הבדילות הקיומית. חלק ג'

יומן ניו יורק

חלק שלישי ואחרון – בקרת כלי נשק (Gun Control)

ט.

מארק צ'אפמן הרגיש שהדמויות המיתיות שמגולפות בגדר המתכת שמקיפה את הבניין מדברות אליו. למעשה, הרגיש שהן כמו שטנים קטנים בתוכו. שהוא בא מעולם עתיק כדי לעשות מעשה שחייב להיעשות. אין לו ברירה. כל חייו מוליכים אותו בכיוון הזה. הוא בא לפה כבר פעם אחת והתחרט. ועכשיו זה הזמן.

הוא עמד שם מהבוקר. קרא ספר. "התפסן בשדה השיפון". שוחח אקראית עם שומר הבניין. הוא חיכה כל היום. ב-22:50 זה קרה. המונית הגיעה. הם יצאו. הוא הרגיש את הקת הקרה בכיסו. הם חלפו על פניו. צ'פמן כיוון את אקדחו וירה חמישה כדורים מאקדח התופי שלו, מתוצרת צ'רטר ארמס. השוער חטף את האקדח ובעט אותו לאורך המדרכה. צ'פמן הסיר את כובעו ומעילו, והתיישב על המדרכה, מחכה להגעת השוטרים. השוער צעק עליו: "אתה יודע מה עשית?". צ'פמן השיב: "כן, בדיוק יריתי בג'ון לנון."

זה קרה ב-8 בדצמבר 1980 ברחוב 72 פינת סנטרל פארק ווסט, הכניסה למלון הדקוטה. הייתי שם עכשיו. רוחותיהם של הרוצח והנרצח עדיין מסתובבות שם, על אף שזה מת וזה כלוא כבר למעלה משלושים שנה באחד מבתי הסוהר השמורים באמריקה.

את האקדח שלו קנה צ'פמן בהוואי, שם גר עם אשתו ועבד כשומר בבית דירות בהונולולו. הוא היה בחור מוזר. מכור לסמים. בעיות קשות במשפחה. אמא שתלויה בו. אשה שכרוכה אחריו. בעיות נפשיות. מזור לנפשו הפצועה מצא בספר של ג'יי די סלינג'ר, "התפסן בשדה השיפון". בהשראת הספר החליט שלנון הוא "מבוגר מזוייף" שמסמא את עיניהם של מאות אלפי ה"ילדים" שפזורים ברחבי העולם ו"הולכים שבי אחרי הזיוף".

לנון חותם לצאפמן
לנון חותם לצ'אפמן על אלבומו החדש, שעות ספורות לפני הרצח

הוא נסע לניו יורק לרצוח את לנון, אך גילה כי לא יוכל להשיג שם תחמושת לאקדח. לשם כך טס לאטלנטה שם קנה את הכדורים, אותם ירה מספר ימים לאחר מכן בגבו של הזמר-האליל.

לוזר שמנמוך ומשקפופר עם בעיות נפשיות רצח את האגדה המערבית, האיש ששר על כל מה שדור שלם חלם ודמיין. בעזרת אקדח תופי וחמישה כדורים.

י.

אריק האריס ודילן קלבולד נכנסו ביום שלישי בשערי בית הספר שלהם. הם שלפו שני כלי נשק אוטומטיים וירו בחבריהם ללימודים, שישבו על הדשא. לאחר מכן פנו לקפיטריה, בה הטמינו קודם לכן מטעני חבלה, תוך שהם יורים בתלמידים נוספים. מורה שהבינה מה מתרחש רצה לספרייה והזהירה את התלמידים בה, שתפסו מחסה מתחת לשולחנות. לאחר שירו במורה שניסה להגיש עזרה ראשונה לתלמיד והרגו אותו, זרקו שני מטענים נוספים לתוך הקפיטריה והתקדמו לכיוון הספרייה. המשטרה, שקיבלה התראה על המתרחש, נערכה מחוץ לבניין וניסתה לירות לעברם, תוך שהיא מנסה לקבל תמונת מצב אמינה של המתרחש.

הם נכנסו לספרייה. לא ראו איש, שכן כולם היו מתחת לשולחנות. החלו לירות באקראי מתחת לשולחנות. מדי פעם התכופף האריס מתחת לשולחן, אמר "פיק-א-בו" ("קוקו") וירה. כך הרג את קסי ברנאל. את אחת התלמידות שאל האם היא מאמינה באלוהים. מסע הרצח, שנמשך ארבעים ושש דקות, הסתיים בשנים עשר תלמידים ומורה הרוגים, ועשרים וארבעה פצועים. תלמיד בשם ג'ון סָ‏אבַ‏אג', שהיה מכר של קלבולד, היה בספרייה בעת הטבח. הוא שאל את קלבולד "מה אתם עושים?", וקלבולד השיב, "או, רק הורגים אנשים".

מעבורת לסטטן איילנד 002

היה זה ב-1999. חמש שנים לאחר הרצח פורסם מאמר בשם "המדוכא והפסיכופת". הפסיכיאטרים שפרסמו אותו אבחנו את האריס כפסיכופת קליני ואת קלבולד כדיכאוני. הצירוף הקטלני של השניים גבה את חייהם של שנים עשר נערים, אולם מסקנת השירות החשאי בעקבות חקירת הרצח היא החמורה:

"החוקרים מצאו שרוצחים לא 'נשברים'. הם מתכננים. הם רוכשים כלי נשק. הם מספרים לאחרים מה הם מתכננים. הילדים הללו בוחרים במסלול ציבורי ארוך ומתוכנן לכיוון האלימות. ואין כל פרופיל. חלקם חי עם שני ההורים ב'משפחה אידאלית כלל-אמריקנית'. חלקם היו ילדים שהוריהם התגרשו, או חיו בבתי אומנה. חלקם היו מתבודדים, אבל לרובם היו חברים קרובים".

כולם חשודים.

יא.

אפשר להמשיך בסקירה הזו לנצח. בישראל ישנה תחושה שבארה"ב לא לומדים לקח, ובכל כמה שנים ישנו טבח מזעזע: פעם באוניברסיטה, פעם בבית ספר תיכון ופעמים נדירות גם בבית ספר יסודי.

ניתן להבין את מקור התחושה הזו, אולם אפשר לקבוע בצער כי היא מוטעית לגמרי. מסעות רצח בבתי ספר אינם מתרחשים ברחבי ארה"ב אחת לכמה שנים, אלא אחת לכמה שבועות. רק החמורים והנרחבים שבהם צפים לתודעת כלי התקשורת העולמיים, ובהם אלה הישראלים. הבעיה עמוקה ושורשית הרבה יותר ממה שניתן לדמיין.

כמה נתונים:

בוויקיפדיה ישנו ערך על "מסעות ירי בבתי ספר". מופיעים שם מקרים מקנדה, אירופה, דרום אמריקה ואסיה. לארה"ב יש ערך נפרד, והרשימה בו ארוכה פי ארבעה מזו של כל המדינות האחרות  יחד.

המקרה הראשון שנרשם בדבר רצח בבית ספר התרחש ב-1764. ארבעה אינדיאנים חמושים נכנסו לבית הספר 'פונטיאק רבליון' בפנסילבניה ורצחו ביריות את המורה ותשעה או עשרה תלמידים (ישנם דיווחים סותרים בנושא). רק שלושה ילדים שרדו.

9.11 ממוריאל ובאטרי פארק (3)

מתחילת השנה האזרחית הנוכחית (2013), נהרגו בבתי ספר שמונה בני אדם ושנים עשר נפצעו, כתוצאה מירי. בשנת 2012 מתו 42 איש וששה עשר נפצעו. 28 מן ההרוגים נרצחו בבית הספר היסודי  'סנדי הוק' ע"י אדם לנזה, תלמיד מצטיין בעל הפרעה נפשית מאובחנת.

ב-2007 תלמיד ממוצא דרום קוריאני, סונג-הוי צ'ו, רצח בעזרת שני אקדחים חצי אוטומטיים 32 תלמידים באוניברסיטה בשם 'וירג'יניה-טק' במדינת וירג'יניה. החלק המקומם ביותר במקרה הזה, נמצא באזהרות המוקדמות אותן אותת הרוצח לכל עבר. הוא הטריד סטודנטיות, נהג במוזרות, כתב מחזות אלימים שהפחידו את מורתו, נטה להסתגרות והראה חוסר התפתחות רגשית. אולם:

"צ'ו נשלח לבדיקה פסיכיאטרית, בה נמצא כי הוא סובל מדיכאון, הפרעה חשיבתית ומהווה איום ישיר על עצמו ואחרים. למרות שנמצא כי הוא מהווה איום על עצמו, הוחלט כי יעבור טיפול בתור מטופל חיצוני. בגלל שלא אושפז בכפייה, צ'ו עדיין היה זכאי לקנות ולהחזיק נשק על פי חוקי מדינת וירג'יניה".

מסקנות ועדת בדיקה שמינתה האוניברסיטה היו:

החלפת כל דלתות הכניסה החיצוניות למבנים באוניברסיטה כך שיקשה לפורצן

התקנת מנעולי דלתות פנימיים בכיתות הלימוד

הנהגת שימוש בכרטיסים אלקטרוניים לצורך כניסה לחלק ממבני האוניברסיטה

בדיקת שימוש במצלמות מעקב בנקודות מפתח בקמפוס

התקנת לוחות הודעות אלקטרוניים במקומות שבהם ניתן להתריע בפני הסטודנטים על מצב חירום

התקנת מערכת איתור אלקטרונית לחברי קהילת האוניברסיטה.

חסר לכם משהו? אולי משהו שקשור לסטודנטים עם בעיות נפשיות קשות ונשק? אה, זה לא בתחום אחריותה של הוועדה.

יב.

אחרי הטבח בסנדי הוק, שאירע בדצמבר האחרון, קראתי כמה כתבות ישראליות שרוחן הכללית היתה "הנה, עכשיו סוף סוף יתפכחו האמריקאים. אין סיכוי שאחרי טבח נורא כזה לא יעשו שינוי משמעותי וישנו את החוק כדי להגן על הילדים שלהם". ובכן, בדקתי מעט את הנושא.

הזכות להחזיק נשק מעוגנת בתיקון השני לחוקה של ארה"ב, שאומר כך: "מיליציה מאוסדרת (כלומר 'סדירה' או 'מפוקחת', תלוי בפרשנות. במקור: regulated) היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית. זכות האנשים להחזיק ולשאת נשק לא תהא מופרת".

אפשר לצמצם או להרחיב את הפרשנות לתיקון הזה, אולם מה שברור מעל לכל ספק – ושאושר גם בבית המשפט העליון ברוב דחוק – הוא שאין אפשרות לאסור כליל על אחזקת נשק בשום מדינה בארה"ב. מה שנשאר הוא לתקן תקנות שיגבילו את האחזקה עד שיהפכו אותה לכמעט בלתי אפשרית.

למי שתוהה אם אפשר לשנות את החוקה עצמה רק נאמר, כי לשם כך דרושה הסכמה של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ואשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות. מלבד העובדה שרוב המדינות הן בעלות רוב רפובליקני שמתנגד באופן גורף לשינויים, הן בחוקה והן במדיניות אחזקת הנשק, המצב הנתון הוא שאובמה לא מסוגל להגיע להסכמה עם 51% מהמחוקקים שלו, ולכן האפשרות הזו היא לא פחות ממופרכת. הנשיא יכתיר את עצמו למלך אמריקה הצפונית ויחבוש כתר עשוי שן פיל לפני שיצליח להעביר שינוי כה דרמטי בחוקה.

למעשה, אובמה נאבק בכל כוחו להעביר תקנות שיאפשרו, בסך הכל, להגביר את הפיקוח על מכירת הנשק, כדי שזה לא ייפול לידי פסיכופתים מהסוג שמבצע טבח בבתי ספר. הנשיא אפילו לא נאבק לניצחון, אלא על מראית עין של ניצחון, כאילו קידם ערך ליברלי של שמירת חיי אדם בתקופת כהונתו. אבל אפילו את הניצחון הקטן הזה הרפובליקנים לא נותנים לו. אז מה קרה לאמריקאים, הם השתגעו?

אפשרות הניתוח הפוליטי תמיד קיימת: היא תראה את יחסי הכוחות, תסביר מדוע הכל עניין של נקמנות קטנונית, תקשור את העניין לתקציב ולמפלה הרפובליקנית המפוארת בבחירות האחרונות. היא לא תטעה, מן הסתם. אולם אני רוצה להציע פרשנות אחרת.

יג.

אליהו אשרי היה נער על סף בחרותו. שמונה עשרה. משפחתו גרה ביישוב איתמר. אמא שלו אמרה כי היה "עדין נפש ואציל, אוהב שלום ורודף אמת". הוא למד במכינה הקדם-צבאית 'צופית' שביישוב נווה צוף. אליהו נראה בחיים לאחרונה ביום ראשון, 23 ביולי 2006 ב-21:00 בערב, בצומת הגבעה הצרפתית בירושלים. הוא ניסה להגיע למכינה שלו, ולשם כך היה זקוק לשני טרמפים, אולי שלושה. הקשר עמו נותק מאותה שעה בה נצפה בטרמפיאדה. החיפושים אחריו החלו, עם התמקדות בפן הפח"עי.

לאחר ארבעה ימים של חיפושים אינטנסיביים, מעצר של פעיל תנזים וחקירתו, נמצאה גופתו של אליהו בפאתי רמאללה. הוא נחטף, וכמעט מיד לאחר מכן נרצח וגופתו הוחבאה.

הציבור הדתי היה נסער. אזהרות הטרמפים, ששכנו להן במרתפי התודעה מאז חטיפתו ורציחתו של נחשון וקסמן, גם הוא בן המגזר, שתים עשרה שנים קודם לכן – החלו להבהב שוב. הורים תחבו כסף לכיסי ילדיהם. מועצות מקומיות מימנו מחדש את ההסעות הממוגנות שהתדלדלו מאז שככה מעט האינתיפאדה השנייה. רבנים הוציאו פסק הלכה, שקורא שלא לנסוע בטרמפים.

בכירי הרבנים של הציונות הדתית היו חתומים על הפסק. "העולה על טרמפ שנהגו אינו מוכר לו אישית – חוטא. התרשלות בתחום זה מסכנת את האומה כולה", כתבו הרב שלמה אבינר, הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן והרב צפניה דרורי.

אליהו אשרי

אין מצב, אמרתי לחבריי. לא יקרה. למה, תמהו, הרי רבנים נחשבים סמכות, בעיקר בעיני צעירים, השיבו לי. היה מעט קשה לנסח אולם לבסוף הצלחתי: נסיעה בטרמפים אינה הרגל ואינה תחביב. היא לא נועדה לחסוך בכסף, היא לא נועדה לחסוך בזמן. נסיעה בטרמפים היא חלק מהד.נ.א של הצעיר הדתי (לא החרדי, אגב). היא אורח חיים ותרבות. היא דבר שאי אפשר לשנות בקלות, בטח לא בפסק הלכה אחד ויחיד ואתם יודעים מה? גם לא בחטיפה רצחנית פעם בעשר שנים.

כי נסיעה בטרמפ היא הרבה מעבר לזמן ולכסף. היא סמל סטטוס. הושטת היד בכל מקום – ולו בצומת הנידח ביותר, או, לעומת זאת, הסואן והעירוני ביותר שניתן להעלות על הדעת – מסמלת כלפי שנים את החופש. את השחרור מאמצעי התחבורה ה'רגילים' כמו אוטובוס וה'בורגנים' כמו מכונית או מונית. כלפי חוץ היא מסמלת אורח חיים שבוחר לתת אמון, לשבור זרות, להכיר טובה, לסמוך על הנס, לסמוך על הזר שהוא בעצם 'אחי'. כל אלה מאפיינים עמוקים מאוד של הציונות הדתית, שכמו כל הדברים, באים לידי ביטוי מוקצן בשנות הנעורים.

יד.

אנו נוטים לשכוח שפירוש השם 'ארצות הברית', הוא איחוד מדינות שנמצאות באותה יבשת. החיבור ביניהן, גם אם הוא טבעי, אינו מובן מאליו. חלק מהמדינות שונות מאוד זו מזו. האוכלוסייה שמרכיבה אותן, המסורת שלהן ושנת צירופן לאיחוד. אמנם, השפה משותפת, השלטון משותף וכן כל סממני השלטון (המנון, דגל וחלק גדול מהחוקים), אולם בסופו של דבר מדובר בפדרציה.

ארצות הברית הגדולה שבה חמישים מדינות, התחילה משלוש עשרה מושבות שמרדו בבריטניה וזכו בעצמאות בשנת 1776.  לאחר אחת עשרה שנים של דיונים הן קבעו לעצמן חוקה משותפת, אולם ארבע שנים לאחר מכן כתבו תוספת שנקראה בשם 'מגילת הזכויות', שהוסיפה עשרה תיקונים והגבילה את כוחה של החוקה. הדאגה באותה תקופה היתה לא רק כיצד מתגוננים יחד מול אוייב משותף, אלא גם כיצד להגן על המדינות זו מפני השתלטותה של זו.

התיקון השני, שמאפשר לכל אזרח להחזיק בנשק, בא בדיוק על הרקע הזה: הדיבורים על צבא משותף הולידו את החשש שמנהיג חזק מדי ינצל את הצבא כדי לספח את אחת המדינות. לפיכך נקבעה זכות האזרחים להתארגן כמיליציה מקומית ולהדוף את הצבא הפולש.

metropolitan2 001

סיבות נוספות שנמנו לחירות באחזקת הנשק הן השתתפות באכיפת החוק, הרתעת ממשלה רודנית, הדיפת פלישה, דיכוי התקוממות, מימוש הזכות הטבעית להגנה עצמית.

האם משהו מהסיבות האלו מתקיים היום? לכאורה לא ממש. איש לא מעלה בדעתו שניו יורק תאיים על ניו-ג'רזי (למרות שהיא זקוקה לה כחצר אחורית, לשם היא זורקת את הדברים שלאף אחד אין כוח להתעסק איתם), שהמשטרה לא תצליח להשתלט על התפרעויות של מיעוט כלשהו ויהיו זקוקים לאזרחים עם נשק כדי לעצור אותן (רוב הסיכויים הם שהחשש מתביעת פיצויים ענקית תשאיר את כל האמיצים חמומי המוח בבית), פלישה לארה"ב יכולה להתרחש, אבל בדמיונם של האמריקאים רק על ידי תושבי מאדים, ומול פייזרים רבי עוצמה – רק רובה דו-קני חצי-אוטומטי לא יוכל לעזור.

טו.

אז מה נשאר? כמו בפסיקת הרבנים נגד הטרמפים – נשאר הד.נ.א.

אהיה יהיר אם אנסה למפות את הד.נ.א האמריקאי בלי שעשיתי מחקר רציני על הנושא. וכמו שכתבתי, אני מכיר רק חלק קטן מאזור מסויים בעיר אחת בתוך מדינה אחת בארה"ב. אינני מדען, אין לי תואר בסוציולוגיה. אך כשאני בא בין אנשים, אני יודע להעיד על הדברים אותם אני מרגיש. ובעקבות הרשומות הקודמות כתבו לי אנשים כי בנוכחותם בביקורים ובמגורים במדינות שונות בארה"ב, התחושה אותה תחושה: כל אדם לעצמו.

ובעצם אין זה פלא. כי רעיון מרכזי בחוקה האמריקאית הוא רעיון החירות. החירות לממש את האושר, שמגולם בעיקר בעושר. החירות להיות חופשי ל- וחופשי מ- כאחת. והאדם שלהם ברוא בצלם א-לוהים, שאם אנו חושבים על זה גם הוא לגמרי-לגמרי לבד.

והשנים הארוכות של המאבק העיקש, הפנאטי לעתים, מול הקומוניזם – שהפקיע את האישי לטובת החברה. והזיכרון וההערכה העמוקה על כך שבאמת ובתמים זו הדמוקרטיה המגוונת ביותר, החזקה ביותר, החפה ביותר משנאה כלפי מיעוטים, על אף שגם היא לא נקייה מסיגים. אולם יכול להיות שהדמוקרטיוּת הזו הושגה בעמידה בלתי מתפשרת על זכות הפרט לממש את חלומותיו ולחתור להצלחה תוך שוויון זכויות מלא. אבל השוויון עושה אותך אחד מרבים ולא אחד בתוך רבים.

ובתוך ההמון, כאשר יש לך רק סיבוב חיים אחד וסביבך מיליוני אנשים שחיים, לכל הרוחות, את חייהם שלהם – מה יכול לשמור על חייך אם לא רובה דו-קני ששוכן לבטח מתחת לדלפק?

לפיכך מרגלא בפומיה של נבחרי הציבור הרפובליקנים, בתגובה לטענה כי יש לצמצם את היכולת להחזיק בכלי נשק המשפט המעניין הבא: "הדבר היחיד שיכול לעצור בחור רע עם רובה – זה בחור טוב עם רובה". איני רוצה שהחברה תיקח אחריות על חיי. גם לא החוק. ולא הנשיא. ולא המשמר האזרחי. ולא מקהלת הכנסייה ובטח שלא השב"כ. אני, רק אני, אקח אחריות על חיי. עם סנאפל בצד, תודה.

ולפעמים זה לא הולך ויש איזה פסיכופת שלוקח לאמא שלו המסכנה את כלי הנשק שאספה בעמל רב ודופק לה כדור בראש ויוצא לירות בעשרים וכמה ילדי בית ספר מסכנים. זה עצוב מאוד. זה ממש קורע את הלב, ולכן עשינו מגבית בשבילם. אבל למה, לכל הרוחות, זה צריך לפגוע ביכולת שלי לממש את חירותי?

טז.

גנטיקה של בדילות.

תאמרו: חלפו הזמנים הללו, של הקאובויז וה"גט אאוט אוף מיי פרופרטי". ובכן, להפך. הם רק הולכים ומתחזקים. כי הרשתות החברתיות מעצימות את הבדילות הזו. כי הרווחה הכלכלית מגדילה את הריק. כי היכולת להתבונן על עצמך מבחוץ, כלומר, דרך פילטר אינסטגרם מגניב, רק עושה אותנו בודדים יותר ועצובים יותר, ולכן מוכרחים יותר להגן על עצמנו.

אריך פרום ניסח זאת (ב'מנוס מחופש') עוד ב-1941 בבהירות כואבת:

לא רק היחסים הכלכליים, אלא גם יחסי-האנוש הם בעלי אופי מנוכר. במקום יחסים בין בני-אדם הם לובשים פני יחסים בין עצמים דוממים. אך אולי הדוגמה החשובה והמזעזעת ביותר לאווירה זו של כדאיות וניכור היא יחסו של האדם לעצמו. האדם אינו רק מוכר מצרכים, הוא גם מוכר את עצמו ומרגיש כמצרך. עובד הכפיים מוכר את כוחו הגופני. איש העסקים, הרופא והמנהל מוכרים את ה"אישיות" שלהם. הם חייבים שתהיה להם "אישיות" אם ברצונם למכור את מוצריהם או שירותיהם.

לדעתו, הקפיטליזם והמודעות העצמית הביאו את האדם אל 'הבדילות הקיומית'. לא רק בדידות, אלא בדילות. כי כשאני בודד איני רואה אותך. אני רואה רק אותי ואני לבדי. ואני זקוק למישהו שיושיט לי יד. אני יודע שהוא נמצא שם בעלטה ואני רק צריך למצוא אותו, ואז יתרחש החיבור הזה בינינו ויביא לי מזור.

ביקור בסטטן איילנד 122

אבל כשאני נבדל אני רואה גם אותך. ואתה לא יכול להושיע אותי מהיותי אחר. אני רואה את הריקוד שלנו, שלך ושלי, ואנו כה פתטיים. שנינו גיבורים בציור של אדוארד הופר. האור מאיר אותנו לתוך הריק. החושך בולע אותנו ללא תקווה. בוא ונשאר כל אחד בפינתו, כי כשאנו ביחד הלבדים שלנו מתחדדים זה על זה כמו שני סכינים.

לעולם לא אוותר על כלי הנשק שלי. כי כמו שהוא מגן עליי מפניך, האחר, כך הוא יכול לשים קץ לסבל שלי. כשאני מחזיק אותו בידיי אני חש את כל כובד משקלה של הבחירה הזו. וזו הרגשה טובה.

הבדילות הקיומית. חלק א'

יומן ניו יורק

חלק ראשון: אדוארד הופר

א.

בימות הקיץ והסתיו היה בא בכל סוף שבוע הבחור השחור החייכן עם הרסטות ומשקפי השמש, פורש את התמונות הענקיות שלו ליד שערי האוניברסיטה ומחכה. בדרך כלל לא היה צריך לחכות הרבה. לסטודנטים אין כסף לקנות חפצי אמנות ואין יכולת לסחוב אותם אחר כך לארצות שמהן באו ושבהן מחכים הוריהם לשובם.

אז הם קונים פוסטרים, כדי למלא את הבית במשהו. כדי שתהיה להם הוכחה שהיו בניו-יורק, הנה, עובדה, מרלין מונרו על הקיר. או בוב מארלי. או שעונים נוזלים של דאלי. או קו הרקיע המפורסם של מנהטן, עם או בלי מגדלי התאומים, עם מוניות צהובות אימתניות דוהרות למטה על הכבישים. או פועלים אוכלים ארוחת בוקר על קורת ברזל עצומה, מנדנדים רגליים עשרות מטרים מעל פני הקרקע.

ובשולי הערמות של הרסטפאר, אחרי שדפדפת כמה עשרות תמונות כאלו, מצאת גם כמה אחרות. ציורי נוף עירוני בצבעים קודרים וחמים. שחור וצהוב ואדום. ובפעם הראשונה בחיי שמעתי יצירת אמנות. שמעתי אותה מדברת אליי ויכולתי לבהות בה. והבחור חייך בפה מלא שיניים: "יו וואנט דה הופה, מאן? איטס פייב דולה איץ', ג'אסט פוה יה, מאן".

edward hopper new york office

ועכשיו כשהפוסטר הזה תלוי פה מולי על הקיר אני עדיין יכול לבוא יום יום מן החוץ ולהסתכל בו מספר שניות ורק אחר כך ללכת לעשות את שאר הדברים הלא חשובים שאני עושה, כמו לאכול ולקרוא ולגלוש באינטרנט. אז, ברחוב, הסתכלתי על האותיות הקטנות שמציינות את שם האמן. אדוארד הופר.

ואחרי שקניתי פוסטר אחד, חזרתי כדי לקנות פוסטר שני. הבחור עם הראסטות אמר שנגמרו לו ושאולי יביא בשבוע הבא אחרות. אבל בשבוע הבא לא בא, ואחר כך היה חורף ולא בא יותר. ואני הלכתי למוכרי הפוסטרים בברודווי וחיפשתי אצלם אחד אחד, ובסוף מצאתי שניים נוספים ותליתי גם אותם על הקיר. ועכשיו יש לי קיר אטום שעליו תלויות שלוש תמונות של הופר ודרך הקיר הזה אני רואה את העיר ניו-יורק בבהירות שאין שנייה לה.

והרבה זמן חיפשתי מה אני רוצה בעצם לומר. למה הן תופסות אותי ולא מרפות. למה אני הולך את מוזיאון וויטני כולו, רואה דברים יפים, מהנהן בראשי להסברי המדריכה, מדלג בעיניים על יצירות שלקח לאנשים חיים שלמים ליצור אותן – אבל רק כשאני מגיע לחדר האחד שמוקצה להופר אני נעצר ומרגיש טוב. מרגיש בבית. כי אני מבין.

ופתאום המדריכה אמרה את זה, והרגשתי שזהו, אני לא לבדי יותר בעולם. "היצירות של הופר", אמרה, "מאופיינות בכך שהן מלאות בריקניות". "Full of emptiness", כך אמרה במשפט קצר ושג"רי ופילחה כמו חץ את העיגול האדום. כל כך מדויק.

hopper night windows october art room

כזו היא ניו-יורק. מלאה בריקניות. ולא שאין בה דברים יפים, ולא שאין בה דברים מעניינים, ולא שאין בה אנשים נחמדים, ואפילו אנשים יקרים וטובים. אולם בין תאים יש נוזל בין-תאי, ובין בני זוג יש אנרגיה של קִרבה, ובין אחים יש מבטים וחיוכים וניד ראש בלתי מורגש וגנטיקה של הבנה, ובין אנשי ישראל יש קו מתוח של דאגה שמהולה בכעס, קוצר רוח, זיעה דביקה וערבות הדדית. ובין אנשי ניו-יורק יש רִיק. ואני יכול לתפוס את הזנב של זה במילים. ואדוארד הופר תפס את זה בציור, שזה כישרון גדול לאין שיעור.

ב.

כבר זמן מה אני רוצה לספר איך כמה שבועות לפני שנסענו לארה"ב נכנסתי לסניף דואר בירושלים שישבו בו שלושה פקידים. אחד שישב בדוכן שלו, חתם על חבילות ולא קיבל קהל, אחד שאכל סנדביץ' ובין ביס לביס קרא לאחד הממתינים בתור שהתמזל מזלו, ועוד אחת שאשכרה נהגה כמו פקידה וקיבלה את האנשים. רציתי לספר איך נכנסתי לסניף והתיישבתי וחיכיתי יפה, בתור שהלך והתארך. איך הבחורה שהייתה שלישית או רביעית בתור התעצבנה אחרי עשר דקות של המתנה, ושאלה את הבחור שאכל סנדביץ' למה הוא אוכל במקום לשרת את הלקוחות. והוא אמר לה שזה לא עניינה ושהיא יכולה ללכת לסניף אחר, והיא אמרה לו, במבטא קל, שהיא לא מבינה למה מאז שעשתה עלייה לפני שנה רק שולחים אותה ממקום למקום, ואיזה מין שירות יש פה בארץ בכלל. והוא אמר לה, במהלך צפוי למדי, שאם לא טוב לה היא יכולה לחזור בחזרה לאיפה שבאה ממנו.

ולאורך כל השיחה ביניהם נחלק קהל הממתינים לשניים, חלק אחד מצדד בבחורה וחלק אחר בפקיד, וכולם מביעים את דעתם. אלה צועקים מה זה החוצפה הזו, איך את מדברת, ואלה עונים סליחה, היא צודקת! בגלל זה אנחנו נראים ככה! איזו תודעת שירות זו. והכל בצעקות, כאילו הם לא נמצאים באותם עשרה מטרים רבועים. ואני ישבתי וצחקתי, כי הכל היה מצחיק וצפוי ומפתיע עם כל משפט.

אבל במקום לספר על זה אני מעדיף לספר על ניו-יורק.

ג.

לא נכון מה שאומרים על הניו-יורקרים, שאם תיפול ברחוב לא יגישו לך עזרה. שהם לא מתעניינים, שהם אדישים עד מוות. שלך.

שוב ושוב הפריכו אנשים נחמדים ברחוב את חששותיי. שוב ושוב הגישו עזרה, טלפנו למשטרה, הודו בחום, התערבו לטובת, לא נשארו אדישים למראה –

ועדיין מהדהדת אצלי השאלה מה יקרה בשנייה לפני שתיפול. אם יש מי שיחזיק חזק במרפקך ויאמר בגערה: ראיתי שכמעט נפלת. היזהר.

אחד הדברים שהפתיעו אותי אחרי שחצינו את הים והגענו לפה היה הנימוס, שנראה מוגזם ברמות היסטריות לבחור ממוצע כמוני. אם מישהו רק חלף על פניי בסופרמרקט באופן שנראה לו קרוב מדי – וכשאני אומר קרוב מדי, אני מתכוון במרחק של פחות מארבעים סנטימטר, אך חס וחלילה לא קרוב יותר מעשרה – מיד פלט התנצלות. אם העגלה שלי חסמה את המעבר, האדם שהעגלה עמדה בדרכו פשוט עמד וחיכה. הוא לא פנה אליי, לא כחכח בגרונו, ודאי שלא צעק עליי, ולא עלה על דעתו לגעת בעגלה 'שלי' ולהזיז אותה ממקומה. הוא פשוט עמד וחיכה שאשים לב.

early-sunday-morning

תאמרו: מקרה. יש פסיכוטיים בעולם. אלא שהמחזה הזה חזר על עצמו יותר מדי פעמים מכדי שאייחס את התופעה ליד הגורל. פעם עמדתי בסופר והעגלה שלי הייתה בזווית כזו, שלו היה מנסה לעבור מישהו, יכול היה לשפשף את הידית שלה. באה בחורה. הזיזה אותה והמשיכה בדרכה. הסתכלתי עליה ושאלתי בעברית: "סליחה, את יודעת איפה הקפה השחור?". "מיד מאחורי השורה הזו", ענתה בעברית צחה וללא היסוס, "ליד הסוכר". לא היה לי ספק.

כשהיינו ילדים ולמדנו בישיבה לצעירים, לחגי ולי היה תחביב. ללכת במסדרונות הרחבים של הישיבה הגבוהה הסמוכה, "מרכז הרב", ולהיתקל, כאילו במקרה, בכתפם של בני הישיבה שעברו לתומם מולנו. הספורט היה חביב עלינו, בעיקר בשל ההתנצלויות הרפות והמפוחדות שבני הישיבה הנידפים היו ממלמלים כלפינו, האשמים בהיתקלות.

אולם עם הזמן הבנתי שבין ההתנצלויות שחוחות הכתפיים של המרכזניקים לבין בקשות הסליחה האמריקאיות אין הרבה במשותף. אברכי המשי התנצלו משום שפחדו לפגוע בזבוב. הניו-יורקרים אמנם אומרים "סליחה" ו"סלח לי", וזהו הפירוש המילולי של דבריהם, אולם בעצם אינם מפחדים לפגוע בך, אלא מסמנים עבורך את הגבולות.

אמירת 'סליחה' ברחוב, אין לה דבר עם נוחותך או רגשותיך. זהו מסמן כי חרגנו מן התחום שלנו וחצינו את המרחב האישי זה של זה. כאשר ניו-יורקרים אומרים סליחה זה לזה, הם רק מוודאים שכל הנוכחים באירוע יודעים מה המרחב המותר. שנגיעה ללא רשות היא חציית קו, גם אם נעשתה שלא בכוונה. שהעגלה שלי, נכון לעכשיו, היא הרכוש שלי, שאסור לפגוע בו. המרחב האישי הקדוש מתרחב גם לחפציי, לזמני, לשלוות נפשי. אל תטריחני, אל תפריעני, אל תעמוד בדרכי ומעל לכל, היזהר מאוד מאוד שלא תיגע בי.

edward hopper roominnewyork

אינני יכול להעיד על תושבי ארצות הברית. לנסות להשליך על תושבי יוטה, למשל, מזווית ראייה ניו-יורקרית, יהיה כמו לבחון את האופי הישראלי של תושבי טבעון תוך ישיבה בבר גייז תלאביבי. אולם נדמה שעל ניו-יורק אוכל להעיד.

נכון לעכשיו, עדותי היא שהדבר המקודש ביותר לאדם בעיר הגדולה הוא הבדידות שלו. היותו בדיד בקופסת בדידים ענקית, שכל פרט בה מונח בעריסת אוויר משלו.

החיות הגדולות כבר לא

יומן ניו יורק

באחד הימים הראשונים שלנו בניו יורק הלכנו לבקר במוזיאון ההיסטוריה של הטבע. יש שם ארבע קומות, חלקן עוסקות במינרלים, בחיות, ביונקים תת-ימיים, בפרפרים, בחקר החלל. אבל ללא ספק, החלק המעניין ביותר – שעבורי היה היחיד שמעניין – הוא הקומה המוקדשת לדינוזאורים.

איזה גודל! נראיתי מגוחך בעיני עצמי. שרית לא הפסיקה לצחוק, אבל הרגשתי שוב כמו ילד. הם היו ענקיים. ובמרחק נגיעה. ומופשטים מכל החוץ שלהם, העור והבשר והפרווה והשיניים והבל הפה – רק עצמות. הגודל כל כך קובע. אי אפשר שלא לעמוד לידם במין יראת הוד שקטה.

IMG106

ואחר כך ההבנה: הם אינם. אלה רק שאריות שלהם, הד עמום, זיכרון רחוק ומהמם שמתאפשר לנו בזכות הטכנולוגיה והכספים הרבים שאנו משקיעים בחיפוש אחריהם בקרקעיות הים ובמקומות נידחים שהיו ימים בעבר, וכעת שנים שהם יבשים.

ומהי ההיסטוריה, ומה אנחנו בתוך ההיסטוריה, על חמשת אלפים שנותינו, עד כמה שאנחנו מעזים לספור. הנה באו המדענים והעזו לספור יותר. הם טוענים שהדינוזאורים חיו פה בתקופה שבין לפני 230 מיליון שנה עד לפני 65 מיליון שנה. כלומר, התקיימו על פני הכדור הזה מאה ששים וחמישה מיליון שנה.

או, הנה באים להם הדתיים עם התירוצים שלהם. אני מכיר את כולם: בורא עולמות ומחריבם, ימי בראשית הארוכים ואפילו טענתו המעניינת של הרבי מלובאוויטש, שהקב"ה ברא כך, עם עצמות של דינוזאורים, את עולמו, כדי לנסות אותנו. תירגעו, דתיים, אף אחד לא בא נגדכם. אפשר להיות דתי ודינוזאור, ויש לי כמה הוכחות שחיות איתנו היום. סבבה?

IMG123

אבל זה לא עניין של השקפה דתית, אלא הרבה יותר עניין של השקפה קיומית. הייתי קורא לזה 'מורשת הדינוזאורים'. יותר נכון, מורשת היכחדותם. מאה ששים וחמישה מיליוני שנים חיו פה חיות עצומות. חלקם היו צמחונים, חלקם אוכלי בשר. חלקם מעופפים וחלקם ימיים. חלקם בעלי קרניים וחלקם בעלי זנב. חלקם חכמים וחלקם טיפשים. וכולם מתו. כמו שאומר נתן יונתן: "כולנו נאסף כל המקנה, גם הטובים גם הרעים, החכמים והפתאים, כולנו נאסף כל המקנה".

אני יודע, זה טיפשי להתאבל על קבוצת בעלי חיים שרחוקים מאיתנו שנות אור. למעלה מזה: המוות נוכח בחיינו כל רגע, הוא עדכני וזמין ומותיר את חותמו עלינו במקרי מוות קרובים או רחוקים הרבה יותר מאשר הוא עושה בנוגע למותן של חיות הענק.  אבל אני לא מתאבל. אני חושב. וקצת עצוב.

הרי א-לוהים היה שם גם אז, נכון? הרי הוא נצחי ואין לו גיל. מה הוא חשב על הדינוזאורים? האם הוא חיבב אותם? האם הוא נהג לשחק בהם? האם זה היה מגרש החול שלו, בו הוא בחן את תנאי הטמפרטורה והאקלים ושיער בנפשו מה נחוץ כדי ליצור משהו מוצלח יותר? אולי היה בודד וניסה לתקשר עם הדינוזאורים ללא הצלחה? האם אז תוכנן האדם: ידיים, רגליים, שיער, כליות?

IMG107

האם הייתה תורת הדינוזאורים? האם ירד מראש הר גבוה ארגנטינוזאור ענקי, מגלגל כדור אבן שעליו דברות א-לוהים, ואילו הטירנוזאורוס רקס והצרטוזאור נסיקורניס סרבו להקשיב ולקבל את דבריו? האם הסטרוטיומימוס קיים מצוות התלויות הארץ? האם א-לוהים כעס שלא מקשיבים ואז השמיד אותם? האם אז החל סוף העולם?

האם הדינוזאורים התפללו? האמינו בכוח שמימי? היו אתאיסטים? לא חשבו על זה יותר מדי אבל כששמעו דבר תורה בניגון המוכר באוטובוס, לבם התעורר ונמלא לפתע געגוע שלא ידעו לפרש?

ואיזה קול השמיעו כשבאה לפתע ההכחדה, כשהחום היה כבד מדי, כשפגע המטאור, כשנגמר האוכל, כשאבק כיסה את עין השמש? האם הפיקו צליל, מעבר לגרגור הרגיל של המוות ברעב שבא מפי כל בעלי החיים הנושמים את נשימתם האחרונה, גם אם הם בני אנוש? אולי אמרו מילה, מילה אחת אחרונה? זה, הרי, סיפור שונה לגמרי אם אמרו 'אמא' או אמרו 'א-לוהים', או 'למה?'. אני מנחש שאם אמרו מילה, היתה זו המילה 'אַל', כשידם מסוככת על מצחם.

IMG108

אלה המחשבות שיש לי כשאני רואה דינוזאורים. הם יפים וגדולים כל כך. וכבר אינם. ומה אנחנו, חמשת-אלפי שנים עלובים.

לראות דינוזאורים. איזה מין שגב שממלא את הלב.

כוכבים נורדיים

יומן ניו יורק

יש רטט שממלא את הלב כשהמוזיקה נשמעת. שלמה ארצי, בשוּרה אהובה, קרא לכך "אותן צמרמורות עונג ידועות". ואולי אין זה מקרה שהוא אמר זאת על רביעייה קאמרית.

אתמול היינו, שרית ואני, בקונצרט מוזיקה קלאסית. הנגנים היו מקצוענים לעילא, שהרי זו ניו יורק, האקוסטיקה הייתה מושלמת, שהרי זו כנסייה, והתזמון היה מדויק, שהרי זו אמריקה.

הקונצרט עשה לי חשק לאמירות מכלילות, כמו: "במוזיקה, זה הכל עניין של תזמון", שהרי, חייבים להודות, יש משהו יוצא מן הכלל בארבעה כלי מיתר שפורטים איש את תווֹ בדיוק כזה, שהצירוף שלהם הוא לא פחות ממושלם. ההוא נותן צביטה בצ'לו, ההיא מושכת את הקשת על הויולה, והשניים האחרים, הכינורות הראשונים, מובילים את הקול הראשון והשני בתיאום מופלא. הלב רוטט. אני יודע שאמרתי כבר, אך הוא עדיין רוטט. אני מנסה לשכוח, אך זה חוזר אליי כמו רשימה בראשי של הדברים שצריך לעשות, גם אחרי שנעשו.

פעם ראשונה בקונצרט קלאסי באורך מלא. שעתיים, כולל הפסקה של עשרים דקות. חשש קל: אולי אירדם באמצע? אולי יהיה משעמם? אולי לא אתאפק ואשתעל? שמעתי שזו עבירה חמורה מאוד בספר הכללים של המוזיקה הקלאסית.

מיכל ואיציק קיבלו ארבעה כרטיסים מזוג חביב ש'אימץ' אותם. הזוג – שכרגע נמצאים מחוץ לעיר ואנחנו נהנים ממושביהם – תורמים מתוך אהבת המוזיקה לקבוצה המוזיקלית 'סימפוניית יופיטר', שמתארחת בכנסייה הפרסבטריאנית 'אמונת הרועה הטוב' (שסמוכה לביה"ס הנודע לאמנויות הבמה 'ג'וליארד') ומקבלים כרטיסים בשורה הראשונה למופעים שמתקיימים פעמיים-שלוש בחודש.

כמו קולנוע, רק כנסייה

[במאמר מוסגר: מה חובשים לכנסייה? מילא שרית עם מטפחת הראש שלה, אין אישה שחורה שמגיעה לכנסייה בלעדיה, אבל מה עושה יהודי דתי עם הכיפה שלו? הרי ברור לכל שהוא לא האפיפיור, הוא לא בגיל, אז איזו הצדקה יש לו להיכנס לכנסייה עם חפץ מתריס שכזה? שלא לדבר על הדוגמא האישית הרעה שהוא נותן ליהודים אחרים, שעלולים לחשוב שכניסה לכנסייה היא דבר חוקי ולגיטימי. ומי יתקע לידינו שמחר לא יבואו לאותה כנסייה ויעשו בה כמעשיהם, ח"ו?

אז כובע. אבל כובע, להזכירכם, נהוג להסיר בכניסה לכנסייה. לא כל שכן בקונצרט, בו אתה עלול להסתיר ליושבים מאחוריך (קישוטי פירות וכיו"ב). וגם: התרגיל שקוף. איש לא הולך עם כובע אלא אם כן הוא יהודי שמנסה להסתיר את יהדותו, את זה הם יודעים עוד מתקופת האינקוויזיציה.

אז בלי. אבל בכל זאת, לא נעים. הבנאדם הולך עשרים ותשע שנים עם כיפה (אם לא סופרים חצי שנה עם בנדנות וכובעים, שנה וחצי עם קסדה ושלוש שנים שעוד לא היה מחויב) אז דווקא עכשיו, בכנסייה, להוריד?

איציק לא מתבייש בכיפה השחורה הקטנה שלו שמוצמדת בשתי סיכות לאחורי הראש: "להיפך, שידעו להם הגויים האלה". גאווה יהודית, מה יש לומר.

בסוף כובע. האנטישמים יזהו ("שוב היהודים המלוכלכים מסתירים") ולשאר לא יהיה נעים להעיר ("אולי יש לו מחלה נדירה והשיער שלו נושר ואם נשאל זה יעליב אותו?").]

הערב נקרא "כוכבים נורדיים", והוא מוקדש ליוצרים מארצות סקנדינביה. הוא מורכב משלושה חלקים: יצירה לכלי מיתר (קוורטט בסולם F, מאת נילס גאדה הדני), יצירה לכלי נשיפה (קווינטט מאת קרל נילסן, גם הוא דני ותלמידו של גאדה) ויצירה לפסנתר וכלי מיתר (קווינטט לפסנתר בסולם G מאת יאן סיבליוס הפיני).

[הערת אגב: ויקיפדיה טוענת שזו טעות לקרוא לפינים 'נורדים', כיוון שלמרות שארצם שוכנת בסמוך, מוצאם ולשונם שונים לגמרי מאלה של בני ארצות סקנדינביה.]

אין ספק, הכנר משמאל, בנג'מין ביילן, היה פצצת הערב

 יש משהו מרגש בישיבה בשורה הראשונה. מין אחריות שמונחת על כתפיך. לא נעים להירדם. בשיעורים של הרב בלומנשטיין בישיבה – אלה שאיש לא היה נכנס אליהם – השניים שכן נכנסו היו עושים תורות שינה, כי לא נעים ששניהם יירדמו ביחד והרב ייאלץ לדפוק על הספר שלו, כאילו מתוך התלהבות אבל בעצם מתוך הצורך הנואש שמישהו יקשיב.

לא שזה הפריע לכמה מהקשישים החביבים שישבו לידינו. להרגשתי, הם תורמים מספיק כסף כדי שיוכלו להביא גם שמיכה וכרית אם מתחשק להם.

על כל פנים, האחראית על הערב מטעם הכנסייה מודה לכולם שבאו, ומודיעה כי היא שמחה ומתרגשת להגיד שסוף סוף הושלם הסכום לקנייתו של הפסנתר שניצב מאחוריה. "משום כך לא באתי היום עם נרתיק הפסנתר שלי", היא מחייכת, והקהל מגחך בנימוס. עיון מהיר בתוכנייה מעלה שתמורת הפסנתר – שהוא כמובןSteinway  – שולמו לא פחות מ-50,000 דולר. אך אל דאגה, החבר'ה מהכנסייה לא פראיירים, ומדובר גם על עלויות הובלה וכיוון. את הסכום הצנוע תרמו נאמני הכנסייה, כגון אלה היושבים כאן. אני פונה מכאן נרגשות לבתי הכנסת בארץ מולדתי: עזבו אתכם מקידושים – לכו על קונצרטים. יותר עדיף.

הסכום היפה מעורר בי מחשבות על שותפי לעבודת הביוטופ, המוסיקאי המחונן נפתלי שינדלר, שוודאי היה מסמיק מקנאה. אני, ייאמר מיד, הייתי הסיבה היחידה בעטייה קיבל נפתלי את הציון 85 על עבודת הביוטופ שלנו, ציון בלתי נסבל מבחינתו של החרדי-מבית-משכיל שבא ללמוד עם הציוינים כדי להשיג תעודת בגרות מעולה, שתאפשר לו להמשיך בלימודי המוזיקה בהצטיינות יתרה.

מר שינדלר היה מעט חריג בנוף סנדלי השורש והריצות בעירום-חלקי למאפיית אנג'ל באמצע הלילה שאפיינו את שנות הישיבה התיכונית, בהיותו מלחין מוזיקה קלאסית, שלמד חמש שפות באופן עצמאי, שתיים מהן, כלשונו, הואיל ו'האוזן התרגלה לגרמנית ולאיטלקית משמיעה ממושכת של אופרה'. על כל פנים, חשבתי עליו ועל אפו האריסטוקרטי כשהחלה הנגינה על הסטיינווי והתקבלה התחושה שלמרות הכל, החבר'ה מהכנסייה יצאו פראיירים. הקול עמום, כבד, חסום, לא רענן וחד כמו שהייתי מצפה. טוב, מה אתם רוצים, האוזן של הקונים רגילה לעוגב.

עיון חוזר בתוכנייה מראה שהצלבנים (הכינוי שנתתי בראש לנוצרים החמודים עם שיער השיבה שאפפו אותנו, ובהפסקה אף הציעו תה ועוגיות כשרות, שאיציק היה הראשון לקבל כיוון שהוא יודע איפה לעמוד כדי להיות ראשון בתור) הבינו לאיזה ברוך נכנסו: "אחרי מחקר, הרבה חבלי לידה והתגברות על מכשולים שונים, בחרנו לרכוש 'סטיינווי' מפואר תמורת סכום 'לא רע'. 'א. ס אמן פסנתרים', משפץ פסנתרים נחשב, העריך את הפסנתר כבעל איכות נגינה ו'נשמה'". מה יש להוסיף, "פסנתר עם נשמה" הוא המקבילה המוזיקלית ל"בחורה עם שמחת חיים".

מר קרן יער עומד לא כי בא לו, אלא כי הוא מסביר מה עומדים לשמוע, 'בצירוף מספר אנקדוטות מחיי המלחין'

יש גם חדווה מסוימת בישיבה בשורה הראשונה. אפשר לראות כל התרחשות זעירה. איך, למשל, קארל קראמר, נגן קרן היער, מיטיב את משקפיו בעזרת פיית הקרן בכל פעם שהוא מסיים קטע מוזיקלי. או איך הקלרניסט, ואדים לנדו, בולע את הפיה בשלמותה מדי כמה קטעים. נשבע לכם. לבסוניסטית, ג'ינה קופארי, יש 'טיק' בעין שמאל, כנראה מעייפות, וכל כמה תיבות העין שלה קופצת. אני יכול לשמוע את נקישות אצבעותיהם של  הנגנים על מקלדות הכלים.

אגב, את קרן היער סובב הנגן בכל כמה קטעים על אגרופו, במין תעלול שכזה. חשבתי שזה כדי להוציא את הרוק, אבל גיליתי, למרבה המבוכה, שזו הצורה לנגן בה. ב'קרן היער הטבעית', מסבירה לי בסבלנות ויקיפדיה, אין שסתומים, וכאשר רוצים לשנות בה את התווים, מכווצים באופן שונה את השפתיים או משנים את תנוחת היד בתוך פעמון הכלי, כלומר, המשפך הרחב שמסיים אותו. מזכיר לי כמה מתלמידי הישיבה המוזיקלית 'כינור דוד': גם להם היה צריך להכניס אגרוף מדי פעם כדי שינגנו. [שוד ושבר! עכשיו כשאני צופה בסרטון אני מבחין שאיש הקרן לוחץ על לחצנים, משמע שאין מדובר בקרן טבעית, שממילא אין צורך באגרוף כדי לכוון את צליליה – וחזרה קושיא לדוכתא. אולי יהונתן, בן דודי המחונן, יוכל לסייע בתשובה לשאלה – מה לעזאזל הוא עושה?]

עוד תופעה מעניינת: הגברים המנגנים נצמדים לספר התווים. הם לא מרימים ממנו את העיניים, אפילו לשנייה. הנשים המנגנות, לעומת זאת, לא מפסיקות לשלוח מבטים אחת לשנייה, לחייך בקצות השפתיים, להביע זעף, מדי פעם, בעזרת הגבות. כאשר אמורים להתחיל קטע מסובך בתיאום מושלם, הנשים מביטות אל הגברים, שמצידם לא מרימים חזרה את המבט. הם קבועים לפי הספר. ובאמת, הספר לא מאכזב. אבל גם המבט לא.

במוזיקה קלאסית אין מילים. גם לא מנומס להצטרף בזמזום, אפילו בקטעים שאתה מכיר. אז יש זמן למחשבות לשוטט. אני, למשל, חשבתי למה אנחנו כמעט ולא שומעים מוזיקה קלאסית. אז נכון, יש את 88FM, שמשמיעה בעיקר ג'אז (אנחנו שומעים ג'אז בבית. מודה. סבא נפתלי: "מה זה הרעש הזה?". אני: "זה מוזיקת ג'אז". סבא מביא באבחנה: "זה מה ששומעים אצל שחורים, בעיקר"), וגם את קול המוזיקה, שמשמיעה פסקול נהדר לבתי אבות, אבל הי, ביומיום, בעבודה, בבית הספר, במעליות – לא קיים. לא בחינוך ולא בתרבות, שהם בעיניי שני הכלים העיקריים להגיע לאנשים.

אולי כי היצירה של המוזיקה הזו מחייבת דיוק. וטכניקה. ועבודה קשה וסיזיפית על אותם קטעים שוב ושוב. אין בה שום מימד של אלתור. אי אפשר לבוא ברגע האחרון: "יאללה, תן ת'תווים נביא להם בראש". אין מקום לטעויות. שגיאות נשמעות כצרימה. מצד המאזינים המוזיקה דורשת הקשבה. התרכזות. לימוד של סגנונות. פיתוח אוזן רגישה. סבלנות לתהליכים. יכולת להיות בדממה. לנוח. להרפות.

אוקיי, הבנתי למה לא שומעים את זה בישראל.

המבט, המבט

אבל כשמצליחים לעשות את כל הדברים האלה, כשמצליחים להרפות, כשמצליחים להקשיב, כשלרגע הדממה נוצרת, המתח נוצר ואז נכבה לרוגע ואז בפתע פתאום המיתרים נוגעים בנפש – זהו רגע אמיתי של חסד.

פרוייקט מנהטן

יומן ניו יורק

והפעם: רשומת אורח פרי עטו של שכננו האהוב, יוני נאמן.

יוני גילה שהבניין בו אנו גרים היה בעבר בית מלון. בלובי שלו התרחשה לפני שבעים שנה פגישה היסטורית בין שני פיזיקאים שנמלטו מאירופה הבוערת, פגישה שייתכן שהייתה גורלית להיסטוריה של מלחמת העולם השנייה כפי שאנו מכירים אותה. המזכה על הגילוי, התרגום, המחקר וההסברים הפשוטים לפיזיקה מסובכת – מגיע ליוני. לרשומה מצורפות תמונות של פנים הבניין וחזיתו, צבועות בצבעי 'ספיה' לצרכי אווירה.

*

ליאו סילארד היה פיזיקאי יהודי ממוצא הונגרי שנולד בסוף המאה ה-19. הוא למד פיזיקה בברלין תחת חסותם של הפיזיקאים המובילים בעולם, ביניהם אלברט אינשטיין. בחורף 1933 כשהיטלר עלה לשלטון, חי סילארד בברלין והיה עסוק בחקר מבנה האטום. רק שנה קודם לכן התגלה חלקיק הנויטרון – חלקיק חסר מטען חשמלי המסוגל לחדור לגרעין האטום.

חזית בית מלון 'כתר המלך'. תמונה על גלויה משנות ה-40 של המאה ה-20

סילארד ראה ביכולת זו של הנויטרון אפשרות לשחרר את האנרגיה האגורה באטום, והחל לחקור את מסתוריו. מחוץ למעבדת הפיזיקה החלו הנאצים לצבור כוח בגרמניה. למדען לא היו שום אשליות לגבי הנאציזם. הוא ראה בתנועה אסון מתהווה לגרמניה ולכל אירופה. סילארד ברח ללונדון.

אחר צהריים אחד, בעת שחצה את הרחוב בלונדון, האור ברמזור השתנה לירוק. במוחו של סילארד עלה רעיון: אם נוכל למצוא יסוד שניתן לפירוק ע"י נויטרונים ויפלוט שני נויטרונים בעת קליטת נויטרון בודד – אם נוכל לאסוף מסה גדולה מספיק של יסוד, יוכל לאפשר תהליך של תגובת שרשרת גרעינית. נויטרון אחד ישחרר שניים, השניים ישחררו ארבעה שישחררו שמונה, התהליך יתעצם אקספוננציאלית ובתוך מיליונית השנייה  מיליארדי אטומים יבקעו.

חזית בניין 420 מערב ברחוב 116, שלהי 2012

סילארד לא ידע כיצד ניתן למצוא יסוד כזה, אך מאותו הרגע הרעיון לא עזב אותו, אף שהיה היחיד שהאמין ברעיון של תגובת השרשרת. אפילו מורו וחברו אינשטיין התייחס לרעיון בביטול: "יהיה זה כמו לירות בציפורים בחשכה, במדינה בה חיות רק מספר ציפורים בודדות", אמר. בסביבתו הקרובה לא הייתה שום תמיכה לחקר רעיון תגובת השרשרת. כתוצאה מכך ב-1939 החליט סילארד להגר לארה"ב.

הוא הגיע לאוניברסיטת קולומביה, שם יכול היה להמשיך בחקר גרעין האטום, ובמקביל הזהיר את כל מי שהיה מוכן להקשיב לגבי האיום הנאצי המתעצם באירופה. רעיון תגובת השרשרת המשיך לקדוח במוחו, אך לא היו לו כל משאבים או תמיכה כלכלית לפתחו.

חזיתו המהודרת של הבניין, שעל מזוזותיו שני אריות ומעל המשקוף ראש אשה

אנריקו פרמי, פיזיקאי איטלקי יליד 1901, חקר באופן שיטתי את חלקיק הנויטרון. במסגרת עבודתו באוניברסיטת רומא ביצע ניסויים בהם הצליח לבקע את אטום האורניום, ובשנת 1938 זכה על כך בפרס נובל בתחום הפיזיקה.

פרמי, שאשתו לאורה הייתה יהודיה, ניצל את הנסיעה מאיטליה לשבדיה לקבלת פרס נובל, כדי להבריח את משפחתו לניו יורק, ארה"ב, שם קיבל משרה כפרופסור לפיזיקה באוניברסיטת קולומביה. התזמון היה קריטי: שבועיים לאחר מכן אביה היהודי של לאורה, שהיה אדמירל בחיל הים האיטלקי, נעלם לתוך מחנה ריכוז ומאז לא נשמע ממנו לעולם.

בעת הגעתם לניו יורק בשנת 1939, שהו בני משפחת פרמי במלון 'כתר המלך' ("King's Crown Hotel"), ברחוב 116 מערב, סמוך מאוד לקמפוס אוניברסיטת קולומביה. באותו מלון עצמו שהה ליאו סילארד. שני הפיזיקאים ידעו זה על קיומו של האחר: הם החליפו רעיונות עוד בשנת 1936, בהתכתבויות שקיימו בנוגע לחלקיקי הנויטרון. כשבאופן בלתי נמנע נתקלו זה בזה בלובי המלון, היו להם נושאים רבים לשיחה.

לובי המלון. התקרה הגבוהה, חיפוי העץ והמרפסת הסובבת את הלובי עומדים על תלם

פרמי היה סלבריטאי בעולם הפיזיקה. לעומתו סילארד נחשב לעוף מוזר. הוא שמר את המחקר החלוצי שלו לעצמו מתוך פחד שהנאצים יצליחו לשים עליו יד וישתמשו ברעיון לפיתוח פצצה גרעינית. בשל החשאיות המוזרה, רוב הפיזיקאים באוניברסיטה התייחסו לסילארד בעיקר כמטרד שהופיע במעבדות ובמשרדי הפקולטה ללא הזמנה. כעת, כשפרמי לצידו, יכול היה סילארד להמשיך במחקרו ללא הפרעה.

בהמשך השנה הגיעה אל השניים פיסת הפאזל שהייתה חסרה להשלמת המחקר. ניסוי שנערך בגרמניה הוכיח שיסוד האורניום, אותו הצליח פרמי לבקע בעבר, יכול לאפשר תהליך של תגובת שרשרת. במעבדות האוניברסיטה ביצעו השניים ניסוי פשוט שאישר את הממצאים. סילארד לחץ על המתג וראה כיצד הנויטרונים באורניום משתכפלים – אותה תגובת השרשרת שהגה הוא עצמו שש שנים קודם לכן, בעת חציית הכביש בלונדון. למרות הצלחת הניסוי והאישור המדעי שניתן להשערתו, סיפר המדען שבאותו ערב כיבה את המתג וחזר לבית המלון בלב כבד. "לא היו לי ספקות שהעולם צועד לכיוון עצב רב", העיד.

המעלית וגרם המדרגות המעוקל

סילארד הבין שמשמעות הדבר היא שיש לפעול מהר. אסור שבידי הנאצים תהיה פצצה גרעינית לפני שארה"ב מחזיקה בפצצה כזו. פרמי וסילארד החליטו שעליהם לכתוב מכתב סודי לנשיא ארה"ב , פרנקלין ד' רוזוולט. אך כיצד? איך ניתן להבטיח שייקח אותם ברצינות? לסילארד היה רעיון: הם ישתמשו בשמו של מורו ורבו, אלברט אינשטיין. למכתב ממדען בכיר כאינשטיין לא ניתן יהיה להתייחס בביטול. הוא כתב את המכתב בו הזהיר את רוזוולט מהמחקר הגרעיני של הגרמנים, וביחד עם פרמי החתים את אינשטיין על הדברים.

בעת קבלת המכתב ב-1939 הורה רוזוולט לטפל מיידית בנושא. 6,000 דולר הוקצו כסכום ראשוני למחקר. זו הייתה תחילתו של 'פרוייקט מנהטן', שבסיכום סופי עלותו הייתה כ-2 מיליארד דולר (סכום שווה ערך לכ-25 מיליארד בימינו). בתחילת הפרוייקט – שנקרא על שם המקום בו יצא לפועל – העסיק המחקר כ-700 איש מאוניברסיטת קולומביה. בשלב מסוים גויסה נבחרת הפוטבול של האוניברסיטה להעברת טונות של אורניום (לפחות פעם היו שימושיים למשהו, במשחקים עצמם אנו יכולים להעיד שהם בעיקר מפסידים).

'פרוייקט מנהטן', שהחל מאותו מכתב, ראשיתו באוניברסיטת קולומביה אך המשכו במקומות שונים ברחבי ארה"ב. פרמי וסילארד המשיכו במחקרם ונשלחו לאוניברסיטת שיקגו, שם תכננו את כור ההיתוך הגרעיני הראשון בעולם, שבנייתו הושלמה ב-1942 במגרש סקווש נטוש באוניברסיטת שיקגו.

אולי מכאן נשלח המכתב הגורלי? תיבת הדואר היוצא, שפועלת עדיין בשיטת 'זרוק ושכח' - בכל קומה ישנו פתח מיוחד דרכו ניתן להשליך את הדואר בארובה כלפי מטה

שלוש שנים מאוחר יותר, ביולי 1945, בוצע הניסוי הגרעיני הראשון במדבר בניו מקסיקו. חודש לאחר מכן הוטלו פצצות האטום על הירושימה ונגסאקי, מהלך שהוביל בתוך ימים ספורים לכניעתה של יפן ולסופה של מלחמת העולם השנייה.

יכול להיות שדרכיהם של סילארד ופרמי היו מצטלבות כך או כך, אך מנגד ייתכן שאם לא היו נפגשים במקרה בלובי מלון 'כתר המלך' במורנינגסייד הייטס ב-1939 – כל מהלך ההיסטוריה היה שונה.

בסטטן איילנד קרוב לשמיים

יומן ניו יורק

האמת היא שאמרתי: ניסע לסטטן איילנד ונראה מה יקרה.

בתור עיתונאי המצב שלך די רע. אתה לא מכיר אף אחד. אתה לא דובר את השפה. אין לך מישהו מבפנים. אתה לא יודע אם לזרוק בדיחה על הממשלה זה מה שיעשה את העבודה או להיפך, יגלגל אותך מכל המדרגות. האמת, אתה בכלל לא בטוח אם מספרים בדיחה בפאסט-סימפל או בפרסנט-פרוגרסיב. אתה מגלגל בראש את הדיאלוג הבא: "דיויד סנט מי" "הו סנט יו?" "דיויד" "דיויד? האנדרד שקל'ס". לא משהו המצב.

ואתה אמרת לעורך שתביא סיפור, מינימום אלף חמש מאות מילה עם בלעדיות. משהו מקורי, מהשטח. ואם ייטרקו לך את הדלתות בפנים? אם תגיע לאזור תעשייה במקום לקו החוף? אם המוזיאון שבנית עליו יהיה סגור לרגל שיפוצים, מה תעשה? תשב על מדרגות הכנסייה ותבכה? הרי זה ערב חג ההודיה, כולם בבתים אוכלים תרנגולי הודו. חוץ מאלה שאין להם בתים. ואלה שאין להם תרנגולי הודו. אולי ניפגש איפשהו באמצע ונוכל לדבר על זה.

קרוב לקו המים העניינים מתחילים להתחמם. צינורות צהובים יוצאים מהאדמה. גנרטורים תכולים מפוזרים ברחוב כמו עטיפות של ארטיק. באופן אקראי, חינני כמעט. המאבטח משועמם ונעים סבר. לא יודע בדיוק מה עושים פה. לך תשאל שם למטה, הם הפועלים והם היו מתחת לאדמה.

דאון טאון

רפאל הפועל הדרום אמריקאי מגיח. אני תוהה איך אני נראה בעיניו. מין שילוב מוזר של תייר, עיתונאי, מקומי וזר. אנגלית חורקת של מי שמנסה לדבר בלי מבטא ואז יוצא לו משהו שמזכיר את השפה. בצליל לפחות. הוא לא נראה נבוך ועונה בסבלנות. מראה לי בנייד שלו תמונות שצילם מתחת לאדמה. לא, הוא לא יכול להכניס אותי. אבל הוא חומל על בעלי העסקים שהחנויות שלהם הוצפו. "הכל נהרס", הוא מחווה בעזרת הידיים תנועה של מחיקה, כפות ידיו פרושות לשני הצדדים, "לא נשאר כלום". עוצמת הנזק משתקפת בעיניו הנוצצות.

פתאום הוא נבהל. איזה עיתון זה? מאקואישו? זה ישראלי? ואתה כותב את מה שאמרתי? כתבת שאמרתי שהכול יהיה בסדר? אני  רק פועל. לא, לא מנהל. פועל. עושה דברים. החֶברה שלי? אפשר לרשום את השם של החברה האחראית: סֶרְב-פְּרוֹ שיקום אסונות. לא, לא, אין צורך לצלם אותי. רק רפאל וזהו. מאיפה אמרת שאתה מגיע, אני שואל, מקולורדו או מפלורידה? הוא מביט לשנייה, מהוסס. פלורידה גדולה, הוא פולט לבסוף. תרשום פלורידה.

חמש דקות הליכה משם – המעבורת. המזח של סטטן איילנד, אליו אני רוצה להגיע, מדכא, כך אני נזכר. תעשייתי, לא מזמין. כמה עצוב זה חוף שאינך מצפה לו ואינו מצפה לך. אקח את הרכבת ונראה לאן תוביל אותי. יש שם מוזיאון קטן, אולי אלך אליו.

האנשים עולים למעבורת. התיירים מסתדרים יפה ליד המעקות בחוץ, מצלמים את פסל החירות ואת המים הנוצצים, בדיוק כמו שעשיתי אני לפני כמה שבועות. עכשיו קר לי ואני יושב בפנים. בשורה הראשונה יושב אדם משופם, שיערו אפור ומוחזק בגומיה על עורפו. הוא מחזיק שלטים. "ישו המשיח בא לעולם להציל את החוטאים". קאלט.

ג'ימי המשיח

ג'ימי מתגלה כמשיח של הכתבה. הוא דברן, מסביר פנים, מתמסר, בהיר, עובר מסך ונוצרי אדוק ברמות קשות. הוא לא שייך לשום כנסייה. הוא מנסה להדליק את האנשים מבפנים. "לא הלכתי רחוק", הוא מחייך, ומתכוון לכך שאת כל 59 שנותיו הוא עשה בסטטן איילנד. אח במקצועו. מתי הוא הולך 'לבשֵר', כלומר, להטיף לשיבה לנצרות? מתי שיש לו זמן. הילדים שלו, שלושה במספר שהקטנה שבהם בת עשרים, לא הולכים בדרכיו. הם מכבדים, כמובן, אבל לא מוצאים בזה עניין. זה מפריע לו? כמו לכל אבא. אבל לא יותר מדי. הם ילדים טובים. על האישה לא שאלתי. לא נראה שהיא בסביבה. בשיחה שלנו יוצא לנו לדבר הרבה על הניין אילבן. הו, הוא בהחלט זוכר את זה. הייתה דממה. אנשים הלכו עם הראש באדמה במשך שבועות. "ולא קלטו שבעצם זו הממשלה שלהם שעשתה להם את זה", זה יוצא ממנו כמעט בעל כורחו, למרות שהוא מנסה לעצור בעצמו, "אבל זה כבר סיפור אחר, לא משנה", נסוג מובס.

אנחנו מתיידדים. הוא מאוד רוצה לעזור לי. אם לומר את האמת, אין לי מושג למה. המכונית שלו נמצאת כמה תחנות רכבת אחרי שיורדים מהמעבורת. הוא ייקח אותי לאן שצריך ויראה לי הכול. הדיבור שלי עובר להילוך גבוה ונעשה צפוף. לראות שהוא נורמטיבי ולא הולך לחתוך ולפזר אותי בפחי זבל. ליתר ביטחון היד בכיס כל הזמן, מחזיקה בחפץ חד.

לג'ימי יש אוטו מתנחלים גדול וצהוב. כולל הסטיקרים. אני מציץ פנימה: נראה בטוח. עוצרים ליד הבית שלו, הוא צריך לעשות טלפון לאחותו, אולי נלך לפגוש אותה, היא גרה ממש סמוך למים והייתה במפונים. כמובן שאין לו סלולרי. המספר שלה רשום לו ליד הטלפון, הוא מיד יחזור.

אני יוצא לצלם את הרחובות השלווים של סטטן איילנד. במרחק ילדים משחקים בכדור. כשאני עומד בפינת הרחוב כדי לצלם הם צועקים: "למה אתה מצלם אותנו? למה אתה מצלם אותנו?". אני מסמן להם עם היד להתקרב. לא בא לי לצעוק. משהו בחלל הבטן אומר לי שזה לא ייגמר טוב. מתפלל שג'ימי יחזור וניסע מפה.

לא עוברות שתי דקות. שני רד-נקס לבנים-ורדרדים ושמנים מתקרבים אליי בצעדים עצבניים. מנופפים בידיים. "צילמת את הילדים שלנו? צילמת את הילדים שלנו?". מדהים כמה אבות יכולים להיות העתק של הילדים שלהם, ובמקרה הזה נדמה שמנת המשכל דומה. הלב שלי קופא. כשהם במרחק שלושה מטר יוצאת לי תנועה של 'עצור בטרם תעבור'. "אל תכעסו", אני אומר, חנוק. כשהם מתקרבים עוד אני מוריד את היד. "אל תכעסו, בואו אני אסביר לכם".

ההבטחות להסברים לא משכנעות אותם. הם עומדים קרוב. קרוב מדי. "למה צילמת את הילדים? למה צילמת את הילדים?", נושף עליי השמן והמכוער מביניהם. הוא גבוה ממני רק בקצת. יש אנשים עם ששון כזה למפגש פיזי – משהו שאני נרתע ממנו בדרך כלל, מסיבות אסתטיות – ולהוציא מהם את חדוות המפגש קצת קשה בעזרת מילים. אני עושה כמיטב יכולתי.

אני עיתונאי מישראל, אני אומר, באתי לצלם פה אחרי הסופה. צילמתי את הרחוב והילדים היו שם. רוצה לראות? "כן, כן, תראה לי, תראה לי", הוא מצווה ומחווה עם היד והאצבע, שאראה לו. אני מדפדף בתמונות האחרונות במצלמה ומרוב התרגשות הולך אחורה לתמונות של שרית. "אופס, זו אשתי, סליחה", אני אומר בקול קצת יותר גבוה ממה שאני רגיל. למה אני אומר לו סליחה? הוא צריך לבקש ממני סליחה על זה שהוא ראה תמונה אישית. עזוב את זה עכשיו. אלה לא תמונות חשובות. "אתה רואה? הנה הם פה, בקטן, לא רואים אותם בכלל. אבל אם אתה רוצה שאמחק, אין לי בעיה". "כן, תמחק, תמחק", אומר השמן, והאוויר שהיה כלוא בו קצת משתחרר.

אמריקה

פתאום החבר שלו, הנמוך עם השיער החום, נהיה קצת יותר סימפטי. "אתה צריך להבין אותנו. מישהו זר מצלם. אנחנו צריכים להגן על הילדים". ודאי, אני אומר, ומוחק את התמונות. איזה תמונות מטופשות. סתם רחוב, לא רואים כלום. מה אני צריך אותן בכלל. "ודאי שאני מבין. זו תרבות שונה, דרך מחשבה שונה", אני זורק אחריהם כשהם מתרחקים בחזרה לברביקיו, שמִן הסתם מחכה להם בחצר האחורית. "איך אומרים אצלכם, חג שמח?", אני עוד משתדל ומתעב את עצמי. "חג הודיה שמח", זורק לי השמן מאחורי הגב ומנופף בידו בביטול, והנמוך מעיף אלי מבט של חצי התנצלות. ג'ימי חוזר. אחותו לא בסביבה. אנחנו נוסעים לקו החוף.

מדהים כמה שהרס יכול להיות יומיומי. פשוט כזה. הרחובות נותנים לך תחושה רגילה. אבל מדי פעם יש בית ממוטט בצד, כמו פרה חולה שנשכבה בבוץ והיא אפילו כבר לא גועה, רק שולחת אליך עיניים עצובות. בתים אחרים עושים את עצמם כאילו הם בסדר, אבל המדבקה האדומה על הדלת מתריעה שהם בסכנת הריסה, וכמובן שאם אתה בוחר להיכנס אליהם הדבר הוא על אחריותך בלבד והממשלה או בעלי הבית לא יהיו אחראים לשום נזק וכו'. שוטרים יושבים בניידות, מסתכלים עליך היטב כשאתה עובר ואם אתה מחייך אליהם הם מחייכים בחזרה.

שגרה שלאחר אסונות: האנשים הטובים באים ומנסים לעזור. האנשים הרעים באים ומנסים לנצל. הניצולים המומים. לממשלה בדיוק חסר תקציב עתק כדי לעשות סדר. בתוך הכאוס הזה אפשר ללכת צמוד לקירות ולהסתכל, כמו בהצגה, כמו במלחמת אזרחים.

את דייב, סוזן וארין אני מוצא מחטטים בערימות בגדים לתרומה. אני נבוך. אני מבין שאין להם שום דבר. אתה עומד מול אדם שאין לו כלום ואין לך מה לתת לו. לא פלא שאין לך מילים. "המצב די רע, הא?", אני אומר. כי זה הדבר היחיד שעולה בדעתי. זו נראית בעיני אמירה אובייקטיבית, סוג של משתתפת בצער. לא מתנשאת. "אתה עיתונאי?" – אומרת סוזן ולא מרחמת – "אז אתה לא עיתונאי טוב. אתה צריך לבוא אלינו לומר: תנו לי את הסיפור הכי טוב שיש לכם!". אני מודה באוזניה שהניסוח שלה מוצלח משלי. "מאיפה אתה, מישראל?", מתלהבת ארין בת החמש עשרה. "היי, מגניב, למדתי על ישראל בשיעורי הדת בבית הספר! מכיר את ירושלים?".

דייב מביע דאגה לשלומנו, שכן שמע שהפלשתינים מפציצים את הערים הישראליות. "אבל אתם מגיבים קוּל, נכון? דיברו על זה בטלוויזיה. אתם לא, כאילו, נכנסים לשם ו-", מחווה בשתי ידיו סימן של תת מקלע מטרטר, "בום-בום-בום, קוצרים אותם. אתם צדים אותם אחד-אחד, פְּשיוּ- פְּשיוּ- פְּשיוּ". אני נאלץ להסכים עם התיאור. ארין נסערת שהיא לא שמעה על המתרחש.

אני מנסה לחלץ מהם את קורותיהם בסופה עצמה. פה הם מתבלבלים. "אני הייתי פה, וכעסתי על אמא שלי שלא באה לקחת אותי", אומרת ארין, "לא הבנתי כמה הסופה הזו מטורפת". כשאני מנסה לשאול באיזה יום זה היה הם ממש מאבדים כיוון. "זה היה רביעי או שלישי?", תוהה דייב בקול, סוזן חושבת שזה היה יותר לכיוון יום שני אבל בסוף ארין משכנעת את כולם שהכל התחיל בראשון.

הם מזכירים לי כל כך את מפוני גוש קטיף. מדהים לראות כמה התמונה ברורה להם, ובכל זאת אין להם שום יכולת לעבד אותה. הם מרוכזים בפרטים הקטנים ובונים מהם את אושרם ועצבונם. מתעלמים ממה שלא נוח. נאחזים במגניב.

ארין, דייב, סוזן 2

הם מספרים על דבר מוזר: ברחובות מסתובבת כמות עצומה של תרנגולי הודו. מאות מהם. מישהו קנה אותם כמה שבועות לפני חג ההודיה, כנראה במטרה למכור לצורך ה'טורקי' המסורתי, אבל בסופה הם השתחררו מהכלובים ועכשיו הם נמצאים ברחובות במאות. אפשר ללטף אותם? ארין: "הם ממש לא נחמדים. הם מרושעים. הם רודפים אחריי בחזרה מבית הספר". כשאני מציע שייתפסו ויבשלו אותם הם נרתעים: "הו לא, הם ממש לא נועדו לזה. לא, לא כדאי".

כשאני שואל את סוזן אם יש לה כעס על הממשלה, כל מחסומים שלה יורדים. היא הופכת מהורהרת ונמלטת למקום הפרטי שלה. "אין בי כעס", היא אומרת. "אין לי זמן לכעוס. אני צריכה לעשות את כל מה שאני עושה בכבוד עצמי. אני רק צריכה ללמוד עוד". דייב: "ברור לי שלממשלה יש קשר לכל זה". ארין: "והשגריר שנהרג ביום השנה של הניין אילבן…" סוזן: "לא צריך להיות גאון בשביל להבין את הקשר, שרלוק". דייב: "אתה מבין, כשזה קרה הנשיא בוש קרא ספר בגן ילדים. הוא לא הפסיק לקרוא כשסיפרו לו על המגדל הראשון. זה נראה לך הגיוני?".

הם מחפשים עכשיו שטר של דולר. "את זה עדיין יש לנו", מעירה סוזן בסרקזם. היא מראה לי את השטר של הדולר, עליו מצוירת פירמידה שהחלק העליון שבה מואר. "הם חושבים שכשיש לך כסף אתה נמצא בראש הפירמידה", היא אומרת בלגלוג. "תעשה לו את הטריק עם מגדלי התאומים!", נזכרת פתאום ארין ומפצירה בדייב, שמצדו נענה בשמחה. הוא מקפל את השטר ומראה לי איך מציור תמים נעשית תמונת אילוסטרציה של מגדלים עשנים.

"אבל דייב הוא בכלל אחד האנשים הכי צדיקים שאני מכירה", הלהט והאמונה חוזרים לעיניה של סוזן. אני מספר לה על האמונה היהודית כי בכל דור יש שלושים וששה צדיקים שמגנים על אנשי הדור ההוא. "אם ככה", היא אומרת, "אני בטוחה שהוא אחד מהם. יש את הילד ההוא מהמקלט – " "כחול העיניים אנחנו קוראים לו" – מתפרצת ארין – "שהפסיק לדבר עם אמא שלו והתחיל לבלות עם כל מיני חבר'ה מפוקפקים". דייב מתערב בצניעות: "היה צריך להרחיק אותו מההשפעה הרעה, זה הכל". "אז דייב התחיל לצאת איתו, אתה מבין, לקחת אותו לכל מיני מקומות. הוא התחבר איתו והתחיל להשפיע עליו לטובה. עכשיו, לכבוד חג ההודיה, דייב חיבר בינו לבין אמא שלו והם חזרו לדבר. הם עובדים על הקשר ביניהם עכשיו". דייב: "כשיצאתי איתו הבנתי שהוא לא מהסוג הזה של הילדים הרעים. הוא פשוט התחבר עם האנשים הלא נכונים. פשוט ראיתי את זה בתוכו. אבל הוא יהיה בסדר. הוא ייצא מזה".

מחנה הפליטים ניו יורק

יומן ניו יורק

דרום מנהטן. אחד המקומות הסואנים בעולם. מי שייפקוד את האזור בימים אלה, יימצא רחובות חשוכים שהמשטרה מפטרלת בהם תדירות. תאורת הרחוב בחלק זה של העיר עוד לא חזרה לתקנה, למעלה מארבעה שבועות לאחר שוך הסופה 'סנדי'. גן הסוללה, "Battery Park", שמשקיף אל פסל החירות, סגור ברובו בשל סכנת ההתמוטטות של העצים שבו, שמחוזקים במקלות שבירים למראה. תחנת הרכבת התחתית הדרומית ביותר באי, "South Ferry", עדיין לא שמישה. מאות פועלים עמלים לייבש את המרתפים והקומות התחתונות של גורדי השחקים המפורסמים, כדי להחזיר את החיים לתקנם.

באטרי פארק. חבר למטען

לזה קוראים מקצועיות. עצים עם שמלה שלא מכסה כלום

"כרגע אנחנו מכניסים צינורות ענק מתחת לאדמה ומזרימים בהם אוויר חם. זה ייבש את הקירות, ואז נוכל לעבודות השיקום עצמן", מספר רפאל, פועל שחום עור וכבד גוף במבטא לטיני קל. "אבל זה לא ייקרה בקרוב. ייקח עוד חודש-חודשיים רק לייבש את הקירות. נגרם פה נזק ישיר של מיליונים ונזק עקיף, כתוצאה מסגירת בתי העסק, של עשרות מיליונים". החברה שמעסיקה את הפועל צהוב הקסדה, "יחידת התאוששות מאסונות", הזעיקה את צוותיה מכל רחבי המדינה, והם עוסקים כעת בשיקום של כל הבניינים באזור, השרוולים הצהובים של צינורות האוויר החם בהם הם משתמשים  ממלאים את הרחוב בעל השם האירוני משהו, "Water Street".

עיר מונשמת

העסקים נמצאים במצב טוב יחסית: רובם מבוטחים וחברות הביטוח הן שסופגות את רוב הנזק. בתוך חצי שנה, כך מעריך רפאל, יחזרו העסקים לקדמותם. במושגים של העיר ניו-יורק, שהכל קורה בה במהירות מדהימה, מדובר בנצח קטן.

אמריקה התכוננה ככל יכולתה לבוא ההוריקן סנדי. לטובתה פעלה העובדה שההוריקן, שהחל באמצע הים הקריבי, פגע קודם לכן בג'מייקה, קובה, איי בהאמה והאיטי. רק שבוע לאחר שהתחיל פגע בחופה המזרחי של ארה"ב. אין ספק שההכנה הצליחה לצמצם באופן ניכר את מספר ההרוגים, אך המספרים עדיין גבוהים: 131 איש בשמונה מדינות, 53 מהם בניו יורק. ארבע מאות אלף איש שביתם הוגדר כמצוי ב"אזור A", אזור סכנה, התבקשו להתפנות מביתם. התחבורה הציבורית עצרה והתושבים נקראו לאגור מזון.

"האנשים בבית זה ניצלו כולם: 4 אנשים, כלב אחד"

הסופה הכתה. ארצות הברית עצרה את נשימתה. הכל היה מסעיר מאוד למשך ארבעים ושמונה שעות, החל משקיעת החמה ביום ראשון, 28 באוקטובר, ועד אותה שעה ביום שלישי, ה-30 בחודש. בימים שלאחר מכן יצאו התושבים וצילמו את המרגש. צוותי החירום של העירייה החזירו את רוב קווי החשמל וגזמו עצים מסוכנים והחזירו את הרכבת התחתית לפעולה. רוב רובם של הניו יורקרים הצליחו בהשבת חייהם לשגרה. רבים אחרים נשארו מאחור.

ניצולים בעדיפות שנייה

מאז ההוריקן חלפו מספר שבועות ונראה כי האמריקאים השתעממו מלעסוק בנושא. קשה להאשים אותם: מאז הקטסטרופה ההיא התרחשו עוד לא מעט סנסציות שדרשו סיקור. הבחירות, שהיו צמודות עד לרגע האחרון, פרשת הגנרל פטראוס, פרישתו המפתיעה ומעורבותו עם נשים, הלוחמה בעזה. המהדרין הוסיפו גם את הרוצח הסדרתי שנתפס לאחר ארבעה חודשים בהם רצח באמצעות רובה קרבין שלושה מוכרי חנויות קשישים בברוקלין ובברונקס. מה הפלא שניצולי ההוריקן נדחקו לעמודים הפנימיים?

אל תתערבו לנו בעניינים. צאו מהנחלה שלי

למרות זאת יוזמות הצדקה למען הנפגעים חוצות גזעים ודתות. משדר טלוויזיה מיוחד בשם 'הוריקן סנדי: מתאחדים' שהוקרן בשידור חי בטלוויזיה וכלל ידוענים כברוס ספרינגסטין, בון ג'ובי וסטינג גייס עשרים ושלושה מיליון דולר. בתי כנסת וכנסיות ברחבי העיר עורכים נשפי צדקה, קונצרטים שהרווחים מהם מיועדים לנפגעים וכמות המתנדבים לעזור באופן פיזי בפינוי ההריסות בהחלט מרשימה. אולם נזקי הסופה סנדי הם מעבר לכל זה. על שיקום מלא אין מה לדבר, אך גם שיקום חלקי לא נראה באופק.

מכה שכתובה בתורה

סטטן איילנד. אחד מחמשת רבעיה של ניו יורק ששוכן באי גדול מדרום למנהטן. מאכלסים אותו כחצי מיליון איש. אוכלוסיית הרובע אינה אמידה, אין בו גורדי השחקים שמאפיינים את מנהטן, ורובו מהווה עיירת שינה שהחנויות בה נסגרות בחמש בערב. היא מחוברת לברוקלין ולניו ג'רסי בשני גשרים מצפון מזרח ומצפון מערב, וניתן להגיע אליה אף במעבורת.

סנדי הגיעה לחופי אמריקה מכיוון דרום-מזרח. חלקיה של ניו יורק בכיוון זה, כגון לונג ביץ' (רצועת אי צרה מדרום לשדה התעופה JFK), קוני איילנד (בדרומה של ברוקלין) וסטטן איילנד היו בין המקומות שנפגעו באופן חמור יחסית.

ללא מילים

"מעולם לא ראיתי סופה כמו זו. זה היה בלתי יאומן, הגלים היו ענקיים. השילוב של רוח, גשם וגלי ענק הביאו להרס עצום. לאחר שההוריקן עבר אותנו הוא השאיר אחריו חורבן שנראה כמו צונאמי. לא חמור כמו זה באינדונזיה, אבל בהחלט גדול מימדים ומפחיד בעוצמתו", מספר ג'ימי לרקין.

ג'ימי הוא תושב סטטן איילנד כל חמישים ותשע שנותיו. במקצועו הוא אח בבית החולים המקומי, אבל רואה את עיקר חייו בהטפה לשיבה פונדמנטליסטית לנצרות. אני פוגש אותו על המעבורת לסטטן איילנד כשהוא חובק שלטים עליהם נכתב באנגלית ובספרדית כי על החוטאים לשוב לאל. ג'ימי, כמובן, רואה בסנדי סימן שנשלח מן השמיים, אך מודה שלא רבים חשים כמוהו. "זה כמו בתנ"ך. א-לוהים נותן להם מכה בראש, הם מיד נבהלים ושבועיים הולכים לכנסייה, אבל אחר כך הם מסתכלים לצדדים ואומרים: 'היי, אני בחיים. זה לא קרה לי, זה קרה למישהו אחר' וממשיכים במה שעשו קודם". ההשוואה הטובה ביותר שעולה על דעתו היא לאירועי 9/11, שצרובים עמוק בלבו של כל אמריקני ובעיקר הניו יורקרים שבהם.

הכיתוב על השלט: הסתכלו לתוך עיניי והיו נושעים

המעבורת מגיעה לסטטן איילנד. אנו תופסים את הרכבת למרכז האי וג'ימי מראה לי מבעד לחלון את הפלא המקומי: אניית משא ענקית שנדחפה אל החוף וכעת היא עומדת כשחרטומה נוטה בזווית. "צלם, צלם", הוא דוחק בי, "זה אדיר, נכון?".

"הלו, הלו אבא? מה תביא לי? אביא לך... סירה עם גלגלים! סירה עם גלגלים? אבא, אין דבר כזה סירה עם גלגלים! בן, עוד לא ראית את הוריקן סנדי"

נמלטים, עונת החורף

מה שאדיר, ללא ספק, הוא ההרס. במרכזו של האי הרחובות משדרים רוגע ושגרה, אולם ככל שמתקרבים אל קו החוף, המראות נעשים חמורים יותר. כשפונים מהדרך המהירה מזרחה, תאורת הרחוב כבר לא פועלת. העירייה הניחה זרקורים שמופעלים בגנראטורים קטנים, במטרה לשמור על הרחובות מוארים ובטוחים. ניידות משטרה מפטרלות ברחובות שהולכים ונעשים צרים, וצמד שוטרים נראה כמעט בכל פינת רחוב.

במרחק של כארבע מאות מטר מקו החוף מחזה סוריאליסטי עוד יותר: סירות קטנות מוטלות בצידי הכבישים. אלה סירות פרטיות שעגנו במזחים קטנים שהסופה סחפה אותן מערבה. לאחר שניזוקו ואיבדו מערכן, בעליהן נטשו אותן וכעת הן מונחות כגרוטאות גדולות. תושבים מספרים כי בימים הראשונים לאחר הסופה מספר הסירות העזובות היה כה רב, עד שלא ניתן היה לנסוע בכביש ונמנעה גישה לבתים ששרדו.

אתה מוכן להעיף את היאכטה שלך מפה?

רבים מאנשי סטטן איילנד לא הבינו את הסכנה הטמונה בהוריקן, על אף אזהרת הרשויות והתחינה הנרגשת ששיגר לעברם ראש העיר בלומברג ערב הסופה: "אני לא רוצה שאף אחד יילך לישון בתחושת רוגע".

פרנק, למשל, נמלט מהאי עם אשתו, בתם והוריו, עם אזהרת בלומברג. אולם ביום שני, ההורים החליטו לחזור "כדי לראות מה שלום הרכוש", כך סיפר ל'האפינגטון פוסט'. כשהמים החלו לגאות הם ניסו להימלט, אולם המכונית נתקעה בשיטפון. פרנק, שהיה עם הוריו על קו הטלפון, יעץ להם לנטוש את המכונית ולחפש מקום גבוה יותר. השיחה נותקה והיומנאי בתחנת המשטרה אליה התקשר פרנק מבוהל, הבהיר לו שאין ביכולתו לעשות דבר. רק למחרת מצא פרנק את הוריו בשני בתים של שכנים שונים. אביו נסחף על ידי גל למורד הרחוב, שם הציל אותו שכן ששלשל אליו וילון מחלון הקומה השנייה. אמו, שלא יודעת לשחות, נאחזה בדלת המכונית 45 דקות, עד שנמשתה מהמים על ידי שכן אחר.

אותו מזל לא שיחק לגלנדה מור. גלנדה שכלה את שני בניה, בני השנתיים והארבע. כאחרים, גם היא לא הייתה מודעת לסכנה וכשניסתה להימלט מביתה היה מאוחר מדי. המים שהציפו את מכוניתה הכריחו אותה לצאת ממנה, אך גל שהגיע תלש מידיה את שני ילדיה, שטבעו וגופותיהם נמצאו כמה ימים לאחר מכן.

נוף לים

אני שואל את ג'ימי אם אנשים כועסים על הממשלה, על כך שאולי, לדעתם, יכולה הייתה לעשות יותר כדי להציל חיים. "אני לא מרגיש כעס", הוא עונה, "אני מרגיש הרבה הכרת הטוב, כי הרבה אנשים באים לעזור. יש הרבה עבודה בבתים שניזוקו: להוריד שכבות של בידוד, לפנות את החלקים הרטובים. אנשים מתמלאים חמלה, באים ונותנים יד. התושבים לא כועסים, הם עסוקים.

"עם זאת, המון אנשים מהססים אם להתחיל בבנייה. הממשלה מנסה לעשות כמיטב יכולתה – אבל גם הם לא יכולים להחזיר בית הרוס לקדמותו במטה קסמים. הסכומים הדרושים לבנייה מחדש הם עצומים, ותהליכים כאלה לוקחים זמן".

הבעיה האמיתית, לדעתו, היא לא כמה זמן ייקח לבנות, אלא האם לבנות. "מלכתחילה בנו קרוב מדי לקו החוף. הממשלה הייתה חמדנית ולקחה כסף מקבלנים כדי לאשר להם לבנות על החולות. אבל עכשיו, גם אם יבנו שוב – מי יודע אם הבתים יישרדו את ההוריקן הבא?".

בין ההרוס למתמוטט

בהצהרה ששחרר ראש העיר ניו יורק, מייקל בלומברג בימים האחרונים נאמר כי  "צוות התיקונים המהיר של העיר יבקר בכל בית שניזוק מהסערה, יבצע הערכה של הדרוש תיקון, ויבצע זאת ללא תשלום". למרות ההבטחות, המציאות בשטח מפחידה. מצב הבתים לאורך רחוב סידר גרוב (Cedar Grove) נע בין 'הרוס לגמרי', ל'במצב מחפיר' ול'בסכנת התמוטטות'. גם ברחובות סמוכים הנזקים משמעותיים.

אם שאלתם את עצמכם, זה מצב הרוס לחלוטין

הקור בעונה זו של השנה מקפיא. שבוע לאחר הסופה ירד שלג, ובימים שלאחר מכן גשם עז. במהלך ההוריקן השתכנו עשרות אלפי איש במקלטי החירום של עיריית ניו יורק (כשמאות אלפים מוצאים מקלט אצל קרובי משפחה וחברים, בלא להזדקק למקלטים הציבוריים הלא נוחים). אזרחי ניו יורק לא מודעים לכך, ברובם, אולם רבים מהפליטים שבתיהם נהרסו – עדיין שוהים שם, באין אלטרנטיבה.

מחזה שניתן לראות בכל מספר רחובות הוא עיר אוהלים הבנויה בצורת ח', כשבמרכזה שולחן עמוס אוכל, שולחנות וספסלים עליהם יושבים אנשים מכורבלים בתוך מעילים, משוחחים, קוראים ועוסקים בענייניהם. סמוך לשולחנות עומדת חבית שבה בוערת אש, וסביבה אנשים מתחממים. בחלק מהמרכזים הללו, אותם פתחו קרנות התנדבותיות שונות, מחולק מזון לכל דורש. בחלקם נשמעת מוזיקה.

בערי האוהלים בהן אני הייתי, בקושי חילקו לחם עם שוקולד. אמריקה...

עיר האוהלים המזרחית ביותר קרובה לשפת הים. גבר משופם עוטה ג'ינס ומעיל עור שחור אוחז צלחת ממנה הוא שולה נתחים עבים. "היי, רוצה לאכול משהו?", הוא שואל כשאני מתקרב. שמו סאל, והוא משתייך למועדון רוכבי האופנועים שהקים את המקום. "התחלנו בלעזור לחברה מהמועדון, באבא, שהבית שלה נהרס. גילינו שהבעיה הרבה יותר גדולה, אז הבאנו אוכל ואנחנו עושים משמרות". במתחם גרות עשר משפחות. בניגוד להבטחות של ראש העיר, סאל טוען כי לא פגש את צוותי התיקון המהיר.

"הם אומרים שהם יביאו צוותים כדי שאנשים יוכלו לחזור לבתים. לא ראינו אותם עד עכשיו. אפילו לא אחד מהם. אנחנו מצפים שהם יבואו לעזור לנו". הרוכב שחור-המעיל מבטיח שמועדון הרכיבה שלו יישאר בשטח. לכמה זמן? "כמה שנזדקק. הוצאנו עשרת אלפים דולר מכספי המועדון בינתיים, ונוציא עוד אם נצטרך".

מוצפים רגשית

מאה מטרים צפונה משם, בצל כנסיית 'גבירתנו מלורדס' ("Our Lady From Lourdes"), שלוש דמויות מחטטות בערימות בגדים שפזורות על הדשא. כשאני מתקרב, שלושה ראשים צצים מבין המעילים, הצעיפים והכובעים. סוזן או'שה, בתה ארין בת החמש עשרה ושכנן דייב בן העשרים וחמש. הבתים שלהם נשטפו בסופה. הם ששים לדבר על המצב ומנתחים אותו בקור רוח.

סוזן, דייב וארין. אנשים עם לב חם

"אין לי בית", אומרת סוזן בחוסר התרגשות, "במקומו עומדת סירה. באחד הימים באה הסוציאלית, ישבה איתי ואמרה: 'אני מבינה שקשה לך'. אני לא צריכה הבנה, אמרתי לה, אני צריכה בית. את יכולה לתת לי את זה?".

דייב אומר שעוד לא קלט את המצב. "זה פשוט לא נכנס לי לראש", הוא מצביע על כובע הצמר הצהוב-שחור שהוא חובש. "אני מניח שזה בגלל שאם הייתי מבין באמת מה קורה, הייתי משתגע". מדוע הם מעדיפים את ההתבודדות על פני שפע האוכל שמציעים להם בעיר האוהלים? "יש לנו מספיק בגדים והכל", אומרת ארין, "אבל פה בערימות הבגדים שקט ושם – ", היא מצביעה לכיוון המאהל המואר ועמוס הברביקיו, "יותר מדי רועש".

שלושת הפליטים מבינים בדיוק מה קורה, אבל לא מצליחים לקלוט שהם חסרי בית. הם מתבלבלים בין הימים כשמנסים לחשב מתי הייתה הסופה. החיים במקלט, גילו, היו בלתי אפשריים. "בהתחלה שמו אותנו בבית ספר", מספר דייב. "אנשים נחמדים אחד לשני עד שהם קולטים את הטבע האמיתי. לא תמיד מי שתקוע איתם הוא מישהו שהיו רוצים לבלות איתו וזה גורם להרבה מתחים. פעמיים ביום הייתה שם קטטה המונית. עכשיו העבירו אותנו לבית חולים לחולי נפש. אתה יכול לדמיין כמה זה נעים".

שלושת החברים החליטו שלא לקבל עוד מתנות שמרעיפות עליהם רשתות הביגוד והמזון השונות. סוזן: "כל הזמן מגיעות עוד ועוד תרומות וכל אחד רוצה לחטוף כמה שיותר. אבל גם אם אקנה המון – איפה אשים את כל זה? החלטנו שזו חמדנות ואנחנו לא רוצים את זה".

הם נוטים שלא להאשים את הממשלה. "הם עשו הכל לפי הספר, אתה מבין", אומר דייב, "אבל יש גבול גם למה שהם יכולים לעשות". במחשבה שנייה הוא מתקן שאולי את אזהרת הפינוי היה צריך להפוך לפינוי כפוי. "זה אולי היה גורם לכמה התנגשויות, אבל זה היה מציל חיים. אנשים לא קלטו מה הולך להיות פה. חשבנו שיהיה כמו בהוריקן איירין, שנישאר קצת בבית וזה יעבור. מצד שני, הרשויות למדו את הלקח בנושא הפשיעה. באיירין היו המון פריצות ושוד. עכשיו השוטרים שורצים פה".

אתם רואים את הסוף של זה? "לא. אני מעריך שייקח לפחות שנה כדי למצוא פתרון לאנשים, ועוד ארבע שנים כדי להחזיר הכל לקדמותו". אתה תהיה כבר בן שלושים. "כן, אבל אני מקווה לא להיות פה כבר. אני רוצה לחזור ללימודים, אני לומד מחשבים. המכללה כבר ביקשה ממני לחזור, אבל הלכו לי כל הספרים בסופה. החסרתי שיעורים ומבחנים. הם אמרו שהם מוכנים לבוא לקראתי". ומה עם הבית? "אבא שלי היה שוכר. אנחנו לא זכאים לפיצויים. אבל גם אם היה הבעלים: לפעמים הם מחזירים לך ארבעים אלף דולר מכל הסכום. מה תעשה איתם?". דייב מספר על סעיפי ביטוח חמקמקים, שלא כל מי שאיבד את ביתו עומד בהם. "יש שם איזו שורה שאומרת משהו על גובה המים במרתף שלך, שלא הגיע לגובה הנדרש. אז הם אומרים לך בנימוס: 'מצטערים אדוני, אנחנו לא יכולים לעזור לך'". מה כן יכול לעזור לך? "הרבה הומור וחברים", אומרת סוזן.

"הידיים שלך קרות! קח, קח, יש פה הרבה..."

כשאני לוחץ ידיים לפרידה הם מבחינים שידיי קרות ומפצירים בי לקחת כפפות מערימת הבגדים הגדולה. ברגע האחרון מציל אותי איש שמגיע בצעד מהוסס מהמאהל. הוא מפציר בשלושה לבוא ולאכול. "יש לנו טונות על גבי טונות של אוכל. בואו תיקחו משהו, אנחנו לא רוצים לזרוק את הכל. יש בשר, ירקות, מה שאתם רוצים. אני מתחנן בפניכם, בואו". דייב מסתכל על סוזן וארין. "מה אתן אומרות, נלך לחטוף משהו?".

 (פורסם, לאחר עריכה, במוסף 'יומן' של מקור ראשון)

 

קרוקודייל סנדי

 יומן ניו יורק

שקט. שקט מוחלט. שקט כמו של יום כיפור, ומהמם אותך כמו יום כיפור במחלף לה-גווארדיה. ניו יורק שקטה כאילו היא עטרת ביום חורף לפנות ערב. השינוי הוא מדהים: ביום רגיל, גם בשישי או בשבת, דבר לא שובת כך. תמיד יש רכבות תחתיות, תמיד אוטובוס או מכונית שליחויות, תמיד אנשים צועקים וצוחקים ברחוב, תמיד מכוניות במרחק. ועכשיו שקט. אם לא החלונות סגורים יכולתי לומר שאפשר לשמוע נפילת עלה ברחוב. אלא שהחלונות סגורים והרוח שורקת בהם.

*

מבחינתי הכל התחיל בסעודת ערב שבת. נו, איך אתם מתכוננים לסופה, שאל יעקב. איזו סופה, שאלנו, והוא אמר שגם הוא התפלא, אבל הוא ראה בוואינט שעומד להגיע לפה הוריקן. ומה עושים, שאלנו. זהו, לא ממש ברור. בינתיים לקנות מצרכי מזון. מוזר. הוריקן. איזו מילה מספרי דבורה עומר.

*

ביום ראשון יש כבר היסטריה שקטה. היסטריה אמריקאית, מנומסת. אהיה האחרון שישיג את הלחם, אבל אעשה זאת בשלווה ובנחישות, אומר הניו יורקר לעצמו. בבוקר אנחנו יוצאים מוקדם וקונים לחמניות וסוללות וסלוטייפ נייר רחב בשביל החלונות, שלא יתנפצו. אחר כך נוסעים צפונה, בהמלצת יואב, להספיק לראות שלכת לפני שהסופה מפילה את כל העלים. הפארק הקטן בקצה הצפוני של מנהטן, פורט טריון, אינו ריק מאנשים, אך מורגשת בו המתיחות השקטה. במוזיאון הקטן ששוכן בו אומרים לנו בכניסה כי ייתכן שייסגרו מוקדם היום, בגלל ההוריקן. ועדיין, עובדי המוזיאון שמשגיחים בכל חדר מנומסים, מחייכים, ואחד מהם, קשיש שמסביר כל דבר פעמיים, ממליץ לנו בחום לראות את האוצר שבקומה התחתונה. אבל בזריזות, כי סוגרים מוקדם היום, כי ההוריקן.

*

כל הזמן ספקות: אולי אנחנו מגזימים בהכנות? אולי אנחנו מקלים ראש? האם צריך להכין כלי אטום לעשיית צרכים במקרה שהביוב יקרוס? האם שמונה ליטר מים זה מספיק? האם להוריד את הזבל במעלית או ברגל? ואם ייכבה האור? האם להכין אוכל מבושל, למקרה שאספקת החשמל תיפול? אם נצטרך להתפנות, לאן נלך? ומה ניקח איתנו?

החלטנו ללכת על תרחיש סביר: לחשוש מנפילת חשמל, לא לחשוש מפינוי, לחשוש מהפסקת מים, לא לחשוש מהפסקת ביוב.

*

החשמל לא נפל. גם לא הביוב והמים או שום דבר אחר. שיא הסערה אמור היה להיות ביום ראשון, אך היא התעכבה והתחזקה, והשיא נדחה ליום שני, בין 19:00 ל-00:00. ממש כמו טכנאי של הוט. בערך בשעה הזו התקבלו עדכונים על כך שעגורן במידטאון נשבר בשל הרוח, ונשקפת סכנה לכמה בלוקים ברח' 57. יואב התפנה מהדירה בדרישת מכבי האש והלך לגור אצל יעקב ואירית, בינתיים. אנחנו אמרנו שאם כבר יהיה חושך עדיף להיות ביחד, ועלינו לשכנים, חן ויוני, לראות סרט. 'הארטיסט' היה מעולה. אחר כך ראינו שהעולם לא מתמוטט, אז הוספנו את '2012' בשביל האווירה. הסרט כל כך מגוחך, שאכן נהייתה אווירה טובה. סוף העולם בסבבה.

*

נקודת המבט שלי צרה מאוד. אני לא יושב בלשכת ראש העיר או הנשיא ולא מקבל מהם עדכונים. הקשר היחיד לעולם הוא מה שאני רואה דרך החלון, חבריי בפייסבוק, הערוץ הישיר שמסקר את הסופה ביוטיוב (ערוץ מזג האוויר. כן, יש דבר כזה) והחדשות בכל האתרים שאני רואה דרך גוגל. מכל אלה עולה תמונת מצב כזו: הרשויות נערכו היטב. האזורים שבסכנה פונו מיושביהם. לתושבים ניתנה אזהרה כ-48 שעות לפני פרוץ הסופה, כך שיכולים היו להצטייד, להתרחק מאזורים מסוכנים ולהתעדכן בהוראות. המקומות המועדים, כגון תחבורה ציבורית ופארקים – נעצרו ופונו מאדם.

לכן, מספר ההרוגים (נכון לעכשיו, 39 בכל החוף המזרחי) נמוך יחסית. מי שנשאר בבית ונשמע להוראות היה חשוף לסכנה פחות ממי שחוצה את הכביש שלא במעבר חציה ביום רגיל בניו יורק, ואת זה עושים כמעט כולם. אמנם, מיליונים נשארו ללא חשמל, אולם מדובר, בסופו של דבר, בחוסר נעימות ולא בסכנת חיים. צריך גם לזכור שמיליונים, בסדר הגודל של ארה"ב, הם בקושי אחוז אחד מהאוכלוסייה. שוב הוכח שלקיחת מינימום סיכונים, הכנה ראויה והשקעת משאבים לפני התרחשות האסון, הם הגורמים המכריעים בצמצום נזקים. הלוואי שהיינו יודעים משהו מזה בישראל.

צילום התמונה: שכננו האמיץ, יוני נאמן

*

עוד דבר מוזר: הסיקור התקשורתי. על אף שהיו פה הרבה הזדמנויות ל'כתבות צבע', לא ראיתי שעוסקים בכך בתקשורת. לא ראיתי ראיון עם אחד האנשים שחזית ביתם קרסה (בעוד הם בתוכו. כנראה שהם נוצרים אדוקים או שהבית שלהם היה בעבר בית כנסת, כי לא היו נפגעים). גם לא היה שידור חי מהמקלטים אליהם הגיעו אלפי בני אדם שפונו מביתם ולא נמצא להם סידור אחר. הדיווחים התמקדו בעובדות הקשות. כשנפלה חזית של בית – הראו את חזית הבית. כשחדרו מים לסאבווי – הראו תמונות ממצלמות האבטחה. כשמנוף עמד ליפול – העמידו מצלמה שתיעדה את המנוף בכל רגע. התחושה היתה שהכתבים לא נותנים לבני אדם 'לזהם' להם את זמן השידור. לא עניין אותם למצוא אנשים שיקראו להקמת ועדת חקירה שתבדוק אם הממשלה נערכה כראוי, אם יסודות הבניין עמדו בתקנים, אם העירייה ביצעה את ניקוי התעלות הנדרש. אני תוהה: האם זוהי נאיביות ואמון כי כל אחד אכן עושה את המוטל עליו, או שמא זו הנחת העבודה, שכל אחד עושה את המוטל עליו, או שזו פשוט לא המנטליות, להאשים, או שהאנשים שקיפחו את חייהם לא חשובים בתור פרטים בתוך המכלול, המוצלח יחסית, של עמידה בתנאים הקשים שהציב מזג האוויר?

באופן כללי אני יכול לומר בוודאות שהצורה שהתקשורת בארץ סיקרה את הסופה היתה קיצונית הרבה יותר מאשר כלי התקשורת המקומיים. בכלי התקשורת הלאומיים יש מגמה של איפוק. לא תמצאו מחר כותרת בסגנון "הסערה והמחדל".

נכון, היתה תחושה של התרגשות, של מתח. אפילו חגיגיות. אבל האמריקאים מתרגשים מדברים אחרים לגמרי מאיתנו. השבתת הפעילות בבורסה, למשל. בישראל הבורסה היא כלי חשוב. פה היא סמל ליציבות ולעוצמה כלכלית. השבתת הסאבווי. בישראל התחבורה הציבורית שובתת כל שבת. פה היא לעולם לא עוצרת. פתאום, כשהיא אינה, התחושה משונה. תחושה שמשהו גדול קורה.

איבוד חיים, לעומת זאת, זוכה פה להרבה פחות התייחסות מאשר בארץ. לא תמצאו את שמות ההרוגים. את המילים האחרונות שאמרו. סיקור הלוויות. לא, ממש לא. לאמריקאים יש תחושה עצמית של עוצמה, והם ממש לא אוהבים שמקלקלים להם אותה עם בכי והאשמות הדדיות. בכיינות נתפסת כחולשה.

*

אני מוצא את עצמי חושב על אסון הכרמל. קשה להשוות: מדינת ישראל פחותת משאבים בהרבה. לא היתה התרעה מוקדמת של מרכז חיזוי. מספר ההרוגים הרב (יחסית לגודל האכולוסייה) נבע מטעות מקומית (מתן אפשרות, ואפילו פקודה, לאוטובוס הסוהרים לנסוע מכביש מסוכן בקרבתו לשריפה).

ועדיין. מה אם היינו מפנים משאבים באחת משרפות הענק הקודמות (והיו כאלו, בכרמל ובירושלים) להקמת רשות כיבוי מסודרת. מה אם היינו מעריכים את עבודתם של הכבאים ('לוחמי האש', קוראים להם פה) ומשלמים להם כדי שלא יצטרכו להשלים הכנסה. מה אם במהלך האסון היינו קודם מפנים את כל האזור, ולא מחכים שהשריפה תתפשט ותסכן את כלא 'דמון'. מה אם הייתה בנו קצת יותר זהירות.

ואחרי האסון: מה אם היינו מפנים את כוחותינו לבניין, לשיקום, לעזרה למשפחות ההרוגים. אם כל אחד מאיתנו יתבונן לתוך עצמו, מה ימצא שם בנוגע לאסון הכרמל? אצלי זה בעיקר תחושת החמיצות של ההאשמות ההדדיות, הקריאה להדיח את ראש הממשלה, שר הפנים, שר האוצר. מה מכל זה קרה? האם יש לנו אתוס טוב יותר להתכנס סביבו? לא, יש לנו מדורת שבט שבה בוער כל פעם סלבריטאי אחר, וכולנו משפשפים לאורה את הידיים, ידי הרייטינג.

*

הסערה חלפה. ייקח עוד כמה ימים עד שהכל יחזור לקדמותו. עצים שנפלו ינוסרו. המים ישאבו מתחנות הסאבווי המוצפות. קו החוף ישוקם. ארצות הברית עמדה ב[עוד] הוריקן בכבוד, ואף חיזקה את אתוס העוצמה שלה. כדאי ללמוד ממנה דבר או שניים.

וושינגטונה

יומן ניו יורק

חמישה ימים היינו בוושינגטון די.סי. החל מיום שישי ועד ליום שלישי. חוק מרפי קובע שהשמש תזרח, הציפורים יצייצו והמוניות יחלפו ללא הפסקה עד לרגע שבו תצטרך לצאת מהבית. ואכן, כשהיינו חייבים לצאת ולא יכולנו לחכות עוד, השמיים נפתחו וגשם כבד ניתך ארצה, הציפורים הלכו לחפש מחסה מתחת פסלי ענק בסנטרל פארק ושום מונית לא נראתה באופק. מזל ששרית האמיצה לא היססה לרגע, התנדבה לקחת את המטריה לסיבוב ברח' אמסטרדם ולחזור עם מונית, כך שאני יכולתי לצלם את הרחוב שטוף הגשם. אם לא רואים טוב, זה בגלל שצילמתי עם הסלולרי, ולא בגלל שהיתה הפוגה בגשם. אפילו להפך. [ניתן להגדיל את התמונות ע"י לחיצה עליהן]

כל הקטע של האוטובוסים פה בגלות לא מזכיר כלל וכלל את הפריטים שנושאים את אותו שם בארץ, בעיקר לא בירושלים. הם לא אקורדיון, לרוב הם מרווחים, בנויים לנסיעות ארוכות ונעדרים לחלוטין קשישות עתירות סלים שמציצים מהם ראשי קרפיון לשבת. מה שיש בהם, לעומת זאת, אלה שקעים, אינטרנט אלחוטי, מסכי טלוויזיה כל שלושה מושבים (משום מה לא הקרינו שום דבר חוץ מהוראות הבטיחות) ואפילו שולחנות, לפעמים. אה, כן, הגדול מכולם – שירותים. באוטובוס. אחסוך לכם את הפירוט, אבל זה מצריך קואורדינציה מסויימת. אבל מאוד מאוד נוח.

עוד לא דיברנו על בעיות החנייה של הערים הגדולות. חשבתם שבת"א יש בעיה. חישבו שוב. תמונה שצילמתי מחלון האוטובוס טובה מאלף מילים.

אל תשאלו אותי איך מי שחנה במפלס העליון ורוצה לצאת הביתה באמצע יום עבודה יכול לעשות את זה. נסו לתרגם לאנגלית את המשפט "לצאת הביתה באמצע יום עבודה". נדמה לי שאין אפשרות כזו. המילים לא מתחברות.

אחרי ארבע שעות מגיעים לבית'סדה (Bethesda – ברור לגמרי שהמילה הגיעה מעברית, אבל לא ברור לי מה המשמעות שלה. שרית מנחשת "בית-שדה". [תוספת מאוחרת: יש פתרון! לפי ויקיפדיה, האזור נקרא ע"ש כנסייה ברובע המוסלמי בירושלים – שנבנתה על בריכות שנקראו בשם 'בית חסדא', ומכאן מקור השם]), פרבר של וושינגטון די.סי. לינדה, המארחת שלנו, אוספת אותנו ומראה לנו את המקומות החשובים בסביבה, שהם בעיקר בתי חולים.

לינדה וארתורו גרים בבית פרברי, שפה נחשב ממוצע למדי, על אף שלנו הוא נראה כמו התגשמות החלומות של כל ישראלי שרוצה בית בכפר: שתי קומות ומרתף, חניה לשתי המכוניות, אזור כפרי ושקט, שני בתי כנסת קטנים במרחק 5 דקות ועוד אחד גדול במרחק 10 דקות, מרכז קניות ובילוי במרחק שתי דקות ברכב והעיר הגדולה במרחק 20 דקות נסיעה. לא הספקתי לצלם מבחוץ, אז הנה מה שהרכב של גוגל תופס כשהוא עובר בכביש הראשי:

והנה חדר השינה שלנו. בתמונה השניה, מה שאנחנו רואים בחלון כשאנחנו קמים בבוקר. ביום השני לשהותנו שם תפסתי: העצים שם כל כך גדולים. הם בני מאות שנים. אצלנו בארץ העצים כל כך נמוכים וצעירים. שתלנו אותם רק לפני כמה עשרות שנים.

במוצאי השבת לינדה וארתורו לוקחים אותנו לסיור מקדים ברכב באזור ה-Mall, מתחם המוזיאונים וקריית הממשלה של וושינגטון די.סי. יש להם פֶטיש רציני למצבות זיכרון ענקיות, לאמריקאים, כאילו היו מצרים או יוונים, להבדיל. את האבות המייסדים שלהם הם מציינים במונומנטים ענקיים שלקוחים מתרבויות עתיקות. מעניין איך האקלקטיות התרבותית מתרגמת אצלם לרב-תרבותיות. למה אני מתכוון? למשל אנדרטת ג'פרסון הענקית והמרשימה, שבנויה בסגנון יווני-רומאי. עמודים, כותרות, חללים ענקיים.

מונומנט ענק אחר הוא אנדרטת וושינגטון, אובליסק שיש לבן וענקי שעומד בלב מדשאה רחבת ידיים, מוקף בדגלי ארה"ב. במקור, האובליסקים נמצאו בחורבות מצרים העתיקה עוד בתקופת הרומאים, שהעתיקו אותם והשתמשו בהם.

מחשבה: האם בראשיתה, החברה האמריקאית ביקשה לעצמה מקורות השראה תרבותיים שלא ימשיכו את הרוח האירופית-ויקטוריאנית-קלאסית, ולפיכך ניסתה לדלג אחורה, אל תרבויות קדומות שסימלו בעיניה את הערכים אותם ביקשה לאמץ: דמוקרטיה, חופש, כוחו של האדם מול איתני הטבע?

אספקט מעניין אחר הוא דתיותם האדוקה של האבות המייסדים, וחלחול האדיקות הזו לתת-מודע האמריקאי. באופן מעניין, התיקון הראשון של החוקה האמריקאית (שמהווה, בעיני האזרחים פה, אורים ותומים של כל הטוב והישר) מבסס את הפרדת הדת מהמדינה. כלומר, המייסדים ראו ערך בהנחלת אופי מסויים, אך נמנעו מלקבוע את דתם בחוק.

אלה, למשל, מילותיו של ג'פרסון, שחקוקות על קיר פנימי באנדרטה לזכרו:

 

אלוהים הכל-יכול יצר את רוח האדם חופשית. כל הניסיונות להשפיע עליה באמצעות עונש או עול זמני הם סטייה מהתכנית של היוצר הקדוש של דתנו. שום אדם לא יכול להיות מוכרח לתמוך בעבודת אלוהים או כמורה; או לחילופין לתת דין וחשבון על עמדותיו הדתיות או אמונותיו. על כל האנשים להיות חופשיים להצהיר על אמונותיהם הדתיות ולהחזיק בהן. אני מכיר רק קוד מוסרי אנושי אחד, בין ליחיד ובין לציבור 

 

חוץ מבן גוריון, נדמה שאיש בישראל לא השתמש כך בתנ"ך, או לפחות לא מצטט באופן הזה. בואו נגיד שאברהם יהושע השל לא יכול היה לומר את זה טוב יותר. חירות הדת, עד כמה שאני יודע, היתה דבר חדש באמריקה, וטוב שבאה לעולם.

מן העבר השני, עומדים דברים אלה של ג'פרסון בלתי מיושמים עד היום:

 

אלוהים שנתן לנו חיים, נתן לנו חירות. האם חירויות האומה יכולות להיות בטוחות, כאשר אנו מסירים את ההכרה כי חירויות אלו הן מתנת האלוהים? אכן, אני חרד למדינתי כאשר אני מהרהר בכך שאלוהים שופט צדק, שצדקו לעד לא ינום ולא יישן. מסחר בין אדון לעבד הוא עריצות. דבר לא כתוב באופן מוחלט יותר בספר האמונה, מכך שהאנשים הללו נועדו להיות חופשיים. ייסדו את החוק, כדי לחנך את המון העם. זה עניינה של אומה להשפיע ולהניע תכנית כללית

 

את התמונה הזו צילמתי בתחנת יוניון, התחנה המרכזית של וושינגטון הבירה:

שני דברים חשבתי שכבר עברו מן העולם: צחצוח נעליים ציבורי ושחורים שמשרתים לבנים. אני יודע את כל ההגבלות: אלה אנשים שעוסקים בכך מרצונם החופשי, אין עליהם שום מגבלה, הם מקבלים שכר הוגן, זוהי עבודתם. קיימות גם טענות אחרות: גם בישראל החלשים בחברה (לרוב: נשים, עולים חדשים, ערבים) משרתים את החזקים (לרוב: גברים, ותיקים, לבנים) ובכל זאת – בעיניי, אמריקה לא יכולה להתהדר בחוסר בגזענות כל עוד שחורים מצחצחים ללבנים את הנעליים. נקודה.

כרגיל, יש לי עוד הרבה לספר, אבל היריעה קצרה. במילים מועטות אומר: ביום ראשון היינו באנדרטאות והשקפנו על הבירה ממגדל הדואר הישן (אכן ישן. נראה אותו דבר כבר 200 שנה, ומבפנים התחושה המדוייקת – המדוייקת! – שאתה מקבל כשאתה נכנס לבניין כלל בירושלים). הספקנו לבקר במוזיאון הטבע ההיסטורי שלהם (על הדינוזאורים אכתוב ברשומה נפרדת בקרוב) ולראות סרט מגניב על דינוזאורים מעופפים בתלת מימד, לסייר בגן הפסלים שלהם (אמנות מודרנית מרגישה ונראית תמיד אותו דבר בכל מקום, להלן דוגמה:

לפסל הזה קוראים משהו כמו "מחק אוטומטי" והוא מייצג את האותיות שעפות מעל המחק, שנאמר, "גוילין נשרפין ואותיות פורחות", שזה סבבה, אבל לא באנו עד וושינגטון בשביל זה).

בדרך חלפנו על פני "המוזיאון הלאומי לתולדות האפרו-אמריקאים" (או בשמו המקורי "איך נצעד בין הטיפות ונכניס גם את השחורים לתוך ההיסטוריה בלי לדרוך לאף אחד על קצות האצבעות") שעדיין בהקמה, מטעמים מובנים, "המוזיאון הלאומי להיסטוריה האמריקאית" (או בשמו האחר "כיצד גירשנו את האינדיאנים לדרום אמריקה"), "המוזיאון הלאומי לזיכרון השואה" (שצריך להקרא "מה הקשר שלהם? טוב, לא משנה, יש להם הרבה כסף להחזיק את המוזיאון היקר הזה") ועוד כמות עצומה של בנייני ממשל ופקידות. משרדי הסנאטורים פה תופסים לפחות שלושה מתחמי ענק.

ביום שני היינו בעיצומו של החג. בקהילת פוטומק הקטנה שבמרילנד (שסמוכה מאוד לוושינגטון די.סי, שהיא עיר הבירה שלא שייכת לשום מדינה, שכן הבירה לא נתחלקה לשבטים, כידוע) כאמור, יש שני בתי כנסת, אחד מול השני. בשבת דיבר הרב בקהילת 'ישראל הצעיר' על החובה לישון בסוכה. הוא אמר כך: "יש מקלים, למי שמצטער וסובל מן הקור, שלא לישון בסוכה. במקרה שלא יורד גשם ואינכם סובלים מבעיה שמונעת את זה מכם – אתם חייבים לישון בסוכה". בית הכנסת של חב"ד נמצא ממול. אין בו יותר אנשים, ולמעשה, אנשי הקהילה מבקרים פעם בבית הכנסת הזה ופעם בזה שממולו. בבוקר החג נשא בו הרב דרשה ואמר כך: "כתוב בתורה שעלינו לחוג את חג הסוכות, להיות בצלו של ה', צילא דמהימנותא. איזו זכות גדולה זו לכל יהודי להסתופף בצלו של ה'! אתם יודעים, כתוב בתורה שאסור לעשות מלאכה בחג. עצם זה שאנחנו פה, מתפללים, חוגגים יחד, אוכלים בסוכה שלנו ולא עובדים – איזו שמחה גדולה זו לה'! אני כל כך שמח לראות אתכם פה איתנו, איזו זכות גדולה זו לשמור את קדושת החג".

רק מצטט.

ביום שלישי שוב גשם. למרות זאת אנו צועדים, שנינו יחד תחת מטרייה אחת, לסיור בגבעת הקפיטול, שמולה בית המשפט העליון. בבוקר ארזנו אוכל כשר, בידיעה שבמהלך היום השני של החג כל המקומות הכשרים יהיו סגורים. אבל את השומרים בכניסה זה לא עניין. אסור להכניס אוכל ושתייה לבניין הקפיטול. "הפח נמצא שם, אדוני. לא, אין תאים לשמור על האוכל עד שתסיים את הסיור, אדוני. מה? לא, אני לא יכול לשמור את השקית הזו מתחת השולחן בשבילך, אדוני". ככה הלכה ארוחת הצהריים והחטיפים לנסיעה איתה.

בתוך המבנה מחלקים לנו אוזניות. מדריכה פטפטנית שנראית העתק של ד"ר מרתה מאסטרס מהסדרה האוס דיברה ודיברה באוזנינו, והייתה יעילה מאוד. ראינו את האולמות המכובדים שבהם נמצאים הפסלים של האנשים המכובדים שמתו, את המקום בו היה פעם בית המשפט העליון (נתנו לו חדר בפרלמנט, יעני, עשו לו טובה) ואף את החדר המרכזי של הקפיטול, אולם מדהים בגובהו, מלא תמונות מההיסטוריה של אמריקה, פסלים של אישים חשובים ותיירים שובבים שלא נשמעים להוראות המדריכה והולכים להסתובב לבד לראות את הפסלים, ואז נעצרים על ידי אנשי הביטחון (לא ניסינו, אבל זה מה שהמדריכה אמרה שיקרה אם ננסה. גם ככה לא ממש מעניין לבחון את פסלו של נשיא ארה"ב ה-25, למשל). בהמשך עברה המדריכה בינינו והראתה שטר של 2 דולר (בשימוש, אבל נדיר), שעליו מופיעה תמונתו של ג'פרסון מצד אחד, וציור של הכרזת העצמאות מצד שני.

והנה מבט כלפי מעלה באולם הפנימי.

באולם הבא האטרקציה המרכזית היא לא הפסלים, אלא הארכיטקטורה. המדריכה עומדת בנקודה מסויימת ולוחשת – וכל הקבוצה שומעת אותה ללא קושי, למרות שמדובר במרחק של כחמישה עשר מטר (למתחכמים: לפני כן מורידים את האוזניות). ככה זה נראה:

באופן כללי התחושה של שרית ושלי היא שיש התמקדות יתר בחיצוני: בפסלים, בארכיטקטורה ובאמנות, והרבה פחות במהותי: היחס בין הממשל הפדרלי לממשל העצמאי של המדינות החברות בברית, היחס בין הבית העליון לתחתון, היחס בין הרשויות השונות, הייווצרות הדמוקרטיה. מצד שני, זה לא סמינר אלא סיור פיזי בן שעה. גם ככה מה שכולם מתעניינים בו הוא האנקדוטות. כמו שאמרה המדריכה: "אני יכולה לערוב לכם שהדבר היחיד שתזכרו מהסיור הוא החלק בו אני לוחשת לכם ממרחק". אופטימיות בהתגלמותה.

את בית הנבחרים עצמו אינני יכול להראות לכם, לצערי, כיוון שבדרך לשם מפשיטים אותך מכל מה שיש לך, כולל תיקים, חגורות וכמובן מכשירים סלולריים כלשהם. באולם עצמו אסור לאכול או לשתות (זה המובן מאליו) להקליט או לתעד באמצעי אלקטרוני (את זה עוד אפשר להבין) לרשום או לקרוא (שזה כבר הזוי). מה שנשאר, וזה מה שעשינו, הוא לשוחח עם השוטרים שמוצבים באולם (הריק, כי "הם עסוקים כעת בתעמולת בחירות", הסביר השוטר בתבונה עממית) ואחד עם השני.

כך שהשיחה שלנו היתה בעיקר עם אשה חמודה כבת 55, שהגיעה לסיור עם האיש שלה וגיסתה. במקור הם מאריזונה, אבל לאחרונה פרשו מעבודתם, מכרו את הבית ואת הרכוש, קנו יאכטה וכעת הם שטים לאורך חופי היבשת, עוגנים כל פעם במדינה אחרת ותרים אותה. "אנשים אומרים לנו: 'איך אתם עושים את זה?', אבל תכננו את זה 35 שנה, זה לא משהו מהיום להיום. אני אוהבת לשוט, אבל לאחרונה אמרתי לג'ו שאני צריכה אדמה יציבה מתחת הרגליים, אז קנינו לנו בית קטן על שפת הנהר ואנחנו תרים מכאן את כל האזור".

היא שמחה לשוחח איתנו על הבחירות, והיתה נרגשת כשדיברה על המצב בארה"ב: "זה משהו נורא. אני בעצמי לא משתייכת למפלגה הרפובליקנית ולא לדמוקרטית, אני עצמאית, עוד לא החלטתי למי אצביע. אבל אני רואה כיצד הצעות חוק טובות שהדמוקרטים מנסים להעביר נופלות בשל ההתנגדות הרפובליקנית – רק כי אינם רוצים ששמו של הנשיא יירשם עליהן! אני לא מבינה את זה. אנו פוגעים בעצמנו. במקום להיות יחד, להיות מאוחדים, גם איתכם בישראל – אנו נלחמים זה בזה. אם יש משהו שיהרוס אותנו אלה לא אויבינו מבחוץ, אלא המלחמה שלנו זה בזה". דמעות עמדו בעיניה.

שאלתי את השוטר אם הם נאלצים להוציא את נבחרי הציבור מהמליאה לעתים קרובות. "הו, זו שאלה ששואלים אותי הרבה", הוא ענה, ושאר המאזינים פערו את פיהם בתדהמה. "לא, זה לא קורה פה הרבה, למעשה, אני לא זוכר אי פעם שנאלצנו לעשות את זה". המאזינים נרגעו. האשה מאריזונה אמרה שזה מאוד לא מקובל. שפעם אחת צעק רפובליקני חם מזג באמצע דבריו של הנשיא 'אתה משקר!' והבית כולו התגולל עליו, כולל חבריו למפלגה. "למרות שהאווירה פה מתוחה מאוד", סיכם השוטר, "הכללים נשמרים. סך הכל, אנחנו לא בפרלמנט הבריטי". כל הנוכחים נהמו בהסכמה, ואחת אמרה: "הו, שם זה משהו אחר לגמרי, הם עלולים להגיע אפילו למהלומות".

האריזונית התעניינה אם בישראל זה אחרת. אמרתי לה שבישראל נבחרי הציבור לא יודעים להתנהג. "אתה בטח מתכוון שהם לא ממש מנומסים זה לזה". לא, אמרתי לה, הם פשוט גסי רוח וחסרי כל כבוד אנושי בסיסי. "זה בוודאי משום שהם מצויים בלחץ נוראי, עם אירן וכל זה", אמרה. סיפרתי לה שגם בנושאים כלל לא מהותיים הם נוהגים כאחרוני התגרנים בשוק, ובישראל אף נהוג לומר למי שלא מתנהג כיאות: "תירגע, אתה לא בכנסת". היא השתתקה. "טוב, ניסיתי להגן עליכם", אמרה במבוכה.

התחנה האחרונה: בית המשפט העליון.

השיטה של האמריקאים מעניינת: בית המשפט העליון דן בגזרי דין מוות ובתיקים נבחרים – אותם הוא בוחר, מתוך רצון להדגיש מקרים עקרוניים. בית המשפט דן בתיקים בשעות הבוקר, ואחר הצהריים השופטים פורשים לחדריהם, ללימוד חומר וכתיבת פסקי דין. כרגיל, עיקר ההסבר שקיבלנו היה על מקומות הישיבה, מי יושב איפה, למי שמור מקום ליד מי ומי שעומד מאחורי מי הוא העומד. אגב, כך נראית תמונה של מי שמצלם בסלולרי שלו כי הוא ישראלי שהגיע ברגע האחרון והכניסו אותו כטובה מיוחדת אחרי שהסיור התחיל, אשתו הלכה לשבת אבל הוא חייב לצלם כי אחרת לא יהיו לו זיכרונות משם, וכמובן שבשנייה שהוא לוחץ על כפתור המחשף (זו לא טעות, בדקו בספר ההדרכה לחלקי המצלמה הקרוב אליכם. אבא שלי צלם, תיזהרו ממני) המדריכה קוטעת את ההרצאה שלה ואומרת: "סליחה אדוני, הצילום אסור בחלק זה של האולם, ניתן לצלם מדלת הכניסה בלבד". כמובן שאי אפשר לראות כלום מדלת האולם, אבל משום כך יש דגם מוקטן במוזיאון בית המשפט העליון שנמצא בקומה התחתונה, אתם יכולים להשוות.

טוב, זה סך הכל היה הביקור. כמובן שהיו עוד הרבה דברים שלא הזכרתי, אבל כולם עייפים. רוצים סיכום? אז סיכום:

בינתיים, יותר מהכל מדהימה אותי תחושת המרחבים. אתה נוסע ונוסע, וזה לא נגמר. הכל כל כך גדול, יש כמות עצומה של אנשים. בישראל, לעומת זאת, השמיכה כל כך קצרה. מהים אתה יכול לראות את ההרים, ומההרים את הגבול. תמיד אתה דורך בחלקה של מישהו, נשען למישהו על משהו, פוגע ברגשות של מישהו. פה באמריקה, אם לא טוב לך, אתה יכול להמשיך הלאה עוד קילומטר, או עשרה, או מאה, ולא להפריע לאף אחד. בקטנה, נדמה לי שזה אולי חוסר ההבנה שלהם את בעיות ישראל והערבים. כשיש לך הרבה, לא כל כך אכפת לך להתחלק. אבל כשיש לך קצת, אתה הרבה יורת קנאי לקצת שלך. יש פה איזה רחבות שהיא מעל לפרקטיקה. היא בתחושה: אנחנו גדולים. והם צודקים. ריבונו של עולם, יש להם חצי יבשת.

אנא, התפללו למען שלום בסוריה. כפי שמבקשת הכנסייה המתודיסטית הסמוכה, ככתוב בתהלים לג, יד: "מִמְּכוֹן שִׁבְתּוֹ הִשְׁגִּיחַ אֶל כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ".

זיכרון מקוטע

יומן ניו יורק

על היומיום אין הרבה מה להרחיב. אין לי השפה. אין לי הגישה. אין לי החליפה המתאימה. אולי ארכוש אותן עוד מעט. כרגע בבית, כותב. לא הרבה, לא מספיק. אל תדאגו יותר מדי. לאדם כותב מעולם לא הזיק זמן עם עצמו. אולי אני טועה, אולי הזיק. יש אנשים שהקירות נסגרו עליהם. אבל אני חי מהם. אני אוהב להיות בבית. הקירות, אף שהם מעץ ועלולים להישרף בקלות, עושים אותי למבוצר בתוך קונכייה. לא יזיק לי.

יום ראשון בתוך סוף שבוע ארוך. יש פה חג. כפי שהסבירו לי: "כל הקיץ אנשים היו בחופש, עכשיו הם עומדים לחזור לעבודה, אז לוקחים עוד יום חופש. קוראים לזה 'יום העבודה', Labor day". מוזר. אצלנו קוראים לזה 'איסרו חג'. במלעיל.

הולכים לסיור חינמי ב-Lower East Side, החלק הראשוני של מנהטן. לכאן הגיעו המהגרים כמו במערכון של לול: מהים, כל פעם מגלות אחרת, נדחקים בכל פעם על ידי קודמיהם. אבל אותם חלומות בדיוק: על כסף, על רווחה, על חופש. היהודים גם חלמו, מן הסתם, שלא יהיו פוגרומים יותר. באמת לא היו.

והערה מתודית: אם תרצו להשתתף בסיור, תצטרכו לבוא לניו יורק וללכת ביום א' בבוקר למאפיית הקניש של יונה שימל, שארית וזכר לנוכחות יהודית מפוארת, אי שם בשנים הראשונות של המאה העשרים. אבל פה ביומן אני כותב רק את האנדרדוג. את הדברים שמונחים בצד, מחכים לגאולת המבט. מי שציפה לטעימה חטופה משקית הצ'יפס הניו יורקית, עמו הסליחה. אנו רק נעבור ליד, אולי נמקד לרגע את המבט על גב השקית, שם מופיע הכיתוב "אכלו בריא יותר עם מק'ראיין", מוכתם בטביעות אצבע משומנות – וזהו. לא יותר.

יום ראשון בבוקר, הסאבווי עמוסה צעירים רבים שבדרכם לפסטיבל ברזיל. כך זה נראה.

בניו יורק לאנשים אין צבע. כלומר, יש להם, המון צבעים, אבל אסור לדבר על זה. כלומר, זה לא משנה שום דבר. מה זה משנה הצבע? אבל אם אתה עובר בשכונות מסויימות (לא קוראים להן שכונות פשע, אלא Unsafe Neighborhoods, שכונות לא בטוחות. במקרה גרים בשכונות האלה רק שחורים או היספנים, אבל זה רק מקרה, כי הלא לאנשים פה, כפי שאמרנו, אין צבע) הצבע שאין לך עשוי להיות גורלי. אם עץ נופל ביער ואיש לא מדבר על זה, תוכל לקטוף את פירותיו יום-יום במהלך השנה הבאה.

ובכן, האשה ללא צבע במושב מולנו קוראת ספר. לא מחזה נדיר, אבל בכל זאת מעניין. למה מעניין? כי לרוב האנשים כאן יש קינדל. זה אמנם נשמע כמו מאכל יהודי שנראה בסיור עוד מעט, אבל זה בעצם מסך קריאה. חנויות ספרים ענקיות נסגרו בעקבות הופעת הקראנים הדיגיטליים כדוגמת הקינדל, שכן הוא מאפשר לאכסן אלפי ספרים ללא צורך במדף אחד. יש לציין שלצד הנזק לחנויות הספרים, יש בכך פגיעה מסויימת בנוכחות הגברית בבית, שלאחרונה נוכחתי לדעת שוב שהיא מקבלת את חיותה ממבצעים מורכבים כמו תליית מדפים.

המבט השולי: לספר שקוראת האשה קוראים "White Girl Problems", בעיותיה של בחורה לבנה.

משהו מבעבע בעיר הזו. בשבועיים האחרונים היו שני מקרים של אלימות קיצונית באזורנו. ביום שישי אחד אדם אחד, מסומם קלות, שלף סכין באמצע הטיימס סקוור ונופף בה מול העוברים ושבים. הכיכר העמוסה לא יכלה להכיל את נפנופיו, ושוטרים נזעקו לשם תוך מספר שניות. אחת, שתיים, שלוש, קראו לעברו במערכת הכריזה. כשלא הפסיק את נפנופיו הפרועים חורר למוות על ידי מספר שוטרים אמיצים שעמדו נחושים ומכוונים מאחורי דלתות המתכת של הניידות שלהם.

ביום שישי לפני שבוע וחצי נכנס אדם עם רובה קצוץ קנה למשרד שלו לשעבר, ששוכן באמפייר סטייט בילדינג. הוא ירה בראשו של הבוס שלו לשעבר, שפיטר אותו, והרג אותו. גם כאן, שוטרים הגיעו למקום במהירות, ירו באיש והרגו אותו. שמונה אנשים נוספים נפצעו מירי השוטרים. יעילות זה שם המשחק. מן הסתם השוטרים אומרים לעצמם: "רבאק, אם הבחור ימשיך לעשות פה בעיות, אין מצב שנגיע הביתה לארוחת ערב שפותחת את סוף השבוע. בואו נהרוג אותו וזהו". מה קורה פה בימי שישי? אין לכם איזה מסגד ללכת אליו? קבלת שבת קרליבך, משהו להעביר איתו שעתיים שלוש? יוגה?

אבל לפעמים יש גם חסדים. איש נפל מהאופניים ורגליו שרוטות. לא ראינו אותו נופל, אבל הוא ישב על המדרכה לצד האופניים, מדבר בסלולרי שלו ופניו מעוותים ונבוכים. אנחנו תיירים, אנחנו מתביישים לגשת. אבל מסתכלים בחשש, לא בטוחים אם לעבור את הכביש, כי מופע הרמזור פה קצר. אבל הנה, אדם כבן 50, שיערו לבן וכרסו הולכת לפניו ניגש לאיש ושואל: "Hey buddy, need some help?".

ואנחנו בכלל בדרך לסיור חינם בעקבות אתרים יהודיים אותנטיים בלוואר איסט סייד. והנה בצד הדרך. ארון קבורה. עומד בחצר נטושה. מחכה.

סוף סוף הגענו. יש קניש. האנשים מסתדרים בתור וקונים. יש בטעם בטטה, יש בטעם תרד. המדריכה ממליצה על הרגיל. הכי אותנטי. מאחורי המוכר החייכן יש מצלמת טלוויזיה במעגל סגור, שתוכל לראות את עצמך כשאתה משוטט במבט אחרי המאפה הרצוי לך. הנה, תפסתי את חברנו יוני באמצע קנייה. אינני יודע מה מועילה הטלוויזיה הזו לאבטחה. בעיני היא מיצג אמנותי בשם "התאווה לקניש". היא מתעדת אותך בהרף העין של הבחירה, כאשר הרוק הנאגר בפה הופך לאות חשמלי שמביא למסקנה. הכסף נשלף. האתנן משולם. יש סיפוק. אבל את זה כבר לא מצלמים.

ניתן לראות את הצלם בפינה השמאלית העליונה של התמונה.

מחוץ לחנות יושבים שני היפסטרים, אני חושב. אינני בטוח, כיוון שהיום חלק מהשיח התרבותי הוא השיח על השיח התרבותי, כלומר, עיסוק בשאלה "מיהו היפסטר?". אולי הם לא היפסטרים אלא סתם פאנקיסטים (זוכרים שהמגניבים של הכיתה היו מתחפשים לזה, אי שם בראשית שנות ה-90?) ואולי פשוט אנשים בעלי טעם שונה בבגדים, בתספורת ובכמות הקעקועים שמקובל שחרוט על הגוף. הם נבוכו מאוד כשהמדריכה שכחה שלמרות שאנחנו תיירים היא מדברת באנגלית, ואמרה בקול: "למשל שני האנשים האלה פה אוכלים את המנה הקלאסית…", שני האנשים מרימים את הלסתות הלועסות שלהם ורואים עשרים וחמישה אנשים בוהים במנה הקלאסית, לא יודעים אם לבלוע או לירוק, "אוי, סליחה", אומרת המדריכה, "אתם יכולים להמשיך לאכול". כן, ממש עשית חשק. אני מצלם בכל זאת. הם אומרים משהו זה לזה וצוחקים. סלבריטאים לרגע אחד, קצת נהנים וקצת סובלים.

זהו בית כנסת. הוא נבנה על ידי יהודים מיוצאי גרמניה בשנת 1850, שקראו לקהילתם "אנשי חסד". זהו בית הכנסת הגדול ביותר שנבנה באותה תקופה, ויכול היה להכיל 700 גברים בקומה הראשונה, ו-500 נשים בקומה השנייה. פחות ממאה שנה אחר כך, ב-1974, הפסיקה הפעילות בבית הכנסת, מחוסר עניין לציבור. ב-1986 נקנה על ידי בחור ספרדי בשם אנגל אורנסז, שפתח במקום מרכז אומנויות. מתקיימות בו חתונות ואירועים מיוחדים, וידוענים רבים בוחרים להתחתן פה. אפילו שרה ג'סיקה פארקר.

במדרכה שמול בית הכנסת יש אשפה צבורה. הרבה שקיות. ברחבי ניו יורק אפשר לראות, לצד השקיות השחורות והבלתי מתמחזרות, גם רהיטים ופריטים שלמים שאנשים משאירים, מתוך תקווה והתחשבות כי אולי יש מי שייצטרך אותם ויימצא להם שימוש. אלה לא דברים בעלמא: יש תנועה בת מאות אנשים שמתקיימים – אם מתוך מחאה ואם מתוך צורך – מפריטים, כלי בית, מוצרי צריכה ואפילו אוכל שהם מלקטים מהאשפה.  אולי מישהו חשב שיהיה מי שירצה את הדובי הזה. ואולי הוא שם כמחאה על בניין עתיק שעומד ריק מתפילה, וכעת הוא פריט וינטג' לידוענים שמחפשים מקים לערוך בו את טקס הקדם-גירושין שלהם.

פופ-ארט. או בעברית אמנ-עממ. לא תמיד עממית, לא תמיד אמנות. בדרך כלל עמומה, מקוצרת, פרגמנטית, חידתית. אבל בחידה יש משהו יפה, משהו פרום ולא פתור, שמשאיר מקום לדמיון לבוא. זו תרבות שיודעת לכבד את האינסוף, שיודעת שלא הכל שלם והגיוני ועקיב, שלא נותנת להיבריס לבלבל אותה. יודעת: לעולם אין שלם. רק חלקים. ולכן אולי אין טעם לנסות שלם. אפשר לנסות חלקי, ולראות אם זה שבר שמדבר גם אליך. אז הנה. כולם הולכים לאכול שרצים ורמשים עטופים בקמח ומטוגנים (הפסקה מתודית מהחלק היהודי של הסיור, וקפיצה מהירה לחלק האסייתי) ואני עומד בחוץ ומצלם מדבקות על הקירות, גרפיטי ועוברי אורח. הנה הם, חיים.

הגרפיטי האחרון נמצא מחוץ למרכז בשם Abc No Rio, מרכז חברתי ובו גלריית אמנות, ספריית עלונים, חדר חושך, סדנה להדפסת משי ומעבדת מחשבים. בנוסף, המקום מארח כינוסים של פעילים חברתיים רדיקליים, ומהווה מוקד משיכה אטרקטיבי למגניבים לסוגיהם. את שמו קיבל, כמובן, באקראי, שכן בעבר שכן במבנה משרד של עורך דין ממוצא ספרדי, והאותיות שנשארו משלט הפרסומת שלו לאחר שחלקן נשרו, הרכיבו את שם המקום הנוכחי. מגניב ביותר. החלק המעניין הוא שכעת קיבלו ארבעה וחצי מיליון דולר מעיריית ניו יורק כדי לפתח את מעבדת המחשבים שלהם. כמו שנאמר: העיקר שיעשו עם עצמם משהו.

האגבי, היומיומי, המובן מאליו, מדרך הרגל, מה שאדם דש בעקביו. זה עניינו של הפופ ארט, זה עניינו של הפוסט מודרניזם. אם לא הצלחנו למצוא את המשמעות בספירטואלי, במיתי, באינסופי, אם לא הצלחנו לעשות משהו עם האידיאלים, עם הרצון לתקן את העולם, לשנות אותו, להפוך אותו מראשו לרגליו כמו גרב, להכניס את כל האנשים לסד שעובד, שחייב לעבוד כי זו האמת היחידה ואין בלתה – בואו נחפש את זה בחולף, בקטן, במינימלי. ברור שאי אפשר למצוא משמעות! משמעות זה דבר סובייקטיבי, נלעג, חולף, שהרי המוות הוא פה מעבר לפינה, אם לא שמתם לב. הוא, עיסוק במוות זה כל כך המאה התשע-עשרה! אנחנו מדברים פה על עיסוק במגניב, חברים. בסופי, במדליק לרגע, בחווייתי. אז מה אם זה לא מרווה את נשמותינו. זה לפחות מעסיק אותנו איכשהו. יותר טוב ממה שאתם עושים. מה אתם עושים, בעצם?

אז הנה. פול ריצ'רדס הוא 'אמן מדרכות ניו יורק' והוא מצייר באמצעים מינימליים על מדרכות. הציורים שלו עלולים להיראות כמו לכלוך, אפילו לא תבחינו בהם. אבל הם שם. וכשאתם פתאום שמים לב אליהם – ובכן, יש אז את רגע הפתאום הזה.

והנה בלוג של בחורה שאספה חלק מיצירות האמנות של ריצ'רדס, שפזורות ברחבי העיר.

ועכשיו זה הסוף. התפזרנו איש לדרכו אחרי שקנינו בייגל וחמוצים והשארנו טיפ, כי הסיור בחינם אבל בכל זאת, המדריכה צריכה לחיות ממשהו. וניסינו לחפש יריד שזכרנו שהיה ברחוב אמסטרדם בשבוע שעבר, אבל הוא נעלם והדורמן בחנות ליד אמר שזו יוזמה שעוברת ברחבי העיר וצריך לחפש איפה היא בכל יום ראשון. לא באמת לחפש, בגוגל. מי מחפש היום.

אבל בגלל שאתם מתגעגעים, הנה צ'ופר. אנחנו, ברכבת התחתית. עייפים אבל שמחים. במקום יריד שתינו קפה בסטארבקס וקנינו שתי כריות לבית ומפה לבנה לשבת. הכל בסדר.

פרגמנטים

יומן ניו יורק

את המציאות אנחנו לעולם קולטים במקטעים. אף פעם לא הדבר השלם. אף פעם לא המבט הא-לוהי. אף פעם לא על כל פרטיה. אבל בדרך פלאית כלשהי, החלקים מתחברים. כשאתה ילד אתה מסתכל לרחוב דרך רשת הזבובים, והרחוב בהיר לך, גם אם מכוסה דוק אפור. ואז אתה מכוון את המצלמה, וכל שאתה יכול לראות הוא כנפיים אחוזות ברשת המתכת. איזו אכזבה. ואיזו הבנה: אנחנו משלימים בראשנו את המציאות החסרה. יש בנו משהו שיכול להתגבר על הנקודות העיוורות שמספק לנו העולם הזה, הקטן, החלקי, הבלתי מאוחה לעין בלתי מזויינת. ואולי דווקא משום שהיא כזו.

*

הרכבת התחתית. אנו עולים, עייפים, לאחר מסע מתיש שכלל מסעדה יקרה בעלת ניחוח יהודי במובן הגטואי של המילה וכנ"ל בעניין האוכל, ניסיון להחליף זוג מכנסיים בזוג אחר שבהנחה שמסתבר שהיא לא תופסת עליהם ושיטוט בין תשע קומות בחנות ענק ("הגדולה ביותר שישנה", מכריז השלט, ואני תוהה מה ייתרון יש בכך) שאי אפשר למצוא בה דבר, כולם ממהרים להחליט ולהתהדר בפריטים חדשים ממנה, כאילו קנייה בה הופך אותך חלק ממועדון יוקרה. כל מה שהצלחנו להוציא ממנה כדי שנהיה מרוצים הוא סוג של איפור לפנים שאיני יודע את שמו או מה הוא פועל בעולם – והנה אנחנו, עייפים ומרוטי פנים, מצטופפים ברכבת התחתית.

הרכבת התחתית היא סרט קצר בו אתה משתתף. התסריט משתנה, הגיבורים גם הם. לעתים נושא הסרט הוא בדידותם של האנשים בניו יורק, לעתים החסד שיכול להיות ברגע קצר אחד, בהבהוב מבט, בהושטת יד. לעתים החסד שבהתעלמות מלאת רחמים. פעמים אחדות זהו גיהנום שאין בו מזגן ויש בו ילדים רועשים ואנשים לא נקיים וצפיפות נוראה שאתה נפלט ממנה כמו מספינה טובעת אל הרציף העשן. בכלל, ריח מיוחד ולא נעים לרציפי הרכבת התחתית, כזה שמזכיר לי את גבעות  מיכל ולילך לאחר הרעשת ארטילריה כבדה. ריח אבק שריפה וחומרי בערה.

על כל פנים, הנה אנחנו, נדחקים לצד שלוש בחורות שחמחמות-מצחקקות, לבושות אך בקושי, שדוברות ביניהן ספרדית מתגלגלת. משהו מצטחק ביניהן, כמו שתמיד מצטחק בתווך שבין העשרים לשלושים, כשריח החופש כבר מוחש ועול ההתבגרות עוד לא קפץ עליך לשאת את משאו. משפתיהן המשוחות דם החיים נראים קלים יותר, עולצים אפילו.

לידן איש מקריח בשנות הארבעים לחייו. הוא דובר את שפתן, וכאשר הן צוחקות בקול הוא מחייך לעצמו. תוך שתיים-שלוש דקות הוא מצטרף לשיחה, מעיר הערות ונענה ברשרוש-קשקוש שוטף. מאחוריו, עומדות מצופפות כמקבץ תרנגולות חיוור, מספר נערות בנות עשרה לבנות ודקות. גם הן בשיחה ערה, אך העולם עוד לא שייך להן. הן מסתכלות סביב בחשש, דוברות בלחישה, חוששות להפריע אחרים מרבצם. האחרים אכן רובצים, משאת היום עליהם, כמו שהיא עלינו.

לפתע רעש. קול צלצול ושקשוק וצעקה. מישהו מכריז בקולו. והקול חד, דורש, תובע, לא מתנצל. אה, כן, זהו השחור המבוגר, הנמוך והכפוף, בעל הזקן והתלתלים המאפירים. עובר ומקבץ נדבות. והוא לא כאברך בן מאה שערים, שגוער בך בשקט "הכנסת כלה, מצווה", וקולו שפוף ועיניו רכות והוא מתחנן לבוא אל הארץ שבכיסך, ארץ זבת חלב ודבש. לא. השחור התלתלי הזה רוצה שתדע: הוא פה. הוא צריך כסף. משהו בתביעתו אינו חצוף, אינו ממרה. אפילו עליז. אך הנערות החיוורות משתתקות בפחד. אולי משום שהוא שחור. אולי משום שהוא מפר את הסדר. הן מאז ימי ג'וליאני העליזים יש איסור לקבץ נדבות ברכבת. ובכלל, זה מפריע מאוד. האנשים עייפים, ואין זה נעים שאיש לבוש סחבות עומד לידך ומרעים בקולו. הן הוא כל כך נוכח. מאוד לא נעים.

האיש מתקרב אלינו, לאחורי הקרון, והנטלה שבידיו מקרקשת. להקת החיוורות נדחקת בבעתה מנומסת לצדדים, הקבצן ביניהן נפער כמשה רבנו בקריעת ים סוף. בתוך הדממה המעיקה הוא קורא-ממלמל לעברנו משהו בדבר כסף שהוא זקוק לו. "זה לא עולה כסף לתת קצת כסף!", הוא מהמהם בעליצות קולנית. לתוך הדממה הזו זורקת אחת הספרדיות איזו בדיחה, והשתיים האחרות, שיושבות מולה, פורצות בצחוק וקוראות משהו לעברו. האם ייכעס, האם ייתעלם?

הקבצן אפור הזקן פוער את פיו בחיוך, שכצפוי חסרות בו כמה שיניים מרכזיות. פתאום הוא משנה את קצב הקרקוש. עובר למקצב ספרדי. שלוש המוצ'צוס מוחאות כפיים. הוא מתחיל לשיר שיר פשוט בספרדית. הספרדיות מתמוגגות. הרכבת גומאת עוד ועוד מרחק, מיטלטלת, ומשה רבנו אוחז בעמוד המתכת הבוהק כמו במטה שלא ליפול וממשיך לשיר. הבחורות שואגות מצחוק ומצטרפות לשירה. אוחזות היטב את הארנקים הצבעוניים שעל ברכיהן ורוקעות ברגליים. המקריח צוחק בקול, גם הוא מכיר את השיר. הרכבת שועטת מחוץ לזמן ולמקום. קרון רכבת אחד יצא אל מחוץ לאטמוספירה של ההוויה. עכשיו שרים שיר בספרדית שאיש לא מבין, ומספר אנשים מאושרים מאוד.

השיר נגמר. כולם מוחאים כפיים. הסומק חוזר מעט ללחייהן של החיוורות. הספרדיות משליכות מטבעות לנטלה. הקירח מוחה דמעות של צחוק והחיוכים נמוגים.

אך הקבצן הזקן לא סיים את ההופעה. שוב הוא מקרקש בנטלתו ופוצח בשיר בקול מרוסק ובשפה מאולתרת: "La cucaracha, la cucaracha\ ya no puede caminar". החגיגה מתחדשת. הרכבת עוצרת בחריקת בלמים בתחנת 116, ואנחנו יורדים ממנה בזריזות. הדלתות נסגרות, ודרך החלון עוד אפשר לראות בהבזק אחרון את פיו הפעור וחסר השיניים של הקבצן הזקן, רוקד לקול מחיאות הכפיים.

*

בית הכנסת 'רמת אורה'. התקרה גבוהה. במעברים הרצפה רפודה בשטיח ירוק כהה. בין הספסלים ציפוי עץ שצעדים נשמעים עליו כטפיפות. קריאת התורה. בעל הקורא, בחור גבוה בעל מבטא מודגש מתכופף בכל פעם שמתחיל לקרוא עלייה חדשה, וככל שמתקדם בקריאת הפסוקים גוו מזדקף, עד שבסוף הקריאה עומד למלוא קומתו. ושוב, מתכופף אל הכתוב. כך, עלייה אחר עלייה.

אני יושב קרוב לבימה עליה מונח ספר התורה, מעט מאחורה ומשמאל. איש לא יושב לידי על הספסל. רחש קל נשמע. באמצע הקריאה מתחיל לנוע בטור שמשמאלי בחור צעיר, שערו חום כהה, כיפה שחורה סרוגה לראשו. הוא ישוב בכסא גלגלים ונראה מעט נרגש. שיערו מסורק בקפידה לשביל בצד. הוא מגלגל עצמו במעבר, נעלם מזווית עיני השמאלית. גלגלי הכסא חורקים ובה בעת עמם בכי של תינוק מעזרת הנשים. אוזניו של הקורא בתורה נדרכות מעט. הוא נשמע מהוסס בקריאתו. מבין שהקהל לא איתו. העיניים כולן נשואות אל הבחור המתגלגל, אך איש לא מעז להסתכל עליו.

הוא מופיע שוב בטור מימיני. מתקרב אל הבימה מאחור. לידו פוסע אדם מבוגר שנראה כאביו. מעבר למחיצה הדקה מלווה את שניהם אשה בעלת שיער שיבה. היא מישירה מבט לאדם העומד. היא אמו של היושב ואשתו של המהלך. המבט הנחוש, הגאה והדאוג מסגיר זאת בקלות. בעל הקורא מסיים את העלייה באנפוף ראוותני. "… ברוך אתה ה', נותן התורה-אה". "יעמוד, נתן בן אריה, שביעי".

הגבאי ממלמל מי שברך לעולה שישי. בינתיים מאחוריו מתרחשת דרמה. הבחור קם מכסא הגלגלים בעזרת אביו. מכנסו השמאלי משתלשל ריק מרגל. הוא מסמן בידו לאביו וזה מרפה ממנו. נעזר בשתי ידיו הוא מדדה את שתי המדרגות שבצד הבמה ומחכה לסיום ה"מי שברך". הברכה מתארכת. ידיו מתעייפות. הוא מבקש לשבת על הספסל בו יושב המגביה לאחר שפרש את ספר התורה. הרב חש לעזרתו. אמו משגרת מבט מצמית לעבר אביו, שעומד למרגלות הבמה, ומסמנת לו בשפתיה בהדגשה: "Stand by him". "עמוד לצדו". האב עולה לבמה ואוחז בבנו, שמשתחרר מאחיזתו ומתיישב.

הברכה מסתיימת. הבחור נעזר באביו וברב ועומד מול ספר התורה הפתוח. מנשק את האותיות עם פתיל הציצית שבידו. "ברכו את ה' המבורך", הוא אומר בקול חנוק. "ברוך ה' המבורך לעולם ועד", עונה הקהל כהד. שום דבר לא זז ביקום. איש לא נושם. הבחור לוקח נשימה עמוקה וממשיך, קולו הולך ומתרסק, והוא ללא מעצור: "ברוך אתה ה' א-לוהינו מלך העולם, אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ברוך אתה ה' נותן התורה". "אמן", עונה הקהל כשבוי בהד. הקורא בתורה מתחיל בקריאה ללא שהיות, כאילו אם ייתן לדממה להשתרע, אי אפשר יהיה לשאת.

"כָּל-הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לה' אֱ-לֹהֶיךָ  לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ וְלֹא תָגֹז בְּכוֹר צֹאנֶךָ.  לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה'  אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְכִי-יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱ-לֹהֶיךָ", קורא הגבוה בכיפוף גו. ולא עוצר. ולא שוהה. אין זה מתפקידו.

הקהל ממתין בנשימה עצורה לברכה שלאחריה. האם, שהתיישבה בעת קריאת התורה, עומדת מתוחה. האב חוזר למקומו, רגלו האחת על הבמה ואחת על רצפת בית הכנסת, נכון.

אך נתן בן אריה, שביעי, כבר לא מרוסק. קולו ישר וחודר. הוא מברך לאחריה והוא כאחד האדם. "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו…". ושוב הקהל, הד. הרב לוחץ בחום את ידו. הגבאי מברך בנוסח השגור אבל פיו מתעוות בחיוך מרוגש. האב לוחץ את ידו שנייה לפני שהוא קולט אותו לזרועותיו ומסייע לו לרדת מן הבמה. האם לוחשת רועמות: "יישר כוח!" ומניפה את אגרופה מעל למחיצה. נתן חוזר למקומו.

מאוחר יותר יאמר הרב שהקהילה כולה שמחה על כך שאת השבת הראשונה לאחר שהשתחרר מבית החולים בחר נתן לעשות בבית הכנסת. "אני מעריץ אותך על אומץ לבך, וגאה על כי אתה חלק מאיתנו", הוא אומר. "כשאני רואה אותך אני נמלא אומץ. אני יודע שאין לי צורך ללכת רחוק כדי ללמוד מהי גבורה. תודה לך".

*

אני הולך ברחוב וטלית ולה פסים תכולים לגופי. אולי אזרחי ניו יורק רגילים לכך, הלוא הם מכירים יהודים. אולם התיירים ליד כנסיית סנט ג'ון מפנים לרגע את מצלמותיהם ומביטים באיש הזה, שחושב שהוא סופרמן אבל צריך להחזיק היטב את הגלימה שלו שלא תתעופף. כשאני הולך ככה, איש לא יכול לשכוח שאני יהודי. גם לא אני.

בפינת הרחובות 110 ואמסטרדם רוכנת אשה זהובת שיער כבת ארבעים מעל מעיל דובון כחול. לידה עומד איש עם שפם שחור. הם מדברים בספרדית. מי שראה אי פעם צרות, יודע לזהות אותן. אני חוצה את הכביש באור אדום, פוסע אליהם במהירות. מתכופף לישיבה שפופה, מרים את הטלית שלא תיגע ברצפה ותתלכלך. בתוך הדובון הכחול יש פנים מלאי זיפים. עיניים תכולות. פה מלא רוק ועליו קצף לבנבן.

"כבר קראתי לגורמי החירום", אומרת האשה במבטא ספרדי קל. "אתה רופא?". "יש לי רקע רפואי", אני עונה לה, ונוטל את ידו של האיש. "מה שמך אדוני?". "אנטוניו דה לה-ויגה", העיניים מתבהרות לרגע כאשר שמו נזכר בפיו. הוא מלמל עוד כמה דברים בספרדית. "הוא השתחרר רק אתמול מבית החולים", אומרת הבלונדינית.

אני מנסה למצוא דופק. הוא בהכרה. מאוד מעורפל. גופו חם מאוד. הוא מזיע בתוך הדובון. נושם בכבדות, אבל הוא מבוגר, ככה הם נושמים. ציפורניו כחולות-ירוקות בקצותיהן. האם זה תסמין או חוסר הגיינה? "האם נפלת? מה הרגשת לפני שמצאת את עצמך על הארץ?". "הוא התמוטט לאט לאט, הייתי פה, ראיתי את זה", הבלונדינית, "הוא פשוט הלך והתכופף עד שהשתרע לגמרי על המדרכה". אני יכול לראות את זה, גברתי. "האם אתה סובל ממחלות קודמות?"

תגובה מבולבלת בספרדית. "ה-א-ם א-ת-ה ס-ו-ב-ל מ-מ-ח-ל-ו-ת ק-ו-ד-מ-ו-ת?", זה מה שמן הסתם הגברת שואלת אותו, רק בקול גבוה יותר משלי, לאט לאט ובספרדית. אי אפשר להבין את תשובתו. "הוא אומר שרק אתמול היה בבית החולים והם שחררו אותו". מתוך הדובון הוא מצביע על ידו הימנית, מפשיל בגמלוניות את השרוול. שני צמידים על אמת ידו, כמו על ידיהם של תינוקות כשהם רק נולדים.

אמבולנס גדול וצהוב נעצר לידינו ברחישת גלגלים. יוצאים ממנו שני גברים לבנים ומקריחים. הם מתבוננים על האיש שמוטל על המדרכה, עליי ועל הבלונדה ואומרים: "אנטוניו דה לה-ויגה, שוב אתה עושה צרות?".

הוכחות מצולמות

יומן ניו יורק

מה חומרי הגלם שמהם אתה בונה את הבית? נכון, זה שני אנשים. נכון, זו אהבה, ושיתוף וכל מה שרושמים לך בברכות שמצרפים לצ'קים בחתונה. אבל מה חומרי הגלם, המטריאל, העץ והמתכת והגבס והפורמייקה, הפלסטיק והניילון שעושים את התרחבות הלב הזו בכל פעם שאתה סוגר את הדלת? עוד לא פיענחתי מה הדברים שעושים לי את זה. אני רק יודע שמוזיקה מרגיעה אותי. שאני אוהב שיש שני רמקולים מאסיביים בסלון ושלכל מצב רוח יש את הפלייליסט שלו. עכשיו, למשל, זו מוזיקה קלאסית.

אחרי שנגמרו לי ההתפעלויות הראשונות ואני בעיקר יושב בבית וכותב לאנשים שאני לא מכיר שכדאי להם לקבל אותי לעבודה, שאני מוכשר וחרוץ ודייקן ואוהב (מה-זה אוהב, מכור ל) עבודה קשה, שהייתי מורה והייתי עיתונאי וכמעט הייתי טייס בצבא הישראלי אבל כבר בשלב הראשון נפלתי (לפני המכונות) – ולמרות שבחוץ גשם עכשיו, גשם שוטף ומרטיב למרות שבבוקר היה חם עד שנדמה שאנחנו באיזו ארץ טרופית אבל מספיק להעיף מבט ימינה ולראות את קיר הלבנים המרוצף מזגנים שבע קומות למטה (אנחנו ישראלים אמיתיים, מספיק לנו מאוורר. מה, זה חם זה? קטן עלינו. באלי"ש בתשעה באב בצהריים מתחת צילייה צה"לית – זה חם. פה? קצת לחות וכל המשרדים פה מכוונים ל-16 מעלות) – בקיצור, התחשק לי לעשות משהו אחר.

אז הנה, לראשונה בתולדות הבלוג הזה, יומן מצולם ולא רק צברי-צברים של מילים. עכשיו תוכלו לדעת שאנחנו באמת בניו יורק ולא בילפנו את כל העסק הזה כדי שנוכל להתפטר מהעבודה ולשבת על החוף בהוואי. המממ. למה לא עשינו את זה, בעצם?

~~~

ברוכים הבאים לבית שלנו! הנה, אתם יכולים לתלות את המעיל שלכם כאן, לצד הכובעים החדשים שלי והארנק של שרית. לקח לי זמן למצוא כובע שאני אוהב, כובע המצחייה השחור הזה כנראה יישאר פה זמן מה, כי הוא גורם לי להיראות כמו ילד בן 16. השניים האחרים מעניקים מראה היפסטרי-משהו, לא דבר רע בעיר הזו. למה אני צריך אותם? הבנתי שאין פה אנטישמיות או סיבה לפחד ברחוב. אם יש עיר שאתה יכול להרגיש בה בנוח עם מה שלא תלבש, ולו יהיה זה בורקה, כפייה, סארי הודי כובע נוצות או שום דבר – זו ניו יורק. ועדיין. לא אוהב להיות מתוייג, לא אוהב שמסתכלים עליי. מוזר לכם אצל חיית במה שכמוני? אז מוזר לכם.

ועוד הערה, לפני שאתם תולים את המעיל: את המתלה קנינו בהכל בדולר (למרות השם, עלה דולר וחצי) והוא נפלא, אבל הקירות, הו הקירות זה סיפור אחר לגמרי. שרית טוענת שהם בונים פה מעץ. שאלתי מקדחה מלואיס, אב הבית ההיספני המגניב שלנו, וקדחתי את החורים עבור כל הדברים הנתלים בבית – שמעו, כאלה קירות חלשים לא קדחתי בכל קורותיי כשיפוצניק (כל קורותיי כשיפוצניק: שמונה חודשים, עד כה). פלא שהתאומים שלהם החזיקו עד העניין עם המטוסים. מה זה, איך אתם מצפים שאנשים יאמינו לסרטים ההוליוודיים שלכם? אם קינג קונג באמת היה נתלה על בניין בניו יורק הוא היה נופל עם הבניין חבוק בין זרועותיו. רק שתדעו, בשביל האדפטציה הבאה של הסרט. בקיצור, אם המעיל שלכם רטוב, לא הייתי ממליץ לתלות אותו פה. בסדר. שתדעו. אני הזהרתי.

המקום הבא שנבקר בו הוא המטבח. לא לזלזל. רוב ההוצאות שלנו מושקעות כאן. הקנייה המשתלמת האחרונה: סכינים באיקאה. היום נשבר השיא: הצלחתי לחתוך בטטה. לא רע. האינסטרומנט שנראה בתמונה הוא אכן חפץ תיירים שנקנה בטיימס סקוור, אבל למרות ההשפלה שבלקנות חפצי תיירים במחירים מופקעים, כמה מכם אמרו לעצמם בראש "טיימס סקוור!" כשקראו את המשפט האחרון? אז הנה, קיבלתם הוכחה ששווה לנו לקנות אינסטרומנטים שכאלה רק כדי לגרום לכם לקנא. חוץ מזה שהוא יפה מאוד ומציג נאמנה את הדבר היחיד באמריקה שאני אוהב ושרית לא סובלת: הקפה. לא יאומן שהגענו עד לפה כדי לקנות לה נסקפה של עלית. שימו לב למתלים, שלמרות שמדדתי אותם בעצמי כמה פעמים, עדיין לא עומדים ישר. מה זאת אומרת התשובה בגוף השאלה? מדדתי! טוב נו, שרית היתה בלימודים ולא יכלה לעזור לי. עשיתי כמיטב יכולתי. אבל העיצוב בהחלט מודרני. "כרזה ומתלים, 2012. מתכת על קיר".

שמעו, הרשומה הזו מתקדמת לאט מדי לטעמי. אז על שתי התמונות הבאות אכתוב מעט מילים. קודם כל, אני רוצה להדגים לכם את החיסכון שלנו במקום. השיש שיש לנו עשוי מעץ, וגודלו סה"כ 40 על 40 ס"מ. מה שאומר שאין בו מקום לייבש כלים. שימו לב מה זו יעילות, קנינו באיקאה מייבש כלים מתקפל. אבל למי יש כוח לקפל אותו. מקסימום נדחוף אותו החוצה, שבע קומות למטה בסך הכל. נקווה שהאיש של המזגנים לא מסתובב שם הרבה.

מתי אתה יודע שאתה אמריקאי? כשאתה מתחיל להפריד את האשפה שלך, כלומר, כשאפילו לאשפה מתחילות להיות דרישות. למעשה, המשפט הזה הוא משפט גנרי, כי אפשר להחיל אותו על עוד אלף דברים: מתי אתה יודע שאתה אמריקאי? כשאתה מתחיל לעשות כביסה במרתף. מתי אתה יודע שאתה אמריקאי? כשאתה מפסיק להגיד את המילה NIG… מתי אתה יודע שאתה אמריקאי? כשאתה מחייך בנימוס לאנשים שאתה לא סובל וכנהלאה. אבל מה אכפת לי. אני מפריד אשפה ושמח.

בטח שאלתם את עצמכם מה אנחנו רואים כשאנחנו קמים בבוקר. טוב, זה נראה בערך ככה. השמש זורחת די מוקדם, כך שאנחנו קמים באור. השקיעה גם היא מאוחרת, בערך ב-20:00, אבל בימים מעוננים, כמו היום, מצב הרוח אפרורי החל משעות הצהריים. אגב, תתעלמו מהמיטה המסודרת, זה רק בשביל התמונה, זה לא מה שאנחנו באמת רואים בבוקר. אגב 2, לואיס האב בית (פעם אחת קראתי לו סנט לואיס והוא לא צחק, אז הפסקתי) הבטיח שמחר הוא מביא לנו מיטה גדולה יותר, QUEEN SIZE. איך אומרים פה? ייאיי.

עוד מעט יוצאים החוצה, תפסיקו לגרד את הדלת! תהיו מנומסים ותעיפו מבט בקישוט המקסים שהכינה לנו אחותי המהממת יפעה לכבוד הנסיעה. אם זה נראה לכם מוכר, כנראה שהוזמנתם לחתונה שלנו. הרעיון הוא להגיד לאורחים הלא יהודים שלנו שזה קמיע עם פסוקים מהתנ"ך, שקיבלנו לשמירה מהרב של הקהילה. מיד כשיהיו לנו אורחים לא יהודים נגיד להם את זה, בינתיים זה רק בגדר רעיון.

אוקיי, אנחנו בחוץ. זו הכניסה לבניין שלנו, מס' 420. נראה לכם מהודר? לפחות באפר-ווסט-סייד של מנהטן זה רגיל לחלוטין. כן, כולל האריות המגולפים. למעשה, בבניינים רציניים יש גם שוער. לא, לא בוני גינזבורג, אלא DOORMAN (השימוש בבוני גיזנבורג כדוגמה עשוי לגלות לכם את הגיל שלי, מעולם לא הייתי חזק בתחום). היה יכול להיות מצחיק אם היית מנסה להיכנס לבניין ובוני היה מסתער עליך בזינוק עם הכפפות האלה. אגב, מה מציירים ילדים של שוערים בגן? לא אבא עם כפות ידיים ענקיות?

והנה הבניין שלנו. הכי גבוה ברחוב, אבל מי סופר. אמנם, לא הלכתי את כל רחוב 116 (3.5 ק"מ לפי מפת גוגל), אבל לפחות הכי גבוה בין שדרות אמסטרדם למורנינגסייד דרייב. חמשת אלפים מטר גובה, בלי להגזים.

והופ! מסתובבים. אנכית לנו שדרת אמסטרדם. מולנו המשכו של רחוב 116 – דרך האוניברסיטה. כמו רחוב רוטשילד בתל אביב, רק בלי אוהלים. התמונה השנייה קצת מקרוב יותר.

לבוא בשערי אונ' קולומביה זה קצת כמו לחזור בזמן. כנראה שבמתיישבים הראשונים של ארה"ב היתה קנאה עזה ברומא העתיקה. גם האוניברסיטה, כמו שאר העיר, מופצצת במונומנטים עמוסי עמודים, כותרות אבן, כתובות בלטינית, שעוני שמש, אבני פינה וכיפות. אין מה להגיד, זה יפהפה, אבל רק עכשיו אני מבין נגד מה כיוונה איין ראנד ב'כמעין המתגבר'. יש משהו בביזנטיות המזוייפת הזו שדומה לחיוך של קופאיות בסופרמרקט. אתה יודע איך אמור להיות הדבר האמיתי, וזה בדיוק אותו דבר, רק בלי הזיק בעיניים שמראה לך שזה אמיתי. בגלל זה שלחה ראנד את רוארק שלה נגד כל העולם ובנתה לו אישיות מקורית שהכריזה מלחמה על העמודים הביזנטיים.

על כל פנים, זה יפה. הנה הבניין המרכזי. כתוב עליו שהוא ספריה, אבל הוא לא. למה? כי שינו את זה רק לפני זמן פעוט, 80 שנה בערך. בקטנה. שימו לב לפסל אלמה מאטר שבקדמתו. מעורר השראה בהחלט. זה מה שכתוב בוויקיפדיה האמריקאית, ממש מעניין:

A statue by sculptor Daniel Chester French called Alma Mater is centered on the front steps of Low Memorial Library. McKim, Mead & White invited French to build the sculpture in order to harmonize with the larger composition of the court and library in the center of the campus. Draped in an academic gown, the female figure of Alma Mater wears a crown of laurels and sits on a throne. The scroll-like arms of the throne end in lamps, representing sapientia and doctrina. A book signifying knowledge, balances on her lap, and an owl, the attribute of wisdom, is hidden in the folds of her gown. Her right hand holds a scepter composed of four sprays of wheat, terminating with a crown of King's College which refers to Columbia's origin as a Royalist institution in 1754. A local actress named Mary Lawton was said to have posed for parts of the sculpture. The statue was dedicated on September 23, 1903, as a gift of Mr. & Mrs. Robert Goelet, and was originally covered in golden leaf. During the Columbia University protests of 1968 a bomb damaged the sculpture, but it has since been repaired.[47] The small hidden owl on the sculpture is also the subject of many Columbia legends, the main legend being that the first student in the freshmen class to find the hidden owl on the statue will be valedictorian, and that any subsequent Columbia male who finds it will marry a Barnard student, given that Barnard is a women's college

מולו בדיוק, ספריית מדעי החברה. גם יפה מאוד, אם תתאמצו אולי תוכלו לראות שקרוב לגג חרוטים שמותיהם של הפילוסופים היווניים. הי, הנה משהו מגניב – עדות של סטודנטית בקולומביה, חנה מונטויה, על מה שקורה בפנים:

I'm a Columbia University student, and honestly spend as little time here as possible. Sure, Butler has its charm, but it's mostly filled with the most pill-popping, cigarette smoking, refusing-to-shower-because-lit-hum-is-killing-me-and-i-don't-have-5-spare-minutes, stressed out Columbia students that you have ever seen (or smelled)…. Not to mention the bed bug problem with the chairs! This truly COULD be the beautiful welcoming library I'm sure it once was, but as a student, I just wish they could close the library every once in a while to air it out and give it a serious cleaning.

כנראה שאף פעם לא היתה בבית מדרש בסוף זמן קיץ. מתרגלים חנה, מתרגלים.

אתם יודעים מה? בואו תראו וידאו קטן שצילמתי ושיראה לכם את כל העסק ב-360 מעלות. בסוף יש בונוס: צילום תקריב קצרצר של האלמה מאטר.

עוד כמה דברים קטנים. כדי שתאמינו לי שעניין ההתפנפנות הארכיטקטונית מאוד נפוץ פה, אני מצרף תמונה אקראית שצילמתי ברחוב אקראי, בדרך להחזיר לחב"דניקים את המיחם ששאלנו מהם (והפסיק לעבוד באמצע שבת, כל הבאסה בקפה קר). שתבינו, העיטורים האלה הם הכי סתם שיש. יכולים לדמיין כזה בארץ?

הכניסה לאונ' משדרות ברודווי. פסל. מן הסתם מייצג את החכמה או הלמידה או מה. ידעו לחפור, הפסלים האלה. תרתי משמע. אני הייתי קורא לזה "אבא, הנה התעודה שלי". לפי הפרצוף, הבחור לא עומד לצאת מהחדר בתקופה הקרובה.

מה שמיוחד בכל הסיפור הזה של אונ' קולומביה הוא לא העתיקות שלה, הרי מדובר במוסד שהוא בסך הכל בן 260 שנה. מה זה לעומת העתיקות שלנו, שהן מינימום בנות 2000, במקרה של עתיקה צעירה יחסית, כזו שרק נולדה? מצד שני, מדובר על מוסדות שפועלים ברצף במשך כל התקופה הזו, מה שאי אפשר למצוא לו מקבילה בתרבות הישראלית או בהיסטוריה היהודית (כמקום פיזי), חוץ מהנשיא פרס. יש משהו מעורר כבוד בלעמוד מול בניין שניצב באותו מקום וממלא את אותו ייעוד כבר למעלה ממאה שנה. הפינה הבאה, למשל, מוקדשת לזכרו של אחד מבוגרי המקום, מבני המחזור שלו, מחזור 1899. כן, קראתם נכון. לפני 113 שנה. האיש הספיק להיות ראש העיר של ניו יורק בגיל 34, השני בצעירותו בתולדותיה, ונהרג בחודש האחרון של מלחמת העולם הראשונה. חתיכת היסטוריה.

טוב, אני חושב שזה מספיק להיום. וזה רק סיבוב קטן בבית ובסביבה המאוד קרובה. מה אתם אומרים, אולי נעצור לקנות מים בדוכן הקטן הזה? כמוהו מפוזרים ברחבי העיר לאלפים, ובניגוד לגזלן הישראלי, הם דווקא זולים יחסית. כמו מין דוכני פלאפל, רק עם שווארמות של אתם-יודעים-מה, אז מים יהיה הניסיון הטוב ביותר שלנו, או סנאפל, שזה סוג של משקה לאומי עם הכשר OU. הם עושים ריח נורא של נקניקיות כל בוקר, על הבוקר. לידיעת ראש העיר (היהודי, אבל זה לא עוזר לנו בשכר דירה), מר בלומברג.

זה הכל להפעם, מקווה שנהניתם.

נחיתה

יומן ניו יורק

הטיסה עברה בשלום. לא נכחיש, היו מספר רגעים של חרדה, בעיקר מעל גרמניה, אז המטוס הטלטל כאילו אנחנו לפחות במלחמת העולם השנייה, כשכוחות הרייך השלישי מפגיזים אותנו מהקרקע במטחי נ"מ, הגשם מצליף בחוץ וסופת הברקים מכה בעוז. אוקיי, אני מגזים, אבל גם שרית, שהיא למודת טיסות, אמרה שלא היתה לה טיסת זעזועים כזו, וגם האשה שלימיני, טורקית-אמריקאית קשוחה בעלת שיער קצר ומנות סושי מיוחדות, הודתה ש"Its realy bumpy", וחזרה לאכול את הסושי שלה בשלווה. בכלל, שלווה ואדישות הם שני דברים שמאוד אפיינו את הנוסעים בטיסה שלנו. כלומר, עד שזה הגיע לתור בשירותים. אז הם נדחקים בנימוס ומראים לך בעזרת תנועות גוף חדות שלא כדאי לך לעקוף אותם.

מעבר להכל: קצת הפחידו אותי מטיסה ארוכה ומהמתנה בת שש שעות באיסטנבול. לי היה כיף. אולי תרמה לכך העובדה שהיתה להם מערכת מתקדמת של בידור, שם במטוס, מסך אישי לכל נוסע ואפשרויות בחירה מבין איזה 300 סרטים, או לחילופין שתי מצלמות שקולטות את מה שמתרחש מצדי או מתחתי המטוס, לפי בחירתך. או שתוכל לצפות בהוראות הבטיחות. במקרה שהקפטן מודיע שאבדה השליטה במטוס, נא לחגור את חגורות הבטיחות. במקרה שיהיה מחסור בחמצן, ישתלשלו אליכם מסכות חמצן מלמעלה. יש לחבוש את המסיכה על פניכם, ורק לאחר מכן לחבוש אותה על פני ילדיכם. במקרה שהמטוס מבצע נחיתת אונס בלב הים, יש לשלוף את חגורות ההצלה מתחת למושב. אין לנפח את החגורה לפני הפגיעה במים. בחגורה מותקנים אמצעי תאורה מיוחדים, שזוהרים כאשר הם באים במגע עם מים. כך כוחות ההצלה יוכלו לזהות אתכם. תודה שטסתם טורקיש איירליינס.

יצאנו ב-10 בבוקר מנתב"ג. ב-11 בלילה נחתנו ב-JFK, עייפים אך מרוצים. מחפשים את היציאה. שרית שולטת במה שקורה ומנווטת אותנו כמו שצריך. בניגוד למה שהכינו אותי, דווקא די שומם. אנחנו הולכים בחברת עוד שניים-שלושה אנשים במסדרונות ריקים. עושים את דרכנו למלון שנמצא בתחומי שדה התעופה, כלומר, צריך לקחת אליו רק רכבת פנימית (של שדה התעופה) ומונית שנוסעת רבע שעה. קרוב, אמרתי כבר. צונחים על המיטות. ישנים.

בבוקר מגלים שארוחת הבוקר היא מול הדלת שלנו, ברחבה קטנה שמצטופפים בה בני לאומים שונים. יפנית צעירה שואלת אם אפשר לשבת לידי. אני אומר שכמובן שכן והיא מתיישבת, אבל כששרית מגיעה לשאול מה שלומי ואם אני מסתדר, היפנית מתאדה תוך 24 שניות, ממלמלת אלף סליחות על כך שהיא מפריעה לנו ומפנה את מקומה לשרית. לא הועילו תחנוניי שזה בסדר. אחרי 16 שניות נוספות היא כבר יושבת במקום אחר, ממשיכה את הביס מאותו מקום שהפסיקה. יעילים שם במזרח, אני אומר.

כאן זה המקום לומר תודה לסבא נפתלי, שלימד אותי לשמור אוכל לעיתות מצוקה. האוכל ששמרנו מהטיסה (קופסאות של צנימים יבשים כמו קרשים, לחמניה מפוררת וחצילים מטוגנים, בהכשר הרבנות הראשית טורקיה) בהחלט עזר מול הררי ה'אגס אנד בייקון' שמגישים שם לארוחת בוקר. מה נסגר? אין גבינה, אין ירקות, אין זיתים – רק כל מיני בשרים מטוגנים, ביצים ופשטידות. פלא שהאמריקאים נראים ככה. האושר הקטן שלי: על החמאה וחמאת הבוטנים יש הכשר של OU. יש ארוחת בוקר. הקפה שלהם, אגב, בכלל לא נורא כמו שמספרים.

עכשיו מונית לצפון מנהטן. לשכונה שאנו גרים בה קוראים Morningside והיא ממוקמת בין ה-Upper West Side  של מנהטן לביו הארלם. למעשה, אנחנו גרים במתחם ששייך לאונ' קולומביה, כך שאנחנו טיפ-טיפה אקס-טריטוריה, אבל ממש ממש בלב העניינים.

אני חייב לציין לטובה את הניו-יורקרים. אלה שפגשתי עד עכשיו היו מאוד מאוד נחמדים ונטו לעזור. נראה שיש להם ניסיון עם תיירים מתחילים כמונו. נראה שבערך כל משפט של זר כאן מתחיל במילים "I am new here". שרית טוענת שאני מצחיק אותם, ושממילא רמת האנגלית של חצי מנותני השירותים זהה לשלי, כך שאת חצי המשפט שהצלחתי להגיד באנגלית הגיונית הם לא הבינו. ועדיין. יש לנו שמחת שוטים משותפת. אנחנו מחייכים אחד לשני, ובזמן ששרית הולכת לשירותים אנחנו מספיקים להיות חברים-הכי-טובים-לנצח, או כמו שקוראים לזה פה, BFF. כשהיא חוזרת היא לא מבינה מה אמרתי להם שהם כל כך מרוצים. נראה לי שההתאמצות שלי מצחיקה אותם.

"אתה האמריקאי הראשון שאנחנו מדברים איתו", אמרתי לנהג המונית בשפה רצוצה. "אני לא אמריקאי", חייך אליי. אוקיי, איך הייתי אמור לדעת את זה? ג'וניור הוא הוואאי שעובד שם כבר חמש עשרה שנה, אבל לא כל כך אוהב את אמריקה. לדעתו היא כובשת כל מקום שהיא מגיעה אליו, ויש לה רק אינטרסים ולא חברים. גם, לדעתו, אנחנו צריכים ללכת כולם ערומים כי ככה נולדנו. לא נראה לי שיש קשר בין שני הרעיונות.

בכל אופן, הוא פתוח מאוד ונחמד, ונראה שהוא מאוד מעריך את שרית על זה שהיא חכמה והולכת ללמוד בקולומביה. אחרי זמן מה של שיחה אנחנו מחליפים רעיונות בקול רם, בעיקר על ביאת המשיח (ג'וניור טוען שהוא כבר הגיע, ואפילו מת בשבילנו, ואני מעדיף להזכיר לו את נבואות ישעיהו על וגר זאב עם כבש'. הרעיון הכללי מצא חן בעיניו, אם כי הוא תהה איך זה אפשרי) ועל דמוקרטיה ומערביות. בשלב כלשהו שרית נלחצת ומבקשת ממני להפסיק להתווכח איתו, כי הוא עלול להוריד אותנו באמצע הדרך. "We are just discussing", מרגיע אותה ג'וניור, "Its make you smarter, you know", שרית לא משתכנעת ושנינו ממושמעים ועוברים לדבר על מזג האוויר. במנהטן יותר קיצוני, הוא אומר, יותר קר בחורף ויותר חם בקיץ, כי יש מים מכל צדדיה.

אחר כך במשרדים של אונ' קולומביה. אנחנו פוגשים את יוני וחן, שהגיעו ממש כמה שעות לפנינו וישנו במלון בהארלם. שרית וחן נכנסות לראיון, ויוני ואני מתוודעים אחד לשני. הם השכנים שלנו מלמעלה, וכנראה שאת השנה הקרובה נעשה ביחד. אנחנו מוצאים שפה משותפת, וזה מרגיע. שני זוגות ישראליים מול העולם, כיפאק-היי! או אולי כה לחי?

הדירה נחמדה מאוד. פחות גרועה ממה שחשבתי שתהיה. הסלון בינוני, חדר שינה קטן אבל מספיק, מטבח קטנטן ולא מספיק, כמו מטבחון של משרד. אני בטוח שנצליח להוציא ממנו משהו. אבל לא מרמומה, כי העגבניות פה עולות הון. עגבניה אחת עולה כמו קילו עגבניות בארץ. לואיס הוא אב הבית, והוא נכון תמיד לעזור, אבל לא בא. היום, למשל, אמר שיבוא לתקן את המנעול בשירותים. אבל מי צריך מנעול בשירותים כשהוא גר בניו יורק, לא ככה?

פתחנו חשבון בנק אמריקאי. הפקיד, עדנאן מאליק, סיפר לנו על חייו תוך כדי, אז זה לקח פי שניים זמן. אשתף אתכם בקצרה: המשפחה שלו מדובאי, אבל הוא לא יכול לקבל אזרחות שם כשיש לו אזרחות אמריקאית. הוא בן 26 וכבר שבע שנים בעסקי הבנקים, למרות שלמד שנתיים רוקחות. בשנה הבאה הוא חושב לחזור ללמוד רוקחות, כי המשכורת לא מספיק טובה. הוא משלם 900$ על דירת שלושה חדרים בברוקלין, אבל זה רק בגלל שהיא שייכת למשפחה שלו. לפעמים באים האחיינים וזה נחמד שיש להם חדר משלהם. הוא לא חושב להתמסד בקרוב אבל זה חמוד שאנחנו עדיין אוהבים אחד את השניה, אפילו שהתחתנו. חבר שלו אמר לו שלא שווה להתחתן, והוא נשוי, אז כנראה שהוא יודע. אנחנו לא יכולים להיכנס למינוס, ואם זה קורה בטעות משלמים קנס של 34$. כן, גם הוא חושב שזה מצחיק שמשלמים קנס על טעות של הבנק, אבל זה המצב. אז תיזהרו לא להיכנס למינוס.

הערה מתודית: פושה בי התחושה שאמריקאים, לפחות אלה שפגשתי, מקבלים את 'המצב' כגזירה משמיים. לנו הישראלים יש כל הזמן אפשרות לקמבן את המערכת. עשיתי צבא, אבל מקוצר, אני משלם מס, אבל תורם לחברה שמנהל בן דוד שלי, יש מס גבוה על העגבניות, אבל יש לי חבר שגר בקיבוץ ומביא לי בחינם. אצל האמריקאים, לעומת זאת, אין פתחי מילוט. "כן, זה המצב. זה באמת לא נעים, אז צריך להשתדל לא להסתבך". כאילו, לא מתחכמים. לא יודע, מין מחשבה כזו.

אוקיי, עכשיו טארגט. חברים, לא יודע מי המציא את האגדה הזו, אבל טארגט זה לא זול. נכון, מצאתי שם זוג מכנסי ג'ינס מעולם ב-19.99$ וכוסות פלסטיק מכוערות, 4 ב-6.75$, אבל זהו. חנות ענקית בלי שום מבצעים, ומחירים שלא היו מביישים שום מותג יוקרה כמו 'מיסטר זול' הישראלי. חרטא ברטא. עוד לא גיליתי את המקומות המרגשים והחינמיים שמדברים עליהם. אגב, גם הכסף פה – לא מתגלגל ברחובות. הכל המצאה. אל תאמינו.

אני חייב לציין עוד בחור אמריקאי אחד, כבן חמישים, עם זקן בלי שפם (אלה תמיד חשודים לאללה, נכון? כאילו, בנאדם, השקעת וקנית מכונת גילוח, מה הסיפור להעביר אותה גם הלחיים והסנטר?) שנראה קצת כמו היימיש. קצת כפוף, מאפיר. קנינו שתייה קלה במעדניה ליד הבית וחישבנו את הכסף שיש לנו כדי לנסוע באוטובוס. קטע אמריקאי ידוע הוא עניין הקאווטרס. לא, לא אלה שמעבירים את התינוק בברית מילה, אלא רבעי דולר, Quarters. זכרתי ששמעתי שאי אפשר לשלם באטובוס בלעדיהם. אממה, נסיעה עולה 2.25$, כלומר, אתה צריך 10 מטבעות, ואנחנו שניים. אין לכם מושג כמה זה מכביד על הכיס. בכל אופן, לשרית היו כמה, וביקשנו במעדניה לתת לנו עודף בקוואטרס, כך שהשגנו עוד כמה, אבל עדיין היו חסרים לנו 6. האיש הנחמד פסע לתוך החנות וראה שאנחנו נבוכים. כמובן שהמוכרת היתה מאוד נחמדה, חייכה באדיבות ואולי אפילו בהשתתפות אמיתית, אבל "I'm so sorry, I can't help you, sir". האיש שאל מה הבעיה. אין לנו קוואטרס. שולף מכיסו. אנחנו נותנים לו שטר של דולר. נותן לנו ארבעה. סופרים. עדיין חסרים לנו שניים. מוציא עוד שניים. מושיטים לו עוד שטר של דולר. אין לו עוד שני קוואטרס.דוחף לנו אותם ליד. "Take it, from me. Welcome to New-York". כמעט בכינו מהתרגשות. ראיתי שהוא נכנס בשערי אונ' קלומביה. אמרתי לשרית שיהיה מצחיק אם תגלה שהוא מרצה שלה. לא הצחיק אותה. אחר כך גילינו שאפשר לעלות לאוטובוס עם כרטיס רב-קו שכזה, שמטעינים אותו גם בשטרות, אצל האיש מאחורי הזכוכית המשוריינת בתחנת הסאבווי או במכונה האוטומטית. עכשיו יש לנו בארנקים חצי מיליון מטבעות קוואטר ואנחנו מרגישים עשירים.

מאז אנחנו עושים את רוב ימינו בחיפושים אחרי אוכל כשר. כן, אני יודע, זה מנהטן ויש פה הכי הבה יהודים בעולם חוץ מבישראל. אבל נסו אתם להיכנס לסופרמרקט, לגלות שאתם בחלק שלו שמגיש ארוחות (מין מפעל הזנה כזה, כמו בקיבוץ, רק שאשכרה משלמים על האוכל), להגיע לקצה השני, לברור את המוצרים לפי כשר ולא כשר, ואז לחפש את הזול ביותר (מתחיל מ-5$, בדרך כלל, כלומר, 20 ש"ח לקופסת טונה במים), לסאוף עוד ועוד מוצרים, ולגלות בסוף שאתם בסופרמרקט 'טבעי', כלומר, שעל כל דבר רשום Organic והוא עולה פי שניים. אז סבבה, כשר והכל, אבל כרגע המקרר שלנו נראה כמו עילה להפגנת צדק חברתי: שתי עגבניות (כל אחת 1$) מיכל חלב, קורנפלקס (האריזות הכי גדולות שלהם פה הן של 400 גרם), גבינת פילדלפיה (מוגדלת, 11$) זיתים (2 צנצנות ב-3$! אבל הטעם לא דומה בכלל לאלה שיש בארץ. מזכיר, אבל הרבה יותר פלסטיקי) וכמובן – HUMUS SABRA. בקיצור, אל תבואו להתארח עד שאנחנו מתארגנים קצת יותר.

היום גם הספקנו למצוא את בית הלל, שהוא רחוב וחצי מפה, אבל כרגע הכל די מת שם (כולל המזנון שמגיש פלאפל) כי הלימודים עוד לא התחילו. וגם את הכל בדולר, שזו החנות האהובה עליי במנהטן כרגע. בעיקר בגלל שאני יודע מה המחיר של כל דבר.

אבל היי, יש אומרים שאנחנו בפא**נג מנהטן. אז יאללה, בקטנה.

נסיעה

יומן ניו יורק

 נמל התעופה על שם אתא-טורק, אינסטנבול. 13:32. קשה לדעת מה מזג האוויר כאן, כיוון שאנו בתוך חלל סגור, אחד מני רבים שזהים בצורתם, במבנם ובטמפרטורה שלהם בכל העולם המערבי. שרוול ממטוס למטוס. מקדשים קטנים שבני האדם בונים לעצמם כדי שיוכלו להיות תלויים באוויר בין ימים, בין יבשות, בין זמנים. אולי בגלל זה פיגועים בשדות תעופה מזעזעים כל כך את הקהיליה הבינלאומית.

האנשים פה מאוד נחמדים. מכיוון שאני רגיש מאוד לתגובות שלהם, נרשם רק חיוך אחד שנמחק מפיו של פקיד טורקיש איירליינס שהיה לבבי עד שראה מאיפה אנחנו. אבל לא עשו בעיות, בינתיים, אז לא ניטפל לתווי הפנים של אנשים.

חווית הטיסה די מדהימה. במהלך השנים פיתחתי חוסר רגישות לפחד קיצוני. אני פוחד מהדברים היומיומיים. מאנשים שייכעסו עליי. שיהיה פקק. שמשהו ידחוף, יאיים, ייתן סטירה. לא מפחד כל כך מהתרסקות אל תוך הים, למרות שמאוד חשוב לי לדעת איפה נמצאים המצופים. יש לי הרגשה שאם המטוס שלנו מתפוצץ, מיקום המצופים זה בערך הדבר האחרון שצריך להדאיג אותי. הכל בנוי מפרטים.

לטיסה הגענו, כמובן, ברגע האחרון. שכחנו את אחד הדרכונים בבית (אנחנו לא כאלה טיפשים, זה דרכון נוסף על שני אלה שכבר יש לנו, ונצטרך אותו רק בכניסה לארה"ב, לא ביציאה מהארץ). אמא של שרית הורידה אותנו בשדה התעופה, נסעה חזרה הביתה והביאה את הדרכון. הדלתות נסגרו ב-9:15. שרית הופיעה בריצה מהחניה רטובה מהנשיקות של אמא ב-9:13.

הדיילת המיוחדת שהוצמדה לנו כדי שנעבור את התורים בקלות היתה מאוד אדיבה. אני תוהה אם זה משהו מיוחד לשירותי אוויר. אולי משום שזו נסיעה בסיכון גבוה מרחמים עליך. "ממילא הסיכוי שהוא ייצא מזה בחיים הוא רק 10,000 ל-1", חושבת לעצמה הגברת עם העניבה הכחולה שמחייכת ברחמים מהולים בשמחה לאיד מבעד לחלון הזכוכית, "אז מה אכפת לי? אני אשים אותו ליד החלון. ככה הוא יוכל לראות את האוקיינוס מתקרב".

גם גיליתי שהדיילות על הקרקע לא ממשיכות איתך לטיסה. בשביל זה יש דיילות מיוחדות. לפי מה ממיינים אותן, יכולת עמידה בזעזועים? פחד גבהים? סבלנות על אנושית לאנשים שצריכים לשירותים ומטפסים להן על העגלה בדרך אל האושר?

תכל'ס, כשנגעו להן בעגלה די נגמרה להן הסבלנות. אני תוהה מה הסנקציות שיכולה דיילת להפעיל. "אם לא תשב עכשיו במקום שלך, לא תקבל ארוחת צהריים"? "לך לחדר. לך לחדר אמרתי!". לא נראה לי.

שדות תעופה זה מעניין. המון צבעי עור, המון ריחות גוף, המון מלבושים. הרגע עבר פה מישהו שנראה שהוא אוסף בקבוקים במקצועו. אני מהמר: או שהוא אוסף בקבוקים טורקי, או שהוא אמריקאי. שמעתי שאפשר לעשות שם הון מזה. הבנאדם אוסף חצי שנה-שנה, והולך לטייל בעולם. מעניין איך הוא בוחר את היעדים שלו. בעזה, נגיד, יהיה לו מאוד קשה לאסוף בקבוקים, כי כולם מלאים בנפט ויש סמרטוט שסותם אותם. או באיסלנד, נגיד, כל בקבוק שמסיימים בטח ממלאים במכתב ושולחים לחוף המזרחי לא?

נמל תעופה. כולם נוסעים. כולם בין לבין. כולם ממהרים לנסוק או נינוחים לקנות. האנשים המציאו דרך לעוף באוויר. זה הישג, אני אומר. זה יפה. אבל לא מאוד אלגנטי. לא דומה לציפורים, שאמנם אורך החיים שלהם קצר בהרבה, אבל הציוד בו הן משתמשות מתוחכם ופשוט פי כמה, בו זמנית. ההישג שבחיקוי: הצלחנו ליצור כלי גדול שדומה למבנה של משהו שכבר היה לפנינו. ומה אלוהים, בחוכמתו? ולמה עוד נוכל ליצור חיקוי?

לו בני האדם היו יוצרים חיקוי לרחמים. לחמלה. לעושר הדעת. את זה אנו לא מצליחים לחקות. תאר לך כלי גדול שכל בני האדם יכולים להיות בו חכמים יותר, סבלניים יותר. כל המלאכה היא ללמוד לחקות את שעשה האלוהים. הרי כבר עשינו חיקוי לסיפור וקראנו לכך סרט. כבר עשינו חיקוי לשמחה וקראנו לכך חיוך מנומס. עשינו חיקוי ליחד וקראנו לזה טלוויזיה. אפילו חיקוי לחיים עשינו, וקראנו לזה החיים. האם כל כך קשה יהיה לשחזר את ההצלחה?

לבד, ביחד. מדינת ישראל שסועה בכמה שסעים. הדתי-חילוני, היהודי-ערבי, הוותיק-חדשני, השמרן-ליברל. אבל על מדינת ישראל זה קל. על האדם זה כבר קצת קשה יותר. כי הוא בנוי כמה צירים שמתנגשים זה בזה כל הזמן, כמו מין פקק תנועה שמסיטים אותו כמו פסי רכבת, ואז הוא מתנגש במירוץ גרנד-פרי. למשל, לבד וביחד. למשל, תאווה ואהבה. למשל, התבטלות וגאווה. עכשיו לך תבין מה קורה עם הבנאדם כשהוא רב עם הבוסית שלו, שאיתה הוא שכב בעבר, על משהו שטותי. ורק מתפלל לאלוהים שלא תשאיר אותו שוב לבד בחדר עם מסך המחשב והנוף הצופה לים.

שרית ישנה על השולחן בשדה התעופה. עוד שעה וחצי הטיסה. אני מקפל.