מה הן שנות חושך: המעגל

יומן ספר | פרק ג'

אמרתי לו: לא ככה כותבים שירה.

הוא בא לשאול לדעתי. על פניו הייתה הציפייה של מי שרוצה מאוד לשמוע אך מפחד לדעת את האמת, ועל כן הוא עוטה מסכה של חוסר אכפתיות. ולי היה מעמד. הייתי מעורכי עלון השירה והספרות של הישיבה, 'טפטופים מעולם התוהו'. אנין טעם מטעם עצמו. ובאמת כבר כתבתי כמה שנים, קראתי הרבה שירה, פרסמתי ב'משיב הרוח' ואפילו בעיתון, פעם או פעמיים. והוא בא לשאול לדעתי.

~~

הוא צריך לדעת את האמת, אמרתי לעצמי. אתן לו עצות טובות. הוא ילמד לכתוב שירה ויהיה ממש טוב בזה. אבל השירים עדיין בוסר. כמו נערה צעירה שרוצה להרשים. הכל בחוץ.

~~

לא ככה כותבים שירה, אמרתי לו. תכתוב מסביב. לא את הדבר עצמו. לא את הרגש אלא את מה שאתה מרגיש. לא א' מוביל לב' ולכן ג'. ולמען השם, אל תסיים בפסוק. אבל הפסוק אומר בדיוק את מה שאני מרגיש, הוא אמר. בסדר, עניתי, אבל בשביל זה הפסוק קיים. הוא כבר אמר את זה הכי טוב שאפשר. כשאנשים רוצים לומר תהילים הם הולכים לפסוק, לא לשיר שלך, אז מה הקטע לשים אותו. אתה צודק, הוא אמר. אתה צודק.

~~

יותר לא הראה לי שירים שלו. וכמה וכמה אנשים שאלו אותי בגלוי, מי שַׂמךָ. יש לך דרך לקבוע מה הוא שיר טוב ומה לא? הניסיון, אמרתי, ממרומי גיל 21.

ובאמת, בתחילת הדרך, ארבע שנים קודם לכן, הקפדתי לקרוא לא מעט. כל שירי ביאליק. רחל וזלדה מכריכה לכריכה, כמובן. כוכבים בחוץ של אלתרמן, מעט אצ"ג. איתמר יעוז קסט. הרבה מאוד יהודה עמיחי. נתן יונתן. קניתי את 'כל השירים' של לאה גולדברג, שלושה כרכים, בשותף עם החברה שלי. כשנפרדנו קניתי ממנה את החצי שלה. ניסיתי יונה וולך ולא נדבק. דליה רביקוביץ' וזרקתי. ובאתר 'צורה' כתבתי ביקורות על אחרים, והם ביקרו אותי. הרגשתי שאני מתחדד.

יומן ספר 3 - עותק

בעלון של הישיבה לא אהבנו לפרסם שירים בעילום שם. אבל לפעמים הסכמנו, כשהשתכנענו שהשיר טוב במיוחד. בתיקייה מיוחדת במחשבי הישבה אפשר היה להפקיד את השיר והוא היה עובר לוועדת העורכים. יום אחד הופיע בתיקייה השיר 'המעגל'.

אני עומדת במעגל / עומדת אבל / לא מביטה סביבי בכלל / ולא מושיטה / (בטח שלא במלרע) / לאף אחד יד / (בטח לא את שלי) / ומה שהכי גרוע / שלמרות כל זה / כולם מסביבי רוקדים / עדיין

לא הרגשנו שהשיר משויף עד הסוף, אבל אהבנו ופרסמנו. אחר כך התברר שהשיר הוא תוצאה של התערבות מי יצליח להכניס לעלון שיר מגוחך יותר. היה צד שניצח. שם גיליתי את המושג 'מות המחבר' אפילו עוד לפני שהספר תורגם לעברית. אבל השיר טוב, אמרנו. השיר לא רע. הוא עומד בפני עצמו. כל השאלה היא שאלת האמון: כשאתה ניגש לקרוא מילים אתה רוצה לדעת שיש מאחוריהן מובן. אבל נשמת השיר מגיעה ממך, מהאמון שלך, לא מהמילים ולא מהמחבר שכבר מת מזמן, כאשר פרסם את השיר.

ועוד לא הבנתי את חשיבות האמון, שהוא הליבה מאחורי כל פרסום וכל כתיבה, ואולי גם מאחורי החיים. והמשכתי לבקר ולתקן.

~~

רק אחרי שמת באמת, בעולם הזה, ובכתביו נמצאו עשרות שיריו שחלקם לא פורסמו מעולם, הבנתי את תפקידי. לתת אמון. להאיר את הטוב. לא ערכתי יותר עלוני שירה. וכשבא אדם צעיר ומראה לי את שיריו בידיים רועדות אני אומר לו: זה יפה. תמשיך לכתוב.

מה הן שנות חושך: לחיות

יומן ספר | פרק ב'

השירה הייתה שם גם כשהייתי חולה מאוד.

אני זוכר ערב אחד באותם ימי חושך. יצאתי מאירוע הקראת שירה של משיב הרוח שהיה מאוד לא מוצלח ולא ידעתי אם בגלל התוכן המשמים, הדיבורים המאכזבים או מצב הרוח שלי. מאוחר יותר הבנתי שזה העצמי שלי, שאומר שהוא לא מוכן לבזבז את זמן חייו על חוסר בהירות.

זה היה על סִפהּ של התהום, כשעוד לא העזתי לקפוץ מהגדה הבוערת ומנגד עוד לא ידעתי אם כשאנחת, תהיה קרקע מתחת לרגליי. בלבי נפרדתי מן העולם. בחוץ, תחת עץ אקליפטוס, פגשתי את מלכה שלבה הטוב נשקף בעיניה. שהחיוך שלה ותלתליה עשו בי תמיד שמחה ותום.

אני רוצה לספר לך בעצמי ושלא תלמדי על הסרטן שלי ממודעת האבל, אמרתי לה. שמעתי את הצליל הזה, הצליל שאי אפשר לטעות בו, של לב שנסדק. אתה תחייה, מלכה אמרה, אתה תחייה. אני אשמח מאוד, השבתי בנימוס.

~~

אחד המעשים הראשונים שעשיתי כאשר נודע לי על הסרטן היה לשלוח את השירים לחברי הטוב. אנא בדוק אם יהיה אפשר להוציא אותם לאור, כתבתי לו, ואם אפשר, עוד בטרם. שאספיק ללטף את הכריכה. שאלחץ את ידי האנשים המברכים והדומעים. שארגיש שהשארתי משהו בעולם, גם אם הוא צרור שירי בוסר שנכרכו עבורי ברחמים. מצאתי את הדואר ששלחתי לו אז. חתמתי: "תודה חבר. עוד יבואו ימים טובים ונלך ברוח ובאור הרב ונצחק ולא יהיה עוד דבר על פני האדמה".

26907702_1544672242313397_4094641963771437427_n.jpg

הוא אמר שיעשה זאת, אולם מאז לא חזר אליי. אני שלם עם החלטתו. אולי רצה למנוע ממני את האכזבה שבדחייה אחר דחייה, אכזבה שחוויתי בעצמי עשור מאוחר יותר. אולי ראה שמצבי משתפר וכבר אין צורך בסיכומים. ואולי הבין, כמו שהבנתי אני באיחור, שאי אפשר לאדם אחד להוציא לאור את שירי חברו. שירה היא מעשה אינטימי של אדם עם עצמו או עם אדם אחד אחר. כמו אהבה, שאינה יכולה להתחלק.

~~

ודווקא בעת הרעש, כאשר אני יוצא ונכנס בעיניים עצומות מתוך מכונת הפט-סיטי הגדולה, שרוח קרה נושבת בה כמו מוות ואני שכוב על גבי כמו אל מצרי, שתי ידיי מגוננות על לוח לבי וראשי כבד כעופרת ורק השלפוחית, המפוצצת בחומר מסמן, מאותתת כי אני עדיין חי, דווקא אז כמעט שלא כתבתי שירים.

אולי כי את כוחי שמרתי למאבק חשוק השיניים והנואש על החיים. אולי כי את הדיבור על המוות, זה הרומנטי, המאוס עליי כיום, החלפתי במלחמה חסרת פשרות בכיעור הזה. ובחפירות קשה מאוד לכתוב. היד רועדת, הגוף מכווץ שלא להיפגע, האדמה מזדעזעת מכובד הפגזים הנוחתים. מי יוכל לשדל כך את לבו.

~~

אבל בלילה הפחדים עלו. יותר מכל, פחד ההמתנה. ומי שלא חלה לא יבין. המתנה לטיפול הראשון. המתנה לכאבים בלי לדעת מה תהייה עוצמתם. מרווח ההמתנה בין שליפת פרפר המחט מכיסוי הפלסטיק לבין החדירה הכואבת לוורידי גב היד. המתנה לשקית המטפטפת רעל שתתרוקן אל הגוף. המתנה לנשירת השיער. המתנה לתוצאות הבדיקה. המתנה לתוצאות עוד בדיקה, ועוד אחת.

אם יש מה שקשה לצאת ממנו לאחר הסרטן זוהי תחושת ההמתנה. כמו ילד שהוכה אתה מחכה למכה שתנחת שוב. לכן מאז, כבר עשר שנים, הרופאה שלי מסיימת את מכתביה באישור הנחרץ: בריא. בטוב לבה ובתפילותיה היא אומרת: אל תחכה עוד. אל תמתין. המכה לא תבוא.

~~

וכעת, עם הספר, שריר ההמתנה נדרך שוב. אינני יודע מדוע. אולי כי אני שב וקורא את השירים של לפני ואחרי ומנסה למצוא בהם את עקבות חיי. אולי כי הספר סוֹכֵם חמש עשרה שנים, וסיכום תמיד נדמה כסוף. אולי כי הנה, אני מרגיש שהשארתי דבר בעולם, וכעת מה.

אתה תִּחייה, אתה תחייה.

~~

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי מִלִּים שֶׁל שִׁיר.

מִלִּים מֻפְלָאוֹת. מָצָאתִי בָּהֶן נֶחָמָה

וְנִמְלַטְתִּי מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי מִן הַמָּוֶת

וְנִמְלַטְתִּי מֵהַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁמְּטִילוֹת הַשִּׁטִּים

וּמִפִּרְחֵיהֶן הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים.

כֵּיצַד יְכוֹלוֹת מִלִּים קְטַנּוֹת לְהָסִיר אֶת מַר הַמָּוֶת

וּמַדּוּעַ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהִזָּכֵר בָּהֶן כָּעֵת

בְּעוֹדִי עֵר וּמַמְתִּין.

מה הן שנות חושך: אמונתי מנגנת בלילות

יומן ספר | פרק א'

"אמונתי מנגנת בלילות / בין קופסת הדמעות למיטה הריקה / משוררים חיפשו מילה וגילו תהום" (אביב גדג').
~~
מה הן שנות חושך התחיל עוד לפני שנכתב. הוא התחיל, אולי, בלילות הקרים מאוד, כשחגי ואני ניסינו להתחמם אחד למילותיו של השני בפנימייה אחת זנוחה מאוד בחורפים הקרים של סוף שנות התשעים. ומי שלא ניגב את נחמת הבדידות במילים – ולו מילים טיפשיות מאוד – לא יודע נחמה מהי.
הוא החל להיכתב בשירים סנטימנטליים מאוד, כמובן. על אהבה מופשטת מאוד, ללא גוף, על כמיהה והשתוקקות ובמילים הכי גסות שיכולות להיות. כמיהה והשתוקקות, למשל. וטוב שלא הייתי שם לבדי, אלא הייתה שם אפרת שאמרה אתה טוב, תמשיך. והאמנתי לה, כי דיברה מתוך לבה ויותר מכך התייחסה בכל כובד הראש. ולא אמרה אתה צעיר, זה יעבור לך. אלא העניקה ברוחב לב את חסד ההקשבה. ולפעמים אמרה: אתה קשה מדי. תהיה רך יותר. חציך מופנים פנימה.
ולאחר מכן זרח עליי אורו של הרב שרלו, שאש האמונה בוערת בו. ועד אליו, איש בעולם לא האמין בי כך. איש לא האמין בי כך. רבותיי, האמונה בוראת את הקיום, אני אומר לכם כבר עכשיו. ובשנים הללו נבראתי מחדש אדם יוצר, אדם שכוחו באצבעותיו והוא בעל ערך, אדם שמתבוננים עמוק בעיניו ושואלים לְמה הוא התכוון. וכשאומרים רבו-מולידו מתכוונים בדיוק לזה.

night years cover front
כריכת הספר. תמונת העטיפה: יניב נדב

ואיתי באותה הערוגה צמח ידידי ורעי אריאל, שנתתי לו את שמו, פוֹי. שלעולם לא אשכח את צחוקו. והיינו דוברים את אותה שפה והיינו היחידים בעולם שדיברו את השפה הזו. וכעת היא שפה בסכנת הכחדה, שחמישים אחוז מדובריה נמוג בגובה ענפי עץ התות ואינו בעולם.
(ומדי פעם, אחת לכמה שנים, איש ניגש אליי ויש לו מבטא של השפה ההיא ואני נאחז בו בכל כוחי. ואני צוחק חזק ומוגזם מדי, כי אני זוכר את האיש שהיה מצחיק אותי והייתי מצחיק אותו. והאיש הזר ואני נסוגים במבוכה, כי הוא אינו דובר את השפה על בורייה וודאי שאיננו מחייה השפה. ומדוע אני חובק אותו כך, זה הלא באמת לא מתאים. ואני שב אל מחוזות השתיקה.)
~~
ושירה אומרת לי אז את הדברים הכי עמוקים. ואודיה מקלידה את השירים שאני מקריא לה בטלפון הציבורי במעט שעת הת"ש שנשארה אחרי שהתקלחתי במים קרים בבסיס הטירונים בנח"ל טוב, ואומרת שהיא שומרת לי כוס קפה ליציאה, ואני מבקש ממנה לשבת מול הירח כאדם חופשי וללגום כוס קפה אחת גם בשבילי. ונעמה היא חברה לעט שאומרת: אני מחכה לספר. ואני לומד ממנה את חדוות המצלול, את השמחה הכרוכה במילים שנחרזות זו בזו, ומצרפות את האוזן אל תענוג העין.ורועי זמיר חברי, שהיה משורר כבר אז, אומר לי: אנחנו מוכנים למופע. וכיש מאין אנחנו מצרפים אלינו את יונדב ואלון שינגנו כה יפה, ומלמדים אותם את השירים ועושים חזרות ובוחרים שירים שנוכל לקרוא ומוצאים את תאטרון פרגוד, והמנהל אומר: הקראת שירה… אינני יודע, אף אחד לא מילא כאן אולם עם הקראת שירה מאז… זלדה. בעצם, אולי יהודה עמיחי הצליח פעם אחת. וברגליים משקשקות אני אומר לו: אל תדאג, יהיה מלא.
ובערב ההופעה הוא עולה לבמה נרגש כולו ואומר: אנחנו נתקן את המזגן! תבואו שוב. מאה ועשרים איש. ויושבים במעברים. תבואו שוב!
~~
מה הן שנות חושך המשיך בשנות חושך רבות. בשנים שהיה בהן כאב הבדידות, וכאב המחלה, וכאב הפרידה מאהובי לבי, אבל היה בהן גם אור גדול. אור המציאה של שרית אהובת נפשי, שנתנה לי קיום ויצקה אמונה בחיים והביאה את החיות והשמחה אל תוך עולמי; ואור ההיוולדות מחדש, ואור הביחד, ואור ההולדה. ובכל הזמנים האלה הספר הלך והתהווה. הלך ונרקם מן האין.
~~
בשלוש השנים האחרונות הוא החל לרצות לצאת. לדחוף ולכאוב ולצרצר צירים. וכמו כל דת טובה, עדיין היה זקוק למאמינים חדשים. והם באו. באה בַּכּׂל החכמה והברוכה ועצתה הטובה, ועמיחי הידיד הטוב, וערן שקרא ואמר: יהי אור.
ולבסוף, ברגע אחד של חכמת לב גדולה, עניתי לשתי נשים צעירות ומוכשרות שתלו בי עיניים ושאלו באהבה עמוקה, מה אתה רוצה לעשות עכשיו. להוציא ספר, אמרתי. להוציא את ספר השירים שלי. וחן-לי ותיראל הסתכלו זו בזו ואמרו, כמו שצעירות אומרות: ברווווררררררר. ופתאום זה היה ברור מאוד גם לי.

uzi agasi small
עם המוציא לאור, עוזי אגסי

ועוזי מאבן חושן אמר כן. ומפעל הפיס. ונעמה שקד נאותה לערוך אותו. אתה מכיר אותה? היא מקצועית מאוד, אמרו. אבל לא אמרו כמה חכמת לב ועין יש בה. וכמה עדינות ודייקנות. וכמה חסד ודין יש בה לשבח את המלא והבשל ולקצץ בנטיעות הפרא ובבוסר. ומלאכת העריכה, כמו מלאכת האריגה, חוט אחר חוט. מילה אחר מילה. ובינינו ברית המילה הכתובה.
~~

וכעת הנה הוא לפניכם.

~~
ואורית היקרה שאלה אותי אם אינני מתכוון לקדם אותו. אני מתכוון, עניתי לה, כמו שאנחנו מתכוונים לקדם את ילדינו, צעד אחר צעד. ואז הם הולכים ברגליהם, ביי אבא. הלכתי. לאן. מתי תחזור. מאיפה לאסוף. אבל הוא כבר איננו שומע.
"אמונתי מסלקת את הקור / משיבה את הזמן לאחור / ותיכף ניפול זה על צווארו של זה / והשחר יעלה".

~

איפה קונים את 'מה הן שנות חושך'?
א. בדני ספרים, ירושלים. בחנות החדשה והיפה ברחוב אבן ישראל, סמוך לרחוב יפו. כדאי לוודא קודם בטלפון שיש להם במלאי: 02-6248293.
ב. באתר הוצאת אבן חושן. הספר בהנחה (שמתקזזת עם דמי המשלוח): https://goo.gl/EVdaJH
ד. ברשתות הספרים הגדולות (צומת וסטימצקי), ובחנויות הספרים המובחרות.
~~
תאחלו לי בהצלחה, נשמות