מה הן שנות חושך: מסה על הבכי

יומן ספר | פרק ה' | דברים שנשאה המשוררת בכל סרלואי בערב ההשקה

~~

נתחיל מהסוף: איני יכולה לקרוא בשירים של נחום בלי לבכות. זה קרה לי לא פעם אחת ולא פעמיים, וזה נדיר וחריג כל כך עד שאני עומדת בפני שוקת שבורה כבר מההתחלה: איך לדבר על ספר שבאופן אישי איני מצליחה לקרוא בו כל פעם, כיוון שאני בוכה באמצע?

יש כל מיני דברים שמרגשים אותי בספר, אבל אני רוצה להתחיל מהעמדה של נחום. כמה פעמים כששוחחנו על ההתהוות של הספר, הבליע נחום תוך כדי שיחה את המשפט "אני לא משורר", ולא התווכחתי. לא כיוון שבעיני הוא לא משורר, אלא כי אי אפשר להתווכח עם עמדה של משורר. האמירה הזו היא לא רק אמירה ביוגרפית, אלא בעיקר עמדה פואטית מרעננת מאין כמותה. בעולם שלנו בכלל, ובעולם הדתי בפרט – כולם כותבים. כולם משוררים, ויוצרים, רגישים נורא ועוברים משהו. העולם הספרותי הוא מרחב צפוף וחנוק מאד ויש אינפלציה של מילים. והנה בא משורר, ומכריז על עצמו שהוא לא כזה, כי הוא פשוט כותב שירים. הוא לא "הומה נוגה לאור הירח המחסיר". הוא פשוט כותב.

להיות 'פשוט כותב' הרבה יותר מחייב מ'להיות משורר'. נחום אומר בעצם: אני לא מהנדס קתדרלות, אני פועל פשוט שמניח לבנים של מילים. ואולי בגלל זה, אולי בגלל שהשירה של נחום מלמדת אותנו שהמחויבות היא לא למילים או השימוש בהן, אלא לחיים – כאותו מונח מגונה 'החיים עצמם' – מכאן הפתח לאינסוף. אבל על זה נדבר בסוף הדברים.

המבט המוסט

נחום מצפה ממני שאגיד דברים חכמים על הספר, אבל אני לא יכולה. אני אשתף אתכם בשירים שגרמו לי לבכות ושהלב שלי נפער בהם.

~

התכוונות

סְלִיחָה אֲדוֹנִי

סְלִיחָה

אֲנִי לֹא לְהָבִין

אֵיךְ אֲנִי לְהַגִּיעַ

– פֹּה הֲגָנָה?

אֲנִי רוֹצֶה הִסְתַּדְּרוּת

אֲנִי לֹא הֲגָנָה.

– דֶּרֶךְ אָרֹךְ?

אֲנִי לֹא לָדַעַת

מָה אַתָּה לְדַבֵּר

אֲדוֹנִי,

סְלִיחָה, אֲדוֹנִי

אַתָּה לְדַבֵּר אוֹתִי לְאַט

אֲנִי שָׂפָה שָׁבוּר

לֹא לָדַעַת

~
לפני שנדבר על השפה, בואו נדבר על הפירוק. בואו נדבר על זה שנחום כותב בשפה שבורה, דווקא כי הוא בקי ורהוט כל כך. וזה מעשה של אומץ. וכשמשורר מעז להקשיב לאחרים, כשהוא מעז לשחרר את השפה שלו, ונותן לאחרים להשתמש בה, זה מעשה שבאמת לא מאפיין משורר במובן הגס של המושג: הוא קשוב לאחרים, לא רק לעצמו. ואז בוקעים שירים כאלה.
אבל זה לא רק שיר של קשב, אלא שיר של תפילה. לקחת שפה שבורה של אדם אחר ולהבין שרק ככה מתפללים. שממקום חלק, בקי, יודע, רהוט, אין באמת שפה. אין באמת דיבור ואין באמת תפילה וא-להים. וצריך אומץ בשביל להודות בכך, בטח בספר ראשון שהוא בדרך כלל הצהרת כוונות ותצוגת יכולת של המשורר. והנה כאן בא נחום ואומר: השפה שבורה. אולי היא בכלל לא השפה שלי. יש איזה דיבר בסיסי שאיני מצליח להיות חלק ממנו. אבל זו ההתכוונות שלי. אולי זו התכוונות דתית, או רוחנית – לא משנה כרגע. אבל הגמגום הזה, שלא מאפיין את הספר, הוא חלק מהדיבור שבו. שפה שבורה.

זה, אגב, לא השיר היחיד שעוסק בבקעים שבשפה. באי היכולת להגיד. באחד משירי סוכות היפים בספר (מאד מרגש אותי שיש כל כך הרבה שירים על החג הזה בספר. כי זה חג שהבקשה בו – על המים – כה עצומה, שאי אפשר לנווט אותה בדיבור של מבטחים):

~

שְׁכֵנִי עָשָׂה לוֹ סֻכָּה קְטַנָּה

כְּתָא טֶלֶפוֹן,

וְכָל הָעוֹבְרִים בְּעֶרֶב הַחַג

יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ

אֶת קוֹלוֹ, קוֹל

עוֹבֶדֶת זָרָה, נִלְחָץ

לְתוֹךְ הַשְּׁפוֹפֶרֶת

זוֹעֵק אֶל מֵעֵבֶר לַיָּם

בְּשָׂפָה נוֹאֶשֶׁת,

לֹא בְּרוּרָה

אֲבָלהִבְטַחְתָּ אֲבָלאָמַרְתָּ

אֲ בָ ל  בָּ נ וּ  בָּ חַ רְ תָּ

~

וככה, לשמוע קול שרבים מסיטים ממנו את מבטם. לשמוע את הלב הנסדק, בלי להגיד לב. בלי להגיד כמעט שום דבר שאינו יוצא מפיך, אלא מלב אחר. זו עמדה של משורר כמקשיב, כשליח ציבור. וזה דבר גדול, שאי אפשר לתפוס משורר בעצם הגדולה שלו, כי הוא מעיז לכתוב מהדברים הקטנים. כי הצעקה של הזולת היא חלק מהשפה שלו. ואולי זו גם אמירה דתית עמוקה, על הצורך לרפא עולם שבור, שהסדק בעולם – בכל העולם – הוא חלק מהאתגר של האדם הדתי. אבל בנו בחרת. אבל גם אנחנו הצעקה הזו. אבל זה מטעה, לדבר על הפירוק כנקודת מוצא. בואו נראה מה אפשר לעשות בשפה מלאה, אבל בלב שבור.

קולו של המשורר

איכשהו כשאני קוראת שירה, אני תמיד מחפשת את קולו של המשורר. יש משהו מובהק בקול של משורר, וזה נדיר מאוד לספר ראשון, אבל מה שנדיר עוד יותר – וזה הפלא של השירה – זה הרגע בו הקול של המשורר הופך לקול שלך, שבו את קוראת משהו שפועל עלייך כל כך עד שאת מרגישה כאילו נכתב מלבך.

~

איני אותו האיש

(מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה: וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ.

כְּלוֹמַר, שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ

שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים.

רמב"ם, הלכות תשובה)

הָיְתָה בִּי תְּפִלָּה

הָרוּחוֹת הָיוּ בָּאוֹת וְהוֹלְכוֹת

כְּמוֹ הָיְתָה בִּטְנִי חֲלוּלָה

טַלִּיתוֹת נָשְׁבוּ בִּי כְּנָפַיִם

מְצִלּוֹת כְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים, שֶׁהָיְתָה

לְבָנָה בְּאוֹר בִּלְתִּי-מְסַמֵּא,

וְהָיִיתִי עָטוּף, דְּרָכַי הָיוּ טוֹבוֹת,

מֵעוֹלָם לֹא דָּרַכְתִּי עַל

כַּפּוֹת רַגְלַיִם בְּעוֹדִי חוֹמֵק

בֵּין אֲנָשִׁים בְּמַדְרֵגוֹת הָאוֹטוֹבּוּס.

הָיִיתִי חַיָּל, הָיִיתִי חָזָק, נָתַתִּי אֶת

כּוֹחִי לִשְׁמֹר וּלְהָגֵן, הִכֵּיתִי

רַק כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה בְּרֵרָה.

הָיִיתִי רַחוּם יוֹתֵר מֵאֱ-לֹהִים

וּוַדַּאי שֶׁיּוֹתֵר מִבְּנֵי אָדָם,

הָאֶפְשָׁרוּת לִבְרֹא עוֹלָמוֹת אוֹ לְהַחְרִיבָם

מֵעוֹלָם לֹא הָיְתָה עֲבוּרִי מִשְׁאֶלֶת-לֵב.

וּבְחַיַּי אֵין יוֹתֵר תְּפִלָּה. אָזְלָה תְּפִלָּתִי.

מֵאֲחוֹרֵי הָעֵצִים הָלַךְ הָאֱ-לֹהִים וְשָׁקַע

כְּשֶׁמֶשׁ סְתָוִית בַּהֲמוֹן זַהֲרוּרִים

וְגוֹנֵי-גְּוָנִים, מְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל עַזּוֹת

וְזִקּוּקִין,

וּבִמְקוֹמוֹ זָרַח הַבֶּכִי

בִּתְנוּעָה עֲדִינָה כְּלַיְלָה, בְּפִעְפּוּעַ,

בְּפִכְפּוּךְ, חוֹמֵק בֵּין הַגְּדֵרוֹת

כּוֹבֵשׁ לוֹ מָקוֹם שֶׁל אֱמֶת

בֵּין צַלְעוֹתַי.

הַמִּלִּים הַמֵּתוֹת שֶׁל הַתְּפִלָּה מַזְכִּירוֹת לִי

אֶת הַנַּעַר הַמֵּת שֶׁהוּא מֵאֲנָשַׁי

וַאֲנִי מֵאֲנָשָׁיו.

אֲהוּבִי מַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי

נִמְנֶה עִמָּם כַּצֹּאן

תַּחַת חוֹתַם הַמֵּתִים וְהַחַיִּים.

וַאֲנִי רוֹצֶה לִצְעֹק:

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים

אֲבָל אֲנִי אַחֵר

וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁהָיָה

קוֹרֵעַ אֶת לִבּוֹ בִּתְפִלָּה,

עוֹשֶׂה עַצְמוֹ נִקּוּדִים-נִקּוּדִים

שֶׁל אוֹר עַל רִצְפַּת בֵּית הַמִּדְרָשׁ

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְהַבֶּכִי

נָהָר לְכַבּוֹת גִּצֵּי הַפְּלִיאָה

וְאֵינִי הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָם

מַעֲשֵׂי הָאַהֲבָה

בִּתְנוּעוֹת שְׂחִיָּה רְחָבוֹת

בִּקְרִיעַת חָזֶה וּנְשִׁימוֹת פַּרְפַּר

לִמְשֹׁךְ אֶת לִבּוֹ שֶׁל אֱ-לֹהָיו,

אֲבָל אֲנִי אַחֵר וְאֵין בִּי עוֹד שֵׁמוֹת

לִהְיוֹת יוֹסֵף, לִהְיוֹת דָּוִד,

לִהְיוֹת נַחְמָן

בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי

אַל תַּכְלִימוּנִי.

~

השיר הזה אינו כפי שהוא, והוא שיר מאוד לא פשוט מבחינה דתית. המוטו לשיר מתבסס על הלכות תשובה לרמב"ם, פרק ב' הלכה ד'.

"מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק תָּמִיד לִפְנֵי ה' בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּ חוֹ, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ".

התשובה, לפי הרמב"ם, מחייבת את האדם לשינוי עצום של תפיסת עצמו: ראשית פועלת התפילה, שמביאה לשינוי של העצמי. אבל מה עושים כשהתפילה עצמה לא מתאפשרת בתוך התשובה, כיוון שהאדם משתנה כל כך עד שאין הוא משיג אחר תפילתו? (אגב, זה דבר שאינו מדובר כמעט בעולם הדתי: כמה התפילה היא מרדף).

השיר כמו מתחיל בווידוי: מילאתי אחר החובות הדתיות שלי, הייתי אדם טוב. אבל לא רק: ניסיתי להיות הכי טוב. ניסיתי – ואולי גם הצלחתי – להיות רחום יותר מהא-ל עצמו, ובטח שיותר מבני אדם. בלי הכוח לברוא ולהחריב (שוב הוא מנסה לחמוק מלהיות משורר… אבל הפעם לא יעבוד לו, אנחנו כבר יודעים שהוא משורר). אבל התפילה אובדת, כי זהו המהלך של המתבגר הדתי: א-להים שוקע, וזורח מחדש במקום הבכי, שם בנקודה הכואבת בגב (כי בגיל 35 הגוף לא כשהיה, אבל לא צריך להגיד את זה למי שלחם בסרטן), שם נקודת האמת.

והתפילה מתה כמו האהובים, ועל המוות הזה כולנו מנויים, אבל לא באמת, לפחות למראית עין. משהו במשפטים האלה מזכיר לי את דברי המשנה בזבחים ה', ח': "הפסח אינו נאכל  אלא בלילה, ואינו נאכל אלא עד חצות, ואינו נאכל אלא למנוייו, ואינו נאכל אלא צלי". ומה גם אהובינו שאינם בנגלה, ומה גם משוררים. זה דימוי כל כך נורא: תפילה מתה, חבר מת. בשניהם יש התפרקות של אפשרות הקשר והאהבה, ועל כל זה כולנו מנויים.

והשיר נמשך: המאבק על ההכרח, הזכות, האסון, האפשרות להישאר בחיים. וכאן יש שימוש נפלא בתהילים קט"ז:

אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע ה' אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. ג אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. ד וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא אָנָּה ה' מַלְּטָה נַפְשִׁי. ה חַנּוּן ה' וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. ו שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה' דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי ה' גָּמַל עָלָיְכִי. ח כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי ה' בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי כָּל הָאָדָם כֹּזֵב. יב מָה אָשִׁיב לַה' כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. יג כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יד נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. טו יָקָר בְּעֵינֵי  ה' הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. טז אָנָּה ה' כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא. יח נְדָרַי לַה' אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ. יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יה' בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַלְלוּ יָ-הּ.

יש כאן בחירה: להתהלך תמיד לפני ה'. להסכים להיות חי. אבל איני אותו האיש שהיה קורע את לבו בתפילה: אני נשאר, אבל אני אחר. אני מגדל לי עולם דתי בלא הנחמה של האהבה הפורצת, של הגוף הסוער, של האמון הבלתי מותנה באהבה ובאפשר. בא-להים.

זה שיר על אהבה בוגרת, אהבה פצועה, על דבר מאוד נדיר היום: התבגרות של אמונה. לרגע הדובר הופך את המשמעות של דברי הרמב"ם בהצהרה שאיני אותו אדם עוד, כשהוא אומר: "אבל אני אחר". אחר? הרי המילה הזו זורקת אותנו ישר למרחב האסוציאציות המדרשי על אותו 'אחר', אדם ששנה ופרש, זה שאין להזכיר את שמו. והוא מוזכר כמעט בתוך רשימת שמות שאי אפשר להיסמך עליהם יותר באמונה.

ואז נחתם השיר: " בְּתוֹךְ בְּאֵר שֶׁל צַעַר אֲנִי בְּתוֹךְ שֵׁם אַחֵר אֲנִי / אַל תַּכְלִימוּנִי".

ושוב, שבירת השפה. כי בסופו של דבר, כולנו מגיעים לרגע הזה של הילד הנחנק מבכי. כי גם מבוגרים, מבוקרים, נחנקים כילד. שבורים. בוכים. והפעירות הזו נדרשת גם בשפה, גם בצעקה של רבי אלעזר בן דורדיא החוטא שמבקש שאחרים יבקשו רחמים עליו, כי יש גבול גם לצעקתו של אדם. ובסוף נותרת רק הבקשה: אל תכלימוני. שלא אישאר עירום בתפילתי, ללא אוהב ואוסף. כי זו אולי הבושה הגדולה ביותר של האדם: להיזרק עירום בתפילתו.

מילים גלויות

נחום, לא ריחמת עלינו, כי לעולם אינך מרחם על עצמך. השיר האחרון שאקרא מגיע מיד בעמוד אחר כך:

~

תיקון

הַיָּמִים הָרוֹטְטִים הָרוֹדְפִים זֶה אֶת זֶה

הַתְּפִלּוֹת מְלֵאוֹת הַחוֹרִים, תְּפֵלוֹת

עֲשׂוּיוֹת כְּמַצּוֹת מְכוֹנָה.

הַמְּקָרֵר הַיָּשָׁן

שֶׁחוּטִים פָּרְצוּ מִצִּדּוֹ הָאֲחוֹרִי, לוֹמַר

שֶׁדָּבָר אֵינוֹ כְּשֶׁהָיָה.

"הַכֹּל פֹּה מֻחְזָק בִּבְרָגִים חֲלוּדִים וְסֵלוֹטֵייפּ"

אָמַר אִישׁ הַמְּקָרֵר וְגֵרֵד בְּבִטְנוֹ.

שָׁתַקְתִּי, נִכְלָם.

נִפְלֵאתִי כֵּיצַד גִּלָּה.

~

קודם ביקשת שלא להיכלם, והנה עכשיו אתה נכלם. גילו אותך, אי אפשר להסתתר יותר. אולי זו הבעיה והטירוף בלהוציא ספר שירה, אי אפשר להסתתר יותר מאחורי המילים. כפי שאמרה זלדה: "איזה טירוף להוביל זרים לשם". וזהו בעיני הכוח האדיר והמתנה של הספר הזה: אתה לא מסתתר מאחורי המילים, אתה מעניק אותן לעולם.

תודה לך.

מה הן שנות חושך: אמת ואמונה

יומן ספר | פרק ד' | דברים שנשאתי בערב ההשקה

ערב טוב, תודה לכם שבאתם.

אברך את א-דני אשר יעצני, אף לילות ייסרוני כליותיי.

ברוך אתה א-דני א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

~~

א' | כמה מילים על האמת.

אבא של סבא שלי היה סבא מיכאל. בחכמתו העל-אנושית, ובחרדתו, היהודית מאוד, הצליח להבריח מהולנד את רוב משפחתו ערב מלחמת העולם השנייה. למעלה משבעים אחוז מיהדות הולנד הושמדה בשואה, ביניהם אחיו של סבא, אלברט, שהיה חבר במחתרת ההולנדית. כאשר חזר סבא מיכאל לבית הכנסת באמסטרדם לאחר המלחמה כדי לבדוק אם יוכל להשתקע שם שוב, לא יכול היה לשאת את המראה. "עמדתי בין כל המקומות הריקים הללו", אמר, "אני יודע היכן ישב כל אחד ואחד מבני קהילתי, ואיני יכול להתפלל בין המתים".

סבא מיכאל הקפיד בקלה כבחמורה ולא היה יקה דקדקן וירא שמיים ממנו. אך פסוק אחד היה משמיט מברכת המזון: "נער הייתי גם זקנתי, ולא ראיתי צדיק נעזב". פסוק זה לא אמר. והסביר: "ראיתי צדיקים נעזבים".

סבא של שרית אשתי, סבא יואל, היה בדיוטות התחתונות ביותר. פעמיים חמק מאקציות בעור שיניו, ובפעם השלישית נשלח לאושוויץ, שאותה שרד, וגם את מטהאוזן, צעדת המוות ואת מחלת הטיפוס. בסיום המלחמה היה נער בן 16. הוא שקל 38 ק"ג.

בערב שבת, באמצע הפיוט 'כל מקדש', לאחר הפסוק "ברוך ה' אשר נתן מנוחה לעמו ישראל", סבא יואל היה עוצר, נאנח אנחה עמוקה ואומר "א-יינע מנוחה". – "גם כן מנוחה".

אנשי אמונה היו אבותינו, ואנשי אמת. והם לימדו אותנו להאמין, והם לימדו אותנו לומר אמת. והאמת היא שמאז השואה – שהיא שם החיבה שלנו להשמדה שיטתית, אכזרית, מחושבת, תעשייתית, של בני העם הנבחר, מגיל עוברוּת ועד ערש דווי של זִקנה – נכתב פרק חדש ברומן המתמשך בין אלוהי ישראל לבין עמו.

הספר שכתבתי משתדל ללכת בדרכי אבותיו ואמותיו: הוא דובר אמת.

הוא דובר אמת כמשה רבנו שאמר לא-ל שדיבר איתו פנים אל פנים: "וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ הֵרַע לָעָם הַזֶּה, וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ"; הוא דובר אמת כדוד המלך שאמר "עוּרָה, לָמָּה תִישַׁן אֲ-דֹנָי. הָקִיצָה, אַל-תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה-פָנֶיךָ תַסְתִּיר"; והוא דובר אמת כירמיהו הזועק "רְאֵה אֲ-דֹנָי וְהַבִּיטָה לְמִי עוֹלַלְתָּ כֹּה. אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם, עֹלְלֵי טִפֻּחִים, אִם יֵהָרֵג בְּמִקְדַּשׁ אֲ-דֹנָי כֹּהֵן וְנָבִיא".

הספר הזה דובר אמת כאשר הנפש מרוקנת מתפילה; והוא דובר אמת כאשר אמא לארבעה נורֵית יחד עם האיש שלה לעיני ילדיה; והוא דובר אמת כאשר אלפי יהודים נעקרים מבתיהם ומושלכים לרחוב; וכאשר נער יקר מאבד את חייו; וכאשר הגוף גובר על האיסור; וכאשר המוות עולה בחלון. הוא דובר אמת כי ליהודִי בָּעולם אין שפה אחרת מאשר אמת, ואמונה.

הספר הזה, בקטן, בצנוע, במועט, מבקש להמשיך את דרכם של חכמי ישראל, מחברי פיוטי השבת, אשר זעקו איש בגלותו על ייסורי העם החרד לישועה. עשרות שנים, מאות שנים. אלפיים שנה.

רבי יצחק לוריא, במאה ה-16 בצפת, מצר כי השבת היא "חמדת הלבבות לאומה שבורה, לנפשות נכאבות נשמה יתרה, לנפש מצרה תסיר אנחה". ומאה שנים אחריו בתימן, מבקש יוסף בן ישראל "אשאל אלוהיי, יגאלה השבויים, יאסוף זרויים. אל תמסרה אותם ביד בזויים, כי הם קנויים". ובמרוקו בראשית המאה העשרים, שלמה זריהן תוהה "הלעולם תזנח, עמך הנאנח, צועק מבור לא מצא עזרה, אל נורא, אל נורא"?

ולאחר המאה העשרים, הרעה בָּמאות, כל המפטירים כדאשתקד – הריהם מכת חנפים שאינם מקבלים פני שכינה, ועליהם נאמר: "כִּי לֹא לְפָנָיו חָנֵף יָבוֹא".

וזהו שהספר מבקש: אמת ואמונה.

~~

ב' | כמה מילים על המוות.

כאשר עמדתי על סף המוות רבים באו לשאול בעיניי כיצד הדברים נראים משם. האם אוכל להוריד להם מעט פתיתי שלג מן העולם הבא. לא בשביל להתעשר, חלילה, רק כדי שיהיה להם מושג איך זה.

איך זה? קר מאוד ובודד מאוד. ועל כן כל לחיצת יד, כל מבט, כל חיבוק וכל דיבור של אמת הם יקרים ונדירים, על פסגת ההר הזו. לא אשכח את אביו של חברי, אדם הממעט בדברים, שלי ולו אין הרבה במשותף. אך הוא עמד לידי יום אחד ושאל לשלומי, והתעניין בהמשך הטיפולים וכיצד אנצל מן המוות. ובסוף דבריו איחל לי בהצלחה והלך. אולם לפני כן העביר יד על כתפי, והשהה אותה שם שנייה אחת יותר מכרגיל. ידעתי היטב מה הוא אומר לי. מה הוא מבקש ממני. ואהבתי אותו על כך בכל ליבי.

ולא אשכח את שרית, שנתנה את ידה בתוך ידי. ולא אשכח את דביר, שהיה לי לפה ולעיניים. ולא אשכח את הוריי, שהיו לי צוקים איתנים לִבטוח בחיים ובטוב. ואת כל שאר האנשים הרבים והטובים שהיו עמי ואי אפשר לי לפורטם, כי רבים הם, על כן יהיו נא בעיניכם כאילו הייתי פורטם.

ויום אחד, כאשר חיפשתי מקור לדבר תורה לאזכרה של חברי, נתקלתי בדברי הנצח הללו של ילקוט שמעוני, המספרים על פרידתו של משה מאהרון. ברשותכם, אקרא את מן המדרש המופלא.

"עלו משה ואהרן ואלעזר להר ההר, והיה משה מתבייש לומר לאהרן הגיע זמנך ליפטר מן העולם. א"ל אהרן אחי, רצונך לידע מה שכתוב בו באברהם? א"ל הן, א"ל ואתה תבוא אל אבותיך בשלום. ולא הרגיש. אמר ליה אהרן אחי אם יאמר הקב"ה לאחר ק' שנה שתמות, מה תאמר? א"ל צדיק הדיין. ואם יאמר לך היום, מה תאמר לו? א"ל צדיק הדיין נאמן הוא עליי. א"ל הואיל וקבלת עליך נעלה לראש ההר, שכן אמר לי הקב"ה. היה אהרן הולך אחריו כשה לטבח יובל. אמר הקב"ה למלאכי השרת, הייתם תמהים על יצחק כשעלה על המזבח ולא סרב, בואו וראו את הגדול הולך אחר אחיו הקטן לקבל מיתה.

ולא היה משה יודע כיצד יפשיט, להפשיט את החיצון ולהלביש פנימי לאלעזר לא היה אפשר, לחלף בגדי הקדש מן סדרן לא היה אפשר, ליטול את כולן להניחו ערום א"א, אמר הקב"ה אתה עושה את שלך ואני עושה את שלי. והיה משה מפשיטו ואהרן מתבלע בהר, וחכמים אומרים משה מפשיטו ומלאכי השרת מלבישין אותו. בגדי כהונה שהפשיט משה לאהרן הלבישו לאלעזר בנו בפניו, ועשה לו הקב"ה נחת רוח והודיעו שאין אחרים נוטלין גדולתו. אחר כך ירד הקב"ה ונטל נשמתו בנשיקה, שנאמר "על פי ה'". והיו משה ואלעזר מנשקין את אהרן, משה על לחיו אחד ואלעזר על לחיו אחד.

ויש אומרים משה מפשיטו מן קרסוליו ועלה ענן הכבוד וכסה אותו. א"ל משה (לאהרון): מה אתה רואה? א"ל איני רואה כלום אלא שענן הכבוד מלביש את אברי שאתה מפשיט, והפשיטו עד ירכו ועלה ענן הכבוד וכיסה אותו, והפשיטו עד צווארו, א"ל, אהרן אחי, מה אתה רואה מה היא המיתה? אמר ליה עד עכשיו ולא כלום, אלא שעלה ענן כבוד וכסה אותי עד צווארי. כיון שהפשיט את כולו כיסה הענן את כלו, והיה משה קורא אהרן אחי מה היא מיתתן של צדיקים היכן אתה? א"ל איני כדאי לומר לך אלא הלוואי מקודם זמן באתי לכאן.

…וכיון שראה משה כבודו ושבחו של אהרן שמטתו נתונה ברומו של עולם והקב"ה ומלאכי השרת מקיפין אותו וקשרו עליו מספד גדול, מיד היה יושב ובוכה, אמר: אוי לי שנותרתי לבדי".

אנו מבקשים לאחוז את ההולכים מאיתנו, ואיננו יכולים. אנו מבקשים לראות את העולם דרך עיניהם, והם אינם יכולים לחלוק אותו איתנו.

אך קרוב לשעת המוות יש בהירות גדולה, והידיעה שאין יקר מן היקרים לך, המנשקים אותך על שתי לחייך; והבנה שאין נדיר וחד-פעמי מליבת הדבר הטהור הזה, החיים, וספורים האנשים שישימו אל לבם. אך יש לעצור. ולהתבונן. ולהוקיר את הגוף, שהוא כלי יקר לקיבול הנשמה.

וגם את זאת כתבתי בספר.

~~

ג' | כמה מילים על הספר.

זהו ספר קטן, שאינו מתהלך בגדולות. אסופה של חמש עשרה שנה של כתיבה, שהפכה לחוברת דקה. אם היה ספר פרוזה, על גבו היה נכתב כי "זהו סיפורו המטלטל של בחור צעיר, המתמודד עם שאלות קיומיות, עם אובדן חבריו ועם שבריריות החיים. דף אחר דף אנו מלווים אותו בנשימה עצורה במסעו המרתק אחר אהבה, משמעות וביטחון תעסוקתי".

אך זהו אינו ספר פרוזה, והוא לא נועד להיות רב-מכר. זהו ספר שנכתב עבורכם, אוהביי, שתיקחו את מילותיי איתכם, ונוכל לדבר בהן. הוא אוסף את היפה, את הכואב ואת השביר שבחיים, ומנסה להעלות אותו באור.

ובעיניי כך יש לכתוב שירה: להגביה את המבט, אך לא לתת לו להפוך לחלום בהקיץ. ממש כמו שמקבלים תורה: שני טפחים אתה אוחז, שני טפחים בידי הקדוש ברוך הוא, והשירה טפחיים באמצע.

חסד גדול בעיניי שאתם נאותים לקרוא בספר. זהו חסד הישרת המבט. תודה לכם על כך, אתם משמחים אותי בכל שורה.

~~

אסיים בתודות.

תודה להוריי שלימדו אותי את רוב מה שאני יודע על החיים.

תודה לרב שרלו, שלימד אותי אמת ואמונה.

תודה לשרית, שמה שנתנה לי עמוק מן המילים.

תודה לילדיי, יאיר ואיתן, המחנכים אותי יום יום לאהבת הסבלנות, לעבודת המידות ולגעגועים לבית מסודר.

תודה להוריי השניים, אריה ועטרה, על אהבתם שאינה יודעת גבול.

תודה לנעמה שקד, עורכת הספר, על התבונה והרגישות.

תודה לאריאל, על חברות שהיא למעלה מן הזמן והמקום.

תודה לעוזי ולהוצאת אבן חושן, שעשו הכל יפה ובעתו.

תודה לכל השותפים בהפקת הערב הזה: משיב הרוח, בית הקונפדרציה, וחבריי הדוברים היקרים והאהובים.

תודה עמוקה ונצחית לאפרת, לאודיה, לחגי, לשירה, לאלישע, לנעמה ולכל הרבים שנתנו בי אמון בדרך הארוכה ובשנות החושך. אמונתכם ניגנה בי בלילות והחייתה אותי, ועדיין מחייה.

~~

אני מבקש לחתום את דבריי בפרק שירה שאינו מִשלי, אלא מִשל דוד המלך. ברשותכם, אשיר את הפרק בניגון יהודי תוניסיה, הנוהגים להגיד אותו בנעימה זו לאחר הדלקת נרות חנוכה.

א מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד. ב אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי. ג ה' אֱ-לֹהָי שִׁוַּעְתִּי אֵלֶיךָ וַתִּרְפָּאֵנִי. ד ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר. ה זַמְּרוּ לה' חֲסִידָיו וְהוֹדוּ לְזֵכֶר קָדְשׁוֹ. ו כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה. ז וַאֲנִי אָמַרְתִּי בְשַׁלְוִי בַּל אֶמּוֹט לְעוֹלָם. ח ה' בִּרְצוֹנְךָ הֶעֱמַדְתָּה לְהַרְרִי עֹז הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ הָיִיתִי נִבְהָל. ט אֵלֶיךָ ה' אֶקְרָא וְאֶל אֲ-דֹנָי אֶתְחַנָּן. י מַה בֶּצַע בְּדָמִי בְּרִדְתִּי אֶל שָׁחַת הֲיוֹדְךָ עָפָר הֲיַגִּיד אֲמִתֶּךָ. יא שְׁמַע ה' וְחָנֵּנִי ה' הֱ‍יֵה עֹזֵר לִי. יב הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה. יג לְמַעַן יְזַמֶּרְךָ כָבוֹד וְלֹא יִדֹּם ה' אֱ-לֹהַי לְעוֹלָם אוֹדֶךָּ.

~~

תודה לכם.

אני אוהב אתכם מאוד.

מה הן שנות חושך: המעגל

יומן ספר | פרק ג'

אמרתי לו: לא ככה כותבים שירה.

הוא בא לשאול לדעתי. על פניו הייתה הציפייה של מי שרוצה מאוד לשמוע אך מפחד לדעת את האמת, ועל כן הוא עוטה מסכה של חוסר אכפתיות. ולי היה מעמד. הייתי מעורכי עלון השירה והספרות של הישיבה, 'טפטופים מעולם התוהו'. אנין טעם מטעם עצמו. ובאמת כבר כתבתי כמה שנים, קראתי הרבה שירה, פרסמתי ב'משיב הרוח' ואפילו בעיתון, פעם או פעמיים. והוא בא לשאול לדעתי.

~~

הוא צריך לדעת את האמת, אמרתי לעצמי. אתן לו עצות טובות. הוא ילמד לכתוב שירה ויהיה ממש טוב בזה. אבל השירים עדיין בוסר. כמו נערה צעירה שרוצה להרשים. הכל בחוץ.

~~

לא ככה כותבים שירה, אמרתי לו. תכתוב מסביב. לא את הדבר עצמו. לא את הרגש אלא את מה שאתה מרגיש. לא א' מוביל לב' ולכן ג'. ולמען השם, אל תסיים בפסוק. אבל הפסוק אומר בדיוק את מה שאני מרגיש, הוא אמר. בסדר, עניתי, אבל בשביל זה הפסוק קיים. הוא כבר אמר את זה הכי טוב שאפשר. כשאנשים רוצים לומר תהילים הם הולכים לפסוק, לא לשיר שלך, אז מה הקטע לשים אותו. אתה צודק, הוא אמר. אתה צודק.

~~

יותר לא הראה לי שירים שלו. וכמה וכמה אנשים שאלו אותי בגלוי, מי שַׂמךָ. יש לך דרך לקבוע מה הוא שיר טוב ומה לא? הניסיון, אמרתי, ממרומי גיל 21.

ובאמת, בתחילת הדרך, ארבע שנים קודם לכן, הקפדתי לקרוא לא מעט. כל שירי ביאליק. רחל וזלדה מכריכה לכריכה, כמובן. כוכבים בחוץ של אלתרמן, מעט אצ"ג. איתמר יעוז קסט. הרבה מאוד יהודה עמיחי. נתן יונתן. קניתי את 'כל השירים' של לאה גולדברג, שלושה כרכים, בשותף עם החברה שלי. כשנפרדנו קניתי ממנה את החצי שלה. ניסיתי יונה וולך ולא נדבק. דליה רביקוביץ' וזרקתי. ובאתר 'צורה' כתבתי ביקורות על אחרים, והם ביקרו אותי. הרגשתי שאני מתחדד.

יומן ספר 3 - עותק

בעלון של הישיבה לא אהבנו לפרסם שירים בעילום שם. אבל לפעמים הסכמנו, כשהשתכנענו שהשיר טוב במיוחד. בתיקייה מיוחדת במחשבי הישבה אפשר היה להפקיד את השיר והוא היה עובר לוועדת העורכים. יום אחד הופיע בתיקייה השיר 'המעגל'.

אני עומדת במעגל / עומדת אבל / לא מביטה סביבי בכלל / ולא מושיטה / (בטח שלא במלרע) / לאף אחד יד / (בטח לא את שלי) / ומה שהכי גרוע / שלמרות כל זה / כולם מסביבי רוקדים / עדיין

לא הרגשנו שהשיר משויף עד הסוף, אבל אהבנו ופרסמנו. אחר כך התברר שהשיר הוא תוצאה של התערבות מי יצליח להכניס לעלון שיר מגוחך יותר. היה צד שניצח. שם גיליתי את המושג 'מות המחבר' אפילו עוד לפני שהספר תורגם לעברית. אבל השיר טוב, אמרנו. השיר לא רע. הוא עומד בפני עצמו. כל השאלה היא שאלת האמון: כשאתה ניגש לקרוא מילים אתה רוצה לדעת שיש מאחוריהן מובן. אבל נשמת השיר מגיעה ממך, מהאמון שלך, לא מהמילים ולא מהמחבר שכבר מת מזמן, כאשר פרסם את השיר.

ועוד לא הבנתי את חשיבות האמון, שהוא הליבה מאחורי כל פרסום וכל כתיבה, ואולי גם מאחורי החיים. והמשכתי לבקר ולתקן.

~~

רק אחרי שמת באמת, בעולם הזה, ובכתביו נמצאו עשרות שיריו שחלקם לא פורסמו מעולם, הבנתי את תפקידי. לתת אמון. להאיר את הטוב. לא ערכתי יותר עלוני שירה. וכשבא אדם צעיר ומראה לי את שיריו בידיים רועדות אני אומר לו: זה יפה. תמשיך לכתוב.

מה הן שנות חושך: לחיות

יומן ספר | פרק ב'

השירה הייתה שם גם כשהייתי חולה מאוד.

אני זוכר ערב אחד באותם ימי חושך. יצאתי מאירוע הקראת שירה של משיב הרוח שהיה מאוד לא מוצלח ולא ידעתי אם בגלל התוכן המשמים, הדיבורים המאכזבים או מצב הרוח שלי. מאוחר יותר הבנתי שזה העצמי שלי, שאומר שהוא לא מוכן לבזבז את זמן חייו על חוסר בהירות.

זה היה על סִפהּ של התהום, כשעוד לא העזתי לקפוץ מהגדה הבוערת ומנגד עוד לא ידעתי אם כשאנחת, תהיה קרקע מתחת לרגליי. בלבי נפרדתי מן העולם. בחוץ, תחת עץ אקליפטוס, פגשתי את מלכה שלבה הטוב נשקף בעיניה. שהחיוך שלה ותלתליה עשו בי תמיד שמחה ותום.

אני רוצה לספר לך בעצמי ושלא תלמדי על הסרטן שלי ממודעת האבל, אמרתי לה. שמעתי את הצליל הזה, הצליל שאי אפשר לטעות בו, של לב שנסדק. אתה תחייה, מלכה אמרה, אתה תחייה. אני אשמח מאוד, השבתי בנימוס.

~~

אחד המעשים הראשונים שעשיתי כאשר נודע לי על הסרטן היה לשלוח את השירים לחברי הטוב. אנא בדוק אם יהיה אפשר להוציא אותם לאור, כתבתי לו, ואם אפשר, עוד בטרם. שאספיק ללטף את הכריכה. שאלחץ את ידי האנשים המברכים והדומעים. שארגיש שהשארתי משהו בעולם, גם אם הוא צרור שירי בוסר שנכרכו עבורי ברחמים. מצאתי את הדואר ששלחתי לו אז. חתמתי: "תודה חבר. עוד יבואו ימים טובים ונלך ברוח ובאור הרב ונצחק ולא יהיה עוד דבר על פני האדמה".

26907702_1544672242313397_4094641963771437427_n.jpg

הוא אמר שיעשה זאת, אולם מאז לא חזר אליי. אני שלם עם החלטתו. אולי רצה למנוע ממני את האכזבה שבדחייה אחר דחייה, אכזבה שחוויתי בעצמי עשור מאוחר יותר. אולי ראה שמצבי משתפר וכבר אין צורך בסיכומים. ואולי הבין, כמו שהבנתי אני באיחור, שאי אפשר לאדם אחד להוציא לאור את שירי חברו. שירה היא מעשה אינטימי של אדם עם עצמו או עם אדם אחד אחר. כמו אהבה, שאינה יכולה להתחלק.

~~

ודווקא בעת הרעש, כאשר אני יוצא ונכנס בעיניים עצומות מתוך מכונת הפט-סיטי הגדולה, שרוח קרה נושבת בה כמו מוות ואני שכוב על גבי כמו אל מצרי, שתי ידיי מגוננות על לוח לבי וראשי כבד כעופרת ורק השלפוחית, המפוצצת בחומר מסמן, מאותתת כי אני עדיין חי, דווקא אז כמעט שלא כתבתי שירים.

אולי כי את כוחי שמרתי למאבק חשוק השיניים והנואש על החיים. אולי כי את הדיבור על המוות, זה הרומנטי, המאוס עליי כיום, החלפתי במלחמה חסרת פשרות בכיעור הזה. ובחפירות קשה מאוד לכתוב. היד רועדת, הגוף מכווץ שלא להיפגע, האדמה מזדעזעת מכובד הפגזים הנוחתים. מי יוכל לשדל כך את לבו.

~~

אבל בלילה הפחדים עלו. יותר מכל, פחד ההמתנה. ומי שלא חלה לא יבין. המתנה לטיפול הראשון. המתנה לכאבים בלי לדעת מה תהייה עוצמתם. מרווח ההמתנה בין שליפת פרפר המחט מכיסוי הפלסטיק לבין החדירה הכואבת לוורידי גב היד. המתנה לשקית המטפטפת רעל שתתרוקן אל הגוף. המתנה לנשירת השיער. המתנה לתוצאות הבדיקה. המתנה לתוצאות עוד בדיקה, ועוד אחת.

אם יש מה שקשה לצאת ממנו לאחר הסרטן זוהי תחושת ההמתנה. כמו ילד שהוכה אתה מחכה למכה שתנחת שוב. לכן מאז, כבר עשר שנים, הרופאה שלי מסיימת את מכתביה באישור הנחרץ: בריא. בטוב לבה ובתפילותיה היא אומרת: אל תחכה עוד. אל תמתין. המכה לא תבוא.

~~

וכעת, עם הספר, שריר ההמתנה נדרך שוב. אינני יודע מדוע. אולי כי אני שב וקורא את השירים של לפני ואחרי ומנסה למצוא בהם את עקבות חיי. אולי כי הספר סוֹכֵם חמש עשרה שנים, וסיכום תמיד נדמה כסוף. אולי כי הנה, אני מרגיש שהשארתי דבר בעולם, וכעת מה.

אתה תִּחייה, אתה תחייה.

~~

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי מִלִּים שֶׁל שִׁיר.

מִלִּים מֻפְלָאוֹת. מָצָאתִי בָּהֶן נֶחָמָה

וְנִמְלַטְתִּי מִן הַפַּחַד שֶׁלִּי מִן הַמָּוֶת

וְנִמְלַטְתִּי מֵהַצֵּל הָאָרֹךְ שֶׁמְּטִילוֹת הַשִּׁטִּים

וּמִפִּרְחֵיהֶן הַצְּהֻבִּים הַנּוֹשְׁרִים.

כֵּיצַד יְכוֹלוֹת מִלִּים קְטַנּוֹת לְהָסִיר אֶת מַר הַמָּוֶת

וּמַדּוּעַ אֵינֶנִּי מְסֻגָּל לְהִזָּכֵר בָּהֶן כָּעֵת

בְּעוֹדִי עֵר וּמַמְתִּין.

מה הן שנות חושך: אמונתי מנגנת בלילות

יומן ספר | פרק א'

"אמונתי מנגנת בלילות / בין קופסת הדמעות למיטה הריקה / משוררים חיפשו מילה וגילו תהום" (אביב גדג').
~~
מה הן שנות חושך התחיל עוד לפני שנכתב. הוא התחיל, אולי, בלילות הקרים מאוד, כשחגי ואני ניסינו להתחמם אחד למילותיו של השני בפנימייה אחת זנוחה מאוד בחורפים הקרים של סוף שנות התשעים. ומי שלא ניגב את נחמת הבדידות במילים – ולו מילים טיפשיות מאוד – לא יודע נחמה מהי.
הוא החל להיכתב בשירים סנטימנטליים מאוד, כמובן. על אהבה מופשטת מאוד, ללא גוף, על כמיהה והשתוקקות ובמילים הכי גסות שיכולות להיות. כמיהה והשתוקקות, למשל. וטוב שלא הייתי שם לבדי, אלא הייתה שם אפרת שאמרה אתה טוב, תמשיך. והאמנתי לה, כי דיברה מתוך לבה ויותר מכך התייחסה בכל כובד הראש. ולא אמרה אתה צעיר, זה יעבור לך. אלא העניקה ברוחב לב את חסד ההקשבה. ולפעמים אמרה: אתה קשה מדי. תהיה רך יותר. חציך מופנים פנימה.
ולאחר מכן זרח עליי אורו של הרב שרלו, שאש האמונה בוערת בו. ועד אליו, איש בעולם לא האמין בי כך. איש לא האמין בי כך. רבותיי, האמונה בוראת את הקיום, אני אומר לכם כבר עכשיו. ובשנים הללו נבראתי מחדש אדם יוצר, אדם שכוחו באצבעותיו והוא בעל ערך, אדם שמתבוננים עמוק בעיניו ושואלים לְמה הוא התכוון. וכשאומרים רבו-מולידו מתכוונים בדיוק לזה.

night years cover front
כריכת הספר. תמונת העטיפה: יניב נדב

ואיתי באותה הערוגה צמח ידידי ורעי אריאל, שנתתי לו את שמו, פוֹי. שלעולם לא אשכח את צחוקו. והיינו דוברים את אותה שפה והיינו היחידים בעולם שדיברו את השפה הזו. וכעת היא שפה בסכנת הכחדה, שחמישים אחוז מדובריה נמוג בגובה ענפי עץ התות ואינו בעולם.
(ומדי פעם, אחת לכמה שנים, איש ניגש אליי ויש לו מבטא של השפה ההיא ואני נאחז בו בכל כוחי. ואני צוחק חזק ומוגזם מדי, כי אני זוכר את האיש שהיה מצחיק אותי והייתי מצחיק אותו. והאיש הזר ואני נסוגים במבוכה, כי הוא אינו דובר את השפה על בורייה וודאי שאיננו מחייה השפה. ומדוע אני חובק אותו כך, זה הלא באמת לא מתאים. ואני שב אל מחוזות השתיקה.)
~~
ושירה אומרת לי אז את הדברים הכי עמוקים. ואודיה מקלידה את השירים שאני מקריא לה בטלפון הציבורי במעט שעת הת"ש שנשארה אחרי שהתקלחתי במים קרים בבסיס הטירונים בנח"ל טוב, ואומרת שהיא שומרת לי כוס קפה ליציאה, ואני מבקש ממנה לשבת מול הירח כאדם חופשי וללגום כוס קפה אחת גם בשבילי. ונעמה היא חברה לעט שאומרת: אני מחכה לספר. ואני לומד ממנה את חדוות המצלול, את השמחה הכרוכה במילים שנחרזות זו בזו, ומצרפות את האוזן אל תענוג העין.ורועי זמיר חברי, שהיה משורר כבר אז, אומר לי: אנחנו מוכנים למופע. וכיש מאין אנחנו מצרפים אלינו את יונדב ואלון שינגנו כה יפה, ומלמדים אותם את השירים ועושים חזרות ובוחרים שירים שנוכל לקרוא ומוצאים את תאטרון פרגוד, והמנהל אומר: הקראת שירה… אינני יודע, אף אחד לא מילא כאן אולם עם הקראת שירה מאז… זלדה. בעצם, אולי יהודה עמיחי הצליח פעם אחת. וברגליים משקשקות אני אומר לו: אל תדאג, יהיה מלא.
ובערב ההופעה הוא עולה לבמה נרגש כולו ואומר: אנחנו נתקן את המזגן! תבואו שוב. מאה ועשרים איש. ויושבים במעברים. תבואו שוב!
~~
מה הן שנות חושך המשיך בשנות חושך רבות. בשנים שהיה בהן כאב הבדידות, וכאב המחלה, וכאב הפרידה מאהובי לבי, אבל היה בהן גם אור גדול. אור המציאה של שרית אהובת נפשי, שנתנה לי קיום ויצקה אמונה בחיים והביאה את החיות והשמחה אל תוך עולמי; ואור ההיוולדות מחדש, ואור הביחד, ואור ההולדה. ובכל הזמנים האלה הספר הלך והתהווה. הלך ונרקם מן האין.
~~
בשלוש השנים האחרונות הוא החל לרצות לצאת. לדחוף ולכאוב ולצרצר צירים. וכמו כל דת טובה, עדיין היה זקוק למאמינים חדשים. והם באו. באה בַּכּׂל החכמה והברוכה ועצתה הטובה, ועמיחי הידיד הטוב, וערן שקרא ואמר: יהי אור.
ולבסוף, ברגע אחד של חכמת לב גדולה, עניתי לשתי נשים צעירות ומוכשרות שתלו בי עיניים ושאלו באהבה עמוקה, מה אתה רוצה לעשות עכשיו. להוציא ספר, אמרתי. להוציא את ספר השירים שלי. וחן-לי ותיראל הסתכלו זו בזו ואמרו, כמו שצעירות אומרות: ברווווררררררר. ופתאום זה היה ברור מאוד גם לי.

uzi agasi small
עם המוציא לאור, עוזי אגסי

ועוזי מאבן חושן אמר כן. ומפעל הפיס. ונעמה שקד נאותה לערוך אותו. אתה מכיר אותה? היא מקצועית מאוד, אמרו. אבל לא אמרו כמה חכמת לב ועין יש בה. וכמה עדינות ודייקנות. וכמה חסד ודין יש בה לשבח את המלא והבשל ולקצץ בנטיעות הפרא ובבוסר. ומלאכת העריכה, כמו מלאכת האריגה, חוט אחר חוט. מילה אחר מילה. ובינינו ברית המילה הכתובה.
~~

וכעת הנה הוא לפניכם.

~~
ואורית היקרה שאלה אותי אם אינני מתכוון לקדם אותו. אני מתכוון, עניתי לה, כמו שאנחנו מתכוונים לקדם את ילדינו, צעד אחר צעד. ואז הם הולכים ברגליהם, ביי אבא. הלכתי. לאן. מתי תחזור. מאיפה לאסוף. אבל הוא כבר איננו שומע.
"אמונתי מסלקת את הקור / משיבה את הזמן לאחור / ותיכף ניפול זה על צווארו של זה / והשחר יעלה".

~

איפה קונים את 'מה הן שנות חושך'?
א. בדני ספרים, ירושלים. בחנות החדשה והיפה ברחוב אבן ישראל, סמוך לרחוב יפו. כדאי לוודא קודם בטלפון שיש להם במלאי: 02-6248293.
ב. באתר הוצאת אבן חושן. הספר בהנחה (שמתקזזת עם דמי המשלוח): https://goo.gl/EVdaJH
ד. ברשתות הספרים הגדולות (צומת וסטימצקי), ובחנויות הספרים המובחרות.
~~
תאחלו לי בהצלחה, נשמות