת מונחות על שולחן. כבר לא סוס ועגלה, כבר לא תיקונים בבית המרזח. יש עוד מעט יהודים, וקרליבך בראשם, שהיו מוכנים לנסוע עד הגהינום אם היו מספרים להם שיש שם כמה אנשים שמחכים להתוועדות.

שבע עשרה שנים חלפו מאז פטירת הרב קרליבך וחמש מאז הסתלקות הרב זלר, אולם הזרם הנוודי התת-קרקעי עודנו רוחש, עודנו ממתין לדור שידבר את מילותיו.

(התפרסם בגיליון 'שבת' של מקור ראשון, 17.6.12)

שיעור

אִם דָּבָר אֶחָד לְלַמֵּד אֶת יַלְדְּךָ

מָה תִּבְחַר לָטַעַת בּוֹ, עֵץ צָעִיר.

קְרֹא וּכְתֹב

שֶׁיֵדַּע לְהַכִּיר אֶת הָעוֹלָם הַזֶּה,

הַהֲפַכְפַּךְ שֶׁיַּכִּיר אֶת

אֱלֹהֵי הַתַּנַ"ךְ וְהַמְּשֻׁעְבָּדִים

וֶאֱלֹהֵי הָאַפּוֹקָלִיפְּסָה

שֶׁיֵדַּע לְפָחוֹת שְׁמַע יִשְׂרָאֵל

לִזְעֹק

מִן הַמִשְּׂרֵפוֹת הָאֵלֶּה בְּעָשָׁן;

אוֹ אוּלַי

שְׂחוֹת וּצְלוֹל

שֶׁיֵדַּע בִּקְפִיצָה מְהִירָה

וּבִתְנוּעוֹת קְצוּבוֹת שֶׁל הַיָּדַיִם

לָקַחְתָּ חִישׁ מַהֵר לָשִׂים

הַכֹּל עַל הַכְּתֵפָיִם.

יַבָּשׁוֹת! שֶׁיִּלְמַד גֵּאוֹגְרַפְיָה

אֵיךְ הָעוֹלָם מִתְרַחֵב

וּלְעֵת הַשֵּׁפֶל מִתְכַּוֵּץ

שֶׁיִּלְמַד אֵיךְ גַּל שֶׁל מַיִם יָכֹל לִהְיוֹת

חוֹצֵץ;

רוּץ וַרוֹת!

שֶׁיֵדַּע לְהִסְתַּעֵר, שֶׁיִּלָּמֵד לְהִסְתַּתֵּר

מֵאֲחוֹרִי שִׂיחִים וַאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת

עַד לְרֶגַע הָאֱמֶת

שֶׁלֹּא לְהִתְגַּלוֹת – וְאָז

בְּאִבְחָה אַחַת

שֶׁיִּהְיֶה

עָשׂוּי לְלֹא חַת, מְדֻיָּק, בֵּין כַּוָּנוֹת

שֶׁלֹּא יַסְגִּיר לְעוֹלָם

מַחְשָׁבוֹת מְסֻכָּנוֹת;

לֶאֱהֹב.

עַל אַף הַכֹּל, עַל אַף הָרֹעַ

שֶׁבְּקִרְבּוֹ, שֶׁאֲנִי וְהוּא רוֹצִים לְמָגֶּר

כָּל כָּךְ חָזָק וְכָל כָּךְ מַכְאִיב;

אִם דָּבָר אֶחָד אֲלַמֵּד אוֹתוֹ –

לִהְיוֹת אַחֵר

מֵאָבִיו.

(יום השואה, תשע"ב)

התכוונות, או, הכנה לתפילה

יש לעתים, ששבה שפת השיר.

השבוע התפרסם השיר שמצורף כאן למטה, באסופה 'ליקוטי שירות' של משיב הרוח. המיזם יפהפה: כותבים רבים יוצרים בעקבות ר' נחמן מברסלב. אני ממליץ מאוד מאוד לקנות ולקרוא ולנצור.

את השיר עצמו כתבתי לפני מספר שנים, אולי חמש אולי שש. אז הייתי ברסלבר כמעט של ממש. עיקר הברסלב: לראות בכל דבר את ידו של השם יתברך. לראות את התעייה ממבט על. להרגיש את האלוהים בלכתך בדרך ובשכבך ובחטאך. להתרפק, לשיח, להסתחבק, ליפול עם ולקום יד ביד.

בשנים לאחר מכן הגדרתי עצמי, ביני לביני, חצי בצחוק וחצי ברצינות 'פוסט-ברסלבר', כשמה שנטלתי מר' נחמן היתה בעיקר הקריאה 'אין יאוש בעולם כלל' מתוך הסתכלות אל התהום בעיניים פקוחות. כעת אני מתבונן כאיש אחר בתורתה של ברסלב, שיש לה אוהדים רבים. אני סלחן יותר לקלות הדעת שלה, שבבסיסה כובד ראש וספקנות אמיתית שאינה מוגשת לרוב חסידיה החיצוניים. אני מזדהה יותר עם ר' נחמן, שהרגיש שאיש לא מבין את תורותיו. אני אכן לא מבין. ועם זאת קול קורא מתוכי:

אהה, כמה תורות עמוקות הנחיל לנו רבנו. כמה ימים יעברו עד שאדע באמת מהי 'תשובה על התשובה'. כמה ימים עד שארגיש שקושיות של צדיק אחר עונות על קושיותיי שלי. כמה דמעות אשפוך, אם תהיינה, עד שאוכל להתפלל תפילה אחת של ממש, כמו שהפציר רב נחמן בחסידיו. אבל יותר מכל, השירה של ר' נחמן. חוסר הקוהרנטיות שלו, עליה שמר בקנאות, ושספרים רבים מאז מנסים כל כך להטיל מורא וסדר בבלגנו הקדוש. כמו זה למשל (תורה שלמה, מא' ועד ת', בשלושה משפטים ציוריים כל כך!): "כְּשֶׁאֶחָד צוֹעֵק לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך/ אוֹמְרִים לוֹ לִסַּע/ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ". א-מחייה.

~~~

התכוונות

או הכנה לתפילה

"אֲנִי צָרִיךְ לְהַסְבִּיר אוֹתִי לְאַט

אֲדוֹנִי

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי, סְלִיחָה

אֲנִי לֹא מֵבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

…פֹּה הַהֲגַנָּה?

אֲנִי רוֹצָה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגַנָּה.

דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי, סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת"

(פורסם ב'משיב הרוח', 09/11)

הכוונות הא-להיות, העידן הגאוני

"אינני יודע כיצד אנחנו מגיעים בילדותנו לחזיונות מסוימים ההופכים בעלי משמעות גורלית בעבורנו. הם משמשים חוטים בתוך תמיסה שסביבם מתגבשת משמעותו של העולם.

לחזיונות אלה משתייכת אצלי עוד תמונה אחת של ילד, הנישא על ידי אביו דרך מרחבים עצומים של לילה, ילד המשוחח עם העלטה.

האב חובק את ילדו, חוסה עליו בזרועותיו, יוצר חיץ בינו לבין איתני החשיכה שאינם פוסקים מדבר, אך זרועותיו של האב שקופות בעיני הילד, הלילה מגיע אליו מתוכן ומבעד לפינוקי האב הילד שומע כל הזמן את שכנועיו הנוראים.

והילד המפוחד חש את גזרת הגורל, משיב לחקירות הלילה, מתוך נכונות טרגית, כל כולו נתון לכוח איתני החשיכה שאין מהם מפלט".

 

(ברונו שולץ, "פרוזה". תרגם מפולנית: אורי אורלב)

ברונו כתב ארבעה ספרים. "חנויות קינמון", קובץ סיפוריו הראשון, קצר שבחים רבים. השני, "בית-מרפא בסימן שעון-החול", זכה באות הצטיינות מטעם האקדמיה הפולנית לספרות. השניים הבאים, "המשיח" ו"השיבה הביתה"- אבדו בשואה. הדמות העיקרית בסיפוריו היא דמות אביו-בעל חנות בדים קטנה, שעסקיו הולכים ומתמוטטים ודעתו נטרפת עליו. סיפוריו של שולץ הם צירוף של מציאות ודמיון. הוא "סופר לסופרים"- כותבים רבים העריצו אותו, ביניהם בשביס זינגר, דן צלקה וכמובן דוד גרוסמן, שהקדיש לו חלק ניכר ב"עיין ערך אהבה".

*

המיקום: המרכז הרב תרבותי למחקר והפקות בתיאטרון, אזור התעשייה תלפיות בירושלים. ארבעה אנשים שזרים זה לזה, אחת מהם בהריון, עומדים מול המעלית בכניסה לבניין שמסומן 2. אמרו שההצגה בקומה השלישית, אבל במעלית יש רק שלושה כפתורים: קומה 1, קומה 2, אולם. בלית ברירה אנחנו לוחצים על "אולם", ומגיעים היישר לתדרוך מלצרים לקראת בר מצווה מנוצנצת. מבוכה. טיפוס במדרגות מוליך לשירותי האולם. ירידה במדרגות מובילה לדלת ברזל גדולה. רגע לפני ייאוש אני מנסה בזהירות: בדלת נפתח פשפש, מאחוריו מבואה חשוכה מדיפת ריח שתן. בחושך עומדים אנשים ומשוחחים בשקט, מחזיקים בכוסות נייר ובהן קפה. הגענו לעידן הגאוני.

מסתבר שהפתיחה הסוריאליסטית היא רק קדימון לדבר עצמו. לפני תחילת ההצגה ברוך ברנר עולה לבמה. זה לא סיפור נרטיבי, הוא אומר. נסו לחוות את התמונות שאתם עומדים לראות. הוא מסביר: ההצגה מתחילה ממותו של ברונו והולכת אחורה, אל תמונות שונות בימי חייו. אל תנסו לחבר את הקו הזה, הליניארי, של החיים.

אחר כך שקט. אל מרכז הבמה פוסעות בדילוג קל מספר דמויות. במרכז עומד איש, מעיל ארוך לגופו. מבטו נישא, הוא יפה. "1942", הוא אומר, "רצחו אותי, אני מת". הוא מכוון שתי אצבעות לרקתו, כשאגודלו מונף בתשעים מעלות לכיוון השמיים. "בום".

חייו של ברונו שולץ. סופר וצייר יהודי- פולני בעיירה הפולנית דרהוביץ'. נחשב לאחד הסופרים הפולנים החשובים ביותר בין שתי מלחמות העולם, אם לא החשוב שבהם. התפרנס: קצת מספריו, קצת מציוריו, קצת יותר מהוראת הציור לילדים, עבודה ממנה סבל מאוד. חייו הוארכו ב-18 חודשים מכח האמנות שלו: כשנכנסו הגרמנים לעיירה, הפקידו אותו על ארכיון הספרים המוחרמים. מפקד הגסטאפו המקומי, פליקס לנדאו, התפעל מכישרונו והורה לו לעטר את חדרו של בנו בציורים מתוך אגדות עם גרמניות.

*

מותו של ברונו שולץ. ירייה בראש מידי קצין גסטאפו אחר, קארל גינטר, סמוך לגינה הציבורית, מאה מטרים מהמקום בו נולד. לא ידועה הסיבה לרצח, שהשרירותיות שבו מקוממת. רק חמישים שנה מפרידות בין הולדתו למותו, ומאה מטרים. האנושות איבדה את אחד הסופרים המבריקים שלה. כך סתם, ביריית אקדח.

שבעים שנה אחרי שנרצח ברונו שולץ, שני יוצרים ישראליים, יהודים כמותו, מנסים להשיב את גופתו לחיים. לדלג מעל הכל- מעל הזמן, מעל המקום, מעל הקו המוחלט הזה, המוות.

"אתה חי. מן הפרספקטיבה של בני ביתך אתה מת. אבל מותך לא הגיע למיצויו", אומרת אחת הדמויות לברונו, שלפחות בהצגה, נמצא בעולם הדמדומים שבין חיים למוות. ברנר טוען כי הוא ואיילת נאה, כותבי המחזה, ניסו להביא את שבריר השנייה לאחר שהמסך ירד על החיים: שבריר השנייה המקביל לזה שלפני המוות, זה שהחיים חולפים בו לפני העיניים בפעם האחרונה.

ברנר ונאה- אולי בגלל השרירותיות שבמוות הספציפי הזה, אולי בגלל ששולץ עצמו כתב על האפשרות הזו- מתיימרים להחיות את הסופר, כמעט פשוטו כמשמעו. בחוברת שמלווה את ההצגה הם כותבים: "למרות הירצחו, ברונו ממשיך לחיות במין לימבו שבין עולם החיים לעולם המתים. באזור זה הכל ממשיך כרגיל, ברונו עדיין מחפש על מה לכתוב, עדיין נזכר בפרקי חייו ומדמיין ויוצר מהם סיפורים ועדיין מחפש דרך כיצד להמשיך ולכתוב את סיפורו על 'המשיח'. מותו שלו אינו עוצר בעדו מלהמשיך ולהיות, כפי שהיה".

האם אפשר להתעלות מעבר למוות? לבצע קפיצה חדה, לקחת תנופה, לאמץ את השרירים ולדלג מעל הקו המשוך הזה, המצויר בקו שחור ועבה על רצפת חיינו?

בעיני, המוות הוא סופי. רק אלוהים יכול להתגבר עליו, ואת זה עדיין לא עשה. אולם באשר להופעת חייו של ברונו על הבמה- מורגשת הצלחה גדולה. לא הכרתי את ברונו שולץ, לא את סיפורו ולא את כתביו, אך לאחר שהייתי שם, בקומה השלישית בבניין המסחרי האפל בתלפיות, אני מרגיש שביליתי איתו ערב. ערב משוגע ואפל, ערב לא ליניארי, אבל מלא באיכות של חיים, בארוס, בשיגעון, בחידלון.

בכמה מתמונות ההצגה, ברונו שלאחר המוות מצייר על קירות האולם בפחם. הוא מפליא לעשות ורושם יפה יפה את השיגעון. אולם אז הוא נוגע בציור- וכל מה שהיה חד מיטשטש ונעשה לא ברור. מטאפורה לחייו, לחיינו, שככל שנוגעים בהם- החדות שהיתה לנו לגביהם מיטשטשת.

*

אולי סמל: ברוך ברנר נסע לדרוהוביץ', עור הולדתו ומותו של ברונו, יחד עם אמיר גוטפרוינד. לקח חמש שנים עד שעיריית דרוהוביץ' הסכימה להציב שלט נחושת במקום שבו נרצח הסופר המהולל של מדינתם. מספר ימים לאחר ההצבה- נגנב השלט. "אל לו לאיש לנחש את הכוונות הא-להיות", כותב ברונו. "לעולם לא נדע".

אז מה יש ב"ברונו שולץ- העידן הגאוני", שכל כך מטלטל ומוציא מן הדעת? טקסטים ספרותיים חזקים שמוגשים ללא מורא וללא התחנפות לקהל. משחק חזק, מתפרץ, לעיתים ארוטי, של שחקנים צעירים שמכוונים ביד אמונה; משחק דיסוננטי בין טקסט לתמונה, כשהאחד מנגיד את השני; ובעיקר, הרבה מאוד אמונה, כפירה, שיגעון ומוות. "העידן הגאוני" מיועד רק למי שרוצה לשמוע על כך דבר או שניים, ואפילו לחוות מעט מכל אחד מהם.

~~~

ברונו שולץ- העידן הגאוני

מאת: ברוך ברנר ואיילת נאה

בימוי: ברוך ברנר וסאמי סמיר

מוסיקה: יובל מסנר

שחקנים: עמית אולמן, זהר כהנוב, עופר מימראן, יניב פרץ, גלית צברי, שיר שנער

~~~

(מקור ראשון, 07.11)

הרים, מעיינות וגעגועים

"ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעין. וכל דבר יש לו לב. וגם העולם בכללו יש לו לב. (…) וזה ההר עם האבן והמעין הנ"ל עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם. וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעין. וגם זה המעין משתוקק אליו."

ר' נחמן הבין בלבבות. הוא דיבר רבות על לב נשבר, ועל מניעות שבלב, ועל עצבות. ר' נחמן ידע היטב את הצעקה של המעיין, ועל כך הוא כתב בסיפור שבעת הקבצנים שלו. ובסוף סיפור שבעת הקבצנים- תעלומה גדולה. כי רבנו לא סיפר את סיפורו של הקבצן השביעי.

צריף הנשיא היה מלא מפה לפה באותה מוצאי שבת. הכרטיסים כולם נמכרו ובכניסה אפשר היה להשיג רק "כרטיסי רצפה"- מקומות שאינם מובטחים. הסיוג הזה לא הרתיע מעוד חמישים איש להיכנס ולהצטופף.

מה היה שם, שהיה שווה את כל המאמץ הזה? היתה שם רבקה מרים, והיה הרב דב זינגר, והיו מיכה שיטרית ודניאל זמיר. והם דיברו על רבי נחמן, ועל שמחה ועל לבבות נשברים. הם דיברו על מה שעושה שירה בלב ומכתיב שירה אל היד ומגרה שירה אל העין: הם דיברו על הגעגוע.

רבקה מרים: "הגעגוע הוא זה שיוצר את הכל בעולם. את כל הכיסופים, את הרצון להגיע למשהו, לצאת ממקומך אל מקום אחר. אפילו המילה געגוע מורכבת מפעמיים 'גע', והיא מבטאת את אי היכולת שלנו לגעת באמת- נוגעים ולא נוגעים. זה מה שיוצר את הפער, וכך גם את השאיפה להגיע ולגעת".

נחום פצ'ניק, מנחה הערב, מספר על הרב שג"ר. כדי לגעת בקהל היושב באולם, על כיפותיו וקסקטיו, צריך רק להזכיר את המילים "הרב שג"ר" כדי לחשמל. "הוא ניסה לספר מספר פעמים את סיפורו של הקבצן השביעי, כל פעם בפורים. וכל פעם השיכורים לא נתנו לו לספר, הפריעו וצעקו. והוא, בענוותנותו, ישב דומם מפניהם וויתר על ההזדמנות". נחום מבקש מהרב זינגר להשלים את החסר. "אולי אתה יודע מה סיפורו של הקבצן השביעי?". הרב דב זינגר מהנהן, אולם מתנה את דיבורו בניגון. רשות הניגון עוברת למיכה ודניאל.

אחר כך מיכה מספר על ההתקרבות שלו לעולם השמחה. "אני מבין בדיכאון", הוא פותח "עשיתי מזה קריירה מוזיקלית, וקיבלתי על כך כמה תקליטי זהב". אחר כך הוא מספר בכנות על רגעים של עצבות, ואיך- באופן לא מיסטי לחלוטין, הוא מדגיש- קיבל השראה לשיר "שמחות קטנות" מתכנית האירוח של יאיר לפיד בה צפה במקרה, ובה הופיעה ברוריה רבינוביץ', אמה של דסי רבינוביץ' שנפטרה ממחלת הסרטן. הוא מוסיף ומספר על הקשר שלו לברסלב, שהתחיל מקונטרס שמצא בחנות פלאפל, על הקנאה שלו באנשים ש'חצו את הנהר' ועל הרצון שלו להביא עוד אלף אנשים איתו.

לא אלאה אתכם בסיפורים. אסתפק בלצייר את אופי הערב במילה אחת: כנות. היתה שם כנות גדולה, ומספר אנשים מוכשרים שישבו על הבמה ונתנו את מה שהם. וזה היה כל כך הרבה וכל כך מגוון, שהקהל היושב על הרצפה לא הרגיש את הקושי ולקהל העומד לא כאבו הרגליים. למספר רגעים ארוכים היינו כולנו יחד בהקשבה עמוקה, ברצון להבין מהי השמחה וכיצד מגיעים אליה. רבקה מרים גילתה שהיא מקנאת בחדוות אוהדי הכדורגל, ומיכה שטרית הודה שדתיים נראים לו יותר שמחים. רבקה ניסתה לסתור את דבריו וסיפרה על הקפות שמחת תורה משמימות ומיכה מחה וגילה, אולי בבלי דעת, תובנה על כך שהחיפוש אחר דבר- כבר הוא משמח.

היתה כנות, אמרתי, היה יחד.

ואין טוב מאירוע כזה כדי לסמל את האהבה לשירה, זו המעודדת קשב, המבקשת לתהות אודות מהותם של הדברים היציבים ותקפותם של הדברים החולפים. יפה עשתה צורית יעיר, המפיקה החדשה של משיב הרוח, שכינסה אנשים מלאי קשב וענווים לבמה אחת, ושלחה אליהם משורר רגיש שישאל אותם את השאלות הנכונות.

גם אני הרגשתי מעט מתיקון הלב השבור.

 

~~~

הערב עליו כתבתי התקיים בצריף הנשיא לפני כשנה. הוא נועד לחנוך את "ליקוטי שירות"- קובץ שירה של 'משיב הרוח' בהשראת תורתו של ר'  נחמן מברסלב. מאז, הגיליון המדובר עוד לא יצא, וכבר התקרבנו מחדש לחג הפורים. אז הנה, לקראת החג ההפוך שמתקרב אלינו- טוב להיזכר.

 

מתנות

 

[בראשית ג', כ'-כא']

 

אַחֲרֵי הַכַּעַס הַגָּדוֹל

כֻּלָּם נָתְנוּ מַתָּנוֹת.

הָיָה אִישׁ אִתִּי וְהוּא נָתַן לִי יֶלֶד

מִתַּחַת הָעֵץ הָיִיתִי יוֹשֶׁבֶת

דְּבָרִים הָיוּ קוֹרִים בַּקַּרְקָעִית, הַמַּיִם

נֶאֶסְפוּ בַּעָרוּגוֹת הַגְּפַנִים.

וְהָיִיתִי בְּתוֹךְ הַמַּיִם, הָיִיתִי

אַחֶרֶת

א-להים הָיָה בָּא כֹּל עֶרֶב

וּמַפְשִׁיט אוֹתִי מִן הַכְּתוֹנֶת

וּמְכַסֶּה אוֹתִי בְּרַחֲמִים.

וְהָיִיתִי כְּמוֹ חוֹלָה, כֻּלָּם בִּזְהִירוּת

הוֹלְכִים,

וּמֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים

שָׁמַעְתִּי אֶת הָאִישׁ שֶׁלִּי

בּוֹכֶה.

 

אָז גַּם הִתְחִיל

הַכְּאֵב שֶׁבְּתוֹךְ הָרֶחֶם.

 

 

(פורסם בגיליון האחרון של כתב העת 'מבוע', קיץ תשס"ט)

 

 

על החיים ועל המוות

הכתבה המצורפת פורסמה בגיליון סוף השבוע של מוסף 'שבת' בעיתון מקור ראשון. עורך המוסף החליט כי חלקים ממנה אישיים מדי ואינם מתאימים לפירסום בעיתון ועל כן 'חתך' אותם מן הכתבה. בעיניי, מתחוללת פה דרמה גדולה סביב מחלתו של הרב פרומן. דרמה שהוא שותף לה, מרוחק ממנה ומתייחס אליה בדרכו הייחודית. כחברה וככלי תקשורת מעמיק ומכבד, אני חושב שעלינו לעשות את תפקידנו ולקרב אל ההתחוללות את קהל חסידיו ומוקיריו של הרב, שלא מוצא את הדרכים להיות עמו בתקופה הזו.

בעיני, הבלוג הזה עדיין מהווה מקום אינטימי למדי ומאפשר פירסום שאיננו בעל אותו תוקף עיתונאי. אשמח לשמוע את דעתכם, האם אתם מוצאים את שיקול דעתו של העורך נכון, או שמא היה ראוי לפרסם את הכתבה כלשונה.

~~~

נדמה שכל המילים כבר נאמרו על העלאתה של ההצגה 'חברון' בתקוע. על החוצפה, על התעוזה ועל אי האפשרות שבדבר. אני רציתי לכתוב על איש אחד שסביבו מחול הרוחות הזה סובב והולך, איש מלא אהבה, צחוק ושובבות שחרב של מיתה מרחפת מעל ראשו.

1.

למי שפיספס, 'חברון' הוא מחזה שכתב תמיר גרינברג, ראש המחלקה לאדריכלות בבית הספר 'שנקר'. גרינברג הוציא בעבר שני ספרי שירה עליהם זכה בפרסי ראש הממשלה, וגם כתב מחזה נוסף בשם 'מזמור לדוד'. 'חברון', על פי ההגדרה השמאלנית, הוא 'דרמה פוליטית לירית שעוסקת בקונפליקט הישראלי-פלשתיני ובגיבורים הלכודים בתוכו'. על פי ההגדרה הימנית הוא 'מחזה אנטישמי, שבא להציג את הצד הישראלי ככובש אכזרי ואת הצד הפלשתיני כקרבן קדוש ומעונה'.

הסיפור, בקצרה, הוא על סכסוך דמים בין משפחתו של המושל הצבאי היהודי של העיר, לבין משפחתו של ראש העיר הערבי לשעבר. בניהם של שתי משפחות נהרגים ב'נקמות דם', האמהות מסרבות לקבור את הבנים, ואמא אדמה כועסת ופולטת את הגופות מתוכה. בסוף המחזה משתלט על העיר להק עכברושים, שמסמל את הריקבון ואת אי האפשרות לפתור את הסכסוך הנורא.

2.

בעת שעלתה, יצרה ההצגה רעש תקשורתי צפוי למדי, מצד גורמי ימין שהתנגדו להצגתם של חיילי צה"ל ככובשים אכזריים, ומצד אבירי חופש הביטוי השמאלנים. עד כאן הכל גלוי, צפוי וידוע.

לפני כארבעה חודשים קרתה עוד תקרית פוליטית, שרק מוכיחה כי הפוליטיקה יכולה גם לסובב את גלגלי הפואטיקה. 'מכתב השחקנים' בו הם מודיעים כי הם מסרבים להופיע בהיכל התרבות באריאל, נחתם, נשלח ועורר סערה גדולה.

המכתב הזה הצית את הרב מנחם פרומן לפעולה. הוא לקח את המחזה של גרינברג, הוסיף לו קטעים מספר הזוהר ומספר תהלים, ושלח בקשה למחזאי להעלות את ההצגה מחדש- הפעם ביהודה ושומרון. לכאורה, רעיון תלוש מהמציאות. אם שחקני הבימה והקאמרי שמעלים את ההצגה מסרבים להופיע באריאל- מדוע שיסכימו לעשות זאת בתקוע, ואם תושבי יהודה ושומרון מתנגדים להעלאת ההצגה בתל אביב, מדוע שיסכימו להביא אותה אל ביתם?

אבל מגבלות אנושיות פעוטות מסוג זה כנראה שאינן מרתיעות את הרב פרומן. הוא לקח שני במאים, נעם בלויגרונד ובנצי פבר, הרכיב צוות של שחקנים דתיים, והזמין אל המאורע את האישים שמזוהים יותר מכל עם תכניו המקוריים של המחזה- המחזאי תמיר גרינברג, הבמאי עודד קוטלר והשחקן אלון דהאן, שגם לקח חלק בקטעי הקראה. הם באו. אינני יודע אם נאמר להם שבינתיים, לקה הרב פרומן במחלה ממאירה, שמטילה צל על חייו. מתלמידיו ומבני משפחתו נשמעת האמירה "צריך להתפלל", מה שאומר שהמצב חמור במיוחד.

3.

ערב יום רביעי בתקוע. הקהל מרוגש, לא ברור אם מעוצמת המאורע או מהחיכוך עם הסלבריטאים. בספסל לפני בחור חבוש כיפה אומר לחברו: "למה אנחנו צריכים לקבל אישור מהם, שאנחנו 'תרבותיים', שאנחנו ראויים לצפות בהצגות שלהם?". חברו עונה: "תחשוב מה זה בשבילם, לחצות את המחסומים האידיאולוגיים ולהגיע לכאן. תחשוב שהם אומרים לעצמם את אותו דבר: 'למה אנחנו צריכים לבוא אל המתנחלים ולהסביר להם את הדעות שלנו?'. ככה זה. אנחנו כבר לא בגלות". הרב פרומן אומר כמה מילים. לפתע מן הקהל איש צועק: "הרב מנחם, אל תערבב קודש וחול, אל תערבב בין התורה לתיאטרון!" המצלמות מסתובבות אל האיש. הוא גם זורק עגבניות. אחר כך מתברר שזו סצנה מוזמנת, שהרב פרומן רצה לעשות קצת צחוק ואולי גם לומר שהחיים שלנו גם הם הצגה.

החושך יורד ואור עולה על הבמה. מתוך ההצגה המקורית מועלות תמונות שעוסקות ביחסן של האמהות אל השכול, בפער בין אמונתם של האבות על כך כי הבנים לא מתו לשווא אלא לשם איזו מטרה נעלה, לבין כאבן העמוק של האמהות על ילדיהן. מוצגת יפה גם בדידותו הנוראה של החייל שנשכח במחסום והוא זועק אל תוך מכשיר הקשר: "לשם מה היתה כל הטרחה, עבור? אני עייף, אני מוכרח לנוח, עבור. שבעים וארבעה ימים עברו ולא הוחלפתי, אני טוראי שמואלי, טוראי פשוט ונטול שיקול דעת, עבור". ומעל מרחף קולו של ספר הזוהר שקורא: חברון היא הנשמה שמחברת את הנשמה ואת הגוף. ודבריו של ר' נחמן שאם אדם נופל לספקות אזי זה מאחר שהוא רחוק מכבודו יתברך, וזה עיקר תיקונו ועלייתו שישאל 'איה מקום כבודו'.

"החלק הפוליטי בהצגה היה לגמרי שולי", מעיד בפני במאי ההצגה השניה, נעם בלויגרונד. הוא ושותפו לבימוי בנצי פבר בחרו דווקא את הסצנות הא-פוליטיות, שעוסקות ביחסי אדם- א-להים ואדם-אדמה, וסביבן בנו את המחזה המחודש.

4.

לאחר ההצגה, כדרכם של דתיים, פאנל. על הבמה: תמיר גרינברג, עודד קוטלר, רוני ניניו, הרב מנחם פרומן, אליעז כהן, שאול גולדשטיין ושרה מורלי.

אליעז, משורר גוש עציוני וממארגני האירוע, פותח: "השיח הערב הוא לא שיח פוליטי, הוא שיח רוחני, הוא שיח של יוצרים, אנשי אמנות, אנשי תיאטרון. שיח מוסרי, שיח אחים". אני רואה איך פיל גדול ולבן הולך ומתמקם במרכז הבמה. פוסע צעד אחר צעד בכבדות, מתרווח. המשתתפים נעים סביבו במגושמות, משתדלים שלא ידרוך עליהם ויקלקל את חליפות החג.

"התיאטרון מאפשר להביא את הנפש הצופה לרגע של זיכוך", אומר קוטלר. "הטרנספורמציה החלקית הזו שעושה השחקן, כשהוא מקבל על עצמו את עולה של דמות אחרת- יש בה כבר ניסיון לחיות בצוותא. במחזה אומרת רניה, האם הערבייה: אני רוצה לחיות חיי יום יום פשוטים. זו משאלה פשוטה מאוד וכל כך מסובכת להשגה. התיאטרון מנסה להביא מזור ולפקוח את עינינו, לראות את הדברים נכחה". הפיל הפוליטי שנוכח בחדר, מניף את חדקו אל על ומריע.

5.

אמרו לי שכשסיפרו לרב מנחם על כך שיזמו ערב לימוד ושיחה לרפואתו, הוא היה מרוצה מאוד. "יש שני דברים שצריך לעשות כשמתרגשת על האדם צרה", אמר. "האחד הוא לבכות, והשני לחזור בתשובה. אשתי בוכה ואתם חוזרים בתשובה- אז אני יכול לנוח".

6.

יעקב אחימאיר מושך בזנבו של הפיל. "מדוע חלק מהיושבים על הבמה חתמו על מכתב המחרים את אריאל, ואילו כעת מופיעים בתקוע? מה ההבדל הגדול?" בועת השלווה מתנפצת. כל אחד משיב את תשובותיו, אולם אין זה חשוב. השאלה חייבת היתה להישאל. כעת אפשר לנוח.

7.

הרב מנחם מדבר. הקהל דומם, אולם צועק בחוסר קול. אני מרגיש את הכיסוף הגדול להידבק באיש הזה, שהוא מעל לאפשרי, שהוא מחוץ לעולם וגם ליבו. "אין לי מילים לדבר", הוא אומר, "אבל מה שיהיה יהיה, על החיים ועל המוות". הוא חוזר על המשפט. "על החיים ועל המוות".

והוא ממשיך. "כל שנות חיי אני מרגיש שמדיום התיאטרון הוא פסגת היצירה האנושית ומיצוי של הקיום. הוא נמצא על הגבול שבין החיים למוות. אותו שחקן שיש לו חיים בנאליים משלו פתאום חווה את האפשרות לחיות חיים אחרים לגמרי. במקום להיות מישהו שגר ב'שיכון בבלי' בתל אביב, למשך שעתיים הוא נעשה המלט, או המלך ליר. זה יכול ליצור את הניכור של האדם מול חייו, את ההזרה שלהם. המשחק מאפשר לאדם לראות את חייו לא כמשהו מוחלט. אני לא נמצא בתוך חיי, אלא בתוך חופש. נמצא בתוך חופש.

הגמרא משיאה עצות לגבי יצר הרע 'אם פגע בך מנוול זה'. בענייננו, היצר הרע הוא האגו, הצמידות שלך לעצמך וחוסר היכולת להשתחרר. הגמרא אומרת: קודם כל למד תורה- משכהו לבית המדרש. התורה באה מא-להים ויכולה לתת לך הסתכלות יחסית על חייך.

אם זה לא עוזר, העצה הנוספת היא לקרוא קריאת שמע. אדם אומר בקריאת שמע, שמלאה אסוציאציות למיתתו של ר' עקיבא, 'אני זה לא הכל, אני מזדכך מעל עצמי'. במקום להגיד 'יש א-להים' אפשר גם לצעוק 'איפה א-להים?', איה מקום כבודו?. זה יכול לשחרר אותך.

אם גם זה לא עוזר, באה העצה השלישית- יזכיר לו יום המיתה". הרב חוזר ומדגיש: "יזכיר לו יום המיתה. אדם בורח מזה, מתחמק מזה. ב'מזמור שיר חנוכת הבית' נכלל גם הפסוק 'ואני אמרתי בשלווי בל אמוט לעולם'. באה המחלה ומזכירה לי שזה לא בדיוק…

לגביי, תיאטרון נמצא ברמה השלישית הזו. הוא נמצא בהוויה של 'יזכיר לו יום המיתה'. אדם שחי את העניין התיאטרלי ורואה איך נולדת דמות, מחזיקה מעמד שעה וחצי ונעלמת- הדמות הזו היא בשבילו העצה החזקה ביותר. התיאטרון מזכך את החיים".

8.

זה היה אירוע בלתי אפשרי. קוטלר בעצמו, שתמך במכתב האמנים ומזדהה עם המסרים של 'חברון' אמר כי לא יעשה זאת שוב. "אני פה רק משום שהרב פרומן ביקש", הצהיר. להיות בתוך האירוע היה כמו להיות בעולם שקיים ואיננו קיים בו זמנית, עולם שבו הפוליטיקה נמצאת ונוכחת, אולם היא לא החלק החשוב. עולם שבו הרוחני הרבה יותר מטריד מהארצי, אך אי אפשר לגעת בו, וכשפונים אל המושג והפוליטי- הכל נהרס. לערב אחד הייתי בתוך עולמו של הרב מנחם פרומן.

רגע הפתאום

 

"בלב המיטה, אמר החוקר, יש אבן.

גם בלב הסדין ובלב הציפה.

(…)

בלב הקליפה

אמר החוקר, יש אבן

ובלב הפרי. והגרעין. והענף.

בלב הכנף

אמר החוקר, יש אבן.

ובלב המקור.

ובלב האבן, אמר החוקר

יש חור."

 

(רבקה מרים)

 

בשבוע שעבר היה ערב בבית אביחי, והוא הוקדש למיסטיקה בשירה הישראלית. שירה היא אבן, אולי, בכובדה, בחתירה שלה להיות חלק מן העולם. והמיסטיות שואפת אל האינסוף. היא העדר הדברים הגשמיים וכל מה שלא כאן. המיסטיקה היא חור בלב העולם.

וכמו אחר האבנים של רבי עקיבא, אבנים עם חור שסודן נחשף, ביקשה חמוטל בר יוסף, חוקרת ומשוררת, אחר הסוד שבשירה  המיסטית.

לשם כך כינסה, בחכמה רבה, ארבעה משוררים: רבקה מרים, יוסף עוזר, בנימין שבילי וישראל אלירז. ארבעתם- ובעצם חמישתם- משוררים עמוסי פרי, כבדי ענפים, ידועים בעירם. לכולם דבר מה לומר על השירה, על המיסטיקה ועל הקשרים ביניהם.

 

מהי מיסטיקה?

בפתחו של הערב, עמד בפני המשתתפים אתגר ההגדרה. חמוטל טענה כי עיקר המיסטיקה היא הדבקות. מצב בו אדם מייחל, או אפילו מגיע, לתחושת אחדות אינטימית ולוהטת עם- א-להים, הוויה של קדושה או מהות טרנסצנדנטית. גרשום שלום, היא מזכירה, במאמר משנות ה-60, טוען כי החסידות היא ההופעה האחרונה של המיסטיקה. המשוררים שהוא רואה לפניו הם זך, עמיחי ופגיס, והסופרים יהושע, אפלפלד ועוז. בכתביהם אין דבקות מיסטית- על אף כי הבורא והמצווה נוכח גם נוכח- ואולי בשל כך אין הוא רואה עתיד לתפיסות מיסטיות. חמוטל מוסיפה לצייר את החוויה המיסטית: היא קשה ולא נעימה, אין בה הרכות של החוויה הדתית. היא מטלטלת, כמו חזון הנביאים, היא דורשת את כל כולך. וכיצד הדבר בא לידי ביטוי בשירה?

ויש הטוענים שכלל אי אפשר לכתוב זאת במילים. אם כן, במה אנו עוסקים? לא במופשט, לא בנעדר כל הגדרה. חמוטל, בדרכה שובת הלב, כמו מרחפת בין אורחיה ומבקשת מהם לספר על כתיבתם, שבעיניה יש בה הרבה מן הסוד, ואולי דרכם לגלות דבר מה על  השירה המיסטית.

 

"המיסטיקה היא דבר אינטואיטיבי", פותח בנימין שבילי במתקפה על גרשום שלום. "היא לא קשורה במהלך היסטורי, שאותו מבקשים החוקרים, אלא בנפש האדם. לכן, תמיד תהיה שירה ותמיד תהיה מיסטיקה". שבילי מספר על ההשפעות הדתיות הפועלות עליו. אלו, במפתיע- או שלא במפתיע, למי שמכיר את שירתו-  סוּפיוֹת. הוא ממשיל את המשוררים לטיפות גשם התלויות באוויר. "בעודנו באוויר- כל אחד לעצמו, אולם בסופו של תהליך, כולנו נאספים אל הים". "ומהו הים?", שואלת אותו חמוטל. "הים הוא האחד", הוא עונה ועיניו בורקות.

 

המלאך הדובר בי

אחריו פוצחת רבקה מרים. פוצחת, אני אומר, ולא מדברת או משמיעה, כי דבריה עדינים כמו תווי מנגינה. היא כמו רועדת מלחץ מבטי הקהל, אך לעומת מראהָ השביר, דבריה חזקים ומלאי גאות. "כל מעשה של אמנות נובע מחללים פנימיים", היא אומרת, "בכל יצירה יש סוד. אך ההבדל בין יצירה מיסטית לשאינה כזו, היא הטביעה בתוך מעשה האמנות. המשורר מצייר תמונה, וכשהוא מסיים הוא מתבונן בה. המיסטיקן- נבלע בתוך הציור שהוא עצמו צייר." היא מצטטת את הפסוקים מספר זכריה המספרים על "המלאך הדובר בי", דיבור שמגיע "מריאליה אחרת". היא מזכירה את הקלות בה אדם יכול לרמות את עצמו, כשמדובר בעניינים רוחניים. "מהו המפתח לכתיבה אמיתית?", שואלת חמוטל, ורבקה, בלי היסוס, עונה: "יצירה מתוך הריאליה שלך" ובקריצה לשבילי היא מוסיפה "לפני שאתה נבלע בים הגדול, חשוב שתהיה לגמרי בתוך הטיפה שלך. לפני ההתאיינות- צריך להתיישש".

יוסף עוזר הוא כמו מעולם אחר. מנהל תלמוד תורה חרדי שכותב ספרי שירה רומנטיים ויותר מכך. אב לשבעה ילדים המקונן על ילדים ערבים- זהו איש שאינו נכנס לשום הגדרה. הוא מקריא קטעים מן הזוהר, מכתבי יוסף טרומפלדור ומהגיגי מחשבותיו. המיסטיקה כמו מתגשמת בו, בחשמל שמעיף את מחשבותיו בכיוונים שונים. "לא עברתי חוויה מיסטית או ריגוש דתי", הוא אומר, ואני מתקשה להאמין לו. הוא שכתב את המילים: "רָאֹה רָאִיתִי אֲנִי אֵיךְ הוּא, הַמֶּלַח, הֵעִיר אֶת הָאָרֶץ לָתֵת מִדְּבָשׁ וְחָלָב/ שָׁם, בָּעֵמֶק, לְמַרְגְלוֹת צִיוּן שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא, שָׁם בְּשָׁקֵם יָדַיו אֶת הֶעָפָר/ שָׁם תִּרְאֶה אֶת הָרֵי יִשְׂרָאֵל נוֹתְנֵי קְצוֹת עָנָף, נוֹשְׂאֵי פְּרִי, בַּשָׁעָה הַקְדוֹשָׁה שֶׁבָּהּ הוּא/ מְדַּיֵק בְּמַחְרַשְׁתוֹ" אומר בפה מלא כי לא עבר "ריגוש דתי". לא אתעקש איתו. אני מעדיף להאמין לדבריו, אך גם לתנועות ראשו, לברק בעיניו ולכמעט-דמעות הנוצצות בהן עת הוא מדבר על תלמידיו. יכתוב לו שירה מיסטית, ולא יחווה.

 

סופר את רבי נחמן?

ישראל אלירז, המבוגר שבין הנוכחים, הוא גם בעל האמירות הבהירות ביותר. הוא מדבר בניגון ומייצר "מהלכים" על מנת להוכיח את דבריו. כמכנה משותף לשירה ומיסטיקה הוא מביא את דברי רוּמי, המשורר הסוּפי, על עצירת ההיגיון מחוץ לגבולות השירה. אבל לפי אלירז, חווית המשורר וחווית המיסטיקן אינן יכולות לדור בכפיפה אחת. "מי שרוצה לעבור חוויה אקסטטית-דתית", הוא אומר בניגון הישיבתי המדובר, "שיישב בחדר. כשמופיעים על במה- זו אמנות, וכבר אין לה דבר עם החוויה המיסטית." בעיניו, גרשום שלום וקביעתו על "מות המיסטיקה", צדקו במובן מסויים. הבעל שם טוב יכול היה להיות מיסטיקן וגם להציג את תורותיו, אולם היום אין מי שמסוגל לשאת את שניהם- המיסטיקה והאמנות- יחד. באותה מידה, בעיניו, אפשר לקרוא לרבי נחמן מברסלב "סופר" בגלל סיפורי המעשיות שנכתבו מפיו. "השימוש במילה "סופר" מוציאה אותו מגדר מיסטיקן והופכת אותו לאמן. זה חטא לאמת, והמעטה בערכו", אומר אלירז. כשהוא נשאל מה בכל זאת נשאר מן המיסטיות בתוככי השירה האמירה שלו נכונה כל כך, ועם זאת אני מתפלא שלא חשבתי על כך קודם. "רגע הפתאום", הוא אומר, "הרגע שלפני הכתיבה. אז הכל מתהווה מן האינסוף ונוצק לתוך הרף עין פתאומי, שברגע שאתה כותב אותו- זו כבר אומנות. אבל רגע לפני, רגע ההתהווה- זהו רגע מיסטי".

בסוף הערב, גם חמוטל בר יוסף מודה שהמפגש הצליח לבלבל את מוחלטות הידיעה שהיתה לה קודם אודות שירה ומיסטיקה, למרות שכבר כתבה מספר מחקרים בנושא. מה שברור מעבר לכל ספק הוא שעדיין ישנם מספר משוררים שהקסם המיסטי מרחף מעל שירתם, נוגע ולא נוגע, והמפגש עמם מותיר סימני קסם על הנפש.

 

(פורסם באתר כיפה, אוגוסט 2009)

 

עכבות

 

אלהים חלם חלום.

בחלומו מטייל הוא לאורך החוף, והאדם עמו.

בפאתי רקיע הבזיקו לנגד עיניהם מאורעות ימי האדם, ובצמוד לכל מאורע הבחינו בשני זוגות עקבות. זוג אחד היה שייך לאלהים, ואילו הזוג השני- לאדם.

כאשר התמונות האחרונות בדברי ימי האנושות הבזיקו מול עיניהם, פנו במבט לאחור להתבונן בעקבות שבחול. האלהים הבחין שפעמים רבות במהלך חיי האדם, נראה בחול רק זוג עקבות אחד.

הוא גם הבחין, שאותן התקופות היו התקופות העצובות ביותר בחיי האדם.

הדבר הציק לו. הוא שאל את האדם אודות כך:

"אדם שלי, בני אהובי. הלא הבטחתני שאתי תלך ובי תחזיק כל ימי חייך, וברית כרתי עמך לבל תטשני, אולם הבחנתי שבתקופותיך המצערות והמיוסרות ביותר, עזבת אותי והלכת לבדך בדרך. מדוע דווקא כשהיית צריך להתאמץ ולדבוק בי, נטשתני ועזבתני?"

והאדם השיב לאלהים:

"אלהי. אני אוהבך, ולעולם לא אנטשך. במשך אותן תקופות של נסיון וסבל בחיי, כשהבחנת בזוג עקבות אחד, היה זה משום שנשאתי אותך על גבי."

 

(מתוך 'דברים מצד עצמם', ערב שירה ופרוזה שנערך בשנת 2003)

מרחקים

 

אֶל מִי אַתְּ עוֹרֶגֶת, נַפְשִׁי

בַּלֵּילוֹת הַפְּצוּעִים שֶׁל הַקַּיִץ.

נַפְשִׁי נַעֲרָה פּוֹתָה

הַכּוֹכָבִים לָהּ כְּאַבִּירִים עַל סוּס

נַפְשָׁהּ יוֹצֵאת אֲלֵיהֶם

וְקוֹרֵאת —

 

נַפְשִׁי מְסוֹרֶגֶת אֲהָבוֹת

וְכוֹזֶבֶת מֶרְחַקִּים.

מַה לָּךְ נַפְשִׁי, תִּדְּמִי בַּלַּיְלָה

פָּנַיִך מְכֻנָּסִים בָּאָרִיג וְאַתְּ בּוֹכָה.

מַה לָּךְ נַפְשִׁי מְכֻוֶּצֶת בְּפִינָּתֵךְ

לִבֵּךְ מוּשַׁט לֶאֱחֹז תִּינוֹק בְּכַפּוֹתַיִךְ.

 

עוֹלָם יָשֵׁן, נַפְשִׁי, עוֹלָם אֵינוֹ שׁוֹמֵעַ

וְלוּ הָיָה אָדָם יוֹדֵעַ

לְאָן הָיוּ בָּאוֹת יְכוֹלוֹתַיו.

אֵין מִי שֶׁמְּסֻגָּל לְחַבֵּק אֶת יְאוּשָׁיו.

 

הוֹלְכִים הָאֳפָקִים וְרוֹחֲקִים עִם צְעָדַיִךְ.

 

(פרסום ראשון)

 

בית בתוך אין בית

 

ספר שירים חדש של סיוון הר שפי, "תהלים ליום רעש", רואה אור. ספרהּ הקודם, "גלות הלוויתן", זכה בפרס שרת החינוך, ושיריה זיכו אותה בפרס מטעם האוניברסיטה העברית ופרס אקו"ם. אבל מעבר לפרסים ולכיבודים, ספר השירים החדש של הר שפי פשוט נוגע.

 

תֵּל שֶׁאִבַּדְתִּי בּוֹ אֶת הַמַּפְתֵּחַ לְבֵיתִי

נִשְׁאָר בַּזִּכָּרוֹן נְקֻדַּת מִפְנֶה,

נְבוֹ שָׁפוּף אֶל פְּנֵי בָּתִּים שֶׁיִּקָּטְפוּ,

כָּתֵף מְשׁוּכָה בִּמְרִי

וּבְרַעַד.

("תל שרחן", עמ' 77)

 

הר שפי כותבת ספר שלם על אובדנו של בית. בצל ההתנתקות הקשה מגוש קטיף החלה את כתיבתה, והיא בחודשי הריון ראשונים. לא הרחק לאחר שהחלה את מסע ההולדה, נכנסה לשמירת הריון שחייבה אותה לשכב במיטה במשך חודשים שלמים. היא לא התלוננה. אהבה לקרוא ולכתוב, שהם, פחות או יותר, שני הדברים היחידים שאפשר לעשות בשכיבה.

השירים אותם מציגה סיוון הולכים ושבים בין יחסה לא-להים, לירושלים, לבית ולאהובים עליה. ספרה מחולק לארבעה שערים, כשהראשון מכוון לשירים על זוגיות, השני על הקשר עם א-לוהיה, השלישי על ירושלים ובית המקדש, וגם על הבית האישי שלה, והרביעי הוא מחזור שירים קשה, חשוף ועצוב על הפרידה מגוש קטיף.

 

בין המיצרים לבית

אנו נפגשים בצהרי יום ראשון בבית קפה קטן בירושלים. סיוון בעלת מראה רוחני. מעט מרחפת, מעט מדלגת בין עולמות. המבט בעיניה מהורהר וקולה שקט ונראה כמהוסס. כמשוררת, היא בוררת מילים. אני מבקש לפתוח את הראיון בשאלה המתבקשת מכל, על הקשר החזק שהיא מפגינה לגוש העקור.

"הייתי שם רק פעם אחת", מספרת סיוון, כמעט בלחש, "בי"ז בתמוז, שלושה שבועות לפני הפינוי, נסענו לתל שרחן שצופה אל הגוש. היה שם מפגש דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים, שבאו להתפלל יחד. אבישר אישי נכנס לאחר המפגש לגוש קטיף, לשירת הים, ופונה עם תושביה, ואני חזרתי לבית הורי משום שאיבדתי שם את המפתח. הרגשתי שזה סמל, שגם הבית שלי מעט הלך לי לאיבוד. יש קשר מוזר בין הספר לבין ימי בין המצרים. את ההודעה על צאתו קיבלתי מההוצאה לאור בי' בטבת, והוא יצא לחנויות בפועל בי"ז בתמוז. אבל אולי זה לא מוזר, השירה מאפשרת לצאת מהמרחב האישי, ובלב הרגשתי לגמרי שם".

לא מפחיד לכתוב כל הזמן על בית מתפורר? את בודקת את גבולות הבית, מתי הוא מתחיל לקרוס, מתי עמודיו כבר לא עומדים בלחץ, במשפטים כמו "בַּמָּקוֹם בּוֹ הִתְפַּלַּלְתִּי וּתְהֵא מִטָּתִי שְׁלֵמָה לְפָנֶיךָ/ הַסֶּדֶק מִתְרַחֵב"?

"מעבר לקיום הפרטי שלי, ברמת הקהילה, העם והעולם, יש סיפור מסגרת של 'אין בית'. אולי משום שכל עוד אין בית ל'מקום', הוא הקב"ה- אין לעולם מקום לנוח בו. זו הוויה שיש בה שבר, תהומות, כאוס ובלבול. מצד שני, כשאני חושבת על סבי וסבתי שלא זכו להיות בארץ ישראל- הם היו אומרים שיש לי בית. אבל אני חושבת: בתוך הבית הזה מה קורה? אין בית.

יכול להיות שיש בית אבל אין ביתיות?

"אני חוקרת את שירת אצ"ג, ומגלה שהיתה חשובה לו הפיזיות של הבית. יש היום קריאה שבית המקדש השלישי יהיה בית מקדש וירטואלי, מקום מאוד מופשט ורוחני. אבל זה לא כך- יש משהו בפיזיות של הבית שהוא מאוד חשוב. הביתיות היא התוכן שממלא אותו".

 

 

להיות אשה משוררת

לֶאֱהֹב לְךָ בְּכָל חַדְרֵי הַבַּיִת

בְּכָל הַזְּמַנִּים, גַּם בְּעֵת הַמָּצוֹר

גַּם כְּשֶׁהָאֵשׁ אוֹחֶזֶת בְּקַצְוֵי הַחוֹמוֹת

וּכְשֶׁנּוֹפְלוֹת

 

לְהַשְׁאִיר פַּכִּים קְטַנִּים בַּחֲדָרִים

בָּהֶם אָהַבְנוּ

(חנוכת הבית, עמ' 14)

 

הר שפי נושאת עליה שלושה כתרים, שכל אחד מהן כבד מן השני. היא משוררת, היא אשה משוררת, וגם אשתו של משורר, אבישר הר שפי, שספרו, "סוסי אש", ראה אור לפני שש שנים.

"מהכיוון הנשי אני יכולה לומר שאני עושה משהו שהיה קשה מאוד לעשות לפני דור או שניים. יש הרבה משוררות, ולאן שלא תסתכל הסיפורים הנשיים עצובים מאוד. רובן עריריות ועקרות, שלא השאירו חיים אחריהן, ואילו אני אם לשלוש", וכאן היא מונה את שמותיהן, ולהן שמות בנות-משוררים: תהל-אהבה, בת עין-רבקה ונהרי-תמה. "גם מעולם הוראת הכתיבה אני רואה כוחות נשיים גדולים שעומדים לפרוץ". בנוגע לזוגיות עם אבישר היא מפתיעה ואומרת שדווקא הקשר הוא זה שהביא את היצירה. "המפגש עם אבישר הוא שנתן את התנופה לשירה שלי, אחרת לא היה בי כל כך הדחף. קיבלתי ממנו התבוננות אחרת". היא עדיין מודה שבבית שבו שני ההורים משוררים, יש סדרי עדיפויות אחרים.

השירה מחלחלת אל החיים באיזשהו מובן?

"השירה, בעיני, היא פריזמה לקלוט את החיים, לקבל אותם ולעכל אותם. בגיל חמש קיבלתי מחברת ריקה וכתבתי טורים של התבוננות במציאות. אני רואה את זה גם אצל הילדות שלי, שהסיפורים שאני מקריאה להם עוברים לשפה שלהן. כשהילדה שלי אומרת "לא נאה לי ולא יאה לי", אני מזהה את לאה גולדברג בין השורות. דרך המילים היא מקבלת כלים להכיל את העולם הזה. זו הצורה שבה השירה מחלחלת למציאות".

 

 

פנים אל פנים עם הרב שג"ר

מַבָּטְךָ

מְיַלֵּד אֶת הָאֶבֶן

מִן הַמִּלָּה

 

מְחַלֵּץ אוֹתָהּ

מִטֶּרָסוֹת שֶׁל הַקַּיָּמִים-לְמַעֲנִי.

 

(…)

גִּלְגּוּלֶיהָ הַדּוֹמְמִים בְּכַף מַבָּטְךָ

אַל תַּסְתֵּר.

("לידה", עמ' 70)

 

בין השאר, מספרת סיוון, הספר הוא פרי לימוד משותף עם חברתה קרני אלדד, בבית המדרש לנשים "עורי", שהר שפי היתה ממקימיו. בראש בית המדרש עמד הרב שג"ר, שמעון גרשון רוזנברג, הוגה דעות פתוח ופורה, שאבישר, אישהּ של סיוון, הוא מתלמידיו המובהקים. הרב, שנפטר בשנת תשס"ז, הותיר על המשוררת את חותמו במפגשים ובשיעורים ששמעה, והיא בחרה להקדיש גם לו את הספר, לצד קרוביה הנפטרים.

"את ההיכרות עם הרב התחלתי דרך אבישר. בשלב מסוים, כשנפתחתי לעולם הלימוד היה לי דחף ללמוד בעצמי, ולאחר מכן פתחנו את 'עורי', בצירוף הרבנים שג"ר ודרייפוס. שם, בפעם הראשונה, נתקלתי בחלל הפנוי, ובמובן מסוים נולדתי שם. נשמתי ירדה לתוך הגוף וצעקה 'וי'. חוויתי כאב, שאי אפשר לומר עליו שהוא 'כאב הדעת', כי הוא יותר מזה, הוא כולי יותר. הכאב היה עבורי חבלי לידה לצמוח מתוכם. כאב שאני מוכנה לקבל עלי, כי הוא קיים.

היום, מה שנשאר לי מהרב הוא הרבה אור וכתמים מופשטים של צבע. מאור הפנים שלו, רעיונות גדולים שאני מרגישה שנרשמו בי ואינני יכולה ללמד. אחרי הפטירה, משהו בנשמה השתחרר, ואני מרגישה שיש הד של דבריו. מאות אנשים מגיעים לשמוע שיעורים על המאמרים שהשאיר".

אם אני מחפש את הרב שג"ר בספר שירייך, איפה אני מוצא?

"הרב שג"ר דיבר הרבה על ראיית האדם 'פנים אל פנים'. בשיר 'לידה' אני מרגישה את ההשתקפות שלו. כשאני קוראת 'לילד את האבן מהמילה' אני נזכרת שהוא לא נתן למילים להיות סתם ובחר מילים מאוד מכוונות. גם בשורה על 'הטרסות של הקיימים למעני' אני מרגישה אותו, שהיתה בו הרגישות אל הזולת, שימת הלב אל הנשמה, שלא יהיו אנשים שקיימים למעני. גם בשיר 'שאינה תלויה בדבר' אני כותבת: 'לָמַדְתִּי לְהַחֲרִישׁ–/ לְהַרְפּוֹת כְּמוֹ חֶרֶס/ שׁוֹמֵט עַצְמוֹ לַקַּרְקַע בְּאַחַת–/ לִהְיוֹת לְעָפָר', וזה עוד חלק חשוב בתורתו: הצורך להרפות, לקבל. היתה בו ענווה וקבלת המציאות כפי שהיא. הוא קרא לזה 'ככות'."

 

תאבת שיר

וְאַטְעִים בִּתְפִלָּה מִלִּים מְתוּקוֹת

שֶׁעוֹד לֹא נִגַּנְתִּי בְּאָזְנֶיךָ:

מְשֻׁגַּעַת עָלֶיךָ

וְאַתָּה, מְנֻמָּס וּמְבֹהָל

תִּצָּמֵד בְּגַבְּךָ אֶל הַכֹּתֶל

תְּמוֹלֵל נְבוֹכוֹת אֶת פִּתְקֵי הַתְּפִלָּה

שֶׁהִטְמַנְתִּי לְךָ בַּיָּמִים הַשְּׁפוּיִים.

('פורים שפיל', עמ' 36)

 

 

אני בטוח שמי מקוראייך שהוא שמרן יותר, יובך מהאינטימיות שאת מפגינה בשירים. יש פה דיבור מאוד אינטימי, רומנטי, אפילו ארוטי, עם ריבונו של עולם, והוא ממש על פני השטח.

סיוון מצטחקת בשקט, מעט מובכת בעצמה. "יש לי שתי חוויות. אחת, כשאני במצב צבירה רוחני שתוהה מה מקומו של הגוף. שניה, מצב הפוך, בו תחושות של גוף מאותתות אל הנשמה. יוצא, שהעולם הזה מאוד זקוק לחיבור, ובעיני דרך היהדות היא דרך של חיבורים.

ברמת ההבנה השכלית והדעת, אם הקיום שלנו היה רק נשמה ורוח- אז מה אנחנו עושים פה, למה באנו לכאן? כלומר, הגוף חשוב. שאלו פעם את האדמו"ר מרוז'ין: 'איך עוברים את העולם הזה?', והוא ענה: 'אמשול לכם משל. שני אנשים רצו לעבור את הנהר, שאין דרך לעבור אותו מלבד חבל דק שנמתח מעליו. הלך הראשון על החבל, צעד אט אט- עד שעבר. צעק לו חברו מן הגדה השניה: איך עשית את זה? ענה הראשון: אינני יודע, אך דבר אחד אומר לך- כשעצמי נטה לצד אחד- הטיתי לצד האחר, וכשנטה עצמי לצד האחר- חזרתי להטות לצד האחד'. כלומר, יש כאן מערכת של איזונים בין העצמי הגופני מול העצמי הרוחני. הדרך שלי לעבור את הקיום הזה היא דרך של איזון, של תנודות רצוא ושוב. אני לא חושבת שמוקד השירה שלי הוא הגוף, ומצד שני היא לא מופשטת. הגוף נותן בה את העוגן למציאות".

חלק מהשירים מזכירים לי את מה שאמרו פעם על דברי הרב שג"ר: העולם לא מבין אותם, אבל אם היו מבינים- אוי וויי מה היה קורה פה. כשאתה יודע לקרוא אתה מחזיק את הראש.

"השירה היא באמת סוד. אני מאוד אוהבת מה שנכתב בתיקוני זוהר, שיש שבעים פרשנויות שונות למילה בראשית. אחד הפירושים המילוליים הוא 'תאב שיר', בראשית בחילופי אותיות. לא נכתב 'תאב פרוזה' אלא שיר, כי בשירה יש הסוד של היצירה והבריאה. בשיר, אפילו כלפי עצמי היצירה היא סוד. פעמים רבות אני כותבת ולא יודעת מה אני כותבת, ופתאום בדיעבד, לאחר שנים, מתגלים לי הרבדים בשיר".

 

זאבת השבת

הדימויים של סיוון חזקים, מכים, לא תמיד מניחים את הדעת ומביאים לשלווה. כך באחד השירים היא משווה את הנשמה לכלב אותו היא מוציאה לטיול כל בוקר, ובשיר אחר מתארת חשופיות שזוחלות על האדמה, כשבתוכה רִיק ו"גרב ניילון שמוט על כסא". גם השבת, היכל הקדושה היציב של היהדות, לא זוכה ממנה להנחה או להתבוננות סלחנית ורגילה. בשני שירים שונים, כמעט הפוכים זה מזה, היא מתארת את השבת כזאבה שיש להישמר מפניה, וכנהר של אור בו היא טובלת.

 

מִיַּעֲרוֹת בְּרֵאשִׁית עוֹלָה הַשַּׁבָּת

כְּמוֹ זְאֵבָה טוֹרֶפֶת מִלְּפָנֶיהָ וּמֵאַחֲרֶיהָ.

קִצְרַת נְשִׁימָה וּמִתְפַּחֶדֶת, קְרוּעַת עֵינַיִם אֲנִי

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְכַבֶּסֶת,

מַבִּיטָה בָּהּ עֵת אֲנִי מְבַשֶּׁלֶת,

מַבִּיטָה עֵת אֲנִי רוֹחֶצֶת:

הִיא הוֹלֶכֶת וּקְרֵבָה

('ויכולו', מחזור, עמ' 45)

 

אֲנִי שׂוֹחָה בְּנֵרוֹת הַשַּׁבָּת

דִּמְעוֹתַי עַל עוֹרִי מַזְהִיבוֹת.

כְּמוֹ קוֹנְכִיָּה עַל אָזְנִי, הַשַּׁבָּת

מַשְׁמִיעָה לִי הֶמְיַת טִישׁ חֲסִידִי

מֵחֲלַל מִקְדָּשׁ שֶׁאָבַד.

('זוהר', עמ' 44)

 

השבת היא זאבה או נהר של אור?

סיוון לא מתבלבלת. "גם וגם". מתי כך ומתי כך? "זו אינה שאלה של זמן, היא יכולה להיות גם וגם בו זמנית. מעבר לנועם שבה, יש גם את צד הדין וההלכה, צד ה'לא תעשה'". זה הצד של ההלכה שמרתיע אותך? "דימוי הזאבה איננו שלי. הוא מופיע באחד מהמפרשים על מסכת שבת, שמזכיר את השבת כזאב טורף מלפניו ומאחריו בהקשר של מה שאי אפשר לעשות בזמן הסמוך לשבת, שמא יחלל אותה עצמה. יש משהו מלחיץ בשבת, כולנו יודעים כמה לחוץ הוא יום שישי. לפעמים הבנות שלי, ישר אחרי שבת, מוציאות טושים ומתחילות לצייר. מצד אחד הן היו מוגבלות כל השבת, רצו לצייר ולא יכלו וכעת מתאפשר להן, ומצד שני השבת מעוררת את היצירה כי היא מעיין נובע. גם לי יש שירים שעלו מבפנים בשבת, ובמוצאי שבת הייתי רק צריכה להעביר אותם מהראש אל הכתב. יש בשבת משהו שנותן את השהות הזו".

ובכל זאת, השבת, כמו זאבה… זה ממש סרט אימה.

סיוון מרגיעה אותי. "בהמשך השיר אני גם יונקת מהזאבה הזו. יש שם משהו מאוד קדום בשבת, שמצליח להמתיק אפילו את הזאבים. הרבה פעמים היא אבן בוחן לכל מיני דברים: ליחסים בתוך המשפחה ולקשר לקדוש ברוך הוא. אתה יותר זמן עם אנשים, ודברים עולים. באופן כללי אני יכולה לומר שאני יותר עם החסד של שבת".

 

סוד הבית השבור

את הספר היא פותחת בתיאור של זוג. זוג משונה, זוג מוזר, זוג לא רגיל, כך היא מכנה אותם בשלושת בתי השיר. הם מזמינים אותה אל ביתם השבור, ובסוף השיר היא תוהה מה אינו בסדר, מה מפריע את הסדר הקוסמי, כשהיא מגלה לנו שהזג פוסע על ביתו שחרב והיה לאפר. סיומו של הספר פסימי לא פחות, וכאמור, הספר נסגר עם מחזור שירים שנקרא 'עשר מסעות', כפי שגלתה השכינה מבית קודשי הקודשים ועד להר הזיתים. השיר האחרון תוהה 'כיצד אסגור את ביתי?', שאלה שליוותה רבים מתושבי גוש קטיף עד לרגע האחרון בביתם, ותשובתה-פליאתה של הר שפי: 'הַאִם אֶצְעַק תָּמוּת נַפְשִׁי עִם עַמּוּדֶיךָ/ וְיִמְרְטוּ אוֹתִי מִן הַגַּג בִּזְרוֹעוֹת הַפְּלָדָה/ אוֹ אֵצֵא לְאִטִּי, מְהֻרְהֶרֶת,/ כְּמוֹ לַהֲלִיכָה סְתָמִית,/ אֵצֵא בְּהֶסַּח הַדַּעַת/ וְלֹא אָשׁוּב לְעוֹלָם?'.

בחרת לפתוח וגם לסיים את הספר בשירים פחות יציבים, יותר מתפוררים, יותר טעונים, שבודקים את יסודות הבית.

"יש קשר בין השיר הראשון והאחרון", סיוון מודה. "הקיום שלנו בעולם הזה- לא מתוקן". מהפסימיות שאני רואה בדברים- היא מתנערת. "בשיר הראשון הם הולכים כזוג אוהבים על ביתם, למרות שחרב, וגם האחרון מציע 'הליכה סתמית בהסח הדעת'. ברור שאי אפשר לצאת מבית חם ועוטף בהליכה סתמית שכזו, אבל יש שם ממד של השלמה וקבלה של המציאות, שאם היא קיימת אז יש מה לברך עליה".

את אופטימית או פסימית ביחס למציאות?

"אני לא מתחייבת להרמוניה, ואני חווה את התנודות של החיים. המקום אליו אני מנסה לכוון הוא מקום של הוויה, שחיה את מה שעובר דרכה אבל לא נותנת לזה להשתלט עליה. יש בה הגנה ועין טובה, אותה למדתי מהמכות שחטפתי מהעין הלא טובה של עצמי. אסור לנו לאבד את התמימות, כי אם מאבדים אותה מאבדים את הקשר לנשמה. תמימות היא לא נאיביות, אלא 'תמימות שאחרי'", וסיוון מכוונת בכך לדבריו של ר' נחמן מברסלב, גם דמות שנוכחת בספרה, בתוך 'מעשה מחכם ותם' שלו.

איפה אנחנו ביחס ליום הרעש?

"אני מרגישה את הדי הרעש. אני לא מרגישה במקום בטוח, ואינני יודעת אם לא יהיה עוד אחד. אבל אני יכולה למצוא בו גם דברים חיוביים: ברבדים רוחניים היה שם גילוי כוחות של אמונה ואחריות, של רצון, של תפילה. גם ברבדים מעשיים הוא עורר תנועות חברתיות לעשייה ולקחת אחריות. השבר החזק שנוצר מול ההנהגה והממלכתיות הביא ליוזמות של עשייה מלמטה ומבפנים. בגוש עציון, למשל, יש מפגשים בין מתנחלים לערבים ביוזמת 'ארץ שלום' ואני משתתפת בהם. אנו מנסים ליצור שם, בינתיים ללא הצלחה, ליצור שפה חדשה שאין בה שיח שליט של נכבשים וכובשים. כל אלה הם הדי הרעש. אני כל כך מקווה שלא יהיה עוד רעש, וחושבת שאחד הדברים שקרו הוא חציית גבולות של הבנה שזו לא הדרך הנכונה, לגרש אנשים מביתם". אני שואל את סיוון האם הבית שלינו שהתפורר, זה שבגוש קטיף, פתח פתח לשמוע על ביתו של 'האחר', והוביל אותה אל המפגשים הבין-דתיים, בניסיון לשמוע את קולו של האחר. "אינני יודעת מה הביצה ומה התרנגולת", היא עונה. "אני חושבת שהניסיון לראות את המציאות דרך עיני האחר הוא מהותי לשירה והיה בי קודם, כי השירה תמיד מנסה לצאת מתוך גבולות המוסכם והמוכר. אני גם לא חושבת שהשירה עשתה לי את זה, כי אולי התחושה הזו היא שהביאה אותי אל השירה בכלל. בנוגע לנושא, עד שלא נפגשתי באמת עם ערבים, היה יפה מאוד להתבונן 'דרך עיני האחר' כשהייתי בתוך הבועה שלי, אבל לאו דווקא אותנטי. כבאמת נפגשים עם האחר ושומעים, אותו זה מעורר מחשבות חדשות ודיבור חדש".

דיברנו על הבית, על איך שאת מתהלכת בתוכו והמקום שהוא תופס בתוכו. בעולם של חולות נודדים, על מה הבית עומד?

"על ברית, שהיא סוד בין שני אנשים או בין אדם וא-להים. על אהבה, על אמונה. גם על משהו שנראה מנוגד לבית- על חיפוש. משהו שלא קופא על השמרים או מתמכר לשגרה, אלא שיש בו תנועות. זהו כוח של בירור שאיתו רוצים לגלף את הבית. הבית גם עומד על איזונים, פתוח-סגור-פתוח. ועל הרבה תפילה".

 

(פורסם 8.10)

אולי יבוא היום

 

 

 

אוּלַי יָבוֹא הַיּוֹם.

 

בַּבֹּקֶר שָׁלַחְנוּ אֶת הַיְּלָדִים אֶל הָרוּחַ

וְהַקֹּר.

הָאֵשׁ הַבּוֹעֶרֶת שֶׁלָּהֶם בִּפְנִימָה מַחֲזִיקָה אוֹתָם

יוֹתֵר מִכֹּל קִשּׁוּרַי.

וּלְאַחַר מִכֵּן רָאִינוּ אֶת הַשֶּׁלֶג

הוֹכָחָה מדעית לְכָךְ שֶׁכַּמָּה שֶׁיּוֹתֵר יֹפִי

יוֹתֵר שְׁבִירוּת

וּמִי שֶׁהָיָה למרמס יִשָּׂא אֶת הַקֹּשִׁי כֹּל יָמָיו.

 

אוּלַי יָבוֹא הַיּוֹם.

עָלֵינוּ להתכונן הֵיטֵב, לִלְבֹּשׁ מְעִילִים

לִבְחֹר אֶת מִלּוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת

לְשַׁדֵּל אוֹתוֹ לָצֵאת מֵהָרָחוֹק הָרָחוֹק הַזֶּה.

 

הַיְּלָדִים חוֹזְרִים מֵהַגַּן שְׁפוּפִים.

בְּיּוֹם הַהֻלֶּדֶת שַׂקִּית הַמַּמְתָּקִים הָיְתָה כְּמוֹ

אַהֲבָה נִכְזֶבֶת,

תָּמִיד רוֹצִים אֶת הַמָּתוֹק הַמְּסֻכָּר

וְלֹא חוֹשְׁבִים עַל הַיֶּלֶד שֶׁנִּשְׁאַר בְּלִי

שַׂקִּיוֹת יוֹם הַהֻלֶּדֶת שֶׁל כֻּלָּם

וְהוֹלֵךְ הַבַּיְתָה רֵיק.

 

אוּלַי אוּלַי יָבוֹא הַיּוֹם.

הַיְּלָדִים יוֹשְׁבִים עַל הָרִצְפָּה בְּמַעְגָּל

שָׁרִים שִׁירֵי חֲנֻכָּה.

הַתִּקְווֹת שׁוּב עוֹלוֹת,

לְעִתִּים נוֹפֵל הַסְּבִיבוֹן

עַל הַמִּלָּה נֵס.

 

(נכתב טבת תשס"ז)

 

פילחה את לבנו תפילה

עכשיו נתפלל ערבית. הנשואים יקחו בידיהם את התינוקות ויערסלו אותם, ויהיה בהם משהו מחבק וחם, והם ישקיעו את התפילה לתוך גוף הילדים כמו אמבט בבונג לכאבי הבטן,
ואנו, שאיננו נשואים, ניקח את עצמנו בידינו ונחבק ונחליק ונרגיע, כי תפילת ערבית היא המקום שבו נפגשים. בואו נעצור לרגע, חברים, ונתפלל ערבית.

כי ערב עכשיו.

והחושך מסביב נופל כמו שמיכה. קצת מחניק, קצת כבד, קצת מעקצץ.
יש הבדל בין אבא לאמא בכיסוי שמיכה- אמא מניחה עדינה, מרפרפת, כדי לא להפריע לשינה, שהיא מתוקה וקלה, וכמעט כמו ערות, ורק דואגת שהדברים יהיו מכוסים- לא מפרפרים מדי, לא זועקים, אם בוכים אז בשקט,
ואבא עושה הכל ברעש גדול, מושך את השמיכה מתחת ואז פורש בתנופה גדולה, בודק שהכל מכוסה ואז דוחק את השוליים מתחת הגוף- שהדברים יהיו מהודקים ומדוייקים, כי שמיכה צריכה גם לחמם ולא רק לכסות, כי שמיכה היא גם גבול מסויים.
וכך הוא החושך.

והתפילה שלנו מתנדנדת, ואנו מתנדנדים בתפילה, בין לבין. אנשים מצטופפים זה לזה וערבים זה על זה בנעימות רכות של סיום: המעריב ערבים ומסדר את הזמנים ברצונותיהם, ואת כל התחושות לוקח למקום הנאסף הזה, ששמו ערב. והדברים היגעים מוצאים פורקן, ושקט, והקשבה לתאנה שדופקת עירומה על קירות הקראוון. לא, אין בכך עבירה על מצוות התפילה. אינכם מבינים- זאת היא התפילה.

וביחד נאסף הכל: הצער שב מן השדה והוא עייף, הגעגוע מחמם כפות ידיים ליד הרדיאטור, הנינוחות עושה קפה בחדרון שבכניסה-

הרוח בחוץ לא מאיימת. אנו מתפללים ערבית.